עירובין מז ע"א

שָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה
וּמַאי קוּשְׁיָא דִילְמָא הָכָא נָמֵי הֵיכָא דְּאִיתְּמַר אִיתְּמַר הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר לָא אִיתְּמַר
אֶלָּא מֵהָא דִּתְנַן הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת אֶחָד נׇכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל אוֹסֵר לִבְנֵי חֲצֵירוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ אוֹסֵר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר נׇכְרִי אוֹסֵר יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא בַּשַּׁבָּת רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִילּוּ הִנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר אֵינוֹ אוֹסֵר שֶׁכְּבָר הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ
וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה
וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא הָכָא נָמֵי הֵיכָא דְּאִיתְּמַר אִיתְּמַר הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר לָא אִיתְּמַר
אֶלָּא מֵהָא דִּתְנַן וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו
וּמַתְנֵי לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר וַאֲמַר לֵיהּ רַב סַיֵּים בָּהּ נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה
תַּרְתֵּי לְמָה לִי וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה
וּמַאי קוּשְׁיָא דִּילְמָא רַב לֵית לֵיהּ לְהָנֵי כְּלָלֵי
אֶלָּא מֵהָא דִּתְנַן הַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁיְּהוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים
וְכֵן שְׁאָר כׇּל הַנָּשִׁים לֹא יִנָּשְׂאוּ וְלֹא יִתְאָרְסוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת אֶחָד אַלְמָנוֹת וְאֶחָד גְּרוּשׁוֹת אֶחָד אֲרוּסוֹת וְאֶחָד נְשׂוּאוֹת
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נְשׂוּאוֹת יִתְאָרְסוּ
וַאֲרוּסוֹת יִנָּשְׂאוּ חוּץ מֵאֲרוּסָה שֶׁבִּיהוּדָה מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ חוּץ מִן הָאַלְמָנָה מִפְּנֵי הָאִיבּוּל
וְאָמְרִינַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי דַּהֲוָה קָאֵים אֲמַר לֵיהּ מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אֲמַר לֵיהּ יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי מִכְּלָל דִּיחִידָאָה פְּלִיג עֲלֵיהּ
אִין וְהָתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיְתָה רְדוּפָה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ שֶׁהָיְתָה לָהּ כַּעַס עִם בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה עֲקָרָה זְקֵנָה קְטַנָּה וְאַיְילוֹנִית וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין הַמַּפֶּלֶת לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ כּוּלָּן צְרִיכִין לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָּשֵׂא מִיָּד
לְמָה לִי וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי
וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵירוֹתָיו
אֶלָּא מֵהָא דְּתַנְיָא הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל נׇכְרִים וְלוֹקְחִים מֵהֶן בְּהֵמָה וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָן
וְאִם הָיָה כֹּהֵן מִטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶן וּכְשֵׁם שֶׁמִּטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת
בֵּית הַקְּבָרוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא
אֶלָּא בְּבֵית הַפְּרָס דְּרַבָּנַן
וּמִטַּמֵּא לִישָּׂא אִשָּׁה וְלִלְמוֹד תּוֹרָה אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵין מוֹצֵא לִלְמוֹד אֲבָל מוֹצֵא לִלְמוֹד לֹא יִטַּמָּא
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד נָמֵי יִטַּמָּא לְפִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

דיו שישייר ולא יערב שלש חצירות של שני בתים.

ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון!

ומכאן אתה למד דליתנהו להנך כללי: שהרי מאן פליג עליה דרבי שמעון? רבי יהודה! והא אמרת דהיכא דפליגי רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה?! ועל כרחך דליתנהו להנך כללי.

אף זה ליכא למימר: שהרי, ומאי קושיא, דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר בהדיא הלכה כרבי שמעון, איתמר, והכי הלכה אפילו במקום רבי יהודה. אך היכא דלא איתמר, לא איתמר, ופסקינן לפי הני כללי

אלא [שמא תאמר], דליתנהו להני כללי מהא:

דתנן:

א. חצר שפתוחין לה בתים רבים, אסור להוציא מן הבית המיוחד לאחד מבני החצר לחצר המשותפת, עד שיערבו כל בני החצר זה עם זה; ואם היה אחד מבני החצר נכרי, אף הוא אוסר עליהם - בתנאים מסוימים - מלהוציא מרשותם המיוחדת לחצר המשותפת, אלא אם כן ביטל להם את רשותו שבחצר.

ב. אף המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל, אוסר לבני החצרות להוציא מבתיהם, אלא אם כן עירב עמהם הישראל קודם שהלך וביטל הנכרי להם את רשותו.

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

כיון שאינו בעיר אינו אוסר על בני החצרות.

רבי יוסי אומר:

נכרי שעזב את ביתו והלך לעיר אחרת אוסר, שהרי יכול לבא באמצע השבת ואין מסיח ביתו מן הלב, ולכך הווה כדירה שיש לה בעלים.

אך ישראל שהלך לשבות בעיר אחרת אינו אוסר מפני שהסיח ביתו מן הלב שאין דרך ישראל לבא חזרה לביתו בשבת, ולכן חשיב כדירה בלא בעלים שאינה אוסרת.

רבי שמעון אומר:

אחד נכרי ואחד ישראל אינו אוסר, וכרבי יהודה.

ולא עוד, אלא אפילו הניח את ביתו בערב שבת והלך לשבות אצל בתו שהיא באותה העיר, אינו אוסר על בני החצר, שכבר הסיח דעתו מלחזור בשבת, והווה כדירה בלא בעלים, ודלא כרבי יהודה דאמר, שאם לא יצא לעיר אחרת הרי זה אוסר.

ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון.

ומכאן אתה למד דליתנהו להנך כללי, שהרי מאן תנא דפליג עליה דרבי שמעון, רבי יהודה; והא אמרת, רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו, הלכה כרבי יהודה? אלא על כרחך, ליתנהו להני כללי !! ^[47]

אף זו ליכא למימר:

שהרי, ומאי קושיא?

דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר בפירוש כמי ההלכה איתמר, והיכא דלא איתמר כמי לפסוק לא איתמר, ופסקינן לפי הני כללי! אלא [שמא תאמר] דליתנהו להני כללי מהא:

דתנן [בהמשך הפרק], גבי מי שהיה מהלך בדרך לביתו וחשכה עליו שבת, ששנינו שם, שאם היה מכיר אילן או גדר - בין המקום שעומד בו לביתו - הרי זה אומר "שביתתי תחתיו" של אותו אילן או גדר, ואם אינו מכיר, אומר "שביתתי במקומי", ומועיל לו לקנות שביתה אף על פי שלא הניח פת:

וזהו [הדין האמור לעיל] שאמרו: עני שאין לו פת, או מי שבא בדרך ואין עמו פת שכעני הוא, מערב ברגליו [בלא פת].

ומיהו, נחלקו בדין זה רבי מאיר ורבי יהודה:

רבי מאיר אומר: אנו אין לנו שיוכל לערב ברגליו אלא עני כלומר: מי שהוא בא בדרך ואין עמו פת, אבל מי שיש לו פת, אין יכול לערב אלא בפת.

רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר מערבין אף שאין עמהם פת, ולא אמרו חכמים שמערבים בפת, אלא כדי להקל על העשיר שלא יצא ויטרח ויערב ברגליו, [ובסוגיא שם מתבאר ביתר ביאור מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה].

ומתני לה רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב [בפני רב] את המשנה האמורה ובכללה דברי רבי יהודה שאומר: "אחד עני ואחד עשיר", ואמר ליה רב לרב חייא בר אשי: סיים בה [המשך ואמור לו לבני] נמי: הלכה כרבי יהודה! והלוא תיקשי: תרתי למה לי? ! והא אמרת שבכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ולמה ליה לרב לאשמועינן הכא דהלכה כרבי יהודה, אלא על כרחך, משום דליתנהו להני כללי.

אף זו ליכא למימר: שהרי, ומאי קושיא, דילמא דווקא רב הוא דלית ליה להני כללי, ולפיכך הוצרך לאשמועינן דהכא הלכתא כרבי יהודה, אך כולי עלמא סברי כהני כללי.

אלא [שמא תאמר], שמה שאמר רב משרשיא דליתנהו להני כללי, הוא מהא:

שמצאנו שרבי יוחנן גופיה - שאמר כללים אלו - לא סבירא להו להנהו כללי [ריטב"א, וכן משמע ברש"י לקמן] גבי הא דתנן:

א. יבמה מעוברת מבעלה שילדה לבסוף ולד של קיימא, הרי היא משעת עיבורה כאשת אח שיש לו בנים שאינה זקוקה ליבום, ואם בא עליה אחי בעלה הרי הוא בכרת.

ב. יבמה מעוברת שלא היה הולד של קיימא והפילתו, הרי היא זקוקה ליבום משעה שמת בעלה; ומכל מקום אם חלצה כשהיתה מעוברת אין חליצתה חליצה, [על פי מה שהביא רש"י כאן, וראה בגמרא יבמות בסוגיא שם], ולפיכך:

היבמה לא תחלוץ [אסורה היא לחלוץ] מיד לאחר מיתת בעלה, דחיישינן שמא מעוברת היא בולד שאינו של קיימא וזקוקה היא ליבום, וחליצתה שחלצה עכשיו אינה מתרת שהרי חליצת מעוברת אינה חליצה, ותבוא לינשא על סמך חליצה זו [רש"י כאן ובסוגיא ביבמות, וראה בסוגיא שם] ^[48].

ולא תתיבם מיד, שמא מעוברת היא בולד של קיימא ונמצא בא על אשת אחיו שיש לו בנים שהיא בכרת, שהרי המעוברת אינה זקוקה ליבום.

אלא עד שיהו לה מיום שמת בעלה שלשה חודשים שכיון שלא הוכר עוברה אינה מעוברת ותחלוץ או תתייבם.

וכן שאר כל הנשים שמתו בעליהם:

לא ינשאו מיד, דשמא מעוברת היא, ולכשתלד לא נדע אם הוא בן של הראשון וילדתו לאחר תשעה חודשים, או של השני הוא וילדתו לאחר שבעה חדשים; ויש לחוש שמא תלד בן נוסף מבעלה השני וינשא וימות, וייבמה הראשון שאינו אלא ספק אם אחיו הוא אף מן האב, ויעבור על איסור אשת אח מאמו, [שאין מצות יבום אלא באשת אח מן האב].

ואף לא יתארסו גזירה שמא ינשאו.

אלא עד שיהו להן שלושה חדשים שעברו ממיתת בעליהן, שכיון שלא הוכר עוברה ליכא למיחש מידי.

ואסורות לינשא בתוך זמן זה:

אחד שהתאלמנו בעודן ארוסות והם עדיין בתולות, ואף שאין בזה חשש שהוא בן הראשון - שהרי לא נבעלה - גזרו חכמים אטו נשואות.

ואחד שהתאלמנו לאחר הנישואין והן בעולות.

אחד אלמנות ואחד גרושות.

אחד ארוסות ואחד נשואות, [מבארת הגמרא ביבמות, שהוא פירוש לרישא, אחד בתולות היינו ארוסות ואחד בעולות היינו נשואות].

רבי יהודה אומר:

נשואות לראשון יתארסו לשני אפילו מיד כיון שאין לחוש שתלד מן השני, ולא גזר אירוסין אטו נישואין.

ומטעם זה עצמו, נשים שאינן אלא ארוסות לראשון ונתאלמנו ינשאו לשני, שהרי לא נבעלה מהראשון, והולד לא יהא בספק.

חוץ מארוסה שביהודה שלא תיארס, מפני שלבו של הארוס גס בה [רגיל בה ומכירה ומתרצית לו], כי נהגו שם ליחד את החתן וכלה אף קודם נישואין וחיישינן שמא יבוא עליה ^[49].

רבי יוסי אומר: ^[50]

כל הנשים הנשואות יתארסו, וכל הארוסות ינשאו וכדעת רבי יהודה, כיון שאין לחוש, ולא גזרינן אירוסין אטו נישואין.

אמנם בדבר זה חלוק רבי יוסי על רבי יהודה: דאילו לדעת רבי יהודה אין חילוק בין אלמנה לגרושה ומותרת אף האלמנה ליארס בתוך ימי אבלה, ורבי יוסי סובר: חוץ מן האלמנה שאסורה אף ליארס מיד עד שיעברו שלשים ימי אבלותה, מפני האיבול על בעלה.

ואמרינן: הוה עובדא, ורבי אלעזר [מסורת הש"ס] לא על לבי מדרשא, אשכחיה רבי אלעזר לרבי אסי דהוה קאים [שהיה עומד], אמר ליה רבי אלעזר לרבי אסי: מאי אמור היום בבי מדרשא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי דלא גזרינן ארוסין אטו נשואין ^[51].

ועוד אמרינן [גירסת רש"י] לתמוה על דברי רבי יוחנן [ומתוך מה שביארו דבריו תתבאר ההוכחה דליתנהו להני כללי]:

הרי משמע מדפסק רבי יוחנן כרבי יוסי, מכלל דמה ששנינו במשנה דלעיל [בדברי החולק על רבי יוסי] בסתם "וכן כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו" "אחת ארוסות ואחת נשואות", אינה סתם משנה, אלא יחידאה הוא דפליג עליה דרבי יוסי, דאי סתם משנה היא, הא סבירא ליה לרבי יוחנן גופיה "הלכה כסתם משנה", והאיך פסק כרבי יוסי [ריטב"א כאן].

[אבל ברש"י ביבמות משמע דכוונת הגמרא שיחיד ולא רבים נחלקו עליו, דאם רבים הם החולקים היה לו לפסוק כרבים].

והרי בסתם היא שנויה, והיה לו לפסוק כן?!

ואמרינן עלה: אין! אכן יחידאה הוא דפליג עליה, דחזינן לרבי מאיר דפליג עליה, וסבר, דאפילו במקום שאין לחוש שמא מעוברת היא נמי אסורה ושלא כדברי רבי יוסי, כלומר: דאם כן הוה לה "סתם ואחר כך מחלוקת" ואין הלכה כסתם, [ריטב"א כאן] ^[52].

והתניא [כמו: שהרי הכי תניא]:

הרי שהיתה רדופה [תדירה] לעזוב את בעלה ולילך לבית אביה בעיר אחרת לדור שם ובודאי לא שמשה עם בעלה, או שהיתה לה כעס עם בעלה ולא שמשה, או שהיה בעלה זקן ואינו ראוי להוליד, או שהיה הוא חולה ואינו יכול לשמש, או שהיתה היא חולה [שקשה לה טורח התשמיש] ובכל אלו ודאי אינה מעוברת, או שהיתה עקרה [מחמת מזל, שכבר נישאת לשלשה בני אדם ולא ילדה להן והוחזקה עקרה] או שהיתה זקנה או קטנה או איילונית [שכך נולדה ממעי אמה ויש לה סימני איילונית] וכל אלו אינן יכולות ללדת, או שאינה ראויה לילד מחמת ששתתה סם, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין קודם שמת ולכך לא שמשה עמו. או המפלת לאחר מיתת בעלה עובר שנתעברה ממנו.

כל הני, אף על גב דליכא למיחש שמא מעוברות הן, מכל מקום אם מתו בעליהם או נתגרשו כולן צריכין להמתין שלושה חדשים.

דברי רבי מאיר, שגוזר אטו נשים שיש בהם ספק שמא מעוברות.

רבי יוסי מתיר לנשים אלו ליארס ולהנשא מיד ואינו גוזר אטו שאר נשים.

הרי מוכח מברייתא זו, דרבי מאיר גזר שלא לינשא אף בנשים דפשיטא לן שאינן מעוברות, והוא ניהו נמי האי תנא דמתניתין, שגוזר אף על הארוסות - שאינן מעוברות - שלא יינשאו.

וכיון שביארנו שרבי מאיר הוא שנחלק עם רבי יוסי, מוכחינן מהא דרבי יוחנן דהוא גופיה לא סבר להני כללי:

שהרי אם לא כן תיקשי: למה לי לרבי יוחנן לפסוק ההלכה בהך משנה כרבי יוסי? ! והא אמרת - אתה, רבי יוחנן - רבי מאיר ורבי יוסי שנחלקו בכל מקום הלכה כרבי יוסי, והכא רבי מאיר הוא דפליג ארבי יוסי, וכדאמרן?!

אלא על כרחך ליתנהו להנך כללי, ולא אמרם רבי יוחנן מעולם; ואותם אמוראים שאמרו כן משמו, דברי עצמם הן [רש"י].

אף זו ליכא למימר:

שהרי, ומאי קושיא?

דלמא הוצרך לפרש הכא את ההלכה כדי לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל, דאמר: הלכה כרבי מאיר בגזרותיו.

כלומר: אף שבכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, הני מילי כשנחלקו בהלכה, אבל בגזירותיו של רבי מאיר הלכה כמותו; וכיון דהכא נמי גזירה של רבי מאיר היא, אדרבה הוי לן למיפסק כרבי מאיר, להכי קא משמע לן רבי יוחנן שמכל מקום בגזירה זו אין הלכה כרבי מאיר אלא כרבי יהודה.

אלא, שמא תאמר, דהא דאמרינן ליתנהו להני כללי, הוא מהא: דאמר רבי יוחנן גופיה בהא דתניא:

א. אסרו חכמים לשאת ולתת עם הנכרי ביום אידו [חגו, ואפילו שלשה ימים קודם חגו], שמא ילך ויודה לעבודת כוכבים ביום אידו.

ב. אבל הולכין ישראל ליריד של נכרים [שוק הנקבע ליום חג של עובדי כוכבים] ולוקחים מהן בהמה ועבדים ושפחות מפני שמכניסן לקדושה, וכן בתים שדות וכרמים מפני שממעיטן לנכרים מנכסיהם, אי נמי מפני ישוב ארץ ישראל [רש"י; והריטב"א פירש, שטעם כל אלו מפני שדברים אלו הם צריכים לו לתשמיש ביתו ואינם נמצאים לו אלא ביריד והוה ליה כדבר האבד, ובכי הא לא גזור, ושכן מוכח במסכת מועד קטן, וראה רש"י שם בדף יא.].

ג. וכותב שטרות [רש"י בעבודה זרה; ומשמע דאינו המשך לרישא ובכל שטרות מיירי] ומעלה אותם בערכאות שלהם ומחתים את דייניהם ואף שחשיבות הוא להם ויש לחוש שמא ילכו לעבודה זרה ויודו לה על הכבוד הזה, מפני שהוא כמציל מידן, שעל ידי שהעלה בערכאות שלהם יהיו לו עדים ומסייעין ולא יוכל העכו"ם לערער על המכירה [רש"י בעבודה זרה; ומרש"י במועד קטן משמע, שעיקר החידוש הוא שמותר לעשות כן אף ביום חגם, ומשום דביום זה יש לחוש שילכו ויודו לעבודה זרה, וביאר שם רש"י דהטעם דשרי הוא משום דהשתא הוא דמשכח להו, וליומא אחרינא לא].

ד. אם היה כהן - שאסור לו לצאת לחוץ לארץ [מפני שגזרו חכמים על טומאת ארץ העמים] - אפילו הכי התירו ואמרו: מטמא בחוץ לארץ כדי לדון ולערער עמהם, מפני שהוא כמציל מידם [שולחן ערוך].

וכשם שמטמא בחוצה לארץ כך התירו ואמרו: מטמא בבית הקברות כדי לדון עמם.

ותמהינן לפרושי ברייתא: בית הקברות סלקא דעתך שיתירו חכמים, הא טומאה דאוריתא היא?!

אלא הא דאמרינן "בית הקברות" היינו בבית הפרס שהוא שדה שנחרש בה קבר, שאינו אלא איסור דרבנן שחששו שמא התפזרו העצמות וכהן שיכנס שם יסיט את העצם ויטמא, והכא התירו לכהן להכנס שם כדי להציל מידם.

ומטמא נמי בחוצה לארץ ובבית הפרס כדי לישא אשה וללמוד תורה.

אמר רבי יהודה: אימתי שרי להטמא כדי ללמוד תורה, בזמן שאין מוצא ממי ללמוד מבלי שיטמא ; אבל מוצא ממי ללמוד, לא יטמא.

רבי יוסי אומר: אף בזמן שמוצא ממי ללמוד, נמי יטמא וילך ללמוד מהרב שחפץ בו,

הערות

^[47] ביאר רש"י: שהיה יכול להוכיח דליתנהו להני כללי, גם מהא דפסקינן הלכה כרבי שמעון שאפילו באותה עיר אינו אוסר כנגד דעתו של רבי יוסי שהצריך שיהא מחוץ לעיר, אלא דחדא מינייהו נקט.

^[48] והביא רש"י מגמרא יבמות [וראה בסוגיא שם]: שאסורה היא לחלוץ בתוך שלשה אף אם דעתם שיחלוץ לה חליצה נוספת אם תפיל לבסוף, ואין חולצת עכשיו אלא על צד הספק שאינה מעוברת כלל, שלא תיזקק לחליצה כשיתברר שאינה מעוברת; והטעם: שמא הוולד של קיימא הוא, והיא תנשא לכהן [ואף שהחלוצה אסורה היא לכהן, הרי איגלאי מילתא שלא היתה זקוקה לחליצה], וכיון שחלצה, יהא זקוק בית הדין להכריז שמעוברת היתה בולד של קיימא כדי להתירה לינשא לכהונה, כדי שלא יאמרו - אלו שאינם יודעים שהיתה מעוברת בולד של קיימא - שהחלוצה כשרה לכהן, ואין ראוי להצריכה הכרזה, דחיישינן שמא ישמעו שחלצה ולא ישמעו את הכרזת בית הדין.

^[49] נתבאר על פי לשון רש"י ביבמות מא; ד"חוץ מארוסה שביהודה" בא לומר שביהודה לא יתארסו; ומיהו לכאורה לאו דוקא, והוא הדין שהארוסות שביהודה לא ינשאו, שיש לחוש שמא בא עליה הארוס.

^[50] דברי רבי יוסי והמשך דברי הגמרא מתבארים כאן על פי דברי רש"י ביבמות מא. ומב:, שלא על פי דבריו כאן שהם צריכין תלמוד הרבה, וראה תוספות יבמות שם שתמהו על פירושו כאן.

^[51] הוא הדין שהיה יכול לומר הלכה כרבי יהודה שהרי בדין זה שוין רבי יהודה ורבי יוסי, אלא מפני ש"רבי יוסי נימוקו עמו" לפיכך אמר הלכה כרבי יוסי, רש"י ביבמות.

^[52] לפי שיטת רש"י הנ"ל, יש לתמוה כמו שתמה בגאון יעקב, דמה בכך שמצינו בברייתא שרבי מאיר נחלק על רבי יוסי, והרי סוף סוף מן המשנה משמע שלא רבי מאיר בלבד חולק עליו אלא רבים הם החולקים.

אין צורך בשטח כה גדול אלא בהקצאת שלש חצירות של שני בתים די. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון. ומאן פליג עליה [ומי חולק עליו] — ר' יהודה. והא [והרי] אמרת שקיים כלל: ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] בכך? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר [שמא גם כאן, במקום שנאמר] במפורש שהלכה כר' שמעון — איתמר [נאמר], היכא דלא איתמר [במקום שלא נאמר] — לא איתמר [לא נאמר] וכרגיל הלכה כר' יהודה.

אלא מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: המניח את ביתו ולא עשה עירוב חצירות והלך לשבות בעיר אחרת, אחד גוי ואחד ישראל — אוסר לבני חצירות שהיו סביב ביתו להוציא מביתם לחצר משום שלא עירב עימם, ובית שאינו מעורב, אוסר על כולם — אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: אינו אוסר כיון שאינו נמצא במקום. ר' יוסי אומר: גוי — אוסר, ישראל — אינו אוסר, מפני שאין דרך ישראל לבא בשבת אם כבר קבע לעצמו דירה במקום אחר. ר' שמעון אומר: אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר — אינו אוסר אף שוודאי מצד הדין יכול לחזור, שכבר הסיח דעתו מלשוב לביתו.

ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון, ומאן פליג עליה [ומי חלק עליו] — ר' יהודה. והא [והרי] אמרת כבר כי ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה!

ושוב דוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] בכך? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר [שמא גם כאן, במקום שנאמר] במפורש שהלכה כר' שמעון — איתמר [נאמר], היכא דלא איתמר [במקום שלא נאמר] — לא איתמר [לא נאמר].

אלא יש להוכיח מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: וזהו שאמרו: העני מערב ברגליו שיכול ללכת למקום שבתוך תחומו ולומר: כאן תהא שביתתי וישערו לו את תחום השבת מאותו מקום. ר' מאיר אומר: אנו אין לנו אלא עני שאין ברשותו כעת מזון שתי סעודות, והוא שמותר לו לערב ברגליו.

ר' יהודה אומר: היתר זה, אחד עני ואחד עשיר. ולהיפך, לא אמרו שמערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יטרח ויצא ויערב ברגליו, אבל עיקר עירוב — ברגליו הוא.

ומתני ליה [והיה משנה, מלמד, לו] רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה [לפני] רב: אחד עני ואחד עשיר. ואמר ליה [לו] רב: סיים בה נמי [גם כן] כשאתה מלמד: הלכה כר' יהודה.

ואפשר להקשות: תרתי [שתיים] למה לי, והא [והרי] כבר אמרת: ר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה! ואם הוצרך רב לפרש שהלכה כר' יהודה, משמע שאינו סבור שיש כלל שר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה?!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה קושיה]? דילמא רב לית ליה להני כללי [שמא רב אין לו, אינו סובר אלה הכללים], אבל שאר חכמים מקבלים אותם?

אלא מביאים ראיה ממקור אחר, מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים אחרי מות בעלה, שמא היתה מעוברת מבעלה, ואם יהיה לה ילד ממנו אינה זקוקה ליבום ולחליצה, ותוך שלשה חדשים יהא הדבר ניכר.

וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחר מות בעליהן, או לאחר גירושיהן, אחד אם נישאו כשהן בתולות ואחד בעולות, אחד אלמנות ואחד גרושות, אחד אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו ארוסות ואחד נשואות, שאם היתה הרה לבעלה הראשון ידעו בבירור מי אבי הילד, שלא נחלקו חכמים אם יש מקום לחשש זה אלא קבעו כלל לכל מקרה, שיהא תוקפו קיים תמיד.

ר' יהודה אומר: אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו נשואות — יתארסו מיד שהרי בתקופת האירוסין אין האיש בא על ארוסתו ואין להקפיד אלא להרחיק את זמן נשואין שניים מן הראשונים.

וכן אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו ארוסות — ינשאו מיד, שאין להניח שנבעלו בתקופת אירוסיהן, חוץ מארוסה שביהודה, מפני שלבו גס בה. שזוגות מאורסים שבארץ יהודה היו נוהגים להיפגש ביחידות, ויש לחשוש שמא הרתה לו, אבל בשאר מקומות אין לחשוש.

ר' יוסי אומר: כל הנשים שמנינו יתארסו מיד, שלא גזרו אלא על נישואין, חוץ מן האלמנה שצריכה להמתין, אבל מטעם אחר — מפני האיבול (אבילות). שבגלל אבלה על מות בעלה, אסור לה להתארס.

ואמרינן [ואמרנו] בענין זה: ר' אלעזר לא על [בא פעם] לבי מדרשא [לבית המדרש]. אשכחיה [מצא את] ר' אסי דהוה קאים [שהיה עומד]. אמר ליה [לו]: מאי אמור בבי מדרשא [מה אמרו בבית המדרש]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי. אמר לו: מכלל דיחידאה פליג עליה [שיחיד הוא זה שחלק עליו] ולכן הלכה כמותו.

ענה לו: אין [כן], והתניא [וכן שנינו בברייתא]: הרי אשה שהיתה רדופה לילך לבית אביה, שהיתה להוטה להיות בבית אביה ולא שהתה עם בעלה בימיו האחרונים. או שהיתה לה כעס עם בעלה ונפרדו, או שהיה בעלה זקן או חולה, שאינו יכול להוליד, או שהיתה היא חולה, או שהוחזקה עקרה, או זקנה, קטנה ואיילונית (שמטבעה אינה מסוגלת להוליד), וכל שאינה ראויה לילד מסיבה אחרת, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, וכן המפלת לאחר מיתת בעלה שאין לחוש עוד שמא היא מעוברת — כולן צריכין להמתין שלשה חדשים, דברי ר' מאיר הסבור שגזירה זו חלה על כל הנשים. אף אם אין בכך הכרח מצד הענין. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד בכל אלו.

וממשיכים: למה לי (לשם מה) היה צריך לומר שהלכה כר' יוסי? והא [והרי] אמרת ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואם כן הלכה כמותו גם כאן. ואם כן לכאורה משמע מכאן שאין כלל זה נכון!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה שבדבר]? דלמא לאפוקי [שמא בא פסק זה להוציא] מדברי רב נחמן אמר שמואל שאמר שאף שבמחלוקות רבות אין הלכה כר' מאיר, מכל מקום הלכה כר' מאיר בגזירותיו, כאשר החמיר בדבר אחד מתוך דמיונו לאחרים. ולכן היה ר' יוחנן צריך לומר שהלכה כאן כר' יוסי למרות שהוא בניגוד לגזירתו של ר' מאיר.

אלא ההוכחה לביטול כללים אלה היא מהא דתניא [מזו ששנינו בברייתא]: הולכין ליריד של גוים (שוק שנעשה לכבוד עבודה זרה) ולוקחים מהן בהמה ועבדים ושפחות, מפני שמכניסים אותם לקדושה. בתים שדות וכרמים, משום יישוב ארץ-ישראל. וכותב ומעלה (מאשר את הדברים) בערכאות (בתי דינים) שלהן, תוך קבלת חתימותיהן, ואף על פי שיש בכך הכרת חשיבותם ויש לחשוש שמא יבוא להודות לעבודה זרה, מפני שבכך הוא כמציל מידן. שכן על ידי אישורם וחתימתם לא יוכלו לערער ולחזור בהם ממכירתם.

ואם היה כהן — אף מותר לו לצאת למקום שבו הוא מטמא, בחוצה לארץ, שעפרה ואוירה מטמאים, וללכת לדון ולערער עמהן. וכשם שמטמא הכהן בחוצה לארץ כך מטמא, לשם כך, בבית הקברות.

ומתחילה תוהים על הלכה אחרונה זו: וכי בית הקברות סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]?! הלא טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, וכיצד יתירו חכמים לכהן להיטמא, בניגוד למה שכתוב בתורה!

אלא מדובר בטומאת בית הפרס, שדה שנחרש בו קבר ויש בו חשש טומאת מת, שטומאתו רק מדרבנן [מדברי חכמים].

ומטמא וכמו כן יוצא הכהן לחוץ לארץ כדי לישא אשה שם, או כדי ללמוד תורה. אמר ר' יהודה: אימתי נאמר היתר זה — בזמן שאין מוצא אפשרות ללמוד בארץ, אבל אם מוצא הכהן אפשרות ללמוד בארץ — לא יטמא.

ר' יוסי אומר: אף בזמן שמוצא אפשרות ללמוד בארץ — נמי [גם כן] יטמא, לפי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The excluded area need not be so large; rather, three courtyards each containing two houses are sufficient for this purpose. And Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; and who disagrees with Rabbi Shimon on this matter? It is Rabbi Yehuda. Didn’t you say: In a case where Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? This teaches that one should not rely on these principles.

The Gemara rejects this argument as well: What is the difficulty here? Perhaps here, too, where it is stated explicitly that the halakha is in accordance with Rabbi Shimon, it is stated, but where it is not stated explicitly, it is not stated, and the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda applies.

Rather, the proof is from that which we learned elsewhere in a mishna: With regard to one who left his house without making an eiruv of courtyards, and established residence for Shabbat in a different town, whether he was a gentile or a Jew, his lack of participation prohibits the other residents of the courtyards in which he has a share to carry objects from their houses to the courtyard, because he did not establish an eiruv with them, and failure to include a house in the eiruv imposes restrictions upon all the residents of the courtyard. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says: His lack of participation does not prohibit the others to carry, since he is not present there. Rabbi Yosei says: Lack of participation in an eiruv by a gentile who is away prohibits the others to carry, because he might return on Shabbat; but lack of participation by a Jew who is not present does not prohibit the others to carry, as it is not the way of a Jew to return on Shabbat once he has already established his residence elsewhere. Rabbi Shimon says: Even if he left his house and established residence for Shabbat with his daughter in the same town, his lack of participation does not prohibit the residents of his courtyard to carry, even though he is permitted to return home, because he has already removed it, i.e., returning, from his mind.

And Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And who disagrees with him? It is Rabbi Yehuda. Didn’t you say: When there is a dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? This teaches that one cannot rely upon these principles.

The Gemara rejects this argument again: What is the difficulty here? Perhaps here, too, where it is explicitly stated that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it is stated; but where such a ruling is not stated, it is not stated, and the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda is relied upon.

Rather, the proof is from that which we learned in the mishna. And that is what the Sages meant when they said: A pauper can establish an eiruv with his feet; that is to say, he may walk to a place within his Shabbat limit and declare: Here shall be my place of residence, and then his Shabbat limit is measured from that spot. Rabbi Meir says: We apply this law only to a pauper, who does not have food for two meals; only such a person is permitted to establish his eiruv by walking to the spot that he wishes to acquire as his place of residence.

Rabbi Yehuda says: This allowance applies both to a pauper and to a wealthy person. Indeed, they said that one can establish an eiruv with bread only in order to make placing an eiruv easier for a wealthy person, so that he need not trouble himself and go out and establish an eiruv with his feet, but the basic eiruv is established by walking to the spot one will acquire as his place of residence.

And Rav Ḥiyya bar Ashi once taught this law to Ḥiyya bar Rav in the presence of Rav, saying: This allowance applies both to a pauper and to a wealthy person, and Rav said to him: When you teach this law, conclude also with this ruling: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: Why do I need a second ruling? Didn’t you already say: When there is a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? The fact that Rav needed to specify that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda on this matter indicates that he does not accept the general principle that when there is a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara rejects this reasoning: What is the difficulty here? Perhaps Rav does not accept these principles, but the other Sages accept them.

Rather, the Gemara brings a proof from that which we learned in another mishna with regard to a woman waiting for her brother-in-law, i.e., a woman whose husband died without children but who is survived by a brother. The brother-in-law is obligated by Torah law either to perform levirate marriage with his deceased brother’s widow, or to free her to marry others by participating in ḥalitza. The woman waiting for her brother-in-law may neither participate in ḥalitza nor undergo levirate marriage until three months have passed following her husband’s death, due to concern that she may be pregnant from him, in which case she is exempt from levirate marriage and ḥalitza. After the three-month waiting period it will become clear whether she is pregnant from her husband.

And similarly, all other women may not be married or even betrothed until three months have passed following their divorce or the death of their husbands, whether they are virgins or non-virgins, whether they are widows or divorcees, and whether they became widowed or divorced when they were betrothed or married. In all cases, the woman may not marry for three months. Otherwise, if she is within the first three months of her pregnancy from her first husband, and she gives birth six months later, a doubt would arise as to the identity of the father. The Sages did not differentiate between cases where this concern is applicable and where it is not; rather, they fixed a principle that applies universally.

Rabbi Yehuda says: A woman who had been married when she became widowed or divorced may be betrothed immediately, as couples do not have relations during the period of their betrothal. However, she may not marry until three months have passed, in order to differentiate between any possible offspring from the first and second husband.

A woman who had only been betrothed when she became widowed or divorced may be married immediately, as it may be assumed that the couple did not have relations during the period of their betrothal. This is except for a betrothed woman in Judea, because there the bridegroom’s heart is bold, as it was customary for couples to be alone together during the period of betrothal, and consequently there is a suspicion that they might have had relations, in which case she might be carrying his child. However, no similar concern applies in other places.

Rabbi Yosei says: All the women listed above may be betrothed immediately, because the decree applies only with regard to marriage; this is except for a widow, who must wait for a different reason, because of the mourning for her deceased husband.

And we said with regard to this: It once happened that Rabbi Eliezer did not come to the study hall. He met Rabbi Asi, who was standing, and said to him: What did they say today in the study hall? He said to him that Rabbi Yoḥanan said as follows: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Eliezer asked: By inference, can it be inferred from the fact that the halakha is in accordance with his opinion that only a single authority disagrees with him?

Rabbi Asi answered: Yes, and so it was taught in the following baraita: If a woman was eager to go to her father’s house and did not remain with her husband during his final days, or if she was angry with her husband and they separated, or if her husband was elderly or sick and could not father children, or if she was sick, or barren, or an elderly woman, or a minor, or a sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children, or a woman who was unfit to give birth for any other reason, or if her husband was imprisoned in jail, or if she had miscarried after the death of her husband, so that there is no longer any concern that she might be pregnant from him, all these women must wait three months before remarrying or even becoming betrothed; this is the statement of Rabbi Meir, who maintains that this decree applies to all women, even when the particular situation renders it unnecessary. In all these cases Rabbi Yosei permits the woman to be betrothed and to marry immediately.

The Gemara resumes its question: Why do I need Rabbi Yoḥanan to state that the halakha is in accordance with Rabbi Yosei? Didn’t you say: In a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and therefore the halakha should be in accordance with him here as well? This implies that the principle is not to be relied upon.

The Gemara rejects this argument: What is the difficulty here? Perhaps this ruling comes to exclude what Rav Naḥman said that Shmuel said: Although there are many cases in which the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, nonetheless, the halakha is in accordance with Rabbi Meir with respect to his decrees, i.e., in those cases where he imposed a restriction in a particular case due to its similarity to another case. For this reason Rabbi Yoḥanan had to say that the halakha here is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, notwithstanding its opposition to Rabbi Meir’s decree.

Rather, the proof that these principles do not apply is from that which was taught in the following baraita: One may go to a fair of idolatrous gentiles and buy animals, slaves, and maidservants from them, as the purchase raises them to a more sanctified state; and he may buy houses, fields, and vineyards from them, due to the mitzva to settle Eretz Yisrael; and he may write the necessary deeds and confirm them in their gentile courts with an official seal, even though this involves an acknowledgement of their authority, because it is as though he were rescuing his property from their hands, as the court’s confirmation and stamp of approval prevents the sellers from appealing the sale and retracting it.

And if he is a priest, he may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, where the earth and air are impure, in order to litigate with them and to contest their claims. And just as a priest may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, so may he become ritually impure for this purpose by entering into a cemetery.

The Gemara interrupts its presentation of the baraita to express surprise at this last ruling: Can it enter your mind to say that a priest may enter a cemetery? This would make him ritually impure by Torah law. How could the Sages permit a priest to become ritually impure by Torah law?

Rather, the baraita is referring to an area where there is uncertainty with regard to the location of a grave or a corpse [beit haperas], owing to the fact that a grave had been unwittingly plowed over, and the bones may have become scattered throughout the field. Such a field imparts ritual impurity only by rabbinic law.

The baraita continues: And a priest may likewise become ritually impure and leave Eretz Yisrael in order to marry a woman or to study Torah there. Rabbi Yehuda said: When does this allowance apply? When he cannot find a place to study in Eretz Yisrael. But if the priest can find a place to study in Eretz Yisrael, he may not become ritually impure by leaving the country.

Rabbi Yosei says: Even when he can find a place to study Torah in Eretz Yisrael, he may also leave the country and become ritually impure, because

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן נמי מהא דתנן ר"ש אומר ג' חצרות של ב' בתים כו' ופרקינן כדפרקינן לעילא.

ואקשינן מהא דתנן ר"י אומר אחד עני ואחד עשיר לא אמרו מערבין [בפת] אלא להקל על העשיר שלא יהא צריך לצאת ולערב ברגליו ומתני ליה רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב אחד עני ואחד עשיר וא"ל רב אתניה הלכה כר' יהודה כלומר קבעה במשנתנו הלכתא כר' יהודה ואי איתא להא דר' יוחנן למה ליה למתנייה במתני' אע"ג דלא תנא הא ידוע דהלכתא כר' יהודה דהא ר' מאיר פליג עליה ודחינן דלמא רב פליג על ר' יוחנן ואמר ליתנהו להני כללי ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא מהא דתנינן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה ג' חדשים וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחד גרושות כו' ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול. וא"ר (יוסי) [אסי] א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי ואמר מכלל דיחיד פליג עליה אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיתה לה כעס מבעלה או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה [היא] חולה או קטנה או איילונית או עקרה או זקנה שאינה ראויה לילד והמפלת לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין ג' [חדשים] דברי ר"מ ר' יוסי מתיר ליארס ולהנשא מיד למה ליה לר' יוחנן למימר הלכה כר' יוסי והא ר' יוחנן הוא דאמר ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכ"ש ר"מ ור' יוסי שהלכה כר' יוסי אלא ש"מ ליתנהו להני כללי ודחינן (למאי) [ומאי] קשיא ודלמא לעולם איתנהו להני כללי ר' יוחנן לא אצטריך למימר הכא הלכה אלא כדי לאפוקי מרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכה כר"מ בגזירותיו. והא גזרה היא דגזר עקרה ואיילונית ומי שאינה ראויה לילד ואפי' המפלת לאחר מיתת בעלה אטו ראויה לילד אתא לדחויי מהא דרב נחמן אמר שמואל ואמר הלכתא כר' יוסי (ופליג) [דפליג] על ר"מ אלא מהא דתניא הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עד (דמטי) [ומטמא] ללמד תורה ולישא אשה.

צריכות להמתין דברי ר"מ. לא גרסי' במתניתין ר"מ, דהא מתמהינן עליה דר' יוחנן דפסק כר' יוסי ואמר מכלל דיחידאה פליג עליה ואמרינן אין ומייתינן לה מברייתא דתני בה בהדיא ר' מאיר, אלמא במתני' לא תני בה ר"מ. וכן נמי מוכח בהדיא במקומה בפרק החולץ (יבמות מב, ב) דקרי ליה התם מתניתא. וכן כתב כאן רש"י ז"ל. אלא דנראה לי דאי גרסינן ליה אורחא דתלמודא היא בהכין, דמאי דמתפרש בברייתא כי מייתי מתניתין בדוכתא אחרינא מעייל בלישנא דמתניתין מאי דמתפרש בברייתא. ודכותה אשכחן לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין לז, א) דמייתי מתני' דהלוקח יין מבין הכותים והא גרסי' בה פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, וליתא במתני' אלא בברייתא, וקא מעייל במתני' פלוגתא דמפרשא בברייתא, ואחריני טובא איכא בגמרא דכוותייהו.

והא אמרת ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי. תמיה לי מאי קא מקשה מהא, דאדרבא במקומה ביבמות (שם) מקשינן עליה דר' יוחנן האיך פסק כר' יוסי בהא דהא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, ואיצטריך לשנויי דסתם ואחר כך מחלוקת הוא משום דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בצידה לאו סתם משנה היא, ומעתה למה איצטריך למימר הלכה כר' יוסי לשתוק מינה. לא היא דעדיין צריכה משום דלא תימא דהלכה כאותה סתמא, דסתמא כי האי ודאי סתמא היא. ותדע לך מדאמרינן בשלהי שבת (קנו, ב) הלכה כר"ש במוקצה לענין שבת הואיל וסתם לן תנא כוותיה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים, ואע"ג דפליג עלה בצידה ר' יהודה, דתנן ור' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע"ש לא יזיזנה ממקומה, אלמא סתמא כי האי סתמא היא. אלא דלאו סתמא גמורה נקרית כי היכי דנקשי מינה לכללא דר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה וכדכתיבנא לה התם ביבמות (בד"ה סתם) בס"ד. וא"כ הכא איצטריך למפסק בה בהדיא כר' יוסי. וי"ל דאין הכי נמי דהוה לן לתרוצי ליה הכין, אלא דחד מן תרי טעמי נקט. ועוד דאגב אורחיה קמ"ל דבהא לית ליה לר' יוחנן האי כללא דקאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו.

ומאי קושיא דילמא הכא נמי היכא דאיתמר איתמר וכו׳. ואפשר דלאו כי הדדי איתמר הכי פרכי בו מדריש׳ א״נ דמאן דקשי להו סבר דכיון דבתרתי תלת דוכתי אפסיקא הלכתא בהדיא כר״ש דהוי חזקה שהלכה כמותו בכל מקום במקום רבי יהודה. ומאי קושיא דילמא רב לית ליה הני כלל. דרבי יוחנן. בדין הוא דבהא מלי מתרץ קושי׳ דלעיל אלא דכל היכא דמצינא לתרוצי בענין דלא לפלגו רב ורבי יוחנן הוה עדיפא לן טפי. והכא דלאו אפשר משנינן דדילמ׳ רב לית להו הני כללי דר׳ יוחנן ומשום דרב לית ליה הכי לית ליה לרב משרשיא למפסק ולמימר דליתנהו הני כללי דהא רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן. אלא מיהא וכו׳ כלומר דכי אמר רב משרשיא דלתנהו להני כללי היינו משום דאשכחן דר׳ יוחנן גופיה משמע דלא סבר להו כדתנן היבמה לא תחלוץ וכו׳ מכלל דיחידא׳ פליג עליה אין והתניא וכו׳ מהא שמעי׳ דלא גרסי׳ במתני׳ דברי רבי מאי׳ כדגרסי׳ במקצת נסחי והכין נמי מוכח ביבמו׳ דאקשי׳ מאי נפקא דפסק ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יוסי ואלו בעלמא קאמר הלכה כסתם משנ׳ ופרקי דהכא סתם ואח״כ מחלקת היא.

למה לי והא אמרת ר׳ יהודה ורבי יוסי הלכה כר׳ יוסי לאפוקי מהתם משנה אע״ג דלא חשיבא סתם משנה כיון דמחלוקת בצדה כדאסיק ביבמות וליכא למפרך מינה למאי דכייל ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה מ״מ בדוכתי טוב׳ חשיב׳ לן סתמא למפסק כוותיה כדברירנ׳ התם וכדמוכ׳ בשמעתא קמייתא די״ט דאמרי׳ דגבי י״ט סתם לן תנא כר״ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו׳ וסתם מחלוקת בצדה דפליג עליה ר׳ יהודה וי״ל דעדיפא מינה בעי לשנויי ליה הכא דאע״ג דאמוראי בתראי חשיבא להו סתמא אע״פ שמחלוקת בצדה הא לר׳ יוחנן לא שמעי׳ ליה הכי מדלא כייל שתהא הלכה אלא כשהוא סתם משנה לגמרי בלא שום מחלוקת:

הולכין לדיר של עכו״מז ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות. פרש״י ז״ל דלמעוטינהו שרי והפי׳ הנכון מפני שדברים אלו הם צריכין לו לתשמיש ביתו ואינם נמצאים לימכור וה״ל כדבר האבד ובכי הא לא גזור והכי מוכח פי׳ במסכת משקין ובמקומה הארכתי בה בס״ד.

המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת. נכרי אוסר שמא יחזור אבל ישראל אינו אוסר על בני חצרו שלא לטלטל מביתם לחצר שאין דרכו לבא בשבת ואפי׳ לא הלך בעיר אחרת אלא שהניח את ביתו והלך בעיר עצמה לשבות אצל בתו אינו אוסר שאין ישראל עשוי לשנות מה שגמר בלבו. ועיקר דבר זה יתבאר בפרק כיצד משתתפין כהלכתו בע״ה:

אחד עני ואחד עשיר מערבין בין ברגל בין בפת ואין אומרי׳ שלא הותר עירוב ברגליו אלא לעני שאין לו פת מצויה אלא אף עשיר מערב ברגליו שלא אמרו לעשיר עירוב בפת אלא להקל עליו לשלחו על ידי עבדו אבל מכל מקום עיקר עירוב ברגליו הוא ועיקר דבר זה יתבאר למטה במשנה ששית בע״ה:

היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתמתין שלשה חדשים לידע אם היא מעוברת אם לאו שמא מעוברת היא ואינה ראויה לייבום ואין חליצה נתקנה אלא בראויה לייבום ומכל מקום אם ייבם או חלץ הואיל ונתברר שאינה מעוברת אינה צריכה כלום וכן שאר כל הנשים שנתגרשו או שנתארמלו לא יתארסו ולא ינשאו עד שתמתין שלשה חדשים ר״ל תשעים יום הן שנישאו לזה בתולות או בעולות ואפי׳ לא נתגרשו או נתאלמנו מן הנשואין אלא מן האירוסין כלן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מיום המיתה והגירושין ר״ל כתיבת הגט וחוץ מיום שרוצה להתארס או לינשא בו ואפי׳ היתה קטנה או זקנה או עקרה או חולה או אילונית או שאינה ראויה לילד מחמת מום או (מחמת) [ששתת] משקה [סם] ואפי׳ היה בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפי׳ בתולה מן האירוסין או אפי׳ הפילה אחר מיתת בעלה או שהיתה רדופה לילך בבית אביה כלומר תדירה ומחמדת לילך בבית אביה בעיר אחרת וידוע לה שלא היתה עם בעלה כל שלשה חדשים בכלן גזרו שלא לינשא תוך שלשה חדשים. ועיקר דבר זה יתבאר בסדר נשים בע״ה:

הולכין ליארוד של עכו״ם ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל ודוקא במקום שאין שם מכס לע״ז על הדרך שביארנו בראשון של ע״ז. וכן אעפ״י שגזרו טומאה על ארץ העמים וכהן מוזהר שלא לילך בה אם היה צריך לדון ולערער בה ולא היה לו דרך אחרת מותר לו ליטמא בה וכן בבית הפרס וכן לכל דבר מצוה כגון ללמוד תורה ולישא אשה ואפי׳ אם היה לו מי שיכול ללמוד וכבר ביארנו עקרי דברים אלו בראשון של עבודה זרה:

ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול פי' המורה פליג את"ק דאסר אפילו ליארוס ומדר' יהודא פליג דשרי ארוסה לינשא ובפ' החולץ פי' ר' יוסי אנשיאו' קאי וה"ק ליה לר' יהדוא כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרי ארוסין אטו נישואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקתה בין לאלמנה לגרושה והתרתה אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירנא לי אלמנה מן הנשואין לא תיארס כל שלשים של ימי אבלה מפני האיבול והאי כל הנשי' יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשאי דהתם כר' יהוד' ס"ל דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל טפי מר' יהודא כדאמרן בשלהי גמרא דארבעה אחין אלא באבלו אתא לאפלוגי עלי' ונ"ל שפשט המשנה מוכיח כפי מה שפי' בפ' החולץ דהא ר' יהודא מילי קאמר הארוסות ינשאו והנשואו' יתארסו ואם איתא דר' יוסי פלגי עלי' בתרתי בין באירוסין בין בנשואין כי היכי דאיירי באירוסין אמאי לא איירי בנשואין נמי ואמר כל הארוסות לא ינשאו אלא ודאי מדלא איירי בה כלל ש"מ מודה ר' יוסי לר' יהודא בכל דבריו לא פליג עלי' אלא באיבול דהאלמנה ואי קשיא מדקאמרי' התם בפ' החולץ תניא ר' יוסי אמר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבל וכמה אבל שלה שלשים יום וכולן לא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים דמשמע מדקאמר וכולן דקאי אפילו אארוסית ואסר להו להינשא ודלא כר' יהודא תשובה האי וכולן לא קאי אלא אכל הנשים דרישא דלא מיירי אלא בנשואות דאילו ארוסה לית לה אבל כדאמרינן התם אשתו ארוסה לא אונן ואל מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאת לו וכי היכי דכל דרישא לא איירי אל בנשיאות הם ה"נ האי וכולן דסיפא לא איירי אלא בנשואו' אבל לעולם אית ליה לר' יוסי הארוסות ינשאו כר' יהודא וה"פ המורה התם וכולן אנשואות קאי ובהילכתין נמי אמרינן לקמן הרי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' כו' עד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ ור' יוסי מתיר ליארוס ולינשא מיד הכא ר' יוסי גרסינן ואי קשיא כיון דר' יוסי לא פליג על ר' יהודא בנשואין אמאי אמר ר' יוחנן לקמן הלכה כר' יוסי ולא אמר הלכה כר' יוסי ור' יהודא יש לומר דפסק הלכה נמי כר' יוסי ור' יהודא יש לומר דפסק הלכה נמי כר' יוסי דאמר חוץ מן האלמנה מפני האיבול ודלא כר' יהודא ולהכי לא נקט ר' יוסי ור' יהודא אלא ר' יוסי בלחוד ומורה פי' בפ' החולץ והאי דנקט ר' יוסי ולא נקט ר' יהודא דהא ר' יהודא נמי שרי ארוסות לינשא בהדיא אלא משום דר' יוסי נימוקו עמו:

מכלל דיחידאה היא דפליג עלי' מיכן מוכיח שלא נקבעה הלכה כר' יוסי אלא מחבירו ולא מחביריו אבל המורה פי' ומעלה הלכה כר"ע היכי דיחיד פליג עלי' וכר' יוסי אפילו במקום רבים ואינו נ"ל דבכולהו כתב מחבירו כר"ע מחבירו וכר' יוסי מחבירו וכר' מחבירו ואילו כן הוה ליה למיכתב וכר' יוסי אפילו מחביריו ושמא כך מצא כתבו הגירסא בספרו ומיכן מוכיח שאינו כן:

בפרש"י כל הנשים יתארסו את"ק כו' ואדר"י פליג דשרי ארוסה לינשא עכ"ל ועיין בתוספות פ' החולץ שהקשו ע"ז מהך ברייתא דרדופה דמתיר ר' יוסי ליארס ולינשא גם מ"ש התוספות בשמעתין ה"ג רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא כו' עיין בתוספות שם:

בתוס' ד"ה ה"ג רבי יוסי מתיר וכו' משום דיש גורסין ולרבי יהודה מתיר וכו' דאי רבי יוסי אם כן תקשה דר' יוסי אדר"י דהא לעיל לא התיר אלא ליארס אבל התוס' ס"ל דר' יוסי מתיר לארוסות אפילו לינשא והא דאמר לעיל כל הנשים יתארסו אנשואות קאי וע"ש ביבמות בתוס' דף מ"א:

גמ' אלא מהא דתנן וזהו שאמרו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שלא יצא כו' ברגליו אלא התירו כו' כצ"ל:

בד"ה רב לית כו' והלכה כר' יוחנן. נ"ב פי' לגבי רב ושמואל:

בד"ה ואמרי' מכלל דהך סתמא כו' כצ"ל:

בד"ה ומעלה השטר הס"ד:

גמרא מכלל דיחידאה פליג עליה. נ"ל דזהו מדברי ר' אלעזר לר' אסי והוא השיב לו אין כדתניא כו' ומפרש"י ל"מ כן ודע דק"ל מה זה דיוקא הכי לא אשכחנא בכ"מ בש"ס דפסקו אמוראי כיחיד נגד רבים:

שם והאמרת ר"מ ור"י הלכה כר"י. ק"ל הא כתבו התוס' בריש (ביצה) ד"ה גבי דכל כה"ג אף דלא מקרי סתם מ"מ מהני להיות כרבים וכ"כ (ביבמות מב ב) ועמש"כ בספ"א דמעשרות:

גמ' והא אמרת ר"י ור"ש הלכה כר"י. עי' תוס' לקמן דף סה ע"ב ד"ה איקלעו:

גמ' בבית הפרס דרבנן ומטמא. עי' בכורות דף כט ע"א תוס' ד"ה היכי אזיל:

(מז א רש"י) ד"ה יתארסו מיד דהא לא מיעברא משני וכו'.—הלשון דחוק, ונראה שחסר כאן וצ"ל: יתארסו מיד ולאחר ג' חדשים ינשאו דהא לא מיעברא וכו'.

שלש חצירות. לקמן בכיצד מעברין (דף נט.) וקאמר ר' יהודה עיר של רבים ונעשית של יחיד שנתמעטו אוכלוסיה מעבור ברחובותיה ששים ריבוא ולא דמיא השתא לדגלי מדבר אין מערבין את כולה יחד אלא אם שייר חוצה לה נ' דיורין שלא יערבו עמה למיהוי היכר לעיר של רבים דלא ליערבו כולה אלא מבואות מבואות ר''ש אומר דיו לשייר ג' חצירות של ב' ב' בעלי בתים: אוסר על בני חצירות. שלא יוציאו מבתיהן לחצר מפני שיש לו רשות בחצר ואע''פ שאינו בעיר אוסר עליהן אם לא עירב קודם שהלך: רבי יהודה אומר אינו אוסר. הואיל ואינו בעיר: נכרי אוסר. אף על פי שאינו בעיר שהרי יכול לבא ואין זה היסח מן הלב אבל ישראל משהלך מכאן ולא בא מערב שבת הסיח לביתו מלבו כל השבת שהרי לא יבא הלכך כמאן דלית ליה להך דירה בעלים דמי: לשבות אצל בתו. מאמש אפילו באותה העיר: רבי יהודה פליג עליה. דאמר בעיר אחרת אינו אוסר הא באותה העיר אוסר ורבי יוסי נמי פליג עליה אלא חד מינייהו נקט: זהו שאמרו. בפירקין היא (דף מט:): אנו אין לנו. שיכול לקנות שביתה ברגליו בלא עירוב פת אלא עני כלומר מי שהוא בדרך ואין עמו פת: אחד עשיר. היושב בביתו אם רצה לילך בעצמו ולהחשיך שם על התחום קונה לו שביתה: שלא יצא. מפני הטורח ויערב ברגליו אלא התירו לשלוח עירוב בפת ע''י שלוחו: ומתני ליה רב חייא בר אשי. למתני' לחייא בר רב קמיה דרב: אחד עני ואחד עשיר. מילתיה דרבי יהודה: למה ליה. למיפסק הלכה כרבי יהודה דר' מאיר פליג עליה הא כיילת לעיל להיכא דלא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר עבדינן כרבי יהודה: רב לית ליה להני כללי. ומשום דרב לית ליה קאמרת ליתנהו והא ר' יוחנן קאמר להו והלכה כר' יוחנן: היבמה לא תחלוץ. בתוך ג' חדשים למיתת בעלה מפרש טעמא ביבמות שמא מעוברת היא וחליצת מעוברת אינה חליצה וא''ת תחלוץ בתוך ג' ותמתין עד לאחר ג' שאם תמצא מעוברת אינה צריכה חליצה אם תלד וולד של קיימא ואם לא תמצא מעוברת אינה צריכה חליצה אחרת ואם תלד וולד שאינו של קיימא תחלוץ פעם שניה שמא יהא וולד של קיימא ואינה חליצה לאוסרה לכהונה ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וליצרכה דלמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה וסבר שרו חלוצה לכהן: ולא תתייבם. שמא מעוברת היא ונמצא בא על אשת אחיו שיש לה בנים והרי היא עליו בכרת אבל לאחר שלשה דניכר בה שאינה מעוברת או תחלוץ או תתייבם: שאר כל הנשים כו'. שמא תלד בתוך תשעה למיתת בעלה ספק בן שבעה לאחרון ספק בן תשעה לראשון ובעינן הבחנה כדאמרינן ביבמות (דף מב.) שמא ייבם אשת אחיו מאמו ועוד יש איסורין הרבה: ולא יתארסו. גזור רבנן אירוסין אטו נשואין: אחת בתולות כו'. מפרש התם (שם:) אחת שנישאו לזה כשהן בתולות ואחת שנישאו לזה כשהן בעולות שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה זה בין מן האירוסין בין מן הנשואין צריכות להמתין אחר הגט או אחר המיתה ג' חדשים: אחת ארוסות. אף על גב דארוסה לא בת עיבורי היא גזור רבנן ארוסה אטו נשואה: דברי ר''מ לא גרסי' אלא סתמא היא: יתארסו. מיד דהא לא מיעברא משני תוך ג' ואם תלד בתוך ט' ודאי דראשון הוא דאי מאחרון בן ששה הוא ולא חיי: והארוסות. שנתאלמנו או שנתגרשו מן האירוסין ינשאו מיד דהא לא מיעברא מראשון: חוץ מן הארוסה שביהודה. שהיו רגילין ליחד חתן וכלה קודם כניסתן לחופה כדאמרינן בכתובות (דף יב.): גס בה. רגיל בה ומכירה ומרוצה לו: כל הנשים יתארסו. אתנא קמא פליג דאסר אפי' ליארס ואדרבי יהודה פליג דשרי ארוסה לינשא: חוץ מן האלמנה מפני האיבול. שאסורה ליארס כל ימי אבלה אבל גרושה תיארס מיד: הלכה כר' יוסי. דמתיר ליארס מיד: ואמרינן. מכלל דהך סתמא דתניא לעיל אחת ארוסות ואחת נשואות יחידאה היא: והתניא. בניחותא: רדופה לילך לבית אביה. תדירה לדור בבית אביה בעיר אחרת ואינה רגילה עם בעלה: חולה. ואינה מקבלת טורח תשמיש: עקרה. מחמת מזל שכבר נישאת לג' בני אדם ולא ילדה להן והוחזקה עקרה: איילונית. ממעי אמה ויש לה סימנין שאין לה שערות ולא דדין ולשון איילונית דוכרניתא כאיל זה שאינו יולד: ושאינה ראויה לילד. מחמת משקה סם: דברי ר''מ. אלמא ר''מ הוא דגזר בההיא דפשיטא לן דאינה מעוברת וה''ה לארוסה: ולמה ליה. לר' יוחנן למימר הלכה כר' יוסי דהא איהו גופיה כייל לעיל ר''מ ורבי יוסי הלכה כר' יוסי אלא ש''מ לא אמר ר' יוחנן להני כללי אלא הנך אמוראי אמרינהו מנפשייהו: ומאי קושיא דלמא. אע''ג דכיילינהו ר' יוחנן איצטריך ליה למיפסק בהא משום דהוה רבי מאיר מחמיר ואמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו בכל מקום שהחמיר ואתא רבי יוחנן לאפוקי לדשמואל מיהא דבהא הלכה כרבי יוסי: ליריד. שוק הנקבע ליום חג של גוים ולוקחין מהן בתים ושדות מפני שממעיטן אי נמי משום ישוב א''י: בהמה ועבדים ושפחות. מפני שמכניסן לקדושה: ומעלה. השטר: בערכאות שלהן. לפני דייניהן לחתום ואע''פ שהוא חשיבות להן ואיכא למיחש דלמא אזלי ומודו אפ''ה שרי: מפני שהוא כמציל מידם. שלא יחזור הגוי ויערער על המכירה: בית הקברות ס''ד. הא עבר בלאו: שאינו מוצא ללמוד. בארצו:

הכי גרסינן רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ואין להאריך כאן:

עירובין מז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד