עירובין מז ע"ב

דף מז - ב

לפי  שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד ולהבין את משנתו, שיש רב שמשנתו סדורה לו בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה [רש"י].

ואמר רבי יוסי להוכיח כדבריו: מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן - ואף שהיא חוצה לארץ - כדי ללמוד תורה, לפי שלא מכל אדם זוכה ללמוד.

ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי שמותר להטמא אף שמוצא ממי ללמוד.

והשתא מוכחינן דרבי יוחנן גופיה לא סבר להנהו כללי: שהרי, ולמה לי לרבי יוחנן לפסוק הלכה כרבי יוסי, והא אמרת רבי יהודה ורבי יוסי שנחלקו הלכה כרבי יוסי?!

אלא על כרחך רבי יוחנן גופיה לא סבר להנהו כללי.

אמר אביי: אף זו אינה ראיה, שהרי, איצטריך לפרושי הכא דהלכה כרבי יוסי, ומשום דסלקא דעתך אמינא, הני מילי דהלכה כרבי יוסי היכא שנחלקו במתניתין, כיון שהמשניות מדויקות וידעינן וודאי מה הן דברי רבי יוסי, אבל בברייתא שיש לומר דילמא התחלפו דברי רבי יוסי בדברי רבי יהודה, אימא לא נקבע ההלכה לפי הני כללי, קא משמע לן שאף בברייתא איכא להני כללי [גאון יעקב על פי הרי"ף והרא"ש].

אלא מתוך שלא מצאנו סייעתא להא דאמר רב משרשיא דליתנייהו להני כללי, מפרשינן מילתיה דרב משרשיא, דהכי קאמר:

הני כללי לאו דברי הכל נינהו, דהא רב - דלעיל, שהוצרך לפסוק בדין עירוב ברגליו כרבי יהודה ולא סמך על הכלל שהלכה כרבי יהודה במקום שנחלק עם רבי מאיר - לית ליה הני כללי, [וכדאמרן לעיל דמהאי מילתא דרב מוכח דסבר דליתנהו להני כללי].

השמועה הבאה מתבארת על פי מה שנוטה יותר לפסוק ב"ביאור הלכה".

אמר רב יהודה אמר שמואל:

חפצי נכרי אין קונין שביתה.

כלומר: הא פשיטא שאין אומרים שיהיה אסור להוציאם מתחום בעליהם כשם שאנו אומרים בחפצי ישראל, שהרי לנכרי אין שביתה.

אלא, הא קא משמע לן שמואל: שאין קונים החפצים שביתה לעצמם שיהא אסור להוציאם מחוץ לתחום שלהם עצמם במקום ששבתו בו, "אלא כל אדם הנוטלן מוליכן כרגליו, כחפצי הפקר לרבנן" [ריטב"א].

ובר"ח כתב: שאם שאלן ישראל מן הנכרי מוליכן כרגליו, וראה לשון רש"י, ומה שכתב בגאון יעקב.

ומפרשינן לה: למאן [לדעת מי] אמר שמואל הכי?

אילימא לרבנן, דסברי דחפצי הפקר לא קונים שביתה, ולדבריהם קאמר שמואל דאף חפצי נכרי לא קונים שביתה.

הרי הא פשיטא, השתא חפצי הפקר דלית להו בעלים ושייך שיקנו שביתה לעצמם אמרי רבנן אין קונין שביתה, חפצי הנכרי דאית להו בעלים שאין להם שביתה ו"סתם נכסים בתר בעלים גרירי ולא עדיפי מיניה" [לשון הריטב"א], וכי מיבעיא למימר שלא יקנו שביתה לעצמן?!

אלא, אליבא דרבי יוחנן בן נורי - שסובר שחפצי הפקר קונים שביתה לעצמן - הוא דקאמר שמואל.

והיינו דקא משמע לן שמואל: אימר דאמר רבי יוחנן בן נורי שהחפצים קונין שביתה לעצמם, הני מילי בחפצי הפקר, כיון דלית להו בעלים, אבל חפצי הנכרי דאית להו בעלים נגררים הם אחרי הבעלים שאין להם שביתה, ולפיכך לא קונים שביתה לעצמן.

מיתיבי: רבי שמעון בן אלעזר אומר:

השואל כלי מן הנכרי - שהוא בן עירו, ושבת הכלי בתחום אותה העיר - ביום טוב ^[53].

וכן המשאיל לו לנכרי בן עירו כלי מערב יום טוב - שאף הוא כשאר חפציו של הנכרי הוא, כיון ששאול לו, [ריטב"א] - ושבת בתחום העיר, והחזירו לו [הנכרי לישראל] ביום טוב.

וכן הכלים והאוצרות [כלומר: אוצרות של כלים] של הפקר [תוספות וראה לשון רש"י, ומה שכתבו עליו התוספות והריטב"א] ששבתו בתוך התחום של העיר.

כל אלו שאמרנו [ריטב"א] קונין הן שביתה בעיר, ולפיכך: יש להן אלפים אמה לכל רוח של העיר ^[54].

וכן נכרי שהביא פירות לעיר מחוץ לתחום העיר, כיון שקנו הפירות שביתה במקומם נמצא שיצאו חוץ לתחום שלהם, והרי זה הישראל לא יזיזם ממקומן שהוא ארבע אמותיהם, וככל מי שיצא חוץ לתחום שאין לו אלא ארבע אמות.

הרי למדנו מברייתא זו שחפצי הנכרי קונים שביתה, והשתא תיקשי ארב יהודה אמר שמואל:

אי אמרת בשלמא, קסבר רבי יוחנן בן נורי חפצי נכרי קונים שביתה, הא ברייתא מני, רבי יוחנן בן נורי היא [כלומר: רבי שמעון בן אלעזר שאמר בברייתא שחפצי הנכרי קונין שביתה אליבא דידיה הוא דאמר, רש"י].

אלא אי אמרת קסבר רבי יוחנן בן נורי נמי שחפצי הנכרי אין קונין שביתה, אם כן הא ברייתא שסוברת שחפצי הנכרי קונין שביתה, מני היא? לא רבי יוחנן בן נורי ולא רבנן, שהרי שניהם סוברים שחפצי הנכרי לא קונין שביתה?!

ומשנינן: לעולם - כדקאמרת - דקסבר רבי יוחנן בן נורי חפצי הנכרי קונין שביתה, וברייתא זו כרבי יוחנן בן נורי היא; ומיהו, שמואל דאמר חפצי הנכרי אינן קונין שביתה לאו כרבי יוחנן בן נורי אמרה וכדקא סלקא דעתין, אלא כרבנן היא.

ודקאמרת להקשות, דאי לרבנן קאמר שמואל פשיטא, [שהרי אפילו חפצי הפקר אינם קונים שביתה, וכל שכן חפצי הנכרי שיש להן בעלים]?!

לא קשיא.

כי מהו דתימא שחפצי הנכרי יקנו שביתה לעצמן במקום שהן [ואין תלוי במקום בעליהן הנכרי, כן היא נטיית הביאור הלכה; ויש חולקין, כמבואר שם] ומשום גזירה בעלים דנכרי אטו בעלים דישראל, שכשם שבבעלים ישראל יש לכלים דין שביתה, אף בנכרי יש להן שביתה [ואף דלא דמי, שכלי הישראל יש להן שביתת בעליהן, וכאן אנו דנין שיהיה להן שביתה לעצמן ואינן תלויין בשביתת בעליהן].

קא משמע לן שמואל דלא גזרינן, ואין קונים שביתה.

ורב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן:

חפצי נכרי קונין שביתה לעצמן אפילו לרבנן, ואינו מעיקר הדין, אלא משום גזירה בעלים דנכרי, אטו בעלים דישראל

הנהו דכרי [אילים, ושל נכרים היו] דאתו ביום טוב על ידי נכרים מחוץ לתחום [רש"י; וכן מוכח בהמשך הסוגיא] למברכתא [שם מקום].

שרא להו רבא לבני העיר מחוזא [כתב רש"י: שהיתה סמוכה למברכתא בתוך ארבעת אלפים אמה, ובאו ביום טוב על ידי עירוב. וצריך לומר בכוונתו: שכן הוא האמת שמחוזא רחוקה ממברכתא יותר מתחומה של מחוזא; אבל לענין האמור כאן אין צריך לזה, ואפילו היתה קרובה מחוזה למברכתא שייך כל האמור כאן] למיזבן מינייהו את הדיכרי, ולהביאם ביום טוב למחוזא, ואף על פי שמחוץ לתחום הביאום הנכרים, [ונמצא שיצאו האילים חוץ לתחום מקום שביתתם] ואסור להזיזם חוץ לארבע אמותיהם [רש"י].

אמר ליה רבינא לרבא: מאי דעתיך שהתרת, אף שהוא חוץ לתחום שביתת האילים?

האם משום דאמר רב יהודה אמר שמואל: חפצי נכרי אין קונין שביתה?

והא, כל היכא שנחלקו שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, והכא נמי רבי יוחנן חולק על שמואל, שהרי אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן, חפצי נכרי קונין שביתה, ומשום גזירה בעלים נכרי אטו בעלים דישראל, ואמאי התרת כשמואל במקום שרבי יוחנן חולק עליו?!

הדר אמר רבא [חזר בו ואמר]: נהי שבני מחוזא אסורים לקחת את האילים לעירם כי הלכה שחפצי נכרי קונים שביתה, ליזדבנו [יימכרו האילים] לבני מברכתא ויהא מותר להם לטלטל בכל העיר, ואף שהאילים נמצאים חוץ לתחום המקום שהיו בו בכניסת שבת - מותרים הם בטלטול לבני מברכתא.

ומשום: דכולה מברכתא שכל העיר מברכתא כיון שהיא מוקפת מחיצות - לגבי דידהו דאילים כארבע אמות בלבד דמיא, והרי דין האילים כדין אדם שיצא חוץ לתחומו, שאף שאינו מותר להלך חוץ לארבע אמות, אם נמצא הוא במקום מוקף מחיצות - מותר להלך בתוך כל השטח המוקף מחיצות, וכפי ששנינו בריש פירקין לדעת רבן גמליאל, שהלכה כמותו וכדאמר רב לעיל דף מב ...

תני רבי חייא:

חרם [חריץ מלא מים, תוספות ושולחן ערוך; וראה היטב בדברי רש"י הצריכין ביאור] שנמצא בין תחומי שבת של שני ערים שהמרחק ביניהם הוא ארבעת אלפים אמה, חציו של חרם בתחום עיר זו וחציו בתחום חברתה, אסור למלאות הימנה ביום טוב, מפני שהמים ששבתו בתחום עיר אחת קנו להן את שביתת העיר שיש לה אלפיים אמה לכל רוח של העיר [וכשנמצאים בסוף תחום העיר אסור להזיזן אלא לצד העיר], וכיון שהמים ששבתו בתחום של זו מתערבין עם המים שבתחום חברתה ויוצאין חוץ לתחומן, אסור להזיזן ממקומן [רש"י] ^[55].

אר"י אימתי בזמן שאינו מוצא ללמד בטהרה יטמא [ר"י אומר אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא] לפי שאין מכל אדם זוכה ללמוד וא"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה וא"ר יוחנן הלכה כר' יוסי למה לי למימר הלכה כר"י והא רבי יהודה פליג עליה ואיהו הוא דאמר ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ופרקינן אלא אמר רב משרשיא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל הן דהא רב לית ליה הני כללי אבל רבי יוחנן אית ליה. ורב הוא דפליג עליה וקיי"ל כר' יוחנן:

אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי הנכרי אין קונין שביתה. פי' אם תשאל מן הגוי ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל ואין אומרים שקנה שביתה. ואמרינן אי לרבנן פשיטא אלא אפי' לריב"נ ומותבינן עליה ר' שמעון בן אלעזר אמר השואל כלי מן הנכרי וכן נכרי ששאל כלי מישראל בעיו"ט והחזירו ביו"ט וכלים ואוצרות ששבתו בתוך התחום יש להן אלפים אמה לכל רוח וכן הנכרי שהביא פירות מחוץ לתחום הרי זה לא יזיזם ממקומם אי אמרת בשלמא ר' יוחנן בן נורי סבר חפצי הנכרי קונין שביתה היינו דקתני יש להן אלפים אמה לכל רוח אלא אי אמרת אין קונין שביתה אמאי כו'. ואסיקנא דודאי ריב"נ סבר חפצי הנכרי קונין שביתה ורשב"א דאמר כריב"נ ושמואל דאמר חפצי הנכרי אין קונין שביתה כרבנן. (ואמרינן האי נמי) [ודקאמרת הא] פשיטא. ופרקינן אצטריך מהו דתימא גזרינן בעלים דנכרי לקנות להן שביתה אטו בעלים דישראל שאם תאמר חפצי הנכרי דאית להו בעלים לא קנו שביתה אתי למימר אפילו חפצי ישראל דאית להו בעלים לא קנו שביתה קמ"ל דלא גזרינן אלא חפצי הנכרי אין להם שביתה.

רב חייא בר אבין אמר ר"י חפצי הנכרי קונין שביתה גזירה בעלים דנכרי אטו בעלים של ישראל:

הנהו דכרי דאתו למברכתא. פי' מברכתא שם הכפר. והביאו שם נכרים אלים בשוק של בהמות למכור ביו"ט שרא להו רבא לבני מחוזא שבאו ע"י עירוב למברכתא למזבן מינייהו ולאייתינהו למחוזא כשמואל דאמר חפצי הנכרי אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי כל אדם א"ל רבינא והאמר ר' יוחנן חפצי הנכרי קונין שביתה ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן והדר רבא ואסר להן לבני מחוזא דלא הוו אתו למברכתא אלא ע"י עירוב. [כי] בין מברכתא למחוזא יותר מאלפים אמה הוה. ואפילו אם היו בתוך התחום (א') [אחר] כי (אלו) הצאן קנו שביתה בחוץ קודם שיבואו למברכתא ושרא רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דאע"ג דאיכא למימר הני דיכרי קנו שביתה במקום רחוק מ"מ יש להן לטלטל אותן בד' אמות ומברכתא כולה כמו ד' אמות היא הלכך שרי להו למשקל מינייהו.

אלא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל נינהו דהא רב לית ליה הני כללי. ואנן קיימא לן כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד, א). ומיהו אע"ג דרב לית ליה הני כללי, אפ"ה הני פירוקי דפרקינן לעיל (עירובין מו, ב מז, א) גבי כל הני דרב דפסיק כר' שמעון במקום ר' יהודה אכתי איתנייהו, דהיכא דאיתמר איתמר. וכיון דמעיקרא כי הוה סבירא לן דרב לא פליג אהני כללי ואפ"ה סליק שפיר האי פירוקא דלא סתר לכללא, השתא נמי אפשר דר' יוחנן מודה בהנהו דרב, [דכל] דאפשר לשנויי ולאוקומי מתניתין וברייתא או מימרא ככולהו תנאי וככולהו אמוראי לא רמינן פלוגתא בינייהו בכדי. והיינו דקיימא לן ככללא דר' יוחנן וקיי"ל נמי כר"ש בההיא דג' חצרות דפסקינן כרב. וכן הסכימו בה כל הפוסקים, כנ"ל.

מהא דתניא ר"ש בן אלעזר אומר השואל כלי מן העכו"ם ביו"ט וכן המשאיל לו כלי מעיו"ט והחזירו לו ביו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח. משמע דמסתמא לא חיישינן שמא חוץ מתחום העיר לנו, ולקולא רמינן ליה. ואפילו למ"ד התם בשבת (קנא, א) גבי גוי שהביא חלילין דלחומרא רמינן עד שנדע שממקום קרוב הביאום. הכא לא קשיא, דהתם בשידוע שממקום רחוק הם מביאים החלילין אלא שנסתפקנו באלו אם באו מאותו מקום שהוא חוץ לתחום מערב שבת או בליל שבת. אבל במקום אחר שאפשר שבאו ממקום קרוב אין תולין להחמיר דכאן נמצאו וכאן היו, כיון שהדבר הזה מצוי בעיר והמביא ג"כ מן העיר ודרכו להביא מן העיר. וכן דעת הראב"ד ז"ל. וכבר כתבתיה בשבת בפרק השואל (שם בד"ה גמרא מאי) בס"ד, וכן לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין מ, א בד"ה מאי).

והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום. פירש רש"י ז"ל: אפילו דהפקר. ונראה מתוך לשונו מדקאמר ואפילו של הפקר דכל שכן דבעלים. והקשו בתוס' דאם כן כרגלי הבעלים מיבעיא ליה. והם תירצו לדברי רש"י ז"ל דשייך שפיר יש להם אלפים אמה לכל רוח, אם הבעלים אינם עם הכלים בתחום אחד ולפיכך קונין הם שביתה במקומן. והקשו בתוספות עוד דאכתי למה [לי] דתני שבתוך התחום, דמה לי בתוך התחום מה לי חוץ לתחום. ונראה לי לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דתוך התחום דקאמר היינו תוך תחום העיר, וקמ"ל דדוקא כשהם בתוך תחום העיר דדעת הבעלים מן הסתם שיקנו כליו שביתה עם אנשי אותה העיר אבל חוץ לתחום העיר לא, וכדסברי רבנן דר' יוחנן בן נורי בישן בעיר ואף על גב דסבירא להו דבישן בדרך לא יזוז ממקומו.
והראב"ד ז"ל פירש: כשהם בתוך התחום, בתוך תחומו שלו קאמר, וקמ"ל דאף ע"ג דאינן עמו במקום אחד ממש הרי הן כרגליו. ועוד אשמעינן דאם אינו עמו בתחומו לא יזיזום ממקומו, וכדתנן בביצה (לט, ב) מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר אצלו לא יביאו לו מפירותיו, ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. ובתוך התחום לא קאי שפיר לפירושו, דתחום סתם לאו תחום הבעלים משמע, כיון דלא אדכר להו לבעלים כלל. ובתוס' אוקמוה בשל הפקר דוקא ובתוך תחום העיר קאמר, ויש להם אלפים אמה מן העיר קאמר. וא"ת א"כ ליתני הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכדאקשינן לעיל (עירובין מה, ב) נמי גבי גשמים שירדו מעיו"ט. י"ל דשאני הכא דכיון דקתני שהן בתוך התחום ועלה קאמר יש להן אלפים אמה, מן התחום שהזכיר קאמר. ואינו מחוור דא"כ כרגלי המוצאן הן, דנכסין המשותפין יש בהן ברירה, דקיי"ל בדרבנן יש ברירה כדאיתא בשלהי ביצה (לח, ב).

וגוי שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומם. פירוש: אפילו מי שלא באו בשבילו, וכדאמרינן לקמן (בסוף) [לסוף] שרא להו רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דכולה מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא, והנהו (דעכו"ם) [דיכרי] ודאי לאו מחמת ישראלים שבמברכתא הביאום דא"כ אפילו לדידהו אסור, ורבא נמי מודה בה וכדאמר איהו גופיה לעיל (עירובין מ, א) גבי ליפתא (לישנא) חזא דמפשי ומיתי ואסר להו משום דמייתי בשבילן, ואפ"ה דוקא משום דכולה מברכתא כד' אמות דמיא הא לאו הכי לא.

מאי דעתיך דאמר ר"י אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה והא אמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' חייא בר' אבין א"ר יוחנן נכסי הגוי קונין שביתה. וקיימא לן כר' יוחנן, דהא קבלה רבא והדר ביה ואסר להו לבני מחוזא. וכן פסקו כל הפוסקים. ותמיה לי דהא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב. ויש לי לומר דדוקא במתניתין וברייתא אבל בדברי האמוראין שלא שמע הוא מחלוקתן לא, דמה שלא שמע האיך פסק שלא כמותם דדילמא אי הוה שמע ליה הא דר' יוחנן הוה אמר בה, דלא מיסתר כלליה משום הא וכדאמרינן לעיל (עירובין מו, ב) גבי כללי דר' יוחנן ודילמא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר.
אלא שאין אני רואה כן דעת הפוסקים שאפילו בדברי האמוראין נהגו כן לפסוק כדברי המיקל, מהא דר' יהושע בן לוי. ואם היינו אומרים ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן הוה ניחא, דלא עדיף כלליה דר' יהושע בן לוי טפי מפלוגתיה דאפלוג בהדי ר' יוחנן בהא בהדיא דניקום בה כר' יוחנן. ואיכא מרבוותא ז"ל מאן דפסיק בעלמא כר' יוחנן, וכן נראית דעת הגאונים ז"ל בעלמא לפסוק כר' יוחנן במקום ר' יהושע בן לוי. אבל איכא טובא דפסקי בעלמא כר' יהושע בן לוי משום דקשיש מיניה דר' יוחנן, וכן דעת רבנו תם ז"ל ודקדק כן במגילה (כז, א) גבי ואת הבית הגדול שרף באש. וכן כתבו בתוס' לקמן (עירובין ס"ה, ב בד"ה איקלעו) בעובדא דר"ל ותלמידי ר' חנינא דנכנסו לפונדק דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יהושע. והלכך לא מצינן למיתי בה מהאי אנפא.
ואולי נאמר דמשום הא דר' יהושע בן לוי לא סתרין כללי דנקיטין בידא, אלא כל היכא דאיתמר כללא איתמר היכא דלא איתמר נקטינן כר' יהושע בן לוי. ואע"ג דלגבי יחיד ורבים הלכה כרבים ואפ"ה לגבי עירוב עבדינן כיחיד וכדאמרינן לעיל (עירובין מו, א) וכדכתיבנא לה (שם בד"ה אי), איכא למימר דיחיד ורבים לאו כללא הוא אלא משום דכתיב באורייתא אחרי רבים להטות פסקינן כוותייהו בשל תורה, אבל ליתיה כלל ידוע דנימא כללא הוא בין בשל תורה בין בשל סופרים, והרבה פעמים פסקו כיחיד ולא אקשינן והא אמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים כדאקשינן הכא, וכדאמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד תדע דהא רבא הוה בעי למימר לעיל (שם) דכל היכא דפליגי יחיד ורבים בשל סופרים הלכה כיחיד המיקל, אלמא לאו כללא הוא, והלכך תפסינן בה מאי דאמר ר' יהושע בן לוי דהלכה כדברי המיקל ואע"ג דפליגי בה רבים, אבל בכל מאי דכיילינן תפסינן כללין אפילו בעירובין ואפילו כדברי המחמיר, אלא א"כ פסק בה חד מן אמוראי איפכא דאמרינן דהיכא דאיתמר איתמר כדאמרינן לעיל (עירובין מו, ב) בהא דפסק רב כר"ש בשלש חצרות אע"ג דפליג בה ר' יהודה. וגם בזו אין אני רואה כן דעת הכל, לפי שרש"י ז"ל פי' לקמן (עירובין מט, א ד"ה עירבה) גבי אזדא שמואל לטעמיה דשמואל פסיק כר"ש משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב. וצריך לי עיון, והתירוץ הראשון נראה לי עיקר.
אח"כ מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב כן בפירוש לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, א) גבי פלוגתא דרב ושמואל דלזה בזריקה ולזה בשלשול, שהוא ז"ל פסק שם כרב לחומרא ואע"ג דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב. וזה לשונו: ואני מודיע כי כשנאמרה הלכה כדברי המיקל בעירובין במחלוקת תנאין נאמרה ולא במחלוקת אמוראין. הלכך במחלוקת אמוראין הלך אחר הפוסק הידוע, כי רב ושמואל באיסורי הלכתא כרב ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. והולכין כמו כן אחר סוגיא דשמעתא ואחרי הרבים אצל היחיד. אבל באם שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראין שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין אחר המיקל, ולא בעירוב בלבד אלא בכל דבר שהוא מדרבנן הולכין אחר המיקל, כדקיימא לן בשל סופרים הלך אחר המיקל. וראיה לדברי כי לא נאמרה פסקה אלא במחלוקת תנאין אבל לא במחלוקת אמוראין, דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו מאי דעתיך דאמר ר' יהודה אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה הא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה, ואם נאמר שאף במחלוקת אמוראין נאמרה פסקה, היכי קאמר ליה שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, לימא הכי הני מילי בכולי תלמודא אבל בעירוב הלכה כדברי המיקל ואפילו ביחיד אצל רבים, אלא שמע מינה שלא נאמרה הפסקה זו אלא במחלוקת תנאין. ע"כ לשון הרב ז"ל. וזכינו להסכים לדעתו. אלא במה שאמר דיחיד במקום רבים אזלינן בתר רבים, ואנן בעירוב אפילו יחיד אצל רבים אמרינן לעיל (עירובין מו, א) דהלכה כדברי המיקל ואפילו יחיד במקום רבים, ר' יוחנן בן נורי אצל חכמים. ואולי גם הרב ז"ל לא אמר אלא במחלוקת אמוראי שהוא נחלק אפילו בעירוב [עם] רבים הלכה כרבים.

דכולהו מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיא. פירוש: מדר"ג דאמר (לעיל עירובין מא, ב) נתנוהו בדיר או בסהר מהלך את כולה. ומכאן נלמוד דהא דאמרינן לעיל (שם) פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד מותרין מאי טעמא אנוסין נינהו, אפילו יצאו וחזרו ע"י בעלים קאמר, ולעולם קרינן להו אנוסין כיון דלא מנפשייהו קאזלי, דהא הכא בעלים מייתו להו ואפ"ה שרינן להו בכולה מברכתא כדין אנוסין.

אלא ה״ק הני כללי לאו דברי הכל היא דהא רב לית ליה הני כללי ומי׳ אנן כיון דקיימ׳ לן דרב ור׳ יוחנן הלכ׳ כר׳ יוחנן סמכי׳ אהני כללי כל היכא דלא פסקו בתראי הלכת׳ דלאו כוותייהו ואפ״ה במאי דפסק רב לעיל הלכ׳ כר׳ שמעון לא דחי׳ להו דאפשר דמוד׳ בהו ר׳ יוחנן דהיכ׳ דאתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא אתמר ודקא משנינן לעיל כדהו׳ ס״ד דרב אית ליה הני כללי ועוד דבכל הנהו דלעיל ר״ש לקולא וא״ר יהושע בן לוי הלכה כדברי המקל בעירוב ואפי׳ תימא דר׳ יוחנן פליג אההוא כלל׳ כיון דרב סובר בהני תלת דהלכ׳ כר״ש ה״ל ר׳ יוחנן יחידא׳ וכ״ש לפי מה שסובר ר״ת ז״ל דר׳ יוחנן וריב״ל הלכה כרי״בל דקשיש מיני׳ טפי ודייק לה במס׳ מגיל׳ גבי (ואתבי גבול שרף כאש) וכן כתבו בתו׳ בהרב׳ מקומו׳ וחדא מנייהו לקמן בעובד׳ דר״ל ותלמידי ר׳ חנינא שנכנס לפונדק וכ״ש דבמאי דלא אשכחן להו דאיפלגו בהדי׳ לית לן לשוויי פלוגתא בינייהו הילכך הלכה כר״ש בהנהו דלעיל:

אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי העכו״מז אינם קונים שביתה. פי׳ וכל אדם הנוטלן מוליכן כרגליו דחפצי הפקר לרבנן למאן אמר שמואל אלימא לרבנן פשי׳ השתא חפצי הפקר דלית להו בעלים אמור רבנן לא קנו שביתה חפצי העכו״מז דאית להו בעלים מבעיא פי׳ דודאי כל נכסי׳ דאית להו בעלים דלאו הוו בני שביתה כגון עכו״מז דלאו בני שביתה נינהו גריעותא הוא גבי נכסים דהא סתם נכסים בתר בעלים גרירי ולא עדיפי מיניה אלא כי אתמר דשמואל אליבא דר׳ יוחנן בן נורי אתמר דבהא מודה ר׳ יוחנן בן נורי לרבנן:

מתיבי רש״בא אומר השואל כלי מן העכו״מז בי״ט וכן המשאיל לו מעי״ט והחזירו לו בי״ט והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום יש להם אלפים אמה לכל רוח. פי׳ האי יש להם אלפים לכל רוח אכלהו קאי והא פשי׳ וס״ל להאי תנא בחפצי העכו״מז קונין שביתה ומ״ה קתני כי השואל כלי מן העכו״מז יש לו אלפים אמה לכל רוח מביתו של עכו״מז דהא קנה שביתה התם ולא עוד אלא אפי׳ השאיל לו ישראל כליו מעי״ט שאלה קני׳ ליה וה״ל כשאר חפציו שקונין לו שביתה במקומן ממש והדר כייל דינא אחרי׳ דה״ה לכלים ואוצרות ששבתו בתוך התחום שיש להם אלפי׳ אמה לכל רוח ופרש״י ז״ל ואפי׳ הם של הפקר דנכסי הפקר קוני׳ שבית׳ ודקדקו עליו בתוס׳ דהא מדקאמר כרגלי הבעלים דהכא לאו בשל עכו״מז עסקי׳ ותרצו דמיירי דבעלים דומיא דהפקר כלומר שלא היו מכלים הללו בתחומין של בעלים וכיון שכן הרי אינן כרגליו ואפ״ה קונין שביתה לעצמן טפי מנכסי הפקר דכיון דאית להו בעלים דהוו בני שביתה דין הוא שיקנו ג״כ הם שבית׳ וא״ת ולמה ליה למתני ששבתו בתוך התחו׳ דהא לקנו׳ שבית׳ במקומן בין בנכסי הפק׳ בין בנכסי בעלי׳ כיוצ׳ באלו כך לי ששבת חוץ לתחום כמו ששבתו בתוך. ויש שתירצו כפי שיטות רש״י ז״ל דמשום נכסי׳ שיש להם בעלי׳ שלא היה בתחומין נקט הכי דכיון שאין קונין שביתה עם הבעלים חלקו רשות לעצמן. אינן קונין שבית׳ לעצמן אלא בששבתו בתוך התחום דדעת הבעלי׳ מן הסתם שיקנו שביתה עם בני העיר אבל חוץ לתחו׳ העיר לא וכדסברי רבנן ור׳ יוחנן בן נורי לקמן גבי הישן בעיר ואע״פ שאם ישן בדרך לא קנה שבית׳ וא״ת גבי נכסי הפקר מיהת כיון שבתוך התחו׳ הן למה היו דינם כאנשי העיר למדוד להם אלפים אמה לכל רוח מעיבור׳ של עיר (ושל עיר) ונימא דכיון שהם בתוך התחו׳ דעת בני העיר עליה׳ דההיא לא אפריכא מהאי טעמא וכדאמרי׳. לעיל גבי גשמים שירדו מעי״ט תירצו בתוספו׳ שלא אמרו כן אלא בגשמים דאיכא תרתי חדא שהם ידועים לכל ודעת כלם עליהם ועוד שהם ראויים לכל בני העיר מה שאין כן בכלים אנו דליכא חדא מהני דהא אינם ידועם לכל ואינם ראויים לכל וכל חד וחד אמ׳ שמא יקדימני חברי לזכות בהם וכל א׳ וא׳ מסלק דעתו מהם ונ״ל דהשתא דאתית להכי הא דקתני ששבתו בתוך התחום לרבות׳ נקטה משום נכסי הפקר דאע״ג ששבתו בחוך התחום יש לעצמן אלפים אמה לכל רוח ולא אמרי׳ דעת בני העיר עליהם ויהיו כאנשי אותה העיר: ויש שפירשו בתוס׳ דהכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחו׳ בנכסי הפקר בלחוד מיירי ומאי דקתני שיש להם אלפים אמה לכל רוח לא ממקומן קאמר אלא מעיבורא של עיר כדין אנשי העיר. וא״ת א״כ כאנשי אותה העיר מבעי ליה כדפרכי׳ לעיל גבי גשמים י״ל דשאני הכא דקתני בתוך העיר התחום והרי זה כאלו פי׳ שרוצה לומר שיש להם אלפים אמה של תחום העיר. וא״ת א״כ לצדדין קתני דהא על כרחין ארישא נמי קאי ואלו חפצי עכו״מז אינן קונים שביתה אלא במקומן דומיא דנכסי הפקר. ויש שתירצו דהכא בעכו״מז בן עירו כדפרש״י ז״ל והם קונים עמו שביתה כאנשי העיר וליתא עכו״מז לעולם אינן קונה שביתה כבני העיר דישראל וה״ה לחפציו שאין קונין שביתה אלא במקומן כנכסי הפקר וכן פרש״י ז״ל על עכו״מז שהביא פירות מחוץ לתחום ולפי׳ אין הפי׳ הזה נכון. והר״ם בר שניאור ז״ל דחק דהכא בנכסי הפקר דוקא כדפרש״י ז״ל ומיהו כי קתני בתוך התחום לאו אשבתו סמיך. אלא ה״ק הכלים והאוצרת של הפקר ששבתו לעצמן ברחוק מן העיר הרבה כמה תחומין אם הם עדיין בתוך התחום שני עצמן יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו אבל עכו״מז שהביא פירות שהוציאן מתחומן לא יזיזם ישראל ממקומן וזה פלפול רחוק מאוד. ומה שפירשנו הוא הנרא׳ נכון. ועכו״מז שהבי׳ פירו׳ מחוץ לתחו׳ הרי זה הישראל לא יזיזם ממקומן כלומ׳ מתוך ד׳ אמו׳ שלהם ואע״פ שלא באו בשבילו דאלו באו בשבילו אסורים הם לו לגמרי באכילה ובטלטל. והא דאמרינן התם הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר בתוך ד׳ אמות קאמר אי נמי כשהביאום לעיר או לכל מקום שהוא מוקף מחיצות דה״ל כליה בד׳ אמות וכדאמרי׳ בסמוך גבי מברכתא והכין פרישנא לה. בדוכתא בס״ד. ומדקתני הכא עכו״מז שהביא פירות מחוץ לתחום כו׳. דדוקא שהביאן ודאי מחוץ לתחום הא ספק תחומין לקולא ותולין שבאו ממקום קרוב ומיהו איכא לדחויי דתנא לא דק וה״ק שהביא פירות מחוץ לעיר שסתמן מחוץ לתחום ומיהו מדאיירי רישא בשואל כלי מן העכו״מז וקאמר שיש להם אלפים אמה לכל רוח ומיירי ודאי בעכו״מז בן עירו כדפרש״י ז״ל שמעינן דכל פירות אוכלים שהביא לו עכו״מז בן עירו ויש כיוצא בהם בעירו אין חוששין להם שבאו מחוץ לתחום אלא הרי הם במקום מציאתם וכדכתיבנ׳. לעיל בפ׳ כיצד וכן במס׳ שבת גבי עכו״מז שהבי׳ חלילין.

והנהו דברי דאתו למברכתא שרא להו רבא לבני מחוזא למזבן מינייהו. פי׳ למימר׳ דאפי׳ לבני מחוזא שרי למזבין ולהוליכן עמהם דס״ל דנכסי העכו״מז אין להם שביתה והרי הם כרגלי הזוכה בהם: א״ל רבינ׳ מאי דעתיך דאמר שמואל חפצי העכו״מז אין קונין שביתה הא׳ ר׳ יוחנן חפצי העכו״מז קונין שביתה ושמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וקבלה מיניה רבא והדר ביה ואמר לזבינינהו לבני מברכתא בלחוד דכלא מברכתא כד׳ אמות דמיא פרש״י ז״ל לפי שהיתה מוקפת מחיצות וכר״ג גבי נתנוהו בדיר וסהר ופסקי׳ לעיל הלכה כר״ג בדיר וסהר וספינה וה״ה לעיר שיש בה מחיצות ע״כ וכן עיקר.

ושמעינן מהכא דהלכת׳ כר״ג כדפסק רב דהא רבא דבתרא הוא הכין ס״ל והקשו בתוספת מיהא דאמרי׳ במסכת ר״ה גבי עדות החדש מקום גדול היה בירושלים ובית יעזק היה שמה ולא היה עדים זזים משם. בית יעזק תנן או בית יזק ומאי קושיא דאי מוקף מחיצות היה הרי יכולין להלך את כלו ואי לאו מוקף מחיצות היה אין להם אלא ד׳ אמות וכדאי׳ לעיל. ותירצו לפי שבירושלם נפרצו פרצות וכל שיש פרצה ביותר מעשר ה״ל כאלו כלו פרוץ. מספקא להו אם היתה התקנה לאחר שנפרצו בם פרצות או קודם לכן. ושמעי׳ מהכא דהלכתא כר׳ יוחנן דאמר נכסי העכו״מז קונין שביתה דהא רבא ור״י הכין סבי׳ להו ואין סומכין על הכללות אלא היכא דליכא פסקא דבתראי אבל יש אומרים דכיון דרבי יוחנן פוסק כאן דחפצי העכו״מז קונין שביתה לית ליה כללא דר׳ יהושע ב״ל וכיון דכן ליתיה לההוא כללא לפי מה שפוסקים הגאונים ז״ל בכל מקום דהלכה כר׳ יוחנן במקום ר׳ יהושע ב״ל: ואין זה נכון דלית לן לאפושי פלוגתא בכדי ואפשר דבעלמא מודה ר׳ יוחנן לר׳ יהושע ב״ל ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב דהא תלמיד יחיד ורבים הלכה כרבים ואפ״ה זמנין דהוי הלכתא כדברי היחיד וכן בכלהו כללי וכדאי׳ בסוגיין דלעיל ואחרים פירשו דהא דר׳ יוחנן לא פליגא אדר׳ יהושע ב״ל שלא נתן רבי יהושע ב״ל כלל זה אלא על מחלוקת התנאים אבל לא במחלוקתן של אמוראין שהרי הוא לא שמע מחלוקתן והיאך יפסוק הלכה על מה שלא שמע וזה טעם נכון: תני ר׳ חייא חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצ׳ של ברזל להפסיקו פרש״י ז״ל חרם שהוא מצודת דגים מלשון מצודים וחרמים וגדר של קנים הוא וחרם זה הוא בין שני תחומין של שתי עיירות וצריך לעשות אותו של ברזל כדי שלא יעברו מים של תחום זה לתחום זה דכל מה שבתוך תחום העיר אין לו שביתה במקומו להיות לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח אלא בתר קרתא גריר ואם הוא בסוף התחום אין יכול לזוז משם וכל שאין שם מחיצה של ברזל אפי׳ בני התחום עצמן אינן יכולים למלאת בתוך התחום מפני עירוב מים של התחום האחר עכ״ל. ודקדקו בתוספת מי הכריחו לרש״י ז״ל לפרש שיהיו התחומין של שתי העיירות ולמנקט טעמא דמה שהוא תוך התחום בתר קרתא גריר והלא בלאו הכי נמי לחוש לה צריך מחיצה כי אם החרם יוצא חוץ לתחום של עיר הרי מה שהוא חוץ לתחום קונה שביתה במקומו וא״א להביאם לעיר ולפי׳ צריך מחיצה להפסיק ביניהם וכן מה שתוך התחום מפני עירוב המים. ותירצו דלישנא דמתנייתא קשיתי׳ למר״ן ז״ל חדא מדקתני חרם שבין תחומי שבת ולא קתני חרם שמקצתו תוך התחום ומקצתו חוץ לתחום צריך מחיצה של ברזל להפסיקו. ועוד שאם המים האלו קונין שביתה במקומן ולא אמרי׳ דבתר קרתא גרירי כי עבדי׳ מחיצה של ברזל מאי הוי והלא המים שבתוך התחום עצמן לא יוכל להביאם אל ביתו כי האלפים שלהם כלתה מדתם בעבורא של עיר כיון שהם בתוך התחום ואפילו כלתה המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר כדאיתא לעיל ולפום פשטה משמע דע״י המחיצה יש תקנה גמורה שיוכלו להביא מן המים שבתוך התחום לכל העיר ולפי׳ פי׳ רבינו ז״ל דבתר קרתא גרירי. ומ״מ איכא למידק טובא דהא בסמוך תלי׳ הא דר׳ חייא משום דס״ל כר׳ יוחנן בן נורי לחומרא דנכסי הפקר קונין שביתה ולפום מאי דפי׳ רבי׳ ז״ל דטעמא משום דכל מה שבתוך התחום בתר קרתא גריר אפי׳ רבנן מודו בה כדאמרי׳ לעיל שאר גשמים שירדו מעי״ט דדעת בני העיר עליהם ואפי׳ מאן דסבר דנכסי הפקר אינם קונים שביתה מוד׳ באלו דדינם כאנשי העיר ותירץ הר״ם שניאור ז״ל כי מה שפרש״י ז״ל דבתר קרתא גריר אינו משום דדעת בני העיר עליהם אלא מפני שכל דבר שהוא בר שביתה והוא בתוך תחום העיר מושבתו לשביתתה וכדאשכחן גבי הישן בתוך התחום שדינו כבני העיר ואע״פ שאין כן כשהוא חוץ לתחום וכן מי שישב בדרך אליבא דר׳ יהודה דכיון דבר שביתה הוא העיר מושבתו וכן בנכסי הפקר אליבא דרבי יוחנן בן נורי דסבר דבני שביתה נינהו אבל לרבנן דסברי דלאו בני שביתה נינהו אין העיר מושבתן לשביתתה כל היכא דלא תימא דעת בני העיר עליהם וק״ל גבי כלים ואוצרות ששבתו בתוך התחום למה לא אמר שהעיר מושבתן ויהיו כבני העיר דהא ההוא תנא נכסי הפקר קונין שביתה ס״ל: וי״ל שאין העיר מושבת אלא באדם שדעתו מן הסתם ליכנס לעיר אי נמי במה שראוי לכל בני העיר דומיא דגשמים וכגון חרם זה. ומיהו אכתי ק״ל מנא ליה לתלמודא דטעמא דר׳ חייא מפני שהעיר מושבתן וכר׳ יוחנן בן נורי דילמא מפני שדעת בני העיר עליהם ואפי׳ כרבנן וי״ל שלא אמרו דעת בני העיר עליהם אלא במה שהוא הרבה בתוך התחום אבל לעצמה שעמד בסוף התחום אי נמי דכיון שנמשכין לשני תחומין של שתי עיירות הרי אלו מבטלין דעתם מפני אלו. והיינו דנקט בין שתי תחומי שבת. ור״י היה מפרש דחרם שבין תחומי שבת לאו דוקא אלא שחציו חוץ לתחו׳ ומיא לאו בתר קרתא גרירי אלא שקונין שביתה במקומן ואפי׳ מה שבתוך התחום אין מביאין אותו אלא עד המקום שתכלה המדה של אלפים אמה ודעת בני העיר לא שייך בהא כיון שהוא במקום רחוק וצריך מחיצה של ברזל כדי שלא יביא עירוב במים שחוץ לתחום עד מה שבתוך התחום עד סוף אלפים אמה שלהם ונמצא מביא מה שחוץ לתחום חוץ לאלפים אמה ופרש״י ז״ל יותר נכון בלישנא אחרינא דמתנייתא: ויש שהוא מיישב לשון ה״ג כפי שטת ר״י ז״ל דהכא מיירי בנהר או אגם מים שהולך חוץ לעיר לאורך העיר ולמעלה ולמטה ממנו. יותר מאלפי׳ לכל רוח והיינו דקתני שיעמוד בין תחומי שבת כלומר לשני תחומי העיר. ולפי שנמשך לכל צד יותר מאלפי׳ אמה צריך להפסיק לכל רוח במקו׳ שכלתה מדת אלפי׳ אמה של תחו׳ העיר כדי שלא יתערבו עמה׳ המים שהם חוץ לתחו׳ ויביאו אותם לעיר וכי עבדי מחיצה איכא תקנתא לכל בני העיר דהשתא ודאי נהר זה הנמשך לעיר הרי כרגלי העיר וה״ל כבור של אנשי העיר:

חפצי העכו״ם קונין שביתה במקומם ואין לאדם בהן אלא אלפים אמה לכל רוח ולא מן הדין שהרי הואיל ובעלים שלהם אינן בני שביתה היה לנו לדונם לענין שביתה כנכסי הפקר שאין לחלק בין חפצים שאין להם בעלים לשיש להם בעלים אלא שאינן בני שביתה עד שנגרר את כליהם אחריהם אלא שגזרו עליהם גזרה בעלים עכו״ם אטו בעלים ישראל. מעתה השואל כלי ביום טוב מן העכו״ם והוא בן עירו או שהשאילו הוא לו מערב יום טוב וקנה שביתה ברשות העכו״ם יש להם אלפים אמה לכל רוח באותה העיר ואין האדם שעירב יכול להוליכם כרגליו ועכו״ם שהביא פירות מחוץ לתחום אף זה שלא באו בשבילו לא יזיזם ממקומם שהרי קנו שביתה במקומם ונמצא שהם עכשו חוץ לתחומם אלא יאכלם בארבע אמות וכל העיר כארבע אמות לענין זה. וכן בכל היקף שהפירות כאנוסים הם כמו שיתבאר.

מעשה היה באילים שבאו מחוץ לתחום בעיר אחת והתיר רבא לבני מחוזא שבאו לשם על ידי עירוב ליקח מהם ממכיריהם שאינם צריכים עמהם לסכום מקח כדרך שאמרו בחנוני הרגיל אצלו אפי׳ עכו״ם כמו שביארנו במקומו. והתיר ליקח מהם ולהביאם למחוזא. וכשהקשו עליו ממה שכתבנו שחפצי העכו״ם קונין שביתה חזר בו ולא התירם אלא לבני אותה העיר שבאו לשם אחר שלא באו בשבילם אלא בשביל העכו״ם והתירם להם להיות נאכלין בכל העיר שכל העיר נדונת כארבע אמות:

כלים שבאוצרות ששבתו בתוך התחום והם פירות שאדם עושה אותם אוצר יש להם אלפים אמה לכל רוח ופירשוה בתוספות בנכסי הפקר. וששבתו בתוך התחום פירושו בתוך תחום העיר ויש להם אלפים אמה מן העיר. וגדולי הרבנים פרשוה כן בשל הפקר אלא שמפרשים יש להם אלפים אמה ממקומם. וגדולי המפרשים פרשוה בחוץ לתחום וביש להם בעלים וזה שאמר ששבתו בתוך התחום פירושו בתוך תחום הבעלים. ולמדנו שאעפ״י שאינן עמו במקום אחד ממש הרי הן כרגליו ושאינן עמו בתחומו לא יזיזם ממקומם וכמו שאמרו באחרון של יום טוב מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר אצלו לא יביאו לו מפירותיו שאין קונין שביתה כלל אלא שגדולי הרבנים פרשו שם שקונים שביתה במקומם ויש להם אלפים אמה ממקומם:

שואל כלי מן העכו״ם ביום טוב שפירשנו שיש לו מיהא אלפים אמה לא סוף דבר בשהדבר ידוע ששבת הכלי עם העכו״ם בתחום העיר אלא אף מן הסתם הואיל ומכל מקום הוא מוחזק בו שהיה הכלי עמו מבעוד יום אעפ״י שלא ראהו בין השמשות אבל אם לא היה מוחזק בו בכך כתבו גדולי המפרשי׳ שהוא כתרומה ספק טמאה ספק טהורה ואף זה הכלי שמא עכשיו הביאו מחוץ לתחום אלא שאף הם חוככים לחזור ולומר שאף ספק זה מותר אלא אם כן ידע שלא היה כליו בתוך התחום מפני שאומרין כאן נמצא וכאן היה וכמו שאמרו בטמאות כל הטמאות כשעת מציאתן. ומה שאמרו בעכו״ם שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ושמואל אמ׳ חוששין שמא חוץ לחומה לנו אלמא שספקא לחומרא. הוא מפני שהעכו״ם מוחזק לנו שעכשיו הביאם אלא שאנו מספקים עליו אם נתלה (שמחוץ לתחום) [שמתוך התחום] הביאם אחר שבהשכמה באו או שמא בחצות הלילה (חוץ) [הביאם מחוץ] לתחום ולא יכול ליכנס עד הבקר והלכה כשמואל כמו שביארנו:

עכו״ם שהביא פירות מחוץ לתחום שהתרנו בתוך ארבע אמות או בתוך העיר פירושו לישראל אחר אבל לאותו שבאו בשבילו אסורים עד לערב בכדי שיעשו הא לאחר מותרין מיד וכתבו גדולי המפרשי׳ בכאן שאף בשבת כן. ומה שאמרו בפרק כל כתבי [קכב.] מלא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. וכן בנר וכבש. דוקא לאותו שנתמלאו בשבילו אבל לאחר מותר לא עדיף מוציא מים מרשות היחיד לרשות הרבים מן המביאם מחוץ לתחום שהעבירם כמה אמות ואף נר וכבש אעפ״י שאין דומין למלוי מים והבאה מחוץ לתחום שמים ופירות אין בהם איסור מוקצה ויש להם היתר במקומם אבל נר וכבש אין להם היתר קודם עשייתם אעפ״י כן מותרין שאין בהנאתן אסור מוקצה והנאה דממילא היא. ויש אוסרין בשבת לכל ואף במלא מים ובהביא מחוץ לתחום ולא הותר לדעתם לישראל אחר אלא ביום טוב שלא נעשה בהם חיוב חטאת אבל בשבת שנעשה בה חיוב חטאת לא. ואין נראה כן שאין חיוב חטאת הנעשה על ידי עכו״ם בשביל ישראל חמור מחיוב חטאת שנעשה במזיד על ידי ישראל ר״ל מבשל בשבת שאחר ישראל יאכל לדעת ר׳ מאיר ואעפ״י שאין מורין כן מכל מקום הלכה היא אלא שלהוראה מורין כר׳ יהודה לאסור ביומו אף לאחרים ואף בשוגג כמו שיתבאר במקומו בע״ה:

חרם שבין שני תחומי שבת ר״ל חריץ מלא מים והוא נקרא חרם על שם ששוטחין בו מצודות וחרמים והוא בין שני תחומי שבת אין צריך מחיצה של ברזל להפסיקו להתיר חציו לבני תחום זה וחציו לבני תחום זה אלא אף מחיצה של קנים מפסקת אעפ״י שאין מחיצה של קנים מונעת מלהתערב אלו באלו קל הוא שהקלו חכמים במים שהרי מחיצה תלויה ר״ל מחיצה עשרה הגבוהה מן הקרקע שלשה שאינה מתרת בחורבה אעפ״י שאין בחורבה בעלי חיים מצויים לעבור תחתיה ואעפ״י כן מתרת במים מפני שאין בעלי חיים נראין תחתיה במים והשוו מדותיהם להקל בכל מחיצה של מים וחרם זה פירושו (בשכונסים) [במכונסים] שאם בנובעים הרי הן כרגלי כל אדם והיו רשאים לדלות זה מצד תחומו וזה מצד תחומו אלא מכונסים היו וקנו שביתה ולא במקומם אלא בתחום העיר מפני שדעת אנשי העיר עליהם והרי הן כרגלי אותה העיר ונמצא שחצי החריץ שבצד זה שביתת עיר שבצדו עליו וכן חצי האחר שביתת העיר שבצדו עליו ולפיכך צריך שיזהרו אלו מלדלות בחצי האחר:

בתוס' בד"ה והכלים כו' ונראה דבשל הפקר איירי והא דנקט תוך התחום לאשמועינן דאפ"ה לא קנו שביתת העיר וא"ת כו' עכ"ל מהגהת מהרש"ל אבל ביש להם בעלים לא הוה רבותא וחידוש טפי תוך התחום מחוץ לתחום ולמאי שהסכימו התוס' דאלפים דנקט הכא מן העיר קאמר ניחא טפי דדוקא בהפקר איירי ובתוך התחום אבל ביש להן בעלים בכל גוונא לא קנו שביתת עיר אלפים תוך תחום העיר אלא קנו שביתת עצמן ודו"ק:

בא"ד והכא ברחוקין אלא שהן בתוך התחום ומיהו כו' עכ"ל מהגהת מהרש"ל וסמוכים לעיר דקאמר לאו לאפוקי חוץ לתחום אלא לאפוקי סוף התחום וכן הוא לשון הגהת אשר"י וכלים ששבתו בתוך התחום אם סמוך לעיר הרבה הרי הן כרגלי העיר ואם ברחוק לעיר כגון סוף התחום יש להן אלפים אמה ממקומן עכ"ל:

בד"ה חרם לשון כו' היינו כדי להכניסם לעיר לפי כו' אמאי נקט בין ב' תחומין כו' עכ"ל ר"ל לפי' קמא דקנו שביתת העיר לאו כדי להכניסם לעיר בלחוד הוא אלא שיכול להוציאם עוד אלפים מצד אחר מן העיר כיון דקנו שביתת העיר אבל השתא דקנו שביתה במקומן לא יכול להוציאן חוץ לעיר אלפים אמה מצד אחר אלא עד מקום דכלו אלפים שלהן ואהא קשיא להו אמאי נקט בין ב' תחומין דבליכא עיר שנייה נמי אין לו להכניס לעיר המים שחוץ לתחום שהרי קנו שביתה במקומן וכ"כ מהרש"ל אבל קשה אכתי השתא דנקט בין ב' תחומין ומשום איסורא דקנו שביתת העיר אחרת אמאי לא נקט בעיר א' ומשום איסורא דקנו שביתה במקומן אותו שחוץ לתחום ומועיל תיקון מחיצה אף לאותן אלפים שבתוך התחום להכניסם לעיר וחוצה לה דקונין שביתת העיר דכל מה שבתוך התחום קנו שביתת העיר אע"פ שאין דעתן עליהן וצריך עיון ודו"ק:

בתוס' ד"ה והכלים וכו' דביש להן בעלים מה לי וכו'. פי' אבל אי בשל הפקר איירי א"ש דאשמועינן דאף על פי שהם סמוכין לעיר ואיכא למימר דעת אנשי העיר עליהם אף על פי כן יש להן אלפים אמה ממקום שהן מונחים ולפי מסקנא של התוס' אדרבה אשמועינן שיש להן אלפים אמה מן העיר אבל אם יש להן בעלים לא שייך לאשמועינן הא וק"ל:

גמ' ושמואל דאמר כרבנן ודקאמר' לרבנן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והכלים כו' לא הוי כרגלי הבעלים ומ"מ בני שביתה הם יותר מן ההפקר ויש להן כו' הפקר איירי והא דנקט תוך התחום לאשמועי' דאפ"ה לא קנו שביתת העיר וא"ת ומאי שנא כו' דהתם בסמוכים וקרובין דעתן עליהן והכא ברחוקין אלא שהן בתוך התחום ומיהו נראה כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה חרם לשון כו' מחיצה של ברזל שלא כו' גרירא כך פ"ה כו' לשון והחרים ה' כו' בין שני תחומין אפי' אי ליכא עיר שנייה לא מצו להכניס מים לעיר שחוץ לתחום ועוד אפי' כו' כצ"ל:

תד"ה והכלים. ואפי' כו' כגון שהבעלים בעיר אחרת דהשתא לא הוי כרגלי הבעלים. צ"ע (דבביצה ס"ד לט) במשנה ובפוסקים מבואר דכה"ג הוי ג"כ כרגלי הבעלים:

תד"ה דכולה. משמע דל"ח כד"א כו' אלא במוקף מחיצות כו'. כ"מ להדיא (בר"ה כג ב) במשנה בראשונה לא היה זזין משם וכמש"כ בעצמם שם:

בא"ד כדאמר בשבת בתל ונקע. הוא לעיל (טו) ולקמן (נ ב):

גמרא שהלך אצל רבי לצידן. נ"ב נראה דהיינו צידון דקרא ואע"פ שהיא מכלל הארץ שנתנה לא״א שצידון בכור כנען הוא וגם כתוב [יהושע יג] כל צידונים אנכי אורישם מפני ב״י. אלא מחמת שלא כבשוה בראשונה כמ״ש [שופטים א] אשר לא הוריש וגו' ואת יושבי צידון:

שם שרא להו רבא לבני מחוזא למזבן. נ"ב לאו דוקא [וכצ״ל לעיל מ׳ ע״א] אלא אותן נכרים היו רגילים עם ישראל ומכירים לבני מחוזא ונותנין להם בלי פסוק דמים כאותה דשלהי פא״צ [ביצה כט:] הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וא"ל תן לי גדי כו':

שם חרם שבין תחומי שבת. נ״ב הא דנקט חרם י"ל דלרבותא נקטיה דהו"א דסגי ליה במחיצת החרם קמ"ל דלא. א״נ דוקא בכה״ג דהוי להו מכונסין כדמשני בסמוך ובהא מיירי הוא דס״ל לר"י דבעי מחיצה של ברזל כנ״ל לפרש"י אמנם לפי' ר״ת ור"ח בחרם אין צורך ודו"ק:

תד"ה והכלים, כגון שהבעלים בעיר אחרת.
לא זכיתי להבין דמה בכך שהם בעיר אחרת, מ"מ דירותיהן כמוהם ולא יזיזן ממקומם כיון שהם עתה חוץ מתחום הבעלים כדאיתא במתני' דביצה (דף לט ע"ב) וד' יאר עיני:

שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד. אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה: לצידן. חוצה לארץ: סד''א הני מילי. דכייל רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי: במתניתין. דדוקא היא: אבל בברייתא. דילמא איחליף דרבי יהודה לדר' יוסי ודרבי יוסי לדרבי יהודה: אימא לא. לסמוך עלה להכי צריך למימר הלכה ולעולם איתנהו להני כללי: אלא הכי קאמר. רב משרשיא כו': דהא רב לית ליה להני כללי. כדאמר לעיל מדאיצטריך ליה למימר סיים בה נמי הלכה כר' יהודה: אין קונין שביתה. והרי הן כרגלי כל אדם ואם באו מחוץ לתחום לתוך העיר מותר להוליכן לכל רוח: חפצי הפקר. דאיכא למימר ליקנו מנפשייהו אמרי רבנן דאין קונין: חפצי הנכרי דאית להו בעלים. והרי הן כמותן ובעליהן לית להו שביתה דלאו בני שביתה נינהו מיבעיא: השואל כלי מן הנכרי. ובן עירו הוה: וכן המשאיל לו כלי מערב יום טוב. וקנה שביתה אצל הנכרי בתוך תחום העיר: והכלים והאוצרות. שעשאום אוצר: יש להן אלפים לכל רוח. ואפילו הן של הפקר וכלי שקנה שביתה אצל הנכרי והחזירו לבעלים ועירבו בעליו למזרח או למערב אין יכול להוציאו מאלפים: לא יזיזם ממקומן. דקנו שביתה במקומן והרי יצאו חוץ לתחום ואין להן אלא ארבע אמות: הא מני. דקתני חפצי הנכרי קונין שביתה ר' יוחנן בן נורי כלומר רבי שמעון בן אלעזר אליבא דרבי יוחנן בן נורי אמר: לעולם סבר רבי יוחנן חפצי נכרי. כחפצי הפקר והא ר' יוחנן בן נורי: ושמואל דאמר. לעיל אין קונין. רבנן דאמרי בחפצי הפקר דאין קונין: דיכרי. אילים: מברכתא. שם מקום: מחוזא. עיר הסמוכה למברכתא בתוך ד' אלפים ומערבין מזו לזו: למיזבן מינייהו. ואייתינהו למחוזא ואף על פי שהביאום הנכרים מחוץ לתחום דקסבר חפצי הנכרי אין קונין שביתה: כארבע אמות דמי. כדתנן במתניתין הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר וסהר כו' ופסקינן לעיל אמר רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה והוא הדין לעיר שיש לה מחיצות: חרם. מצודת דגים ומפסיק במים בין ב' תחומין של ב' עיירות וחברו מצודים וחרמים (קהלת ז) וכתיב על כן יזבח לחרמו (חבקוק א) וגדר של קנים הוא: צריך לעשות מחיצה של ברזל. שלא יעברו מים של תחום זה לתוך תחום זה דכל מה שבתוך תחום העיר אין קונה שביתה במקומו להיות לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח אלא בתר העיר גריר ואם הוא בסוף התחום אין יכול לזוז משם ולחוץ ואין בני תחום זה יכולין למלאות מתוך תחום עצמו מפני עירוב מים של תחום האחר: ה''ג אי נימא משום דתני לה כר' יוחנן בן נורי ולחומרא ואיהו לקולא סבר ומשום דסבירא ליה לקולא כל דתני לחומרא מחייך עליה. בתמיה אי נימא משום דרבי חייא תני למתניתין כרבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה בתוך תחומין ורבי יוסי בר חנינא סבירא ליה כרבנן לקולא דאמרי אין קונין שביתה והרי הן כרגלי כל אדם:

והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום יש להם אלפים אמה לכל רוח. פ''ה ואפילו הן של הפקר משמע דלא מיבעיא אם יש להם בעלים וקשה דאי יש להם בעלים הרי הן כרגלי הבעלים ואפי' אם נעמידם כגון שהבעלים בעיר אחרת דהשתא לא הוי כרגלי הבעלים ומ''מ בני שביתה הם יותר מן ההפקר ויש להן אלפים אמה לכל רוח מ''מ אין נראה להעמיד כלל ביש להם בעלים דביש להם בעלים מה לי תוך התחום מה לי חוץ לתחום ונראה דבשל הפקר איירי והא דנקט תוך התחום לאשמעינן דאפ''ה לא קני שביתת העיר וא''ת ומאי שנא דהכא יש להן אלפים אמה לכל רוח דמשמע ממקומן מדלא קתני כרגלי אנשי העיר וגבי גשמים שסמוכים לעיר הוי כרגלי אנשי העיר כדאמרינן לעיל (דף מה:) וי''ל דהתם אנשי העיר דעתם עליהם דגשמים ידועים לכל בני העיר אבל אוצרות דהפקר אם היו ידועים כבר היו זוכין בהן ועוד שמא יש לחלק משום דהתם בסמוכין וקרובין דעתן עליהן והכא ברחוקים אלא שהן בתוך התחום ומיהו נראה דאלפים אמה לאו ממקומן קאמר אלא מן העיר כמו בגשמים דלעיל דהא מוכח גבי חרס שבין שתי תחומי שבת דלרבי יוחנן חפצי הפקר שבתוך התחום קונין שביתת העיר אפילו אין דעת אנשי העיר עליהם כמו שאפרש בסמוך וברייתא דהכא כר' יוחנן בן נורי וליכא למיפרך האי כרגלי אנשי העיר מבעי' ליה כדפריך לעיל כיון דהזכיר הכא תוך התחום משמע שפיר דאלפים אמה לכל רוח מן העיר קאמר ואף על גב דכייל להו בהדי שואל כלי מן הנכרי ונכרי אם עומד חוץ לעיר מונין לו אלפים ממקומו סתמא דמלתא נכרי בעיר עומד: דכולה מברכתא כד' אמות דמיא. בריש פירקא פ''ה והוליכו לעיר אחרת והרי מוקפת מחיצות משמע דלא חשיב כד' אמות לענין להלך את כולה אלא במוקפת מחיצות דומיא דדיר וסהר והא מברכתא צריך לומר דמוקפת מחיצות הויא ואע''ג דגבי נותן עירובו באילן (לעיל דף לב:) פריך חוץ לעיבורה של עיר נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות וכו' משמע דתוך עיבורה של עיר נמי הוי טעמא לפי שנעשית לו כל העיר ועיבורה כארבע אמות אף על פי שאין שם מחיצה ה''מ לשובת שם או נותן שם עירובו שיש לו אלפים אמה לכל רוח ונחשב הכל כד' אמות אפילו חוץ למחיצות כיון שהוא בעיבורה של עיר אבל בבא מחוץ לתחום אינו נחשב כד' אמות בלא היקף מחיצות ואומר ר''י דבעי נמי דתהוי מוקפת לדירה דלא עדיף משבת באויר מחיצות שיש לו אלפים אמה לכל רוח אפילו הכי לא חשיב לגביה כארבע אמות בהיקף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כדאמר בשבת בתל ונקע וצריך ליזהר בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה דשרי לישראל אחר או שבא בשביל נכרי שלא יטלטלנו חוץ לד''א בעיר שאין לה מחיצות שמוקפת לדירה: חרם. לשון מצודות וחרמים שבין שני תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל שלא יעברו מים מתחום זה לתחום זה דכל מה שבתוך תחום העיר אין לו שביתה במקומו להיות לו אלפים לכל רוח ממקומו אלא בתר קרתא גרירא כך פי' הקונט' וכן פר''ת אלא דפי' חרם לשון והחרים ה' לשון ים (ישעיה יא) כשמעלה הים שרטון ומתייבש נשארים נקעים מלאים מים וחרם הוא נקע מלא מים וכן פר''ח חרם לשון חריץ וא''ת אמאי מוקי לה כרבי יוחנן בן נורי הא לרבנן נמי אמר לעיל (מה:) גבי גשמים הסמוכים לעיר דהוו כרגלי אנשי העיר וי''ל דהכא דמימשכי מתחום זה לתחום זה בטלה דעתם והוי כחפצי הפקר דאין קונין שביתה לרבנן והוו כרגלי הזוכה אבל לר' יוחנן דקנו שביתה כשהן בתוך תחום העיר קונין שביתת העיר אף ע''פ שאין דעת אדם עליהם קונה אבל אין לפרש דלר' יוחנן קונין שביתה במקומן ומה שצריך מחיצה של ברזל היינו כדי להכניסם לעיר לפי שמקצת המים רחוקים מן העיר יותר מאלפים אמה דאם כן אמאי נקט בין שני תחומין אפילו אי ליכא עיר שניה לא מצו להכניס מים לעיר שחוץ לתחום ועוד אפילו מחיצה של ברזל לא תועיל להכניסם לעיר מסוף אלפים אמה שהרי בתחלת העיר כלו האלפים של מים: