עירובין מו ע"א

כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָווּ לְהוּ נוֹלָד דַּאֲסִירִי אֶלָּא מַיָּא בְּעָבִים מֵינָד נָיְידִי הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי אוֹקְיָינוֹס נָמֵי לָא לִיקְשׁוֹ לָךְ מַיָּא בְּאוֹקְיָינוֹס נָמֵי מֵינָד נָיְידִי וְתַנְיָא נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָינוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ אֲמַר לֵיהּ בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי מַאי כְּלָלָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב וְתַרְתֵּי לְמָה לִי אָמַר רַבִּי זֵירָא צְרִיכִי דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הֲוָה אָמֵינָא בֵּין לְקוּלָּא וּבֵין לְחוּמְרָא קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב וְלֵימָא הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְמָה לִי אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד וְרַבִּים בִּמְקוֹם רַבִּים אֲבָל יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים אֵימָא לָא אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְאַבָּיֵי מִכְּדֵי עֵירוּבִין דְּרַבָּנַן מָה לִי יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד וּמָה לִי יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא וּבִדְרַבָּנַן לָא שָׁנֵי לַן בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד לְיָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים וְהָתְנַן רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כׇּל אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת דַּיָּיהּ שְׁעָתָהּ וְתַנְיָא מַעֲשֶׂה וְעָשָׂה רַבִּי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר אָמַר כְּדֵי הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק מַאי לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר אִילֵימָא לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא כְּרַבָּנַן בִּשְׁעַת הַדְּחָק הֵיכִי עָבֵיד כְּוָותֵיהּ אֶלָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְלָא כְּרַבָּנַן לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּלָאו יָחִיד פְּלִיג עֲלֵיהּ אֶלָּא רַבִּים פְּלִיגִי עֲלֵיהּ אָמַר כְּדַי הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא וְאָמְרִי לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא וּבִדְרַבָּנַן לָא שָׁנֵי בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים וְהָתַנְיָא שְׁמוּעָה קְרוֹבָה נוֹהֶגֶת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים רְחוֹקָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד וְאִי זוֹ הִיא קְרוֹבָה וְאֵיזוֹ הִיא רְחוֹקָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים קְרוֹבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים רְחוֹקָה דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַחַת שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְאַחַת שְׁמוּעָה רְחוֹקָה נוֹהֶגֶת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יָחִיד מֵיקֵל וְרַבִּים מֵחֲמִירִין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִירִין הַמְרוּבִּים חוּץ מִזּוֹ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מֵיקֵל וַחֲכָמִים מֵחֲמִירִין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְסָבַר לַהּ כִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל בַּאֲבֵילוּת הוּא דְּאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן אֲבָל בְּעָלְמָא אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן שָׁנֵי בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

ומקשינן עלה: דאם כן שהמים בלועין הם בעבים כל שכן דהוו להו נולד, ואסירי [כגירסת רש"י] משום מוקצה לטלטלן אפילו תוך ארבע אמותיהן, והיכי קתני בברייתא שיש להן אלפים אמה לכל רוח?!

ולפיכך משנינן באופן אחר על הקושיא אמאי לא קנו המים שביתה בעבים: אלא מיא בעבים מינד ניידי [שהעבים אינם עומדים במקום אחד אלא הולכים ממקום למקום, כן נראה לכאורה לפרש] וכיון שאין עומדים אינם קונים שביתה.

השתא דאתית להכי שאם אינם עומדים אינם קונים שביתה, דאוקינוס [כלומר: הא דאקשינן לעיל "ליקנו שביתה באוקינוס"] נמי לא ליקשו לך, דמיא באוקינוס נמי מינד ניידי ואינם קונים שם שביתה.

ותניא נמי הכי שמים שאין עומדין אין קונין שביתה: נהרות המושכין [שהמים אינם עומדים אלא נמשכין והולכין] ומעיינות הנובעין ואין המים עומדים, אינם קונים שביתה, ולפיכך הרי הן כרגלי כל אדם כלומר: כרגלי הממלא [תוספות וריטב"א], ואפילו היו להן בעלים אין המים שמילאו מהן כרגלי בעליהן, אלא כרגלי הממלא.

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי יוחנן בן נורי שאדם ישן קונה שביתה, [אבל חפצי הפקר אינן קונין שביתה, וכפי שיתבאר בסמוך].

אמר שאל ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי: בפירוש שמיע לך מרבי יהושע בן לוי כן, או מכללא שמיע לך [ששמעת מרבי יהושע בן לוי דבר אחר, ולמדת מתוך דבריו דכרבי יוחנן בן נורי סבירא ליה]?

אמר ליה רבי יעקב בר אידי לרבי זירא: בפירוש שמיע לי.

ומפרשינן לדברי רבי זירא ששאל אם מכללא שמיע ליה, דמשמע שאמר רבי יהושע בן לוי איזה דבר שניתן ללמוד ממנו שהלכה כרבי יוחנן בן נורי: מאי הוא האי כללא שיש ללמוד הימנו?

דאמר רבי יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב בכל עניניו, ואף תחומין מהלכות עירובין הן, וכיון שרבי יוחנן בן נורי מיקל לענין אדם ישן שיקנה שביתה ואין אומרים שיהא אסור לצאת מארבע אמותיו, הלכה כמותו.

ומקשינן: וכיון דאמרת דבפירוש אמר רבי יהושע בן לוי שהלכה כרבי יוחנן בן נורי בדבר זה, אם כן תרתי למה לי, שאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואמר נמי הלכה כרבי יוחנן בן נורי?

אמר רבי זירא: צריכי שתי מימרות אלו:

דאי אשמעינן רבי יהושע בן לוי רק דהלכה כרבי יוחנן בן נורי, הוה אמינא הלכה כמותו בין לקולא דהיינו באדם ישן שקולא הוא, ובין לחומרא, דהיינו בחפצי הפקר שלדעת רבי יוחנן בן נורי קונין הם שביתה ואסור להוציאן מתחומן, ולהכי קא משמע לן רבי יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב, ללמד, שאין הלכה כרבי יוחנן לגמרי, ורק אדם ישן קונה שביתה אף שאינו לדעת, ומשום דאמרינן הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, אבל חפצי הפקר שאין שם דעת כלל לקנות שביתה, אין הלכה כרבי יוחנן בן נורי ואינן קונין שביתה, [נתבאר על פי לשון רש"י ולשון התוספות, ודברי הריטב"א. וראה עוד פירוש בריטב"א] ^[45].

ומפרשינן עוד: ולימא רק הלכה כדברי המיקל בעירוב, והלכה כרבי יוחנן בן נורי

- למה לי לרבי יהושע בן לוי למימר?

איצטריך! סלקא דעתך אמינא, הני מילי - שהלכה כדברי המיקל בעירוב - כשהיקל היחיד במקום יחיד שנחלק עליו, והלכה כרבים המקילים במקום רבים שנחלקו עליהם, אבל יחיד המיקל במקום רבים, אימא לא, והלכה כדברי הרבים אף שמחמירין הן, להכי קא משמע לן הלכה כרבי יוחנן בן נורי להקל, אף שהרבים נחלקו עליו.

אמר תמה ליה רבא לאביי על שינויין: מכדי [והרי] עירובין [ובכללן תחומין] דרבנן הן, ואם כן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי יחיד במקום רבים, ופשיטא דבכל גוונא הלכה כדברי המיקל, והדרא קושיא לדוכתיה למה לי לאשמועינן שהלכה כרבי יוחנן בן נורי?

אמר ליה רב פפא לרבא: וכי בדרבנן לא שני לן בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים?!

והתנן:

רבי אליעזר [ב"ח] אומר: מה שגזרו חכמים שכל אשה שרואה דם תטמא טהרות שנגעה בהם מעת לעת קודם שתראה, מפני שאנו אומרים שמא נעקר הדם ממקומו קודם שיצא לחוץ, וכותלי בית הרחם הן שהעמידוהו, אין זה אלא באשה שהיא בחזקת רואה דם, אבל כל אשה שעברו עליה שלש עונות [עונה: זמן הרגיל לפריסת נדה והוא משלשים יום לשלשים יום] שלא ראתה בהם, אם ראתה אחר כך דייה שעתה שראתה בו לטמא טהרות, ואינה מטמאה טהרות מעת לעת.

ותניא עלה: מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר!

לאחר שנזכר [קא סלקא דעתין: נזכר שאין הלכה כרבי אליעזר], אמר רבי: כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק [שהיו שני בצורת, ואיכא הפסד טהרות].

ונחזי אנן: מאי לאחר שנזכר? אילימא לאחר שנזכר שנאמר בהדיא על הך פלוגתא דאין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבנן?

הא לא אפשר, דאם כן בשעת הדחק היכי עביד כוותיה.

אלא על כרחך הטעם שלא חזר בו ואף שנזכר, הוא משום דבאמת לא איתמר הלכתא לא כרבי אליעזר ולא כרבנן, ולאחר שנזכר שאמרו בברייתא, היינו שנזכר דלאו יחיד פליג עליה דרבי אליעזר אלא רבים פליגי עליה, וממילא צריך לעשות כמו הרבים, וכיון שמטעם זה הוא, שפיר אמר: כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.

הרי מוכרח, שאף שכל עיקר גזירת טומאת טהרות מעת לעת אינה אלא מדרבנן, מכל מקום אם לא שהיה שעת הדחק צריך לעשות כמו הרבים.

ואם כן שפיר אמרינן: דאי לאו דאמר רבי יהושע בן לוי בפירוש, הלכה כרבי יוחנן בן נורי, הוה אמינא כיון דרבים פליגי עליה יש להחמיר כדברי הרבים.

אמר מתמה ליה רב משרשיא נמי לרבא; ואמרי לה, רב נחמן בר יצחק הוא שהיה מתמה לרבא דלא שאני ליה בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים:

והתניא:

שמועה ששמע אדם על קרובו שמת והיא קרובה [כדמפרש ואזיל], נוהגת שבעה ושלשים, כלומר: צריך לנהוג השומע שבעת ימי אבילות ושלשים ימי אבילות.

שמועה רחוקה אינה נוהגת אבילות אלא יום אחד.

ואי זו היא קרובה ואיזו היא רחוקה?

אם שמעה בתוך שלשים למיתת המת, הרי זו שמועה קרובה; אבל אם שמעה לאחר שלשים הרי זו שמועה רחוקה.

דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה, נוהגת שבעה ושלשים

ואמר עלה רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שלא מהלכות אבילות [תוספות] שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין אף שאינו אלא מדרבנן הלכה כדברי המחמירין המרובים, חוץ מזו כלומר: חוץ מהלכות אבילות [תוספות] שאף על פי שרבי עקיבא - שהוא יחיד - הוא זה שמיקל וחכמים - שהם הרבים - מחמירין, אפילו הכי הלכה כדברי רבי עקיבא כיון שהוא המיקל. ומפרשינן טעמא: משום דסבר לה רבי יוחנן כשמואל, דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

הרי חזינן, דבאבילות הוא דאקילו בה רבנן לסמוך על יחיד המיקל, אבל בעלמא אפילו בדרבנן שני בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים, ובמקום שהמחמירין הם רבים עושין כמותם.

הערות

^[45] כתבו התוספות: שהיתה הגמרא יכולה לומר דלהכי אמר "הלכה כדברי המיקל בעירוב" ללמד שבכל מקומות הלכה כדברי המיקל בעירוב, ולא רק בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבנן. אלא דניחא ליה למימר דאפילו לענין זה גופה נמי איצטריך.

כל שכן דהוו להו [שהינם] בבחינת נולד דאסירי [שאסורים] בטלטול כלל, שכן דבר שנוצר מתחילתו ביום טוב ובשבת — אסור להשתמש בו, שהוא כמוקצה גמור,

אלא כך יש לומר: מים בעבים מינד ניידי [נודדים הם] וכיון שכך אינם קונים שביתה שם. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך לתירוץ זה], אוקיינוס נמי [גם כן] לא ליקשו [יקשה] לך, מיא [המים] באוקיינוס נמי מינד ניידי [גם כן נעים ונדים], ותניא [ושנינו בברייתא]: נהרות המושכין מים ומעיינות הנובעין — הרי הן כרגלי כל אדם לפי שלא קנו שביתה במקום מסויים אחד וכן דין מי העבים והימים.

א אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' יוחנן בן נורי. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בר אידי: האם בפירוש שמיע לך [שמעת] הלכה זו או מכללא שמיע לך [מכלל הדברים שמעת, הסקת אותה]? אמר ליה [לו]: בפירוש שמיע לי [שמעתי].

ושואלים: מאי כללא [מהו כלל זה] שחשב ר' זירא שהוא מקור הלכה זו? — שאמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב.

ואולם כיון שנאמרה אף מימרה זו בפירוש, שואלים: ותרתי [ובאמת שתיהן] למה לי, שאם אמר כבר שהלכה כדברי המיקל בעירוב, לשם מה היה לו לומר שהלכה כר' יוחנן בן נורי?!

אמר ר' זירא: צריכי [צריכים שניהם להיאמר], דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק הלכה כר' יוחנן בן נורי, הוה אמינא [הייתי אומר] שהלכה כמותו בין לקולא [להקל] באדם ישן שקנה שביתה ויכול להלך אלפיים אמה ובין לחומרא [להחמיר] בכלי הפקר שקונים שביתה במקומם ואין להם אלא אלפיים אמה ממקומם, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] כי הלכה כדברי המיקל בעירוב, שיש לפסוק כר' יוחנן בן נורי רק כשיש צד הקלה בדבר.

וכן שואלים: ולימא [ושיאמר] רק "הלכה כדברי המיקל בעירוב". ואם כן, הלכה כדברי ר' יוחנן בן נורי למה לי?

ומשיבים: איצטריך [נצרך] כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הני מילי [דברים אלה] שהלכה כמיקל בעירובין נאמרו כאשר המחלוקת היא של יחיד במקום יחיד, ורבים במקום רבים, אבל יחיד במקום רבים — אימא [אמור] שלא יפסקו כמותו. על כן הוצרך לומר שהלכה כר' יוחנן בן נורי, אף כנגד חכמים.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: מכדי [הרי] עירובין דרבנן [מדברי חכמים הם], מה לי להבדיל בין מחלוקת יחיד במקום יחיד, ומה לי יחיד במקום רבים!

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: ובדרבנן לא שני לן [וכי בדברי סופרים אינו שונה לנו] בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים!

והתנן [והרי שנינו במשנה], ר' אלעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות, כלומר: שהגיעו ימי וסתה שלש פעמים ולא מצאה דם, הרי זו בחזקת שאינה רואה דם וסת. ואם ראתה דם אחר כך — דייה שעתה, דייה להיות טמאה כנדה משעה זו שבדקה ומצאה שהיא נדה ואין חוששים שמא יצא הדם קודם לכן ויש לטמאה יום שלם מקודם לכך. וחכמים אומרים בענין זה שכך הלכה רק באשה זקנה או יולדת שבדרך הטבע מפסיקה לראות דם, אבל באשה צעירה רגילה אין אומרים אף אחר שלש עונות "דייה שעתה".

ותניא [ושנינו בברייתא]: מעשה ועשה רבי ופסק הלכה כר' אלעזר. לאחר שנזכר שבדבר זה חלוקין חבריו על ר' אלעזר ושלכאורה לא עשה כראוי, אמר: בכל זאת כדי (ראוי) הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.

ומעירים: מאי [מה פירוש] "לאחר שנזכר"? אילימא [אם לומר] לאחר שנזכר שאין הלכה כר' אלעזר אלא כרבנן [כחכמים], אם כן בשעת הדחק היכי עביד כוותיה [איך עשה כמותו], והלא נפסקה הלכה שלא כדבריו!

אלא דלא איתמר הלכתא [שלא נאמרה הלכה] פסוקה בדבר לא כר' אלעזר ולא כרבנן. ו"לאחר שנזכר" דלאו [שלא] יחיד פליג עליה [חלק עליו על ר' אלעזר] אלא רבים פליגי עליה [חולקים עליו] אמר: בכל זאת כדי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. משמע שאף שנחלקו בגזירת חכמים (אם לטמא אשה למפרע), מכל מקום מלכתחילה בכל מחלוקת בין יחיד ורבים הלכה כרבים.

אמר רב משרשיא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק לרבא: ובדרבנן לא שני [ובדברי חכמים אינו שונה] בין יחיד במקום יחיד, בין יחיד במקום רבים?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שמועה קרובה ששמע אדם שמת אחד מקרוביו — נוהגת, וצריך הוא להתאבל בכל דיני האבל שבעה ימי אבל חמור, ושלשים ימי אבל קל יותר. שמועה רחוקה — אינה נוהגת באבילות אלא יום אחד בלבד.

ואמרו: ואי זו היא קרובה ואי זו היא רחוקה? בתוך שלשים יום מיום הפטירה — קרובה, לאחר שלשים — רחוקה, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים.

ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל בהלכה, ורבים מחמירין, ודאי הלכה כדברי המחמירין המרובים, חוץ מזו, שאף על פי שר' עקיבא מיקל וחכמים מחמירין — הלכה כדברי ר' עקיבא. ור' יוחנן

סבר לה [לאותה הנהגה] כשמואל, שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל, שכל מחלוקת בדיני אבילות ראוי לנטות בה להקלה.

ומכאן נדייק: באבילות הוא דאקילו [שהקילו] בה רבנן [חכמים] אבל בעלמא [בכלל בשאר הלכות] — אפילו בדרבנן שני [בדברי סופרים שונה] בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים. ואם כן יפה עשה ר' יהושע בן לוי שפסק הלכה במפורש כר' יוחנן בן נורי שהוא יחיד במקום רבים אף בעירוב שאינו אלא מדברי סופרים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises a difficulty: If the water was previously not in its current state, all the more so should it be considered as something that came into being [nolad] on the Festival, and consequently it is prohibited to carry it. Something that came into being or assumed its present form on Shabbat or Festivals is considered set-aside [muktze] and may not be handled on Shabbat or Festivals.

Rather, we should say: The water in clouds is in constant motion and therefore does not acquire residence there. The Gemara comments: Now that you have arrived at this answer, the ocean should also not be difficult for you, as the water in the ocean is also in constant motion. And it was taught in a baraita: Flowing rivers and streaming springs are like the feet of all people, as their waters do not acquire residence in any particular place. The same law also applies to clouds and seas.

Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, that one who was asleep at the beginning of Shabbat may travel two thousand cubits in every direction. Rabbi Zeira said to Rabbi Ya’akov bar Idi: Did you hear this halakha explicitly from Rabbi Yehoshua ben Levi, or did you understand it by inference from some other ruling that he issued? Rabbi Ya’akov bar Idi said to him: I heard it explicitly from him.

The Gemara asks: From what other teaching could this ruling be inferred? The Gemara explains: From that which Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv.

The Gemara asks: Why do I need both? Why was it necessary for Rabbi Yehoshua ben Levi to state both the general ruling that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, and also the specific ruling that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri on this issue?

Rabbi Zeira said: Both rulings were necessary, as had he informed us only that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, I would have said that the halakha is in accordance with him whether this is a leniency, i.e., that a sleeping person acquires residence and may walk two thousand cubits in every direction, or whether it is a stringency, i.e., that ownerless utensils acquire residence and can be carried only two thousand cubits from that place. Consequently, he teaches us that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, so that we rule in accordance with Rabbi Yoḥanan ben Nuri only when it entails a leniency.

The Gemara asks: Let him state only that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv. Why do I need the statement that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri?

The Gemara answers: This ruling was necessary as well, for had he informed us only that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, it might have entered your mind to say that this statement applies only to disputes in which a single authority disagrees with another single authority, or several authorities disagree with several other authorities. But when a single authority maintains a lenient opinion against several authorities who maintain a more stringent position, you might have said that we do not rule in his favor. Hence, it was necessary to state that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri although he disputes the Rabbis.

Rava said to Abaye: Now, since the laws of eiruvin are rabbinic in origin, what reason is there for me to differentiate between a disagreement of a single authority with a single authority and a disagreement of a single authority with several authorities?

Rav Pappa said to Rava: Is there no difference with regard to rabbinic laws between a disagreement of a single authority with a single authority, and a disagreement of a single authority with several authorities?

Didn’t we learn in a mishna that Rabbi Elazar says: Any woman who passed three expected menstrual cycles without experiencing bleeding is presumed not to be menstruating. If afterward she sees blood, it is enough that she be regarded as ritually impure due to menstruation from the time that she examined herself and saw that she had a discharge, rather than retroactively for up to twenty-four hours. The Rabbis, however, maintain that this halakha applies only to an older woman or to a woman after childbirth, for whom it is natural to stop menstruating, but not to a normal young woman for whom three periods have passed without bleeding.

And it was taught in a baraita: It once happened that Rabbi Yehuda HaNasi ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. After he remembered that Rabbi Elazar’s colleagues disagree with him on this matter and that he had apparently ruled incorrectly, he nonetheless said: Rabbi Elazar is worthy to rely upon in exigent circumstances.

The Gemara comments: What is the meaning of: After he remembered? If you say that it means after he remembered that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar but rather in accordance with the opinion of the Rabbis, then how could he rule in accordance with him even in exigent circumstances, given that the halakha had been decided against him?

Rather, it must be that the halakha had not been stated on this matter, neither in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, nor in accordance with the opinion of the Rabbis. And after he remembered that it was not a single authority who disagreed with Rabbi Elazar, but rather several authorities who disagreed with him, he nonetheless said: Rabbi Elazar is worthy to rely upon in exigent circumstances. This demonstrates that even with a dispute that involves a rabbinic decree, such as whether a woman is declared ritually impure retroactively, there is room to distinguish between a disagreement of a single authority and a single authority, and a disagreement of a single authority and several authorities.

Rav Mesharshiya said to Rava, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said to Rava: Is there no difference with regard to rabbinic laws between a disagreement of a single authority with a single authority, and a disagreement of a single authority with several authorities?

Wasn’t it was taught in a baraita: If a person receives a proximate report that one of his close relatives has died, he practices all the customs of the intense seven day mourning period as well as the customs of the thirty day mourning period. But if he receives a distant report, he practices only one day of mourning.

What is considered a proximate report, and what is considered a distant report? If the report arrives within thirty days of the close relative’s passing, it is regarded as proximate, and if it arrives after thirty days it is considered distant; this is the statement of Rabbi Akiva. But the Rabbis say: Both in the case of a proximate report and in the case of a distant report, the grieving relative practices the seven-day mourning period and the thirty-day mourning period.

And Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Wherever you find that a single authority is lenient with regard to a certain halakha and several other authorities are stringent, the halakha is in accordance with the words of the stringent authorities, who constitute the majority, except for here, where despite the fact that the opinion of Rabbi Akiva is lenient and the opinion of the Rabbis is more stringent, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

And Rabbi Yoḥanan holds like Shmuel, as Shmuel said: The halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to mourning practices, i.e., wherever there is a dispute with regard to mourning customs, the halakha is in accordance with the lenient opinion.

From here the Gemara infers: It is only with regard to mourning practices that the Sages were lenient, but in general, with regard to other areas of halakha, even in the case of rabbinic laws there is a difference between a disagreement of a single authority with a single authority and a disagreement of a single authority with several authorities. This being the case, Rabbi Yehoshua ben Levi did well to rule explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, even though he is a single authority who ruled leniently in dispute with the Rabbis.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר יעקב בר אידי אריב"ל הלכה כריב"נ במי שישן ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח ותוב אריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ש"מ דלית הלכתא כר' יוחנן אלא לקולא אבל היכא דאיכא לחומרא כגון חפצי הפקר דקנו שביתה ולית ליה למוצאם להוציאם חוץ לאלפים אמה שלהן לא אלא כרגלי כל אדם. ולא פי' הלכתא כריב"נ אלא משום דפליג בהדי רבים.

אמר רבה מכדי עירוב דרבנן הוא מה לי יחיד במקום יחיד ומה לי יחיד במקום רבים הכל אחד הוא. ואמרינן וכל מדרבנן לא שאני לן בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים והתנן בתחלת נדה ר' אלעזר אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות פי' הווסת שלה שהיתה ווסתה לראות כל ט"ו יום הפסיקה ועכשיו עברו עליה ג' פעמים ט"ו יום ולא ראתה ואע"ג דאינה זקינה שיש לומר נסתלקו דמים חדל להיות לה אורח כנשים. ואח"כ ראתה דייה שעתה ואין מטמאין אותה מעת לעת ותניא מעשה ועשה רבי כר' אליעזר סבר יחיד פליג עליה לאחר שנזכר עליה ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. אמר כדי ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. מאי שעת הדחק פירשוה רבנן אשה שהפסיקה ג' עונות ואמרינן עונה בינונית שלשים יום אפי' שהעבדה טהרות ואח"כ ראתה דם. איכא דאמרי שנת בצורת היתה ועשתה טהרות ונדחק הדבר לרבי להפסידם. ולהחזיקה בטומאה לאחר מעת לעת ופסק כר' אלעזר דייה שעתה. והנה זה מדרבנן הוא דאמר רבא מאי דרבנן כדרב יהודה אמר שמואל דאמר חכמים תקנו לבנות ישראל להיות בודקות עצמן שחרית וערבית בשחרית להכשיר טהרות שעשתה בלילה. בערבית להכשיר טהרות שעשתה ביום וזו הואיל ולא בדקה הפסידוה עונה יתירה וטומאות מעת לעת (הני) [הוא] מדרבנן ושני בין יחיד ליחיד ובין יחיד לרבים ותוב אתו רבנן אחריני למידק ולאחוויי דשני (כדתנן) [בדרבנן] בין יחיד ליחיד בין יחיד לרבים מהא דתניא שמועה קרובה שהיא בתוך שלשים יום נוהגת ז' ימי אבילות ולגיהוץ כיוצא בו ל' יום.

ושמועה רחוקה שהיא לאחר ל' יום אינה נוהגת אלא יום אחד דברי ר"ע וחכ"א בין קרובה בין רחוקה נוהגת ז' ול'.

ואמרינן כ"מ שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו שאע"פ ר"ע יחיד הוא במקום רבים ומיקל הלכתא כוותיה.

דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל [באבל] באבילות הוא דאקילו רבנן (ואמרינן כיחיד) [אפי' ביחיד] במקום רבים אבל בעלמא לא.

דאמר ריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב א"ר יעקב בר אידי אר"י ב"ל הלכה כר' יוחנן בן נורי. אקשי' עלה תרתי למה לי דקס"ד דוודאי הא דאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי משו' דהוא מיקל בעירוב ופריק רבי זירא צריכי דאי קאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי הוה אמינא בין לקולא בין לחומרא כלומר לאו דהוא מיקל אלא בדר' יוחנן בן נורי נמי איכא קולא וחומרא קולא באדם וחומרא בחפצי הפקר ומשום דמסתבר טעמיה פסיק כותי' בין באדם דלקולא בין בכלים דלחומרא קמ"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב ובאדם אמרי' בכלי' לא אמרי', כך פרש"י ז"ל וכך מפורש בהלכות, וכאן שואלין והא תרתי קולי דסתרין אהדדי נינהו ולא עבדינן דסתרין אהדדי כדאיתמר בפ"ק.
ורש"י ז"ל כתב קמ"ל כדברי המיקל באדם הוא דהלכתא כותי' דכיון דניעור קנה ישן נמי קונה אבל בכלים לית הלכתא כותיה, וזה אינו נכון בעיני שאם כן הרי ריב"ל הכרעה שלישית דר' יוחנן בן נורי משום חפצי הפק' קונין שביתה מיקל באדם ומחמיר בכלים ורבנן משום דאין קונין שביתה מחמירין באדם ומקילין בכלים ותרווייהו ס"ל דלא אמרינן הואיל ורבי יהושע בן לוי סבר חפצי הפקר אין קונין שביתה כרבנן ואדם מותר משום הואיל וליכא בתנאי מאן דסבר כותיה, ועוד אי הכי היכי אקשי' ולימא הלכה כדברי המיקל בעירוב בלחוד דאי מההיא הוה אמינא טעמא דרבי יוחנן בן נורי משום חפצי הפקר הוא ולאו מיקל הוא.
אבל י"ל דודאי טעמא דרבי יוחנן בן נורי משום חפצי הפקר כדאוקימנא ורבי יהושע בן לוי משום דמקלינן בעירוב כקולי דמר וכקולי דמר ומיהו כיון דאיכא למיתלא בטעמא דהואיל לא הוי כתרתי דסתרין אהדדי והיינו דאיתמר לקמן בחפצי הא"י אינן קונין שביתה מן הדין משום דבכלים כרבנן אמרינן.
ולי נראה דכי לא עבדי' בתרתי בחד גברא וחד מקום אבל בתרי גברי עבדי' כדאמרי' בעלמא בבאין לישאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דברי הכל טהורין הילכך בבא לישאל על אדם מותרין לקולא כר' יוחנן בן נורי ובבאין לישאל על כלים לקולא כרבנן.
ומקשי' לימא הלכה כדברי המיקל בעירוב אידך הלכה כר' יוחנן בן נורי למה לי, ופריק איצטריך סד"א הני מילי יחיד במקום יחיד אבל יחיד במקום רבים כגון מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן אימא לא צריכא למפסק נמי הלכה כרבי יוחנן בן נורי לומר שאפילו יחיד במקום רבים כנראה מדר"י בר אידי א"ר יהושע בן לוי שאפילו יחיד במקום רבים הלכה כדברי המיקל בעירובין בכל מקום והא טעמא דר' יהושע בן לוי שהלכה כר' יוחנן בן נורי משום דהוא מיקל בעירובין הוא ואפילו דהוא יחיד במקום רבים ולא מבעיא לרבא דמקשי' מכדי עירובין מדרבנן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי יחיד במקום רבים לימא דהלכה כדברי המיקל בעירוב סגיא אלא אפי' למסקנא דאסקינן דאפילו בדרבנן שני לן בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים למימרא דלא נפקא חדא מכלל דחברתה אבל מ"מ רבי יהושע בן לוי תרתי אמר ומשום דהוא מיקל בעירוב פסק כרבי יוחנן בן נורי אלמא אפילו יחיד במקום רבים הלכה כמיקל וכן ללישנא דר' פפא ורב אשי דאמרי צריכי למילי אחריני רבי יהושע בן לוי משום דמיקל פסק הלכה כרבי יוחנן בן נורי וליכא למימר דמסתבר טעמי דרבי יוחנן בן נורי לקולא ומשום הכי פסק כותיה ולאו כללא היא ולא גמרינן מינה לשאר דוכתי ביחיד במקום רבים דא"כ מאי קשיא להו ומאי מתרצי הא ודאי צריכי פסק הלכה כדברי המיקל בעירוב לומר דיחיד במקום יחיד ורבים במקום יחיד ורבים במקום רבים עבדינן כדברי המיקל אבל יחיד במקום רבים בעלמא לא וכאן אפי' יחיד במקום רבים ראה דבריו של רבי יוחנן בן נורי ופסק כמותו. ועוד דהא טעמיה דרבי יוחנן בן נורי לקולא ולחומרא הוא ואי מסתבר ליה לר' יהושע בן לוי כותיה היכי הוינן בכולה שמעתא למימרא דהלכה כמותו לקולא אמרי' לחומרא לא אמרינן, אלא ודאי לדברי הכל לרבי יהושע בן לוי משום דהלכה כדברי המיקל פסק כר' יוחנן בן נורי וכאידך דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב וש"מ דאפילו יחיד במקום רבים הלכה כמיקל.
ואני תמה מכאן על רבינו הגדול שפסק להחמיר בעירובין ביחיד במקום רבים כגון זו בפ' הזה ששנינו רבי שמעון אומר אפי' חמש עשרה אמה ופסק כת"ק וכגון פלוגתא דר' אליעזר ורבנן גבי הבלעת תחומין וכגון בין קרפף לעיר דברי רבי מאיר וכגון הא דתנן רבי יוסי אומר בד"א בתחלת עירוב אבל בשיירי עירוב כל שהוא פוסק נתמעט האוכל מוסיף וכגון בעל הבית שהוא שותף לשכניו רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב וכגון פלוגתא דשתי חצרות זו לפני' מזו שנראה שהוא פוסק כדברי האומר רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ושלא כדברי המיקל דהיינו רבנן בתראי דשרו וכן כיוצא בהם.
ובוודאי דהא דרבי יהושע בן לוי לאו דברי הכל הוא דפליג עלה רב דפסק הלכה כר"ש בשלש חצרות שפתוחות זו לזו דבשלש חצרות דשיור ובמניח את ביתו ובמערב ברגליו ואי הלכה כדברי המיקל בעירוב הני למה לי ומסוגיא דשמעתא נמי דמקשינן מהנך לכללי דר' יוחנן ואי רב הלכה כדברי המיקל ס"ל מאי קושיא בעלמא הלכה בהנך כללי וגבי עירובין הלכה כר"ש משום דמיקל אלא ש"מ דמיפשט פשיטא להו בגמרא דרב כיון דאיצטריך למפסק בהני הלכה ופסק נמי הלכה כרבי יהודה במערב ברגליו אלמא לא סבר לה כדברי המיקל בעירוב ועוד מדאמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה ובפ' הדר אמר רב הלכה כר' אלעזר בן תדאי ואמר רב הלכה כר"מ ומשמע נמי דשמואל פליג עליה דאמר שמואל הלכה כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר, ועוד דאמר לקמן הלכה כר' יהודה ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ואי כרבי יהושע ב"ל ס"ל הלכה כר' יהודה למה לי ועוד כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו אי לחומרא שנה אין הלכה כמותו ואי לקולא פשיטא כל המיקל נמי הלכה כמותו ושמעתתיה נמי דשמואל דאמר אוסרין ומערבין ומבטלין ופרישו לה אביי ורב יוסף בשתי חצרות זו לפנים מזו אתיין כדברי האומר רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ולא כדברי המיקל ולאוקמתא דרבא אתיא נמי כרבי עקיבא מ"מ לית ליה לשמואל כדברי המיקל, ומשמע נמי דרבי יוחנן פליג עליה הא דאמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כדברי המרובין חוץ מזו דאבלות וכי תימא אין למדין מן הכללות כיון דכולי עירובין לרבי יהושע ב"ל כך דינו ואם איתא דרבי יוחנן אית ליה לא הוה משייר ליה ועוד דא"ר יוחנן נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב ואי אתי לקמן כת"ק מורינן ובפרק כל גגות א"ר יוחנן מי לחשך הלכה כרבי שמעון בין ערבו בין לא ערבו.
ונראה שעל זה וכיוצא בזה סמכו רבנן והגאונים ז"ל שאין פוסקין כדברי המקיל בעירוב ביחיד במקום רבים ואע"ג דרבי יוחנן תלמידיה דרבי יהושע ב"ל הוה כדמוכח בסוף קידושין ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי נמי מוכח בפ' בני העיר דרבי יוחנן ורבי יהושע ב"ל הלכה כרבי יהושע ב"ל אפי' הכי כיון דרבי יוחנן ורב ושמואל כולהו לית להו הכי הוה ליה ריב"ל יחיד לגבי רבים והלכה כרבים ועוד דסוגיין בגמ' בכל חד וחד פסיק ואמוראי בתראי אמרי להו כדאמרינן בשלש חצרות אמר רבא אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב הלכך הדרינן לכללא דנקטינן בכל מקום יחיד ורבי' הלכה כרבים ועוד מסוגיין בעובדא דנחמיה בר חנילאי דאמרינן בדמאלו גברא לא קמיבעיא לי דאמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר ובלא מאלו גברי מיבעי ליה אי הלכה כרבי אלעזר בהבלעת תחומין ואי איתא לרבי יהושע ב"ל בין בדמאלו גברי בין דלא מאלו מאי מיבעי ליה והא"ר יהושע ב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא ש"מ דלא סמכי בתראי אהך פיסקא דרבי יהושע ב"ל.
ואני תמה על הגאונים ז"ל א"כ היאך סמכו עליה בהלכה דר' יהושע ב"ל כרבי יוחנן בן נורי סמכו על הפרט ולא סמכו על הכלל.
והצרפתי' ז"ל מפרשי' הא דא"ר יעקב בר אידי א"ר יוחנן ר"מ ורבי יהודה הלכה כר"י כו' דבעירובין אתמר וכללא הוא בכל מקום מדקא מקשי רב משרשיא עלה משמעתא דרב דאתמר בעירובין, ואם הפי' הזה אמת כ"ש שהדבר מפורש דרבי יוחנן לית ליה הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא שאין הפי' הזה נכון אלא דרבי יוחנן סתם אתמר ובעלמא אתמר לא מודה מינה לרבי יהושע ב"ל ולא פליגא עלה ורב משרשיא הכי דאיק מכדי רב לית ליה הלכה כדברי המיקל בעירוב מדאיצטריך למפסק בהני כרבי שמעון אלא בעירוב לדידיה כשאר כל התור' כולה פסקינן ואי אית ליה הני כללי הא אמרת רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה אלא ש"מ דרב לית ליה הני כללי והם ז"ל רואים שהלכה כדברי המיקל בעירוב לעולם כריב"ל וכן דעת הראב"ד ז"ל.
ומצאתי בזה הענין סוגיא ירושלמי בפ"ק והכי איתא התם רבי אחא ורבי חנינא בשם כהנא אין הלכ' כרבי יודא דלא כן מה אנן קיימין רבי יהודה וחכמי' תהי הלכה כר' יודא אלא בגין דמר יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהלכות עירובין ומר ר' יצחק בר נחמן בשם רבי והושע בן לוי הל' כר' יוחנן בן נורי ומקשינן עליו לא כן א"ר יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהלכות עירובין סברין מימר ביחיד אצל יחיד הא יחיד אצל חכמי' לא אתא ר' יעקב בר אחא רב אידי בשם רבי יהושע ב"ל הלכ' כר' יוחנן בן נורי ואפי' חכמי' חלוקין עליו וכאן תהא הלכה כר' יהודא ואפי' חכמי' חלוקין עליו שמואל אמר הלכה כדברי המיקל בהלכות עירובין א"ל ר' חייא בר אשי כגון ההיא דתנינן תמן וכן גשרים מפולשין מטלטלין תחתיה בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין א"ל לא לעירובין אמרתי אלא למחיצות סבר כהנא כהדא דשמואל לפום כן צריך מימר אין הלכה כר' יהודה עד כאן הסוגיא הזו.
והנה כולם בין לשמואל בין לרבי יהושע בן לוי בין לשאר האמוראי כולם סבורים הלכה כדברי המיקל בעירובין ואפי' יחיד במקום רבים. והעולה מן הגמרא שלנו כתבתי למעלה ברור ומבואר.

מים בעבים נמי מינד ניידי [וכו']. ולפיכך אפילו דיחיד לא קנו שביתה. והכי נמי מוכח בפרק בתרא דביצה (לט, א) דקא מקשה מיהא דמעינות הנובעין לבור של יחיד.

אי אמר הלכה כר' יוחנן בן נורי הוה אמינא בין לחומרא בין לקולא קמ"ל. דלקולא אמרינן כגון באדם, לחומרא כגון בכלים לא אמרינן. ולאו תרתי דסתרן אהדדי הוא, דטעמא דאדם משום דאיכא הואיל וניעור, והלכתא כר' יוחנן בן נורי ולא מטעמיה קאמר.

אי אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב הוה אמינא הני מילי יחיד במקום יחיד ורבים במקום רבים אבל יחיד במקום רבים לא. כי הא דר' יוחנן בן נורי, קמ"ל. כלומר: בהא דקאמר הלכה כר' יוחנן דאפילו היכא דפליגי יחיד ורבים בעירובין הלכה כדברי המיקל, ולא בהא דר' יוחנן בן נורי בלחוד קאמר, דאתיא הא דאמר הלכה כדברי המיקל וגלי אהא דמהאי טעמא דמיקל הוא דקאמר. וכן מוכחת כל הסוגיא. וקשיא לי לימא הלכה כדברי המיקל בעירובין אפילו יחיד במקום רבים, ולא לימא הא דר' יוחנן בן נורי. וי"ל דהא עדיפא, דאי משכחת מאן דלימא הלכה כרבנן לא תימא לא פליגא אכללא דר' יהושע בן לוי דדילמא היכא דאיתמר איתמר, וכדמשנינן לקמן במילי אחריני גבי כללי דכליל ר' יוחנן.

אלא מים בעבי׳ מינד ניידי. פרש״י ז״ל וכל מים דניד לא קני שבית׳ ואפי׳ הם של יחיד וכדתניא נהרות המושכין וכו׳ ולמדנו מדבריו ז״ל דהא נהרות המושכין אפי׳ בנהר ומעין של יחיד הם והכין מוכחא בשמעתין דאי לא היכי דייק מינה דמשום דנדי לא קנו שביתה דילמא משום דהוי דהפקר׳ ורבנן היא דאמרי נכסי הפקר איני׳ קונין שבית׳ אלא ודאי סתמא הוא אפי׳ כשהם של יחיד וכן פירשו בתו׳ והביאו ראיה דהא במס׳ י״ט פרכי׳ מינה להא דתנן בור של יחיד. והא דקתני כרגלי כל אדם וכן לעיל גבי גשמים שירדו בי״ט פירשו שהם כרגלי הממלא וכן פירשו בתוספות והכין תני לה מתנייתא בהדיא בתוספת׳ במסכת ביצה וש״מ דרגלי הממלא ורגלי כל אדם חדא מילתא היא. ומיהו ק״ל אמאי נקט האי לישנא ולא נקט כרגלי הממלא כדקתני גבי בור של עולי בבל וי״ל דבנה׳ או מעין או גשמי׳ שהולכין ומתפשטין בהרבה מקומו׳ וזה ממל׳ כאן וכו׳ נקט לישנ׳ כרגלי כל אדם כלומר שכל מי שממל׳ מה׳ ואפי׳ הם אלף מוליכן כרגליו אבל גבי בור שהם מכונסי׳ במקום אחד ואין שנים ממלאים ביחד נקט לישנא כרגלי הממלא. אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דכי קתני כרגלי כל אדם היינו כל אדם ממש שאפי׳ מלא מהם ראובן יכול שמעון להוליכן כרגליו ואפי׳ הם ברשותן של שמעון מה שאין כן בבור של הפקר דקתני שהם כרגלי הממלא דבעודם ברשות ממלא מיהת שלא נתנם לאחר הרי הם כרגלי הממל׳ לכל אדם שבא להוליכם וטעמא דמילתא דגשמים היורדים בי״ט ונהרות המשוכין כיון שלא היו נוחין בבין השמשות אינן ראויות לקנות שביתה כלל ואפי׳ יש להם בעלים דלא עדיפו מימיו של אדם מגופו שאינו קונה שביתה במהלך בבין השמשות וכיון שכן אף נכסים כן אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה בבין השמשות אלו היו להם בעלים כל שבא זה ומילא מהם נעשו כנכסיו בעודו ברשותו מיהת והיינו דהכא קתני הרי הם כרגלי כל אדם והתם קתני הרי הם כרגלי הממל׳ ע״כ והרי פי׳ זה דחוי מעיקרו מן התוספת׳ כמו שכתבנו.

ולימא הלכה כדברי המקיל בעירוב. פי׳ דאע״ג דהא לא בעירוב מיירי אלא בתחומין מ״מ קים לן דכי אמרינן הלכ׳ כדברי המקל בעירוב לאו בעירוב ממש בלחוד קאמר אלא בכל דבר שהוא ניתר בעירוב ושהוא מתולדות עירוב וזה ברור הוא. בין לקולא בין לחומרא פי׳ בין גבי אדם ישן דהוי לקולא שהוא קונה אלפים אמה לר׳ יוחנן בן נורי דאלו לרבנן אין לו אלא ד׳ אמות בין לחומרא כגון גבי כלים הפקר דלר׳ יוחנן קונין שביתה במקומן ואלו לרבנן הרי הם כרגלי הממלא וכדכתיבנא לעיל וכן פרש״י ז״ל. קמ״ל הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לקולא דהיינו גבי אדם אבל לא לחומרא גבי כלים וא״ת אי נקטי׳ באדם לקולא כר׳ יוחנן בן נורי ובכלים כרבנן לקולא ה״ל כקולי דמר וכקולי דמר והוו תרוצי דסתרי אהדדי י״ל דהא ליתא דאנן כי פסקי׳ כר׳ יוחנן בן נורי להלכתיה ולאו מטעמיה הוא דטעמא דידיה משום דחפצי הפקר קונין שביתה ואנן נקטינן דטעמא משום דכיון דאלו נעור קני ישן נמי קני וכדפרש״י ז״ל. אי חמר הלכה כדברי המקל בעירוב ה״א ה״מ יחיד אצל יחיד קמ״ל מאי דפסק כר׳ יוחנן בן נורי דאפי׳ במאי דהוי יחיד אצל רבים הלכה כדברי המקיל בעירוב. ואיהו ודאי לכך נתכוון בתחלה ולפי׳ סתם לשונו ולא אמר דבר כללי הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפי׳ במקום רבים וכשראה שהיו למדין בלשונו למסבר דדוקא ביחיד אצל יחיד לא היה יכול לתקן הלשון הראשון ולהוסיף בו והוצרך לפסוק בפי׳ הלכה כר׳ יוחנן ועל זה הדרך יש לפ׳ כלהו פרוקי דסוגיין דעבדין אמוראי בהא מילתא. סד״א ה״מ בעירובי חצרות פי׳ דקולי דליכא אל עירובו רשותא בעלמא. ומנא תימרא דשני לן בין עירובי חצרות לעירובי תחומין דתנן א״ר יהודה בד״א שאין מערבין לאדם אלא לדעתו בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין בין לדעתו ובין שלא לדעתו והקשו בתוס׳ והיכי שמעי׳ מהכא דעירובי׳ חצרות קלי טפי מערובי תחומין דהא לאו משום קול׳ וחומרא הוא אלא בתורת טעמא. ותירצו שהטעם הזה שתפס ר׳ יהודה קושטא דמילתא נקט לפי הנוהג ברוב בני אדם אבל אינו עיקר הטעם דהא אע״ג דאיכא איפכא לא משתני דינא דבעירובי תחומין אע״פ שידענו דניחא ליה כגון ששמענו ממנו בע״ש שרוצה ללכת כלפי מקום העירוב והוא אומר עכשיו בשבת דניחא ליה אפ״ה אין עירוב קונ׳ לו שלא מדעתו וגבי עירוב חצרות נמי אע״פ שעירובו לו בפתו בעל כרחו עירובו עירוב כדאמר לקמן במכלתין.

יחיד ורבים ברוב מקומות הלכה כרבים ואפי׳ בדרבנן ומכל מקום במקום שפסקו בו במוחלט בדברי המיקל כגון בעירוב ובאבל אף ביחיד במקום רבים כן:

כל הנשים מטמאות (טהורות) [טהרות] משעת ראייתן ולמפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה וארבע נשים הן שדיין שעתן ואינן מטמאות למפרע כלל ואחת מהן זקנה והיא שנסתלקו דמיה סמוך לזקנותה שלש עונות ר״ל תשעי׳ יום שסתם עונת נשים לפריסת נדות שלשים יום וכל שלא ראתה סמוך לזקנותה שלש עונות נסתלקו דמיה ואפי׳ חזרה וראתה דיה שעתה אבל ילדה אעפ״י שעמדה כמה עונות בלא ראיה אין אומרין בה דיה שעתה שאין הלכה כר׳ אליעזר שאמר בכל אשה ואעפ״י שרבי׳ הקדוש עשה כר׳ אליעזר וטהר את הטהרות שלמפרע אף בילדה כבר אמרו שנזכר שלא כדין עשה אלא שלא החזיר את הוראתו הואיל ולא נפסקה בהדיא כרבנן אעפ״י שהיה מחלוקת יחיד ורבים וכן שהיו שני בצורת והוא שאמר כדאי הוא ר׳ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ודבר זה יתבאר במסכת נדה:

שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים ושמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה כל שהיא בתוך שלשים רחוקה כל שהיא לאחר שלשים ודבר זה יתבאר במסכת מועד קטן:

תוס' בד"ה לסמוך עליו כו' שני בצורת הוו ואיכא דאמרי דטהרות כו' עכ"ל כצ"ל ובספרים חדשים הגיהו וי"ל דטהרות כו' וטעות הוא למעיין שם וכמ"ש מהרש"ל וק"ל:

בד"ה דאמר שמואל כו' אפי' ביחיד במקום רבים כו' עכ"ל ק"ק דהא השתא קיימינן לפום הסברא דבדרבנן נמי איכא לפלוגי בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים ולגבי עירוב אי לא הוה פסק ריב"ל רק הלכה כדברי המיקל בעירוב ה"א דוקא יחיד במקום יחיד א"כ הכא דלא פסק שמואל רק הלכה כדברי המיקל באבל אימא נמי דדוקא ביחיד במקום יחיד ולא במקום רבים ואפשר שסמכו על מה שכתבו לקמן דשמואל פסק כרשב"ג בר"ה ויה"כ דהוו כרגלים דשמעי' מיניה אפילו ביחיד במקום רבים ותלמודא נמי מייתי מלתיה דשמואל אדר"י דאיירי ביחיד במקום רבים וק"ל:

בא"ד ונראה דאפילו ביום א' כו' דמשמע לעיל דאפי' הוי דאורייתא הלכה כו' עכ"ל והשתא הא דמייתי תלמודא מדקאמר באבילות אקילו הא בעלמא אפילו בדרבנן שני לן בין יחיד כו' ממלתיה דשמואל ליכא לאתויי ראיה דאימא דאיצטריך למפסק באבילות אפילו ביום ראשון דהוי דאורייתא אלא מדר' יוחנן דאיירי בשמועה רחוקה מייתי ראיה דהוי דרבנן ואפ"ה באבילות הוא דאקילו כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה דאמר שמואל וכו' עד דיום ל' כשלפניו וכו'. פי' אם מת הולד ביום ל' אין צריך להתאבל עליו ע"ש:

תוס' בד"ה נהרות כו' מדקדק שפיר דדוקא כו'. נ"ב פירוש תלמודא דקאמר ותני נהרות מדקדק שפיר דדוקא משום כו':

בד"ה לסמוך כו' ואיכא דאמרי טהרות אפיש כו' כצ"ל:

בא"ד וחשו רבנן להפסד טהרות. נ"ב פי' א"כ שעת הדחק של ר' היה בענין אחר שלא היה בה חשש הפסד טהרות אלא דחק אחר איזה שהיה ודו"ק. ובפ"ק דנדה פירשו התוס' שעת הדחק בענין אחר ע"ש שוב ראיתי בספרים שנדפסו מקרוב שהוגה במקום איכא דאמרי וי"ל כו' ולפי חסרון שכלו הגיה כן גם לא ראה הסוגיא דלשם כל עיקר (עיין במהרש"א):

גמרא מכדי עירובין מדרבנן מ"ל כו'. ק"ק מברייתא (דע"ז ז) דמוכח שם דאפי' לריב"ק דאמר בש"ס הלך אחרי המיקל מודה דאם אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הולכין אחריו ע"ש:

תוס' ד"ה דאמר שמואל. וא"ת כו' ל"ל לשמואל למיפסק בפ"ב דמו"ק כו' וי"ל כו'. וע"ש בתוספות תירוץ אחר:

כל שכן דהוו להו נולד ואסירי. אפילו לטלטלן במקומן: הרי הן כרגלי כל אדם. כיון דניידי לא קנו שביתה ואפילו הן של יחיד אינן כרגליו: בפירוש שמיע לך. מרבי יהושע בן לוי: או מכללא. דשמיע לך מיניה מילתא אחריתי ודייקת מינה דכר' יוחנן בן נורי סבירא ליה: ומאי כללא. מאיזה כלל הוה ס''ד מעיקרא דשמעת ליה לר' יהושע בן לוי דנימא מילתא דנידוק לה מינה: בעירוב. בכל משפטיו ותחומין מהלכות עירובין הן: בין לקולא. כגון אדם ישן דאי לא קנה שביתה לא נפיק מד' אמות: לחומרא. כגון כלי הפקר אי אמרת קונין שביתה אסור להוליכן למקום שעירב זה המוצאן אלא אלפים הוא דאית להו לכל רוח: קמ''ל כדברי המיקל. באדם הוא דהלכתא כוותיה דכיון דניעור קנה ישן נמי קנה אבל בכלים לית הלכתא כוותיה: אבל יחיד במקום רבים. כגון ר' יוחנן בן נורי דפליגי רבנן עליה אימא לית הלכתא כוותיה: רבי אליעזר גרסינן: כל אשה שעברו עליה שלש עונות. דהיינו צ' יום דעונה סתם לפריסת נדה משלשים יום לשלשים יום וכל אשה שעברו עליה תשעים יום ולא ראתה נסתלקו דמיה ואם ראתה אחרי כן אמרינן השתא הוא דראתה דם ולא מטמינן טהרות שנתעסק' בהן למפרע כשאר נשים שדמיהן מצויין שמטמאות טהרות למפרע מעת לעת כדאמר במס' נדה (דף ג.) דחיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידוהו ותנן (שם מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון ופליגי רבנן עליה ואמרי דאין הפסקת ג' עונות סילוק אלא לזקנה שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה אבל בילדה לא: כרבי אלעזר. וטיהר אף בילדה שעברו עליה ג' עונות: אחר שנזכר. משמע דנזכר דלאו שפיר עביד: שעת הדחק. שני בצורת הוו ואיכא הפסד טהרות: מאי כשנזכר. אילימא נזכר דאיתמר בפלוגתייהו הלכה כרבנן וכשנעשה המעשה לא היה זכור ועכשיו נזכר אמאי לא אהדר עובדא: אלא. האי דלא אהדר משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ומאי נזכר לאחר שנזכר דרבים פליגי עליה דהוה ליה למיעבד כרבים אמר כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ולא אהדר עובדא הא לאו בשעת הדחק לא אלמא: אע''ג דמעת לעת גזירה דרבנן היא בעי למיעבד כרבים: נוהגת שבעה. לרחיצה ולתכבוסת ושלשים לתספורת ולגיהוץ מיום שנשמע לו: וסבר לה. רבי יוחנן כשמואל:

כל שכן דהוי ליה נולד ואסיר. ואע''ג דמשקין בפירי נמי אמרינן בפסחים (דף לג:) דמבלע בליעי אפ''ה לא מתסרי משום נולד אי לא גזרינן שמא יסחוט דמים בעבים בליעי טפי ואינה ניכרין כמו משקין בפירי ואפילו לא היו ניכרין משקין בפירי כלל לא חשיבי נולד כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל אוכלא דאיפרת הוא וא''ת ולימא הא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד כדאיתא בריש ביצה (דף ב.) וי''ל דבנולד כה''ג דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר מודה רבי שמעון וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב נראה דמודה ר''ש דאסור לכסות בו אא''כ ראוי לצלות בו ביצה כדאמר בפרק קמא דביצה (דף ח.):. נהרות המושכין. פ''ה אפי' הן של יחיד ונראה שדקדק דאי הוה של רבים דווקא מאי איריא נהרות אפי' מים מכונסים נמי אמרי' לעיל כרגלי הממלא והיינו כרגלי כל אדם דהכא כדפרישי' לעיל דהכל אחד וכן מוכח בפרק בתרא דביצה (דף לט.) דבשל יחיד מיירי דפריך מהך דהכא אמתני' דהתם דקתני בור של יחיד כרגלי היחיד ומיהו שם לא פירש רש''י כרגלי הממלא וכרגלי כל אדם בענין אחד ור''ת מפרש אפילו מיירי בשל רבים מדקדק שפיר דדווקא משום דניידי לא קנו שביתה אבל מכונסים דקנו שביתה יש להם אלפים אמה לכל רוח כרבי יוחנן בן נורי: הוה אמינא בין לקולא בין לחומרא. הוה ליה למימר דאיצטריך הלכה כדברי המיקל לפסוק הלכה בכל מקומות אלא דניחא ליה למימר דאפילו להך מילתא גופה. איצטריך: קמ''ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. דלענין אדם הלכה כרבי יוחנן בן נורי דקני שביתה ולענין כלים הלכה כרבנן דלא קנו שביתה והרי הן כרגלי כל אדם ולא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דקיימא לן כרבנן דאמרי אין חפצי הפקר קונין שביתה וישן היינו טעמא הואיל וניעור קני ישן נמי קני כדפ''ה ואפילו אם לא היה משמעינן רבי יהושע בן לוי אלא הלכה כדברי המיקל בעירוב לחוד הוה משמע מדבריו דהלכתא כדברי שניהם להקל: לסמוך עליו בשעת הדחק. פי' הקונטרס דשנת בצורת הוה ואיכא הפסד טהרות ואי אפשר לומר. כן דבדחק כה''ג אפי' רבנן מודים. כדאמר בפ''ק דנדה (ד' ט:) אין שעת הדחק ראיה ומפרש התם מאי שעת הדחק שנת בצורת הוה ואיכא דאמרי דטהרות אפיש ועבוד וחשו רבנן להפסד טהרות: דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. אפילו ביחיד במקום רבים נראה דלעולם הלכה כדברי המיקל באבל וחוץ מזו לאו למעוטי שאר מקומות דאבל קאמר כדקאמר אבילות הוא דאקילו ביה רבנן וכן מוכיח בהדיא פרק בתרא דמו''ק (דף יט:) גבי אבא שאול ורבנן גבי קובר את מתו ג' ימים לפני הרגל וגבי בא ממקום קרוב פלוגתא דרשב''ג ורבנן (דף כב.) וא''ת כיון דאפי' יחיד במקום רבים אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל למה ליה לשמואל למיפסק בפרק בתרא דמו''ק (דף כד.) כרשב''ג דאמר ר''ה ויום הכפורים כרגלים ויש לומר דקמ''ל אפי' ביחיד במקום רבים כדאמר לעיל ונראה אפי' ביום ראשון של אבילות דהוי דאורייתא כדאמר בה''ג דהלכה כדברי המיקל באבל מידי דהוי כהלכה כדברי המיקל בעירוב דמשמע לעיל דאפילו הוי דאורייתא הלכה כדברי המיקל מדקאמר מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום וכו' משמע דאי הוה דאורייתא ניחא דצריכי וכן מוכח בפ' יש בכור (בכורות דף מט.) גבי פלוגתא דר''ע ורבנן דאמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כשלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו ביום ראשון אינו נוהג אבילות וזה לשון ה''ג היכא דשכיב שכיבא ביום טוב ראשון או ביום טוב שני או בחולו של מועד או בי''ט ראשון של יום טוב אחרון אינו נוהג אבילות

עירובין מו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד