עירובין מג ע"ב

וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל יְמוֹת הַחוֹל
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֵשׁ תְּחוּמִין הַיְינוּ דִּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מוּתָּר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵין תְּחוּמִין בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים אַמַּאי מוּתָּר
שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ' וְהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל
אִי הָכִי בְּחוֹל כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא נָמֵי לִישְׁתְּרֵי דְּהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל אֶלָּא אָמְרִינַן לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא הָכָא נָמֵי לֵימָא לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא
כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִפְּנֵי הַטּוֹרַח
קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִדְּאֵלִיָּהוּ לָא אֲתָא מָשִׁיחַ נָמֵי לָא אָתֵי בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא לִישְׁתְּרֵי אֵלִיָּהוּ לָא אָתֵי מָשִׁיחַ אָתֵי דְּכֵיוָן דְּאָתֵי מְשִׁיחָא הַכֹּל עֲבָדִים הֵן לְיִשְׂרָאֵל
בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרֵי לִפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּאֵין תְּחוּמִין דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרֵי דְּלָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ בְּשַׁבָּת
הַאי תַּנָּא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי יֵשׁ תְּחוּמִין אוֹ אֵין תְּחוּמִין וּלְחוּמְרָא
דְּקָאֵי אִימַּת דְּקָא נָדַר אִילֵימָא דְּקָאֵי בְּחוֹל כֵּיוָן דְּחָל עֲלֵיהּ נְזִירוּת הֵיכִי אָתְיָא שַׁבְּתָא וּמַפְקְעָא לֵיהּ
אֶלָּא דְּקָאֵי בְּשַׁבְּתָא וְקָא נָדַר וּבְיוֹם טוֹב וְקָא נָדַר וְהָהוּא יוֹמָא דְּשָׁרֵי לֵיהּ מִיכָּן וְאֵילָךְ אֲסִיר לֵיהּ:
פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל וְכוּ':
תָּנָא שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיַּבָּשָׁה וּכְנֶגְדָּהּ אַלְפַּיִם בַּיָּם
הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גֵּיא מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ וְיֵדַע כַּמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גַּיְא
וְהָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גּוֹבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל מוֹדֵד קוֹמָתוֹ וְצִלּוֹ וְצֵל קוֹמָתוֹ וְיֵדַע כַּמָּה גּוֹבַהּ שֶׁל דֶּקֶל
הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה חַיָּה רָעָה בְּצֵל קֶבֶר נוֹעֵץ קָנֶה בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם וְיִרְאֶה לְהֵיכָן צִלּוֹ נוֹטֶה מְשַׁפֵּיעַ וְעוֹלֶה מְשַׁפֵּיעַ וְיוֹרֵד
נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב חֲנִילַאי מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא וּנְפַק חוּץ לַתְּחוּם אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן נְחֶמְיָה תַּלְמִידְךָ שָׁרוּי בְּצַעַר
אָמַר לוֹ עֲשֵׂה לוֹ מְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְיִכָּנֵס
יָתֵיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲחוֹרֵיהּ דְּרָבָא וְיָתֵיב רָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא מַאי קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא
אִילֵימָא בִּדְמָלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן וְקָא מִבַּעְיָא לֵיהּ הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - ב

ואסור לשתות יין כל ימות החול.

וסלקא דעתין, דלהכי פשיטא לן שלא יבוא משיח בשבתות ובימים טובים מפני איסור תחומין, ולפיכך מוכחינן:

אי אמרת בשלמא יש תחומין למעלה מעשרה היינו דבשבתות ובימים טובים, מותר.

אלא אי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה, הרי יכול משיח לבוא מבלי לעבור על איסור תחומין, ובשבתות ובימים טובים אמאי מותר?! ^[21] ודחינן: שאני התם, הא דלא מספקא לן שמא יבוא משיח בשבתות וימים טובים, מטעמא אחרינא הוא.

דהרי אמר קרא: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא", ולמדנו, שיום לפני ביאת משיח בן דוד [גאון יעקב בהבנת רש"י] יבוא אליהו לבשרנו.

והא כיון דחזינן דלא אתא אליהו מאתמול, אם כן לא יבוא משיח היום.

ותמהינן עלה: אי הכי שסומכים אנחנו, שמתוך שלא ידענו שבא אליהו לבשרנו, ודאי לא יבוא משיח היום, אם כן בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי, דהא לא אתא אליהו מאתמול?!

אלא על כרחך הא דבאמת אסור בימות החול, הוא משום דאמרינן דילמא לבית הדין הגדול שבירושלים אתא אליהו מאתמול, ואנן הוא דלא ידעינן ^[22].

ואם כן, הכא - בשבתות וימים טובים - נמי ליתסר, דלימא לבית הדין הגדול אתא אליהו מאתמול ^[23].

ומפרשינן: כבר מובטח להן לישראל, שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח שצריכין להניח צרכי שבת ולילך להקביל פניו. וכיון דאין אליהו בא בערבי שבתות וימים טובים, משיח אינו בא בשבתות וימים טובים, ולפיכך מותר הוא לשתות יין בהם ^[24].

וקא סלקא דעתך, מדאליהו לא אתא בערבי שבתות וימים טובים מפני הטורח בהכנת צרכי שבת, משיח נמי לא אתי בערבי שבתות וימים טובים, ולפיכך תמהינן:

אם כן, במעלי שבתא [בערב שבת] או בערבי ימים טובים, לישתרי הנודר בנזיר לשתות יין, דהא ודאי לא אתי משיח היום, ואמאי קתני דאסור לשתות יין "כל" ימות החול?!

ומשנינן: אליהו הוא דלא אתי במעלי שבתא, אבל משיח אתי, דהרי כיון דאתי משיחא, הכל [אומות העולם] עבדים הן לישראל ויכינו הם לנו צרכי שבת, ואנו נצא לקראת משיח צדקנו.

ואכתי בעינן למיפשט בעיין: דהא תיקשי, בחד בשבא [באחד בשבת] לישתרי לשתות יין, וכדמפרש ואזיל, וכיון דאיתא בברייתא שאסור לשתות "כל" ימי החול, לפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה. דאי יש תחומין למעלה מעשרה, בחד בשבא לישתרי, דהא ודאי לא אתא אליהו בשבת שלפניו מפני איסור תחומין, ואין משיח בא בלא שיבוא אליהו לבשרנו ערב יום בואו ^[25].

ודחינן: דמהכא לא תפשוט, דדילמא האי תנא ספוקי מספקא ליה, אי יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה, ולפיכך אזיל באיסור נזיר לחומרא, ואסור לשתות אף בחד בשבא, דילמא אין תחומין למעלה מעשרה, וכבר בא אליהו בשבת לבשרנו ^[26].

והשתא מפרשינן עיקר ברייתא ד"הריני נזיר".

והוינן בה: דקאי הנודר אימת, דקא נדר [באיזה יום הוא עומד כשנדר בנזירות]?

אילימא דקאי בחול ואמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא, תיקשי, שהרי אין יודע מתי בא משיח למקום שיבא במהרה, ואפשר כבר בא וחל עליו נזירות, וכיון דחל עליה נזירות - שהיא לכל הפחות שלשים יום - מספק, היכי אתיא שבתא ומפקעא ליה, ולמה מותר הוא לשתות בשבתות וימים טובים שאחר נדרו, והא אף שהיום לא בא, אולי בא אתמול?!

ומפרשינן: אלא, אין הכי נמי, ואף בשבתות וימים טובים אסור משום האי ספק. והא דקתני שמותר בשבתות, היינו דקאי בשבתא וקא נדר, כלומר: אם נדר בשבת מותר הוא באותה שבת, וכן הא דקתני שמותר בימים טובים, היינו דקאי ביום טוב וקא נדר, וההוא יומא - דשבת ויום טוב שנדר בו - הוא דשרי ליה, מיכן ואילך - אפילו בשבתות וימים טובים - אסיר ליה, דלעולם יש להסתפק אולי בא אתמול, וכן לעולם.

שנינו במשנה: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה, אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, אמר להם מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה:

ומפרשינן: מנין היה יודע רבן גמליאל לאמוד את המרחק שבין המקום בים שהיו שם כשחשכה עליהם שבת, ולקבוע שהיו בתוך התחום של העיר עד שלא חשיכה. [בר"ח משמע קצת דגריס בגמרא "מנא ידע"].

תנא בברייתא: שפופרת [קנה חלול, שכשהוא ארוך אי אפשר לצפות דרכו למרחוק, וכשהוא קצר צופין דרכו יותר, [רש"י. וראה במאירי שנראה שמפרש באופן אחר], היתה לו לרבן גמליאל שהתאים את אורכה לטווח צפייה של אלפיים אמה בים.

וכיצד התאימה? שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה, כלומר: שמדד ביבשה אלפיים אמה, והתאים את אורך הקנה שיהיה ניתן לצפות דרכו עד סוף אלפיים האמה שמדד ולא יותר.

וכנגדה היה מודד אלפים בים, כלומר: על ידי אותה שפופרת היה יכול לקבוע היכן מסתיימים אלפים אמה בים, שהנקודה הרחוקה ביותר אותה ניתן היה לצפות דרך השפופרת, שם מסתיימים אלפיים אמה ממקום עמידתו של הצופה.

ועל ידי אותה שפופרת הוא שידע רבן גמליאל שהיו עומדים בכניסת שבת בתוך תחום העיר, שצפה רבן גמליאל לעבר העיר, וכיון שניתן היה לצפות על העיר כשחשיכה, על כרחך עומדים הם בתוך תחום העיר, [נתבאר על פי הר"ח, ולשון רש"י צריך תלמוד].

הרוצה לידע כמה מידת עומקו של גיא [בקעה], מביא שפופרת ומביט בה ביבשה, וימדוד כמה אמות יכול הוא לצפות בה, "ואחר כך ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו, ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא", וידע כמה עומקו של גיא "שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת" [לשון רש"י] ^[27].

והרוצה לידע כמה גובהו של דקל, ומתיירא הוא לעלות עליו ולמודדו; יוכל לידע את גובהו על ידי מדידת אורך צילו של הדקל וחישוב היחס שבין גובהו של דבר מסוים לבין צילו של אותו דבר. ויחס זה אינו קבוע, שלפעמים הצל ארוך יותר מן הגובה, ולפעמים קטן הוא מן הגובה; כשהחמה עומדת בגובה הרקיע צל כל דבר הוא קטן, וכשהחמה בשיפולו של רקיע צל כל דבר הוא ארוך. ועל כן עליו לידע את היחס שבין צל וגובה, באותה שעה שהוא מודד את אורך צילו של הדקל, וכך יעשה:

מודד קומתו [גובהו] שלו, ובו זמנית ימדוד צלו של דקל וצל קומתו שלו, וידע כמה גובה של דקל.

שהרי אם היחס שבין קומתו שלו וצל קומתו [באותה שעה] הוא דרך משל אחד על שנים, ידע שגובה הדקל הוא חצי מצילו של הדקל.

הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר [כעין מצבה היו מציבים על הקבר, כעין שאנו מגביהין וצוברין בו עפר] שנוהגות החיות לבוא לשם להסתופף בצל המצבה מפני חום השמש, וחושש שמא תריח החיה את ריח המת ותחטטנו; יבנה את המצבה באופן שלא תעשה צל באותה שעה ביום שהשמש חם והצל צונן, והוא בארבע שעות ביום.

וכיצד יעשה: נועץ קנה בארבע שעות ביום באותו מקום בו אמור הוא לבנות את המצבה, ויראה להיכן צלו של הקנה נוטה, ולאותה רוח שהצל נוטה יבנה את המצבה כשהוא משפיע ועולה משפיע ויורד, כלומר: יבנה את המצבה בשיפוע ארוך ולא תלול, כדי שלא תעשה המצבה צל. [ואף על פי שכשתסוב החמה יהיה לה צל לצד אחר. כיון שבשעה זו שהיא השעה הנוחה ביותר להסתופף בצל אין החיה באה לקבר, שוב לא תבוא לחפש מחסה בצל המצבה. ועוד, דלאחר ארבע שעות אף הצל חם, ולא איכפת ליה לחיה בצל, רש"י].

נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתיה ונפק חוץ לתחום [טרוד היה בתלמודו, ונמשך ויצא מחוץ לתחום], וכיון שיצא חוץ לתחומו אסור הוא לצאת מארבע אמותיו כל השבת, וכפי ששנינו במשנה ריש פירקין, שאפילו מי שיצא באונס אין לו אלא ארבע אמות.

אמר ליה רב חסדא לרב נחמן: נחמיה תלמידך שרוי בצער, שהרי אסור הוא לצאת ממקומו!

אמר לו רב נחמן לרב חסדא:

עשה לו מחיצה של בני אדם, יצאו אנשים שעירבו ומותר להם לצאת חוץ לתחום העיר, ויעמדו חצים מצד זה וחצים מצד זה מן המקום בו נמצא רב נחמיה ועד תחום העיר.

ומתוך שנמצא רב נחמיה בתוך מחיצות, דינו כדין המפורש במשנתנו: מי שהוציאוהו נכרים ונתנוהו בדיר או בסהר המוקפים מחיצה, חשבינן - לדעת רבן גמליאל - כל אותו המקום כארבע אמות ומהלך את כולו, ואף על גב שלא שבת באויר אותן מחיצות כשחשכה שבת.

וכיון שהיקף המחיצות נמשך עד תחום העיר, ילך נחמיה בתוכן ויכנס לתוך תחום העיר, ודינו מעתה כשאר בני העיר שמותרים להלך בכל העיר ותחומיה, [ראה טעם ומקור דין זה בתוספות].

יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא, ויתיב רבא קמיה דרב נחמן [בר יעקב, ריטב"א] באותה שעה שבא רב חסדא אל רב נחמן בר יצחק, וכשראו אותו מעשה אמר שאל ליה רב נחמן בר יצחק לרבא:

מאי קא מיבעיא ליה לרב חסדא שלא הורה בעצמו לעשות כן? כי יתכן לפרש דעתו בשני אופנים:

א. אילימא [האם נאמר] בדמלו גברי עסקינן [שהיו די אנשים שעירבו כדי לעשות מחיצה ממקומו של רב נחמיה ועד התחום ממש] וקא מיבעיא ליה לרב חסדא: הלכתא כרבן גמליאל שהיקף מחיצות כגון אלו שלא שבת בהן הרי הן לו כארבע אמות,

הערות

^[21] ביאר החת"ם סופר: דהנה נחלקו הפוסקים אם ברוכב על חמור למעלה מעשרה טפחים יש תחומין, אם נימא דאין תחומין למעלה מעשרה. ולדעת הבית יוסף סימן רס"ו דהוי בכלל תחומין למעלה מעשרה, ניחא דברי הגמרא בפשיטות, שהרי משיח בן דוד עני ורוכב על חמור, ויכול לבוא בשבת אם אין תחומין למעלה מעשרה. אך לדעת המגן אברהם שם סעיף קטן ז' ד"ה ובאמת, שחלק על הבית יוסף כיון דרכוב כמהלך דמי, ואפילו אין תחומין למעלה מעשרה, אסור. יש לפרש כוונת הגמרא, דבשבת כיון שאסור לרכוב על חמור שמא יחתוך זמורה, אי אתי משיח בשבת על כרחך לאו על החמור יבוא אלא בקפיצה, ופשיט הגמרא שפיר. אמנם הקשה שם מנין שיבא משיח בן דוד מחוץ לתחום, ואולי המשיח הוא אחד מאותה העיר שהבית דין או המלך דר שם, שכשיבוא זמן גאולתנו יגלה אליו ד' כמו אל משה רבינו בסנה, ויורהו לגאול את ישראל?! וביאר: "שאין דעת הנודר בנזיר אביאת בן דוד לבדו, אלא איום פרסומו, וזה יהיה לכאורה שיקבץ כל נדחי ישראל או לכל הפחות כל זקני ישראל ברגע אחד ממקומם למקום נועד, כמו שעשה משה רבינו ע"ה במצרים. וזה אי אפשר בלי שיקבצו ממקומם מרחוק, ובשבת אי אפשר, אלא על ידי קפיצה. ולא קאי השקלא וטריא על ביאת בן דוד עצמו, אלא על קיבוץ פזורי ישראל שעל ידי זה יתפרסם ביאתו לכל העולם ולזה כיון הנודר".

^[22] בגמרא גיטין [דף כח:] אמר רבא: דאף על גב שאין חוששין לאדם "שמא מת" [ואם שלח גט, נותנין לאשתו בחזקת שהוא קיים] ; אבל "שמא ימות" חיישינן, [ואם נתן לה גט שיחול שעה קודם מיתתו, חוששת שמא גרושה היא]. ולפי זה לכאורה היה מקום לומר, דהא דחיישינן "שמא בא" אליהו מאתמול ולא אמרינן דלא חיישינן ל"שמא בא" כשם דלא חיישינן "שמא מת". היינו משום "דלא תלה נזירותו בביאת אליהו, אלא בביאת בן דוד לחוד, אע"ג דביאת זה בלא זה לא אפשר, אנן בתר עיקר נזירותו אזלינן. וכיון דלגבי ביאת בן דוד שתלה בו הוה ליה חששא ד"שמא יבא" לא אזלינן להקל מהאי טעמא דהוה ליה חששא ד"שמא בא" לגבי אליהו, כיון דלא חל נזירותו בביאתו". אמנם בסוגיין מוכח לא כן דהא מסקינן הכא שאינו מותר לשתות אלא באותה שבת או יום טוב שנדר בו דודאי לא אתי היום, שהרי אינו בא בשבת ויום טוב. אבל בשבתות וימים טובים שאחר נדרו, אסור, דילמא אתא משיח מאתמול, הרי דחיישינן נמי על משיח עצמו "שמא בא". והטעם: "דלא דמי ל"שמא מת" דלא חיישינן, דשאני התם דהעמד הבעל בחזקת חיים, אבל הכא מאי חזקה איכא, הלכך ל"שמא בא" נמי חיישינן". על פי טורי אבן ראש השנה יא: ד"ה ע"ב, וד"ה מ"מ.

^[23] כתב בהגהות היעבץ: דלמבואר כאן, הנודר בירושלים מותר לשתות יין, מדלא שמע שבא אליהו אתמול לירושלים עירו.

^[24] ואם תאמר: והרי מבואר בראש השנה [דף יא:] שעתידין ישראל ליגאל בניסן דכתיב: "ליל שמורים" ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית, והיינו ביום טוב? ויש לומר: דהא דאמרינן שאין אליהו בא בערבי שבתות היינו בקץ ד"אחישנה", אבל בקץ ד"בעתה" אי אפשר לאחר הזמן, ויבוא אליהו אף בערב יום טוב. והגמרא שם מיירי בקץ ד"בעתה". ומיהו קשה: דאם כן יהא אסור לשתות ביום טוב דפסח, דדילמא כבר הגיע זמן גאולתנו, ובאמת בא אליהו מערב יום טוב. ונראה: דבאמת אין בן דוד בא ביום טוב ואפילו לא בליל פסח, ואין כוונת הגמרא בראש השנה שם, שיבוא בפסח אלא בימים הסמוכים לו, וזהו שאמרו "בניסן" עתידים ליגאל, ולא אמרו "בפסח" עתידין ליגאל, טורי אבן, ראש השנה יא: ד"ה מ"מ. ראה שם שהאריך הרבה.

^[25] ביארו תוספות: שאין לומר שבא בערב שבת לירושלים, ובישר למחרתו בשבת. דקרא משמע דביום שבא יבשר.

^[26] ואם תאמר: מה דחיה היא זו, ולו יהא דמספקא ליה, סוף סוף למעשה אין תחומין למעלה מעשרה, דתחומין דרבנן הם, וספק בדרבנן לקולא? ראה מה שביארו בזה הרשב"א והריטב"א, וראה מה שכתב הריטב"א שם בדעת רש"י.

^[27] דברי רש"י תמוהין לפי פשוטם, והם מתפרשים כאן בדרך אפשר, על פי דרכו של ה"בן יהוידע" בביאור דבריו. כיצד: ידוע, שבמשולש ישר זוית שיודע אתה את אורך שתים מצלעותיו, תוכל לחשב את אורכה של הצלע השלישית הנעלמת ממך. והנה בגיא זו נוכל לצייר לעצמנו משולש דמיוני ישר זוית, שיודעים אנו את אורך אחת מצלעותיו הישרות ואת אורך הצלע האלכסונית שלו, ולחשב על ידי כך אף את אורך הצלע השלישית הנעלמת, ובדרך זו: א. עמוד על שפת הגיא במקום כל שהוא, וקבע לעצמך נקודה מסוימת בעומקו של גיא בקו ישר ממקום עמידתך, וצפה בשפופרת על אותה נקודה. ב. התרחק "לאורך" שפת הגיא עד שתבחין שאם תתרחק עוד מעט לא תראה את אותה נקודה שבקרקעית הגיא. ג. מדוד את המרחק שמן המקום בו עמדת בתחילה, ועד המקום בו עמדת כשכלתה צפיית השפופרת לעבר אותה נקודה. והרי לפניך משולש דמיוני: הצלע האחת: מן המקום בו עמדת בתחילה, ועד הנקודה שבעומקו של גיא - שהיא היא עומקו של גיא - והיא הנעלמת, [צלע א']. הצלע השניה: מן המקום בו עמדת בתחילה ועד המקום שהגעת, ואורכה ידוע לך על ידי המדידה, [צלע ב']. הצלע השלישית האלכסונית: מן המקום שאליו הגעת על שפת הגיא ועד הנקודה שנקבעה בעומקו של גיא, [צלע ג'], ואורכה הרי ידוע לך, שהוא שוה למדת צפיית השפופרת. וכיון שיודע הנך אורכן של שתים מצלעות המשולש, ונעלמת ממך צלע אחת, הרי ידעת עומקו של גיא שהיא הצלע הנעלמת.

ואסור לשתות יין כל ימות החול, שמא בא משיח ועדיין לא נודע לו.

ומעתה נאמר: אי אמרת בשלמא [נניח אם תאמר] יש תחומין למעלה מעשרה — היינו [זהו] הטעם שבשבתות ובימים טובים מותר לו לשתות יין, שוודאי לא יבוא המשיח מחוץ לתחום ביום זה. אלא אי אמרת [אם תאמר] אין תחומין, בשבתות וימים טובים אמאי [מדוע] מותר לו לשתות יין?

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שכן אמר קרא [המקרא, הכתוב] "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג), שמפסוק זה למדים שאליהו מקדים ביום את ביאת המשיח, והא [והרי] לא אתא [בא] אליהו מאתמול, ודאי לא יבוא משיח היום ויכול הוא לשתות.

ודוחים: אי הכי [אם כך] גם בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי, דהא לא אתא [יום ויום גם כן יהא מותר לו, שהרי לא בא] אליהו מאתמול, אלא ודאי טעם האיסור בימות החול כי אמרינן [אומרים אנו]: אליהו לבית דין הגדול אתא [הגיע], ועדיין אין כל אדם יודע על כך. אם כן, הכא נמי לימא [כאן גם כן נאמר]: לבית דין הגדול אתא [בא] אליהו מאתמול! ושמא בא בערב השבת?

ומשיבים: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח. שמתוך שיבואו להקביל פניו, לא יספיקו להכין את כל צרכי שבת וחג.

קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו לומר] מדאליהו לא אתא — משיח נמי לא אתי [מכיון שאליהו לא יבוא בערב שבת מפני הטורח, משיח גם כן לא יבוא] אם כן, במעלי שבתא לישתרי [בערב שבת יהא מותר לו לשתות יין]! ודוחים: אליהו — לא אתי, משיח — אתי [אליהו אינו בא בערבי שבתות, משיח בא] כי דכיון דאתי משיחא [שכיון שבא המשיח] — הכל עבדים הן לישראל, ויעזרו להם להכין את צרכי השבת כראוי.

ומקשים: בחד בשבא לישתרי [באחד בשבת יהא מותר]? שאם אליהו אינו יכול לבא ביום השבת, לא יבוא המשיח באחד בשבת, לפשוט מינה [שנפתור מכאן] שאין תחומין למעלה מעשרה, דאי [שכן אם] יש תחומין למעלה מעשרה — בחד בשבא לישתרי, דלא אתא [באחד בשבת יהא מותר, שהרי לא יכול לבוא] אליהו בשבת?!

ומשיבים: האי תנא ספוקי מספקא ליה [תנא זה מסופק] אי [אם] יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין, ופסק בדברים אלה לחומרא [להחמיר], גם לגבי יום ראשון.

ושואלים, דקאי אימת דקא [מתי עמד אותו אדם שהוא] נדר? אילימא דקאי [אם תאמר שעמד] בחול ונדר — כיון שחל עליה [עליו] כבר הנזירות, היכי אתיא שבתא ומפקעא ליה [כיצד יכולה לבוא השבת ולהפקיע אותה]? והרי נזירות אינה יכולה לחול יום אחד ולהתבטל ביום האחר, ואם חלה הנזירות — תוקפה לכל תקופת הזמן שנדר בה!

אלא דקאי בשבתא וקא נדר וביום טוב וקא נדר [שהיה עומד בשבת ונודר נדר זה, או ביום טוב ונודר] וההוא יומא דשרי ליה [ואותו יום הוא שמותר לו] שהרי לא בא משיח, מיכן ואילך (מכאן והלאה) — אסיר ליה [אסור לו], שחל נדר הנזירות ואין תוקפו פג מכאן ואילך אפילו בימי שבת וימים טובים.

א במשנה מסופר כי פעם אחת לא נכנסו לנמל, ושאלו את רבן גמליאל אם יכולים לרדת לחוף, ואמר שצופה היה ויודע מתי נכנסו לתחום הנמל ומותר להם.

כדי להבהיר את הדבר מביאים ברייתא: תנא [שנינו בברייתא]: שפופרת (משקפת) מיוחדת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה מרחק מדוייק של אלפים אמה ביבשה, וכנגדה היה יכול לקבוע גם מרחק של אלפים אמה בים.

ובדרך כלל אומרים שהרוצה לידע כמה עומקו של גיא, מביא שפופרת כזו ומביט בה, וידע כמה עומקו של גיא.

ועוד אמרו בענין אפשרויות מדידה: והרוצה לידע כמה גובהו של דקל ואינו רוצה למדוד ממש על ידי טיפוס עליו — מודד קומתו של עצמו וצלו של עצמו, וצל קומתו של הדקל ומחשב וידע כמה גובהו של דקל.

ובדומה לזה אמרו: הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר משום כבוד המת — נועץ קנה בארבע שעות ביום (בערך בשעה עשר לפני הצהרים) שהיא שעה בה חם לאור השמש וצונן בצל, ובשעה זו מוצאות להן החיות מחסה בצל, ויראה להיכן צלו של הקנה נוטה, ובאותה זוית יהא משפיע ועולה משפיע ויורד את המצבה בשיפוע כזה שבשעה זו לא תטיל צל, ולא תבוא החיה לנוח ליד הקבר בשעות החום.

ב מסופר: נחמיה בריה [בנו] של רב חנילאי משכתיה שמעתא [משכה אותו ההלכה], שהיה הוגה בה עד שלא שם לב ונפק [ויצא] חוץ לתחום. אמר ליה [לו] רב חסדא לרב נחמן: נחמיה תלמידך שרוי בצער, שהוא עומד מחוץ לתחום ואינו יכול להיכנס, מה נעשה לו?

אמר לו: עשה לו מחיצה של בני אדם, שיעברו אנשים שמותר להם להיות שם באותו מקום, וייצרו כעין מחיצה על ידי שורה של בני אדם וילך ביניהם, וכך יגיע עד התחום ויכנס בתוכו.

יתיב [ישב] באותה שעה רב נחמן בר יצחק אחוריה [מאחורי] רבא, ויתיב [וישב] רבא קמיה [לפני] רב נחמן בשורה הראשונה, אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי קא מבעיא ליה [מה היתה השאלה שנשאלה לו] רב חסדא שהצטרך לפתרונו של רב נחמן?

אילימא בדמלו גברי [אם תאמר במקום שהיה מלא אנשים] שעירבו ויכולים לצאת מחוץ לתחום עד למקומו עסקינן [עוסקים אנו] וקא מבעיא ליה [והשאלה שנשאלה לו היתה]: האם הלכתא [הלכה] כרבן גמליאל שמחיצות מועילות לאדם אפילו אם לא שבת בהן מבעוד יום והוא הדין למחיצה אנושית זו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, he is prohibited to drink wine on all weekdays, in case the Messiah has come and he has not yet been informed.

The Gemara clarifies: Granted, if you say that the prohibition of Shabbat limits applies above ten handbreadths, that is why on Shabbat and Festivals he is permitted to drink wine, for the Messiah will certainly not arrive from outside the Shabbat limit on those days. But if you say that the prohibition of Shabbat limits does not apply above ten handbreadths, why is he permitted to drink wine on Shabbat and Festivals?

The Gemara answers: It is different there, as the verse stated: “Behold I will send you Elijah the prophet, before the coming of the great and dreadful day of the Lord; and he shall turn the heart of the fathers to the children, and the heart of the children to their fathers” (Malachi 3:23–24). This verse teaches that Elijah will arrive the day before the coming of the Messiah. Since Elijah did not come the previous day, the Messiah will not come today, and therefore he may drink.

The Gemara rejects this argument: If so, on weekdays, too, he should be permitted to drink wine each and every day, as Elijah did not arrive the previous day. Rather, the reason for the prohibition on weekdays must be that we say that Elijah may already have arrived at the Great Court, but it has not yet become a matter of public knowledge. Likewise, here too we should say that Elijah already arrived the previous day at the Great Court, on the eve of Shabbat or a Festival.

The Gemara answers: It has already been promised to the Jewish people that Elijah will not come either on the eve of Shabbat or on the eve of a Festival, due to the trouble, lest people go out to greet him and not have time to complete all their preparations for the sacred day.

The Gemara comments: It might enter your mind to say that since Elijah will not come on Shabbat eve due to the trouble involved, the Messiah will also not come then, and if so, on Shabbat eve he should also be permitted to drink wine. However, this reasoning is rejected: It is only Elijah who will not arrive on Shabbat eve, but the Messiah himself may arrive, for once the Messiah comes, all the nations will be subservient to the Jewish people, and they will help them prepare whatever is needed for Shabbat.

The Gemara raises a difficulty: He should be permitted to drink wine on a Sunday, for if Elijah cannot come on Shabbat, the Messiah will not come on a Sunday. Let us resolve from here that the prohibition of Shabbat limits does not apply above ten handbreadths, as if the prohibition of Shabbat limits applies above ten handbreadths, on Sunday he should be permitted to drink wine, as Elijah cannot come on Shabbat.

The Gemara answers: This tanna was uncertain whether there is a prohibition of Shabbat limits above ten handbreadths or there is no prohibition of Shabbat limits. Therefore, he ruled stringently in this regard concerning Sunday.

The Gemara poses a question: When did the person who took the vow of naziriteship arise and take his vow? If you say he arose and took his vow on a weekday, since the vow of naziriteship already took effect, how can Shabbat come and annul it? Naziriteship cannot take effect one day and be annulled on the next; rather, once it applies, it remains in effect for the entire period of his vow.

Rather, it must be that he arose on Shabbat and took his vow, or else he arose on a Festival and took his vow, and it is only on that day that he is permitted to drink wine, as the Messiah will not come; but from that day on he is prohibited to drink wine, for once the naziriteship takes effect on a weekday, it remains in effect from that point onwards, even on Shabbat and Festivals.

It was taught in the mishna: On one occasion, they did not enter the port until after nightfall on Shabbat eve, and they asked Rabban Gamliel whether they were permitted to alight from the boat. He told them that they were permitted to alight, for he had been watching, and he knew that they had entered within the city’s limit before nightfall, and therefore they may walk throughout the city.

In order to clarify this issue, the Gemara cites that which was taught in a baraita: Rabban Gamliel had a special tube through which he would look and see a distance of two thousand cubits on land, and also determine a corresponding distance of two thousand cubits at sea.

In general, one who wishes to know the depth of a valley can bring such a tube and look through it, and he will know the depth of the valley.

The Gemara cites another statement with regard to measurements: One who wishes to know the height of a palm tree, but does not want to actually climb the tree to measure it, can measure his own height, and the length of his own shadow, and the length of the shadow of the height of the palm tree, and calculate the proportions, and he will know the height of the palm tree.

The Gemara cites related advice: If, out of honor for the dead, one wishes that a wild beast should not rest in the shade of a grave, he should insert a reed into the ground at the end of the fourth hour of the day, roughly ten o’clock in the morning, when it is hot in the sun and cooler in the shade, and beasts begin to seek shelter in the shade. And he should observe in which direction the shadow of the reed inclines, and then slant the gravestone upwards and downwards until he finds an angle at which it casts no shadow at that hour, and the beasts will not come to rest at the grave during the heat of the day.

The Gemara relates that Neḥemya, son of Rav Ḥanilai, was once so engrossed in his learning that he did not notice that he was going out beyond his Shabbat limit. Rav Ḥisda said to Rav Naḥman: Your student Neḥemya is in distress, as he is outside the Shabbat limit and cannot enter. What can we do for him?

Rav Naḥman said to him: Establish a human partition for him, i.e., people who are permitted to go out there should line up and form human walls, through which he is permitted to walk and thereby reenter the Shabbat limit.

Rav Naḥman bar Yitzḥak sat behind Rava, and Rava sat in the first row before Rav Naḥman. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: What precisely was Rav Ḥisda’s dilemma that he addressed to Rav Naḥman with regard to Neḥemya’s distress?

The Gemara explains: If you say that we are dealing with a case where the space between Neḥemya and the Shabbat limit could be filled with people who had established an eiruv and were permitted to go out beyond the Shabbat limit and establish a human partition for Neḥemya, and then it can be argued that the dilemma that he raised was: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabban Gamliel that a person may walk throughout an enclosed area, although he had not established residence there before Shabbat while it was still day, and the same applies to a human partition of this kind;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקא מיבעיא ליה הלכ' כר' אלעזר או אין הלכה כר' אלעזר היינו דאמ' ר' אלעזר בהדין פירקא במשנה מי שיצא חוץ לתחום אמה אחת לא יכנס ר' אלעזר אומ' ב' יכנס ג' לא יכנס:

ת"ש הריני נזיר יום שבן דוד בא בו אסור לשתות יין כל ימות החול דכל יומא איכא למימר האידנא לייתי ומותר בשבתות וי"ט דליכא למיחש דלמא אתי ש"מ יש תחומין בקפיצה למעלה מעשרה ודחינן לא משום דבעי מיתא אליהו מאתמול כו' ופשוטה היא מינה דאין תחומין דאי יש תחומין כיון דאליהו לא אתא בשבת משיח נמי לא אתא [בחד] בשבת בחד בשבת מיהו נשתרי.

ואמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכי והכי דקאי אימת ונדר אי נימא בחול כיון דחל נזירות עליה היכי אתיא שבת ומפקעה ליה דקתני ומותר בשבת אלא בשבת נדר או בי"ט וההוא יומא בלחוד הוא דשרי מיכן ואילך אסור ואפי' בשבתות וי"ט:

מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה כו'. מנא ידע תנא שפופרת היתה לו לר"ג שהיה צופה ומביט בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים בים. פי' כעין שפופרת עשויה מנחושת היתה לו לר"ג ושיער בה אלפים אמה ביבשה והיתה אצלו לשער בה בים. ומפורש כך בירושלמי מצופית היתה לו לר"ג והיה משער בה עיניו למישור אלפים אמה והיה משער בה בים ולמה ליה למימר והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה והא ר"ג שרי משחשיכה אם נכנסו לנמל כגון דיר וסהר תפתר כשהיה (בלמין) [בנמל] יתר מבית סאתים ולא יהיו מחיצות גבוהות עשרה ולא יהיו פרצות יותר מעשר ולא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ.

הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה קרקעית הגיא וחוזר וצופה ומביט בה למעלה במישור. אם רואה במישור ק' אמה יודע שעומקו של גיא ק' אמה. וכן כשיעור הזה הרוצה לידע גובהו של דקל. תני ר' חייא הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קברו נועץ קנה משעה רביעית ביום ורואה היכן נוטה צילו משפיע ועולה משפיע ויורד פי' משעה ד' כיום החמה נכנסת לישוב והבריות מבקשות הצל ומשפע ועולה כלומר מיצר מלמעלה ויורד כגון מדרון שלא יהא לו צל כל היום כולו.

נחמיה בר רבא בר חנילאי משכתיה שמעתא בשבת ויצא חוץ לתחום. א"ל רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער חוץ לתחום א"ל לך ועשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס דקי"ל דמחיצה שנעשית בשבת הויא מחיצה.

כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. וא"ת וליחוש דילמא כבר בא אליהו יום חמישי לבית דין הגדול ובא משיח ג"כ ערב שבת, ויהא הוא אסור מעתה אפילו בשבת. י"ל דאילו בא משיח קודם נדרו גם הוא לא היה נזיר כלל, משום יום שבא בן דוד קאמר הא אם כבר בא אינו נזיר, כך נראה לי.

האי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. פירש רש"י ז"ל: אבל מפשט לא מפשיט ליה דתילף מיניה היתירא. נראה מדבריו דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא. וכן כתב ר"ח ז"ל תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכא והכא. והראב"ד ז"ל כן כתב מפורש דעבדינן לחומרא מדאמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. ואע"ג דלגבי נזיר הוא דאתמר, מי איכא מידי דאינהו גופייהו עבדינן לקולא ומאי דתלי בהו עבדינן לחומרא. ועוד דפשטה דמתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל משחשיכה הכין משמע, והא דאוקמה רבא במהלכת ברקק דחייה בעלמא היא, דמסתמא אין חילוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן (עירובין מז, ב) חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומדלא מפלגינן ביה בין שהמים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה ש"מ דאפילו בעמוקים עשרה אית בהו משום תחומין.
וה"ר משה [ב"ן] נ"ר (בלקוטיו כאן ד"ה ושמא) כתב דגבי נודר בנזיר הוא דאזיל תנא מספקא לחומרא משום דנזיר דאורייתא, הא בתחומין דרבנן לקולא, וכדאמרינן לקמן (עירובין מה, ב) גבי ליקנו שביתה באוקיינוס איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולהקל. ועוד דקיימא לן (לקמן עירובין מו, א) דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ודחה דברי הראב"ד ז"ל דמה שאמר שאינו בדין דתחומין גופייהו להקל ומאי דתלי בהו להחמיר, דבכל ספיקי דעלמא הכי עבדינן היכא דתלו ביה [מילי] טובא הכא לחומרא כדיניה והכא לקולא כדיניה, וכדאמרינן בעלמא (ברכות לו, א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, מפני שהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ובר מן דין, דתנא דנזיר משום דסבר אין תחומין למעלה מעשרה ואליהו מותר הוא לבא בשבת מש"ה אסרו לשתות יין באחד בשבת, בתחומין לקולא אמר, אלא דבגמרא דחינן דלאו משום דפשיטא ליה אין תחומין אמרה אלא משום ספיקא דשמא אין תחומין אמרה, ומ"מ אין להחמיר משום יש תחומין, וליכא הכא מאן דחייש לתחומין לחומרא. וההיא דחרם שבין תחומי שבת לאו ראיה היא דאם איתא הכא הוה להו לאיתויי, אלא דהכא אפילו למ"ד אין תחומין שני, דלדברי הכל מים עמוקים ואפילו יתר מעשר קונין הן שביתה במקומן כדאמרינן לקמן (עירובין מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס, והכא לכולי עלמא קאמר וכדכתבינן לעיל (בע"א ד"ה בעי). והיינו טעמא, משום דמים על גבי מים היינו הנחתן (שבת ה, ב), ולא אמרו אין תחומין אלא בספינה המהלכת על פני מים, דכלי צף על פני מים לאו היינו הנחתו.
וכן הפי' שפירש ברקק עמוק עשרה אלא שהן מים עכורים, וקא דייק מהא דסתמא דמתניתין לא במים עכורין אינו נכון, דרקק מים צלולין הן, אלא פירוש רקק כל שאינו עמוק עשרה, וכדתנן בשבת (ק, ב) וכמה הוא רקק מים כל שהוא פחות מעשרה. ואע"ג דאמרינן בפרק הזורק (שם) גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, התם הכי קאמר שאין חוששין בממלא מן הים לספינה משום זמנין דליכא עשרה במים וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, משום דאין ספינה מהלכת בדרך הילוכה בים בפחות מעשרה. וספינתו של רבן גמליאל למאי דמוקי לה רבא גוששת היתה, ולא (משום) [משני] שנויא דחיקא שכן דרך הנמל להיות בו רקק. זהו טופס דברי הרב נר"ו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל (בס' המאור כאן) דלקולא נקטינן דספק דדבריהם הוא. וע"כ התיר הרב נר"ו (בד"ה ובתוספות) למפרשי ימים לירד בשבת מספינתן בהגיען ליבשה, לפי שלא קנו שביתה בים למעלה מעשרה.
ואני תמיה א"כ מה הועיל בעל הגמרא כשדחה ההיא ברייתא דנזיר ואוקמה בספיקא, כיון דלא נפקי לן מינה מידי לענין דינא לא לגבי נזיר ולא לגבי תחומין, דכיון דבין דפשיט ליה בין דמספקא ליה זיל לגבי נזיר ואסור זיל לגבי תחומי שבת ושרי.
ועל כן נראה לי אלא שאני ירא להכניס ראשי בין המחלוקות, דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורוצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה, אי נמי בקפיצה, דאי אמרת מפשיט פשיטא ליה לתנא דאין תחומין שרי, אבל השתא דמספקא ליה מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא איכא חזקה דתחום ביתו. דכי אזלינן בעירוב להקל הני מילי בשאין שם חזקה דביתו, כספק נאכל עירובו מבעוד יום או ספק נטמא ואי נמי בישן בדרך וכיוצא בהן, שלא קנו ודאי שביתה ביבשה וליכא נמי חזקה דביתו, הא איכא חזקה דביתיה לא אמרינן בכי הא דנזיל בה להקל, וכדאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) גבי תרומה ונטמאת כיצד, א"ר יוסי ספק עירוב כשר כגון תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת, אבל עירב בתרומה ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, כלומר: משום דבכי הא אמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה וכדכתבינן עלה (שם ד"ה אבל). ואי אמרת מכל מקום הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, הכא לא אשכחן מאן דאמר בהדיא אין תחומין למעלה מי' דנימא הלכה כמותו, אלא כולהו מידק דייקי ואזלי אי יש תחומין אי אין תחומין. אבל ודאי משמע דהיכא דלא קנו שביתה ביבשה דליכא חזקה דביתיה בכי הא אמרינן ספיקא לקולא, ועדיין התירן של מפרשי ימים במקומו עומד כדברי רבנו (נראה עומד) [נר"ו] בשלא קנו שביתה ביבשה ולא ירדו ליבשה משנכנסו לספינה, הא יצאו ליבשה כהללו שמקדשין בספינה ואח"כ יורדין לא, דכל שלא קנה שביתה מערב שבת מחמת שהיה למעלה מעשרה כשיגיע ליבשה בתוך עשרה לשם הוא קונה שביתה, והרי זה לאחר מכן אסור ליכנס לפי מה שאמרתי דמעתה אוקמיה בחזקת ביתיה, ואם נכנס אסור לו לירד כשיגיע לנמל, כן נראה לי.

מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. הקשו בירושלמי (ה"ב) ולמה לו עד שלא חשיכה ואפילו משחשיכה ולא ר"ג היא. פירוש: דאמר נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה, והנמל מוקף הרים והרי הוא כדיר וסהר. ופריקו תפתר שהיה בנמל יתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פירוש: או לא היו מחיצות גבוהות עשרה. ובגמרין דלא פריך לה, אפשר דסבירא להו דר"ג משום דר' יהושע ור' עקיבא שלא היו סבורין כן, ולא היו זזין מארבע אמות אם לא נכנסו לתוך התחום קודם שחשיכה, לפום כן הוצרך ר"ג להסתכל ולומר דעד שלא חשיכה היו בתוך התחום. ועוד נראה לי שלא הקשו בגמרא כן, מפני שהם היו שואלים לכך ולקנות שביתה עם אנשי העיר ור"ג נמי לכך נתכוין, שאילו לא נכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה אפילו לר"ג מאותו המקום שהגיעה הספינה בלמטה מעשרה היה להם אלפים אמה ולא יותר, ואפילו כלתה להם המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר. אבל עכשיו שהסתכל וראה שהיו בתוך תחום העיר קודם שחשיכה הרי הוא קונה שביתה בעיר, דדעתם על העיר היתה וכדתנן (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר באלפים אמה הואיל ולא היתה כוונתו קודם לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס, א"ר יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. וקיימא לן כר' יהודה, [וכל שכן] כאן דר' יהושע ור' עקיבא סמוכים היו בכך על ר"ג שהיתה שפופרת בידו, וכששאלוהו מהו לירד לא לענין הוראה שאלוהו שאף הן היו חלוקים עליו בדבר זה, אלא אם נסתכל בשפופרת וראה שהוא בתוך התחום עד שלא חשיכה שאלוהו, ואמר להן כן ובתוך התחום היינו והרי אנו כאנשי העיר, וזה נראה לי עיקר.
ומ"מ למדנו מן הירושלמי דכל שאינו מוקף לדירה כגון קרפף והוא יתר מבית סאתים, כיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הרי הוא כבקעה, ואף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות בלבד כבקעה אם נתנוהו שם. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו לא היה נמל יתר על בית סאתים והוא נפרץ לים ביתר מעשר, הרי זה נפרץ במלואו למקום האסור לו, וכיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות. ומ"מ לפי מה שכתבנו למעלה (בד"ה ואני תמה) דאין תחומין למעלה מעשרה לא נפקא מינה אלא למי שקנה שביתה ביבשה, ואי נמי בספינה שעמדה ברקק כל בין השמשות.

אמרינן לב״ד הגדול אתא. פי׳ ללשכת הגזית מקום ב״ד הגדול כי שם יגלה בתחלה מפני הטרח. פי׳ שיטריחנו להקביל פניו וימנעו מלהכין צרכיהם וא״ת ודילמא אתא אליהו בחמישי ואתא משיח בע״ש: הא לא קשיא הכא דאיהו לאקיבל עליה נזירות אם כבר בא משיח קודם נדרו הילכך אי קאי בע״ש הוי נזיר אבל אי קאי בשבת לא הוי נזיר דאיהו ביום שבן דוד בא בו מנדרו ואילך קאמר ועוד דכיון דאיהו ביום שבן דוד ראוי לבא בו קאמר הרי אינו ראוי לבא בשבת ממש אלא קודם שבת או לאחריו:

בחד בשבא לשתרי תפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לשתרי. פי׳ דהא כיון דיש תחומין לא אתי אליהו בשבת כי היכי דליתי משיחא בחד בשבא אבל כשאתה אומר אין תחומין אתי אליהו בשבתא ואתי משיחא בחד בשבא ולפי׳ אסור ומהדרי׳ האי תנא ספוקי מספק׳ ליה לחומרא פרש״י ז״ל מספק׳ ליה אי יש תחומין או אין תחומין לחומרא קאמר דאין תחומין הילכך מפשיט לא תפשוט מינה דתילף מינה התירא. נראה מדברי רש״י ז״ל דאפי׳ לגבי עירוב שבת אזלי׳ בהא לחומרא: ועוד דלמ״ד אין תחומין מתוקמי מתני׳ דלעיל ברקק ושנויא דחיקא היא דמסתמא אין חלוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן חכם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו ולא מפלגינן בין מים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה דאלמא יש תחומין למעלה מעשרה וראיות כלם דחויות דההיא דרקק הא פרישנא שפיר. וההיא דחכם אינה כלום דהא פרישנא לעיל דלגבי מים עצמן לא חשיבי אלא למטה מעשרה: ותדע דאם איתא כדבריו היכי לא מייתי לה לההיא דשמעתין ונפשוט מינה דיש תחומין ומאי דאמרי׳ הכא ספוקי מספקא לן ולחומרא דינמא לגבי נזיר איתמרא דה״ל ספיקא דאורייתא אבל בתחומי שבת ספקא דרבנן היא ולקולא וכן הגיה עליו רבי׳ הגדול ז״ל ופסק הוא ז״ל דלקולא נקטי׳ לה דספיק׳ דרבנן הוא וכן כתב הר״ז ז״ל ועל כן התיר רבי׳ ז״ל ליכנס בספינ׳ של עובדי כוכבי׳ בשבת וכן לירד ממנה בהגיען ליבשה בשבת שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מעשרה וכן פסקו בתוס׳: ומה שנהגו העם כשרוצים ליכנס בספינה בשבת שהולכים ומקדשים שם מע״ש כדי שיקנו שם שביתה למעל׳ מעשר׳ לא הי׳ צריך דכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי בלא זה יכולים ליכנס שם בשבת אלא שהם רוצים לקנו׳ שביתה למעלה מעשר׳ כדי שאם יגיעו למחר בנמל שיהו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני העיר ואלו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין ממקומן מתוך הספינה שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומן וכההיא דכתיבנא לעיל. כן כתבו בתוספות. ואף לפי שטה זו צריך היה כי אותן שקדשו בספינה שלא יחזרו אחרי כן ליבשה בשבת שא״כ כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מעשרה הרי הם קונים שביתה ביבשה ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה הא ודאי לא מעלה ולא מוריד ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין דהא אנן קולא בעי׳ למפשט מההוא דנזי׳ דאין תחומין למעלה מי׳ ללמוד משם קולא לגבי עירובי והתלמוד דחא דתנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אתיא דלגבי תחומי ספקא לקולא לגמרי מה הועיל בעל הש״ס כשדחק הברייתא הזאת והוציאה מן הודאי אל הספק דהא לגבי נזיר בין בזה ובין בזה ולחומרא היא לומר אין תחומין. ולגבי תחומי שבת בין בזה ובין בזה לקולא היא זו הקשה מורנו הרשב״א שיחיה. וי״ל דמשום דאיכא ר׳ עקיבא וכמה תנאי דסבי׳ להו תחומין דאורייתא לפי׳ העמידה בספק דלמ״ד תחומין דאורייתא אזלי׳ בה לחומרא וחיישינן שמא יש תחומין למעלה מעשרה כנ״ל. אבל מורינו ב״ר נר׳ פי׳ דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורצה להפליג מיבשה בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה אי נמי בקפיצה דאי אמרת דפשי׳ לן דאין תחומין שרי אבל השתא מספקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא חזקה דתחום ביתו וכל שיש שם חזקה לא אזלינן בתחומין בספקן להקל וכדמוכח לעיל גבי ספק עירוב בשר וכו׳ הא כל שלא קנה שביתה ביבשה מותר הוא בספינה: דבכי הא ספק עירוב לקולא הילכך מי שבא בספינה בשבת ולא יצא משם לייבשה מבין השמשות ועד עכשיו הרי הוא מותר לצאת ליבשה ודינו כבני העיר אם הנמל תוך תחום העיר ואם לאו יש לו ביבשה אלפים אמה וכן אם בא ליכנס בספינה למחר והלך שם מבין השמשות ולא יצא משם רשאי להפליג למחר לכתחלה. אבל אם קנה שביתה ביבשה אינו יכול להפליג בספינה בשבת דכיון שיש לו חזקה דביתו ספק תחומין לחומרא. והמקדשים בספינה כבר אמרנו דינם שאם חזרו ויצאו ליבשה הרי הם קונין שביתה ביבשה דכל שלא קנה שביתה מע״ש מחמת שקנה למעלה מעשרה כשיגיע למטה מעשרה לשם היא קונה שביתה. כל זה פסק רבי׳ שיחיה אבל מורי המובהק ז״ל פסק כדברי רבי׳ ז״ל דספק תחומין לקולא לגמרי ואפי׳ השובת ביבשה מותר להפליג בספינה. ולענין הא דתניא בפ״ק דשבת שאין מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים קודם השבת אין ללמוד משם איסור למה שנהגו להפליג בספינה וכדכתיב התם בס״ד ולענין לצאת חוץ לתחום שבת ע״י קרון אם הוא רחב אע״פ שהוא גבוה עשרה או יותר דארעא סמכתא היא וכדאמרינן לעיל גבי עמוד. ואע״ג דממילא אזיל או שהעובדי כוכבים ומזלות מוליכו אין בכך כלום דספינה נמי מנפשא אזלא ואפ״ה קא מתסר למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה אלא כמי שהוא בתוך הים אפי׳ למ״ד יש תחימין כדמוכח לעיל הולך שם דה״ל כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה אלא דכשעמד לא יזוז ממקומו ליבשה ולר׳ עקיבא לא יהלך בספינה אלא בד׳ אמות והרשב״ם היה מתיר לילך בקרון בשבת כיון שהעובדי כוכבים ומזלות בעצמו מוליכו חוץ לתחום ואיהו לא מידי קא עביד ואינו נכון ועוד אסר ר״י ז״ל מטעם שהוא משתמש בבעלי חיים כדאמרינן התם היושב בקרון סופג את הארבעים וגם הרשב״ם חזר בו ואסור מטעם שמא ירד מן הקרון ואין לו אלא ד׳ אמות וישכח ויעבר את התחום ומיהו בספינה אין לאסור שמא ימצא יבשה כיון דלא שכיחא. ע״כ תורף דבריו ז״ל ולא הודו לו כלל.

מתני׳ פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמרו לו לר״ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ולפום פסק׳ דלעיל דוקא במהלכת ברקק כדאמרי׳ הא לאו הכי לעולם מותרין לירד והקשו בירו׳ לאו ר״ג מתני׳ היא כלומר ואיהו ס״ל שאם נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה וסתם נמל מוקף הרים ודינו כדיר וסהר ופירקו שהיה נמל יותר מב״ס פי׳ וכיון שלא הוקף לדירה אינו נדון כד׳ אמות וכדכתיב לעיל בריש פירקן ומכאן אנו למדין דין זה ונראין דברים כי הירושלמי חדא מתרי תלת טעמי פריק וניחא ליה לאשמעי׳ האי דינא דיותר מב״ס דהא בלאו הכי נמי איכא לתרוצי כי ר״ג לפי שטתם השיבם לר עקיבא ור׳ יהושע דפליגי עליה בדיר וסהר כי הם ג״כ לפי שטתם שאלו ממנו ולא שעשה להם הוראה דהא ידעי דפליג עלייהו: אלא מפני שהיה יודע היכן הגיעו בבין השמשות שאלו ממנו מהו לירד כלו׳ אם תוך התחום. ועוד דאפי׳ לר״ג אלו לא הגיעו תוך התחום בבין השמשות כיון שהספינה מהלכת ברקק אי נמי שיש תחומין למעלה מעשרה הרי קנו שביתה שם. ויש להם למדוד משם אלפים אמה ואם כלתה מדתם עצמו אין להם לזוז מאותו מקום שכלתה המדה כדאיתא לעיל ואפי׳ לר״ג כדפרש״י ז״ל וכשהיו בין השמשות בתוך התחום הרי הם כבני העיר וכשהגיעו לנמל יורדין ונכנסין בכל העיר. וכן פירש״י ז״ל מה אנו לירד ולהכניס בעיר ואפי׳ לר׳ מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר ולא היתה כוונתו לכן לא יכנס הכא מודה שיכולין להכנס אם היו בתחום העיר בין השמשות דהכא כוונתם לכך היתה מתחלתם שאם היו תוך התחום שיהו כבני העיר וע״ז שאלו לר״ג מה אנו לירד. ומשום דאפשר לתרוצי הכין לא הקשו בש״ס דילן כמו שהקשו בירושלמי: ועוד כתב הראב״ד ז״ל שאפי׳ לא היה נמל יותר מב״ס אם הוא נפרץ לים ביותר מעשר הרי הוא נפרץ במלואו למקום האסור לו וכיון שאין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות אף הוא אינו מהלך בו אלא בד׳ אמות: ולפי זה מה שלא תירץ כן בירושלמי קושטא דמילתא נקט שהיה נמלך יותר מב״ס אי נמי חד מתרי תלת טעמי נקט רבינו ז״ל:

נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי. משכתי שמעתא ונפק חוץ לתחום א״ל רב חסדא לרב נחמיה נחמיה תלמידך שרוי בצער א״ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי׳ דכל שיצא חוץ לתחום והוא במקום המוקף מחיצות הרי כל ההקף חשיב כד׳ אמות ויכול להלך בכל ההקף אליבא דר״ג דאמר במתני׳ הוציאוהו לתוך העיר או שנתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה: ואין חלוק בזה בין שהכניסוהו למקום המוקף מחיצו׳ מקודם לכן או שהקיפוהו מחיצות אחר שיצא כיון שכבר היה חוץ לתחום וכמו שכתבנו שם: ולא עוד אלא שאם ההקף הזה מגיע עד תחומו הראשון אמרי׳ כיון דעל על והרי הוא כמות שהיה וכדאמר תלמודא לעיל במי שהוצרך לנקביו והיינו דאמר רב נחמן הכא עשה לו מחיצה מכאן ומכאן של בני אדם ויכנס לתחומו ויהא כמו שהיה שאם אינו חוזר לעירו כמות שהיה עדיין צערו קיים ומה לי שיבא עד תחומו אם לא יזוז משם אלא ודאי כדאמרן דכיון שהותר במחיצה ההיא כר״ג והובלעה אותה מחיצ׳ בתחומו הראשון ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אליעזר ולית להו הבלעת תחומין בהא מודה כדמוכח שמעתין וטעמא נפרש לקמן בס״ד:

יתיב רב נחמן בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן. פי׳ ורב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יעקב כדמוכח במסכת גיטין וכדכתיבנא התם. ויתיב רב נחמן בר יצחק וקאמר ליה לרבא מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא כלומר מה היה ספיקו אלימא במלו גברא עסקי׳ פי׳ דהיה חוץ לתחום בני אדם מרובים שערבו שם והיה בהם די לעשות מחיצות עד תוך תחומו של נחמיה וקא מבעיא ליה אם הלכה כר״ג דשרי להלך בכל ההקף כדאיתא במתני׳ או אין הלכה כר״ג דאם תמצא לומר הלכה כר״ג היה יכול ליכנס עד תחומו וכיון דעל על:

הוזכר בסוגייא זו ששפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה צופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים וזה ממה שכתבוהו חכמי החשבון שאפשר לדעת שיעור מרחק איזה מקום שיהיה אחר שהוא מושג בעין באחד מכלי הנחשת העשויים בזה ובידיעת קצת השיעורים יודעו קצתם מצד התיחס והעריך שיעור לשיעור כמו שהתבאר בספריהם בתכונה ובתשבורת. ועל דרכים אלו גם כן מה שאמרו כאן הרוצה לידע כמה עמקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה ביבשה וידע כמה עמקו של גיא. וכן הרוצה לידע כמה גבהו של דקל ימדוד צלו וצל קומתו וידע כמה גבהו של דקל. וכן הרוצה שלא תשרה חיה אצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ויראה להיכן צלו נוטה משפע ועולה משפע ויורד. ודברים אלו אעפ״י שלענין פסק אין לנו בהם מתוך שהם דברים סתומים ראיתי לכתוב לשון ראשונם של גאונים בהם והוא שכתב דבר זה ר״ל הרוצה לידע כמה עמקו של גיא וכו׳. על שפופרת שהיתה לו לרבן גמליאל היא אמורה ועל כיוצא בה שהיה מעמידה בשפוע לראות כל אמות שהוא רוצה ומעקרה לתחום שבת היתה עשויה ועיקר הדבר שאם מעמיד אדם את השפופרת כנגד עיניו כשהיא נכונה צופה ומביט בה כל מה שיש כח בעיניו לראות בלא קצב ומדה ואם משפע אותה כלפי מטה ושם עיניו בקצה העליון לצפות ולהביט בה כלפי מטה אם מרבה לה שפוע צופה מדה קטנה כגון עשר או עשרים ושלשים אמה וכל שממעט את השפוע ומקרבה לשווי מוספת מדה שמראה העין יוצא ממנה כשהוא משפע באלכסון וכאלו חוט מתוח לפי (שהגובה) [הגובה] שהציבה וכאלו ראש תור יוצא משפוע שמשפע אותה כי האלכסון בזמן ששני הצלעים שוים יוסיף שני חומשי סלע לחשבון אמתא ברבועא ואם הציב את השפופרת משפעת בשפוע אלכסון של מרובע אין צופה ממנו אלא כמדת אותו האלכסון אמתא ותרין חומשי ואם הסלע התחתון ארוך והעומד קצר ומציב את השפופרת כשיעור שפוע האלכסון שבין שני הצלעים שהאחד ארוך והאחד קצר צופה ממנו מדת אותו אלכסון ובזמן ששומר את כוון השפוע הזה ועושה כלי שמכוין בכונו מן הברזל או הנחשת או העץ כל זמן שמגביהו מוספת מדת מה שצופה והרי אנו מבררין דרך זו לתחום שבת בזמן שרוצה להגביה את השפופרת כמדת קומת איש ארבע אמות ולצפות ממנה אלפים אמה כיצד הוא עושה לפי שד׳ אמות אחד מחמש מאות באלפים עושה בארץ או על הנייר כיד אחד גבהו אצבע ועושה לו צלע כמו כן מתחתיו שרחבו ת״ק אצבעות ומוציא ראש תור מקצה הצלע שהוא ת״ק אצבעות ושומר אותו השפוע של אותו התור בכלי מוחזק כדי שלא ישתנה וכבר נודע לו שכל אצבע גובה ראש תור שלו ת״ק אצבעות לפיכך בזמן שמציב עם אותו ראש התור שפופרת על גובה אצבע צופה ממנה ת״ק אצבעות ובזמן שמגביהו אצבע שניה יש לו לאותו אצבע עוד ת״ק אמות אחרות נמצא ראש תור שעל גובה שתי אצבעות ארכו אלף אמה ושל גובה שלש אצבעות [ארכו] את״ק אמה ושל גובה ארבעה אצבעות ארכו אלפים אמה וכשמביט בשפופרת צופה כמדה הזאת ואם יגביה את הצלע אמה ויוציא ראש תור באותו השפוע הראשון שכבר שמרו הרי יש לאמת הגובה ת״ק אמה אורך באלכסון ואם יגביה ארבע אמות ומשם ימתח את החוט יש להם אלפים אמה לפיכך בזמן ששומר אותו השפוע שהזכרנו למעלה ומשים את השפופרת למעלה מארבע אמות נכונות ומביט בה צופה אלפים אמה מן הארץ שפניה שוים בלא עקום לא (חצר) [חסר] ולא יתר שאלו מתח משם חוט ראש תור בשפוע ההוא ולא הגיע בארץ אלא בסוף אלפים אמה לא חסר ולא יתר. ויש בזו דרך אחרת עושה טבלא עגולה כמן אסטרולא״ב החלוק לש״ס מעלות כגלגל וחולק אותה טבלא אלפים מעלות כנגד אלפים אמה שרוצה לצפותן נמצא כל רביע ממנו ת״ק אמה ומציב בו את השפופרת במסמר כדרך שמציבין את המטולטלת הנקראת בערבי עצאר״ה ובזמן שמשפעה מעלה אחת צופה אלפים אמה בצמצום ובדרכים אלו וכיוצא בהן היתה שפופרת של רבן גמליאל. וכן יכול לצפות יתר מאלפים או חסר מכן לפי הגובה והשפוע:

ולענין עמקו של גיא אינו כדרך זה ששנו בה ר״ל מביא שפופרת ומביט בה ביבשה ויודע עמקו של גיא אלא בזמן שהגיא משתפע ויורד שפוע נכון ובזמן שאדם עומד על שפתו ומסב פניו ומטה אותם ומצדדן ומעמידן כנגד שפועו כאלו הוא נכון על גבה ומביט בשפופרת כמו מדת ארכו למטה עד קרקעיתו מחשב בשפופרת כן אבל ידיעת רחבו דרך קרובה היא שמשפע את השפופרת משפה זו של גיא עד השפה האחרת ומחזיר את פניו ליבשה כשאותו השפוע של שפופרת שמור כמו שהיה ורואה את המקום שצופה אותו ומהלך אדם אחד ומשים בו סימן וחוזר ומודד אותו מקום שביבשה כמה הוא והוא שיעור רחבו של גיא או של נהר לא חסר ולא יתר וידע כי אלפים אמה כשמביט אותן בראש תור אינן מן הכן אלפים אמה שלמות אלא חסרות פחות משליש אמה וצריך להוסיף עליהן כשליש אמה כדי להשלימן:

ולענין גבהו של דקל וצל קומת המודד והיאך עושה מודד בעת אחת צל הדקל וצל קומת עצמו אחר כן מודד קומת עצמו ורואה כמה הוא הצל מקומתו וחושב בערכו וקומת הדקל לפי צלו ואפי׳ העמיד עץ שמדתו ידועה אצלו ומודד את צלו וידע כמה זה מזה כשימדוד באותו העת את צל הדקל ידע כמה זה מזה ויתברר לו כמה גבהו בלא תוספת וגרעון ובלבד שיהא הצל נופל על מקום משנה:

ולענין הרוצה שלא תשרה חיה בצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ביום ורואה להיכן צלו נוטה ומשפע ועול׳ משפע ויורד לפי (שער) [שעד] ארבעה שעות אין חיה מבקשת צל אף בימות החמה. וכשהוא נועץ קנה בארבע שעות ביום שגבהו שיעור מה שהוא חפץ להיות גבהו של קבר ורואה עד היכן צלו של קנה מגיע משפע מאותו מקום הגובה ועד מקום שהגיע הצל אליו מצד זה וכן מצד אחר וכשהוא עושה כן אין לקברו צל מעת חום השמש שהוא ארבע שעות. זהו נוסח דברי ראשונם של גאונים ועדיין צריכים אנו למודעי וגדולי הרבנים כתבו בהם בפירושיהם דברים פשוטים יותר:

מי שהוציאוהו חוץ לתחום או יצא לו בשוגג או מצד רוח רעה מותר לעשות לו מחיצה של בני אדם עכו״ם או ישראלים שערבו שיקיפוהו לכל רוחותיו או משלש שהרביעית כמו פתח לצד התחום שכל שלש מחיצות בית הוא בכל מקום חוץ ממבוי שחלוק לחצרות או חצרות שחלוקות לדיורין ואותו גבול המוקף הוא אצלו כאלו נתן בדיר או בסהר לילך ולטלטל בכלו ואם צד אחד שבהיקף נכנס לתוך התחום נמצא כשהלך עד קצה ההיקף מצד זה שהוא בתוך התחום ויכול ליכנס אפי׳ לא מלו גברי ר״ל שאין שם אנשים כל כך שיהא היקף המחיצה נכנס מצד אחד לתוך התחום אם נכנסת תוך ארבע אמות לנקודת התחום מותר גם כן שארבע אמות יש לו לאדם חוץ מן האלפים ואותן ארבע אמות יש מי שאומר שרואין אותן כאלו הוא באמצען ולדעת זה צריך שיהא תוך שתי אמות לנקודת התחום ומכל מקום אנו פוסקי׳ שארבע אמות יש לו לכל רוח שירצה ולדעת זה כל שהוא תוך ארבע לנקודת התחום נכנס ובלבד שלא ברר לו ארבע אמות לצד אחר ואעפ״י שלא אמרו מחיצה הנעשית בשבת במזיד שתהא מחיצה אלא לזרוק ולחיוב אבל לא להלך ולטלטל ולקולא דוקא במחיצה גמורה או של כלים או אפי׳ של בהמה ואפי׳ עשה אותן עראי אבל של בני אדם אפי׳ מחיצת עראי אינה אלא עראי שבעראי ואפי׳ במזיד התירוה ואפי׳ לכתחלה ובלבד לצורך ואפי׳ צורך רשות ולא סוף דבר להלוך לבד אלא אף לענין הבאה ברשות הרבים כן וכמו שאמרו הנהו זיקי דהוי שדי ברסתקא דמחוזא ר״ל ברשות הרבים ובהדי דאתא רבה מפרקא אעייליניהו שנטלן אחד ונכנס בין גדודי הבאים מן הדרשה שהיו מקיפים אותו משלש רוחותיו אמרו לוי אעילא ליה תיבנה זעירי אספסתא. ומכל מקום צריך שתהא המחיצה נעשית שלא לדעת המקיפים שאם נעשית לדעתם אוושא מילתא היא ואסור אבל דעת אותו שנעשה בשבילו לא מעלה ולא מוריד שהרי תבנא דלוי ואספסתא דזעירי נראה לכאורה שלדעתם היה וכן זיקי דרבא אלא שגדולי המחברים כתבו שלא יעמיד אותם אותו שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו ומכל מקום לדעת אסור ואינה מחיצה והוא שאמרו בזיקי דרבא לשבתא אחריתי (כמו) [בעי] עיילינהו ואסר להו משום דהוה ליה כלדעת. והוא הענין לדעתי שצריך שתהא המחיצה מקפת בכל השיעור שאם יקיפו וילך אותו היקף ועדיין הם בחוץ לתחום ויחזרו ויקיפו וכן תמיד ירגישו בדבר והרי זה כלדעת:

תוס' בד"ה ואסור לשתות כו' מה שמקשים אמאי אסור והלא משיח בן יוסף כו' עכ"ל דבריהם צ"ע אם כוונתם דגבי משיח בן יוסף לית לן למימר דאתא לב"ד הגדול לפי שיתפרסם בואו קודם שיבא משיח בן דוד א"כ לפי המסקנא תיקשי ליה בכל יום שנדר בו נמי לשתרי דאינו ראוי לבא בו ביום כיון שלא בא משיח בן יוסף כבר ואם נימא בבן יוסף נמי אימא דאתא לב"ד הגדול וא"כ מה שמקשים ממשיח בן יוסף אינו אלא לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה דאתא לב"ד הגדול תקשי ליה נמי ממשיח בן יוסף אכתי אין זה מספיק דכיון דע"כ הכא לפי המסקנא פריך מיום שנדר תקשי ליה נמי ממשיח בן יוסף ונראה שיעור דבריהם כן הוא אבל קשה האי דפריך כו' וי"ל דלפי המסקנא כו' והשתא לא ניחא הך קושיא דמשיח בן יוסף טפי לפר"ת ודו"ק:

בד"ה דלא אתי אליהו כו' וא"ת ודלמא אתי בע"ש ויבשר כו' עכ"ל גבי שבת גופיה ל"ק הכי דלא לשתרי דשמא אתי בע"ש ויבשר בשבת ובו ביום יבא משיח דהא פשיטא להו ממשמעות המקרא דלא יבא משיח ביום שיבשר אליהו אלא שיבשר יום שלפניו וק"ל:

בד"ה האי תנא כו' וההוא שמשיב כבר כו' ולא בעי"ט נ"ל דה"פ כי כו' עכ"ל דהתם כיון דעי"ט בשבת הוא וודאי דליכא טרחא כל היום כמו בע"ש ובעי"ט אחריני אלא נ"ל דהכי פי' כו' ה"נ בשבת קודם אכילה כו' דהיינו עד ד' שעות ביום שאז צריך לבער התלויות וק"ל:

בד"ה ויתיב רבא כו' פריך רב נחמן ב"י לרבא מנפל דופנה דלא שמה מחיצה עכ"ל לכאורה הסוגיא אינה מוכחת כן דלאו משום דלא שמה מחיצה נגעי בה אלא משום איסורא הוא דכן הוא לכל התירוצים דמשנינן הברייתות אהדדי דהך דנפל דופנה לא יעמיד בה אדם כו' משום איסור לעשות מחיצה הוא ומי דחקם לבעלי התוספות לפרש דרב נחמן ב"י פריך משום דלאו שמה מחיצה הוא ויש ליישב דודאי למאי דקשיין ברייתות אהדדי ליכא לשנויי אלא משום איסור הוא אבל רב נחמן ב"י דלא ידע רק ברייתא דלא יעמיד אדם כו' ולא ידע לאוקמא דאיירי לדעת כדמוקי לה במסקנא על כרחך לאו משום איסורא נגעי בה אלא משום דלאו שמה מחיצה הוא קאמר נפל דופנה לא יעמיד בה אדם כו' משום דלא מהני ליה דלאו שמה מחיצה ודקתני בסיפא לפי שאין [א] עושין אהל עראי לא קאי אלא אכלים ואיזקוף המטה ולא אאדם ובהמה כן נראה לי ליישב דברי התוס' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואסור לשתות וכו' קשה וכו' עד מ"מ היה ראוי לבא. פי' בשעת הנדר היה ראוי לבא מאתמול אליהו והיום משיח והוא נדר שבכל יום שראוי לבא יהא אסור וא"כ מאי פריך תשתרי והא דלא הקשו התוס' על התרצן מאי תירץ שאני התם דאמר קרא וכו' והא לא אתי כו' והא היה ראוי דאיכא למימר דהתרצן סמיך אמאי דמשני לקמן כבר מובטח להן לישראל כו' לכך לא היה ראוי לבא ולכך לא הקשו התוס' אלא על המקשן:

בא"ד די"ל דלפי המסקנא פריך וכו'. פי' דלפי המסקנא פירושא דברייתא בשבתות וי"ט ר"ל אם נדר בשבתות וי"ט מותר באותו יום ואם נדר בחול אסור לשתות אפי' באותו יום והשתא פריך שפיר בחול נמי פירוש אם היה יום הנרר חול נמי תשתרי באותו יום דהא בשעת הנדר לא היה ראוי אותו יום שיבא בו הואיל ולא אתא אליהו מאתמול:

ד"ה האי תנא (נמי) ספוקי מספקא ליה וכו' עד ה"ג בשבת קודם אכילה כו'. פי' אבל לאחר אכילה אתי ולכך פריך שפיר הכא לעיל אלא א"א אין תחומין בשבתות וי"ט אמאי מותר דדלמא אתי היום בשבת אחר אכילה וק"ל:

גמ' אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וצל קומתו כו' ולפי מה שיראה שירבה כו'. נ"ב והוא הדין כשיתמעט וק"ל:

תוס' בד"ה ואסור לשתות כו' שתקנתו קלקלתו. נ"ב פי' התקנה שלו שיכול לשתות הוא הקלקול שלו שבעו"ה נחרב ב"ה ועדיין לא נבנה:

בד"ה האי תנא כו' דקאמר לדבריך אף תלויות כו'. נ"ב בערב פסח שחל להיות בשבת איירי שמבערין הכל מע"ש כו':

בד"ה יתיב רב נחמן ויתיב כו' נמחק יתיב רב נחמן:

תוס' ד"ה ויתיב רבא. מנפל דופנה דאסור לעשות. עיין מהרש"א שהיה לו גי' אחרת בתוס':

גמ' אלא אמרינן לב״ד הגדול אתא. נ״ב וא"כ לא נאסר אלא חוץ לירושלים:

רש"י ד"ה כמה עמקו של גיא מביא שפופרת כו'. נ"ב זה יתכן בשפופרת שמדת צפייתה יתרה על עומקו של גיא אך לא בגיא העמוק יותר:

אֵלִיָּהוּ לָא אַתִּי, מָשִׁיחַ אַתִּי? דְּכֵיוָן דְּאַתִּי מְשִׁיחָא, עֲבָדִים רַבִּים הֵן לְיִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק (ישעיהו נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' דגאולת ישראל ממצרים היתה על פי מדת החסד שהוא סוד הכסף, אך גאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] תהיה על פי מדת הגבורה שהוא סוד יצחק עיין שם.
וידוע בסוד הברכה שבירך יצחק אבינו ע"ה את יעקב אבינו ע"ה (בראשית כז, כח) 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם' שהיא עשרה ברכות כנגד עשרה ספירות, וברכת 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים' כנגד ספירת הגבורה וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל בכונות פסוק הנזכר יעויין שם. ולכן כֵיוָן דְּאַתִּי מְשִׁיחָא על פי מדת הגבורה אז תתקיים תיכף ומיד ברכת 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים' שהיא כנגד הגבורה.
ונראה לי בס"ד מה שאמר עֲבָדִים הֵם לְיִשְׂרָאֵל תיבת 'הֵם' נראה לשון יתר? אך יובן הכונה עבדים מצד עצמם ברצונם ולא מחמת הכריח, ולכן תכף ביום ראשון באים לשמש וכל זה בקץ של בְּעִתָּהּ (ישעיה ס, כב).

הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא, מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ בַּיַּבָּשָׁה וְיֵדַע כַּמָּה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא. עיין מה שאמר רש"י ז"ל [כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה - ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה ואח"כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת]. והגאון תורת חיים ז"ל תמה על פירוש רש"י היאך יוכל להבחין דבר זה, שהרי כשמתרחק לאחוריו ארבע וחמש אמות שוב לא יראה קרקעית הגיא, לא מפני המרחק אלא לפי ששפת הגיא מפסיק בינו לבין קרקעית הגיא עד כאן דבריו, והניח כל זה בקושיא עיין שם.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד כונת רש"י ז"ל ברורה ופירושו הוא מוכרח מאד, דאין כונת רש"י ז"ל לומר שיחזור לאחוריו דהיינו לצד היבשה המתרחקת משפת הגיא כמו שמבין הגאון תורת חיים ז"ל דזה לא יתכן כלל וכמו שטען, אך הכונה הוא אם רצה לידע עמקו של גיא בדקדוק, ואינו יכול למדוד מחיצתו מפני הגובה, יעשה כך:
יביא שפופרת שיש בה לצפות בה יותר משיעור עומק הגיא לפי אומד הדעת למרובה, באופן שברור לו שיעור צפיית השפופרת יותר משיעור עומק הגיא בודאי, ויעמוד על שפת הגיא בצד אחד מצדדי הגיא ויביט בשפופרת ההיא בקרקעית הגיא בנקודת קרקעית הגיא אשר לפני מעמד רגליו ממש, וזו הנקודה תהיה מטרתו.
ויתחיל לילך על אורך שפת הגיא לאחוריו והשפופרת בידו וצופה בה באותה נקודה אשר בקרקעית הגיא שהיתה כנגד מעמד רגליו אשר שם אותה למטרה, ובעת הלוכו על אורך שפת הגיא הנה הוא רואה את הנקודה של קרקעית הגיא באותה השפופרת, ואחר שיתרחק במהלכו לאחוריו על שפת הגיא עד שלא יוכל לראות עוד את הנקודה ההיא על קרקעית הגיא, מפני שנשלם כח צפיית השפופרת שבידו, אז נתברר לו בזה עומקו של גיא כמה, כי אז ימדוד הקרקע של שפת הגיא שלך בה בהיותו צופה בשפופרת שבידו.
ויתחיל למדוד מן מקום שכלה בו צפיית השפופרת עד מקום שעמדו רגליו בראשונה שהוא למעלה מאותה הנקודה שבקרקעית הגיא, ואם למשל עלה המדידה של שפת הגיא שלשים אמה, והוא יודע שצפיית השפופרת היא שיעור מאה אמה, הנה בזה נתברר לו דעומק הגיא הוא שבעים אמה, כי צריך לנכות מן שיעור מאה אמה של צפיית השפופרת שלשים אמה של מהלך שפת הגיא.
וזה שאמר רש"י ז"ל ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו, דהינו מקום העומק שהוא תחת רגליו שעומד שם, ויתרחק לאחוריו רצונו לומר יתרחק לאחוריו על שפת הגיא עצמו לאורכו ולא לצד היבשה שאחרי שפת הגיא, אלא הולך על שפת הגיא עצמו לאחוריו ועיניו תצפנה באותה הנקודה של קרקעית הגיא שהיא תחת מקום שהתחיל לעמוד בו, כי יעשה לו איזה סימן מתחלה והוא יהלך עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא, כלומר במקום שכלה ראיית הנקודה ההיא הראשונה שם כלה צפיית השפופרת, אשר שיעור צפייתה ידועה אצלו כמה אמות היא צופה, שאם יתרחק עוד מעט לא יראה עוד את נקודת קרקעית הגיא ההיא, ובזה ידע שמידת גבהו של גיא ומדת אורך שפת הגיא שהלך בו מן מקום המכוון כנגד הנקודה ההיא עד מקום שכלה צפיית השפופרת.
הנה כל זה המידה היא מידת צפיית השפופרת הידועה לו ואז בזה יבין עומקו של גיא בבירור, על ידי שימדוד שפת הגיא שהלך בו ויראה אם עלה שלשים אמה והוא יודע ששיעור צפית השפופרת מאה אמה, ינכה שלשים מן המאה וידע שעומק הגיא הוא שבעים אמה וזה ברור.
והרחבתי הדברים בזה כדי להקל על המעיין שיהיה קשה ההבנה יען כי ראיתי אדם גדול וגאון קדמון הוא הגאון תורת חיים ז"ל אגב חורפיה לא דק במחילת כבודו להבין דברי רש"י ז"ל על אמתות וחשב בהם דרך אחרת ולכך נתקשה בהם. ועוד ראיתי להגאון תורת חיים ז"ל הנזכר שעשה אופן אחר בפירוש הגמרא דלא כפירוש רש"י ז"ל יעיין שם.
ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל לא בחר בפירוש הרב ז"ל מפני דלפי פירושו הוי לי למימר יתקן שפופרת כפי עומקו של גיא ומביט בה ביבשה, ואומרו יביא שפופרת משמע שהיא מתוקנת ומכוונת על שיעור ידוע, ורק יביט בה ביבשה כדי לברר על ידה שיעור הגיא.
ודע כי שפופרת שהיתה לרבן גמליאל היתה עשויה בחכמה, ששיעור צפייתה הוא רק אלפים אמה לא פחות ולא יותר, ובאו חכמינו ז"ל ללמדנו שקידות וחריצות רבותינו הראשונים וחרדתם על חוקי התורה ומשפטיה, שהיו מכינים כלים שיהיו מזומנים להם לעת הצורך כדי שלא יבואו לידי מכשול.
והנה על דרך המוסר נראה לי בס"ד דברי חכמים ז"ל, באומרו הָרוֹצֶה לֵידַע עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא רמז למדת הענוה, דכתיב (ישעיהו מ, ד) 'כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא' שצריך האדם לירד בה לעומק, ולא די לו שילך בה בדרך המצוע כשאר מידות, ואם ירצה לידע כמה נאה ומשובח העומק של מדת הענוה שהאדם מעמיק בה לירד עד קצה אחרון שלה, יָבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ, והוא כי יראה שהשפופרת דרכה כשהיא ארוכה אין צופים בה למרחוק, וכשהיא קצרה צופים בה למרחוק וכמו שפירש רש"י ז"ל.
והנה בזה ילמוד מוסר על מדת הענוה אם יהיה האדם קטן וקצר בעיניו, אז הוא יביט במושכלות וישיג השגה רבה ביותר למרחוק ואם יראה עצמו גדול תתמעט השגתו ותתקצר חכמתו במושכלות. וכמ"ש (זוהר חלק ג קסח.) 'מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר' ועל כן ראוי שהאדם יתפוש קצה אחרון של מדת הענוה וירד לעומק שלה ולא יעמוד בדרך המיצוע.
ועוד נראה לי גיא רמז לעולם הזה וקניינים שלה שהאדם עמל בעולם הזה כדי לקנות דברים הגופניים הנמצאים בה, כי כל דברים הגופניים הם מטה מטה, מה שאין כן דברים הנפשיים לשמים שהם מעלה מעלה, ואז ילמוד האדם מוסר מן השפופרת שהיא עשויה כמו זה שקורין דארבין שראשו אחד קטן ודק וראשו אחד רחב, ואם האדם יתן עיניו לראות בראש הדק יראה אותו דבר שלפניו גדול מאד וקרוב אליו, ואם יתן עיניו לראות בראש הרחב יראה דבר שלפניו רחוק וקטן מאד, כן האדם בענייני עולם הזה אם יתן עיניו בחלק הגדול לחמוד אותו אז יתרחק אותו דבר ממנו וגם יקטן אצלו, ואם יתן עיניו בחלק הקטן והמועט אז יגיע לידו בקרוב ואז יגדל אצלו.
ומה שאמרו 'הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל' נראה לי בס"ד על דרך המוסר, כי דקל רמז לצדיק דכתיב (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, והוא דקל המוציא פירות מתוקים והן הן מצות ומעשים טובים, וכל אדם חייב לכבד הצדיקים שבדורו כראשונים ז"ל, כמו שאמרו (ראש השנה כה:) 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' רצונו לומר יפתח בערך דורו הוא כשמואל, והיינו דצריך כל אדם לכבד הצדיקים שבדורו על ידי שיעריך מעשיהם לגבי מעשיו, דאז נחשבים לפי ערכו כערך הראשונים הקדמונים, אבל לא יאמר וכי צדיק זה הוא כרבי שמעון בן יוחאי או כרבי פנחס בן יאיר כדי שאכבדהו כבוד גדול, דהאומר כן הוא טועה, יען כי זה הדור אינו כדור רבי שמעון בן יוחאי כדי שתרצה שיהיה זה שבדורך כמו רבי שמעון בן יוחאי, דזה הכלל גדולי הדור נערכים לפי ערך אנשי דורם.
ולזה אמר יִמְדֹד תחלה צִלּוֹ צלו דהיינו מעשיו וחכמתו, כי התורה והמעשים טובים הם צל האדם שהוא חי בהם, וימדוד אז צֵל קוֹמָתוֹ של הדקל שהוא הצדיק שבדורו שתהיה מדידתו בערך מדידת עצמו, ואז יֵדַע כַּמָּה הוא גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל, רצונו לומר כמה גודל מעלתו שראוי לכבדו.
ועוד נראה לי בס"ד על דרך הסוד, כי ידוע מה שכתב מא"א ז"ל דמט"ט נקרא 'דֶּקֶל'. גם ידוע מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות) דמט"ט הוא בששה קצוות דיצירה ולכן יש בו ששה אותיות כנגד ו"ק דיצירה עיין שם. גם ידוע דמט"ט מספרו כמספר שד"י ולזה אמר רבותינו ז"ל שמו כשם רבו. גם ידוע מ"ש בעץ חיים שער השמות דשם שדי בששה צרופיו הוא סוד הציצית דמט"ט, ושם מפורש החשבון לנכון ע"ש. נמצא סוד הציצית דמט"ט הוא בשם שדי, ולכן מספר שם מט"ט עולה שדי [314]
וז"ש הָרוֹצֶה לֵידַע גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל הוא מט"ט הנקרא דקל, אם תרצה לידע מעלתו, תִּמְדֹּד צִלּוֹ הוא שם שדי שהוא סוד הציצית דמט"ט, ולהכי קרי ליה צִלּוֹ כי הוא רמוז במספר שמו של מט"ט ובזה תבין מעלתו, גם עוד תִּמְדֹּד צֵל קוֹמָתוֹ שהם ששה קצוות דעולם היצירה כי עד סוף ו"ק דיצירה היא קומת מט"ט, ותמצא גם כן זה המספר של קומתו שהוא ו"ק דיצירה גם כן רמוז בשמו הטוב, וכמו שכתב רבינו זלה"ה דבשם מט"ט יש ששה אותיות לרמוז שהוא בששה קצוות דיצירה ודוק.

תַּנְיָא: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּה אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָּם. נראה שְׁפוֹפֶרֶת זו עשויה כמו כלי שקורין דרבי"ן שהוא שני כלים חלולים מונחים זה תוך זה, אחד רחב ואחד דק, ויש חתיכה אחת קטנה מקפת וסובבת לשתי הכלים האלה, והאדם מסבב חתיכה זו בידיו, ואז נמתח ונמשך כלי הארוך מעל כלי הדק העומד בקרבו ומתראה כלי הדק יוכל מה שהאדם מגלגל חתיכה זו הסובבת על הדרבי"ן מבחוץ יותר יוצא ומתראה כלי הדק יותר, וזו השפופרת של רבן גמליאל היתה מתוקנת באופן זה, אך היה רשום על כלי הדק הפנימי נמראש השנה שאם על ידי הסיבוב נראית ונגלית נמרה אחת אז צופה בה משוי אלפים אמה, ואם נגלית עד נמרה שנית צופה בה ב' אלפים ות"ק אמה, ואם נראית נמרה שלישית צופה יותר, וכן על זה הדרך, והיתה אצלו כדי למדוד בה תחומי שבת ושאר עניינים.

תוס' ד"ה יתיב רב נחמן בר יצחק וכו' משמע דרב נחמן בר יצחק לאו היינו ר"נ. עי' לעיל דף יח ע"ב תוס' ד"ה מתקיף ולקמן עב ע"ב:

ואסור כל ימות החול. דילמא אתי: לפני בא יום ה'. לפני ביאת בן דוד יבא אליהו לבשר: מפני הטורח. שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו: עבדים הן. ואין לישראל טורח דאיכא דטרח להו: בחד בשבא לשתרי. דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה ליפשוט דחייש לדילמא אתא אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה: ומשנינן מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא דדילמא אין תחומין ומש''ה אסר בחד בשבא ולחומרא אבל מפשט לא פשיטא ליה דתילף התירא מיניה: כיון דחל עליה נזירות. בע''ש ומספקא דילמא אתי משיח היום לב''ד הגדול היכי מישתרי לשתות למחר בשבת ליחוש דילמא אתא לב''ד הגדול מאתמול: דקאי בשבת וקא נדר ביו''ט וקא נדר. כלומר כשקיבל נדר זה היה שבת או יו''ט והיינו דקתני מותר לשתות בשבתות וימים טובים אותה שבת או אותו יו''ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפילו בשבת דילמא אתא אתמול בן דוד וחל עליה נזירות: שפופרת. קנה חלול וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר והיתה שפופרת של רבן גמליאל מתוקנת למדת צפיית אלפים או בים או ביבשה: כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה. ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה ואח''כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת: גובהו של דקל. ומתיירא לעלות בו ולמודדו: ימדוד צלו. של דקל: וצל קומתו. של עצמו ופעמים שהצל רבה על המיצל ופעמים שהמיצל רבה על הצל כשחמה עומדת בגובה הרקיע צל כל דבר הוי קטן וכשחמה בשיפולו הוי צל ארוך הלכך מודד אף צל קומתו ולפי מה שיראה שירבה צל קומתו על קומתו ידע שריבוי צל הדקל על הדקל או כפלים או שליש או רביע: הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר. כעין מצבה היו מציבין על הקבר כעין שאנו מגביהין וצוברין בו עפר ומשפע לכאן ולכאן והירא שלא תבא חיה רעה להסתופף בצל הקבר מפני חום השמש ויריח את המת ויחטטנו: נועץ קנה בד' שעות. כשבא לעשות הבנין ינעוץ קנה בארבע שעות ביום שאותה שעה מתחיל השמש להתחמם והצל צונן ונוח כדאמרינן בברכות (ד' כז.) וחם השמש ונמס איזו שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר זה ארבע שעות ולפיכך חיות מתאוות לצל באותה שעה ולאותו צד שיראה זה שצל הקנה נוטה. ישפע הבנין ויעשה שיפוע ארוך שלא יהא נוטה לו צל ואע''פ שכשתסוב החמה יהיה לו צל לצד אחר כיון דבההיא שעתא ליכא צל תו לא אתיא חיה להתלונן בצילו דההיא שעתא אזלא עד דמשכחא ועוד דלאחר ארבע שעות אף הצל חם ולא איכפת לה לחיה בצל: בדמלו גברי. שהיו לו אנשים הרבה שיכולין לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ממקום שהוא שם עד התחום: הלכה כרבן גמליאל. דליהנו ליה מחיצות שלא שבת בהן מבעוד יום כדאמר לעיל גבי דיר וסהר או דילמא פשיטא ליה דהלכה כרבן גמליאל והכא הוא דלא מלו ליה גברי עד תוך התחום אלא עד ב' אמות סמוך לתחום:

ואסור לשתות יין כל ימי החול. וא''ת מאי שנא דלא אסרינן כהן לשתות לעולם יין כדאמרינן בסנהדרין (ד' כב:) אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו פי' שעברו כמה שנים שלא נבנה הבית ואמאי לא חיישינן לבן דוד כי הכא וי''ל דהתם ליכא איסורא דאפשר בכהן אחר או יישן מעט אבל הכא אי אתי עובר על נזירותו ובפ''ק דביצה (ד' ה:) נמי אמרינן חיישינן לשמא יבנה ור''ת מפרש ביום שבן דוד בא שראוי לבא והשתא לא קשיא מידי וניחא נמי מה שמקשינן אמאי אסור והלא משיח בן יוסף יש לו לבא תחילה ועדיין לא בא אבל קשה האי דפריך בסמוך בחול נמי לשתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול מ''מ היה ראוי לבא י''ל דלפי המסקנא פריך דמוקמינן דקאי בשבת וקנדר משום הכי פריך בחול לשתרי יום שנדר בו שאינו ראוי לבא באותו יום הואיל ולא אתא אליהו מאתמול: דלא אתא אליהו בשבת. וא''ת ודלמא אתי בערב שבת ויבשר בשבת וי''ל דקרא הנני שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' משמע ביום שבא יבשר: האי תנא ספוקי מספקא ליה. וההיא דתנן בפרק קמא דפסחים (ד' יג.) דקאמר לדבריך אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם איכא למימר נמי מספקא ליה וההוא שמשיב כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא בשבת ולא בערב שבת ולא בערב יו''ט נראה לי דהכי פירושו כי היכי דלא בא לא בערב שבת ולא בערב י''ט מפני הטורח של תקון סעודה הכי נמי בשבת קודם אכילה מפני טורח סעודת שבת: מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל בשפופרת וכו'. אפילו לרבי מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר אם לא היתה כוונתו לכך לא יכנס הכא מתכוונים היו לשבות בעיר והיו סומכין על שפופרת של ר''ג: יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב: נחמן. הכא משמע דרב נחמן בר יצחק לאו היינו רב נחמן סתם וכן בכמה מקומות ודלא כפ''ה דסוף פרק כל הגט (גיטין ד' לא:) דקאמר רב נחמן בר יצחק אנא לא צריכנא להו פירוש לבי ריש גלותא ופ''ה התם משום דהוי חתנו של ריש גלותא דהא רב נחמן סתם הוי חתנו של ריש גלותא כדמוכח בהעור והרוטב (חולין ד' קכד.) אלא הא דקאמר לא צריכנא משום דעשיר היה ורב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב דהא רב נחמן סתם היה חבירו דרב ששת ובירושלמי מוכח דרב נחמן בר יעקב היה חבירו דרב ששת וגם בשום מקום בש''ס אינו מזכיר בפירוש רב נחמן בר יעקב אלא אצל רב נחמן בר רב חסדא או רב נחמן בר יצחק: ויתיב רבא וקמבעיא ליה גרסינן ול''ג אמר ליה רב נחמן בר יצחק דהכא פשיטא ליה במחיצה של בני אדם שמותר לעשות ובתר הכי פריך רב נחמן בר יצחק לרבא מנפל דופנה דאסור לעשות: אילימא בדלא מלו גברי. ואם תאמר כי לא מלו גברי נמי ילך אל מקום שהמחיצה מגעת ואחר כך יעשה היקף אחר עד שיגיע לתחום ויש לומר כיון שכבר עשו פעם אחת ידעו שלדעת כן עשו ואסור מכאן ואילך כדמסיק בסמוך בשמעתין:

עירובין מג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד