עירובין מב ע"ב

הָיָה מוֹדֵד וּבָא וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכׇל הָעִיר כּוּלָּהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר אֶת הַתְּחוּם בְּרַגְלָיו מַאי מְטַלְטֵל לָאו עַל יְדֵי זְרִיקָה
אָמַר רַב הוּנָא לָא עַל יְדֵי מְשִׁיכָה
אָמַר רַב הוּנָא הָיָה מוֹדֵד וּבָא וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי חָצֵר אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי חָצֵר
פְּשִׁיטָא אֵימָא יֵשׁ לוֹ חֲצִי חָצֵר
הַאי נָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי בְּכוּלַּהּ קָא מַשְׁמַע לַן
אָמַר רַב נַחְמָן מוֹדֶה לִי הוּנָא הָיָה מוֹדֵד וּבָא וְכָלְתָה מִדָּתוֹ עַל שְׂפַת תִּקְרָה מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכׇל הַבַּיִת
מַאי טַעְמָא הוֹאִיל וְתִקְרַת הַבַּיִת חוֹבֶטֶת
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן כְּתַנָּאֵי הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּנְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בְּסַהַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת
מַאי לָאו רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאָמְרוּ מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ דְּלָא גָּזְרִי הִילּוּךְ דִּיר וְסַהַר אַטּוּ הִילּוּךְ בְּבִקְעָה
וּמִדְּהִילּוּךְ אַטּוּ הִילּוּךְ לָא גָּזְרִי טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ לָא גָּזְרִי
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת דְּגָזְרִי הִילּוּךְ דִּיר וְסַהַר אַטּוּ הִילּוּךְ דְּבִקְעָהּ וּמִדְּהִילּוּךְ אַטּוּ הִילּוּךְ גָּזְרִי טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ נָמֵי גָּזְרִי
מִמַּאי דִּילְמָא כִּי לָא גָּזְרִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִילּוּךְ סַהַר וְדִיר אַטּוּ הִילּוּךְ בִּקְעָה הָנֵי מִילֵּי הָתָם דִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת הֵן
אֲבָל טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ דְּמָקוֹם אֶחָד הוּא הָכִי נָמֵי דְּגָזְרִי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחֵר חֶפְצוֹ
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי מִמַּאי דְּמִשּׁוּם דְּגָזְרִי הוּא דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּקָא סָבְרִי כִּי אָמְרִינַן כׇּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמֵי הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם
אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם לָא
אָמַר רַב הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּדִיר וְסַהַר וּסְפִינָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּסְפִינָה אֲבָל בְּדִיר וְסַהַר לָא
דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּסְפִינָה מַאי טַעְמָא
אָמַר רַבָּה הוֹאִיל וְשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם
רַבִּי זֵירָא אָמַר הוֹאִיל וּסְפִינָה נוֹטַלְתּוֹ מִתְּחִילַּת אַרְבַּע וּמַנַּחְתּוֹ בְּסוֹף אַרְבַּע
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁנִּפְחֲתוּ דּוֹפְנֵי סְפִינָה אִי נָמֵי בְּקוֹפֵץ מִסְּפִינָה לִסְפִינָה
וְרַבִּי זֵירָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה אָמַר לָךְ מְחִיצּוֹת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

הנותן את עירובו ובא לילך ממקום עירובו אלפיים אמה, והיה מודד ובא, וכלתה מדתו בחצי העיר שלא שבת בה, [דלא חשבינן כל העיר כארבע אמות, שהרי לא שבת בה, אלא במקום שכלתה מדתו שם כלה תחומו], מותר לטלטל בכל העיר כולה [שעירבו בה עירובי חצירות, או ביום טוב שאין צריך עירוב], ובלבד שלא יעבור את התחום ברג ליו.

ומברייתא זו מוכח כשמואל: שהרי, במאי קאמר הברייתא דמטלטל בכל העיר [שאין יכול הוא עצמו לבוא לשם, שהיא מחוץ לתחומו]?! וכי לאו על ידי זריקה מתוך אלפיים לחוץ לאלפיים אמה?! הרי דתניא כוותיה דשמואל.

[גירסת הב"ח: ורב הונא אמר לך: לא על ידי זריקה, אלא על ידי משיכה; וכתב רש"י דלא גרסינן לה, וראה הערה] ^[10].

אמר רב הונא: היה מודד ובא, וכלתה מדתו בחצי חצר, כיון שלא שבת בה אין לו אלא חצי חצר להלך בה, ואסור לצאת לחציה השני.

ותמהינן עלה: פשיטא, שהרי כלו אלפים אמה?!

ומשנינן: אימא, יש לו חצי חצר להלך בה, כלומר: החידוש הוא, שחצי חצר יש לו.

ותמהינן עלה: האי נמי פשיטא?!

ומשנינן: מהו דתימא, ליחוש דילמא אתי לטלטולי [להלך, תוספות בהבנת רש"י] בכולה חצר, קא משמע לן דחצי חצר מותר לו להלך בה.

וכאן חוזרת הגמרא למחלוקת האמוראים דלעיל בעמוד א', אם אסור לזרוק מתוך אלפיים אמה אל מחוץ לאלפיים אמה, משום שמא ימשך:

אמר רב נחמן, שלא גזר לעיל [בעמוד א'] בבקעה שמא ימשך, ומתיר לטלטל חוץ לאלפיים על ידי זריקה:

מודה לי הונא - שאוסר לזרוק מתוך אלפיים אמה אל מחוץ לאלפיים, שמא ימשך - שאם היה מודד ובא, וכלתה מדתו על שפת תקרה, כלומר: שנפרץ כותל הבית ונשארה תקרה בלבד, ובתחילת הבית כלו האלפיים אמה שלו, שעל אף שאסור לו להכנס אל הבית מותר לו לטלטל בכל הבית - שהוא מחוץ לתחום - על ידי זריקה מן החצר שלפני הבית לתוכו, ולא גזרינן שמא ימשך.

מאי טעמא?

הואיל ותקרת הבית "חובטת".

כלומר: נראית כיורדת וסותמת, ואיכא היכר ולא ממשיך לתוך הבית. שהרי עיניו נותן בתקרה, וסימן הוא לו, ששם כלתה מדתו.

אמר רב הונא בריה דרב נתן: הא דפליגי רב נחמן משמיה דשמואל ורב הונא אי גזרינן שמא ימשך, כתנאי דפליגי במשנתנו היא.

דתנן: הוליכוהו נכרים לעיר אחרת, ונתנוהו בדיר או בסהר.

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה, ואף שלא שבת בה, כיון שאין לו אלא ארבע אמות, הקילו שתהא כולה כארבע אמות בלבד.

ורבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות בתוכם.

מאי לאו בהכי פליגי: כולי עלמא מודו, שמעיקר הדין כיון שנתנוהו במקום מוקף מחיצות, אף שלא שבת בהם יש לנו לדון כל המקום כארבע אמות, וטעם האוסר משום גזירה הוא, ובהכי פליגי:

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה דאמרו מהלך את כולה, טעמייהו משום דלא גזרי הילוך דיר וסהר שיש להם מחיצות, אטו הילוך בבקעה שאין לה מחיצות ואין לו בה אלא ארבע אמות.

ואם כן, מדהילוך דיר וסהר אטו הילוך דבקעה לא גזרי, טלטול חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה, אטו הילוך חוץ לאלפיים אמה נמי לא גזרי, [רש"י] ^[11].

והיינו דרב נחמן דלא גזר.

ורבי יהושע ורבי עקיבא, דאומרים: אין לו אלא ארבע אמות, מאי לאו דטעמייהו: דגזרי הילוך דיר וסהר אטו הילוך דבקעה.

ואם כן, מדהילוך אטו הילוך גזרי, טלטול אטו הילוך נמי גזרי, והיינו דרב הונא.

ודחינן: ממאי דכתנאי היא?!

דילמא אליבא דרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה יש לחלק בין הגזירות, ולומר:

כי לא גזרי רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הילוך סהר ודיר אטו הילוך בקעה, הני מילי התם דשני מקומות הן שאין דומין זה לזה, שהרי דיר וסהר מוקפין מחיצות, ובקעה אינה מוקפת [רש"י].

אבל טלטול חוץ לאלפיים אמה אטו הילוך חוץ לאלפים אמה, דמקום אחד הוא, הכי נמי דגזרי שמא ימשך אחר חפצו.

ורבי יהושע ורבי עקיבא נמי יש לומר שאין ללמוד מדבריהם לעניננו, ומשום: דממאי דטעמם משום דגזרי הוא?!

דילמא טעמם משום דפליגי אעיקר מילתייהו דרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה דשרו לילך בכולה אף שלא שבת בה, וקא סברי רבי יהושע ורבי עקיבא:

כי אמרינן "כל הבית כולו כארבע אמות דמי", הני מילי היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, אבל היכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, לא חשבינן ליה כארבע אמות.

אמר רב:

הלכתא כרבן גמליאל במה שאמר במשנתנו בדיר בסהר ובספינה שמהלך את כולה ^[12].

ושמואל אמר: הלכתא כרבן גמליאל בספינה שמהלך את כולה, אבל בדיר וסהר, לא קיימא לן כוותיה, ואינו מותר להלך בהן חוץ לארבע אמותיו.

ומפרשינן: דכולי עלמא - בין לרב ובין לשמואל - מיהת, הלכה כרבן גמליאל בספינה ואף לשמואל דלא פסיק כוותיה בדיר וסהר.

וכי מאי טעמא שאני לן בין דיר וסהר לספינה, דבדיר וסהר קיימא לן כרבן גמליאל, ובספינה כרבי עקיבא?!

אמר מפרש רבה:

ספינה שאני, הואיל ושבת באויר מחיצות הספינה מבעוד יום. ולפיכך אף דלא סבירא לן כרבן גמליאל בדיר וסהר, ומשום דלא סבירא לן שיהיה היקף מחיצות שלא שבת בהן כארבע אמות, הכא בספינה ששבת בהן מבעוד יום, קיימא לן שפיר כרבן גמליאל דהוי כארבע אמות ^[13].

רבי זירא אמר מפרש:

הא דספינה עדיפא מדיר וסהר, אינו משום היקף מחיצות הספינה, ואדרבה, אפילו לרבן גמליאל אין מועילות מחיצות של ספינה להיות כארבע אמות [ומפרש טעמיה בגמרא, בסמוך], ולפיכך, אם עמדה הספינה לכולי עלמא אסור להלך בה.

אלא מחלוקת התנאים שבמשנה היא כשהספינה מהלכת, דלרבן גמליאל מהלך את כולה אף בלאו המחיצות, ובזה הוא דקיימא לן כוותיה.

וטעמיה דרבן גמליאל: הואיל וספינה נוטלתו מתחילת ארבע אלו, ומנחתו בסוף ארבע אחרות. "כלומר: כשעוקר את רגלו, קודם שיניחנה הספינה מוציאתו מארבע אמות שלו [שהיו לו בים מתחת הספינה] ונכנס לתוך ארבע אמות אחרות בעל כרחו, והוה ליה כמי שהוציאוהו נכרים חוץ מארבע אמותיו ונתנוהו לתוך ארבע אמות אחרות, שנותנין לו ארבע אמות, וכן לעולם" [לשון רש"י שכתבו לעיקר].

ורבי יהושע ורבי עקיבא פליגי ארבן גמליאל, משום דסבירא להו: דספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה [ראה בבא מציעא דף ט:], כלומר: שכשהספינה מהלכת אין היא יוצאת מארבע אמות שבים, לארבע אמות אחרות, אלא לעולם עומדת היא באותן ארבע אמות, והמים שתחתיה נעים ומוליכין אותה. ונמצא שכשמהלך האדם בתוכה יותר מארבע אמות, יוצא הוא מארבע אמותיו, לתוך ארבע אמות אחרות שאינן שלו, [על פי ריטב"א].

ומפרשינן: מאי בינייהו דרבה ורבי זירא?

איכא בינייהו:

א. שנפחתו דופני ספינה ואין לה מחיצות.

לרבה, הסובר דמשום מחיצות הספינה מותר להלך בה, השתא דליכא מחיצות, אסור.

ולרבי זירא הסובר דלאו משום מחיצות הספינה הוא שמותר, אלא משום הילוך הספינה, הכא נמי כיון דמהלכת היא, שרי ^[14].

ב. אי נמי איכא בין טעמו של רבה לטעמו של רבי זירא: בקופץ מספינה ששבת בה לספינה אחרת, אם מותר להלך בספינה השניה כשהיא מהלכת [ריטב"א].

לרבה, אסור, שהרי לא שבת במחיצות ספינה זו.

ולרבי זירא מותר, שהרי מה לי הכא מה לי התם.

ומפרשינן: ורבי זירא, מאי טעמא לא אמר ומפרש כרבה?

אמר לך רבי זירא: מחיצות הספינה לאו שם מחיצות עלייהו לעשות הספינה כולה כארבע אמות,

הערות

^[10] הוסיף רש"י: ומאן דגריס לה הכי קאמר: דאף לרב הונא על ידי זריקה הוא דאסור, כיון שאת חפציו הוא זורק וגזרינן שמא ימשך אחר חפציו. אבל למשוך חפצים שאינם שלו מחוץ לאלפיים לתוך אלפיים מותר אף לרב הונא, דכיון שאינם שלו לא חיישינן שמא ימשך אחריהם. והוסיפו התוספות: דכיון דמותר הוא בטלטול חוץ לאלפיים על ידי משיכה אף לרב הונא, אם כן הא דאסר רב הונא לטלטל אף בתוך אלפיים משום מחיצה שנפרצה במלואה למקום האסור לה, היינו נמי דוקא באותו אופן שאסור חוץ לאלפיים. ולפיכך אינו אסור לטלטל אלא כלפי חוץ, כדרכו או על ידי זריקה. וכתבו עוד: שמצינו נפרצה במלואה למקום האסור לה לחצאין, בפרק כל גגות דף פט. במילתא דרב שם. והמדקדק בדברי רש"י שם בד"ה רב אמר, יראה שחולק על התוספות שם בד"ה רב שכתבו שם כעין שכתבו הכא, ולשיטתם אזלי.

^[11] ראה מה שתמה הריטב"א מה ענין זה לזה.

^[12] הא דקאמר רב "הלכתא" כרבן גמליאל בספינה, היינו משום דרבי יהושע ורבי עקיבא פליגי עליה אף בספינה, וכמו שנתבאר במשנה. ובגמרא לקמן בעמוד א', מפרש, מנין לנו דפליגי. ותוך כדי פירוש הסוגיא יתבאר במה פליגי.

^[13] אבל רבי יהושע ורבי עקיבא סבירא להו, דבספינה אסור, ואף ששבת באויר מחיצותיה מבעוד יום אינה כארבע אמות, ובטעמייהו נחלקו הראשונים, ראה תוספות ד"ה אבל, ורשב"א וריטב"א. ובסיכום הסוגיא בהמשך.

^[14] כתב המשנה ברורה בסימן ת"ה סקכ"ו: שאם נפחתו דפנותיה לפחות מעשרה טפחים, או שנפרצה פירצה יותר מעשר אמות, או שהפרוץ מרובה על העומד, כיון שבטל שם רשות היחיד מינה, אין להיקף זה תורת ארבע אמות.

היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו, וכלתה מדתו בחצי העיר — מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו. שלא יצא מחצי העיר, שהוא סוף תחומו. ואם אינו יוצא ברגליו במאי [במה] מטלטל בעיר, לאו [האם לא] על ידי זריקה? וקשה לרב הונא האוסר לטלטל על ידי זריקה במקום שאסור לו להלך בו.

אמר רב הונא: לא, הכוונה היא שמטלטל בעיר רק על ידי משיכה, שמותר לו למשוך חפצים מחצי העיר האחר אל המקום שבו הוא נמצא, שבכך אין לחשוש שמא יבוא להימשך אחר החפץ, שכן הוא מקרב את החפץ אליו.

א אמר רב הונא בדומה לכך: היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח עירובו, וכלתה מדתו בחצי חצר — אין לו אלא חצי חצר.

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין לו רשות להלך יותר מתחום שבת שלו! ומשיבים אימא [אמור]: יש לו חצי חצר כלומר חידש לנו רב הונא צד אחר, שמותר לו לטלטל בחציה זה של החצר.

ומקשים: האי נמי פשיטא [גם דבר זה פשוט] כי מדוע יאסר עליו הטלטול ברשות היחיד שהוא מותר להלך בה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש דלמא אתי לטלטולי [נחשוש שמא יבוא לטלטל] בחצר כולה, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לנו לחשוש לכך.

אמר רב נחמן: מודה לי רב הונא במקרה דומה שאין גוזרים משום שמא ימשך: מי שהיה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו וכלתה מדתו על שפת תקרה, כלומר תחת תקרה, אף שחלק הבית שמתחתיה נפרץ שהבית עצמו מחוץ לתחומו — מותר לטלטל בכל הבית על ידי זריקה,

מאי טעמא [מה הטעם]? — הואיל ותקרת הבית חובטת. כלומר, תקרת הבית נראית לו כמחיצה, ואין לחשוש שיעבור מחיצה זו וימשך אחר חפצו.

ב אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: מחלוקת שמואל ורב הונא אם גוזרים שמא ימשך, יסודה כתנאי [במחלוקת תנאים]. שאף הם נחלקו באותו נושא, ומחלוקת זו במשנתנו: מי שהוליכוהו בעל כורחו לעיר אחרת מחוץ לתחום, ונתנוהו בדיר או בסהר שהיו שם, רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה את הדיר והסהר כולו, שכיון שהם מוקפים במחיצה, כל שטחם נחשב כארבע אמות בלבד. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא אומרים: אין לנו אלא ארבע אמות.

מאי לאו [האם לא] נאמר רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה שאמרו: מהלך את כולה — שלא גזרי [גזרו] הילוך שמותר בדיר וסהר אטו [משום] הילוך בבקעה ואמרו שכיון שהדיר מוקף במחיצה אינו דומה לבקעה שבה אסור לצאת מארבע אמות שלו,

ומדהילוך אטו הילוך לא גזרי, טלטול אטו הילוך לא גזרי [ומכיון שהילוך מותר משום הילוך אסור לא גזרו, ודאי שבטלטול משום הילוך לא גזרו], ובוודאי יתירו בבקעה שהוקפה בשבת על ידי גויים טלטול שעל ידי זריקה אפילו יותר מאלפיים אמה ולא יגזרו, כשם שלא גזר שמואל.

ואילו ר' יהושע ור' עקיבא שאומרים: אין לו אלא ארבע אמות, ודאי הטעם משום דגזרי [שגזרו] הילוך דיר וסהר אטו [משום] הילוך בקעה, ומדהילוך אטו הילוך גזרי, טלטול אטו הילוך נמי גזרי [וממכיון שהילוך משום הילוך גזרו, טלטול משום הילוך גם כן גזרו] וכשיטת רב הונא.

את ההשוואה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שכן הוא? דילמא כי לא גזרי [שמא כאשר לא גזרו] רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הילוך סהר ודיר אטו [משום] הילוך בקעה, הני מילי התם [דברים אלה אמורים רק שם] ששני מקומות שונים הן, ואין לגזור במקום אחד מחשש שבמקום אחר לא ינהג כדין.

אבל לגזור טלטול אטו [משום] הילוך שמקום אחד הוא, הכי נמי דגזרי [כך גם כן נאמר שגוזרים הם] שמא ימשך אחר חפצו ויהלך במקום האסור לו.

וכן גם אפשר לדחות את ההשוואה מצד שני: ור' יהושע ור' עקיבא נמי [גם כן] ממאי דמשום דגזרי [ממה מסיק אתה שאסרו משום שגזרו] הוא? דילמא משום דקא סברי כי אמרינן [שמא משום שהן סוברים כאשר אומרים אנו]: כל הבית כולו כארבע אמות דמי [נחשב], הרי הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [במקום] ששבת באויר מחיצות של אותו בית מבעוד יום, ואז נחשב הבית כולו כארבע אמות.

אבל היכא [היכן] שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא נחשב הבית וכל שכן דיר וסהר כארבע אמות, אלא נמדד כשיעור אמות שבו, ואין הדבר אומר כלל לענין טלטול על ידי זריקה מחוץ לאלפיים אמה. ואם כן אין הכרח להשוות מחלוקת זו למחלוקת שבין רב נחמן ורב הונא.

ג אמר רב: הלכתא [הלכה] כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה. ושמואל אמר: הלכה כרבן גמליאל בספינה, אבל בדיר וסהר — לא.

ושואלים: דכולי עלמא [לדעת הכל] מיהת [בכל אופן] הלכה כרבן גמליאל בספינה, מאי טעמא [ומה הטעם] שונה הלכה זו משאר המקרים?

אמר רבה: הואיל ושבת באויר (בתוך חלל) מחיצות של ספינה מבעוד יום ואז סברה פשוטה היא לומר שהספינה כולה נחשבת כארבע אמות בלבד.

ר' זירא אמר: הואיל ואי אפשר להגביל את מקום הספינה וספינה נוטלתו מתחילת ארבע אמות ומנחתו בסוף ארבע אמות אחרות. הרי בין כה וכה אינו מצוי בתחום אחד של ארבע אמות גם אם ירצה בכך, ולכן מסתבר להתיר ולומר שאין דין ארבע אמות כלל בכל הספינה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם ההבדל למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] כאשר נפחתו (נשברו) דופני ספינה ואם כן שוב אינו מצוי בין המחיצות. אי נמי [או גם כן] בקופץ מספינה לספינה, והרי לא שבת מבעוד יום בספינה השניה, ואולם נימוקו של ר' זירא קיים גם במקרים אלה.

ושואלים: ור' זירא מאי טעמא [מה הטעם] לא אמר כרבה? שלכאורה נימוקו פשוט ביותר? ומשיבים אמר לך [יכול היה לומר לך]: מחיצות ספינה אין לראותן כמחיצות גמורות, שכן אלה רק כדי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If a person was measuring the two thousand cubits of his Shabbat limit from the spot where he deposited his eiruv, and his measuring ended in the middle of the city, he is permitted to carry throughout the city, provided that he does not overstep the limit by foot, i.e., that he does not walk beyond his permitted limit in the middle of the city. If he cannot walk about on foot, how can he carry throughout the city? Is it not by means of throwing? This presents a difficulty for Rav Huna, who prohibits carrying by means of throwing in a place where it is prohibited to walk.

Rav Huna said: No, it means that he may carry in the city by means of pulling, i.e., he is permitted to pull objects from the other side of the city to the side where he is permitted to walk, for in this manner there is no concern that he might be drawn after the object, since he is bringing the object to him.

Similarly, Rav Huna said: If a person was measuring the two thousand cubits of his Shabbat limit from the spot where he deposited his eiruv, and his measuring ended in the middle of a courtyard, he has only half the courtyard in which to walk.

The Gemara raises a difficulty: It is obvious that he is not permitted to walk beyond his Shabbat limit. The Gemara answers: Read Rav Huna’s statement as follows: He has half a courtyard, i.e., Rav Huna addresses a different aspect of the issue; namely, he permits carrying in half the courtyard.

The Gemara asks: However, this too is obvious, for why should it be prohibited for him to carry in a private domain where he is permitted to walk? The Gemara answers: Lest you say that we should be concerned that if he is permitted to carry in half the courtyard, he might come to carry in the entire courtyard. Consequently, Rav Huna teaches us that this concern is not taken into account.

Rav Naḥman said: Rav Huna agrees with me that carrying is not prohibited in a comparable case, out of concern that the person be drawn after the object he is carrying: If a person was measuring the two thousand cubits of his Shabbat limit from the spot where he deposited his eiruv, and his measuring ended at the edge of the roof of a house, most of which stood outside his Shabbat limit, he is permitted to carry throughout the house by means of throwing.

What is the reason that Rav Huna agrees in this case? Because the edge of the roof of the house is regarded as if it presses down vertically at the end of his Shabbat limit, thus creating a partition, and so there is no concern that he might pass beyond this partition and be drawn after his object.

Rav Huna, son of Rav Natan, said: The dispute between Shmuel and Rav Huna is parallel to a dispute between tanna’im recorded in the mishna: If the gentiles brought him to a different city beyond his Shabbat limit, or if they put him in a pen or a stable, the Sages disagree. Rabban Gamliel and Rabbi Elazar ben Azarya say: He may walk about the entire stable or pen. Since they are enclosed by a partition, their entire area is considered like only four cubits. Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva say: He has only four cubits from where he was deposited.

Is it not the case that Rabban Gamliel and Rabbi Elazar ben Azarya, who said: He may walk about the entire area, do not prohibit walking in a pen or a stable due to walking in a field where one is limited to four cubits? Rather, they say that since the stable is surrounded by partitions, it is not similar to a field, in which a person may not leave his four cubits.

And since they did not prohibit walking in a pen or a stable due to the limits imposed on walking in a field, they would certainly not prohibit carrying in a pen due to the limits imposed on walking in a field. Rather, they would permit a person to carry in a field that had been enclosed on Shabbat by gentiles, and even to throw into the part lying beyond his two thousand cubits, parallel to the opinion of Shmuel who did not decree against this.

And is it not the case that Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva, who say that he has only four cubits, prohibit walking in a pen or a stable due to the limits imposed on walking in a field? And since they prohibit walking in a pen or a stable due to the limits imposed on walking in a field, they would also prohibit carrying past the two thousand cubit limit by means of throwing due to the limits imposed on walking past there, in accordance with Rav Huna’s opinion.

The Gemara rejects this comparison: From what do you infer that this is the case? Perhaps Rabban Gamliel and Rabbi Elazar ben Azarya did not prohibit walking in a pen or a stable due to the limits imposed on walking in a field, but this applies only there, because they are two distinct places. In other words, the pen and stable are enclosed by partitions, while the field is not, and there is no reason to prohibit walking in one place out of concern that one might come to act improperly in a different place.

However, as for the prohibition of carrying due to the limits imposed on walking, where it is all one place, might we also say that even Rabban Gamliel and Rabbi Elazar ben Azarya would decree against carrying as a preventive measure, lest the person be drawn after his object and come to walk in a place prohibited to him.

The comparison can also be rejected from another angle: And with regard to Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva too, from what can it be inferred that they prohibit walking beyond four cubits due to a decree? Perhaps it is because they hold that when we say that the entire house is considered like four cubits, this applies only where one acquired his place of residence within the airspace of the partitions of the house while it was still day, i.e., prior to the onset of Shabbat.

However, where he did not acquire his place of residence within the airspace of the partitions of the house while it was still day, the house, and all the more so the stable or pen, is not considered as four cubits; rather, it is measured based on the actual number of cubits it contains. Based on this explanation, this ruling indicates nothing with regard to the issue of throwing beyond the two-thousand cubit limit. Consequently, the Gemara rejects the link between the dispute of the tanna’im in the mishna and that of Rav Naḥman and Rav Huna.

Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to a pen, a stable, and a boat. And Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to a boat, but not with regard to a stable or a pen.

The Gemara poses a question: At any rate, all agree, i.e., both Rav and Shmuel, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to a boat. What is the reason that the halakha is different in this case than in the other cases?

Rabba said: This is since he acquired his place of residence within the partitions of the boat while it was still day, in which case it is reasonable to say that the entire boat is considered as if it is only four cubits.

Rabbi Zeira said: This is since the boat constantly moves the person out of his four cubits, lifting him from the beginning of four cubits and placing him at the end of four cubits. Since in any case he cannot restrict himself to any particular four cubits, even if he wished to do so, it is reasonable to say that he is permitted to walk about the entire boat.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two explanations? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to a case where the walls of the boat were breached, so that the person is no longer located between its partitions. Alternatively, there is a difference with regard to a case where the person jumped from one boat to another, so that he is no longer on the boat where he had acquired his place of residence. In both of these cases, Rabba’s reason no longer applies, but Rabbi Zeira’s reason does.

The Gemara asks: As for Rabbi Zeira, what is the reason that he did not state his opinion in accordance with the opinion of Rabba, whose explanation is more straightforward? The Gemara answers: He could have said to you: The sides of a boat are not regarded as proper partitions,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופי' ובלבד שלא יעבור חצי העיר [השניה] ממקום שכלתה מדתו שם ואקשינן וכי מאחר שאינו עובר חצי העיר היאך מטלטל בכל העיר כולה אלא לאו ע"י זריקה הוא דמטלטל בכל העיר ש"מ. ולענין הילוך ברגליו כ"ע לא פליגי שאין לו להלך ברגליו אלא כמה שקנה שביתה מבעוד יום ומחיצה שנעשית בשבת לא מהניא ליה להילוך כי לא שבת מעיקרא באויר מחיצות כי פליגי בטלטול שמואל סבר דינה כי השתא כיון דהשתא מוקפת מחיצות שרי לטלטולי בכל המחיצות כולן מיהו עד אלפים אמה במקום שיש לו רשות להלך מטלטל כדרכו. א) וחוץ לאלפים אמה עד סוף המחיצות מטלטל ע"י זריקה ורב הונא דאמר אין מטלטל אלא בד' אמות קסבר כל מחיצה שנעשית בשבת ב) לאו מחיצה היא דאע"ג דחייא בר רב קאי כרב הונא קיי"ל כשמואל דתניא כוותיה.

אמר רב הונא היה מודד ממקום שקנה בו שביתה אלפים אמה ובא וכלתה מדתו בחצי חצר יש לו חצי חצר ולא גזרינן דלמא אתי לטלטולי בכולה חצר אמר רב נחמן מודה לי הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בשפת תקרה מותר לטלטל בכל הבית ג) הואיל ותקרת הבית חובטת. פי' כיון שנכנס מן הבית המקורה מקצתו בתוך מדתו הותר לו לטלטל בכל הבית ד) כשם שאם כלתה מדתו תחת חצי התקרה יש לו לטלטל לבעל התחום עד סופה כך אם כלתה מדתו בסוף העיר ונותר בקצה העיר כלום נשכר אותו בעל התחום וישנה לו עד סופה דתנן (לקמן סא) היה מודד ובא [נותנין לו אלפים אמה שאפילו סוף מדתו כלה במערה] אמר רב הונא בריה דרב נתן כתנאי דתנן הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו לדיר או לסהר כו' מאי לאו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה דאמרי מהלך את כולה דלא גזרו הילוך דדיר וסהר דאינון מוקפין מחיצות אטו בקעה.

ומדהילוך דבקעה אטו הילוך לא גזרו טלטול נמי אטו הילוך לא גזרי ושמואל דאמר כוותיהון ור' יהושע ור' עקיבא דאמרי אין לו אלא ד' אמות דהיינו טעמא משום דגזרי הילוך דדיר דהוא מוקף מחיצות אטו בקעה דאינה מוקפת מחיצות ומדהילוך אטו הילוך גזרי טלטול אטו הילוך נמי גזרי ורב הונא דאמר כוותייהו ודחינן ממאי דלמא כי לא גזר רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הילוך דדיר אטו הילוך דבקעה משום דדיר ובקעה ב' מקומות נינהו דיר לחוד ובקעה לחוד ולא גזרי מקום אטו מקום אבל טלטול אטו הילוך דחד מקום הוא אמרינן גזרה שמא ימשך אחר חפצו הכי נמי דגזרי.

ה"ג רש"י ז"ל: אמר רב הונא היה מודד ובא וכלה מדתו בחצי חצרו יש לו חצי חצרו. וקשה קצת לגירסא זו מאי דאמרינן, יש לו חצי חצר פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לטלטולי בכולה קמ"ל. ואם איתא אמאי הוה אמינא דנגזור ביה טפי מבקעה. ועוד דלא הוה ליה למימר דילמא אתי לטלטולי אלא דילמא אתי להלוכי. וי"ל דלרבותא נקט דהוה אמינא דאפילו לטלטולי נמי אתי. ולא דמי לבקעה דשאני חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה כולי שתא בכולה, הלכך הוה אמינא דנגזור בה דילמא אתי אפילו לטלטולי בכולה קמ"ל. ובהא נמי איתרצא לן קושיא אחרינא, דאיכא למידק ומאי קמ"ל רב הונא מתני' היא לקמן (עירובין סא, א) היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי מערה יש לו חצי מערה. אלא שי"ל דאיצטריך רב הונא לאשמועינן חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה בכולה כולי שתא.
אבל הראב"ד ז"ל גרס: א"ר הונא מודינא היה מודד וכלתה מדתו בחצי העיר. ומודה לטלטל קאמר, משום דבעיר מקום שכלתה שם מדתו אינו נפרץ במקום האסור לו, והיינו דקאמרינן מהו דתימא דילמא אתי לטלטולי בכולה. וגירסא זו נראית עיקר.

רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום וקסבר (רב הונא) [רבה] דמחיצות ספינה מחיצות הן. ותמיה לי א"כ מאי טעמייהו דר' יהושע ור' עקיבא דאסרי. ואולי נאמר לפי שנכנס שם מדעתו על דעת שתהלך הספינה ותוציאנו מתחומו. ועוד י"ל דהשתא הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דר"ג ור' עקיבא בגזירה פליגי, אי גזרינן דיר וסהר אטו בקעה או לא, דר"ג לא גזר ור' עקיבא ור' יהושע גזרי. ושמואל פסיק כוותיה דר"ג בספינה דליכא למגזר בה אטו נתנוהו בבקעה הואיל ושבת באויר מחיצותיה, אע"ג דר' עקיבא גזר אפילו בהא הואיל ומ"מ כבר יצא מתחומו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו דטעמא [דר"ג] דקנה משום דלא גזר הילוך דדיר אטו הילוך דבקעה ור' יהושע ור' עקיבא גזרי ואם לא כמו שפירשתי היאך כתב הרב כן, והלא אותה סברא כבר דחוה בגמרא ואמרינן וממאי דבגזירה פליגי וכו'. אלא ודאי שהרב ז"ל מפרש כמו שפירשתי דהשתא לרבה בגזירה פליגי, והא דאמרינן לעיל ממאי וכו' דחייה בעלמא היא, ותפסינן מאי דקאמר להדיא רב הונא בריה דרב נתן כתנאי ומאי דקאמר (רבא) [רבה] הכא, ושבקינן ההיא דחייה בעלמא דלעיל.

במאי מטלטל לאו ע״י זריקה. פי׳ דטלטול כדרכו לא איפשר דהא קתני שלא יעבור את התחו׳ ואם כן ש״מ דלא גזרינן שמא ימשך אחר חפציו: יש ספרים דגרסינן לא ע״י חשיכה: ופרוקא הוא דמיהא ליכא סייעתא לשמואל דהא קתני והמטלטל בכלא ע״י משיכה הוא. שמותר למשך חפץ חוץ לאלפים לתוך אלפים דליכא למגזר שמא ימשך אחר חפצו דלאו חפצו הוא עד דמייתי ליה. כן פרש״י ז״ל הגרסא הזאת אבל ליתא בנוסחי דוקני והוא ז״ל לאגרי׳ ליה: והא דקתני שאין לו אלא חצי העיר היינו נפי שבאת העיר לסוף המדה אבל אלו באת בתוך המד׳ אינ׳ נמשכה אלא כד׳ אמו׳ ומודדין מחוצ׳ לה תשלום האלפים אמה וכדאמרי׳ בפ׳ כיצד מדת העיר עול׳ לו והדין למי שלא שב׳ בתוכה שאלו שב׳ בתוכו היו לו אלפים אמה לכל רוח וזה ברור:

גרש״י ז״ל אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצרו אין לו אלא חצי חצרו. ולא גרסי׳ בחצי העיר דא״כ מאי קמ״ל רבי הונ׳ דיש לו חצי העיר מתני׳ היא בפרק כיצד מערבין כלתה מדתו בחצי העיר יש לו חצי העיר אלא ודאי הא קמ״ל רב דאפי׳ בחצר דאיכ׳ למגז׳ טפי שמא ימשך לחציו האחר לא גזרי׳ אע״ג דהא קתני התם נמי שאם כלתה מדתו בחצי מערה יש לו חצי מערה אפי׳ הכי אצטריך לאשמועינן חצר דשכיחי ביה כלים ואיכא למגזר טפי דילמא אתי לטלטולי בכלא כן פירשו בתו׳. מהו דתימא ניחוש דילמא אתי לטלטלולי בבלא. וה״ה שהיה יכול לומר ניחוש דילמא אתי להלוכי בכלא. אלא ודאי הא מההיא דמערה שמעינן לה ולהכי נקט חצר דהכא שכיחא חששא דטלטול משום דשכיחי בה כלים ואגב טלטול נמי שכיח׳ הלוך ואפ״ה אשמועינן רב הונא דלא חיישינן להכי. וק״ל דכיון דקאמר ניחוש דילמא אתי לטלטל בכלא דהיינו חוץ לאלפים מכלל דבתוך אלפים מותר לטלטל כדרכו חוץ לד׳ ואלו רב הונא גופיה אמר לעיל שאין מטלטלין באלפים אלא בד׳ אמות: ר״ל דאין ה״נ ומשום דלא אסרי באלפים אלא משום גזירה דכלא נקט מכלא כן פי׳ בתוספת. הואיל ותקרת הבית חוצבת פי׳ דהא איכא הכירא כאלו תקרת הבית יורדת וסותמת וליכא למיחש שמא ימשך לפנים. דלא גזרי׳ הלוך דיר וסהר אטו הלוך דבקעה פרש״י ז״ל דאע״ג דהוציאוהו׳ עובדי כוכבי׳ ונתנוהו בבקעה אין לו אלא ד׳ אמות. כשנתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלא ולא גזרי׳ דיר וסהר אטו בקעה ומדהלוך אטו הלוך לא גזרי׳ הכא טלטול אטו הלך לא גזר כדרב הונא ודחי׳ דלא דמי דהתם בבקעה ודיר וסהר שני מקומות והכא מקום אחד: ואין פי׳ זה מחיור כל הצרך חדא דהיכי ס״ד מעיקרא לרב הונא בריה דרב נתן לדמויי הא דלא גזרי׳ דיר׳ וסהר אטו בקעה לאידך שהוא במקום א׳ ובאדם א׳: ועוד דהכי הל״ל ומדלא גזרי׳ דיר׳ וסהר אטו בקעה טלטול אטו הלך לא גזרי אלא שבזו י״ל דאיידי דבעי למימר טלטול אטו הלוך לא גזר נקט בהא הלוך אטו הלוך. ואחרים פירשו דר״ג כיון דס״ל שאם כלתה מדתו בחצי חצר או בחצי דיר וסהר אין לו אלא חציו וכדפריש לעיל כך היל״ל כי כשהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות ונתנוהו בדיר וסהר שלא יהלך בו אלא בד׳ אמות דניחוש דילמא אמר האי גברא כיון שנתנוהו לו כל הסהר בודאי שביתה גמורה נתנו לו כאן לפי שיציאתי חוץ לתחומי ואתי להלך חוץ לדיר וסהר כאלו קנה שם שביתה מבעוד יום והשת׳ אמרינן שפיר דכי היכי דבהא לא גזר ר״ג הלוך דיר וסהר בפני׳ אטו הלוך בחוץ ה״ה נמי דלא גזר בחצי חצר וחצי דיר וסהר טלטול אטו חוץ ממנו אטו הלוך חוצה לו. ודחי דשאני התם דהוו להו שני מקומות ויש מחיצות חוצצות בנתיים והכירא שלא יבא להלך חוץ לעיר לדיר וסהר כלל מה שאין כן בזו שהכל חצר אחת ודיר אחת וכן פירש מורי הרב ז״ל:

אבל טלטול אטו הלוך ומקום אחד הכי נמי דגזרי מכאן ראיה גמורה למה שפרש״י ז״ל למעלה דההיא דשמואל אפי׳ ר״ג מודה בה וכן כל מאי דתניא לעיל שהמודד וכלתה מדתו בחצי דיר וסהר אין לו אלא אותו חצי בלבד שאם לא כן מאי טלטול אטו הלוך איכא למגזר הכא דהא לר״ג מותר להלך בכלו כיון שמוקף מחיצות דהא אדשמואל ורב קיימי׳ דמיירי כשהקפוהו עובדי כוכבים ומזלות מחיצה וזה ברור. ומיהו רש״י ז״ל פי׳ כאן טלטול אטו הלוך לא גזר כגון ששבת בבקעה בי״ט בלא מחיצות לא גזרי׳ טלטול דזריקה חוץ לאלפים אטו חוץ הלוך כרב נחמן ואע״ג דשבת בבקעה לא סביר להו כוותיה דהא לדידהו נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כל׳ אע״פ שלא שבת באויר מחיצות: ואין זה נכון חדא דשבת בבקעה מאן דכר שמה דאנן ההיא גופא דאפליגו שמואל ורב הונא אתיא לאוקמי כתנאי אי גזרינן טלטול אטו הלוך או לא ועוד דביום טוב מודה רב הונא שמותר לטלטל בכל האלפים כדכתיב לעיל וליכא למימר דנוקים פלוגתא דרב הונא ושמואל בשבת ונוקים הא דהכא בי״ט אלא ודאי שהסוגיא באה כפשוט׳ לפי מה שפרש״י לעיל: ולא ידענו מה היה לו לפרש כאן כמו שפי׳. וי״ל דמרן ז״ל הכא אשמעי׳ דמסוגיין ליכא ראיה ולעיל אשמעי׳ עיקר דינא. אבל הכא דלא שבת באויר מחיצות לא. וא״ת והא ספינה דאפליגי בה במתני׳ ששבת בה באויר מחיצות מבעוד יום י״ל דבהאי דחויא סביר לן כדאמרינן לקמן אליבא דר׳ יהודה דמחיצות ספינה כיון דלהבריח מים עשיות לא חשיבי מחיצות:

והלכתא כשמואל דתניא כוותיה ורב נחמן מכרח כוותיה: אמר רב הלכה כר״ג בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכה כר״ג בספינה אבל לא בדיר וסהר: דכ״ע מיהת בספינה הלכה כר״ג מ״ט כלומר מ״ש ספינה מדיר וסהר דהא בכלהו איכא הקף מחיצות: אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום פי׳ דביון דקנה שביתה בספינה זו ובאותה שעה דכ״ע כלא כד׳ אמות דמיא כדין השביתה בתוך העיר אף עכשיו לבסוף לא נפקא מדינה ונדונת כאן בסופ׳ כד׳ אמות ומיהו ר׳ עקיב׳ ור״י סברי דכיון שנכנס שם על דעת שהמהלך הספינה ותוציאנו מתחומו גם דספינה נידא מכיון דנפקא מתחומו בטל דינא דמעיקרא והוי כאלו לא שבת שם:

ר׳ זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ד׳ ומניחו בסוף ד׳. פירשו הראשונים ז״ל דר׳ זירא סבר דכי קתני ר״ג שמהלך את כל הספינה היינו בשמהלך בהפך הליכ׳ של ספינה שהספינה הולכך לצד מערב והוא מהלך בה כלפי מזרח כי בכל פסיעה שהוא הולך בה לצד מזרח הספינה מוליכתו כלפי מערב לתוך ד׳ אמותיו וכאלו לא יצא ממקומו הראשון דמי ונמצא שלא נתנו לו אלא ד׳ אמות: ורש״י ז״ל דחה פי׳ זה דהא מתני׳ סתמא קתני שמהלך את כלא ואפילו במהלך כפי הליכה של ספינה: והוא ז״ל פי׳ דה״ק דכיון דהספינה נידא ומהלכת ובכל פסיעה ופסיעה שהוא מהלך בה עוקרתו ומליכתו לסוף ארבע אמות אין לו תורת ארבע אמות שהרי לא עמד תוך ארבע אמות משיצא חוץ מתחומו אלא במידי דקביע והרי כל הספינה כד׳ אמות ור׳ עקיבא ור׳ יהושע לית להו האי טעמא כיון דספינה מינח ניחא ומיא הוא דקממטי לה כך יש לפרש לפי פי׳ ז״ל. ובתוס׳ פי׳ דכיון דספינה מהלכת היא ועל כל פסיעה ופסיע׳ עוקרתו הספינה ממקומו הרי הוא נדון בכל פסיעה ופסיעה כאלו הוצאתו תמיד מתחום לתחום שיש לו בכל א׳ מהם ד׳ אמות וכיון דכן שפיר יכול להלך את כלא ור׳ עקיבא ור׳ יהושע אמרי דספינה מינח ניחא וכדפרישית. והפי׳ הזה נכון. ולכלהו פירושי לא אתיא הא דר׳ זירא אלא במהלך בספינה בעוד שהיא מהלכת ובהא הוא דשרי׳ להלוך את כלא והיינו דאמרי׳ בסמוך:

מי שהיה מודד ממקום שביתתו אלפים אמה מסוף עיבורה של עיר או שהניח עירובו ובא למדוד משם אלפים אמה וכלתה מדתו בחצי חצר או בחצי העיר אין לו אלא אותו חצי חצר או חצי העיר ואין דנין את כלה אצלו כארבע אמות הואיל ולא שבת בעיר ומכל מקום מטלטל הוא בחצי הנשאר על ידי זריקה ולא סוף דבר במושך משם אצלו שאין כאן גזרה שמא ימשך אחר חפצו אלא אף בזריקה מחצי שזכה בו לחצי הנשאר ואין גוזרין שמא ימשך אחר חפצו וכן לא סוף דבר בשכלתה מדתו על שפת תקרה של הבית שאין לגזור אטו חציה האחר שהרי יש כאן היתר ששפת תקרה חובטת ר״ל יורדת וסותמת אלא אף בשכלתה למקום שאין בו היתר אם היתה העיר באמצע מדתו אינה נמדדת אלא בארבע אמות ומשלימין לו בחוצה לה שהרי בכלל שביתתו היתה:

בקעה זו שהתרנו להלוכו וטלטולו עד אלפים ומשם ואילך אסרנו לו את ההלוך (ואסרנו) [והתרנו] לו את הטלטול על ידי זריקה וכן חצי העיר וחצי החצר אם הוציאוהו עכו״ם לחלק הנשאר אין לו אלא ארבע אמות ואין זה כנתנוהו בדיר או בסהר שהקפם חוץ לתחומו לגמרי ונידון כלו כארבע אמות אבל זה שמקצתו תחומו ומתחלת שביתתו נאסר לו מקצתו אין מה שנאסר מתחומו חוזר וניתר. ומכל מקום בבקעה דוקא שהקיפוה והוא בשביתתו אבל אם יצא מתחומו שאין לו אלא ארבע אמות אעפ״י שבהיקף זה היקפו מתחומו הותר לו הכל שעכשו כבר כעוקר תחומו לגמרי כשנעשה היקף זה והרי הוא כנתנוהו מתחילה בדיר וסהר שמותר לו לילך הכל ולא עוד אלא שאם היה מובלע בתוך הלוכו בתוך תחומו חוזר לתחומו ונאסר בדיר או בסהר במה שהוא יתר על תחומו כמו שיתבאר למטה [מג:] במעשה של נחמיה דמשכיה שמעתא ואילו היתה שם המחיצה מתחלה היה אסור כל שכן בזו של בקעה שהיקף זה יתר על תחומו ותחומו כלה בתוך ההיקף שאין לומר בו הבלעת תחומין וכן כתבו דבר זה מקצת חכמי דורנו ולמטה יתבאר:

כבר ביארנו במשנה שבספינה דברי הכל הלכה כרבן גמליאל שמהלך את כלה ונזכרו שני טעמים בסוגיא זו אחת שהרי שבת באויר מחיצות והאחרת שהרי ספינה מתנדנדת ולא קנה בה ארבע אמות לעולם הואיל ואינו עומד באוירן של ארבע אמותיו וצרך שתיהן שאם מצד הראשונה הייתי אומ׳ שאם נפחתו דפני ספינה לפחות מעשרה או שקפץ מספינה לספינה שלא שבת באויר מחיצות יאסר ואם מצד השניה הייתי אומר שבעמדה מיהא יאסר לכך נאמרו שתיהן. ואם נפחתו דפניה ועמדה יש אומרי׳ שאין לו אלא ארבע אמות. ויש פוסקי׳ שאף בזו אין לחוש שלא נתנו דבריהם לשיעורין בדבר הרחוק. ונמצא לשטתנו שאנו פוסקי׳ שני הטעמים ולהקל. ויש פוסקי׳ כטעם אויר מחיצות לבד. ולענין מה שאמרו בקופץ מספינה לספינה יש מפרשי׳ אפי׳ לדעת ואעפ״י שאסור לשנות מקום שביתתו לדעת אפי׳ הכי כל שנתנוהו בדיר או בסהר אפי׳ ביוצא לדעת מהלך את כלה אלא שגדולי המחברי׳ והמפרשי׳ חולקי׳ בה כמו שכתבנו למעלה ולדבריהם נפרש בקופץ שהקפיצוהו באונס או שעשה להציל עצמו שאין לך אונס גדול מזה:

אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכה כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר וקיי"ל הלכה כרב באיסורא וא"נ אלו הבאין בספינה ומוציאין אותן הגוים בשבת על הנמל בתוך העיר רשאין והלך בכל העיר ובלבד שלא יצאו חוץ לשערי העיר ויש עוד לומר שאע"פ שלא הוציאוהו מן הספינה כיון שנכנסה הספניה בתוך הנמל שהיא בתוך העיר כל העיר כולה היא לו כארבע אמות ויכול לירד ולהלך בכל העיר אבל ודאי לצאת חוץ לעיר אסור ומעשה דספינה דר"ג יש לומר כגון שלא הי' הנמל בתוך העיר א"נ לדידהו דלית להו שכל העיר הוא לו כד"א:

ובירושלמי גרסינן ולמה לי עד שלא חשיכה ואפי' משחשיכה ולאו ר"ג ה יא תפתר שהי' כל מין יתר מבית סאתים לא יהו מחיצות גבוהות עשרה אלא יהו פרוצות יתר מעשר לא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ נ"ל דה"ג או לא היו מחיצות גבוהות עשרה לא היו פרוצות יתר מעשר או לא הי' עומד כנגד הפרוץ וזה מוכיח כדברי ולא היא שהנמל היא כרמלית ודווקא בעיר מהלך את כולה ולא בכרמלית:

בד"ה אימא יש לו חצי כו' שבתוך תחומו מותר להלך כי אורחיה כו' עכ"ל כ"ה בפרש"י שלפנינו וכתב מהרש"ל שזה הוא עיקר מפרש"י שכל הסוגיא אהילוך קאי ולא אטלטול ומה שפרש"י בד"ה הא נמי פשיטא כו' לענין טלטול אינו אלא מפי' אחרים והאריך ע"ש וק"ק דמאי משני יש לו חצי חצר מ"ד ליחוש דלמא אתי לטלטולי כו' דהא נמי שמעינן ממלתיה דר"ה דלעיל דקאמר מהלך אלפים אמה ומטלטל בד' אבל אי לענין טלטול קאמר הכא דיש לו חצי חצר ניחא דהא לא שמעינן ליה ממלתיה דר"ה דלעיל שוב מצאתי כן במהרש"ל בשם גי' וק"ל:

תוס' בד"ה כתנאי כו' ק"ק דהשתא דבעי לאוקמא שמואל כר"ג כו' עכ"ל ואף לפי הפירוש מהירושלמי שכתבו התוספות דבהא דמהלך את כולה לא ס"ל ר"נ כוותיה דר"ג מ"מ השתא דלא ידע למימר דטעמא דר"ע משום דלא שבת הוא אלא משום גזירה ע"כ דר"נ נמי סבר כר"ג דמהלך כולה דהא לית ליה גזירה וק"ל:

בפרש"י בד"ה טלטול אטו הילוך כגון ששבת בבקעה בי"ט כו' וטלטול דזריקה מותר בלא מחיצות עכ"ל מה ששינה כאן פירושו לפרש בי"ט וטלטול דזריקה בלא מחיצות היינו לפי הפי' שכתב רש"י לקמן דלר"ג וראב"ע קושטא הוא דשרי נמי הכא בבקעה שהקיפוה נכרים להלך את כולה אע"ג דלא שבת באויר מחיצות ופליגי בהא אדרב נחמן ולא סברי כדר"נ אלא בהא דלא גזרינן טלטול אטו הילוך אם כן אי בשבת קמיירי ובהקיפוה נכרים לא שייך למגזר טלטול אטו הילוך כיון דהילוך נמי שרי בכולה לדידהו אבל בי"ט ובלא הקיפוה נכרים ניחא דלא גזרו טלטול דזריקה בלא מחיצות אטו הילוך יותר מאלפים וק"ל:

בתוס' ד"ה וכלתה מדתו כו' מתניתין דכיצד מעברין כדדייק שם בסוף פרקא:

בא"ד בכלתה מדתו בסוף המערה וכו' פי' ונפקא מינה דחשבינן כל המערה כד' אמות ומשלימין מכאן ולהלן לב' אלפים עיין לקמן (עירובין דף ס"ו:)

ד"ה ורבי זירא וכו' פי' ויתיר אפילו בהעמדה כו'. אין לומר שקשה להו להתוס' דמאי נפקא מינה אם יאמר כרבה דטעמא משום דשבת באויר מחיצות דהא כבר איתא בגמרא דאיכא בינייהו שנפחתו דופני הספינה וכו' אלא נ"ל דהתוס' פירשו זה דהוי כמו הצעה אל הא"ת דמקשו בתר הכי שהקשו דלמא דמההוא טעמא דלית להו לר"י ולר"ע דר"ג מאותה סברא לית להו לדידהו דהדדי דרצה לומר כיון דלרבה גבי ספינה טעמא משום דשבת באויר מחיצות וא"כ יש לשאול א"כ מאי טעמא דרבי יהושע ור"ע דפליגי אר"ג אלא ודאי יש להם שום גריעותא בהאי טעמא ולכך לית להו דר"ג וא"כ אותה גריעותא אית ליה לר' זירא בהאי טעמא דרבה ולכך לא קאמר כרבה וכן להיפך רבה כר' זירא וא"כ יקשה והיאך נוכל לומר שמאו תו סברא שיש לר"י ולר"ע לית ליה נמי לרבי זירא כרבה וא"כ במאי פסק כר"ג ולכך כתבו התוס' פירוש ויתיר אפילו בהעמדה ואם כן נוכל לומר דבהעמדה ס"ל כסברת ר"ע ור"י ולית ליה כרבה ואינו פוסק כר"ג אלא במהלכת מטעם דהואיל וספינה נוטלתו מתחלת ד' וכו' וכן רבה לית ליה דרבי זירא שיהא שרי אפי' בנפחתו דופני הספינה ודו"ק וגם י"ל דקשה להתוס' מאי פריך ורבי זירא מאי טעמא לא אמר כרבה הא רבי זירא שרי טפי מרבה אפי' בנפחתו א"נ בקופץ ולכך לא קאמר כרבה ואמר טעמא דהואיל וכו' כדי שיהא מותר אפי' בנפחת ולכך כתבו פירוש ויתיר אפי' בהעמדה ורצה לומר שעכ"פ יתיר רבי זירא אפי' בנפחתו דופני הספינה א"נ בקופץ מטעם הואיל וספינה נוטלתו אלא דיתיר נמי אפי' בהעמדה וכן פריך רבה מ"ט לא אמר כר' זירא ויתיר נמי אפי' בנפחתו דופני הספינה מטעם דהואיל וספינה נוטלתו ומטעם דשבת יתיר אפילו בהעמדה וכן נ"ל עיקר:

גמ' שם מהו דתימא חצר כיון דדש ביה ליחוש כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה הא נמי כו' אית ליה הס"ד והשאר עד סוף הדבור נמחק. ונ"ב נ"ל שזה אינו מפרש"י כי רש"י פי' הסוגיא אהילוך ולא אטלטול רק שייך לפי' אחרים שפירשו כל הסוגיא אטלטול וזה לשונו שהעתקתי מפי' אחרים. ה"ג אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר אין לו אלא חצי חצר פשיטא דהא שמעי' ליה לרב הונא דגזר שמא ימשוך אימא יש לו חצי חצר אותו חצי חצר שבתוך תחומו מותר לטלטל כי אורח' והיתרא איצטריך לאשמועינן ולא איסורא דאידך פלגא הא נמי פשיטא דפלגא דבתוך מדתו שרי דלא דמי לשבת בבקעה דהתם איכא למיסר לטלטולי אפי' בתוך אלפיים משום טעמא דנפרצה דההיא ודאי נפרצה למקום האסור לה שהרי מחיצות הללו לא היו כאן מבעוד יום והיתה אסורה לכל אדם וכשהוקפה בשבת והועילו לזה שבתוכו לאלפיים הועילו לו ולא לחוץ לאלפיים שהן חוץ מתחומו והאי חוץ לאלפים לא היה לו שום היתר אצל שום אדם הלכך הוי מקום האסור ואוסר אבל חצר אין לומר בה חילוק פירצה למקום האסור דהא מבעוד יום חדא היא ונהי דאסרי להאי לטלטולי חוץ לאלפים ע"י זריקה משום שמא ימשוך אבל בתוך מדת תחומו מותר לטלטולי כי אורחיה עכ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה לא גזרינן כו' בהא מיהא כרב נחמן קיימי כו'. נ"ב נ"ל מה שפרש"י כאן דרב נחמן לא אתי כרבן גמליאל ולעיל פי' בפשיטות דאתי אפי' לרבן גמליאל היינו משום דקשה ליה מאחר דאתי כתנאי ורב נחמן אתי כר"ג א"כ משמע ודאי דדברי ר"ג ג"כ ס"ל לרב נחמן אמר שמואל וא"כ קשה מה שהקשו התוס' מלקמן דפסק הלכתא דוקא בספינה על כן פרש"י דעיקר הדין של רב נחמן לא אתי אליביה ודו"ק:

בד"ה נוטלתו כו' לשון אחר כלומר כשעוקר את רגליו קודם שיניחנה הספינה כו' כצ"ל. ונ"ב לשון רבי' יהונתן כלומ' כשעוקר את רגליו קודם שיניחנה הוא יוצא מתוך ד' אמות שלו ונכנס בתוך ד"א אחרות בע"כ אפילו לא תתיר לו אלא ד"א לבדן על פני הספינה אותן ד"א הן יותר מנ' אמות בים שהמים מוליכין אותו בע"כ ומה לי ד"א ומה לי ק' הלכך הכל מותר דה"ל כמי שאנסוהו נכרים והוציאוהו מד' אמותיו ונותנין אותו תדיר בד' אמות אחרות שנותנין לו לעולם עד ד' אמות וכן לעולם וזה הטעם א"א אלא במהלכת כו' עד כאן לשון רבי' יהונתן:

תוס' בד"ה וכלתה כו' ממתני' דכיצד מעברין כדדייק שם בסוף פרקא אבל בחצר שייך למיגזר ביה דלמא אתי לטלטולי בכולה ובעיר פשיטא וא"ת חצר כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

אצל ד"ה וכלתה נכתב ד"ה אמר רב הונא היה מודד וכו' ותימה לי לרב הונא היכי מטלטל בחצי חצר הא נפרץ למקום האסור לו ורש"י פי' להלך וקשה לשון לטלטולי לא משמע להלך ועוד הא אשמועינן לעיל בבקעה דמהלך אלפים ולא גזרי' דלמא אתי להלוכי חון לאלפים וי"ל דלענין טלטול יש לחלק בין בקעה לחצר כיון דלגבי אחרינא חשיב מחיצה בחצר לא חשיב נפרן למקום האסור לו ואי להלך כפרש"י איצטריך רב הונא לאשמועי' אע"ג דשייך טפי למיגזר בחצר מבקעה אפילו הכי לא גזרינן עכ"ל תוס' שנ"ץ:

בד"ה ור' זירא כו' פי' ויתיר כו'. נ"ב פי' לאו ארבן גמליאל קאי אלא להיות הלכה כרבן גמליאל אף בעמידה כדפי' לקמן ודו"ק:

גמרא מחיצות להבריח מים עשויות. לקמן (צ ב):

רש"י ד"ה לא גזרינן. ואע"ג דבשבת בבקעה כו' לא ס"ל כוותיה כו'. ק"ל א"כ כמאן ס"ל לר"נ דלא מהני מחיצות להס"ד דהשתא דאף ר' יהושע ור"ע ס"ל דמהני רק דגזרי ואולי י"ל דסמך על סתם מתניתין דלקמן (סא) ולמודד כו' שאפי' סוף מדתו כלה במערה שהביא רש"י לעיל ראיה לד"ז:

רש״י ד"ה אבל טלטול אטו הילוך. "ליה". צ"ל להו:

היה מודד ובא. הנותן עירובו ובא לילך ממקום עירובו אלפים וכלתה מדתו בחצי עיר אחרת שעירבו את כולה אי נמי ביו''ט: שלא יעבור תחום. אלפים ממקום עירובו ברגליו דכיון דלא שבת בתוכה לא הויא ליה כד' אמות: במאי מטלטל. בכל העיר הואיל ותני שלא יעבור את התחום ברגליו: לאו על ידי זריקה. אלמא לא גזרינן שמא ימשך לא במשיכה לא גרסי' ומאן דגריס לה הכי קאמר ורב הונא אמר לך האי דקתני מותר לטלטל בכל העיר כולה במשיכה קאמר שמושך מחוץ לאלפים לתוך אלפים דהתם ליכא למיגזר שמא ימשך דלאו חפציו הוא עד דמייתי ליה לגואי וכי מייתי ליה תו לא מפיק ליה: הכי גרסינן אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר אין לו אלא חצי חצר להלך: פשיטא. דהא כלו אלפים שלו: אימא יש לו חצי חצר. אותו חצי של חצר שבתוך תחומו מותר להלך כי אורחיה והתירא איצטריכא לאשמועינן ולאו איסורא דאידך פלגא: הא נמי פשיטא. דפלגא דבתוך מדתו אית ליה: (ה''ג אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר אין לו אלא חצי חצר: פשיטא. דהא שמעינן ליה לרב הונא דגזר שמא ימשך: אימא יש לו חצי חצר. אותו חצי חצר שבתוך תחומו מותר לטלטל כי אורחיה והתירא איצטריך לאשמועי' ולאו איסורא דאידך פלגא: הא נמי פשיטא. דפלגא דבתוך מדתו שרי דלא דמי לשבת בבקעה דהתם איכא למיסר לטלטולי אפי' בתוך אלפים משום טעמא דנפרצה דההיא ודאי נפרצה לקמום האסור לה שהרי מחיצות הללו לא היו כאן מבעוד יום והיתה אסורה לכל אדם וכשהוקפה בשבת והועילו לזה שבתוכו לאלפים הועילו לו ולא לחוץ אלפים שהן חוץ מתחומו והאי חוץ לאלפים לא היה לו שום היתר אצל שום אדם הלכך הוי מקום האסור ואוסר אבל חצר אין לומר בה חילוק פירצה למקום האסור דהא מבעוד יום חדא היא ונהי דאסרי להאי לטלטולי חוץ לאלפים על ידי זריקה משום שמא ימשך אבל בתוך מדת תחומו מותר לטלטולי כי אורחיה): מודה לי הונא. אע''ג דגזר שמא ימשך: היה מודד ובא וכלתה מדתו על שפת תקרה. כנגד שפת הקירוי והבית חוץ למדתו הוא וכגון שנפרץ כותל הבית שנשתייר מלמעלה קירוי ונפרץ בית לחצר שבפניה דלא הוי בית נפרץ למקום האסור: מותר לטלטל בכל הבית. ע''י זריקה ואע''פ שאסור ליכנס לתוכה ברגליו והכא לא גזרינן שמא ימשך הואיל ותקרות הבית חובטות כלומר: נראות כיורדות וסותמות ואיכא היכר ולא ממשיך שהרי עיניו נותן בתקרה וסימן הוא ששם כלתה מדתו: כתנאי. אי גזרינן שמא ימשך אי לא: דלא גזרינן הילוך דיר וסהר. היכא דנתנוהו נכרים בו: אטו הילוך דבקעה. דאין בה מחיצות דהתם אין לו אלא ד' אמות כדתנן בריש פירקין ובדיר וסהר אע''ג דלא שבת באויר מחיצותיהן מבעוד יום כארבע אמות דמיין ליה הואיל ובאונס יצא מתחומו: ומדהילוך. דיר וסהר אטו הילוך דבקעה לא גזרינן: טלטול אטו הילוך. כגון שבת בבקעה ביו''ט שהילוך אסור לו חוץ לאלפים במקום שביתתו וטלטול דזריקה מותר בלא מחיצות: לא גזרינן. שלא יטלטל בזריקה חוץ לאלפים אטו הילוך שמא ימשך אחר חפצו כרב נחמן ואף על גב דבשבת בבקעה והקיפוהו נכרים לא סבירא להו כוותיה דהא לדידהו אע''ג דלא שבת באויר מחיצות שרי בהא מיהא כרב נחמן קיימי דלא גזרי' שמא ימשך אי נמי בשבת בבקעה נמי סבירא להו כוותיה דהא דשרו ליה הכא משום דנאנס הוא: שני מקומות הן. ולא דמי אהדדי דיר וסהר יש להן מחיצות בקעה אין לה מחיצה הלכך לא מיחלפי: אבל טלטול אטו הילוך. כגון ששבת בבקעה ביו''ט אימא דגזרי שלא יטלטל בזריקה חוץ לאלפים שמא ימשך אחר חפצו דהא חד מקום הוא ולית להו דרב נחמן כלל: אבל היכא דלא שבת. לא הוי כארבע אמות ולהכי לא מישתרי בהילוך אבל טלטול דזריקה לעולם אימא לך דשרי ליה בכל הדיר וסהר בזריקה ולא גזרינן שמא יזוז וימשך: הואיל ושבת. הויא לה ספינה כארבע אמות: נוטלתו מתחילת ד' ומניחתו לסוף ארבע. כלומר משיצא זה חוץ לתחום לא נקט ליה ארבע אמות דספינה כל שעה היא מהלכת בכל קפיצה וקפיצה יותר מארבע אמות נמצא שאין לה תורת ארבע אמות כלל שלא עמד פסיעה אחת בתוך ארבע אמות הלכך לא קנו לו ארבע אמות. לישנא אחרינא כגון שהספינה הולכת למזרח והוא מהלך בתוכה למערב שהספינה מחזירתו כל שעה לתוך ארבע אמותיו. וקשיא לי תינח הליכה אבל אם חזר לראש האחר היכי מישתרי ובמתני' לא חילק רבן גמליאל בין שהוא מהלך לצד זה בין שהוא מהלך לצד שהספינה מהלכת. וזהו לשון דודי ר' שמעון מפי הרב ל''א כלומר כשעוקר את רגלו קודם שיניחנה הספינה מוציאתו מד' אמות שלו ונכנס לתוך ארבע אמות אחרות על כרחו והוה ליה כמי שהוציאוהו נכרי חוץ מארבע אמותיו ונתנוהו לתוך ארבע אמות אחרות שנותנין לו ד' אמות וכן לעולם וזה עיקר: מאי בינייהו. בין רבה לר' זירא: שנפחתו דופני הספינה. וביטלו המחיצות דרבה ליתא דר' זירא איתא: אי נמי בקופץ מספינה לספינה. ובאויר מחיצותיה של זו לא שבת לרבה אין יכול להלך בזו ולרבי זירא שרי:

לא ע''י משיכה. כי שקיל מבראי לגואי ליכא למיחש שמא ימשך אחר חפצו אלא כשזורק מגואי לבראי דמרחיק החפץ ממנו והא דאמר רב הונא אין מטלטלין אלא בארבע היינו כלפי צד אבראי לטלטל כי אורחיה או לזרוק דלענין זה נפרצה במלואה למקום האסור לה אבל במשיכה מטלטל בכל מקום דלענין זה לא נפרצה במלואה למקום האסור לה וכענין זה יש בכל גגות (לקמן דף פט.) דאסר רב לטלטל טפי מארבע בכלים דבית לגג אע''ג דכלים דגג שרי לטלטל בכל הגגין כרבי שמעון והוי למקום המותר לו: וכלתה מדתו בחצי חצר גרסינן דחצי העיר שמעינן ליה ממתני' דכיצד מעברין (לקמן דף סא.) וא''ת חצר נמי פשיטא דמאי שנא ממערה דתנן בכיצד מעברין (שם) ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' כלתה מדתו במערה דמשמע דיש לו חצי מערה ואין לומר דהתם מיירי בכלתה מדתו בסוף המערה מדקאמר בגמרא (שם) סוף העיר אצטריכא ליה דלא תנן וי''ל דמערה לא שכיחא בה כלים ושייך למיגזר טפי בחצר מבמערה: [אמר רב הונא היה מודד ובא. ותימה לי לרב הונא היכי מטלטל בחצי חצר הא נפרץ למקום האסור לו ורש''י פי' להלך וקשה ל' לטלטולי לא משמע להלך ועוד הא אשמעינן לעיל בבקעה דמהלך אלפים ולא גזרי' דילמא אתי להלוכי חוץ לאלפים וי''ל לענין טלטול יש לחלק בין בקעה לחצר כיון דלגבי אחריני חשיב מחיצה בחצר לא חשיב נפרץ למקום האסור לה ואי להלך כפי' רש''י איצטריך רב הונא לאשמעינן אע''ג דשייך טפי למיגזר בחצר מבבקעה אפ''ה לא גזרינן. תוספות שאנ''ץ]: כתנאי (או) הוליכוהו לעיר אחרת. קצת קשה דהשתא בעי לאוקומי שמואל כר''ג ושמואל לא פסיק לקמן כר''ג אלא בספינה וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך: אבל היכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. וא''ת והרי ספינה דשבת באויר מחיצות מבעוד יום ומוכיח לקמן דפליגי וי''ל דקסבר מחיצות להבריח מים עשויות: ורבי זירא מ''ט לא אמר כרבה. פירוש ויתיר אפי' בהעמדה וא''ת מאי קבעי מההוא טעמא דלית להו לר' יהושע ור' עקיבא מאותן סברות לית להו לדידהו דהדדי וי''ל דלר' יהושע ור' עקיבא ניחא דאית להו בכל מקום שהוא חוץ לתחום דאין לו אלא ד' אמות ולא מפלגי בין דיר וסהר וספינה אבל רבה ורבי זירא דמפלגי בין דיר וסהר וספינה בעי שפיר מר אמאי לא אמר כמר שמטעם זה יש לחלק ביניהם:

עירובין מב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד