עירובין מו ע"ב

וְרַב פָּפָּא אָמַר אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין אֵימָא לָא צְרִיכָא
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת לְעֵירוּבֵי תְּחוּמִין דִּתְנַן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת מְעָרְבִין בֵּין לְדַעַת וּבֵין שֶׁלֹּא לְדַעַת שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו
רַב אָשֵׁי אָמַר אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב אֲבָל בִּתְחִילַּת עֵירוּב אֵימָא לָא
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין שִׁיּוּרֵי עֵירוּב לִתְחִילַּת עֵירוּב דִּתְנַן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִילַּת עֵירוּב אֲבָל בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב אֲפִילּוּ כׇּל שֶׁהוּא
וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב חֲצֵירוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ תּוֹרַת עֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת
רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי זְרִיקָא אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ וּכְרַבִּי יוֹסֵי מֵחֲבֵרָיו וּכְרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ
לְמַאי הִלְכְתָא רַבִּי אַסִּי אָמַר הֲלָכָה וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר מַטִּין וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר נִרְאִין
כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא
אָמַר רַב אַסִּי אַף אֲנִי לוֹמֵד רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא
אִיבַּעְיָא לְהוּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי תֵּיקוּ
אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי מְנָא לֵיהּ לְרַב מְשַׁרְשְׁיָא הָא
אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים עֵירְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָּהּ וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ
וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ לֵיתַנְהוּ
וּמַאי קוּשְׁיָא דִּילְמָא הֵיכָא דְּאִיתְּמַר אִיתְּמַר הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר לָא אִיתְּמַר
אֶלָּא מֵהָא דִּתְנַן עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ שֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד אֵין מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה חוּצָה לָהּ כָּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דָּיוֹרִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

רב פפא אמר, משני על שהקשינו למה ליה לרבי יהושע בן לוי לומר הלכה כרבי יוחנן בן נורי, אחר שכבר אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב:

איצטריך, שאם לא כן, סלקא דעתך אמינא, הני מילי בעירובי חצירות הלכה כדברי המיקל, אבל בעירובי תחומין - שבו נחלקו רבי יוחנן בן נורי ורבנן - אימא לא, להכי צריכא ליה למימר, דאף בעירובי תחומין הלכה כדברי המיקל.

ומפרשינן לה: ומנא תימרא דשני לן בין עירובי חצירות לעירובי תחומין להקל בזה יותר מבזה?

דתנן: אמר רבי יהודה:

במה דברים אמורים שאין מערבין לאדם שלא מדעתו, בעירובי תחומין כיון שמפסיד על ידי העירוב - שהושם לו לצד מזרח של העיר - אלפיים אמה שהיו לו לצד מערב של העיר, ואפילו גילה בדעתו שהיה רוצה שיהיה לו עירוב לצד מזרח ולהפסיד אלפים אמה לצד מערב, אפילו הכי אין מערבין לו שלא מדעתו, כיון שיש שם קצת חוב שמפסיד אלפים אמה [תוספות וריטב"א].

אבל בעירובי חצירות שאינו מפסיד כלום במה שעירבו עליו, אף על פי שיש שם קצת חוב שעירבו בפת שלו שלא מדעתו, אפילו הכי מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת, ומשום שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. [נתבאר על פי התוספות והריטב"א, וראה מה שתמה על פירושם ב"גאון יעקב"].

הרי חזינן, שאפילו במקום שיש שם קצת חוב מקילין יותר בעירובי חצירות מבעירובי תחומין, וכיון שכן הוה אמינא דהוא הדין דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל אלא בעירובי חצירות, קא משמע לן.

רב אשי אמר משני:

איצטריך לומר הלכה כרבי יוחנן בן נורי אף דכבר אשמועינן דהלכה כדברי המיקל בעירוב.

שאם לא כן, סלקא דעתך אמינא, הני מילי דקיימא לן כהמיקל בעירוב בשיורי עירוב, שהניח עירוב חצירות במקום המשתמר עבור כמה שבתות ונתמעט העירוב לאחר זמן משיעור שתי סעודות הנצרכים לעירוב חצרות, [וכדמייתי הגמרא בסמוך שהקיל רבי יוסי בזה שאפילו אם לא נשאר אלא כל שהוא שפיר דמי].

אבל בתחילת עירוב כגון מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן, אימא לא קיימא לן כהמיקל, קא משמע לן. [רש"י].

ראה ב"תורת חיים" שתמה הרבה על פירוש זה, ופירש דברי הגמרא באופן אחר.

ומנא תימרא דשני לן בין שיורי עירוב לתחילת עירוב?

דתנן: אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים שצריך שיעור שתי סעודות בעירובי חצירות בתחילת עירוב, אבל בשיורי עירוב אפילו לא נשאר אלא כל שהוא, והטעם: מפני שמעיקר הדין לא היו מצריכים חז"ל שיעור שתי סעודות בעירובי חצירות אפילו בתחילה, ולא אמרו לערב חצירות בשתי סעודות אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב תחומין - דבעי שתי סעודות - מן התינוקות. [נתבאר על פי פירוש רש"י כאן - שלא כדבריו בדף פ: - וכן הסכימו התוספות, וכפי שפירש דבריהם המהרש"א].

רבי יעקב ורבי זריקא אמרו:

א. הלכה בכל מקום כרבי עקיבא דוקא מחבירו היחיד שנחלק עליו, אבל כשנחלקו עליו חביריו הרבים, לא.

ב. והלכה כרבי יוסי אפילו מחבריו הרבים שנחלקו עליו.

ג. והלכה כרבי דוקא מחבירו ולא מחבריו.

ומפרשינן: למאי הלכתא נאמרו כללים אלו, כלומר: האם אפשר מחמת כללים אלו להורות הלכה למעשה, "או דילמא, מסברא בעלמא קאמרי כן אבל לא סמכינן עליה למילף הלכתא מכללא" [רש"י]?

רבי אסי אמר: הלכה ממש היא ועושין מעשה על פי זה, ואף דורשין כן ברבים [תוספות משמיה דרש"י].

ורבי חייא בר אבא אמר: מטין כן את ההוראה, כלומר: הבא לפנינו לשאול מורין לו לעשות כדבריהם, אך אין דורשין כן ברבים.

ורבי יוסי ברבי חנינא אמר: נראין, אף הבא לפנינו לשאול אין מורין לו על פי הני כללי, אלא שאם כבר נעשה מעשה כדבריהם, לא מהדרינן עובדא.

כלשון הזה שאמרו רבי יעקב ורבי זריקא את כללי ההלכה, אמר נמי רבי יעקב בר אידי; וכשם שנחלקו האמוראים בדברי רבי יעקב ורבי זריקא אם "הלכה" אמרו, או "מטין" או "נראין", כך נחלקו אף בדברי רבי יעקב בר אידי, שאף הוא אמר באותו לשון שאמרו הם [כן פירש רש"י, ראה גאון יעקב ד"ה כרבי יוסי].

[אבל הרבה ראשונים פירשו: שדברי רבי יוחנן שבסמוך אותם הוא שאמר רבי יעקב בר אידי משמו, כמובא בגאון יעקב שם].

אמר רבי יוחנן:

א. רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו, הלכה כרבי יהודה.

ב. רבי יהודה ורבי יוסי שנחלקו, הלכה כרבי יוסי.

ג. ואין צריך לומר, רבי מאיר ורבי יוסי שנחלקו הלכה כרבי יוסי, כי, השתא במקום רבי יהודה [כלומר: כשעליו הוא שנחלק רבי מאיר] ליתא לדברי רבי מאיר אלא הלכה כרבי יהודה, במקום רבי יוסי - שאף דברי רבי יהודה ליתא במקומו - וכי מיבעיא לן למימר דליתא לדברי רבי מאיר, אלא הלכה כרבי יוסי.

אמר רב אסי:

כיון שאמר רבי יוחנן: רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, אף אני לומד מזה

שרבי יוסי ורבי שמעון, הלכה כרבי יוסי

דהרי אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן כלל נוסף: רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו, הלכה כרבי יהודה.

וכיון שכן, אלמד: השתא במקום רבי יהודה ליתא לדברי רבי שמעון אלא הלכה כרבי יהודה, במקום רבי יוסי - שאף דברי רבי יהודה ליתא במקומו, כדאמר רבי יוחנן לעיל - וכי מיבעיא לן למימר דליתא לדברי רבי שמעון אלא הלכה כרבי יוסי ^[46].

איבעיא להו: היכא שנחלקו רבי מאיר ורבי שמעון, מאי הלכתא?

ומסקינן: תיקו!

אמר רב משרשיא: ליתנהו להני כללי דכללינהו לעיל, דבכל מקום דפליגי פלוני ופלוני הלכה כפלוני, אלא כל מקום נידון לפי איך שמסתבר לפסוק בו.

ומפרשינן: מנא ליה לרב משרשיא הא?

אילימא מהא:

דתנן במשנתנו גבי שלושה אנשים שקנו שביתת ארבע אמות זה בצד זה, והיה האמצעי מובלע ביניהן, מקצת אמותיו מובלעות בשל זה ומקצת אמותיו מובלעות בשל חבירו, דקיימא לן במשנה שם, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו ושנים החיצונין אסורין זה עם זה:

רבי שמעון אומר: למה הדבר דומה, לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות כל אחת בפתח נוסף לרשות הרבים, ואתה למד מכאן: שאם עירבו שתים החיצונות עירובי חצירות עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו, היא [האמצעית] מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו, כשם שאנו אומרים לגבי שביתת ארבע אמות.

ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון בשלש חצירות ולא כחכמים שנחלקו עליו.

ומכאן אתה למד דליתנהו להנך כללי: שהרי מאן פליג עליה דרבי שמעון? רבי יהודה, דהוא הוי סתם בר פלוגתיה דרבי שמעון [רש"י בלישנא קמא, וראה עוד שם]!

ואם כן תיקשי: הא אמרת רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה ואיך פסקינן הכא כרבי שמעון?!

אלא לאו שמע מינה ליתנהו להני כללי!

הא ליכא למימר:

שהרי, ומאי קושיא איכא מהכא על כללים אלו עד שנלמוד מכאן שליתנהו להני כללי? ! דילמא היכא דאיתמר הלכה בפירוש איתמר, והיכא דלא איתמר כמי לפסוק לא איתמר, ואז פסקינן לפי הני כללי!

אלא [שמא נאמר] דהא דאמר רב משרשיא דליתנהו להני כללי, הוא מהא:

דתנן [בפרק הבא]:

א. עיר שהיו בה ששים ריבוא [שש מאות אלף] איש ["עיר של רבים"] מתחילה, אין מערבין את כל העיר בעירובי חצירות ושתופי מבואות להתיר לטלטל בכולה [ואף שאין בה רשות הרבים, שאין רחובותיה רחבין שש עשרה אמה; ויתבאר טעם דין זה במקומו].

ב. עיר של יחיד שלא היו בה שישים ריבוא, ונעשית [כלומר: אף שנעשית] לאחר זמן עיר של רבים, שבנו שם בתים ושווקים ויש בה כעת שישים ריבוא, מערבין את כולה כבתחילה, [ויתבאר טעם דין זה במקומו; ובלבד שלא יהא שם רשות הרבים גמורה הרחבה שש עשרה אמה].

ג. עיר שהיתה מתחילה של רבים ונעשית לאחר מכן עיר של יחיד, אמרו חכמים שדינה כעיר של רבים, מפני שחששו שמא תחזור להיות עיר של רבים, ולפיכך: אין מערבים את כולה, אלא אם כן עושה לה היכר, שמשייר מהעיר חוצה לה [לשטח המעורב] כמספר דיוריה של העיר "חדשה" שביהודה [כך שם העיר] שיש בה חמשים דיורין.

דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:

הערות

^[46] רבי יוחנן פליג על רבי יעקב ורבי זריקא שאמרו דכל היכא דפליג רבי יוסי הלכה כמותו ואפילו במקום רבים, ורבי יוחנן סובר, דדוקא היכא דפליג רבי יוסי על רבי מאיר או רבי יהודה או רבי שמעון הלכה כמותו, כן מבואר בתוספות.

ורב פפא אמר שאפשר להסביר את הצורך בכפילות דבריו של ר' יהושע בן לוי באופן אחר, איצטריך [נצרך] שאילו היה אומר רק הלכה כדברי המיקל בעירוב סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הני מילי [אלו הדברים] נאמרו רק בדיני עירובי חצירות, שכולם מדברי סופרים. אבל בעירובי תחומין שמחמירים בהם — אימא [אמור] שלא נפסוק להקל, על כן צריך שיאמר שניהם.

ושואלים: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו] להלכה בין עירובי חצירות לעירובי תחומין — דתנן [שכן שנינו במשנה] בדומה לכך, אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שמערבים לאדם רק מדעתו — בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות — מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת, שזכין לאדם שלא בפניו ואין צורך לקבל הסכמתו לדבר שיש לו בו רק צד זכות והנאה, ואולם אין חבין לאדם אלא בפניו. והרי בעירובי תחומין מה שהוא מרוויח בהיתר הליכה לצד אחד מפסיד הוא מצד שני, ואין לעשות זאת שלא מדעתו.

רב אשי אמר: אפשר להסביר באופן אחר את כפילות דברי ר' יהושע. איצטריך [נצרך], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי מה שאמר שמקילים בעירוב, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בשיורי עירוב, כלומר: לאחר שנעשה כבר העירוב כדינו, אלא שיש לחשוש שנתקלקל אחר כך, אבל בתחילת עירוב — אימא [אמור] שלא נפסוק להקל.

ושואלים: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו] בין שיורי עירוב לתחילת עירוב — דתנן [שכן שנינו במשנה] אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שקבעו מידה לכמות האוכל שיש צורך בה לעירוב — בתחילת עירוב כדי לקבעו מעיקרו, אבל בשיורי עירוב — אפילו כל שהוא.

ולא אמרו לערב חצירות כאשר כל בני העיר עשו שיתופי מבואות, ונעשים כולם כבני חצר אחת, אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. ועיקר דין עירוב אינו אלא בעירוב תחומים.

ב כיון שנאמרו דברים בכללי קביעת הלכה בנושאים שונים הביאו עוד דברים בנושא זה. ר' יעקב ור' זריקא אמרו: הלכה בכל מקום כר' עקיבא מחבירו כשיחיד חולק עליו, והלכה כר' יוסי אפילו מחביריו הרבים, והלכה כרבי יהודה הנשיא מחבירו.

ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמרו דברים אלה. כלומר, באיזו מידה אפשר לסמוך על כללים אלה? ר' אסי אמר שהדבר הזה הלכה גמורה הוא. ור' חייא בר אבא אמר: מטין, להורות כן ליחיד השואל הלכה אבל לא לרבים כהלכה כללית. ור' יוסי בר' חנינא אמר: נראין, שכך נראה שיש לפסוק, אבל אין זו הלכה גמורה ולכן אין מורים כן כלל, אבל אם נהג כך האחד מדעתו, אין מחזירים אותו.

ועוד בענין זה. כלשון הזה אמר ר' יעקב בר' אידי אמר ר' יוחנן: ר' מאיר ור' יהודה שנחלקו ביניהם — הלכה כר' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי — הלכה כר' יוסי. ואין צריך לומר שאם נחלקו ר' מאיר ור' יוסי — הלכה כר' יוסי. כי השתא [עכשיו] במקום ר' יהודה — ליתא [אינו], שאין פוסקים הלכה כמותו. במקום ר' יוסי מיבעיא [נצרכה]?! שהרי אף ר' יהודה אין הלכה כמותו נגד ר' יוסי.

אמר רב אסי: אף אני לומד לפי אותו עקרון: ר' יוסי ור' שמעון — הלכה כר' יוסי, שאמר ר' אבא אמר ר' יוחנן: אם נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה. ומכאן נסיק: השתא [עכשיו] שאנחנו יודעים שבמקום ר' יהודה ליתא [אינו] לדברי ר' שמעון, במקום ר' יוסי שהלכה כמותו כנגד ר' יהודה מיבעיא [נצרכה לומר] שהלכה כמותו?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' מאיר ור' שמעון שחלקו, מאי [מה פסק ההלכה]? ולא נמצאו מקורות בדבר, והושארה הבעיה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

ג אמר רב משרשיא: ליתנהו להני כללי [אין לסמוך על אותם הכללים] שואלים: מנא ליה [מנין לו] לרב משרשיא הא [זאת] שאין לסמוך על הכללים הללו?

אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו] במשנתנו, ר' שמעון אומר: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית — היא מותרת עמהן, והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו.

ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון. ומאן פליג עליה [ומי חלק עליו] על ר' שמעון בדבר זה — ר' יהודה. והא [והרי] אמרת: ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה. אלא לאו שמע מינה: ליתנהו [אלא האם לא תלמד מכאן כי אין לסמוך על כללים אלה]?

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבדבר שממנה לומדים כן, דילמא היכא דאיתמר [במקום שנאמר] פסק הלכה מפורש שונה — איתמר, אבל היכא דלא איתמר [במקום שלא נאמרה] הלכה מנוגדת — לא איתמר [לא נאמר]. ואפשר לסמוך על הכלל הקבוע.

אלא אפשר להוכיח מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: עיר של יחיד ונעשית אחר כך קנין לרבים — מערבין את כולה בעירוב חצרות. ואולם אף עיר של רבים אם נעשית קנין של יחיד — אין מערבין את כולה, אלא אם כן עושה חוצה לה שהשאיר חלק מסויים שלא יכלל בעירוב החצירות, ויהא החלק גדול כעיר ששמה חדשה שביהודה. שיש בה חמשים דיורין — אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said a different explanation for the fact that Rabbi Yehoshua ben Levi made both statements: It was necessary for Rabbi Yehoshua ben Levi to inform us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, because had he said only that the halakha follows the lenient opinion with regard to an eiruv, it could have entered your mind to say that this statement applies only with regard to the laws governing the eiruv of courtyards, which are entirely rabbinic in origin. But with regard to the more stringent laws governing the eiruv of Shabbat limits, you would have said that we should not rule leniently, and therefore it was necessary to make both statements.

The Gemara asks: And from where do you say that we distinguish between an eiruv of courtyards and an eiruv of Shabbat limits? As we learned in a mishna that Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said, that an eiruv may be established for another person only with his knowledge? It was said with regard to an eiruv of Shabbat limits, but with regard to an eiruv of courtyards, an eiruv may be established for another person whether with his knowledge or without his knowledge, as one may act in a person’s interest in his absence; however, one may not act to a person’s disadvantage in his absence. One may act unilaterally on someone else’s behalf when the action is to that other person’s benefit; however, when it is to the other person’s detriment, or when there are both advantages and disadvantages to him, one may act on the other person’s behalf only if one has been explicitly appointed as an agent. Since an eiruv of courtyards is always to a person’s benefit, it can be established even without his knowledge. However, with regard to an eiruv of Shabbat limits, while it enables one to walk in one direction, it disallows him from walking in the opposite direction. Therefore, it can be established only with his knowledge.

Rav Ashi said that Rabbi Yehoshua ben Levi’s need to issue two rulings can be explained in another manner: It is necessary for Rabbi Yehoshua ben Levi to inform us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, as if he had said only that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, it could have entered your mind to say that this statement applies only with regard to the remnants of an eiruv, i.e., an eiruv that had been properly established, where the concern is that it might subsequently have become invalid. But with regard to an initial eiruv, i.e., an eiruv that is just being established and has not yet taken effect, you might have said that we should not rule leniently, and therefore it was necessary to issue both rulings.

The Gemara asks: And from where do you say that we distinguish between the remnants of an eiruv and an initial eiruv? As we learned in a mishna: Rabbi Yosei said: In what case is this statement said, that the Sages stipulated that a fixed quantity of food is necessary for establishing an eiruv? It is said with regard to an initial eiruv, i.e., when setting up an eiruv for the first time; however, with regard to the remnants of an eiruv, i.e., on a subsequent Shabbat when the measure may have become diminished, even a minimal amount suffices.

And they said to establish an eiruv for courtyards only after all the inhabitants of the city merge their alleyways and become like the inhabitants of a single courtyard, so that the law of eiruv should not be forgotten by the children, who may not be aware of the arrangement that has been made with regard to the alleyways.

Since the Gemara discussed the principles cited with regard to halakhic decision-making, it cites additional principles. Rabbi Ya’akov and Rabbi Zerika said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in disputes with any individual Sage, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei even in disputes with other Sages, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with any individual Sage.

The Gemara asks: With regard to what halakha do these principles apply, meaning, to what degree are they binding? Rabbi Asi said: This is considered binding halakha. And Rabbi Ḥiyya bar Abba said: One is inclined toward such a ruling in cases where an individual asks, but does not issue it as a public ruling in all cases. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: It appears that one should rule this way, but it is not an established halakha that is considered binding with regard to issuing rulings.

Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said: In the case of a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; in the case of a dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; and, needless to say, in the case of a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As now, if in disputes with Rabbi Yehuda, the opinion of Rabbi Meir is not accepted as law, need it be stated that in disputes with Rabbi Yosei, Rabbi Meir’s opinion is rejected? Rabbi Yehuda’s opinion is not accepted in disputes with Rabbi Yosei.

Rav Asi said: I also learn based on the same principle that in a dispute between Rabbi Yosei and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As Rabbi Abba said that Rabbi Yoḥanan said: In cases of dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Now, if where it is opposed by Rabbi Yehuda the opinion of Rabbi Shimon is not accepted as law, where it is opposed by the opinion of Rabbi Yosei, with whom the halakha is in accordance against Rabbi Yehuda, is it necessary to say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei?

The Gemara raises a dilemma: In a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon, what is the halakha? No sources were found to resolve this dilemma, and it stands unresolved.

Rav Mesharshiya said: These principles of halakhic decision-making are not to be relied upon. The Gemara asks: From where does Rav Mesharshiya derive this statement?

If you say that he derived it from that which we learned in the mishna that Rabbi Shimon said: To what is this comparable? It is like three courtyards that open into one another, and also open into a public domain. If the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, the residents of the middle one are permitted to carry to the two outer ones, and they are permitted to carry to it, but the residents of the two outer courtyards are prohibited to carry from one to the other, as they did not establish an eiruv with one another.

And Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; and who disagrees with Rabbi Shimon on this matter? It is Rabbi Yehuda. Didn’t you say: In disputes between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? Rather, can we not conclude from this mishna that these principles should not be relied upon?

The Gemara rejects this argument: What is the difficulty posed by this ruling? Perhaps where it is stated explicitly to the contrary, it is stated, but where it is not stated explicitly to the contrary, it is not stated, and these principles apply.

Rather, the proof is from that which we learned elsewhere in a mishna: If a city that belongs to a single individual subsequently becomes one that belongs to many people, one may establish an eiruv of courtyards for all of it. But if the city belongs to many people, and it falls into the possession of a single individual, one may not establish an eiruv for all of it, unless he excludes from the eiruv an area the size of the town of Ḥadasha in Judea, which contains fifty residents; this is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפי' בדרבנן הרי שני בין יחיד ליחיד ליחיד ורבים ופריק רב פפא לכולהו ואפילו למאי דאקשינן איהו נמי וא' איצטריך ר' יהושע למימר הלכתא כריב"נ אפי' בעירובי תחומין דאי לא פריש הוה אמינא כי אריב"ל הלכתא כדברי המיקל בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין לא קמ"ל דהלכתא כריב"נ אפילו בעירובי חצרות ומנא תימרא דשני לן בין עירובי תחומין לעירובי חצרות דלא משמע בהאי וה"ה להאי דתנן א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות כו'.

רב אשי בא לומר איצטריך לומר הלכה כריב"נ שלא תאמר בשירי העירוב אריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אבל בתחלה אימא לא קמ"ל הלכתא כריב"נ דהוא כמו תחלת העירוב:

ר' יעקב ור' זריקא אמרי הלכתא כר"ע מחבירו. וכר' יוסי (מחבירו) [מחביריו]. וכרבי מחבירו ר' (יוסי) [אסי] אמר הלכת' אתמר ר' חייא בר אבא אמר מטין אתמר. ור' יוסי בר' חנינא אמר נראין אתמר. א"ר יעקב בר אידי משום ר' יוחנן ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ר' יהודה ור' יוסי הלכתא כר' יוסי. וכ"ש ר"מ ור' יוסי הלכתא כר' יוסי.

ור' אבא אמר רבי יוחנן ר' יהודה ור"ש הלכתא כר"י.

אמר רב אשי ר' יוסי ור"ש הלכה כר"י אבעיא להו ר"מ ור"ש הלכתא כמאן תיקו. בא רב (אשי) משרשיא לדחות דברי ר' אבא שאמר משמיה דר' יוחנן ואמר ליתנהו להני כללי מדתנן אמר ר"ש למה הדבר דומה לג' חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרה"ר ועירבו שתיהן עם האמצעית כו' ואמר (רבא) [רב חמא בר גוריא אמר רב] הלכה כר"ש מאן פליג עליה ר' יהודה. והא"ר יוחנן ר"י ור"ש הלכה כר"י [ומאי קושיא] היכא דלא איתמר עלה בפירוש הלכה (כר"ש) [כר"י] אבל היכא דאתמר לא א"ר יוחנן.

לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו. וא"ת אם כן לאו משום חומרא וקולא הוא, דבמילתא תליא. וי"ל משום דזימנין משכחת לה לתחומין בלא חובה כגון דשמעינן ליה דבעי למיזל להתם וקאמר למחר נמי דניחא ליה, ואפ"ה לא קנה לו עירוב. וזימנין נמי דמשכחת להו לעירובי חצרות דאית בהו חובה כגון דעירבו לו בפתו בעל כרחו, ואפ"ה אמרינן לקמן (עירובין פ, א) דעירובו עירוב.

ר' אסי אמר הלכה. פירש רש"י ז"ל: דמאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקין, מאן דאמר מטין לא דרשינן אלא מטין ומורין לו, ומאן דאמר נראין אפילו אורויי לא מורין, ומיהו אי עביד עובדא כוותיה לא מהדרינן. ואינו מחוור דאפילו לא איתמר נמי אנן הכין עבדינן, דכל תרי דפליגי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי עבד כמר עביד ואי עביד כמר עביד, דמאי טעמא מהדרינן. על כן פירשו בתוספות דמאן דאמר הלכה מדרש דרשינן ואי עביד כאידך מהדרינן, ולמ"ד מטין מדרש דרשינן ואי עביד כאידך לא מחינן בידיה.

אילימא מהא דתנן ר' שמעון אומר למה הדבר דומה לג' חצרות וכו' ודילמא היכא דאיתמר איתמר. וקשיא לי ולימא שאני התם דפלוגתייהו בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש"י ז"ל (להלן עירובין מט, א ד"ה ה"ג) כן נראה דס"ל דמאן דפסיק כר"ש מהאי טעמא הוא וכדכתבינן לקמן (עירובין מח, ב ד"ה ואזדא) גבי האי מתני', גבי הא דאמרינן ואזדא שמואל לטעמיה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהא עדיפא דאי משכחת נמי בעלמא דלאו גבי עירוב אמרינן נמי הכי דהיכא דאיתמר איתמר. ואי נמי משום דאע"ג דר' יהושע ב"ל קשיש מר' יוחנן זמנין דר' יוחנן פליג עליה, ולפיכך לא בעי למתליה בדר' יהושע ב"ל דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב כל היכא דמשכח פירוקא אחרינא ודעדיף מינה.

ה״מ בשיירי עירוב. פי׳ כגון שהניח עירוב לשבתו׳ הרב׳ ובאמצע השבתו׳ נאכל מקצתו. ולא סוף דבר שיירי עירוב ממש דמשום הא בלחוד לא הוה עביד ר׳ יהושע בן לוי האי כללא אלא כל הלכו׳ שהם בסוף עירוב או בסוף תחומין דהיינו בתר דאיתחזק קרי שיירי עירוב והיינו דמדמינן הא דידן לתחל׳ עירוב. ולא אמרו לערב בחצרו׳ אלא שלא לשכוח את התינוקו׳ יש שפירשו להכי לא אמרו לערב בחצרו אלא שלא לשכח התינוקו׳ עירובי תחומין ולא נהיר והנכון כמו שפירשו הגאוני׳ ז״ל ולא אמרו לערב בחצרו׳ כשעושין שתופי מבוי אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירובי תצרות כשאין שם שתוף מבוי לפי׳ אף זה בעירוב הי׳ כשיירי עירוב ואין צריך שיעור:

רב אמר הלכה ר׳ חייא בר אבא אמר מטין ר׳ יוסי בר חנינא אמר נראין. פרש״י ז״ל דלמ״ד הלכה דרשי׳ לה בפרקא ואורויי מורי׳ ליחידים ולמ״ד נראין אורויי נמי לא מורינן ומיהו אי עבד כר׳ עקיבא לא מהדרי׳ עובדא והקשו עליו בתוס׳ חדא דר״פ הכותב משמע דלמאן דאמר מטין דרשי׳ לה בפרקא ועוד כי לפי פי׳ זה למ״ד נראין מה מרויח ר׳ עקיבא מפני שאמרו שנראין דבריו מחבירו דהא בלאו הכי נמי כיון שחברי׳ הם ולא איתמ׳ הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עבד ודעבד כמר עבד דמאי טעמא מהדרי׳ עובדא ואין צ״ל דרשי׳ לה בפרק׳ ולמ״ד מטין לא מדרש דרשי׳ בפרקא ומיהו אי עבד כאידך לא מהדרי׳ עובדא ולמ״ד נראין לא דרשי׳ בפרקא אלא דמורי׳ הכי למי שבא לשאול ואומרי׳ לו נראין לנו דברי ר׳ עקיבא ומיהו אי בעי למעבד כאידך לא מחי׳ בידיה: משל למה הדבר דומה וכו׳ לקמן מפרשי׳ לה בס״ד והא אמרת ר׳ יהודה ור״ש הלכה כר׳ יהודה וא״ת ומאי קושיא דהכא משום הכי הלכ׳ כר״ש מפני שר״ש מקל והלכה כדברי המקל בעירוב. וי״ל דלאו מהאי טעמא הוא דא״כ למה הוצרך לפסוק הלכה כמותו לשבקה אי נמי לימא בהדיא כדאמר ר׳ יהושע כללא הלכה כדברי המקל בעירוב. ומיהו רש״י ז״ל כתב לקמן מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב פסק רב הלכה כר״ש. ולפי דבריו י״ל דהכא בדין הוא דלימא ליה הכי אלא דבעי׳ לשנויי ליה דעדיפא מינה דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר פי׳ שלא נאמרו הכללות אלא במקום שלא נפסקא בו הלכה בפי׳ ומפני שנפסקה הלכה בשום מקום כנגד הכלל לא נסתור הכלל דהיכא דאיתמר הלכה כפלו׳ איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר והדרי׳ לכללין:

מה שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב פירושו בין בעירובי חצרות בין בעירובי תחומין ואעפ״י שבמקצת דברים מצינו חלוק בין עירובי חצרות לעירובי תחומין כגון עירב לחברו שלא מדעתו שבעירובי תחומין אין עירוב לחברו אלא מדעת שהרי שמא חוב הוא לו שמפסידו אלפים אמה לצד השני ואין חבין לאדם אעפ״י שיש שם זכות מצד אחר אלא בפניו אבל עירובי חצרות מערבין לו אף שלא מדעתו שהרי אין כאן חובה בשום פנים אלא זכות וזכין לאדם שלא בפניו. מכל מקום בזו אין חלוק ביניהם וכן לא סוף דבר שהלכה כדברי המיקל בעירוב (בשיני) [בשיורי] עירוב כגון נתמעט האוכל מכשיעור בעירובי חצרות שאינו צריך להוסיף הואיל ותחלת העירוב היה בו כשיעור שהרי לא אמרו עירוב בחצרות אלא שלא לשכח את התינוקות אחר שנשתתפו במבוי כמו שיתבאר אלא אף בענינים שהם תחלת העירוב כגון זה שישן לו בדרך. ויש פוסקין שבשירי עירוב צריך להוסיף כמו שיתבאר בפרק חלון:

לעולם הלכה כר׳ עקיבא מחברו וכן כר׳ יוסי מחברו ולא סוף דבר נראין דבריהם עד שמכל מקום אין מורין בהם לשואל. וכן לא סוף דבר מטין ר״ל (שנורה לשואל) [שנוטה לפסוק] כדבריהם אלא שלא [נחזיר] את העושה כדרך בני מחלקתם אלא הלכה גמורה עד שהעושה כדברי המתנגד מחזירין אותו. ור׳ מאיר ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה ור׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ואין צריך לומר שר׳ מאיר ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ור׳ שמעון ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה ואין צריך לומר שר׳ שמעון ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ור׳ מאיר ור׳ שמעון לא הוברר בסתם מחלקתם הלכה כמי. ויש כללים אחרים בענינים אלו כגון יחיד ורבים הלכה כרבים. והלכה כסתם משנה. ומחלוקת דברייתא וסתם מתניתי׳ שהלכה כסתם. ומחלוקת דמתניתי׳ וסתם דברייתא אין הלכה כסתם. ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. וסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם בחדא מסכתא. ותלתא בבי כחדא מסכתא הוא כמו שביארנו בראשון של ע״ז וכן לא נאמר סתם משנה אלא בשאין מחלוקת באותה משנה כלל כמו שביארנו בראשון של יום טוב ובפרק החולץ. וכן כל באמת הלכה היא. וכן הלכה כר׳ מאיר בגזרותיו וכן אמרו סתם מתני׳ ר׳ מאיר סתם ברייתא ר׳ יהודה סתם ספרי ר׳ נחמיה סתם ספרא ר׳ שמעון וכלהו אליבא דר׳ עקיבא. ודברים אלו הרבה יוצאים מן הכלל בכמה מקומות והיכא דאיתמר איתמר. ואין לסמוך על הכללים אלא בסתם ר״ל שלא נפסקה כדברי בעל מחלקתם. וכן שאין הדבר תלוי במחלוקת אחד שמצד אותו המחלוקת יהא ראוי לפסוק כדברי האחר. וגדולי המפרשי׳ כתבו בפרק כיצד משתתפין שלא נאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא במחלוקת תנאים אבל במחלוקת אמוראים חוזר לכללו והוא ברב ושמואל כרב וברב ור׳ יוחנן כר׳ יוחנן וברבים במקום יחיד וכן נדון אחר שטת הסוגיא הא בדבר שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראים שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין בו אחר המיקל שהרי בכל שהוא מדרבנן כן:

עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כלה של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כלה אלא צריך שישיירו בה עד שיכירו הכל שאף מה שמטלטלין בה מתורת עירוב הוא. ומכל מקום שיור זה אינו צריך שיהא גדול כעיר חדשה שביהודה ששיערו בה חמשי׳ דיורין ולא אפי׳ (של) [שלש] חצרות של שני (שני) בתים אלא אפי׳ בית אחד בחצר הוי שיור. ועיקר ענין זה יתבאר בפרק כיצד מעברין כהלכתה בע״ה:

פיסקא מי שישן כו' שלא אמרו לערב בחצרות אלא שלא לשכח את התינוקת פ' המורה אבל עיקר עירוב בתרומין היא ואינו נ"ל דמה ענין תחומין אצל עירובי חצרות אלא מושם שיתופי מבואות היא דסגי לן בשיתוף ואין אנו צריכים לערב גם בחצרות אלא מפני התינוקת ניתקן שלא תשתכח תורת עירוב מהן והכי אמרינן לקמן בפ' הדר עם ההנכרי בה' בעה"ב מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי כדי של אתשכח תורת עירוב מן התינוקת ויאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר"מ וחכ"א או מערבין או משתתפין:

גמ' ואמר רב חמא ב"ג אמר רב הלכה כר"ש והא אמרת ר"י ור"ש כו' ק"ק כל הנהו דמייתי רב הלכתא להקל גבי עירובין מאי קושיא דאימא מאי דלא אזיל בתר הנהו כללי דר"י ור"ש הלכה כר"י משום דאזיל רב בתר אידך כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואין חבין כו' ונוטלין הימנו שיתופו בע"כ וצריך שימחול להם פתו כו' עכ"ל דאי הוו מחוייבים להחזיר וליתן לו פתו לא ה"ל שום חובה במה שנוטלין הימנו בע"כ אבל צריך שימחול להם פתו וא"כ אית ליה קצת חובה בכך שמפסיד פתו בע"כ וק"ל:

בד"ה שלא לשכח כו' ושם פ"ה בע"א ולא אמרו לערב בחצירות לאחר שנשתתפו כו' עכ"ל משמע לפירושו דהכא גם אם לא נשתתפו לא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח כו' ויש לדקדק בזה כיון דאין לו שום עיקר מאי איכפת לן שתשתכח מדורות הבאין ודוחק לומר שתשתכח עירוב תחומין שיש לו עיקר דמה שייך עירוב חצירות לעירוב תחומין דעירוב חצירות משום איסור רשויות נגעו בה וכן יש לדקדק אשיתוף מבואות לפי פר"י בדבור זה ויש לפרש לפי' קמא דודאי עירוב חצירות משום איסור דרשויות נגעו בה אלא דה"ק דלא אמרו בתחלת עירוב חצירות דאינו סגי בכל שהוא ובעי שיעורא דב' סעודות אינו אלא כדי שלא תשתכח תורת עירוב תחומין דבעי שיעורא ולא סגי בכל שהוא אפי' בשירי עירוב וק"ל:

תוד"ה בד"ה שנא לשכח כו' אלא אשיתופי מבואות קאי כו'. נ"ב פי' אבל ההיא דהדר בוודאי איירי בעירוב ושיתופי מבואות כפשוטו אלא שהמשנה א"א לפרש כן ודו"ק:

גמרא וארחב"ג א"ר הלכה כר"ש כו' והא אמרת כו'. עיין מה שהקשה המהרש"א ואישתמיטתיה דברי הרא"ש לעיל בפ"ב סי' ד' דהיכא דאתמר כללא אף לגבי עירובין איתנהו וכן התוס' לקמן (סה ב) כתבו דריו"ח לגמרי קאמר הנהו כללי אף בעירוב והוכיחו זה מקושיית מהרש"א וגם בלא"ה נ"ל דא"א לומר דרב דפסק כר"ש הוא מכח הלכה כדה"מ בעירוב דא"כ לימא כן בהדיא ולא יצטרך לומר הל' כר"ש ג' פעמים:

רש"י ד"ה ולא אמרו. אבל עיקר עירוב בתחומין הוא. ק"ל דלפ"ז ה"ל לר"פ להביא מהכא ראיה דע"ח קילי מע"ת דבראייתו מרי"ה נדחקו התוס' ולפי' המהרש"א בתד"ה שלא י"ל קצת:

תוס' ד"ה ואין חבין וכו'. וצריך שימחול להם פתו אם ירצו כדאמר כו'. כצ"ל:

גמ׳ ורב פפא אמר כו'. נ"ב עביד צריכותא אחרינא אע"ג דשני ליה צריכותא דלעיל. לשופרא דמלתא את"ל דלא שני דין יחיד ורבים בדרבנן:

תוס' סדי" ואין דחמירי טפי. נ״ב אדלעיל קאי דהיינו טעמא דאין מערבין ע"ת אלא לדעתו משום דחמירי:

גמ' אר"י ר"מ ור"י הלכה כר"י. עי' זבחים דף ו' ע"א תוד"ה אחד:

ה''ג רב פפא אמר איצטריך. ולעיל קאי אדרבי יהושע בן לוי איצטריך ליה למימר הלכה כרבי יוחנן ואע''ג דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב: אבל בעירובי תחומין לא כו'. והא דרבי יוחנן בן נורי באיסור תחומין קאי: א''ר יהודה כו'. לקמן בפרק חלון (פא:): בד''א. דאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו שנתרצה: בעירובי תחומין. דשמא חוב לו להפסיד אלפים למזרח על מנת להשתכר באלפים למערב: עירובי חצירות. אין שם הפסד אלא ריוח: הני מילי. דהלכה כמיקל בעירובי חצירות: בשיורי עירוב. שהניח עירוב במקום המשתמר לכמה שבתות ונתמעט האוכל משיעור ב' סעודות מקילין ביה לאכשורי: אבל. במחלוקת של תחילת עירוב לא ניזיל בתר מיקל והא דרבי יוחנן בן נורי כתחילת עירוב דמי: בד''א. דצריך שיעור לעירובי חצירות או מזון שתי סעודות בין כולן או כגרוגרת לכל אחד בתחילת עירוב: כל שהוא. לכל אחד: ולא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות. שלא לשכח תורת עירוב מדורות הבאין אבל עיקר עירוב בתחומין הוא: הלכה כרבי עקיבא מחברו. בכל דוכתא: למאי הלכתא. לענין מה נאמרה שמועה זו שפסקו הלכה סתם בכל מקומות יש לסמוך עליה להורות הלכה למעשה כן או דלמא מסברא בעלמא קאמרי כן אבל הלכתא מכללא לא סמכינן עליה למילף: רבי אסי אמר הלכה. ממש קאמרי רבי יעקב ורבי זריקא למיגמר מעשה מיניה ומיעבד כר' עקיבא היכא דיחיד פליג עליה וכר' יוסי אפי' במקום רבים: מטין. רבי יעקב ור' זריקא לאו הלכה ממש פסקי אלא מטין ההוראה אחר רבי יוסי ואפילו במקום רבים דאורויי מורינן לאדם יחיד לעשות כרבי יוסי אבל מדרש בפירקי ברבים לא דרשינן: נראין. אורויי לא מורינן ואם עשה כרבי יוסי לא מהדרינן עובדא: כלשון הזה אמר ר' יעקב בר אידי. כי האי לישנא דאיתמר הך דרבי יעקב ורבי זריקא איתמר נמי הך דר' יעקב בר אידי למר הלכה ולמר מטין ולמר נראין: להני כללי. דכללינן לעיל פלוני ופלוני הלכה כפלוני בכל מקום אלא היכא דמסתבר כמר הלכתא כוותיה והיכא דמסתבר בדוכתא אחריתי כאידך עבדינן כוותיה: למה הדבר דומה. מתניתין היא (לעיל דף מה:): היא מותרת עמהן. ופליגי רבנן עליה בברייתא ואמרי שלשתן אסורות: מאן פליג עליה רבי יהודה. דהוא הוי סתם בר פלוגתיה ל''א מאן פליג עליה רבי יהודה דהוא איירי לעיל מינה רבי יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ועלה תני היום שנים מקצת כו' אמר ר''ש למה הדבר דומה ואמרינן דהכי קאמר להו רבי שמעון לרבנן מכדי למה הדבר דומה כו' מאי שנא התם דפליגיתו עליה אלמא הנך רבנן דאיירי לעיל מינה בד' אמות דשביתה איפלוג נמי בחצירות: היכא דאיתמר. בהדיא הלכה כרבי שמעון איתמר וכי כיילינן רבי יהודה ור''ש הלכה כרבי יהודה להיכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר:

עד דנפקי יומא טבא כולהו אבל יומא בתרא דרבנן מסלק סליק למנין ז' אבל אבילות לא נהיג ביה כלל אבל שכיב שכיבא בי''ט שני של י''ט אחרון כיון דעיקר אבילות יום ראשון נהיג ביה אבילות וסליק למנין ז' דהכי אסמכוה רבנן דעיקר אבילות יום ראשון הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסור ולמחר מותר וכתיב ואחריתה כיום מר וכיון דיום ראשון דאבילות דאורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דאורייתא דיחיד וחייל על עשה ספק דרבים דרבנן והא דאמרינן בכתובות (דף ד'.) מכניסין את המת לחדר ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבילות אלמא דלא דחי יומא קמא דאבילות מועד דרבנן שמא מועד דחתן עדיף טפי: ואין חבין לאדם שלא בפניו. וא''ת והיכי מוכח מהכא דעירובי תחומין חמירי הלא אין הטעם תלוי בחומר אלא משום דאין חבין לאדם שלא בפניו ויש לומר מ''מ מוכח שפיר דחמירי טפי דאפילו ידעינן גבי עירובי תחומין דלמחר דעתו לילך באותו צד אפי' הכי כיון דאיכא קצת חוב שמפסיד במה שאינו יכול לילך לצד אחר אם ירצה לא הוי עירוב ובעירובי חצירות אע''ג דאיכא קצת נמי חובה שמערבין בפת שלו שלא מדעתו כדאמר בפ' חלון (לקמן דף פ.) אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף באין בני אדם ונוטלין הימנו שיתופו בע''כ וצריך שימחול להם פתן אם ירצו לצאת כדאמר בהדר (לקמן ד' סח.) כיון דאי בעי ליה מינאי ולא יהיבנא בטל שיתוף והיינו משום דחמירי טפי: שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. פ''ה אבל עיקר עירוב בתחומין הוא ומשנה היא זו לקמן בפרק חלון (דף פ:) ושם פירש הקונט' בענין אחר ולא אמרו לערב בחצירות לאחר שנשתתפו אלא שלא לשכח תורת עירובי חצירות מן התינוקות מדורות הבאין הלכך מקילין ביה בשיורי עירוב והכי משמע דתניא לקמן בפרק הדר (דף עא:) מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות ולר''י נראה דפי' דהכא עיקר דההיא דפרק חלון לא איירי כלל בעירובי חצירות אלא אשיתופי מבואות קאי דקתני רישא כיצד משתתפין כו' ולמה אמרו לערב בחצירות היינו פירוש אשיתופי מבואות וקרי שיתוף מבוי עירובי חצירות בכמה דוכתי: כרבי יוסי מחביריו. והא דאמר לקמן (דף מז.) אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אתיא כר' יעקב בר אידי: רבי אסי אמר הלכה. פ''ה ודרשינן בפירקא ומ''ד מטין מורינן ולא דרשינן בפירקא ונראין היינו דאי עביד הכי לא מהדרינן עובדא אבל לא מורינן וקשה לפירושו דאפי' לא איתמר נראין לא מהדרינן עובדא כיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לכן נראה לי דהלכה דאי עביד כאידך מהדרינן ומטין אורויי נמי אורינן ואם בא למיעבד עובדא כאידך מחינן בידיה ומיהו אי עביד עובדא לא מהדרינן ונראין מורין ואי בעי למעבד כאידך לא מחינן בידיה וכן משמע בפרק הכותב (כתובות פד.) גבי דנו דייני כר' טרפון וא''ת אדרבה ביש נוחלין (ב''ב דף קכד:) משמע דלמ''ד מטין היינו דיעבד מטין כהני תנאי אבל לכתחלה עבדינן כאידך גבי בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו דאמר רבא הלכתא אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר וי''ל דמטין דהתם היינו לענין חבריו דפליגי התם רבנן עליה ויש סובר הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו דאתמר הלכה כחבריו ורבא סבר מטין כחבריו אתמר ולא הלכה כחבריו:

עירובין מו ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד