עירובין מה ע"ב

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ
הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן הוּא מוּתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים עֵירְבוּ שְׁתַּיִם עִם הָאֶמְצָעִית הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵם מוּתָּרוֹת עִמָּהּ וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:
גְּמָ' בָּעֵי רָבָא מַאי קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מִסְבָּר קָא סָבַר חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה
וּבְדִין הוּא דְּלִיפְלוֹג בְּכֵלִים וְהָא דְּקָמִיפַּלְגִי בְּאָדָם לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה יָשֵׁן נָמֵי קָנָה קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא
אוֹ דִילְמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי בְּעָלְמָא חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה יָשֵׁן נָמֵי קָנָה
אָמַר רַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה הָא מַנִּי רַבִּי יוֹחָנָן הִיא
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה הָא מַנִּי לָא רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא רַבָּנַן
יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי וְדִילְמָא בִּגְשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן וְאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר דַּעְתָּם עִילַּיְיהוּ
אֲמַר לֵיהּ לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּתְנַן בּוֹר שֶׁל יָחִיד כְּרַגְלֵי יָחִיד וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר כְּרַגְלֵי אוֹתָהּ הָעִיר וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא
וְתַנְיָא בּוֹר שֶׁל שְׁבָטִים יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי
אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הָא רַבָּנַן
כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ הָכִי קָאָמַר רַב סָפְרָא וְהָכִי אַהְדַּרִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ וְאַמַּאי לָא תֵּימָא לֵיהּ מִגּוּפַהּ אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גְּשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן הַאי יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ
הָא כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מִיבַּעְיָא לֵיהּ:
אָמַר מָר בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם וְאַמַּאי לִיקְנֵי שְׁבִיתָה בְּאוֹקְיָינוֹס
לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא אָמַר כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמֵּי אוֹקְיָינוֹס הוּא שׁוֹתֶה
אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָכָא בְּעָבִים שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב עָסְקִינַן
וְדִילְמָא הָנָךְ אָזְלִי וְהָנָךְ אַחֲרִינֵי נִינְהוּ דְּאִית לְהוּ סִימָנָא בְּגַוַּיְיהוּ
וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָוֵי סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם וְסָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לְהָקֵל
וְלִיקְנִי שְׁבִיתָה בְּעָבִים תִּיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּאֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין לִיקְנֵי שְׁבִיתָה בְּעָבִים
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ יֵשׁ תְּחוּמִין וּמַיָּא בְּעֵיבָא מִיבְלָע בְּלִיעִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

ובלבד שלא יוציא זה את פתו או את חפציו מתוך ארבע האמות שלו לתוך ארבע האמות של חבירו.

כלומר: לאותן אמות שאינן חופפות, כיון שדין חפציו כדינו שלו, וכפי ששנינו "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים" [אין אדם יכול להוליכה אלא במקום שבעליה יכול לילך, רש"י ביצה לז.], וכשם שאסור הוא עצמו לצאת חוץ לארבע אמותיו כך אסור להוציא את חפציו מחוצה להן ^[38].

היו שלשה אנשים והאמצעי מובלע ביניהן, כגון שהיו החיצוניים רחוקים זה מזה שמונה אמות, ובירר כל אחד מהם את ארבע אמותיו כלפי חבירו [ארבע אמותיו של זה כלות בתחלת ארבע אמותיו של זה]; והיה האמצעי עומד מרחק שש אמות מהעומד לימינו, ושתי אמות מפרידות בינו לבין העומד לשמאלו, ובירר לו האמצעי את ארבע אמותיו כלפי העומד לימינו, ונמצאו שתי אמות שלו חופפות עם של זה ושתי אמותיו חופפות עם של זה [ריטב"א לקמן מח, א].

הרי:

הוא האמצעי מותר עמהן והן החיצוניים מותרין עמו, כלומר: מותר להשתמש עם כל אחד מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם [ריטב"א שם].

ושנים החיצונים אסורין זה עם זה, כלומר: אף על פי ששנים החיצונים אסורין להשתמש כל אחד באמותיו של השני, אין אומרים: אף האמצעי יאסר מלהשתמש עם כל אחד מהן, שמא יבואו אף החיצונים להשתמש זה עם זה [על פי ריטב"א שם].

ורבינו יהונתן פירש באופן אחר: שהיה מקום לגזור שמא יבוא האמצעי להוציא מתוך אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה. אמנם ברש"י לקמן מח, א, משמע בהדיא על דרך הריטב"א.

אמר רבי שמעון: דין זה שאמרנו ש"הוא מותר עמהן והן מותרין עמו" אף שהחיצונים אסורין זה עם זה למה הדבר דומה?

לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ואמנם פתוחות - כל אחת מהן - גם לרשות הרבים, ומתוך כך, אסור להוציא כלים ששבתו בבית שברשות זו לבית שברשות אחרת עד שיערבו עירובי חצירות, ואם לא עירבו מותרת כל אחת בטלטול ברשותה. [אבל אם לא היו פתוחות לרשות הרבים - אלא שהיו עוברין לצאת לרשות הרבים זו דרך זו - היתה החצר הפנימית אוסרת על החיצונה ממנה לטלטל אף ברשות של עצמה אם לא תערב עם הפנימית, ולא היה שייך בזה דין משנתנו, רש"י].

ומדין משנתנו אתה למד אף לענין שלש חצירות:

אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו.

הרי: היא האמצעית מותרת עמהן להוציא מן האמצעית לחיצונות.

והם החיצונות מותרות עמה להוציא מן החיצונות לאמצעית.

ושתים החיצונות אסורות זו עם זו, כלומר: אף ששתים החיצונות אסורות להוציא מהאחת לחברתה, אין אנו גוזרים על האמצעית אטו חיצונות. [ומפרש לקמן בגמרא, דחכמים נחלקו עליו על רבי שמעון בשלש חצירות מפני שגזרו שמא יבואו אף בני החיצונות להוציא מזו לזו. וקאמר רבי שמעון לרבנן: מאי שנא שבשלש חצירות חלוקים אתם עלי, ואילו בשלשה אנשים לענין שביתת ארבע אמות מודים אתם לי?! ושם מבואר טעמם של חכמים שחילקו בין הנושאים].

גמרא:

שנינו במשנה, שנחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי אם קונה אדם שביתה כשהוא ישן; ולדעת חכמים פשיטא, כיון שהם סוברים שאין אדם קונה שביתה שלא מדעתו, אף חפצי הפקר כיון שאין להם בעלים שיתכוונו להקנות להם שביתה, אינן קונין שביתה ומוליכין חפצים אלו לכל מקום שירצו, [ואין אומרים, שיהיה אסור להוציאם חוץ לארבע אמותיהם כשם שאומרים באדם שלא נתכוין לקנות שביתה].

אך בדעת רבי יוחנן בן נורי מיבעיא בעי רבא:

מאי קסבר רבי יוחנן בן נורי שאמר במשנתנו שאף הישן קנה שביתה?

מסבר קא סבר: אף חפצי הפקר קונין שביתה, מפני שלדעתו אין צריך דעת לקנות שביתה.

ואם תאמר, אם כן למה נחלקו בישן ולא נחלקו בכל חפצי הפקר?!

אימא לך: ובדין הוא דליפלגו [כגירסת רש"י] רבנן ורבי יוחנן בן נורי בכלים של הפקר, והא דקמיפלגי באדם, להודיעך כוחן דרבנן שאפילו אדם ישן אינו קונה שביתה, שחידוש הוא: דאף על גב דאיכא למימר הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, קא משמע לן משנתינו דלא. ^[39] או דילמא, קסבר רבי יוחנן בן נורי בעלמא חפצי הפקר אין קונין שביתה [כיון שאינו לדעת], והכא באדם ישן היינו טעמא דקני שביתה אף שאינו לדעת, הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה.

אמר רב יוסף, תא שמע ממה ששנינו בברייתא:

גשמים שירדו מערב יום טוב הרי אלו קנו שביתה לעצמם כשחשכה עליהן יום טוב, ויש להן אלפים אמה בלבד לכל רוח.

אבל אם ירדו הגשמים ביום טוב עצמו ולא קנו שביתה בכניסת היום טוב, אף עכשיו אינם קונין שביתה, ולפיכך הרי הן כרגלי כל אדם כלומר: כרגלי הראשון שיזכה בהן, ואף אם נתנן אחר כך לאחר, אין מוליכן השני אלא למקום שיכול הראשון להלך [תוספות]. ^[40]

ומהך ברייתא דסברה שגשמים שהן חפצי הפקר קונים שביתה, תפשוט בעיין:

אי אמרת בשלמא קסבר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה, הא מני הך ברייתא הסוברת שחפצי הפקר קונין שביתה, רבי יוחנן בן נורי היא.

אלא אי אמרת דאף לרבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר אין קונין שביתה, הא ברייתא מני, והרי לא רבי יוחנן בן נורי היא, ולא רבנן?!

יתיב אביי וקאמר לה להא שמעתא דרב יוסף, שפשט מברייתא זו שחפצי הפקר קונין שביתה לרבי יוחנן בן נורי.

אמר ליה רב ספרא לאביי: ודילמא אין לפשוט מכאן, שיש לומר שאף לדעת תנא דברייתא חפצי הפקר אינן קונין שביתה, אלא דבברייתא בגשמים הסמוכין לעיר בתוך תחומה [ריטב"א לקמן] עסקינן, ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו, וכיון שכן יש לגשמים שביתה כרגלי אותה העיר, [והא דאמר בברייתא "יש להן אלפים אמה לכל רוח", אין הכוונה אלפיים אמה ממקום שירדו כדסלקא דעתין מעיקרא, אלא אלפיים אמה לכל רוח של העיר].

אמר ליה אביי לא סלקא דעתך לפרש טעם הברייתא משום שהגשמים הם ככלי בני העיר, שהרי ממקום אחר יש להכריח שסובר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה, וממילא היינו נמי טעמא דהך ברייתא.

דבמקום אחד תנן:

בור מים של יחיד, הרי הוא כרגלי היחיד בעל הבור, ואין מוליכין את המים אלא למקום שיכול בעליו לילך, ואם עירב בעל הבור למזרח אין יכול הממלא להוליכן לצד מערב אפילו פסיעה אחת.

ובור של אותה העיר, הרי הוא כרגלי אותה העיר שיש לה אלפים אמה לכל רוח, ואפילו אם עירב הממלא למזרח או למערב אין יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה של העיר [רש"י] ^[41].

ובור של עולי בבל [בור שעומד בדרך שעולים מבבל לארץ ישראל] שהוא של הפקר, הרי המים כרגלי הממלא שזכה בהן מן ההפקר, וכיון שזכה בו הרי הן כרגליו ואף אם נתנו לאדם אחר אין אותו אדם יכול להוליכו אלא למקום שיכול לילך הממלא הראשון [רש"י]; והטעם שבבור של עולי בבל המים כרגלי הממלא, הוא משום דחפצי הפקר אינן קונין שביתה.

ואילו בברייתא במקום אחר תניא לא כן:

דתניא: בור של שבטים [היינו של עולי בבל, לשון רש"י]; אינן כרגלי הממלא, אלא קנו שביתה במקומן ויש להן אלפים אמה לכל רוח, דהך ברייתא סברה חפצי הפקר קונין שביתה.

והרי קשיין אהדדי [המשנה והברייתא], אלא לאו שמע מינה: הא - ברייתא - רבי יוחנן בן נורי שסובר במשנתנו ישן קונה שביתה והוא הדין חפצי הפקר.

והא - מתניתין - רבנן שסוברים, חפצי הפקר אינן קונין שביתה ^[42].

כי אתא אביי לקמיה דרב יוסף [שפירש לעיל ברייתא דגשמים דסבירא ליה חפצי הפקר קונין שביתה], אמר ליה אביי לרב יוסף: הכי קאמר רב ספרא להקשות על דבריך, והכי אהדרי ליה [וכך וכך עניתי לו].

אמר ליה רב יוסף לאביי: ואמאי לא תימא ליה לרב ספרא מגופה [למה לא הוכחת לו מגוף הברייתא דגשמים שהטעם משום דחפצי הפקר קונין שביתה]?!

דאי סלקא דעתך דהברייתא בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן ומכח בני העיר קונין המים שביתה ולא מכח עצמן, מאי האי דקתני בברייתא: יש "להן" אלפים אמה לכל רוח, דמשמע מכח המים עצמן?!

והא כרגלי אנשי [מרש"י משמע דלא גריס "אנשי"] אותה העיר מיבעיא ליה, דלשון זה משמע שמכח אנשי העיר הוא שיש להן שביתה, [נתבאר על פי משמעות רש"י].

ועל כרחך דהברייתא סוברת חפצי הפקר קונין שביתה, ואתיא כרבי יוחנן בן נורי.

אמר מר: גשמים שירדו וכו' ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם.

ותמהינן עלה: ואמאי מותר לטלטלן?!

והרי גשמים שירדו היום מן העבים, בערב יום טוב היו באוקינוס [והיום שתו העבים ממנו, וירדו], ואם כן ליקנו [כגירסת רש"י] המים בכניסת יום טוב שביתה באוקינוס שם היו, וכיון שיצאו המים ביום טוב חוץ למקום שביתתן, יהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן, [כדין מי שיצא חוץ לתחומו שאין לו אלא ארבע אמות]?!

וכיון דחזינן בברייתא שלא קנו שביתה, לימא דהך ברייתא דלא כרבי אליעזר, דאי כרבי אליעזר, הא אמר: כל העולם כולו ממי אוקינוס הוא שותה; אלא כרבי יהושע אתיא, דסבירא ליה בגמרא תענית דף ט: שהעבים שותין מן המים העליונים, וכיון שכן לא קנו מים אלו שביתה. ^[43] אמר דחי רבי יצחק: הכא בברייתא בעבים שנתקשרו [נתמלאו מים] מערב יום טוב עסקינן, וכיון שכן, אין המים קונין שביתה מערב יום טוב, וכדמפרש הגמרא לקמן ואזיל.

ותמהינן: דמכל מקום האיך מותר לטלטל את הגשמים, וניחוש דילמא הנך עבים שנראו אתמול אזלי [הלכו להם], והנך עבים שמהם ירדו הגשמים היום אחריני נינהו, שנתמלאו היום מן המים שהיו אתמול באוקינוס וקנו שם שביתה, ויהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן?!

ומשנינן: דהברייתא מיירי שירדו הגשמים מעבים דאית להו סימנא בגוויהו [שיש להם סימנים, ומכיר על ידם שכבר מאתמול היו].

ואיבעית אימא: אין הכי נמי דהוי ספק אם עבים אלו הן הן שנראו אתמול או אחרים הם; ומכל מקום מותר לטלטל המים חוץ לארבע אמותיהן, ומשום דהוי ספק דדבריהם [שאיסור הוצאה חוץ לתחום אינו אלא מדרבנן], וספק דדבריהם להקל ^[44].

והשתא הדרינן לפרושי תירוצו של רבי יצחק שאמר דהכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב, ותמהינן:

וליקנו המים שביתה בערב יום טוב בעבים, וכיון שיצאו חוץ לתחום העבים יהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן, ועל כרחך:

תיפשוט מינה דהך ברייתא, דאין איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים, וממילא לא שייך שיקנו שביתה למעלה מעשרה טפחים, דאי יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, ליקנו המים שביתה בעבים.

ודחינן: לעולם אימא לך יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, אלא שהגשמים שהיו בעבים אין שייך שיקנו שם שביתה, ומשום דמיא בעיבא מיבלע בליעי [בלועין המים בתוך העבים], וכאילו אינם, ואין קונין שם שביתה מאתמול.

הערות

^[38] רש"י הוסיף אחר שכתב כפי שנתבאר, וזה לשונו: דכל ארבע אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן; ותמהו האחרונים, למה הוצרך רש"י לתוספת זו, והרי עיקר דין בהמה וכלים כרגלי הבעלים נאמר לגבי תחום שבת, ושם אינו מהטעם שכתב רש"י, וכיון שכתב רש"י דאף לגבי שביתת ארבע אמות שייך האי דינא, למה צריך ליתן טעם מיוחד בארבע אמות?! וכתב המהרש"ל: שצריך לשני הטעמים, וכשם שאסור להוציא מארבע אמותיו כך אסור להכניס להם, ואיסור ההכנסה אינו אלא מטעם שני שכתב רש"י. וכבר העיר עליו המהרש"א: דעדיין יקשה תיפוק ליה רק מטעם שני אף לאיסור ההוצאה, ולמה הוצרך רש, י לומר גם הטעם ד"בהמה וכלים כרגלי הבעלים". ובגאון יעקב תמה עוד על רש"י: דלפי טעם שני יהא אסור להוציא מארבע אמותיו חפצים של אחרים, וזו לא שמענו.

^[39] ראה בריטב"א, שביאר למה נחלקו באדם להודיעך כחם של רבנן, ולא נחלקו בכלים להודיעך כחו של רבי יוחנן בן נורי.

^[40] לפי המבואר בברייתא זו נמצא, שחלוק דין הכלים מדין האדם לענין קנין שביתה בשבת עצמה; שהרי לגבי אדם אם לא היה יכול לקנות שביתה בבין השמשות הרי זה קונה שביתה בשבת, וכדמוכח מן הסוגיא בדף מג: במי שהיה בין השמשות למעלה מעשרה טפחים, והובא לעיל במשנה בעמוד א'; ואילו לגבי כלים מבואר כאן, שאף שלא היו יכולים לקנות שביתה בבין השמשות ובשבת יכולין לקנות שביתה, אפילו הכי אינן קונין שביתה. וראה בריטב"א שביאר טעם החילוק שבין אדם לכלים; וראה גאון יעקב ד"ה "זה הכלל" היטב, ובד"ה "ביו"ט" היטב.

^[41] לדעת רש"י אין חילוק בין אם היה הממלא אחד מאנשי אותה העיר ובין אם היה הממלא שלא מאנשי אותה העיר, ולעולם יש למים אלפיים אמה לכל רוח של העיר. אבל הרבה ראשונים סבירא להו שאם היה הממלא אחד מאנשי אותה העיר, יכול הוא להוליכה עמו לכל מקום שמותר לו לילך, דאמרינן "יש ברירה" והוברר הדבר שקנו המים שביתה בכניסת שבת כרגלי מי שמילא. גאון יעקב.

^[42] בריטב"א הקשה: למה צריך להוכיח כן מסתירת המשנה והברייתא, לא היה לו להביא אלא הברייתא שמבואר שבבור של שבטים יש להן אלפיים אמה לכל רוח, ועל כרחך הטעם משום שחפצי הפקר קונין שביתה?! וביאר: דאי מהברייתא לחוד היה אפשר לדחות שהטעם משום דמיירי שסמוך הבור לעיר בתוך התחום ודעת בני העיר עליהם, "אבל השתא דקתני במתניתין ושל עולי בבל כרגלי הממלא ואלו של עולי בבל היינו בור של שבטים אלמא לא היו אנשי העיר דעתן עליהם כי רחוקים הן מן העיר הילכך על כרחך הא רבי יוחנן בן נורי הא רבנן".

^[43] ואפילו למאן דאמר שאף למעלה מעשרה טפחים אפשר לקנות שביתה, הכא לא קנו המים שביתה, ד"דכיון שלא היה לעולם למטה מעשרה, ותמיד היו תלויין למעלה במאמר באויר, דכולי עלמא לא קנו התם שביתה, ריטב"א. והתוספות כתבו: דלא שייך קנין שביתה ברקיע.

^[44] מכאן הוכיחו הראשונים דלא כשיטת הרי"ף סוף פרק ראשון והרמב"ם, שחוץ לי"ב מיל איסור תחומין הוי מדאורייתא. ומיהו יש אומרים: שלא אמרו כן אלא באדם, אבל הוצאת כלים או מים, אף לשיטות אלו אין אסור אלא מדרבנן. ולשיטתם לא קשה עליהם מסוגיא זו.

ובלבד שלא יוציא זה מתוך ארבע אמות שלו לתוך של חבירו.

היו שלשה שנשארו כך בדרך והאמצעי מובלע ביניהן שתחום ארבע אמותיו בתוך תחומם של שני האחרים — הוא מותר עמהן, והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין לאכול זה עם זה. שהרי אין מקום שיהא מותר לשניהם.

אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים. עירבו שתים החיצוניות עם החצר האמצעית — היא מותרת עמהן והם מותרות עמה. ואולם שתים החיצונות אסורות זו עם זו, שהרי לא עירבו זו עם זו.

א גמרא בעי [שאל] רבא: מאי קסבר [מה סבר, מהי סברתו] של ר' יוחנן בן נורי בהלכה שקבע? האם מסבר קא סבר [סבור הוא]: חפצי הפקר קונין שביתה, שאף חפץ שאינו שייך לאיש, כיון שהגיע ליל שבת קונה הוא שביתה לעצמו, ואפשר לטלטלו אלפיים אמה לכל רוח.

ולפי עקרון זה בדין הוא דליפלוג [שיחלוק] אפילו בכלים שנשארו בשדה, שצריך לתת להם אלפיים אמה לכל רוח. והא דקמיפלגי [וזה שנחלקו] באדם הוא להודיעך כוחן דרבנן [של חכמים] להחמיר, דאף על גב דאיכא למימר [שאף על פי שיש מקום לומר]: הואיל ואם היה אותו אדם ניעור — קנה לו אלפיים אמה, אף אם היה ישן נמי [גם כן] קנה, על כן קא משמע לן דלא [השמיע לנו שלא] הודו בכך חכמים, ומשום כך הובאה מחלוקתם לגבי אדם דוקא.

או דילמא [שמא] נפרש באופן אחר, קסבר [סבור] ר' יוחנן בן נורי בעלמא [בכלל]: חפצי הפקר אין קונין שביתה מכוח עצמן, והכא היינו טעמא [וכאן באדם זהו הטעם]: הואיל ואם היה ניעור — קנה, ישן נמי [גם כן] קנה?

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון מתוך הברייתא: גשמים שירדו מערב יום טוב, יש להן אלפים אמה לכל רוח, שמותר לטלטלם בתחום זה. ואם ירדו הגשמים ביום טוב עצמו — הרי הן כרגלי כל אדם, שלא קנו לעצמם שביתה כלל, וכל אדם ששאב מהן מטלטלן לכל מקום שהוא עצמו מותר ללכת אליו.

אי אמרת בשלמא קסבר [נניח אם אומר אתה שסבור] ר' יוחנן בן נורי: "חפצי הפקר קונין שביתה", הא מני [ברייתא זו של מי היא] — כשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, ולכן מי הגשמים שירדו מערב שבת קנו לעצמם שביתה במקומם.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה]: "חפצי הפקר אין קונין שביתה" הא מני [ברייתא זו של מי היא]? לא כר' יוחנן בן נורי ולא כשיטת רבנן [חכמים], שהרי ברור ממנה שהגשמים אף שאין להם בעלים קונים שביתה. אלא ודאי יש לומר שברייתא זו כשיטת ר' יוחנן בן נורי ודעתו שחפצי הפקר קונים שביתה!

יתיב [ישב] אביי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר לה להלכה זו] אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי: ודילמא [ושמא] בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן [עוסקים אנו], ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו [עליהם] ולכן נקנו להם אלפיים אמה לכל רוח!

אמר ליה [לו]: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר הסבר כעין זה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: בור של יחיד — מימיו כרגלי היחיד בעל הבור, שלכל מקום שמותר לו ללכת, מותר לטלטל את מי הבור. ובור של אותה העיר — מותר להוליך את מימיו אלפיים אמה מכל צידי העיר כרגלי אותה העיר, ובור של עולי בבל בדרכם לארץ ישראל שהוא של כלל ישראל, מימיו כרגלי הממלא, ובכל מקום שמותר לממלא ללכת מותר לו להוליך עמו את המים.

ותניא [ושנינו בברייתא]: בור של שבטים ששייך לציבור כולו — יש להן אלפים אמה לכל רוח. אם כן קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו]! שבמשנה למדנו שבור השייך לצבור אין למימיו מקום שביתה מסויים ובברייתא למדנו שיש להם אלפיים אמה בלבד ממקומם.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן]: הא [זו] שאמרו שיש להן אלפיים אמה — היא כשיטת ר' יוחנן בן נורי, שאפילו חפצי הפקר קונין שביתה. הא [זו] שאמרו שמים שאינם שייכים לאדם מסויים הרי הם כרגלי מי ששואב מהם — היא כשיטת רבנן [חכמים].

מסופר: כי אתא [כאשר בא] אביי לקמיה [לפני] רב יוסף, אמר ליה: הכי קאמר [אמר לו: כך אמר] רב ספרא, והכי אהדרי ליה [וכך השבתי לו]. אמר ליה: ואמאי לא תימא ליה [אמר לו: ומדוע לא אמרת לו] תירוץ מגופה של אותה ברייתא? אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן [עוסקים אנו] — אם כן כיצד תבין האי [זה] שאמרו יש להן כלומר למים עצמם אלפים אמה לכל רוח?!

הא [הרי] לשיטה זו שאמרת שמותרים בטלטול אלפיים אמה משום שדעת אנשי העיר עליהם "כרגלי אנשי אותה העיר" מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! אלא וודאי מה שהתיר ר' יוחנן בן נורי את הטלטול באלפיים אמה למי שחשכה לו שבת מתוך שינה הוא — ש"חפצי הפקר קונים שביתה במקומם" אפילו בלא דעת המקנה להם שביתה.

ב אמר מר [החכם] שגשמים שירדו ביום טוב — הרי הן כרגלי כל אדם. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? ליקני [שיקנו] המים שביתה באוקיינוס! שהרי הגשם הינו תוצאה של התאיידות מי האוקיינוס מאתמול וכיון שקנו שם שביתה מאתמול — אסורים הם לכול משום שיצאו ממקום שביתתם.

לימא [האם לומר שברייתא זו] שלא כדעת ר' אליעזר היא? דאי [שאם] כדעת ר' אליעזר — הא [הרי] אמר: כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה ומי הגשמים מי אוקיינוס הם!

אמר ר' יצחק: הכא [כאן מדובר] בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן [אנו עוסקים], ועננים אלו כבר היו מערב יום טוב באותו מקום ולא באוקיינוס ונמצא שבכניסת השבת כבר לא היה מקומם באוקיינוס.

ושואלים: ודילמא הנך אזלי, והנך אחריני נינהו [ושמא עננים אלה הלכו, ואלה שהורידו גשמים אחרים הם] שכן קנו שביתה באוקיינוס? ומשיבים: דאית להו סימנא בגוייהו [שיש להם סימן בהם] שאלה הם אותם עננים ולא אחרים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר שאיננו חוששים שמא אחרים הם הוי [הרי זה] ספק דדבריהם של חכמים אם הם אותם עננים, וכלל הוא: כל ספק דדבריהם — נוהגים בו להקל.

ושואלים מצד אחר: וליקני [ושיקנו] המים שביתה בעבים, ויימדד תחומם משם! והרי אמרת שהם כרגלי כל אדם, ואם כן תיפשוט מינה [האם לא תפתור מכאן את הבעיה] שנתעוררה בנושא זה, ונאמר כי אין תחומין למעלה מעשרה טפחים, שמעל גבול זה מותר ללכת אף יותר מאלפיים אמה. דאי [שאם] יש תחומין — ליקני [ושיקנו] המים שביתה בעבים!

ודוחים: לעולם אימא לך [יכול אני לומר לך]: יש תחומין אף למעלה מעשרה טפחים, אלא לא קנו המים שביתה בענן כי מיא בעיבא מיבלע בליעי [המים בענן מובלעים הם] ואין מים ממש כהווייתם בתוך הענן, אלא היו בו בצורה שונה לגמרי, ולכן לא קנו שם שביתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

provided that the one does not carry anything from his four-cubit limit into that of his fellow.

With regard to a case where there were three people in this situation, and certain parts of the four cubits of the middle one were subsumed within the respective limits of each of the others, so that he shared a certain area with each of them, he is permitted to eat with either of them, and they are both permitted to eat with him; but the two outer ones are forbidden to eat with each other, since they share no common area.

Rabbi Shimon said: To what is this comparable? It is like three courtyards that open into one another, and also open into a public domain. If the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, the middle one is permitted to carry to the two outer ones, and they are permitted to carry to it, but the two outer courtyards are prohibited to carry from one to the other, as they did not establish an eiruv with one another.

GEMARA: Rava raised a dilemma: What does Rabbi Yoḥanan ben Nuri hold? Does he hold that ownerless objects acquire residence for Shabbat, i.e., even an article that does not belong to anyone acquires residence at the onset of Shabbat and can therefore be carried two thousand cubits in each direction?

And according to this understanding, Rabbi Yoḥanan ben Nuri should by right have disagreed with the Rabbis even about utensils that were left in the field, i.e., that according to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, ownerless utensils can be moved two thousand cubits in each direction. And the reason that they disagreed about a person is to convey the far-reaching nature of the stringent ruling of the Rabbis, that although there is room to say: Since a person who is awake acquires for himself two thousand cubits, he also acquires them if he is sleeping, the mishna nonetheless teaches us that the Rabbis did not accept this argument, and this is why the dispute is taught specifically with respect to a person.

Or perhaps we should understand his position differently, that in general Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that ownerless objects do not acquire residence of their own. But here, with regard to a person, the reason is as follows: Since a person who is awake acquires for himself two thousand cubits, he also acquires them if he is sleeping.

Rav Yosef said: Come and hear a solution to this dilemma from the following baraita: Rain that fell on the eve of a Festival has two thousand cubits in each direction, meaning that one is permitted to carry the rainwater within a radius of two thousand cubits. But if the rain fell on the Festival itself, it is like the feet of all people, as it did not acquire residence, and consequently one is permitted to carry this water wherever he is permitted to walk.

Granted, it is understandable if you say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that ownerless objects acquire residence; in accordance with whose opinion is this baraita? It is that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, and consequently the rain that fell on the eve of the Festival acquired residence in the spot where it fell.

However, if you say that he maintains that ownerless objects do not acquire residence, in accordance with whose opinion is this baraita? Neither that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, nor that of the Rabbis, as it clearly indicates that rain acquires a place of residence even though it has no owner. Rather, we must say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri is of the opinion that ownerless objects acquire residence, and this baraita is in accordance with his opinion.

Abaye sat and recited this tradition. Rav Safra said to Abaye: Perhaps we are dealing with rain that fell near a city, and the inhabitants of that city had it in mind, and that is why it acquires two thousand cubits in each direction.

Abaye said to him: It should not enter your mind that such an understanding is correct, as we learned in a mishna: A cistern that belongs to an individual, its water is like the feet of that individual, the owner of the cistern, in that it may be carried wherever he is permitted to walk. And a cistern that belongs to a particular city, its water is like the feet of the people of that city, in that it may be carried wherever the inhabitants of that city may walk, i.e., two thousand cubits in each direction from the city. And a cistern that belongs to pilgrims from Babylonia on the way to Eretz Yisrael, meaning that it belongs to all Jews and has no particular owner, its water is like the feet of the one who draws the water, in that it may be carried wherever he is permitted to walk.

And it was taught in a baraita: A cistern that belongs to one of the tribes and has no particular owner, its water has two thousand cubits in each direction. If so, these two sources contradict each other, as the mishna teaches that water that belongs to the entire community does not establish residence, whereas the tanna of the baraita holds that it may be carried two thousand cubits from its place.

Rather, in order to resolve the contradiction, learn from here: This source, which states that the water may be carried two thousand cubits, was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who says that even ownerless objects acquire residence; that source, which states that water that does not belong to any particular person is like the feet of the one who draws it, was taught in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that ownerless objects do not acquire residence.

The Gemara relates that when Abaye came before Rav Yosef, he said to him: This is what Rav Safra said, and this is what I answered him. Rav Yosef said to him: And why did you not answer him from the baraita itself? If it should enter your mind that we are dealing with rain that fell near a city, how can you understand the statement that the rainwater has two thousand cubits in each direction?

According to your understanding, that the rainwater may be carried two thousand cubits because the inhabitants of the town had it in mind, the baraita should have said: The rainwater is like the feet of the inhabitants of that city. Rather, you must say that the inhabitants of the city did not acquire the water and that it may be carried within a radius of two thousand cubits, because the baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, that ownerless objects acquire residence.

The Gemara further examines the baraita cited earlier. The Master said: If rain fell on the Festival itself, it is like the feet of all people. The Gemara raises a difficulty: And why should this be? The water should have acquired residence in the ocean [okeyanos], where it was when the Festival began. And since the water went out on the Festival beyond its limit after it evaporated and formed into clouds, moving the water more than four cubits should be prohibited.

Let us say that this baraita was taught not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Because if it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, he said: The entire world drinks from the waters of the ocean; that is to say, evaporated ocean water is the source of rain.

Rabbi Yitzḥak said: Here we are dealing with clouds that were already formed on the eve of the Festival. Since these clouds were already formed before the Festival, the water did not acquire residence in the ocean or travel beyond its limit on the Festival.

The Gemara asks: But perhaps those clouds that had already been formed on the eve of the Festival went away, and these clouds, from which the rain fell, are others that did acquire residence in the ocean? The Gemara answers: We are dealing here with a case where there is an identifying sign that these are the same clouds and not others.

And if you wish, say that there is another reason we are not concerned that these might be other clouds: This matter of whether or not they are the same clouds pertains to an uncertainty with respect to a rabbinic law, and the principle is that with regard to an uncertainty concerning a rabbinic law, one may follow the lenient understanding.

The Gemara asks: Let the water acquire residence in the clouds, where it was when the Festival began, and its limit should be measured from there. Since the baraita taught that the water is like the feet of all people, if so, resolve from here another dilemma, and say that there is no prohibition of Shabbat limits above ten handbreadths, and one is permitted to travel more than two thousand cubits above this height. For if there is a prohibition of Shabbat limits above ten handbreadths, let the water acquire residence in the clouds.

The Gemara rejects this argument: Actually, I can say to you: There is a prohibition of Shabbat limits even above ten handbreadths, and the water does not acquire residence in the clouds because it is absorbed in the clouds. Since water does not exist in its usual state within the clouds, but rather takes on a different form, it does not acquire residence there.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רבה טעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקסבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דנפלגו בעלמא בחפצי הפקר והאי דמיפלגי הכא כו' או דלמא בעלמא סבר דחפצי הפקר אין קונין שביתה והכא היינו טעמא הואיל וניעור קנה שביתה ישן נמי קנה שביתה.

ת"ש גשמים שירדו בעיו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם אי אמרת דסבר ר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה הנה גשמים שירדו (בערב שבת) [מערב יו"ט] שקנו שביתה כר' יוחנן בן נורי אלא אי אמרת ר' יוחנן בן נורי נמי סבר חפצי הפקר אין קונין שביתה הא מתניתין מאן קתני לה ודחי רב ספרא ואמר ודלמא בגשמים שירדו סמוך לעיר וקנו אותם אנשי העיר כו' ודחאה רב יוסף ואמר אי הכי כרגלי אנשי אותה העיר הוה ליה למימר. ואסיקנא מהא דתנן בור של עולי בבל כרגלי הממלא.

ותניא אידך בור של שבטים אלפים אמה לכל רוח קשיא אהדדי ופריקנא ברייתא לר' יוחנן בן נורי דסבר חפצי הפקר קונין שביתה לפיכך יש להן אלפים אמה לכל רוח. מתניתין דקתני כרגלי הממלא לרבנן:

ביו"ט כרגלי כל אדם אקשינן אמאי לריב"נ ליקנו שביתה באוקייאנוס דהא א"ר אלעזר כל העולם כולו ממי אוקייאנוס הוא שותה.

ופריק רב יצחק בעבים שנתקשרו מעיו"ט. כלומר כבר נעקרו המים מאוקייאנוס ונבלעו בעבים וכו'. ואסיקנא כל מידי דנייד לא קני שביתה ומיא דאוקייאנוס מינד נייד. לפיכך לא קני להו שביתה דתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם:

והא דנקט אדם להודיעך כחן דרבנן. וא"ת לפלוגי בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דמיקל, הא אמרינן לקמן (עירובין מו, א) דהא דר' יוחנן בן נורי חומרא היא לענין כלים, דאי קני שביתה כר' יוחנן בן נורי אין להם אלא אלפים אמה, ואילו לרבנן הרי הן כרגלי המוצאן.

ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם. וא"ת אע"ג דלא קנו שביתה מעיו"ט מפני שלא הגיעו עדיין למקום הראוי לקנות שם שביתה, מ"מ כשירדו לקרקע ביו"ט יקנו שם שביתה, דהא לעיל תנינן אין תחומין למעלה מעשרה מי שבא בספינה והגיע לנמל לאחר שחשיכה מותר לירד ויש לו אלפים אמה ממקום שהגיע שם למטה מעשרה, וכדאמרינן לעיל (עירובין מג, ב) אמרו לו מה אנו לירד וכו' ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום קודם שחשיכה מאי הוי. וי"ל דשאני אדם שהוא לדעת עצמו ודעתו עכשיו לקנות שביתה במקום שיגיע שם לפיכך [קונה] אפילו לאחר בין השמשות, מה שאין כן במים דכיון שאינן לדעתן ואינן במקום הראוי לקנות שביתה בין השמשות שוב אינן קונין שביתה. וא"ת מאי שנא מישן לרבנן דאמרי במתני' (לעיל ע"א) דכיון שלא קנה שביתה בין השמשות לא יזוז ממקומו, ועד כאן לא פליג עלייהו ר' יוחנן בן נורי אלא משום דס"ל דנכסי הפקר קונין שביתה ובין השמשות קנה לו שביתה, הא לאו הכי [אי] לא קנה שביתה בין השמשות שוב לא קנה שביתה לאחר שיעור משחשיכה, ובין לר' יוחנן בן נורי בין לרבנן כיון שלא קנה שביתה לא יזוז ממקומו, והכי נמי בגשמים שירדו ביו"ט לא יזיזם ממקומם. וי"ל דשאני התם דכיון שהוא במקום הראוי לקנות שביתה והוא אינו ראוי לקנות שביתה שוב אינו קונה, וכיון שאינו קונה אף הוא אינו נגרר אחר אחרים שהוא לדעתו הוא עומד, אבל במים כיון שאינן בין השמשות במקום הראוי לקנות שם שביתה ולא קנה בין השמשות הרי (הכא) [הם] נגררים ביו"ט אחר אחרים והרי הן כרגלי כל אדם.

ושל אותה העיר הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר. פירש רש"י ז"ל: ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם עירב זה לצפון או לדרום אינו יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה. ולקמן נמי בהא דאקשינן יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, פירוש: אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי אותה העיר, דאי משום דעת אנשי אותה העיר האי לישנא בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי כי לא היה צריך רבנו ז"ל לדחוק עצמו בזה, ואפילו לפי סברתו שהוא סובר שאין אחד מאנשי העיר שעירב יכול למלאות ולהוציא עמו למקום שעירב, דהכי קאמר: יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע ממקום מציאתן ולא מתחום העיר, ואי משום דעת אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה ואלפים מתחום העיר משחינן להן.
אלא שעיקר דינו אינו נראה מחוור, דכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא של אותה העיר. והכין מוכח בהדיא בשלהי פרק בתרא דביצה (לט, א) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו, דר"נ אמר הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר הרי הן כרגלי הממלא, וקא מוקי פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקר הוא אי דשותפי, דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומשום הכי הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר בדרבנן יש ברירה, ומר מדידיה קא ממלא ומר מדיליה קא ממלא וכדאיתא התם. אלא הכא הכי פירושה: הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר, ואם זה עירב למזרח ממלא ומוליך עמו למזרח, והיינו דאקשינן יש להן אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה, דכל אחד מהם יכול להוליכן למקום שביתתו. ואם אחר שאינו מן העיר מילא מהם ולא עירב אחד מאנשי אותה העיר, מוליכן אלפים אמה לכל רוח. ואם עירב אחד מן העיר למזרח ואחד למערב הרי זה הנכרי שמילא מהם לא יזיזם ממקומם, אלא אם כן עירבו כולם לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן כלל, או שמילא אחד מאנשי העיר ונתן לו. וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ושל עולי בבל הרי הן כרגלי הממלא. פירוש: כרגלי הממלא לצורך עצמו, ואפילו נתנן לאחר מכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו, דכיון שהן לא קנו שביתה ואינן לדעת עצמן וכמו שכתבתי למעלה (ד"ה ביו"ט), הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים, דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה עשהו והרי הן כרגליו. והכין מוכח בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחברו דשלהי פרק בתרא דביצה (שם) לכאורה. ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי התם (ע"ב) דקמפלגי בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה חברו, וכל שכן למי שאין גורס שם קנה חברו אלא בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה, כלומר: קנה המגביה או לא קנה המגביה.

והא דקתני נמי ירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם הממלא מהן קאמר, וכן תני לה בהדיא בתוספתא בשלהי פרק בתרא דביצה. והראב"ד ז"ל פירש: גבי גשמים שירדו ביו"ט ומעינות הנובעין דקתני הרי הן כרגלי כל אדם, היינו כרגלי כל אדם ממש, שאפילו מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכו כרגליו ואפילו הן ברשותו של ראובן, אבל גבי בור של הפקר דקתני הרי הן כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש. וטעמא דמילתא, דגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפילו יש להם בעלים, דלא עדיפי מימיו של אדם מגופו, והרי גופו אילו היה מהלך בין השמשות לא קנה שביתה כלל, וכיון שכן אף נכסיו כן. אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה שהרי נוחין הן אלא שאין להם עכשיו בעלים, כיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו. והיינו דקתני הכא הרי הן כרגלי כל אדם והתם קתני כרגלי הממלא.
עוד כתב הוא ז"ל: דאפילו בממלא מבור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא דקתני, היינו דוקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר, הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר. והביא ראיה מההיא דתנן לקמן במכלתין בפרק המוצא תפילין (עירובין צז, ב) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ואוקמה רב אשי בגמרא בחבית דהפקר, ור' יהודה כרבנן דהכא דסבירא להו דנכסי הפקר אין קונין שביתה, ואמרו לו מני ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה, אפשר לפרש לא קנו שביתה גמורה ביד המגביה הראשון, אלא אם נתנה לאחר ואחר לאחר הרי היא כרגלי מי שהיא שלו בין ראשון בין אחרון.
והא דאמרינן בפרק בתרא דביצה (שם) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחברו בהמגביה מציאה לחברו קמפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא היכא דמילא לעצמו אע"פ שחזר ונתן לחברו הרי הוא כרגלי הממלא. י"ל דהכי קאמר במגביה מציאה לחברו קמפלגי רב נחמן סבר לא קנה, כלומר: המגביה, והלכך כשמסרה ממלא למי שמילא לו קנה עכשיו הוא לעצמו, ואע"פ שלא קנה לו הממלא מ"מ עכשיו הוא קונה לעצמו מן ההפקר. ורב ששת סבר קנה המגביה ואע"פ שלא נתכוין לקנות, דמ"מ כיון שלא קנה חברו ממילא הרי היא קנויה לו בהגבהתו. ואע"פ שחזר ומסר למי שמילא לו לא קנה אותו שמילא לו, לפי שהוא לא מסרה לו על דעת שהוא נותנה לו במתנה אלא על דעת שהיה סבור שקנה לו משעת מילוי, והלכך אינן כרגלי מי שנתמלאו לו אלא כרגלי הממלא. אבל לכולי עלמא היכא שמילא ונתן לו במתנה הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו.
ולגירסת הספרים דגרסי התם במגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא קנה חברו, נמי הכי פירושה: רב נחמן סבר קנה חברו הלכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה הוא שקנה, וכשמסרן לחברו לא בתורת מתנה מסרן לו אלא על דעת שהן שלו ואינן שלו, הלכך הן כרגלי הממלא דעדיין ברשותו הן. אבל אם מילא לעצמו ואחר כך נתנן לחברו, לכולי עלמא הרי הן כרגלי מי שהן שלו בשעת הולכה.
ומיהו אין ראייתו מכרעת דאיכא לאוקמה במגביה שלא לזכות בהם אלא כמה שישתה מהם, וכן הבא אחריו לא נתכוין לזכות אלא כמה שישתה מהם, וכן כולם. ובענין זה שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו להוציאם כמה פרסאות, אף על פי שמוציאין אותן כמה פרסאות חוץ לתחומו של מגביה ראשון. וכן פירשו שם בתוספות (להלן עירובין צז, ב ד"ה הכא).
ועוד דקשיא לי לדברי הרב ר"א ז"ל דבשלמא אי אמרינן דהרי הן כרגלי הממלא, היינו טעמא משום דאמרינן איגלאי מילתא דהיינו בעלים וקנו שביתה כרגליו, אלא אי אמרינן דהרי הן כרגלי האחרון א"כ לא קנו שביתה כלל, דאם איתא דקנו שביתה כלל ביד הממלא האיך נתבטלה אותה שביתה באמצע יו"ט וקנו שביתה אחרת, הא לא אפשר. ואם תאמר שלא קנו שביתה ביד הממלא אף הן כרגלי כל אדם אפילו בעודן של ממלא. ולפיכך כלשון הראשון נראה עיקר. וכן כתבו בתוס' (להלן עירובין מו, א ד"ה נהרות) בשם רש"י ז"ל.
אחרי כן מצאתי להראב"ד ז"ל שנשמר מן הקושיא הזאת שם בפרק המוצא תפילין ואמר: דלא אמרו שהיא כרגלי הממלא מטעם ברירה, דלא שייך ברירה במה שאדם זוכה בו מן ההפקר אלא בחלוקת השותפין וכיוצא בזה. אלא טעמא דמילתא משום דכיון דנייחי בין השמשות אלא שלא היו להם בעלים, עכשיו שיש להם בעלים הכניסום בכלל נכסיו, וכשנתנן לאחר הרי הם ג"כ בכלל נכסיו של שני, מה שאין כן בנהרות המושכין דהכל יודעין דלא עדיפי מגופו דאינו קונה שביתה אם לא היה נח בין השמשות, והלכך אפילו מילא מהן אין להם שביתה כלל.

ואמאי ליקנו שביתה באוקיינוס. מדלא מסיים בה כדמסיים באידך דלקמן, שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקני שביתה באוקיינוס, שמעינן מינה דאפילו למ"ד אין תחומין קא קשיא ליה. והיינו טעמא כדכתבינן לעיל (עירובין מג, ב ד"ה האי) דמים על גבי מים היינו הנחתן, ואף על פי שהעבים אינן שותין מן המים שבקרקע הים אלא מן העליונים, הרי אנו רואין את המים כולם כגוף אחד שהוא מונח בקרקע וכולן קנו שביתה למטה בקרקע. ומיהא נמי שמעינן דאפילו למאן דאמר אין תחומין, מי שקנה שביתה שלמטה מעשרה ויצא מתחומו אפילו דרך קפיצה, כשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו דמכל מקום הרי הוא חוץ מתחומו, וכדאקשינן ליקנו שביתה באוקיינוס ואף על פי שבאו מלמעלה מעשרה, וכדכתבינן לעיל (עירובין מג, א ד"ה בעי).

לימא דלא כר' אליעזר. אבל כר' יהושע דאמר (תענית ט, ב) מלמעלה הן שותין לא קשיא, דכל שלא היה מעולם למטה לארץ דין הוא שלא יקנה שביתה למעלה מעשרה.

ומיא בעיבא מיבלע בליעי כל שכן דהוו להו נולד. וא"ת ומאי שנא ממשקין שזבו דלא אסרינן להו לכולי עלמא משום נולד אלא משום גזירה דשמא יסחוט (בביצה ג, א). י"ל דשאני התם דהוה להו כאוכלא דאפרת. וא"ת לשני ליה הא מני ר' שמעון היא דלית ליה נולד (ביצה ב, ב). י"ל דבנולד כי האי אפילו ר' שמעון מודה משום דמים בעבים לא מינכרי הוו להו כדבר מחודש לגמרי, וכאפר שהוסק ביו"ט דלכולי עלמא אסור אלא א"כ ראוי לצלות בו ביצה.

גמרא בעי רבא מאי קסבר ר׳ יוחנן בן נורי מי סבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דלפלגו בכלים דהפקר והא דקא מפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן.. וא״ת אדרבה לפלגו בכלים להודיעך כחו דר׳ יוחנן בן נורי דהוי לקול׳ שהם קונים שביתה. וי״ל דהאי חומרא היא דאלו לרבנן כיון שאינן קונין שביתה עכשיו במקומן הרי הם נגררין אחר המוצאן והם כרגלי המוצא להוליכן לכל מקום שהוא הולך מה שאין כן לרבי יוחנן שאינו יכול להוליכו אלא אלפים אמה ממקומן והכי אמרינן לקמן להדיא מהו דתימא הלכ׳ כר׳ יוחנן בין לקולא ובין לחומרא קמשמ׳ לן דאלמא שביתת כלים חומרא היא לר׳ יוחנן בן נורי. אמר רב יוסף ת״ש גשמי׳ שירדו בעי״ט יש להם אלפים אמה לכל רוח פי׳ לפי שהם קונים שביתה במקומן. ומהכא הוא דבעי רב יוסי לאוכוחי דנכסי׳ הפקר קונין שביתה במקומן לר׳ יוחנן בן נורי. ואם ירדו בי״ט הרי הם כרגלי כל אדם פי׳ דכיון שלא קנו שביתה בבין השמשות. שוב לא יקנו שביתה לעצמן לאותה שבת ואפי׳ למ״ד דחפצי הפקר קונין שביתה וכיון שאין קונין שביתה לעצמן הרי הם נגררין אחרי המוצאן להיותן כרגליו וכדאמרי׳ רבנן בנכסי הפקר שהם כרגלי המוצאן וא״ת ומ״ש מאדם הבא בספינה למעלה מעשרה בבין השמשות שלא קנה שביתה מפני שהיה במקום שלא היה ראוי לקנות שביתה למ״ד אין תחומין למעלה מעשר׳ ואע״פכ הם קוני׳ שביתה כשיגיעו למטה מעשרה והכא נמי נימא הכי כיון שהיו הגשמים בבין השמשו׳ במקום שלא היו יכולין לקנות שביתה וי״ל דשאני התם אדם שהוא הולך אחר דעתו ועצמו וכל שאינו ראוי לקנות שביתה בתחלת שבת הוא קונה אחרי כן כיון שדעתו עכשיו לקנות שביתה אבל מים וכלים שאינם לדעתם שלא קנו שביתה בבין השמשות לא יקנו שביתה לעצמן והרי הם נגררין אחר אדם המוצאן:

לא ס״ד דנימ׳ דלדברי הכל חפצי הפקר אין קונים שביתה דלהוי טעמא דמתני׳ דגשמים משום בני העיר דהא אשכחן מתני׳ דמוכח מינה דנכסי הפקר קונין שביתה דתנן וכו׳ בור של יחיד כרגלי היחיד פירש ודוקא נקט בור מפני שמימיו מכונסין אבל מים נובעים דניידי אינן קונין שביתה כלל והרי הם כרגלי הממלא וכדתניא לקמן גבי נהרו׳ ומעינו׳ והכי איתא במס׳ י״ט:

ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר. פרש״י ז״ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח של עיר ואם עירב אחד מהם לצפון או לדרום אינו יכול להוציאם חוץ לאלפים אמה. ואין פי׳ זה נכון דהיינו למ״ד אין ברירה אבל כיון דקיימא לן בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד בני העיר כרגלי הממלא דאמרי׳ הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והדין מוכח בשלהי פ׳ בתרא די״ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים ונתן לחבירו דרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלא ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא ברור אי דהפקרא הוא או דשותפי כי הא דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומ״ה הם כרגלי מי שנתמלא ליה דקסבר דבדרבנן יש ברירה ומר מדיליה קא ממלא ומר מדייליה קא ממלא וכדאי׳ התם הילכך הפי׳ הנכון דהא דקתני כרגלי אותה העיר היינו שהם כרגלי הממלא ואם זה עירוב לצפון הוליך עמו לצפון ואם זה עירוב לדרום מוליך עמו לדרום ואם א׳ שאינן מבני העיר מלא מהם אם לא עירב אחד מבני העיר לשום מקום הרי זה מוליכו בכל תחום העיר כרגלי בני העיר שהם רגלי הבעלים ואם אחד מבני העיר עירב לצפון אין זה מוליכם אלא לאלפים אמה לרוח צפון ואם אחד מבני העיר עירב לצפון וא׳ מבני העיר עירב לדרום נעשה זה שאינו מן העיר חמר גמל ולא יזיזם ממקומם אלא א״כ מילא אחד מבני העיר ונתן לו וכן פי׳ הראב״ד ז״ל.

ושל עולה בבל כרגלי הממלא. פרש״י ז״ל דכל מילי דהפקרא מאן דנקיט ליה קני ליה והם כרגליו אליבא דרבנן דסבי׳ להו דחפצי הפקר אינן קונים שביתה ואפי׳ נתן מהם לאחרים אחר שמלא אותן לצרכו הרי הם כרגליו של הממלא וכן פי׳ בתוספות וטעמא דמילתא דמידי דהפקרא לרבנן כיון דלא קני שביתה לנפשיה כי מטא לידי דמאן דזכי ביה ס״ל כבעלים דאמרי׳ יש ברירה וכיון דהוברר הדבר דלדידיה נינהו הרי הן כרגליו כדתנן הבהמה וכלים כרגלי הבעלים והכין מוכח׳ בפלוגת׳ דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים נותן לחבירו לפום פשטא לכלא נסחי דגרס׳ התם וכדכתיבנא התם בס״ד: ויש מקשים מהא דתנן לקמן בפרק המוצא תפלין ר׳ יהודה אומר נותן חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי׳ חוץ לתחום אמר לו לא תהלך זו יותר מרגל בעלה ואוקמא רב אשי בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא ורבי יהודה סבר כרבנן דהכא דבחפצי הפקר אינם קונים שביתה ואמר לו סבי׳ להו כר׳ יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אינם קונים שביתה לא קנו שביתה גמורה אף כיד המגביה הראשון ואם נתנם לאחר ואחר לאחר הרי הם כרגלי מי שחזר וזכה בהם ואפי׳ הם מאה או יותר ומפני כן פי׳ הראב״ד ז״ל. שלא אמר כאן כרגלי הממלא אלא בעודם ברשותו אבל אם נתנם לאחר הרי הם כרגלי אותו וכו׳ הטעם בפרק המוציא תפלין שאומר בדבר שאדם זוכה מן ההפקר יש ברירה שאלו כן הא ודאי מיד הוה כרגליו לכל אותו היום אבל ודאי לא שייך לומר ברירה אלא בדבר הבא בחלוקת השותפין וכיוצא בה. וא״ת א״כ אפילו כשהיו ברשותו של ממלא למה הם כרגליו אחר שלא הוברר הדבר שהוא שלו ועוד דכיון דאמרת דכשהיו ברשותו קנו שביתה היאך נתבטלה אותה שביתה באמצע י״ט וקנו שביתה אחרת אלא על כרחך אם קנו שביתה בידיו של ראשון שוב לא תתבטל כל אותו היום ואם לא קנו שביתה בידו כשהגביהן מפני שלא הוברר לו אף כשהן בידו וברשותו יהיה כרגלו כל אדם הנוטלין. והוא תי׳ ז״ל דמאי אין ברירה בדבר שאם זוכה מן ההפקר אלא דכיון שלא קנו שביתה לעצמן הכניסום בכלל נכסיו מיהת בעודן ברשותו וכשחזר ונתנן לאחר נתבטלה שביתו וקנו שבית׳ כרגלי מי שבאו לידו ואין אומרים שלא תתבטל שביתת בעלים בי״ט אלא במי שהיו בעלים גמורים מערב י״ט ממש או על ידי ברירה. ואין דברים אלו מחוורים בעיני רבותי. ויותר נראין דברי רש״י ז״ל ובעלי התוספות ז״ל. וההיא דבפרק המוציא תפלין כבר פירשוה בתוספו׳ דההוא מיירי במגביה החבית שלא לזכות בכולה אלא במי שישתה ממנה בלבד וכן כל אחד ואחד מן הבאים אחריו לא נתכוון לזכות אלא במה ששות׳ ובענין זה שייך לומר שפיר שנותנה לחבירו וחבירו לחבירו וכל אחד מוליכה כרגליו בעודה ברשותו ומוציאין אותה כמה פרסאות חוץ לתחומו של ראשון. ואתיא סוגיא מס׳ י״ט דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת כפשוטה אע״פ שכבר פירשה הראב״ד ז״ל שטתיה וכדכתבנ׳ התם בס״ד. ותניא בבריתא בור של שבטים יש להם אלפים אמה לכל רוח קשיין אהדדי אלא לאו ש״מ הא רבי יוחנן בן נורי והא רבנן וא״ת ולא הוצרך להביא אלא הבריתא הזאת דקתני בהדיא שיש להם אלפים אמה לכל רוח דאלמא נכסי הפקר קונין שביתה ועל כרחיך הא מני ר׳ יוחנן בן נורי הוא. וי״ל דאי מהא בלחוד הוה דחי ליה בטעמא משום דבני העיר דעתן עליהם וכגון שהם בסמוך חוץ העיר תוך התחום אבל השתא דקתני במתני׳ ושל עולי בבל כרגלי הממלא ואלו של עולי בבל היינו בור של שבטים אלמא לא היו אנשי העיר דעתן עליהם כי רחוקים הם מן העיר הילכך על כרחין הא ר׳ יוחנן בן נורי והא רבנן. ואמאי לא תימא ליה מגופה דאי ס״ד בגשמים הסמוכים לעיר עסקי׳ האי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע הגשמים גופייהו קנו לה לשביתה ולאו מדעת בני העיר דאי משום דעתן של בני העיר האי לישנא בעי למימר הרי הם כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח ע״כ ואזדא רבינו ז״ל לפיר׳ שפיר׳ למעלה דכי אמרינן כרגלי אותה העיר פירשו שיש להם אלפי׳ אמה לכל רוח של עיר וכבר כתבנו לעיל שאין פירושו נכון ואף לפי שטתו אין הפיר׳ נכון דאכתי איכא הפרשה בין כשאומר אלפים אמה לכל רוח או כשאומר כרגלי אותה העיר דכי קתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע שמודדין אלפים ממקומן ובמקום שכלתה המדה ואפי׳ באמצע העיר לא יזיזם ממקומן וכן היה לו לפר׳ דאי יש להם אלפי׳ לכל רוח דמשמע שמודדין ממקומן כרגלי אנשי העיר מבעי לי׳ דהיינו להוליכן בכל העיר ואלפים אמה לכל רוח. ולפי מה שפירשנו למעלה כרגלי אותה העיר ה״פ דהכא דהאי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע דאינם כרגלי הממלא. כרגלי אותה עיר מבעי ליה ויהא כל אחד מבני העיר יכול להוליכן למקו׳ שביתתו ואמאי לקנו שבית׳ באוקיינוס פי׳ כי אע״פ שהמים עמוקים למטה מעשרה ומן הסתם אין העבים מעלין אלא מאותם שעל פני אוקיינוס למעלה מ״מ אפי׳ באותן מים של מעלה יש בהם שביתה ואפי׳ למ״ד אין תחומין למעלה מעשרה דמים ע״ג מים זו היא הנחתן כדאי׳ בפ״ק דשבת וכגוף אחד חשיבי והיינו דפרכי׳ לה הכא להדיא ולא אמרי׳ בה תפשוט דאין תחומין למעלה מעשרה כדאמרינן בסמוך וה״נ שמעינן ממאי דכתיבנ׳ בפרקין לעיל דאפי׳ למאן דאמר אין תחומין למעלה מעשרה מי שקנה שביתה למטה מעשרה ויצא מן התחום למעלה מעשרה בקפיצה או בספינה כשחזר אחרי כן ליבשה שוב לא יזוז ממקומו דהא לכ״ע פרכי׳ הכא דלקנו שביתה באוקיינוס מעיקרא וכשחזרו ובאו ע״י העבים למעלה מעשרה ויצאו מתחומן הראשון והגיע בכאן למטה מעשרה שלא יזוז ממקומם וכדפרש״י ז״ל. לימא דלא כר׳ אליעזר דאי ר׳ אליעזר הא אמר כל העולם כלו ממי אוקיינוס הוא שותה. וא״ת ואפי׳ תהא למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה דהכא לכ״ע פרכי׳ לה וי״ל דשאני התם דכיון שלא הי׳ לעולם למטה מעשרה ותמיד היו תלויים למעלה במאמר באויר דכ״ע לא קנו התם שביתה ופרקינן בעבים שנתקשרו מעי״ט ופי׳ ולא קנו שביתה באוקיינוס שכבר עלו לעבים שהם למעלה מעשרה קודם בין השמשות והיינו דפרכינן בסמוך דמ״מ לקנו שביתה בעבים למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה ופרקי׳ מים בעבים מבלע בליעי פי׳ ולא חזו למקני שביתה ופרכי׳ דא״כ כ״ש דהוה להו נולד ואסור לטלטל ואפי׳ תוך ד׳ אמות וקושיין אפילו לר׳ שמעון דלית ליה מוקצה ולא נולד ואפי׳ בביצה שנולדה וכדאיתא בשמעתא קמייתא די״ט. וטעמא דמילתא משום דמודה ר״ש בנולד כזה שלא היה בעולם בע״ש ולא מינכרי בעבים כלל. והוו להו דבר מחודש לגמרי מה שאין כן בביצה שהיתה בעולם במעי אמה מיהת:

מאחר שביארנו שנכסי הפקר אינן קונים שביתה והרי הן כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב אף גשמים שירדו בערב יום טוב אעפ״י ששבתו בין השמשות אין להם שביתה ליתן להם אלפים אמה לכל רוח לבד אלא הרי הם כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב וכל שכן אם ירדו ביום טוב עצמו שהרי לא היתה להם שביתה בין השמשות כלל שאם משביתת אוקיינוס שהוא ים הגדול שכל העולם שותה ממנו מצד שהוא מקיף כל העולם מי אוקיינוס נדות הן ואין שביתה לדבר שאינו עומד שהרי אף באדם המהלך אינו קונה שביתה וכן הדין בעבים. וכמו שאמרו מיא בעיבא מינד ניידי וטעם נולד אין בהם שהמים בעבים אין אומרי׳ בהם מבלע בליעי (וכן) [ואין] דין מוקצה בדבר הראוי במקומו שבא לכאן בהיתר ואין הפרש בהיתר זה בין נתקשרו העבים מערב יום טוב ויש לו סימן בהם ובין נתקשרו ביום טוב עצמו ובכלן הרי הן כרגלי כל אדם להוליכן לכל מקום שירצה. ומכל מקום זה שאמרנו בירדו מערב יום טוב שהן כרגלי כל אדם דוקא בגשמים שירדו רחוק מן העיר אבל גשמים שירדו סמוך לעיר דעת אנשי אותה העיר עליהן והרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וסמיכות זה יראה כל שהיא להם במקום קרוב יותר משאר המקומות שדולין בהם עד שמתוך קורבתן נותנין דעתם עליהן (ונעין) [וענין] כרגלי אנשי אותה העיר הוא שאין אדם של עיר אחרת הבא בכאן על ידי עירוב יכול להוליכן לעירו אלא אלפים אמה מתחום זו העיר אבל אנשי העיר יכולין להוליכן כל אחד למקומו שעירב. וגדולי הרבנים פירשוה שאף אדם שבזו העיר אין יכול להוליכה למקום שעירב ואין להם במים אלו אלא אלפים אמה לכל רוח שדעת אנשי העיר פירושו על סתם העיר כל שלא עירבו. ומקשים עליהם שהרי בסוגייא זו אמרו יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שענין כרגלי אנשי אותה העיר וענין אלפים אמה לכל רוח אינן בדין אחד אלא (אפ׳) [ענין] אלפים אמה לכל רוח הוא להיותה באלפים אמה ושלא להיות אחד מבני העיר שעירב מוליכן למקום שעירב ובענין אנשי העיר הוא להיות כל אחד מבני העיר מוליכם למקום שעירב. ומכל מקום הם מתרצים שלא אמרוה מצד הענין אלא מצד הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואעפ״י שהוא ענין אחד וכן יש צדדים אחרים בתירוצה שיוצא מהם דין אחר וכבר כתבנום באחרון של יום טוב:

בור של יחיד ר״ל מים המכונסין הרי הוא כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ואין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אלא אלפים אמה לכל רוח. ויש מפרשי׳ אף באחד מן העיר שעירב על הדרך שביארנו בסמוך בביאור כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים והוא הנקרא בור של שבטים כרגלי הממלא. ונהרות המושכים ומעיינות הנובעים אעפ״י שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם. וכבר ביארנו ענינים אלו באחרון של יום טוב:

בפרש"י בד"ה ובלבד שלא כו' והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דכל חד כו' עכ"ל כתב מהרש"ל המגיה א"נ דכל ד' אמות דכל חד כו' טועה הוא דהוצרך רש"י לפרש כן דאל"כ למה לא יושיט כו' ואלמלא שהחפץ כרגלי הבעלים כו' אין כאן רשות למחיצה לענין כלים כו' עכ"ל ואין זה מספיק דאכתי מ"מ מהאי טעמא דהכלים כרגלי הבעלים לחוד הוי סגי ליה ולא איצטריך ליה דד' אמות דכל חד שוינהו כרה"י וההיא דמודד ובא וכלתה מדתו בחצי עיר לא איירי בחפציו אלא בחפץ אנשי העיר ודו"ק:

בא"ד כולה חדא רשותא היא וא"נ כלתה מדתו חוץ לעיר כו' עכ"ל כצ"ל ואינו תירוץ חדש אלא בכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכולה ע"י זריקה דכולה רשותא חדא היא במחיצות וא"נ שיהיה כלה מדת אלפים שלו מחוץ לעיר שאין שם מחיצות הוה חדא רשותא כולה רה"ר והוי שרי לטלטל ב' אמות כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה להודיעך כחן כו' הוי קולא דהוי כרגלי המוצאן כו' עכ"ל ודאי דכן הוא דהוי קולא לזוכה הראשון דהוי כרגליו אבל בנתנו לאחר ה"ל למקבל חומרא שצריך להוליכו דוקא למקום עירוב שזוכה הראשון אם עירב למזרח או למערב אבל אם היו קונין המים שביתה אית להו אלפים אמה לכל רוח וניחא ליה לזוכה שני בכך שלא עירב למקום ולצד שעירב זוכה הראשון ולכך לא הוה פסיקא להו בקישייתם דבעו למימר דבכלים נמי להודיעך כחו דר"י בן נורי דהוי כח דהתירא לזוכה ומה שהביאו ראיה דהא דקונה שביתה הוה חומרא גבי כלים מהא דאמרינן לקמן ה"א הלכה כר"י בן נורי בין לקולא בין לחומרא דפי' קולא גבי אדם וחומרא גבי כלים דליכא לפרש כולה בכלים לקולא לגבי זוכה שני וחומרא לזוכה ראשון דא"כ למאי דקאמר קמ"ל דעבדינן כתרי קולי ה"ל תרי קולי דסתרן אהדדי אבל גבי אדם וכלים לא הוי כתרי קולי דסתרן כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה ליקנו שביתה כו' ולכך כשבאו בתוך עשרה קנו שביתה והיה להן אלפים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל יש שמקשין איך שייך לקנות שביתה בי"ט שהרי גשמים היורדין ביום טוב אין קונין שביתה ונראה דלק"מ כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ואני מוסיף בקושיא למאן דאמר בישן דאינו קונה שביתה ואין לו רק ארבע אמות אמאי אינו קונה לו שביתה בשבת דבהא לא פליגי אם קונה בשבת שביתה אם לאו אלא אם חפצי הפקר קונין שביתה בין השמשות אם לאו ונראה דודאי דלק"מ ע"פ מה ששנינו לעיל לכ"ע מי שהוא סמוך לעיר תוך אלפים אם היה כוונתו לשבות שם קונה שם שביתתו והכא ה"נ היו מתכוונים לשבות בעיר כמ"ש התוס' לעיל ושנינו נמי לקמן מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר כו' ואמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ועד ביתו אלפים כו' הרי לך דמצי אדם במתכוין לקנות שביתה בין השמשות שלא במקומו רק כשהוא תוך אלפים שאינו מחוץ לתחומו ה"נ הכא שלא נכנסו לנמל משחשכה אבל ראו את העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר כמ"ש התוס' לעיל וא"כ אי אין תחומין למעלה מי' הרי העיר לא הים חוץ מתחומן ושפיר קנו שביתה בעיר שניקנית לו כבר מבע"י שם וכשבאו בתוך י' דהיינו בעיר יש להם משם אלפים לכל רוח דומה ממש לעיר ולאילן ששנינו דכשבא לשם קונה שם שביתה שקונים לו כבר בין השמשות והשתא לא תקשי לך מגשמים היורדין בי"ט ומישן בדרך כיון דלא שייך בהו כוונה ודעת לא מקנו שביתה אלא באותו מקום שהיו שם בין השמשות ולא במקום אחר אף שאינו מחוץ לתחום והדברים ברורים למבין באין גמגום:

ברש"י ד"ה פתוחות לר"ה ואין להן דריסת רגל זו על זו דאי הוו וכו' וכ"ה בתוס' לקמן (עירובין דף מ"ה) דבור קטן סוף ע"א:

בתוס' ד"ה ליקנו וכו' עד ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה וכו'. מה שמשמע כאן בתוס' שיכול אדם לקנות שביתה לאחר שחשיכה בשבת עיין בספר ח"ש:

רש"י בד"ה ובלבד כו' דכל ד"א דכל חד כו'. נ"ב הוצרך רש"י לפרש כן דאל"כ למה לא יושיט מחוץ לד' אמותיו ויביאו אצלו כמו שהדין גבי תחומין כו' ע"כ פי' דאסור להביאו לרשותו לפי שכל ד' אמות של אדם הוי רה"י ואלמלא שהחפץ כרגלי הבעלים לא הוה שייך לומר שאסור להוציא אותו חוץ לד' אמותיו דהא אין כאן רשות למחיצה לענין כלי שהרי הכל פרוץ נהי שהוא רשות לאדם לכלים מאי איכא למימר ע"כ צריך נמי לפרש שהוא כרגלי הבעלים והתלמיד טעה והגיה בספרים הנדפסים מקרוב א"נ ואין זה בשום פי' אלא מחסרון ידיעתו עשה כן (עיין במהרש"א):

בד"ה יש להן כו' אנשי העיר האי לישנא כו' הד"א. ונ"ב משמע מפירושו שאינו מקשה אלא על הלשון שהיה לתנא לדקדק בלישניה ולומר כרגלי אנשי אותה העיר שהוא נמי אלפים אמה לכל רוח ומשמע מיניה דאיירי בגשמים הסמוכים לעיר אכן נראה לפרש דאעיקר דינא פריך דקתני אלפים לכל רוח דמשמע ממקום הגשמים היורדים לבור וזה אינו שהרי כרגלי אותו העיר ואלפים מודדין מן העיר וכן איתא לקמן בהדיא בתוס' בד"ה האוצרות והכלים כו':

תוס' בד"ה ליקנו שביתה כו' דהרי הן חוץ לתחום. נ"ב ולפי זה מוכרחים אנו לפרש לעיל גבי אליהו ז"ל שאם יבא לארץ לא יכול לילך חוץ מד' אמותיו וצ"ע אם שרי לחזור לעקבו דרך אויר למקומו הראשון ודו"ק:

בא"ד ולכך כשבאו בתוך עשרה קנו שביתה כו'. נ"ב יש מקשין איך שייך לקנות שביתה ביום טוב שהרי גשמים היורדים ביום טוב אין קונין שביתה ונראה דלא קשה מידי בודאי כל דבר שלא היה לו לקנות שביתה בערב שבת בין השמשות וכגון שהיה למעלה מעשרה אז קונה שביתה בכ"מ שיגיע לתוך עשרה והוא הדין הגשמים אלא מאחר שלא קנה הגשמים הצריכין לאדם שביתה בין השמשות אם כן כל אדם שקנה שביתה בין השמשות קודם להן והוליכן עמו למקום עירובו שהוא קולא להן ועדיף מקניית שביתה ולא אמרי' שלא קנה שביתה למעלה מעשרה אלא כדי שלא יהיו כיוצאין חון לתחום שאין להם אלא ד"א וממילא גבי אדם שבא בספינה שקונה שביתת עצמו קנה שפיר למטה מעשרה שזו היא שביתתו ולפי זה מיושב שפיר מה שיש להקשות אאמר מר גשמים שירדו ביום טוב כו' וליקנו שביתה באוקיינוס כו' דמשמע דמקשה לכ"ע בין למאן דס"ל דכלי הפקר קונה שביתה בין למאן דס"ל דאין קונין שביתה מדקאמר אמר מר משמע שאינו קשור כלל בסוגיא דלעיל וא"כ מאי מקשה למאן דס"ל אין הגשמים קונין שביתה כמו חפצי הפקר אם לא בגשמים הסמוכין לעיר דדעתייהו עלייהו א"כ מה פריך וליקנו שביתה באוקיינוס אבל לפי מה שפירשתי לא קשה מידי דודאי לכ"ע קונין כלי הפקר שביתה במקום שראוי לקנות אלא שס"ל למאן דאמר שאין קונין שביתה דהיינו טעמא מאחר שהן לצורך תשמיש האדם א"כ לא קנו שביתת עצמן להחמיר ולגרע כח האדם אלא האדם קונה שביתה עליהן ומי שזכה תחלה הוא הבעל להקנות שביתה עליהן להוליך עמו למקום עירובו ואידך ס"ל מאחר שראוי לקנות להן שביתה בין השמשות קנו לעצמן אפי' לתחומין חוץ מגשמים היורדים בי"ט שקדמו קניית שביתת האדם כדפרישית ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא ותניא בור של שבטים י"ל אלפים אמה לכ"ר קשיין אהדדי כו'. לכאורה ה"נ י"ל דמיירי בבור הסמוך לעיר ובפשוט י"ל דלא מהני סמוך לעיר אלא בכגון גשמים דהפקר גמור הן אבל בור של שבטים לא הפקירו אלא למי שימלא ראשון ועוד י"ל דהברייתא שנאה ג"כ כל דיני המשנה רק בדין הג' שינתה לישנא דמתניתין ואי מיירי בסמוך לעיר יקשה חדא דה"ל לכוללו יחד עם דין הב' כיון דתרוייהו דינם שוה ויפסוק דינם בחד לישנא כרגלי אנשי אותה העיר או אלפים אמה לכ"ר שנית מדוע דלגה הדין הג' דהמשנה באינו סמוך דכרגלי הממלא (ובברכות כד) בתד"ה והא כתבתי ג"כ כה"ג ע"ש:

רש"י ד"ה קונין שביתה. ואין אדם יכול לטלטלן כו'. לכאורה לפי מה שפירש במשנה דאיסור חפצים אינו אלא מטעם הוצאה מרה"י לר"ה ואלפים אינן כרה"י (ועוד דע"כ הכא מיירי ביו"ט) א"כ למה אסור להוציאן חוץ מאלפים דידהו:

גמ' בגשמים הסמוכים לעיר. עי' לקמן דף מז ע"ב תוס' ד"ה והכלים:

תוס' ד"ה בי"ט וכו' דהכל אחד. עי' לקמן דף צז ע"ב תוס' ד"ה הכא בחבית:

ובלבד. שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן (ביצה דף לז.) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן ולא דמי להיה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר דתניא לעיל (דף מב:) דמותר לטלטל בכל העיר ע''י זריקה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו דאף ע''ג דאסור להלך מותר להוציא דהתם כולה חדא רשותא הוא ואי נמי כלתה מדתו חוץ לעיר מותר לטלטל מחוץ לתחומו לתוך תחומו שתי אמות בזה ושתי אמות בזה דכולה רשות הרבים הוא דאלפים דידיה לא שוינהו רשות היחיד לגביה דהא אסור לטלטולי בהו אבל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום ודנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן: והאמצעי מובלע ביניהם. ב' אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה: מותר עם כל אחד. פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה: לשלש חצירות. זו אצל זו: פתוחות לרה''ר. דכל אחת רשות לעצמה ואין להן דריסת הרגל זו על זו דאי הוו להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמה אסורה כל אחת להשתמש: גמ' חפצי הפקר. כלים שאין להם בעלים וחשיכה להן במקום אחד אע''ג שלא נתכוין להן אדם להקנותן שביתה: קונין שביתה. במקומן ואין אדם יכול לטלטלן משם יותר מאלפים לכל רוח ואפילו עירב לצד אחר: דליפלגו בכלים. של הפקר והאי אדם ישן שלא נתכוין לשביתה ככלים של הפקר דמי: ביום טוב. אם ירדו בי''ט: הרי הן כרגלי כל אדם. שלא היתה להן שביתה בין השמשות ולכל צד שעירב האדם יכול ליטלן: הא מני. דקתני מערב י''ט יש להן אלפים ואינן כרגלי כל אדם אלמא חפצי הפקר קונין שביתה: לא ס''ד. לאוקמי טעמא משום דעת אנשי העיר אלא טעמא משום דחפצי הפקר קונין שביתה: דתנן. נמי בדוכתא אחריתי ומתני' קשיין אהדדי ועל כרחך חדא מינייהו תוקמא כרבי יוחנן בן נורי ותיפשוט דחפצי הפקר קונין שביתה: כרגלי אותו יחיד. בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר אין יכול להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח אין יכול זה להוליכן חוץ לעיר בצד מערב אפילו פסיעה אחת: כרגלי אותה העיר. אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח אין יכול זה להוציאן חוץ לאלפים: ושל עולי בבל. שבדרך שעולים מבבל לא''י והוא של הפקר: כרגלי הממלא. דכל מילי דהפקירא מאן דמגבה ליה קני ואפילו נתן לאחרים לאחר שמילאן לצורכו הרי הן כרגליו אלמא מידי דהפקירא אין קונין שביתה: ותניא אידך בור של שבטים. דהיינו של עולי בבל יש להם אלפים לכל רוח אלמא קנו שביתה דאינן כרגלי כל אדם: כי אתא. אביי לקמיה דרב יוסף: יש להן. משמע דאינהו גופייהו קנו להו שביתה ולאו משום דעת אנשי העיר דאי משום דעת אנשי העיר הא לישנא בעי למימר הרי הן כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים לכל רוח: ליקנו שביתה באוקיינוס. ששבתו שם אמש והיום שאבו העבים והרי יצאו חוץ לתחום ואין להם אלא ארבע אמות: דילמא הנך. שראה אמש קשורות אזדו לעלמא: והני אחריני נינהו. ונתקשרו היום וקנו אמש שביתה באוקיינוס וליתסרו: וליפשוט. מדקתני במים שקנו שביתה אמש בעבים וירדו היום דמותר להוליכן כרגלי כל אדם אלמא אין איסור תחומין למעלה מעשרה: מיבלע בליעי. וכמאן דליתנהו דמו ולא קנו להו שביתה אמש:

להודיעך כחן דרבנן. ואם תאמר וליפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי אע''ג דליכא למימר בהן הואיל וניעור קני שביתה וכח דהתירא עדיף וי''ל הא דקנו להו שביתה לאו קולא היא אלא חומרא היא דאדרבה לרבנן דלא קנו הוי קולא דהוי כרגלי המוצאן ויכול להוליכן למקום עירובו והכי מוכח בשמעתא דאין דין אדם וכלים שוין למ''ד אין קונין שביתה ולקמן נמי קרי ליה חומרא דקאמר צריכא אי אשמעינן הלכה כרבי יוחנן בן נורי ה''א בין לקולא בין לחומרא פי' קולא גבי אדם וחומרא גבי כלים: ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם. פי' כאותו שיזכה בהן ראשון ואם נתנן לאחר הרי הן כרגלי הראשון אבל אין לפרש דלעולם הרי הן כרגלי כל אדם שהן בידו דהא בור עולי בבל אמרינן בסמוך דהוי כרגלי הממלא אלמא כל היכא דלא קנו שביתה הרי הן כרגלי הזוכה ראשון ולקמן [דף מו.] דתניא גבי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ובתוספתא דמסכת ביצה [פ''ד] קתני בהדיא הרי הן כרגלי הממלא משמע דהכל אחד: ליקנו שביתה באוקיינוס. ואפילו אם אין תחומין למעלה מי' והעבין שותין מאותו שלמעלה שגבוהין מי' כיון שכל המים מחוברין יחד חשובין כאילו מונחין בארץ ולא דמו לספינה ששטה על המים וכיון דקנו שביתה באוקיינוס אע''פ שבאו למעלה מי' אין להם אלא ד' אמות דהרי הן חוץ לתחום ובעובדא דר''ג דפריך [לעיל מג.] ואי אין תחומין למעלה מי' כי לא היו בתוך התחום מאי הוי היינו משום שגם בין השמשות בשעת קניית שביתה היו למעלה מי' ולא קנו שביתה בשום מקום ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה והיה להם אלפים אמה לכל רוח: לימא דלא כרבי אליעזר. וא''ת ולרבי יהושע נמי דאמר מן הכיפה הוא שותה ליקנו שביתה התם אי יש תחומין למעלה מי' ויש לומר אפילו יש תחומין לא שייך קנין שביתה ברקיע: איבעית אימא הוי ספק דדבריהם. אף ע''ג דהוי דבר שיש לו מתירין ואמר רב אשי בריש ביצה (דף ד'.) דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו: