עירובין מב ע"א

דף מב - א

רבי נחמיה אומר:

אם היו במקומן, דהיינו שחזרו - יאכלו!

אבל אם הן עדיין שלא במקומן, לא יאכלו שם, ואפילו יצאו בשוגג.

ומפרשינן: מאי במקומן?

כלומר: מה שהתיר רבי נחמיה כשחזרו, האם די בחזרתן למקומן לבד, ולא איכפת לן אם יצאו במזיד [ואפילו חזרו במזיד].

או דילמא תרתי לטיבותא בעינן, שהיתה יציאתן בשוגג, וחזרו למקומן [כן נראה לבאר; וראה לשון רש"י כאן, ומה שנתבאר בסוף הסוגיא].

אילימא במקומן שרי אפילו במזיד, דסגי בחזרה לחודיה כדי להתיר. [והכי קאמר ליה רבי נחמיה לתנא קמא: במקומן הוא דאיכא התירא לפירות שיצאו. אבל שלא במקומן אין להם היתר].

הא לא אפשר: כי

והא קתני בהדיא - בברייתא דמייתינן לעיל - רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין.

הרי בהדיא דבשוגג - דאיכא תרתי לטיבותא - אין; במזיד - דליכא אלא חדא לטיבותא, שחזרו - לא.

אלא לאו, רבי נחמיה תרתי לטיבותא בעי, ולא התיר כשחזרו והן במקומן, אלא כשהיה גם בשוגג, [ודלא כרב פפא].

ואמנם סבירא ליה לתלמודא מכח הוכחה דמפרש לקמן [ריטב"א. ודברי רש"י צריכין תלמוד] דתנא קמא ורבי נחמיה בתרתי פליגי:

א. בהתירא דשוגג; דלתנא קמא מהני ואפילו כשהוא חוץ למקומן, ולרבי נחמיה בהא לחודיה לא סגי.

ב. בהתירא דחזרה; דרבי נחמיה אינו מתיר בחזרה אלא כשנצטרף לו שוגג, ואיכא תרתי לטיבותא. ותנא קמא פליג, דחזרה לחודה מהני להתיר בלא שנצטרף לו שוגג.

וחסורי מיחסרא ברייתא והכי קתני:

פירות שיצאו חוץ לתחום אף שעדיין לא חזרו, אם בשוגג יצאו, יאכלו. במזיד, לא יאכלו.

במה דברים אמורים - שאסורין הן באכילה - כשהן עדיין שלא במקומן, אבל חזרו והן במקומן בהא לחודיה נמי סגי, ואפילו במזיד יצאו [וחזרו], יאכלו.

ואתא רבי נחמיה למימר: בתרתי פליגנא עלך: א. היכא דהן שלא במקומן, לית בהו התירא כלל, ואפילו בשוגג לא יאכל.

ב. אפילו במקומן נמי - דמודינא לך דהועילה חזרתן להתיר - פליגנא עלך בהא, וסבירא לי דבשוגג - דאיכא תרתי לטיבותא - אין, במזיד, לא! ודלא כתנא קמא שמתיר בחזרה לחודה [נתבאר על פי רש"ש].

וכיון שכן נמצא דרב פפא תנאי היא, וכתנא קמא אמרה.

ומקשינן עלה ודחינן לה: זו מנין לך דבתרתי פליגי, ותנא קמא פליג נמי בהתירא של חזרה במקומן, וחסורי מחסרת לה בדברי תנא קמא?!

והא שפיר איכא לפרושי לא כדקאמרת, אלא דתנא קמא לא מיירי ולא פליג בהיתר של חזרה כלל, והיכא דהוה במזיד, אפילו כשחזרו והן במקומן, דכולי עלמא לא פליגי דאסור.

והכא בשוגג שלא במקומן בלבד הוא דפליגי:

תנא קמא סבר: בשוגג שרי שלא במקומן.

ורבי נחמיה סבר: אפילו שוגג אינו סיבה להתיר. ובמקומן - דמצטרף ליה היתר חזרה - אין, שלא במקומן, לא!

ומשנינן: והא מברייתא אחריתי דמייתינן לעיל הוא דמוכח דתנא קמא פליג נמי בחזרה, וסבירא ליה דסגי בחזרה לחודיה.

מדקתני (סיפא, רש"ש מוחקו) בההיא ברייתא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין.

ויש לנו לדייק: שוגג אין, במזיד לא

מכלל, דתנא קמא סבר במזיד נמי שרי, שמע מינה ^[7]!

אמר רב נחמן אמר שמואל:

היה מהלך, ואינו יודע עד היכן תחום שבת, כיצד יעשה: מהלך אלפים פסיעות בינוניות [דרך הליכתו של אדם, אמה] וזו היא תחום שבת.

ואמר רב נחמן אמר שמואל:

שבת בבקעה שאינה מוקפת מחיצות, ודינו, שיש לו אלפיים אמה מאותו מקום בתוך הבקעה שבו שבת, והקיפוה נכרים מחיצה בשבת, אף שאילו היו מקיפין אותה מערב שבת, היינו דנין כל הבקעה כארבע אמות והיו לו אלפיים אמה ממנה ואילך, עכשיו שלא הקיפוה מערב שבת מהלך אלפים אמה בלבד ממקום ששבת בתוך הבקעה, ואפילו כלו אלפיים אמה בתוך ההיקף.

ואמנם הועילו המחיצות - אף שנעשו בשבת - לעשות כל הבקעה שהיתה כרמלית לרשות היחיד, דקיימא לן, מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה.

ולפיכך:

כל שהוא תוך אלפיים אמה למקום שביתתו מטלטל בה כדרכו [רש"י].

ואף מטלטל בכולה ואפילו חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה שזורק מתוך אלפיים לחוץ לאלפיים, שהרי כל הבקעה רשות היחיד היא, רק שהוא עצמו אינו יכול לצאת חוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו ^[8].

ורב הונא אמר:

דנין את הבקעה כאילו לא היתה שם מחיצה [רש"י], ולפיכך:

מהלך אלפים אמה ממקום שביתתו, ומטלטל בתוך אלפיים אמה בארבע [גירסת רש"י וריטב"א] אמות [כלומר: פחות מארבע אמות] בלבד המותרין בטלטול בכל בקעה שהיא כרמלית, וכדמפרש טעמא ואזיל ^[9].

ומקשינן על רב הונא: וניטלטל בכולה על ידי זריקה, כלומר: ניטלטל חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה - וכדאמר שמואל - שהרי יש לה מחיצות, וקיימא לן מחיצה הנעשית בשבת הוי מחיצה?!

ומפרשינן: גזירה שמא ימשך הוא עצמו אחר חפצו אל מחוץ לתחום.

ואכתי תיקשי לרב הונא: בתוך אלפים - שמותר אף הוא עצמו להלך בהן - מיהת ליטלטל כי אורחיה [כדרכו]?!

[וכל שכן על ידי זריקה, רש"י].

ומפרשינן: כיון דאסור הוא - לדעת רב הונא - לטלטל חוץ לאלפיים אמה, אסור ממילא לטלטל אף בתוך אלפיים אמה, משום דהוי כמחיצה המפרדת בין שתי רשויות שהאחת מותרת והאחת אסורה, שנפרצה במלואה למקום האסור לה, שאסור לטלטל ארבע אמות אף ברשות המותרת, ואף שמוקפת היא בשלש מחיצות אחרות גמורות.

חייא בר רב אמר:

מהלך אלפים אמה, ומטלטל באותן אלפים אמה כדרכו, וחוץ לאלפיים אמה אסור אפילו בזריקה.

ותמהינן עלה: כמאן סבר חייא בר רב?

וכי נאמר דסבר דלא כרב נחמן שמתיר לטלטל בכולה על ידי זריקה, ודלא כרב הונא שאוסר לטלטל בכולה אלא בארבע אמות?!

והרי זה אי אפשר; דממה נפשך, אי גזר שמא ימשך אחר חפצו אפילו בתוך אלפיים ליתסר משום מחיצה הנפרצת במלואה למקום האסור לה. ואי לא גזר שמא ימשך אחר חפצו, יטלטל חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה.

ומשנינן: אימא, הא דקאמר חייא בר רב "מטלטל אלפים אמה", הכי קאמר:

מטלטל בתוך אלפיים אמה בארבע [כלומר: פחות מארבע] אמות בלבד, וחוץ לאלפיים אמה כלל וכלל לא, [ריטב"א. וראה מה שהוסיף בגאון יעקב].

ותמהינן: אי הכי היינו דרב הונא?!

ומשנינן: אימא: וכן אמר רבי חייא בר רב!

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: לא תיפלוג עליה דשמואל שאמרתי משמו שמטלטל בכולה על ידי זריקה, דהרי תניא כוותיה.

דתניא:

איני והא מדקתני בהאי ר' נחמיה ור' אלעזר בן יעקב אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי אלא לאו ש"מ תנאי היא ש"מ.

אמר רב נחמן אמר שמואל מי שאינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזהו תחום שבת:
ועוד אמר רב נחמן אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה בעביטין ואוכפות ומשואות וכיוצא בהן בשבת מהלך בה אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה.

רב הונא אמר מהלך בה אלפים אמה דאינון תחומיה ומטלטל בה בד' אמות דאע"ג דניקפה מחיצה נעשית כאילו נפרצה המחיצה הרביעי' במלואה למקום האסור לה שהוא חוץ לתחומו ואילו היתה ההקפה באלפים אמה או פחות היה מותר לטלטל בכולה אבל כיון שהיא יתר נעשית כאלו נפרצה במקום האסור לו וע"י זריקה נמי אינו מטלטל גזרה שמא ימשוך אחר חפצו ויצא חוץ לתחומו ואסיקנא וכן א"ר חייא בר רב כרב הונא.

א"ל רב נחמן לרב הונא לא תפלוג עליה דשמואל דאמר מהלך בה אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה דהא תניא כוותיה היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו.

אלא חסורי מיחסרא והכי קתני. פירוש: הא (דקאסר להו) [דקמחסר לה ו]לא אמר דבשוגג חוץ למקומן בלחוד פליגי, במסקנא מגלה לן טעמא משום דקתני בדר' נחמיה ור' אליעזר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין, מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי. הא דקא דייק מהא דת"ק סבר אפילו במזיד נמי שרי, פירש רש"י ז"ל: מדקתני לעולם אסורין. ונראה דקא דייק לה מדקתני עד שיחזרו למקומן שוגגין, דאי לאו דשמעינן לת"ק דאמר חזרו למקומן אפילו במזיד למה להו אינהו למימר שוגגין דהא ת"ק נמי שוגגין קאמרי, ולא בשוגג ומזיד פליגי אלא במקומן ושלא במקומן, והוה להו למימר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן ותו לא.

במזיד לא יאכלו. פירוש: לשום אדם, מדלא קאמר לא יאכל, אי נמי מי שיצאו בשבילו, אי נמי שבאו בשבילו. וא"ת מאי שנא מהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (לעיל עירובין מ, א). י"ל דשאני הכא דאתעבידא בהו איסורא על ידי ישראל. וא"ת לרבנן דאמרי במקומן אפילו במזיד יאכלו, מאי שנא מן המבשל בשבת (חולין טו, א) דבמזיד לא יאכל ואפילו לר' מאיר דמיקל. י"ל דשאני התם דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא אבל הכא ביו"ט דוקא, אבל בשבת ודאי אסורין אם הביאן דרך רה"ר, ואפילו העבירם ארבע אמות ברשות הרבים.

שבת בבקעה והקיפוה עכו"ם מחיצה בשבת. כלומר: לשם דירה.

מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. פירש רש"י ז"ל: דרב נחמן אמר שמואל אפילו כר"ג אתיא, דעד כאן לא קאמר ר"ג נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה אלא במי שהוציאוהו דהקילו לגביה, אבל במי שקנה שביתה בבקעה ובשעת קנייה לא שבת באויר מחיצות מודה הוא ר"ג דאין לו אלא תחומו הראשון. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (ה"א): על הדין פלוגתא דרב הונא ור"נ, בעיין מימר מה פליגי כר' יהושע ור' עקיבא ברם כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה לא פליגי, ואפילו כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה פליגין קל הוא מי שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה. וזה מבואר כדברי רש"י ז"ל.
ועוד ראיה לדברי רש"י ז"ל דהא רב נחמן בהא כרביה סבירא ליה, מדאמר ליה לרב הונא לקמן לא תפלוג עליה דשמואל דתניא כוותיה, ואילו לקמן (עירובין מג, ב) משמע מעובדא דנחמיה דרב נחמן כר"ג סבירא ליה וכדאמרינן התם, אמר ליה ר"נ בר יצחק לרבא מאי קא מיבעיא ליה לרב חסדא אילימא בדמלו גברא וקא מיבעי ליה אי הלכה כר"ג או לא, ופשיט ליה רבא פשיטא בדלא מלו גברא עסקינן דאי בדמלו גברא האמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה, דאלמא משמע דפשיטא ליה לרבא דר"נ בר יעקב רביה כר"ג סבירא ליה, דאי לא מאי קא פשיט, דכיון דרב חסדא מיניה דר"נ הוה בעי דילמא בדר"ג נמי בעא מיניה מאי סבירא ליה אי הלכה כוותיה או לא. ואע"ג דהא ר"נ משמיה דשמואל קאמר לה ושמואל לית ליה כר"ג בדיר וסהר אלא בספינה דוקא כדאיתא לקמן (עירובין מב ע"ב), אין ודאי שמואל דלא כר"ג סבירא ליה אבל הא דבקעה לאו בהכי תליא, ור"ג נמי אפשר דס"ל הכין ומטעמא דאמרן.

אלא לאו חסורי מחסר׳ וכו׳. תמיה׳ מילת׳ נהי דאכרח שפיר דבמקומו דקתני ר׳ נחמי׳ בשוגג מיירי למה ליה לחסורי מתני׳ כי היכי דלוקמ׳ כתנאי בדרב פפא דהא איפש׳ לומר דמתניית׳ כפשוט׳ ובשוגג שלא במקומן פליגי וכדאקשי׳ בסמוך וי״ל דתלמוד׳ אפרוק׳ דלקמן סמוך דמכרחי׳ דת״ק במזיד נמי שרי: והא מדקתני סיפ׳ לעולם אסורין פי׳ דשמעי׳ לת״ק דסגי ליה למשרי כל היכא דאיכא חד׳ לקול׳ כגון דהו׳ שוגג שלא במקומן או מזיד במקומן דלהכי קתני עלה ר׳ נחמיה דלעולם אסורים עד איכא תרתי לקולא עד שיחזרו למקומן שוגגין ופליגי בתרתי דאי ת״ק לא שרי אלא בחד׳ בלחוד דהיינו שוגג שלא במקומן אסורין אמאי קתני לעולם אסורין: ואין פי׳ זה מחוור כל הצורך דדילמ׳ האי תנ׳ לישנ׳ קליל׳ ולישנ׳ דכייל בעי למנקט ושפיר קאמר לעולם אסורין ואפי׳ בשוגג עד שיחזרו למקומן: והפי׳ שנראה נכון דדייק ליה מלישנ׳ יתיר׳ דקתני שוגגין דאם אית׳ דת״ק לא איירי התור׳ אלא בשוגג שלא במקומן ואתי ר׳ נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב לומר שאינן מותרין לעולם ואפי׳ בשוגג עד שיחזרו למקומן לתני לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן וממיל׳ שמעי׳ דאשוגג דשרי ת״ק קיימי למה לי למתני שוגגין אלא ודאי מהאי לישנ׳ שמעי׳ דת״ק דשרי בתרתי כיון דאיכא חדא לקולא בין בשוגג שלא במקומן או במזיד במקומן וכיון דכן לא סגיא דלא נימא דמתניתא חסורי מחסרא כדאמרי׳ לעיל ודרב פפא תנאי היא וכיון דקאי רב פפא דהוה בתרא כת״ק הלכתא כוותיה שאם חזרו למקומן אפי׳ במזיד הרי הם כאלו לא יצאו ולענין מאי דפליג ת״ק ור׳ נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב בשוגג במקומן: י״א דכיון דרב פפא לא איירי בהא הדרי׳ לכללין דמשנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו בברייתא אבל בתוספות כתבו דכיון דקי״ל כת״ק בחדא ה״ה באידך דרב פפא דעדיפא נקט דאפילו בהא דבמזיד הלכתא כוותיה וכ״ש באידך דהוי שוגג וכן נראה עיקר:

מהלך אלפים פסיעות בינונית. פי׳ דפסיעה בינונית אמה בקרוב ואפילו בשבת יכול למנות ולעשות כן הוא צריך ללכת אותם בשבת לשום צורך בשבת ומונה אותם בינו לבין העיר עצמו והויא לה כמדידה דמצוה דשריא כדאי׳ בשלהי מסכת שבת:

ואמר רב נחמן אמר שמואל שבת בבקעה. פי׳ וקנה שם שביתה אלפים אמה לכל רוח והקיפוהו עובדי כוכבים ומזלות מחיצה פי׳ שעשו שם עובדי כוכבים ומזלות מחיצה גמורה סביבותיו ופרש״י ז״ל דמיירי שעשאוה לדירה דהא קאמר דמטלטל בכלא ע״י זריקה ואי במחיצה שלא לדירה אם יותר מבית סאתים אסור לטלטל בה כלום אלא בד׳ אמות. מהלך אלפים אמה כשיעור תחומו והיה נראה דהא אתיא דלא כר״ג ושמואל לטעמי׳ דאמר לקמן שאין הלכ׳ כר״ג בדיר וסהר דאלו לר״ג הא קתני שאם הוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות אפילו מכל תחומו ונתנוהו בדיר וסהר שמהלך כלא דכלא היקף כד׳ אמות דמי וכ״ש בזה שההיקף הוא סביב תחומו. אבל רש״י ז״ל כתב דהא אפי׳ אליבא דר״ג היא דהא רב הונא וחייא בר רב דאיירי בה תלמידי דרב נינהו דפסק הלכה כרב בדיר וסהר ועד כאן לא קאמר ר״ג שאם נתנוהו בדיר וסהר שמהלך את כלה אלא כשהוציאוהו חוץ ממקומו שנעקרה שביתתו הראשונה ולפי׳ הקלו עליו לתת לו שביתה בכאן שיהא כל ההיקף כד׳ אמות: אבל כששביתתו הראשונה קיימת אין לו אלא תחומו שקנה תחלה וטעם נכון הוא וכן אמר בירושל׳ על האי פלוגת׳ דרב נחמן ור״נ הוינן בעיין מימר מה פליגין ביה ר׳ עקיבא ור׳ יהושע ברם כר״ג ורבי אליעזר בן עזריה לא פליגין ואפי׳ כר״ג וכר׳ אלעזר ב״ע פליגין קל הוא שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה ע״כ והרי זה הירושל׳ מבואר כדברי רבי׳ ז״ל וכן העלו בתוספות אלא שלקמן חזר בו רש״י ז״ל ולפי זה היה נראה שאם הוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות מן האלפים אמה שלו לשאר ההקף שמהלך את כלו דהא הויא לה כהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות ונתנוהו בדיר וסהר: אבל הרב מורי ז״ל אומר דהתם שההקף כלו חוץ לתחומו אבל בכאן שזה ההקף הוא סביב תחומו ומתחלתו נאסר באותו ההקף שלא היו לו אלא האלפים שלו כשהוציאוהו לאותו קצת. שנאסר בו לא חשיב כנתנוהו בדיר וסהר ואין לו אלא ד׳ אמו׳ וכן אתה אומ׳ במי שכלתה מדתו בחצי העיר וחזרו והוציאוהו לחציה האחר שאין לו אלא ד׳ אמות אבל הוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות מתחומו ואחר כך הקיפיהו מחיצה הרי זה כנתנוהו בדיר וסהר שזה בשעת ההקף לא היתה לו שביתה ולא נאסר לעולם בהקף זה:

ומטלטל בכלא ע״י זריקה. פי׳ דשורת הדין כי מותר לטלטל בכלו לגמרי דכיון שהוקף מחיצה לדיר׳ ה״ל רשות היחיד שכל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה וכשהיא בשוגג מותר לטלטל בה כדאי׳ בשבת ובפרקין קמא והרי כשוגג הוא ואפי׳ למ״ד בפ״ק דשבת גורמת ולא דיורין גורמין התם הוא דליכא מחיצות גמורות אבל הכא דאיכא מחיצות גמורות לשם דירה אע״ג דאתעבידו בשבת מהני ומה שלא התיר שמואל לטלטל בכלא אלא ע״י זריקה מפני שא״א לו לצא׳ חוץ מתחומו ותדע שהרי הות׳ לו ע״י זריקה לזרוק כרצונו ואפי׳ ביותר מד׳ אמות והיינו מטעמא דחשיב כרשות היחיד ואפי׳ מדרבנן ומזה אתה למד כי בתוך האלפים אתה שיש לו רשו׳ להלך מטלטל בהם כרצונו. וכן פרש״י ז״ל ורב הונא אמר מהלך באלפים ומטלטל בד׳ אמות פי׳ שאין מתירין לו לטלטל דאלו הותר בזריקה הותר נמי כדרכו דכל תוך אלפים שמותר להלך בשם אין בין טלטול כדרכו לטלטול בזריקה: ולטלטל בכלא ע״י זריקה ולא לומר קושיא פרכי׳ הא מעיקרא הכי לא שרית לטלטל ואפי׳ בתוך אלפים אדרבא ליטלטל בכלא ע״י זריקה דהא רשות היחיד גמורה היא. ומהדרי׳ גזירה שמא ימשך אחר חפצו כלומר ויבא לצאת חוץ למקומו:

באלפים אמה מותר ליטלטל כדרכו ואפי׳ חוץ לד׳ אמות ופריק משום דהויא כמחיצ׳ שנפרצה במלואה למקום האסור. פי׳ דכיון דחוץ לאלפים מתסר ואפילו ע״י זריקה הרי שהוא תוך אלפים נפרץ במלואו למה שהוא חוצה לו שהוא מקום האסור וע״כ הא בשבת מיירי דאלו בי״ט מודה רב הונא דשרי לטלטל בכל האלפים ולא הוי נפרץ במלואו למקום האסור דדבר פשוט הוא שמותר ששרות בי״ט וכן כתבו בתו׳: כמאן לא כרב נחמן ולא כרב הונ׳ פי׳ ועל כרחין א״א למעבד דלא כחד מנייהו דמה נפשך אי לא גזרי׳ שמא ימשך אחר חפצו יטלטל בכלא ע״י זריקה ואי גזרי׳ לא יטלטל אלא בד׳ אמו׳ ואפי׳ בתוך אלפים דהא נפרץ במלואו למקום האסור. ופרקי׳ אומ׳ בד׳ פי׳ מאי מטלטל באלפים דקאמר שמטלטל בהם בתוך ד׳. ולאפוקי דחוץ לאלפים לא מטלטל כלל:

מי שהיה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך מעיבורה של עיר ולהלן אלפים פסיעות בינוניות שסתם פסיעה בינונית אמה:

מי ששבת בבקעה מערב שבת וקנה שם שביתה ויש לו אלפים אמה להלוך אבל לא לטלטול אלא ארבע אמות שהרי הבקעה (והקיפו) [כרמלית ואם הקיפו] עכו״ם את הבקעה במחיצה עשרה בשבת והוא לשם דירה אלא שהקיפוה ביתר מאלפים אמה הרי זה מהלך אלפים אמה בתוך הבקעה כשיעור תחומו שמאתמול ומטלטל בהן כדרכו על פני כלן שמחיצה הנעשית בשבת מחיצה ואף לדברי האומר במזיד לזרוק בשוגג לטלטל אבל במזיד לטלטל לא מזיד של עכו״ם כשוגג של ישראל הוא ואף מסוף אלפים שאין לו בהן הלוך מטלטל הוא במה שנשאר מן הבקעה על ידי זריקה שהרי הכל רשות היחיד ואף לדברי האומר בפרק ראשון שנים וניתוספו עליהם שבת גורמת אבל זו שמחיצותיה גמורות לשם דירה מטלטל כדרכו הא אם לא הוקפה לדירה הואיל ויתר מבית סאתים היא אף טלטולה אסור אלא בארבע אמות כשהיה אבל כשהוקפה לדירה הותר בטלטול ובהלוך לאלפים [ואסור] בהלוך לחוץ מאלפים הואיל ולא היה לו שם (היתר) [שביתה] בין השמשות. ואעפ״י שפסקנו כרבן גמליאל לנתנוהו בדיר וסהר או בעיר לדונה כארבע אמות. אף רבן גמליאל מודה בזו שלא אמרה אלא בהוציאוהו (וכן) שאעפ״י שלא שבת באויר מחיצות אבל זה ששבת לרצונו (וכן) [כיון] שבשעת קניית שביתה לא שבת באויר מחיצות כלל אין לו אלא תחומו. והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב אף לרבן גמליאל קל הוא מי שקנה שביתה ממי שלא קנה שביתה. ויש מפרשי׳ הטעם מפני שזה שהוציאוהו נעקרה שביתתו לגמרי ולפיכך אתה נותן את הדיר או את הסהר או את העיר כארבע אמות אבל כששביתתו הראשונה קיימת אין לו אלא תחומו שכך זכה בה מתחלה מאחר שהתרנו את הנשאר בטלטול זריקה נמצא שאין האלפים כנפרץ למקום האסור עד שנאסור טלטול האלפים אמה אעפ״י שאין הפסק גדר בין האלפים ליתר שלהן שהרי התרנו בנשאר טלטול זריקה:

בפירש"י בד"ה ומטלטל בכולה כו' וממילא שמעינן דבתוך אלפים מטלטל כו' עכ"ל ולא מקרי נפרץ למקום האסור לו לענין טלטול כי אורחיה כמ"ש התוספות כיון דמיהת שם טלטול דהיינו בזריקה שרי נמי חוץ לאלפים וק"ק לדברי התוס' כיון דהך קושיא באלפים מיהת לטלטל לר"נ נמי פריך ה"ל להקשות הך קושיא לעיל מיניה מהך קושיא ונטלטל בכולה ע"י זריקה דלא פריך ליה אלא לרב הונא לחוד וק"ל:

בד"ה ומטלטל בד' אמות כו' דלא שני בין טלטול כי אורחיה כו' אי שרי לטלטל בזריקה כו' עכ"ל לא הוה צריך לכנ אריכות הזה אלא כיון דאסור חוץ לאלפים אפילו בזריקה ה"ל נפרץ למקום האסור לו ואסור נמי זריקה תוך אלפים ודו"ק:

בתוס' ד"ה וניטלטל וכו' דשבת גורמת וכו'. לעיל (עירובין דף י"ז) איתא דשבת גורמת והכל תלוי בתחילת שבת לענין נתוספו דיורין אם נקראת שיירה ע"ש:

רש"י בד"ה והקיפוה כו' ולדירה כגון שהקיפוה כו' כצ"ל:

בד"ה לא כרב נחמן כו' האסור לה ואי לא גזר שמא כו' כצ"ל:

גמרא ואתא ר"נ למימר אפילו במקומן נמי כו'. ר"ל שלא במקומן לגמרי אסור ואפילו במקומן דמודה אני דשרי נמי לא שרי אלא בשוגג כו':

שם והא מדקתני סיפא ר"נ וראב"י כו'. מלת סיפא נ"ל למחוק וכ"נ מפרש"י דל"ג לה:

רש"י ד"ה מהלך בה אלפים. ואפילו לר"ג כו' התם הוא כו'. ואין לחלק התם הוא דהוי עכ"פ מחיצות מבעו"י דהא לקמן (ס"ד מג) מתירין אפי' לעשות בשבת מחיצה מב"א להיות לו כד"א אמנם מה שמדמה רש"י בס"ד להא דכלתה מדתו במערה דמשמע דהכא נמי אם נמשך תחומו להלאה מן המחיצות לא נחשוב לו כל ההיקף אלא כד"א כהתם זה צ"ע דיש לחלק כמש"כ ועי' גם לקמן (ס"ד מד) והפוסקים לא דברו מזה וצריך תלמוד:

תוס' ד"ה ומטלטל. אבל כי אורחיה אינו מטלטל כו'. עי' מה שהקשה מהרש"א ע"ד ולי לק"מ דבר"נ אפשר לפרש כפרש"י דבתוך אלפים מותר לטלטל אפי' כי אורחיה והתוס' לא כתבו כן רק לפי דמסיק סברת נפרצה למקום האסור לה:

רבי נחמיה אומר במקומן. אם חזרו למקומן יאכלו אבל שלא במקומן כל זמן שהן חוץ לתחום. לא יאכלו: מאי במקומן. דשרי רבי נחמיה היכי חזרו: אי נימא. אפילו במזיד דחשיב להו אנוסין והוי כהוציאוהו נכרים והחזירוהו: והתניא. אחריתי בהדיא רבי אליעזר ורבי נחמיה אמרי לעולם אסורין כו': אלא לאו. על כרחך האי במקומן בשוגג קאמר מכלל דת''ק אף במזיד שרי היכא דחזרו ותרתי קולא אית ליה: וחסורי מחסרא כו' שלא במקומן. שלא חזרו הוא דבמזיד לא יאכלו אם יצאו במזיד אבל חזרו במקומן (וזהו) במזיד נמי יאכלו: ואתא רבי נחמיה למימר. האי בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו דקאמר אשלא במקומן אינו כן אלא אמקומן איתמר דאם חזרו למקומן בשוגג יאכלו אם במזיד לא יאכלו ות''ק אית ליה דרב פפא: לא במזיד. אפי' במקומן לת''ק אסור ומתני' לא תחסר' אלא כדקתני דלא איירי תנא קמא בחזרה כלל ורבי נחמיה אשלא במקומן אתי לאפלוגי דקאמר תנא קמא שוגג יאכלו ואתא רבי נחמיה למימר האי חילוק דיהבת בין שוגג למזיד לאו אשלא במקומן איתמר אלא במקומן והכי קאמר ר' נחמיה חזרו במקומן יאכלו בהאי שוגג דקאמרת אבל שלא במקומן אפילו בשוגג לא יאכלו: והא מדתני. בהך אחריתי לעולם אסורין כו' מכלל דבתרתי פליגי ותנא קמא במזיד במקומן נמי שרי דאי חדא קולא הוא דמיקל ור' נחמיה בההוא הוא דפליג הכי איבעי ליה למיתני כדתנ' בקמייתא במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו ואנא ידענא דאשוגג דשרי תנא קמא שלא במקומן קאתא רבי נחמיה למימר הא דשוגג דשרי במקומן הוא דשרי שלא במקומן לא ומדתנן לעולם אסורין עד שיחזרו שוגגין שמע מינה לתנא קמא דשרי היכא דאיכא חדא להתירא כגון שוגג שלא במקומן או מזיד במקומן כיון דאיכא חדא לטיבותא וקאמר רבי נחמיה לעולם אסורים עד דאיכא תרתי להתירא שוגג ובמקומן ולעולם תנאי היא: פסיעה בינונית. דרך הליכתו של אדם אמה: שבת בבקעה. יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח: והקיפוה נכרים מחיצות בשבת. ולדירה כגון שהקיפוה לדור בתוכה דאי לאו הכי ביותר מבית סאתים לא משתריא לטלטולי בה אלא ד' אמות: מהלך בה אלפים. דלא מהני ליה הנך מחיצות להיותה לו כד' אמות דכי אמרינן כל הבית כולו כד' אמות היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום אבל הכא דבשעת שביתה לא הוו מחיצות לא ואפי' לרבן גמליאל דאמר בהוציאוהו נכרים ונתנוהו בדיר או בסהר דאע''ג דלא שבת באויר מחיצות נעשית לו כארבע אמות ומהלך את כולה התם הוא דמי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ארבע אמות הקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות כארבע אמות אבל הקונה שביתה שיש לו אלפים אמה לא הקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות כארבע אמות אלא אם כן שבת באוירן ותדע דהא רב הונא וחייא בר רב תלמידי דרב נינהו ואמר רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר והכא אסרי כשמואל ובמתני' נמי הכי תנן לקמן בפ' כיצד מעברין (דף סא.) ומודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה אינה לו כארבע אמות ואילו הוציאוהו נכרים ונתנוהו בה מהלך את כולה והא דברי הכל היא: ומטלטל בכולה. אפי' חוץ לאלפים שאין לו רשות להלך מותר לטלטל על ידי זריקה כלומר מותר לזרוק שם דקיימא לן מחיצה העשוייה בשבת שמה מחיצה וממילא שמעינן דבתוך אלפיים מטלטל כדרכו דהא מחיצות נינהו: ומטלטל בארבע אמות. כאילו לא היתה שם מחיצה וטפי מארבע לא ואפילו בזריקה דלא שני לן בין טלטול כי אורחיה לטלטול דזריקה אלא במקום שמותר לטלטל ואסור להלך כגון מתוך התחום לחוץ התחום אבל במקום שהוא מותר להלך אי שרי לטלטל בזריקה שרי נמי לטלטל כי אורחיה ואי אסיר. תרוייהו אסירי וכיון דאסר ליה רב הונא לטלטל באלפים שלו אפילו זריקה נמי אסור וטעמא מפרש ואזיל: ומקשינן לרב הונא ונטלטל בכולה. ואפילו חוץ לאלפים ע''י זריקה דהא קיימא לן מחיצה הנעשית בשבת מחיצה היא בפ''ב (דף כ.) ונהי דאיהו לא מצי אזיל כיון דלא שבת באוירה לא הוי לה כארבע אמות אבל מכל מקום מחיצות נינהו: שמא ימשך אחר חפצו. חוץ לאלפים הלכך גזרינן טלטול בזריקה אטו הילוך: באלפים מיהת. שהוא מותר להלך בהן וליכא למיגזר בהו משום שמא ימשך אחר חפצו ניטלטל כי אורחיה טלטול גמור וכל שכן זריקה דהא מחיצות מעלייתא נינהו ומשני כיון דחוץ לאלפים אסור לטלטל אפילו בזריקה משום שמא ימשך אחר חפצו וכל שכן כי אורחיה דהא אין יכול להלך שם ולטלטל מיתסר נמי באלפים משום דהוי אלפים דיליה נפרצין לחוץ לאלפים דאסירי ליה משום גזירה שמא ימשך דהא אין הפסק ביניהן והויא מחיצה הנפרצת במלואה למקום האסור לה: ומטלטל באלפים. אפילו כי אורחיה וחוץ לאלפים לא אפילו בזריקה: לא כרב נחמן ולא כרב הונא. ומה נפשך אי גזר שמא ימשך אפילו אלפים ניתסרו משום מחיצה הנפרצת למקום האסור לה ואי לא גזר שמא ימשך לטלטל חוץ לאלפים בזריקה: עליה דשמואל. דרב נחמן משמיה דשמואל אמרה: דתניא כוותיה. דלא גזרינן שמא ימשך:

מכלל דתנא קמא במזיד נמי שרי. נראה דהלכתא כתנא קמא ואף על קב דקיימא לן משנת רבי אליעזר קב ונקי הכא לא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן כיון דסבר רב פפא כרבנן ואף בשוגג שלא במקומן נראה דהלכתא כת''ק דשרי מדקאמרינן במזיד במקומן כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בשוגג שלא במקומן ואם כן דרב פפא דשרי במזיד במקומן כ''ש דשרי בשוגג שלא במקומן ועוד דקיימא לן דלא קנסינן שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן מיהו על כרחך הא דאסר ראב''י שוגג שלא במקומן לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד דהא במקומן לא קניס שוגג אטו מזיד אלא משום כיון דאין להן אלא ארבע אמות גזרינן דילמא אתי להוציאן חוץ לארבע אמותיהן וכן איתא בירושלמי דקאמר ר' נחמיה דאמר עד שיחזרו למקומן שוגגין אתיא כר''מ דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל ואף ע''ג דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואמרינן לקמן (דף מז:) דחפצי נכרים קונין שביתה ולא גזרינן שמא יוציא חוץ לעיר יש לחלק בין עיר לארבע אמות ועוד דכשנעשה ע''י נכרי לא החמירו ועוד הא דחפצי נכרי קונין שביתה היינו דגזרו בעלים דנכרים אטו בעלים דישראל ומשום הכי לא גזרינן שמא יוציא דלא גזרינן גזירה לגזירה: ונכרים שהקיפוה מחיצות. בירושלמי מוקי לה כרבי יהושע ומיהו בקונט' פי' דאתיא נמי כר''ג דאמר נתנוהו בדיר או בסהר מהלך את כולה ואע''ג דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום דלא הקילו חכמים אלא התם דאין לו אלא ארבע אמות אבל הכא דיש לו אלפים לא הקילו: ומטלטל בכולה ע''י זריקה. נראה לר''י דאף תוך אלפים מטלטל ע''י זריקה אבל כי אורחיה אינו מטלטל אלא ארבע אמות דלענין טלטול כי אורחיה נפרצה למקום האסור לה: וניטלטל בכולה ע''י זריקה. אע''ג דרב הונא אית ליה בסוף פ''ק (דף יז.) דשבת גורמת והכא נאסר בתחילת שבת לא דמי להכא דרב הונא מודה במחיצה גמורה העשויה בשבת דשמה מחיצה: