עירובין מא ע"ב

דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אַכּוּלְּהוּ הָא בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבָּה מֵרַב יְהוּדָה וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ
וּלְטַעְמָ(י)ךְ הָא דְּדָרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא הֲלָכָה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים הָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּה מֵרַב הוּנָא וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ
אֶלָּא הָא מִקַּמֵּי דְּשַׁמְעַהּ וְהָא לְבָתַר דְּשַׁמְעַהּ הָכָא נָמֵי הָא מִקַּמֵּי דְּשַׁמְעַהּ הָא לְבָתַר דְּשַׁמְעַהּ
דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא הֲלָכָה מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין:
הֲדַרַן עֲלָךְ בַּכֹּל מְעָרְבִין
מַתְנִי' מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים אוֹ רוּחַ רָעָה אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת
הֶחְזִירוּהוּ כְּאִילּוּ לֹא יָצָא
הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת נְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בְּסַהַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת:
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּלַנְדַּרְסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָלְכוּ אֶת כּוּלָּהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן
פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחָשֵׁיכָה אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מָה אָנוּ לֵירֵד
אָמַר לָהֶם מוּתָּרִים אַתֶּם שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל וְהָיִינוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁיכָה:
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ אֵלּוּ הֵן נׇכְרִים וְרוּחַ רָעָה וְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְמִיבְעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ
שְׁלֹשָׁה אֵין רוֹאִין פְּנֵי גֵיהִנָּם אֵלּוּ הֵן דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת וְחוֹלֵי מֵעַיִין וְהָרְשׁוּת וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה
וְאִידַּךְ אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ
וְאִידַּךְ זִימְנִין דִּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה אִי נָמֵי אִית לֵיהּ בָּנִים מִינַּהּ וְלָא מָצֵי מְגָרֵשׁ לַהּ
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְקַבּוֹלֵי מֵאַהֲבָה
שְׁלֹשָׁה מֵתִין כְּשֶׁהֵן מְסַפְּרִין וְאֵלּוּ הֵן חוֹלִי מֵעַיִין וְחַיָּה וְהִדְרוֹקָן
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְמַשְׁמוֹשֵׁי בְּהוּ זְוַודְתָּא:
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל יָצָא לְדַעַת אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת פְּשִׁיטָא הַשְׁתָּא מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת יָצָא לְדַעַת מִיבַּעְיָא
אֶלָּא אֵימָא חָזַר לְדַעַת אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת
הָא נָמֵי תְּנֵינָא הֶחְזִירוּהוּ נׇכְרִים כְּאִילּוּ לֹא יָצָא הֶחְזִירוּהוּ הוּא דִּכְאִילּוּ לֹא יָצָא אֲבָל הוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים וְחָזַר לְדַעַת אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת
אֶלָּא אֵימָא יָצָא לְדַעַת וְהֶחְזִירוּהוּ נׇכְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת
הָא נָמֵי תְּנֵינָא הוֹצִיאוּהוּ וְהֶחְזִירוּהוּ כְּאִילּוּ לֹא יָצָא הוֹצִיאוּהוּ וְהֶחְזִירוּהוּ הוּא דִּכְאִילּוּ לֹא יָצָא אֲבָל יָצָא לְדַעַת לָא
מַהוּ דְּתֵימָא לִצְדָדִין קָתָנֵי מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים וְחָזַר לְדַעַת אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת אֲבָל יָצָא לְדַעַת וְהֶחְזִירוּהוּ נׇכְרִים כְּאִילּוּ לֹא יָצָא קָא מַשְׁמַע לַן
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבָּה הוּצְרַךְ לִנְקָבָיו מַהוּ אָמַר לָהֶם גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה
אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי אִי פִּיקֵּחַ הוּא עָיֵיל לִתְחוּמָא וְכֵיוָן דְּעָל עָל
אָמַר רַב פָּפָּא פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד לֹא הִפְסִידוּ אֶת מְקוֹמָן מַאי טַעְמָא אֲנוּסִין נִינְהוּ
אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעְיָה לְרַב פָּפָּא רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים לְעוֹלָם אֲסוּרִין עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִמְקוֹמָן שׁוֹגְגִין בְּשׁוֹגֵג אִין בְּמֵזִיד לָא
תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵלוּ בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵלוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

דאי סלקא דעתך אכולהו קאי, ולרב יהודה משמיה דרב משלימין תענית בערב שבת, הא בעי מיניה רבה מרב יהודה [כדלעיל דף מ ב] אם משלימין, ולא פשט ליה,

ועל כרחך דבזה לא אמר משמיה דרב דמשלימין.

ותמהינן עלה: ולטעמיך דמייתית מהכא ראיה:

הא דדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה מתענה ומשלים בערב שבת! תיקשי נמי: הא בעא מיניה [לעיל, שם] רבה מרב הונא, ולא פשט ליה דמשלים?!

אלא, להכי ליכא לאקשויי הכי; כי הא דלא פשטה, הוא מקמיה לפני דשמעה רב הונא להא דרב דלעיל דחכמים סברי מתענה ומשלים.

והא דדרש שמשלים לבתר דשמעה מרבו רב, דרב באמת אכולהו קאי.

הכא נמי לא תיקשי לך ארב יהודה דלא פשטה מהא דרב. דהא דלא פשטה - מקמי דשמעה מרבו רב. הא דפשטה - לבתר דשמעה.

דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה - מתענין ומשלימין!

הדרן עלך פרק בכל מערבין

פרק רביעי - מי שהוציאוהו

הקדמה:

א. השובת בכל מקום שהוא, יש לו ארבע אמות סביבו, ומהם הוא מתחיל למדוד אלפיים אמה, שבהם מותר לו לילך בשבת.

ב. השובת בעיר, כל העיר ו"עיבורה" [שבעים אמה ושיריים מחוץ לעיר] חשובה לו כארבע אמות, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח מסוף עיבור העיר, ואילך.

ג. השובת בתוך היקף מחיצות, כל ההיקף כולו כארבע אמות, ויש לו אלפיים אמה מן המחיצות ואילך.

מתניתין:

מי שהוציאוהו נכרים בשבת חוץ לתחום, או שהוציאתו חוץ לתחום רוח רעה שאחזתו [שנכנס בו שד ונטרפה דעתו], אין לו חוץ לתחום אלא ארבע אמות בלבד. [אבל ארבע אמות יש לו. שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות להלך בהם].

החזירוהו - הנכרים או רוחו הרעה - בו ביום [מאירי] לתוך התחום, כאילו לא יצא, וכל העיר חשובה לו כארבע אמות כבתחילה, ויש לו חוצה לעיר אלפיים אמה לכל רוח. [ולא מיירי מתניתין אלא בהוציאוהו לאונסו, ובהחזירוהו לאונסו. ודין יצא לדעת, וחזר לדעת יתבאר בגמרא בסמוך].

הוליכוהו - הנכרים או רוחו הרעה - לעיר אחרת שהיתה מוקפת מחיצות, או שנתנוהו בדיר של בהמות או בסהר [דיר גדול לבהמות של העיר, רש"י לעיל דף יח א] שהן מוקפין והיקיפן גדול:

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה. שהואיל ומוקפין הן מחיצות הרי הן כארבע אמות, ואף על גב שלא שבת בהן מערב שבת ^[1].

רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו שם אלא ארבע אמות, שהיקף מחיצות שלא שבת בהן מערב שבת, אין דנין אותו כארבע אמות.

מעשה שבאו חכמים אלו מפלנדרסין [שם מקום] והפליגה ספינתם בים בשבת, ויצאו חוץ לתחום.

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה של הספינה.

רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, מפני שרצו להחמיר על עצמן ^[2]!

קיימא לן כרבי יהודה לקמן דף מה א, שהנמצא בתוך תחומה של עיר בין השמשות, ודעתו ליכנס לעיר, הרי אף שאינו יודע שהוא נמצא בתוך תחום העיר, הרי זה קנה שביתה בעיר, והרי הוא כאחד מבני העיר. אבל אם הוא חוץ לתחום קנה שביתה במקומו

פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה.

אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד מן הספינה לתוך העיר, כלומר: ששאלוהו, אם כבר היו בתוך תחום העיר בבין השמשות, שאם היו בתחום העיר יכולים הם לירד לעיר ולילך בה וחוצה לה כשאר בני העיר [על פי רש"י ורבינו יהונתן].

אמר להם: מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל [בשפופרת מיוחדת, כדמפרש בגמרא] והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה ^[3].

גמרא:

תנו רבנן:

א. שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו [דברי הרשות שיש לו לאדם להתעסק בהן, זהו "דעתו", ודברי תורה ומצוה זהו "דעת קונו", עץ יוסף], ואלו הן:

עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות [דברים שאדם מדקדק בהן כדי לחסוך בהוצאותיו, מפני שעני הוא] ^[4].

ומפרשינן: למאי נפקא מינה?

למיבעי רחמי עלייהו [לבקש עליהם רחמים].

ב. שלשה אין רואין פני גיהנם [לא רק שניצולין מדינה של גיהנם, אלא אף אין רואין אותו, מהרש"א], ואלו הן: מי שסובל מדקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות [מי שיש לו נושים, רש"י, וראה תוספות].

ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה.

ומפרשינן: ואידך - דלא קאמר נמי אשה רעה - דאשה רעה מצוה לגרשה, וכיון שגירשה נפטר הימנה.

ואידך - מכל מקום קאמר אשה רעה - כי זימנין דכתובתה מרובה, ואי נמי אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה, לפי דאינו יכול לעמוד בכך [מהרש"א פסחים דף קיג ב].

ומפרשינן: למאי נפקא מינה ששלשה אלו אין רואין פני גיהנם?

לקבולי יסורין אלו מאהבה, שהן מכפרין עליו.

ג. שלשה מתין כשהן עדיין מספרין, שאפילו יש בהם חיות הרבה שמדברין, אף על פי כן מתים פתאום, ואלו הן:

חולי מעיין, וחיה [יולדת] והדרוקן [חולי הפה, רש"י] ^[5].

ומפרשינן: למאי נפקא מינה?

למשמושי בהו זוודתא [להכין להם תכריכים, שהן צידה לדרך למתים, וצידה לדרך מתרגמינן: זוודא לאורחא, רש"י עבודה זרה דף יז, א].

אמר רב נחמן אמר שמואל: יצא חוץ לתחומו לדעת [מרצונו], אין לו במקום שיצא לשם אלא ארבע אמות.

ותמהינן עלה: פשיטא!

והרי השתא מי שהוציאוהו נכרים לאונסו, איתא במשנתנו שאין לו אלא ארבע אמות, יצא לדעת, שעשה איסור מרצונו, וכי מיבעיא למימר שאין לו אלא ארבע אמות?!

אלא אימא הכי אמר רב נחמן משמיה דשמואל: אפילו אם הוציאוהו נכרים [על פי רש"י], אם חזר לתוך תחומו לדעת ושלא כדין, אין לו אלא ארבע אמות, ואין אומרים שכאילו לא יצא, כשם שאמרו במשנתנו כשהחזירוהו נכרים לאונסו.

ותמהינן עלה: הא נמי תנינא במשנתנו.

דקתני: החזירוהו נכרים כאילו לא יצא, ותידוק מינה: החזירוהו נכרים לאונסו הוא דכאילו לא יצא, אבל הוציאוהו נכרים - כבמתניתין, דמיירי כשהוציאוהו נכרים כדקתני רישא - וחזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות! אלא אימא הכי קאמר: יצא לדעת והחזירוהו נכרים לאונסו, אין לו אלא ארבע אמות, כיון שיצא לדעת.

ותמהינן עלה: הא נמי תנינא במשנתנו, דקתני: מי ש"הוציאוהו" נכרים וכו' והחזירוהו כאילו לא יצא. ותידוק מינה: הוציאוהו והחזירוהו הוא דכאילו לא יצא, אבל יצא לדעת אפילו אם נכרים הם שהחזירוהו, לא.

ודחינן: איצטריך לרב נחמן לאשמועינן דאם יצא לדעת והחזירוהו אין לו אלא ארבע אמות.

כי מהו דתימא דממשנתנו אין להוכיח דין זה, דמשנתנו לצדדין קתני, כלומר: סיפא דמיירי בהחזירוהו נכרים לא קאי ארישא דמיירי בהוציאוהו, והכי תנן:

מי שהוציאוהו נכרים בין שהוא עומד בחוץ, ובין שחזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות. אבל יצא אפילו לדעת והחזירוהו נכרים כאילו לא יצא.

קא משמע לן רב נחמן: דסיפא ארישא קאי, ולא אמרינן שכאילו לא יצא, אלא כשיצא שלא לדעתו, וחזר שלא לדעתו ^[6].

בעו מיניה מרבה: הוציאוהו נכרים - שאין לו אלא ארבע אמות - והוצרך לנקביו, מהו לצאת חוץ מארבע אמותיו למקום צנוע? אמר להם: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כלומר: לאו ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" שלא לעבור על דברי חכמים, [אבל שאר לא תעשה אינו דוחה, ברכות דף כ ב].

ואם כן, הואיל ותחומין דרבנן, כבוד הבריות דוחה אותו.

אמרי הוסיפו נהרדעי: אי פיקח הוא זה שהוצרך לנקביו ונתנו לו חכמים רשות לצאת חוץ מארבע אמותיו: עייל למקום צנוע שדבתוך תחומא, וכיון דעל - על [כיון שנכנס, נכנס], דכיון דברשות נכנס לא גרע מאם החזירוהו נכרים ששנינו במשנתנו שכאילו לא יצא, ויש לו תחומו כדמעיקרא קודם שיצא.

כתב הרא"ש: "פירוש, אם פיקח הוא, כשהוא יוצא חוץ לארבע אמותיו לבקש לו מקום צנוע לעשות צרכיו, ילך לו לצד תחומו ולא לשאר רוחות. ואם לא מצא מקום צנוע עד שנכנס לתחום, חוזר לדין תחומו הראשון, (ד) כיון דברשות נכנס. אבל מצא מקום צנוע קודם שנכנס לתחומו אין לו רשות לילך יותר".

אמר רב פפא:

א. פירות שיצאו חוץ לתחום שלהן על ידי ישראל, אין להן שם אלא ארבע אמות, כדין אדם שיצא חוץ לתחום; וכן נאסרו הפירות באכילה. [לכל אדם, הכי קיימא לן, משנה ברורה סימן ת"ה].

ב. אבל פירות שיצאו חוץ לתחום שלהן, וחזרו למקומן, אפילו שיצאו במזיד [ואפילו חזרו במזיד], הועילה להן חזרתן בתרתי: א. שלא הפסידו את מקומן והרי הן בתחומן הראשון כבתחילה.

ב. שהן מותרין באכילה.

מאי טעמא?

אנוסין נינהו הפירות ביד האדם שהוציאן.

וכשם שבאדם היכא שהוציאוהו באונס והחזירוהו חזר לתחומו, כך הפירות חוזרין לתחומן ולהיתר אכילתן [על פי לשון רש"י בדף מב א ד"ה אי נימא. ומה שנתבאר: "שיצאו במזיד", ראה מה שנתבאר בזה בסוף הסוגיא].

איתיביה רב יוסף בר שמעיא, לרב פפא:

והרי למדנו בברייתא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין פירות שיצאו חוץ לתחום, עד שיחזרו למקומן, ויהיו גם שוגגין, דבעינן תרתי לטיבותא כדי להתירן, שיחזרו למקומן, ושתהיה הן היציאה והן החזרה בשוגג [כן נראה לבאר על פי סוגית הגמרא ורש"י דבסמוך].

ותיקשי לרב פפא: בשוגג אין, אבל במזיד לא! ואת אמרת, דאם חזרו לא שאני לן בין שוגג למזיד?!

ומשנינן תנאי היא, ואיכא תנא שחולק על רבי נחמיה ומתיר בחזרה לחודיה. ולא איכפת לן שבמזיד היה, ורב פפא סובר כהאי תנא.

דתניא: פירות שיצאו חוץ לתחום ועדיין לא חזרו: יצאו בשוגג, יאכלו שם לכל אדם [בין למי שהוציאן, בין לאחרים שגרים שם או שבאו לשם על ידי עירוב, רש"י על פי הבנת השער הציון סימן ת"ה, דלא כמהרש"א].

יצאו במזיד, לא יאכלו לכל אדם.

הערות

^[1] נחלקו הראשונים בדעת רבן גמליאל, אם מיקל רק ביצא לאונסו, או אף ביצא לדעת, הובאו דבריהם בתוספות רבינו עקיבא איגר שעל משנה זו

^[2] אף דקתני הך לישנא: "שרצו להחמיר על עצמן", פליגי הני תנאי על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה. וביאור שיטות התנאים בענין ספינה, יתבאר לקמן דף מב: ומג; ועל דרך שפירש המשנה רבינו עקיבא איגר בתוספותיו על המשניות. ואם תאמר: לדעת רבי מאיר במשנה לקמן דף מה א שאם לא ידע שהוא בתוך תחום העיר אינו כבני העיר, תיקשי, האיך מותרים התלמידים שלא נתכוונו, להיות כבני העיר?!

^[3] כתבו בתוספות: שאף הם סמכו על שפופרתו של רבן גמליאל. ורבינו יהונתן כאן כתב באופן אחר.

^[4] ביאר רבינו חננאל: שעכו"ם ורוח רעה כופין אותו בעל כרחו. ועניות, כתיב: פן אורש וגנבתי.

^[5] הב"ח הוכיח מגמרא שבת, שהדרוקן הוא חולי הבטן.

^[6] כתבו הראשונים: דלפי מה דאמרינן השתא, דאפשר לפרש מתניתין דלצדדין קתני, אם כן איכא נמי למימר - אי לאו רב נחמן - דסיפא דקתני החזירוהו נכרים הוא דחוזר לתחומו ולא בחזר לדעת, היינו דוקא כשיצא לדעת, [דהא לאו ארישא קאי]. אבל בהוציאוהו נכרים לבד נמי סגי שאם יחזור אפילו לדעת חוזר לתחומו. והיה אפשר לפרש דהיינו חידושא דרב נחמן, וכדבעינן למימר לעיל. וראה מה שכתבו הראשונים, מאי טעמא לא אמרינן הכי.

דאי סלקא דעתך אכולהו [שאם עולה על דעתך לומר שעל כולם] אמר רב יהודה שהלכה כחכמים — הא בעי מיניה [הרי כבר אמרנו ששאל ממנו] רבה מרב יהודה בנושא זה ולא פשט ליה [פתר לו]! משמע שבנושא זה לא היתה הלכה פסוקה בידו.

ומשיבים: ולטעמיך [ולשיטתך] שסבור אתה שאין פתרון לדבר, הא [זה] שדרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה, מתענה ומשלים בערב שבת. הא בעא מיניה [הרי שאל ממנו] רבה גם מרב הונא ולא פשט ליה [פתר לו], וכיצד יכול מר זוטרא לומר הלכה משמו של רב הונא?!

אלא על כרחך תאמר: הא [זו] — מקמי [לפני] ששמעה, והא [וזו] — לבתר [לאחר] ששמעה, שלאחר ששמע רב הונא הלכה זו בשם רב נפתרה לו הבעיה, הכא נמי [כאן גם כן] לגבי רב יהודה אפשר לומר: הא [זו] — מקמי [לפני] ששמעה, הלכה בשם רב ולכן לא ידע להשיב לרבה, והא [וזו] — לבתר [לאחר] ששמעה, והיה בידו פתרון.

וחוזרים על מה שהזכרנו ובדרך אגב: דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה, מתענין ומשלימים בתענית שחל להיות בערב שבת וחג.

א משנה מי שהוציאוהו גוים בעל כורחו מחוץ לתחום, או שיצא מחמת רוח רעה, שנטרפה דעתו לפי שעה, ולא ידע מה הוא עושה, וכשנתפכח מצא שהוא מחוץ לתחום — אין לו רשות להלך אלא ארבע אמות מן המקום בו הוא עומד.

אם החזירוהו הגוים, או חזר מחמת הרוח רעה — כאילו לא יצא. ומהלך בתחומו כדרכו.

אם הוליכוהו הגוים לעיר אחרת המוקפת מחיצות, או נתנוהו בדיר או בסהר (מקום מוקף הקבוע עבור בהמות), נחלקו חכמים בדבר: רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את העיר כולה, שהעיר כולה נחשבת כארבע אמות. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות ממש ממקומו.

מסופר: מעשה שבאו חכמים מפלנדרסין שבמדינת הים, והפליגה ספינתם בים בשבת, רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הלכו את הספינה כולה, שאמרו שכולה כארבע אמות. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן.

ועוד מסופר: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה בליל שבת, אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד, כלומר: האם כבר היינו בתחום העיר מבעוד יום?

אמר להם: מותרין אתם לרדת, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה, ולכן קנינו שביתה לעצמנו בעיר בין השמשות, ויכולים אנו ללכת אליה אף משחשיכה.

ב גמרא כיון שהוזכר במשנה אדם שעבר את התחום מפני רוח רעה, מביאים עוד בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואלו הן: גוים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות, כלומר: עניות יתירה הגורמת לאדם לעתים לשנות מדעת עצמו, ואף לעבור על דעת קונו.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] כשיודעים על הדברים האלה? ומשיבים: למיבעי רחמי עלייהו [כדי לבקש רחמים עליהם] שלא יבואו לידי כך.

ומעין זה אמרו: שלושה סוגי אנשים אין רואין פני גיהנם משום שחייהם מלאים סבל בעולם הזה ועוונותיהם מתכפרים, ואלו הן: דקדוקי עניות, אדם המדוכדך בעניות, וחולי מעיין, והרשות, אדם שלוחצים עליו נושים. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה.

ושאלו: ואידך [והאחר], שאינו מונה אשה רעה, מדוע אינו מחשיב זו המציקה לו בכל עת? ומשיבים: אשה רעה מצוה לגרשה, ויש תקנה לצרה זו.

ואידך [והאחר] המונה אשה רעה, מדוע מונה זאת? משיבים: זימנין [פעמים] שכתובתה מרובה ואינו יכול לגרשה משום שאין בידו ממון מספיק כדי לשלם דמי כתובתה. אי נמי, אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה [או גם כן, יש לו בנים ממנה, ואינו יכול לגרש אותה],

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך] שיודעים כל זאת? ומשיבים: לקבולי [לקבל] יסורים אלה מאהבה שכן הוא יודע שבגללם הוא נפטר מעונש גהינם.

ועוד אמרו: שלושה מתין כשהן מספרין, כלומר עשויים למות פתאום אפילו נראה שמצבם טוב ויכולים הם לשוחח, ואלו הן: חולי מעיין, וחיה [יולדת], והחולה במחלת ההדרוקן.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה מידיעה זו] ומשיבים: למשמושי בהו זוודתא [להכין להם תכריכים] שמא יצטרכו להם פתאום.

ג ומעתה חוזרים לענין ההלכה שבמשנה. אמר רב נחמן אמר שמואל: יצא לדעת מתוך התחום — אין לו אלא ארבע אמות. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] השתא [הרי, עכשיו] מי שהוציאוהו גוים על כרחו, אין לו אלא ארבע אמות, יצא לדעת מיבעיא [נצרכה לומר] שאין לו יותר מארבע אמות?!

אלא אימא [אמור, תקן]: חזר לדעת בזדון אל תוך התחום, לאחר שהוציאוהו גויים — אין לו אלא ארבע אמות ולא יותר.

ומקשים: הא נמי תנינא [הרי דבר זה גם כן שנינו] מדקדוק בדברי המשנה: החזירוהו גוים — כאילו לא יצא, ונדייק: החזירוהו — הוא שכאילו לא יצא, אבל הוציאוהו גוים וחזר לדעת — הרי זה כאילו יצא לדעת — ואין לו אלא ארבע אמות!

אלא אימא [אמור, תקן] שכך אמר רב נחמן: יצא לדעת והחזירוהו גוים על כורחו — אין לו אלא ארבע אמות, אף שהחזירוהו על כורחו.

ומקשים: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו] אם נדייק בדברי המשנה, שהרי נאמר: הוציאוהו והחזירוהו — כאילו לא יצא, ונדייק: הוציאוהו והחזירוהו הוא המקרה שכאילו לא יצא, אבל יצא לדעת — לא!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותדחה ראיה זו: שמא לצדדין קתני [נשנתה] שמא לא נאמרו דברי המשנה כיחידה אחת אלא הכוונה לשני מקרים נפרדים: מי שהוציאוהו גוים וחזר לדעת — אין לו אלא ארבע אמות, אבל יצא לדעת והחזירוהו גוים — כאילו לא יצא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אם יצא לדעת והחזירוהו גוים נחשב כחוזר לדעת, ואין לו אלא ארבע אמות.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מרבה: אם אותו אדם העומד בתחום ארבע אמות הוצרך לנקביו ואין לו מקום צנוע לעשותם מהו? אמר להם: כבר נקבע הכלל גדול כבוד הבריות שדוחה אף את לא תעשה שבתורה, ומותר לו לצאת מן התחום שקבעו חכמים, אף על פי שנאסר לעבור על דבריהם בלאו של "לא תסור", כדי לעשות צרכיו בצינעה.

אמרי נהרדעי: [אמרו חכמי נהרדעא] אי פיקח הוא אדם זה, הרי כיון שניתנה לו רשות עייל לתחומא [יכול הוא להיכנס לשם כך אל תוך תחום העיר ואחר כך כיון דעל — על [שנכנס ברשות — נכנס] ויכול להישאר שם.

ד אמר רב פפא: פירות שיצאו ביום טוב חוץ לתחום וחזרו, אפילו הוציאום במזיד — לא הפסידו את מקומן ומותר לטלטלם בכל התחום. ומה טעם? אנוסין נינהו [הם] שהרי לא יצאו הפירות מדעת עצמם.

איתיביה [הקשה לו] רב יוסף בר שמעיה לרב פפא מברייתא, ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין הפירות, עד שיחזרו למקומן שוגגין. ומכאן נדייק: בשוגג — אין [כן, מותר], ואולם במזיד — לא!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בכך, דתניא [שכן שנינו]: פירות שיצאו חוץ לתחום, בשוגג — יאכלו, במזיד — לא יאכלו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as, if it should enter your mind to say that Rav Yehuda said that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis with regard to all the cases in the mishna, including that of the Ninth of Av that occurs on Shabbat eve, there is a difficulty: Didn’t Rabba raise a dilemma before Rav Yehuda with regard to this issue, and he did not answer him? This demonstrates that he did not have a decisive ruling on this subject.

The Gemara responds: And according to your opinion, that the issue had not been resolved, there is a difficulty with that which Mar Zutra expounded in the name of Rav Huna: The halakha is that one fasts and completes the fast on Shabbat eve. Didn’t Rabba also raise this dilemma before Rav Huna, and he too did not answer him? How could Mar Zutra have reported this halakhic ruling in the name of Rav Huna?

Rather, you must say that this dilemma that Rabba raised to Rav Huna was before Rav Huna heard Rav’s ruling on the subject; whereas this, i.e., Rav Huna’s statement as cited by Mar Zutra, was made after he heard Rav’s ruling on the matter, and the problem was resolved for him. Here, too, with regard to Rav Yehuda, we can say that this dilemma that Rabba raised before Rav Yehuda was before Rav Yehuda heard Rav’s ruling on the topic, and therefore he did not know how to answer Rabba; whereas this, i.e., Rav Yehuda’s statement in the name of Rav, was made after he heard it.

The Gemara repeats the statement cited above in passing: Mar Zutra expounded in the name of Rav Huna: The halakha is that one fasts and completes the fast on the eves of Shabbat and Festivals.

MISHNA: With regard to one whom gentiles forcibly took him out beyond the Shabbat limit, or if an evil spirit took him out, i.e., he was temporarily insane, and found himself outside the Shabbat limit, he has only four cubits that he may walk from where he is standing.

If the gentiles returned him, or if he came back while still under the influence of the evil spirit, it is as though he had never left his Shabbat limit, and he may move about within his original limit as before.

If the gentiles brought him to a different city that was surrounded by walls, or if they put him into a pen or a stable, i.e., animal enclosures, the Sages disagree. Rabban Gamliel and Rabbi Elazar ben Azarya say: He may walk about the entire city, as the whole city is considered like four cubits. Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva say: He has only four cubits from where he was placed.

The mishna relates: There was an incident where all of these Sages were coming from Pelandarsin, an overseas location, and their boat set sail on the sea on Shabbat, taking them beyond their Shabbat limit. Rabban Gamliel and Rabbi Elazar ben Azarya walked about the entire boat, as they hold that the entire boat is considered like four cubits, while Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva did not move beyond four cubits, as they sought to be stringent with themselves.

The mishna further relates that on one occasion, they did not enter the port [namel] until after nightfall on Shabbat eve. The others said to Rabban Gamliel: What is the halakha with regard to alighting from the boat at this time? In other words, were we already within the city’s limit before Shabbat commenced?

He said to them: You are permitted to alight, as I was watching, and I observed that we were already within the city’s limit before nightfall. We acquired our resting place in the city during the twilight period. Therefore, it is permitted to walk throughout the city even after nightfall.

GEMARA: Since the Gemara discussed one who stepped beyond the Shabbat limit due to an evil spirit, the Gemara cites a related baraita, in which the Sages taught: Three matters cause a person to act against his own will and the will of his Maker, and they are: Gentiles, and an evil spirit, and the depths of extreme poverty.

The Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from this statement? The Gemara answers: It is significant as it teaches one to request mercy for people who suffer from those problems.

The Gemara cites a related teaching: Three classes of people do not see the face of Gehenna, because the suffering that they bear in this world atones for their sins, and they are: Those suffering the depths of extreme poverty, those afflicted with intestinal disease, and those oppressed by creditors. And some say: Even one who has an evil wife who constantly harasses him.

The Gemara asks: And why don’t the other Sages include one with an evil wife among those who will not be punished in Gehenna? The Gemara answers: They maintain that it is a mitzva to divorce an evil wife. Therefore, that source of distress can be remedied.

And why do the other Sages include an evil wife? The Gemara answers: Sometimes payment of her marriage contract is very large, and consequently he cannot divorce her since he cannot afford to pay it. Alternatively, he has children from her, and he cannot raise them himself, and therefore he cannot divorce her.

The Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from this statement? The Gemara answers: It is significant as it teaches one to accept those afflictions with love, knowing that they will exempt him from the punishment of Gehenna.

It was similarly taught: Three classes of people are liable to die while conversing with others, i.e., to die suddenly, although they appear to be in good health and are capable of engaging in conversation, and they are: Those afflicted with intestinal sickness, and a woman in childbirth, and one who is sick with edema [hidrokan].

Once again the Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from this statement? The Gemara answers: It is significant as it teaches one to prepare shrouds for them, in case they need them suddenly.

The Gemara proceeds to analyze the mishna: Rav Naḥman said that Shmuel said: If one knowingly went out beyond the Shabbat limit, he has only four cubits that he may walk. The Gemara asks: This is obvious. Now, if with regard to one whom gentiles forcibly took out beyond the Shabbat limit, he has only four cubits, with regard to one who knowingly went out, is it necessary to teach that he has no more than four cubits within which he may walk?

Rather, say that Rav Naḥman’s statement means: If he returned knowingly to within the Shabbat limit after having been taken out by gentiles, he has only four cubits within which he may walk, but no more.

The Gemara asks: This, too, we learned from a precise reading of the mishna: If the gentiles returned him to within the Shabbat limit it is as though he had never left the Shabbat limit, and he may move about as before. By inference, it is specifically when the gentiles themselves returned him that it is as though he never left his Shabbat limit. However, if gentiles took him out, and then he returned knowingly to his Shabbat limit, it is as though he left knowingly, and he has only four cubits within which he may walk.

Rather, say Rav Naḥman’s statement as follows: If he knowingly went out beyond the Shabbat limit, and was later forcibly returned by gentiles to within his limit, he has only four cubits that he may walk, although he was restored to within his limit against his will.

The Gemara raises a difficulty: This, too, we learned from a precise reading of the mishna: If gentiles forcibly took him out and later returned him, it is as though he never left. By inference, it is specifically when the gentiles themselves forcibly took him out and then themselves returned him that it is as though he never left the Shabbat limit. However, if he knowingly went out, no, that is not the halakha, even if he was later forcibly returned by gentiles.

The Gemara answers: Rav Naḥman’s statement is necessary lest you say that perhaps the mishna is not referring to one specific case, but rather it is teaching disjunctively, i.e., referring to two separate cases, as follows: One who was forcibly taken out beyond the Shabbat limit by gentiles and later returned knowingly has only four cubits within which to walk. But if he knowingly went out beyond the Shabbat limit and was later forcibly returned by gentiles, it is as though he had never left, and he may move within his original limit as before. Therefore, Rav Naḥman teaches us that if he willingly went out beyond the Shabbat limit and was later forcibly returned by gentiles, it is considered as though he had returned knowingly, so that he has only four cubits within which to walk.

They raised a dilemma before Rabba: If a person who is restricted to an area of four cubits needed to relieve himself and no secluded spot is available, what is the halakha? He said to them: The Sages established a principle that great is human dignity, which even supersedes a negative precept of the Torah, and therefore a person is permitted to overstep the Shabbat limit fixed by the Sages in order to relieve himself modestly.

The Sages of Neharde’a said: If this person is clever, he will enter into his original Shabbat limit, and since he was permitted to enter it, he entered, and may remain there.

Rav Pappa said: With regard to produce that was taken out beyond the Shabbat limit and was later returned, even if this was done intentionally, the produce has not lost its place; rather, it may still be carried within the entire limit. What is the reason for this halakha? It is that the produce did not go out willingly, but was taken due to circumstances beyond its control.

Rav Yosef bar Shemaya raised an objection to the opinion of Rav Pappa from a baraita: Rabbi Neḥemya and Rabbi Eliezer ben Ya’akov say: It is actually prohibited to carry the produce beyond four cubits, unless it was returned to its place unwittingly. By inference, if it was returned unwittingly, yes, it is permitted, but if it was returned intentionally, it is not.

The Gemara answers: This is subject to a dispute between the tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to produce that was taken out beyond the Shabbat limit, if it was taken out unwittingly, it may be eaten; but if it was taken out intentionally, it may not be eaten.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי שהוציאוהו. אמ' להו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כבר פירשנוהו למעלה דהני מילי בלאו דלא תסור אבל לאו דאוריתא לא דחי ופירושו בברכות בפר' מי שמתו מוטל לפניו:

הדרן עלך בכל מערבין פ"ד מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות.

החזירוהו כאלו לא יצא כו':

נכרים ורוח רעה ועניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת המקום. פי' נכרים ורוח רעה כופין אותו בעל כרחו. עניות נמי דכתיב פן אורש וגנבתי למאי נפקא מיניה לבקש רחמים ויצילהו הקב"ה מהן ועוד דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות כיון שיש להן יסורין בעוה"ז אין רואין פני גיהנם.

וי"א אף מי שיש לו אשה רעה למנ"מ לקבולי מאהבה. פי' הרשות עבודת השרים והשלטונים. זוותא תכריכין.

אמר רב נחמן אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד' אמות אסיקנא היכא דיצא לדעת אע"פ שהחזירוהו נכרים בע"כ כיון דיציאתו לדעת היתה אין לו אלא ד' אמות.

בעו מיניה מרבא כיון דתנן מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות אם הוצרך לנקביו פי' השתנת מים והוצאת רעי מה יעשה ופשיט ליה יצא חוץ ויעשה צרכיו דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר באבדה (אחר) [במקום אחד] לא תוכל להתעלם וכת' והתעלמת מהם ואמרו חכמים פעמים שאתה מתעלם. כיצד זקן ואינו לפי כבודו. הנה התירה התורה לזקן להתעלם ואע"ג דכתיב בה לאו.

אמרי נהרדעי ואם זה שהוצרך לנקביו הוא חכם ויודע שהנכנס בתחומו אפי' מזיד כיון שתחלתו אנוס הוא אם חזר בתחומו כאילו לא יצא ויש לו אלפים אמה לכל רוח וילך ויעשה צרכיו באותו מקום שיצא ממנו ואם יזדמן לו ליכנס בתחומו ונכנס בתחומו ישב שם ודומה כאילו הנכרים החזירוהו ויש לו אלפים אמה לכל רוח וזהו פי' כיון דעל על ואמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן.

מ"ט אנוסים נינהו כלומר לאו בני דעה נינהו ומותבי על רב פפא מדברי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב ופריק תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו כו' ואסיקנא דכ"ע מזיד לא והכא בשוגג שלא במקומן פליגי ת"ק סבר דשוגג שלא במקומו שרי ור' נחמיה אמר אפילו בשוגג נמי במקומו אין שלא במקומו לא.

מתני'. הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר ר"ג וראב"ע אומר מהלך את כולה. א"א לפרש הוליכהו לעיר אחרת (ונתנוהו) [או נתנוהו] בדיר או בסהר קתני דא"כ הו"ל למיתני מהלך את כולן ועוד מדקאמרינן בגמ' הלכה כרבנן בדיר ובסהר ובספינה הוי ליה למימר בעיר ודיר וסהר וספינה וכולה שמעתא נמי דקאמר גזרינן הלוך דיר וסהר הלוך דבקעה הוי ליה למימר הלוך דעיר ודיר וסהר. וא"א לפרש הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר ובסהר ומהלך כל הדיר והסהר קתני, דהו"ל למיתני נמי כולם, ועוד עיר אחרת מאי בעיא הכא, ועוד דקאמרי' בגמ' טעמיה דר' יהושע ור"ע משום דקסברי היכא אמרי' כל העיר כולה כד"א היכא דשבת באויר מחיצות כו', אלמא בעיר כולה איירינן לעשותה כד"א,
אלא ה"ק הוליכוהו לעיר אחרת והיה בה באותה העיר דיר וסהר יוצאין ממנה ונכנסין לתוכה מהלך כל העיר שהרי בתוך מחיצות הוא עם העיר, ורבותא קמ"ל לא מיבעיא נתנוהו בתוך העיר ממש דעיר כולה נעשית לו כד"א, אלא אפי' לדיר וסהר שהיו מובלעין בתוכה כיון שמוקפין מחיצות הם ואויר שתשמישו לדירה הם הרי הם כבית ונעשין לו הני והעיר כולה כד"א. ופירש"י ז"ל הוליכוהו לעיר אחרת והרי היא מוקפת מחיצות, הראה מדבריו שאין ההיתר הזה לעשות העיר כד"א בעיר שהיא מפולשת אלא במוקפת מחיצות שהיא רה"י, ואע"ג דגבי שובת בעיר, וכן במניח עירובו בעיר נותנין לו העיר כולה וחוצה לה אלפים אמה אע"פ שאינה מוקפת מחיצות, שאני לן בין שבת באויר מחיצות מבע"י, דהא אפילו עבורה של עיר לגבי שובת ולגבי מניח עירוב הרי הוא כעיר כדאמרי' בפ' כיצד מעברין, ואלו לגבי הוליכוהו לעיר אחרת לא שנו אלא נתנוהו בדיר וסהר דאינון בתוך מחיצות דעיר, הא בעבורה של עיר לא. וא"ת א"ה ליתני מתני' הוליכוהו לעיר מוקפת מחיצות ונתנוהו בדיר וסהר, הא תניא בגמ' היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר ע"י זריקה, והיינו ודאי במוקפת מחיצות ומעורבת (ש"מ) שמטלטלין בה וש"מ תני תנא עיר סתם ומשמעה במוקפת מחיצות.
ורבינו בעל התוספות זצ"ל [ע' תוס' מז,ב ד"ה דכולה ובהג"א כאן] חזק הדרך הזו בדברים והוסיף לומר דבעינן היקף לדירה כדאמרי' בשמעתא דלחי העומד מאליו בפ"ק בשובת בתל והוא מד"א ועד בית סאתים מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה ולקמן נמי איתא בשמעתא מינייהו הא ביותר מבית סאתים לא הוי כד"א כיון שלא הוקף לדירה אפי' בשובת באויר מחיצות [ועוד] ממה ששנו בפ' אין מכירין חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל הערים מתכנסין כו' וקתני בראשונ' לא היו זזין משם כל היום התקין ר"ג הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח משמע שלא היו זזין מן החצר ולא היו יכולין לילך אפי' בעיר והיינו לאחר שנפרצו פרצות בירושלים שהיתה רה"ר כדאמרינן לקמן בפ' המוציא תפילין ולפ"ז מחמירין בא"י שהביא דורון לישראל ביו"ט שאם בא בשביל ישראל זה [שמותר לישראל אחר] או אפי' בשביל א"י לא יטלטלנו ישראל חוץ לד"א אלא בעיר המוקפת מחיצות ושהוקפו לדירה והרי לדברי הרב ז"ל צריך לדקדק שיהא ישב ולבסוף הוקף כדאמרינן בשלהי עושין פסין בעיר חדשה וישנה.
ואלו דברים הניתלין באילנות גדולים ואינם נכונים כלל שכל עיר שבעולם אפי' אינה מוקפת מחיצות ורה"ר גמורה עוברת בתוכה הרי הוא כד"א בין לשובת שם בין למניח עירוב בין נתנוהו א"י או רוח רעה בתוכה ואפי' הניחוהו בתוך רה"ר שלה ואפי' נמי בעיר חרבה כך דינו, ולא עוד אלא אפי' עבורה של עיר עם העיר כד"א שלו ואם נתנוהו בתוך העיר מהלך כל העיר ועבורה אבל נתנוהו בעבורה של עיר אין לו אלא ד"א. ואי דייקינן לא תנינן שאם היו בדין הזה כל החילוקים הללו לא היו שונין משנתם סתם מהלך את כולם, וכן מה שאמרו לקמן ליזבינינהו בני מברכתא דכולהו מברכתא לדידהו כד"א דמיא, היה לו לרבא לפרש אם היה יודע כן לשאול לזקנים שבה אי הוקפה לדירה היאך הוקפה וישבה, ומה שהביאו דומה לזו מן הברייתא שאמרה מותר לטלטל בכל העיר אינה ראיה, שלא בא ללמד שם דין הטלטול במחיצות ור"ה, אלא להתיר טלטול וזריקה חוץ לתחום שלו וקאמר מותר זה לטלטל בכולה בזריקה כבני העיר המטלטלין בזה. ועוד דבין מוקפת בין שאינה מוקפת מטלטל הוא בכולה מראשה לסופה בזריקה מבית לבית.
ולדברי הרב ז"ל קשיא לשמואל ספינה למה עשאוה כד"א מפני מחיצות שלה וכדרבה ואפילו גדולה יותר מע' על ע' והא שמעי' ליה לשמואל דאמר אין מטלטלין בה אלא בד"א דבהוקפה שלא לשם דירה כדאיתא בפ' גגות העיר אלא ש"מ לענין מהלך לא בעינן היקף דירה כלל אלא מחיצות בעלמא בעינן ורבא סובר מחיצות דספינה מחיצו' הן ור' זירא סבר לא עשו אותה במחיצות לעשותה כד"א ואפי' בפחותה מבית סאתים הואיל ולהבריח מים עשויות הא היקף לא בעינן, ועוד הני מדין השובת בתל שהרב ז"ל מביא לכאן למה מודדין לתחומין מסוף העיר ועושין כולה כד"א עם עבורה והלא בתל צריך היקף מחיצות והיקף לדירה ואפי' לשובת כדאמרן אלא עיר אפי' שווקים שלה עשאוהו אויר שתשמישו לדירה דבתי' לדיר' עשויין וכולה מתא כמאן דמליא ועבור' נמי בתרה גריר וכאויר העשוי לדירתן של בני העיר היא והילכך כל שבא בתוך העיר אפי' הניחוהו א"י ברה"ר שבה שתי מחיצות של עיר עושין אותם אצלו כד"א.
והראיה שהביא הרב ז"ל ממשנת לא היו זזין משם כל היום כולו לפי דעתי אינה ראיה שלא עשו חכמים עיר כולה כד"א אלא במי שהוליכוהו א"י ונתנוהו בעיר אחרת דאניס אבל יצא לדעת ונכנס לעיר אחרת אין לו אלא ד"א. דודאי כי היכי דדייקי בגמ' הוציאוהו א"י והחזירוהו א"י דדוקא קתני משום דאניס הא יצא לדעת או שחזר לדעת לא הכי נמי דדייקי' בסופה הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר וסהר אין לו אלא ד"א ובראשונה היו עושין העדים כיוצאין לדעת ואין להם אלא ד"א ואע"פ שיצאו לשם מצוה וברשות לא עשאום כאנוסים עד שבא ר"ג והתקין להם נמי אלפים אמה לכל רוח כאנשי העיר. ומה ששנינו לא היו זזין משם מד"א שלהם קאמר אלא לפי שנתבטל מנהג הראשונים כתקנתו של ר"ג לא קפיד בלישנא.
ומצינו נוסחאו' שכתוב בהם לא היו זזין ממקומם. ויש לפרש שלא היו חכמים רוצים להחמיר עליהם כ"כ ולעגן אותם שלא יהיו זזין מד"א שלהם כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדקתני וסעודות גדולות היו עושין להם בשביל שיהיו רגילין לבוא. ועוד שהיו ב"ד בודקין אותם שם וא"א שהיו עומדין ממקומן ובודקין כל אחד ואחד בד"א שלו, לפיכך נתנו להם כל אותה חצר, והיינו דאמרי' התם בית יעזק היתה נקראת לישנא דחשיבותא כדכתיב ויעזקהו ויסקלהו, או דילמא בית יזק היתה נקראת לישנא דגריעותא כדכתיב והוא אסור בזיקים, כלומר שהיתה חצר קטנה ודחוקה כנגד הצבור כדי שלא יהיו זזין ממקומם, ואע"פ שהיא גדולה שתהא מחזקת את כולם. ואמרי' ת"ש וסעודות גדולות היו עושין להן בשביל שיהיו רגילין לבוא, כלומר אין מצערין אותם לדחוק עליהם החצר כדי שלא יהא מכשילן לעתיד לבוא, ודחינן דילמא הא והא עבדינן להו עושין להם סעודות גדולות לפייסן בדבר המותר, אבל בהליכת החצר שיש בו נדנוד עבירה היו עושין אותן שתהא דחוק להם כדי שיהא דוחקין זה את זה ויעמוד כל אחד במקומו ולא יצא מד"א שלהם כרגילו'. ואע"פ שלא אסרו עליהם הליכת כל החצר מפני שא"א עילה מצאו להעמידן במקומן כל שאפשר.
ובירושלמי מצאתי שם בראשונ' לא היו זזין משם כל היום, חזרו ועשו אותם ככלי שבא מחוץ לתחום משחשיכה שמותר לטלטלו בתוך ד"א, חזרו ועשו אותה ככלים ששבתו בחצר שמותר לטלטלן בחצר, עד שבא ר"ג והתקין שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. זו היא הגמרא הירושלמי ואם באנו לדרוש בראשונה לא היו זזין ממקומן כלל וחזרו והתירו להם ד"א ואח"כ חזרו והתירו להם כל החצר כפשט' לא מצינו ליוצא חוץ לתחום אפי' במזיד שיאסרו עליו ד"א.
אבל נראה שהגירסא כך היא בראשונה לא היו זזין משם כל היום עשו אותן ככלי שבא מחוץ לתחום חזרו ועשו אותם ככלים ששבתו בחצר ולמדנו שמתחילה אסרו עליהם הליכת כל החצר ולא היו זזין מד"א שלהם ככלי שבא מחוץ לתחום במזיד ואף אלו לדעת יצאו חזרו ועשו אותם ככלים ששבתו בחצר והתירו להם החצר כולה. ולאו למימרא דדינא הוא שאין הנדון דומה לראיה כלל מה ענין זה לשביתה דכלים בחצר אלא לומר מצינו בתקנת חכמים שמותר בחצר ואסור לצאת ממנה אף כאן נתיר להם החצר הזו כולה מפני הדוחק ולא שאר העיר עד שבא ר"ג והתקין להם שבית' כאנשי העיר ולשון לא היו זזין משם ודאי משמע שלא היו זזין משם ד"א שאלו היה להם החצר כולה הוה ליה למיתני לא היו יוצאין משם כל היום וכ"ש שלדברי הרב ז"ל היה להם כל החצר וכל חצר ומבוי המוקפין לה מחיצות ואפי' כל העיר בשעת הקיפ' ולא הוה למיתני לא היו זזין והרי נסתייעו דברינו מכאן ונסתלקה ראייתו של הרב.
ושוב מצאתי תשובה לר"ת ז"ל שהשיב לרב רבי יצחק בר' אבא מרי על הנכנס לנמל בתוך העיר ואמר מותר לילך בכל העיר בין מוקפת חומה בין שאינה מוקפת שלא מצינו בה חלוק.

וזו שאמרו בגמרא אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומם. וכן השמועה כולה פירשה רש"י ז"ל ביום טוב ונ"ל שהם מתפרשין אפי' בשבת דבר הלמד מעניינו והבריי' הזו במסכת שבת היא שנוי' בתוספתא על מתני' דא"י שהביא חלילין בשבת. וא"ת בשבת ל"ל חוץ לתחום אפי' בתוך התחום אסור למיכל שהוציאן מרה"י לרה"ר או שהעבירן ד"א ברה"ר אסרן ככלי היוצא חוץ לתחום. זו אינה שאלה דודאי מעשה שבת אסורין הם בשבת או מד"ת או מד"ס שלא יהנה במעשה שבת כגון מבשל ומעשר וכן כיוצא בהן אבל מי שהיו לו פירות בביתו והוציאן לרה"ר והחזירן לבית למה יאסרו וכי באיסורי שבת באו לידו והלא בביתו היו עמו ואינו נהנה במעשה שבת כלל אבל ודאי לאכלן ברה"ר כיון שבאיסור שבת באו לידו אסור זו היא ששנינו מלא מים לבהמתו ישקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור.

והא דמייתי עלה תנאי דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו ור' נחמיה אומר במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו. כתב רש"י ז"ל לא גרס וחזרו לפי שפירש במקומן שהחזירן למקומן הראשון שלא במקומן שרוצה לאכלן חוץ לתחום. ואנו מצאנו הגרסא בכל הנוסחאות וחזרו ובתוספ' תני לה בהדיא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו ר' נחמי' אומר חזרו למקומן יאכלו למקום אחר לא יאכלו החזירן חרש שוטה וקטן בין למקומן בין למקום אחר יאכלו כו' מה שהביא הא"י מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומן.
ופי' הענין שהפירות שיצאו חוץ לתחום שבת וחזרו יאכלו ולא מתהני באיסור שבת כלל ולא הפסידו את מקומן ואפי' במזיד דאנוסין נינהו החזירן למקום אחר במזיד כיון שע"י איסור שבת באו לכאן אסורין הם אבל בשוגג מותרין סבר לה כמאן דאמר במבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולר' נחמיה אפי' למקומן במזיד לא יאכלו דלא אמרי' אנוסין נינהו.
ופירש"י ז"ל הא דתניא כר' נחמיה ור"א כי לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין אסורין לזוז אותם מד"א שלהם קאמר אלא נאכלין במקומן והא דקתני באידך ברייתא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו. פי' בשוגג יאכלו לאותו העומדים חוץ לתחום וא"כ במזיד לא יאכלו כלל.
ובזה הסכים לטעם שפירשנו שהמוחזרין למקומן אין לך בהם צד איסור אפי' במזיד אלא להפסיד מהן שביתתן הראשונה אבל בד"א שלהן ע"כ מותרין, אבל כשהן חוץ לתחום כיון שאינן אוכלין לא מחמת איסור תחומין אסורין הן לגמרי והרי זה נכון. וכן לפי גרסת הספרים שפי' נא' דהכי קתני פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו במזיד לא יאכלו כלל בד"א שלא במקומן דהא מתהני במעשה שבת ומעשה שבת אסורין עליו ובדין הוא דאפי' בתוך התחום כל שהעבירן ברה"ר ד"א שלא במקומן אסורין הם דהא דנקט חוץ לתחום משום דקתני בשוגג יאכלו (וקד') במקומן במזיד נמי יאכלו בכ"מ שיהו נאכלין תחלה לומר שלא הפסידו את מקומן דאנוסין נינהו ואתא ר' נחמי' למימר אפי' במקומן בשוגג לא הפסידו את מקומן במזיד לא יאכלו בתחומן הראשון אלא בד"א שלהן ואיידי דקאמר בדלא במקומן לא יאכלו לגמרי, קאמרי במקומן יאכלו לומר שלא הפסידו מקומן, ואיידי דאמר ת"ק יאכלו א"ר נחמיה במזיד לא דנאכלין דקתני נאכלין לגמרי בהתירן הראשון ושאינן נאכלין אסורין לגמרי בכ"מ וכן הא דקתני לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין דכיון דאיכא (מזיד) דשלא במקומן דאסורין לגמרי אע"ג דאיכא מזיד במקומן שאין בהם איסור אלא חוץ לד"א קאמר הכי. או שנפרש בל' רש"י ז"ל שגם הוא נכון.
וראיה לזה הפי' מה שא"ר פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו לא הוצרך ללמד אלא בהיתר שלהם מפני אונס אבל בהיתר אכילתן משום מעשה שבת ויו"ט לא פירש כלום אלמא כל במקומן הראשון אין בו משום מעשה שבת וכדפרישית.
ואם תשאל ותאמר לדברי האומר חזרו למקומן במזיד הפסידו את מקומם ואין האונס מוציאו מידי איסור תחומין ואע"פ שהן במקומן הראשון ונאסרין לגמרי מפני מעש' שבת כיון שיצאו חוץ לתחומין מעשה שבת הנאתן ואמאי אסורין זה אינו נהנה מהן ובין תוך התחום בין חוץ לתחום אין בהם משום מלאכת שבת כיון שלמקומן חזרו. אבל תחומין משום קנין שביתה הוא והיוצאין חוץ לתחום קנו להן ד"א שם ואינן חוזרין לשביתה הראשונה כאדם וכמו שפירש למעלה.
מעתה נלמוד בא"י שהביא דורון בשבת מחוץ לתחום שאם בא בשביל ישראל אסורין לגמרי והוא הדין בתוך התחום כל שהביאן באיסור שבת אסורין הם ביומן ולערב נמי בכדי שיעשו ואם בשביל א"י תוך התחום מותר לגמרי חוץ לתחום מותרין בכל העיר כר' פפא דאמר אנוסין נינהו ואליבא דר"ג.
וקשה לי ששנינו בתוספ' ששנינו למעלה מה שהביא הא"י מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומן במביא בשביל א"י ולא אמרי' מד"א שלה כדקאמ' הרי הן מותרין בכל העיר כר"ג ואם במביא בשביל ישראל אפילו מתוך התחום אסורין הם וליכא למימר דמשום רישא נקט חוץ לתחום דמדאמר לא יזיזם ממקומן משמע דאיסור מקומן גרם ומשום תחומין היא. וי"ל שאינה כהלכה או כר' נחמיה דרישא או דלא כר"ג דמתני'. ועוד י"ל שלא בא תנא דברייתא אלא ללמוד על איסור תחומין בחפצי הא"י וכדתניא לקמן בגמ' בי"ט בא"י שהביא פירות מחוץ לתחום הרי זה לא יזיזם ממקומן וכאן לא בא אלא לומר שיש להם שביתה במקומן כחפצי ישראל וכשתמצא לומר כר"ג כל העיר נמי מקומן הוא.
וכל זו שאמרנו במעש' שבת ע"י א"י, אבל מעשה שבת ע"י ישראל קי"ל כר' יהודה במבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים למוצאי שבת מותרין בין בשוגג בין במזיד ומכאן נלמוד שזו שאמרנו בפ' אין צדין בי"ט א"י שהביא דורון לישראל אם אין מאותו המין במחובר חוץ לתחום אסור דמשום איסור מלאכה נגעו בה דמעשה יו"ט כמעשה שבת הוא וכל בשביל ישראל אסור שהבאה מחוץ לתחום מלאכה היה ויש בה אצל ישראל איסור הילכך כשעשה א"י בשביל ישראל אסור.
ומיהו זה דלאו מלאכה גמורה היא התירו אותי לישראל אחר וכיון דקי"ל חפצי א"י קונין שביתה אין לו אלא עירו והיינו דכרי דמברכת' דלקמן בפרקין ומ"מ משום מעשה י"ט הוא שאלו משום שביתה בד"א שלו יאכל. וי"מ דגזרה גזרו בה משום להבא ואינו מתחוור בטעם הזה שא"כ אף אתה עשיתו מלאכה ובלא אמירה לא"י בשביל ישראל אסור. וזה הענין מספיק על מה שהורו קצת חכמי הדורות בבא מחוץ לתחום בשביל ישראל בי"ט של ר"ה שאסור לאותו ישראל והתירוהו לו למחר ואמרו לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה כדי שנאמר קדושה אחת הן ואני רואה שהוא משום איסור מלאכה וכלהו קדושה אריכתא הניחו עליה. אלא מיהו כיון דחזינא דמקילי למישרי לישראל אחר אפי' בו ביום משא"כ בשאר איסורי שבת וי"ט יש לו מקום למי שרוצה לקבל אף ביום שני של ראש השנה לאותו ישראל.
ובירושלמי מצאתי בכמה מקומות שהבא מחוץ לתחום ביו"ט מותר בד"א שלו כאותה שכתבתי למעלה עשו אותן ככלי שבא מחוץ לתחום משחשיכה שמותר לטלטלו בתוך ד"א. ועוד אמרו בשלהי מס' י"ט גבי הא דתניא פרות שיוצאות חוץ לתחום ובאות ולנות תוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן ואלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר. א"ר זעירא הדא אמרה כל שבא מחוץ לתחום משחשיכה מותר לטלטלו, ר"ש בן ביסנא בשם ר' אחא ובלבד בד"א כהדא דגמלייל זוגא אוקרי' חד סירקא כמהין אתא ושאל לר' מנא וא"ל קבלהון בגו מגריין דיד' ואוכלן בד"א. פי' לא תקבלם מן הא"י בשכונה שלו אלא בשכונה שלך שאתה אוכל שם ושם תאכל אותם בתוך ד"א שלהם, שהרי לדעת ישראל באו ולא עשו לו כל העיר כד"א הן בני ארץ ישראל סבורין שאין בא"י המביא דורון מחוץ לתחום משום איסור מלאכה לפי שההוצאה מותרת בי"ט והליכת תחומין לעצמו הוא מהלך אין בו אלא משום שביתה דכלים דחפצי הא"י קונין שביתה, הילכך בתוך ד"א שלהן מותרין.
וזאת הסברא ודאי אינה כהלכה שהרי יש להם כל העיר כר"ג וכדאמרי' לקמן בדכרי דמברכתא וליכא למימר דבאין בשביל א"י כל העיר כר"ג, אבל בשביל ישראל לא דהא קי"ל כר"פ דפירות אנוסין הן. וכן זו שסבורין דא"י המביא דורן לישראל בי"ט אין בו אלא משום איסור תחומין לא אתית כגמ' דילן דהא דקאמרי' מחוץ לתחום אסור ואסור לאכלו לגמרי משמע ועוד מההוא ליפתא דאתי למחוזא דאסר להו רבא למיזבן שכל העיר להן כד"א הרי ביררנו הענין הזה כהוגן.
ואם כדברי ר' יעקב ז"ל שהוא אומר שאין הבאת הא"י ברה"ר בשביל ישראל אוסרת בשבת משום דלא אהנו מעשיו שהרי הישראל יכול לילך לאכלן במקומו. תבוא שמועתנו כולה כפשוטה ותתפרש כמשמעה פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אסורין משום העברה ברה"ר שע"י איסור שבת הוא נהנה בהן הא בתוך התחום לעולם מותרין דלא אהנו מעשיו דא"י לפי שהיה הישראל זה יכול לילך שם ולאכלן שאלו ערב שם ישראל זה אף חוץ לתחום כ"מ שיכול להלוך ולאכלן במקומן מותרין וכן משנת פרק שואל אדם א"י שהביא חלילין בשבת מתפרשת כפשטה כן שהביאן חוץ לתחום הא מתוך התחום אין הוצאה והעברה של ד"א ברה"ר אוסרתן דהא יכול ללקחן משם כמו שלקחן מכאן ואע"ג דחלילין במקום הספד בפני המת הוא צריך להן כיון דבמקומן נמי יכול ישראל ליהנות בהן בשבת כמו שהוא נהנה כאן מותר א"ל בשהביאן הא"י לעיר ולא לביתו של ישראל ממש.
ואנחנו לפי שלא מצינו הראשונים מתירין כן פירשנו במקומה בענין אחר והוא נכון ומחוור לענין המשנה דקתני לא יספוד בהן ולא פירש עד כמה לא יספוד אם עולמית או בכדי שיעשו לפיכך נראה שהשיעור שנוי שם אא"כ באו ממקום קרוב כלומר שיהא בשעת הספד כדי שיבא משם ובין תוך התחום ובין חוץ לתחום בכלל הזה. ועוד הוקשה לנו בדבריו א"י שדולה מים לבהמתו בשביל ישראל לא ישקה אחריו ישראל והרי המים הללו כמו שפירש הרב ז"ל ראויים הם לשתייה והוא מותר לשתותן לפי שהיה יכול לשתותן בבור ולא מצינו מותר לו ואסר לבהמתו. ואע"פ שיכול הרב ז"ל לומר אסרוהו לבהמתו שלא יהנה במלאכת שבת ובשתיה שלו אינו נהנה בה אינם דברים נכונים.

דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים. וכן הלכתא, והעידו בתוספות על רבנו יצחק הידוע בעל התוספות זצ"ל, שלקח ביצה מגולגלת בעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת וגמעה מבעוד יום ולא רצה להשלים. ושמא (כוונתו) היה סבור דמתענה ומשלים אם ירצה קאמר, ולא שהיה חייב בכך. ואין זה ענין שמועתינו.
והראב"ד זכרונו לברכה כתב: דלא אמרו משלים, אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה, אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. וכבר אמרו (לעיל עמוד א) שאין רשאי להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בערב שבת שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואף על פי שלא חשכה.

אמר רב פפא פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו. ומדתלי רב פפא טעמא באונס שמעינן מינה דדוקא חזרו קאמר, דומיא דאדם דאמרינן הוציאוהו והחזירוהו הרי הוא כאילו לא יצא, אבל חוץ למקומן אסורין כאדם שאין לו אלא ארבע אמות. ואע"ג דאוקימנא כתנאי ורב פפא כת"ק, ואסיקנא דלת"ק פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו דכל היכא דאיכא חדא לטיבותא שרו רבנן, אפילו הכי רב פפא לא סבר ליה כוותייהו אלא בחדא דהיינו בשחזרו במקומן, אבל בשלא במקומן כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. וכן הלכה.

הלכה מתענה ומשלים נראה כי ר״י ז״ל סובר דה״פ שאם רצה מתענ׳ ומשלי׳ אבל אם רוצה לאכול הרשות בידו וזו מצוה מן המובחר כדי שלא יכנ׳ לשבת כשהוא מעונ׳ שהם העידו על ר״י ז״ל שפעם אחת אירע עשר׳ בטבת בע״ש ולקח ביצה מגולגלת מבעוד יום וגמע׳ ולא רצה להשלי׳ נראה שהוא מפרש כמו שכתבנו וכן כתב ה״ר יעקב הארלני ז״ל ופשטא דשמעתין לא משמע כן וכתב הראב״ד ז״ל שלא אמרו להתענו׳ ולהשלים אלא שלא לאכל קודם שקיע׳ החמ׳ אבל משתשקע החמה מתוס׳ שבת הוא וכבר קדש היום וכיון שכן אם רצה לאכל אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות וכבר אמר שאסור להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בא בע״ש שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואע״פ שלא חשכה: ודעת רבותי שהמתענה בע״ש בין תענית קבוע בין תענית של רשות אין עושין נפילת אפים במנחה גם אין אומרים בו וודויים בצבור אלא שאומרים תפילת תענית בלבד אבל יחיד מתפלל מנחה קודם זמן התוספת אם רצה נופל על אפיו ומתודה:

פרק רביעי מי שהוציאוהו
מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה. פירש חוץ מתחומו אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו לתחומו הרי הוא כאלו לא יצא ואסיקנא בש״ס דדוקא שהיתה היציאה והחזרה שלא לדעת אבל אם היתה היציאה או החזרה לדעת אין לו אפילו בחזרתו אלא ד׳ אמות בלבד הוליכוהו לעיר אחר׳ או נתנוהו בדיר וסהר פי׳ מקים שהוא מוקף מחיצות. ר״ג ור׳ אליעזר אומרים מהלך את כלה פי׳ דסבי׳ להו דכל מקום מוקף מחיצות כד׳ אמות דמי אף לענין זה ומוכח בירוש׳ לקמן שאין זה אלא במקום שמוקף לדירה אי נמי במקום שאינו מוקף לדירה ויש בו עד בית סאתים אבל אם מוקף שלא לדירה ויש בו יותר מבית סאתים אין לו אלא ד׳ אמות ובש״ס דהא דקתני הכא נתנוהו בדיר וסהר או בעיר אחרת לאו דוקא אלא ה״ה שיצא לדעת יש לו בבקעה ארבע אמות כדמוכח בש״ס וכיון דכן כך יש לו כל מקום מוקף מחיצות שדינו כד׳ אמות ולא גזרו בזה נתנוהו אטו החזירוהו דנימא כי היכי דביצא לא שני בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ה״ה בחזרה דהא לא דמו אהדדי והא דלקט נתנוהו עובדי כוכבים ומזלות אגב רישא נקט לה ומשו׳ כחן דר׳ עקיבא ור׳ יהושע נמי רבי׳ ז״ל: מעשה שבאו מכל גרסין וכו׳ בש״ס מפרש לה:

גמרא אמר רב נחמן אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ופרכי׳ השתא מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות וכו׳. מהא שמעי׳ דלכ״ע אפי׳ ליוצא לדעת יש לו ד׳ אמות דהא עד כאן לא מתמהינן עליה דשמואל אלא דלא קמ״ל מידי: ותו שמעינן מינה שהיוצא לדעת נכנס בדיר וסהר קנה את כלה לר״ג ור׳ אלעזר דאי לא אדשקלי׳ וטרי׳ להפוכי מימרא דשמואל נימא דהא קמ״ל שהיוצא לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ואפי׳ נכנס בעיר או דיר וסהר א״ו כדאמרן: אימא יצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות אין לו אלא ד׳ אמות לעולם כלומר ואפי׳ בחזרה ואע״פ שהחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות: הא נמי תנינא וכו׳ פי׳ דמסתמ׳ כי קתני סיפא החזירוהו כאלו לא יצא ארישא קאי שהוציאוהו שלא לדעת: מהו דתימא לצדדין קתני וכו׳ פי׳ דדילמא תנא דמתני׳ מילי קתני דמי שהוציאוהו משם אין לו אלא ד׳ אמות ואע״פ שהחזירוהו דחזר לדעת וכן אם יצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות הרי הוא כאלו לא יצא כלומר דכלא מילתא תליא בחזרה שאם הוא לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ואע״פ שהיציאה שלא לדעת ואם היא שלא לדעת קנה מקומו ואע״פ שהיתה היציאה שלא לדעת והיינו דטרחי׳ לפרושי ברישא דה״ק מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות וחזר לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ולא אמרי׳ דרישא לא איירי אלא ביציאה בלחוד כנ״ל וכתבו בתוס׳ דהשתא דאתי׳ להכי ה״ה דכי פרישנא מימרא דשמואל דה״ק חזר לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ופרכי׳ דמאי קמ״ל תנינא וכו׳ לשנויי דלצדדין קתני והא דקתני החזירוהו כאלו לא יצא הא חזר לדעת אינו כאלו לא יצא דהיינו בשיצא לדעת דסופא ביוצא לדעת מיירי ולאו ארישא קאי אבל יצא שלא לדעת אע״פ שחזר לדעת הרי הוא כאלו לא יצא קמ״ל והא דלא משנינן הכי משום דכל דאיפשר לשנויי באנפא אחרינא לא משנינן לה דהוה סיד לצדדין קתני דתלינן כלא מילתא בחזרה אבל בההיא דלעיל דהוה מוקמי׳ לצדדין ונימא דאע״ג דחזרה לדעת יקנה מקומו מפני שיצא שלא לדעת הא ליכא למימר. הוצרך לנקביו מהו פי׳ יכול לצאת חוץ מד׳ אמות א״ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כלומר לאו דלא תסור ותחומין דרבנן נינהו הילכך יוצא לנקביו עד שיהא במקום הצנוע.

ואי פקח הוא עייל לתחומו. פי׳ מחזר אחר המקום הצנוע כלפי תחומו: כיון דעל על. והוא שיצא שלא לדעת דכשהוצרך לנקביו ה״ל כחזרה שלא לדעת כיון דברשות ב״ד חזר וכל שיצא וחזר שלא לדעת הרי הוא כאלו לא יצא וזה ברור: אמרי רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי׳ במזיד לא הפסידו את מקומן פי׳ והרי הם כרגלי הבעלי׳ כמו שהיו בתחלה ובי״ט עסקי׳ שיכול חדם להוליכן בכל התחום דאלו בשבת אסור להעבירן ד׳ אמות ברשו׳ הרבים: ובהא מתרצא מאי דמקשו הכא היכי אמרי׳ דאפי׳ החזיר במזיד יהו מותרין לטלטל דאכלו במקומן וכדקתני לקמן דהא קי״ל שהמבשל במזיד בשבת לא יאכל ואפי׳ לר׳ מאיר דמקל וה״ה דכל מעשה שבת אבל י״ל דהתם הוא בשבת אבל הכא בי״ט עסקי׳ דליכא אלא איסור תחומין דרבנן ומשום איסור תחומין לא קנסי׳ ליה שלא יאכלו ולפי׳ מה שכתבו בפ׳ ר׳ אליעזר דמילה לדעת הרב ר׳ יונה ז״ל אפי׳ בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תקון בגופו שזה נקרא מעשה והיינו דנקטי׳ בכל דוכתא מעשה שבת וטעמאדמסתבר הוא. ודעת מורי הרב ז״ל דהא דרב פפא לא נצרכה אלא אפי׳ בשיצאו חוץ לתחום במזיד ע״י הבעלים דסד״א בתרוייהו בהדי וכיון שהחזירום במזיד כשם שאין להם אלא ד׳ אמות כך פרותיהן אין להם אלא ד׳ אמות קמ״ל דפירות גופייהו אניסי ולא הפסידו מקומן ואוקמנא כתנאי אבל היכא דהוציאום אחרים שלא לדעת הבעלים הא דכ״ע היא שלא הפסידו מקומן כשחזרו דאנוסין נינהו דלאו כל כמינייהו לאוסרינהו אבעלים:

איתיביה כו׳. לעולם אסורין עד שחזרו למקומן שוגגין נקוט האי כללא בכלא שמעתין דכל היכא דאמרינן שהם מותרים אי נמי יאכלו אם הוא שלא במקומן מותרין בד׳ אמות בלבד ואם הוא במקומן כגון שחזרו הם מותרים בכל תחומין הראשון כאלו לא יצאו דוק ותשכח: ה״ג דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו וכו׳ ולא גרסי׳ שיצאו חוץ לתחום וחזרו דהאי לקמן אתי למימר דרבנן ור׳ נחמיה בשוגג שלא במקומן פליגי דאלמ׳ ת״ק לא מיירי בחזרה למקומן והכי מוכח׳ כלא שמעת׳: ורש״י ז״ל לא גריס ליה: והא דקתני במזיד לא יאכלו ולא קתני לא יאכל משמע שלא יאכלו לשום אדם ואפי׳ למי שלא באו בשבילו וא״ת ומ״ש מיה׳ דקי״ל באיסור תחומין שהביא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר: י״ל דשאני הכא דאתעביד בהו איסורא ע״י ישראל ובעי׳ למקנס טפי: וכי קאמרי׳ שיאכלו חוץ למקומן מיירי למי שקנה שם שביתה שהם תוך לתחומו. אי נמי אפי׳ לבעלים שיצאו בשוגג או שהוציאום שלא לדעת. מאי במקומן כלומר האי דשרי ר׳ נחמיה כשחזרו למקומן ה״ד אלימא במזיד והא עלה קתני פי׳ עלה דריש׳ דמתניית׳ קתני במתניית׳ אחריתי ר׳ נחמי׳ ור׳ אליעזר וכו׳ ומסתמ׳ לא פליגי׳ מתניית׳ אהדדי:

זה הפרק אמנם יחל בביאור עניני החלק השלישי ורובו יסוב על ארבעה ענינים. הראשון בעניני הצדדין המפקיעים ממנו את תחומו מצד שביתתו שאין לו אלא ארבע אמות ואותן ארבע אמות היאך מודדין אותן והצדדים שאינן מפקיעים את תחומו אעפ״י שהיה ראוי לומר כן אלא שקנו שביתה במקומן אעפ״י שלא נתכונו לכך. והשני על איזה צד אדם יכול לקנות שביתה באיזה מקום באמירתו אעפ״י שאינו שובת ממש לשם ושלא עירב לשם ועל איזה צד אין אמירתו מועלת לו בכך. והשלישי בענין מדידת אלפים אמה. והרביעי בענין העירוב על איזה צד הוא בפת על איזה צד הוא ברגליו. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול אלא שרובם בענינים הצריכים בביאור אלו הענינים הנזכרים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון ובפרט במי שהופקע תחומו מכל וכל והוא שאמר מי שהוציאוהו עכו״ם ר״ל שהוציאוהו חוץ לתחום באונס בעל כרחו או רוח רעה שנטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום וכשהיה חוץ לתחום הניחוהו העכו״ם או נשתפה אין לו אלא ארבע אמות הואיל ויצא חוץ לתחום שביתתו אעפ״י שבאונס יצא הפסיד כל רוחותיו ואין לו אלא ארבעת אמות לבד שהרי תחום ששבת בתוכו כבר יצא ממנו ותחום זה שהוא בתוכו הרי לא קנה בו שביתה. החזירוהו כלומר באונס גם כן וכן ברוח רעה שחזר מתוך טירוף דעתו גם כן. ובאותה שבת שאם בשבת אחרת הרי הוא כהוציאוהו ונתנוהו בדיר או בסהר הואיל ולא שבת באויר אותם המחיצות מבעוד יום. וכן מצאתיה בתוספות אבל זה שהחזירוהו באותה שבת עצמה הרי הוא כאלו לא יצא וחזר לדין תחומין כבני העיר להיות כל העיר לו כארבע אמות ולילך (שתים) [אלפים] בכל צד שירצה מעיבורה ולהלן הואיל והיציאה והחזרה שתיהן באונס אבל כל שאחת מהן שלא באונס כגון הוציאוהו וחזר או יצא והחזירוהו יתבאר בגמרא שאין לו אלא ארבע אמות וכן הלכה. וכתבו גדולי המחברי׳ שכל שיצא לדעת אעפ״י שהוא בתוך רשות היחיד כגון דיר או סהר אין לו אלא ארבע אמות אף באותו רשות. וגדולי הדור סוברים שאם יצאו לרשות היחיד הרי אותו רשות להם כארבע אמות כדין הוציאוהו עכו״ם על הדרך שיתבאר בסמוך. וראיה להם ממה שהקשו בגמרא הוציאוהו אין לו אלא ארבע אמות יצא לדעת מיבעיא ואם כדבריהם היה יכול לתרץ יצא לדעת אין לו אלא ארבע אמות אף בנתנוהו ברשות היחיד מה שאין כן בהוציאוהו. אלא ודאי הכל שוה וכל רשות היחיד להם כארבע אמות וכן עיקר.

הוציאוהו לאנסו הוליכוהו לעיר אחרת ר״ל המוקפת מחיצות או שנתנוהו בדיר וסהר שהם מוקפים אלא שהקיפם שלא לשם דירה רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומ׳ מהלך את כלה שמאחר שהם מוקפים הרי הוא כארבע אמות ור׳ יהושע ור׳ עקיבא חולקים לומר שאין לו אף בתוכן אלא ארבע אמות שמאחר שלא שבת באויר המחיצות מבעוד יום אין המחיצות מועילות לו. ופסקו גדולי הפוסקים והמחברים כרבן גמליאל בכלם וממה שאמרו בגמרא אמ׳ רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר והוא הדין לעיר ואעפ״י שלא שבת באויר הדיר והסהר או העיר הואיל ואין לו אלא ארבע אמות הקלו עליו להיות לו כל העיר כארבע אמות אעפ״י שלא שבת באויר מחיצותיה אבל במי שיש לו אלפים אמה לא הקלו להיות לו העיר שלא שבת בה כארבע אמות כמו שאמרו בהיה מודד ובא. על הדרך שיתבאר. שאם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר. ושמואל אמ׳ הלכה כרבן גמליאל בספינה אבל לא בדיר וסהר. ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואף בתוספות פסקוה כן. ומכל מקום גאוני הראשונים פוסקים כשמואל ממה שאמרו בגמרא שהכריע ר׳ יהושע כדבריו וכמו שאמרו חנניה אומ׳ כל אותו היום ישבו ודנו בדבר הלכה ואמש הכריע אחי אבא ביניהם כרבן גמליאל בספינה וכר׳ עקיבא בדיר וסהר. וגדולי הפוסקי׳ מבטלים ראיותיהם שהרי אמרו אין למדין הלכה מפי תלמיד. ואם מצד ההכרעה כבר אמרו בפרק כירה שלא אמרו כדברי המכריע אלא במתניתי׳ אבל לא בברייתא ועוד שר׳ יהושע בעצמו חולק בדבר ואין בעל דבר מכריע. וכן במה שאמרו [לקמן מג:] בנחמיה משכתיה שמעתא ויצא והקשו אי בדמלו גברי פשיטא דהא אמ׳ ר׳ יהודה הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה. אלמא פשוט היה להם שכן עד שהיו למדין ממנה שאם היה אותו הדיר או הסהר תוך ארבע אמות לתחומו היה יכול לחזור מתורת הבלעת תחומין כמו שיתבאר וכן [לקמן מז:] בדכרי דאתו למברכתא ושרא רבא למזבן מינייהו דכלא מברכאתא כארבע אמות דמיין.

מעשה שבאו מבלרדסין והוא שם מקום והיו עומדין בערב שבת בנמל מקום שהספינה גוששת בתוך התחום לעיר והיה בדעתם ליכנס לעיר ונמצא שקנו שביתה ביבשה ובא רוח גדולה ורחק את הספינה והפליגה בים עד חוץ לתחום או על ידי חובל ארמאי. ומכל מקום בספינה גוששת ולמטה מעשרה שאלו למעלה אין תחומין למעלה מעשרה כמו שיתבאר. אלא למטה מעשרה היתה ורבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה הלכו את כלה ור׳ יהושע ור׳ עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמם שמן הדין אף לדבריהם אין דמיון מספינה לדיר וסהר שהספינה מתנדנדת בכל שעה ומוציאתם מארבע אמות ואין ראוי לומר בה דין ארבע אמות שמעולם לא שבת בהם ועוד שהרי שבתו באויר מחיצותיהם מבעוד יום כמו שיתבאר וכבר כתבנו שלדברי הכל הלכה כרבן גמליאל בספינה.

ונתגלגל אחר כן להודיע שקנין שביתה הוא בין השמשות שמשחשיכה אינו קנין אחר שהיה בין השמשות במקום הראוי לקנות בו שביתה ואמר פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה שהיו באים דרך ים ולא הגיעו ליכנס לנמל שבתוך תחום העיר עד שחשיכה שאלו נכנסו לנמל מבעוד יום. היו רשאין לירד מן הספינה ליכנס לעיר אחר שהם בתוך תחומה אבל לא נכנסו לנמל עד שחשיכה ושאלו מה אנו לירד שהרי אם קנינו שביתה בין השמשות הרי אנו באותה שעה חוץ לתחום ואעפ״י שהספינה מכל מקום אין אנו חייבים לעכבה ותלך כמה שתוכל מכל מקום כשנגיע לנמל הרי אנו כיוצאים חוץ לתחום ולא נוכל לירד משם ואין לנו אלא ארבע אמות או כל הספינה לדעת רבן גמליאל ואם אין קנין שביתה עד שחשיכה לגמרי הרי בשעת הקנין היינו תוך התחום ואמ׳ להם מותר לירד שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ר״ל בתוך תחום העיר. וכן הלכה שקנין שביתה בין השמשות למי שהוא בין השמשות במקום הראוי לשביתה. וכמו שאמרו תחלת היום קונה עירוב והוא סוף בין השמשות כמו שהתבאר ואף זו פירושה שמהלכת ברקק ר״ל במקום שאין בה עשרה שאם בעמק הים לא קנו בו שביתה שאין תחומין למעלה מעשרה וכל שאינו בין השמשות במקום הראוי לשבות בו שביתה כשמגיע למקום הראוי לשביתה קונה שם שביתה אפי׳ בשבת ויורד בלא פקפוק ויש לו אלפים אמה ממקום שירד בו או ממקום שיגיע בו לפחות מעשרה. ואם אותה שעה הם בתוך תחום העיר נראה לי שהם כבני העיר אלא שגדולי הדור אין אומרין כן אלא אם כן היה בין השמשות בתוך התחום אבל כל שלא יקנה שביתה עד שחשכה מונה אלפים אמה לבד משהגיע למקום הראוי לשביתה ואם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר.

ומכל מקום לעיקר מה שכתבנו שכל שלא היה במקום הראוי לשביתה בין השמשות קונה שביתה כשיגיע למקום הראוי אף בשבת. יש שואלין בה אם כן גשמים שירדו ביום טוב למה אמרו עליהם שהם כרגלי כל אדם אף לדעת האומ׳ חפצי הפקר קונין שביתה ומפני שמאחר שלא היו בין השמשות במקום שביתה ולא קנו שביתה שוב אין קונין שביתה למדוד להם משם ויקנו שביתה כשהגיעו לארץ אינו דומה שהאדם לדעת עצמו שובת ומתכוין לקנות שביתה כשמגיע למקום הראוי לה מה שאין כן במים. וכן יש שואלין והרי בישן בדרך הואיל ואין ראוי לקנות שביתה בין השמשות לדעת חכמי׳ שאומרי׳ שאין קנין שביתה לבא בדרך אלא בניעור אין לו עוד קנין שביתה אף לכשיעור ואין לו אלא ארבע אמות וכן שיש פוסקי׳ כחכמי׳ כמו שיתבאר. ומכל מקום תירצו בתוספות שהישן הואיל ובמקום הראוי לשביתה הוא אלא שהוא אינו ראוי שוב אינו קונה אבל כל שאינו בין השמשות במקום הראוי אין ספק שכשיגיע למקום הראוי קונה ואם כן משנתנו בשהיו בין השמשות ברקק שהוא מקום הראוי לשביתה ובעמדה בין השמשות כמו שנבאר או שמן הסתם דנין אותה כעומדת. ואעפ״י שאמרו בפרק הזורק שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה. שמא זו בספינה קטנה. ויש שפרשו במהלכת ברקק שהיא מהלכת במים שהם עכורים מאד והוא כארעא סמיכתא מצד עירוב טיט שבהם וכן כתבוה גדולי המפרשי׳. וראשון עיקר. ואלמלא ששיעור רבן גמליאל שבתוך תחום היו לא היו יכולין לירד אלא תלך הספינה עד שתוכל והם מטלטלין בכלה וכששיער שבתוך התחום היו יכולין לירד ולידון כבני העיר ואעפ״י שחבריו לא נתנו לבם לכך בין השמשות עד שאדרבה נתכונו לקנות שביתה באותו מקום ונודע להם שאותו מקום תוך התחום היה מותרין לירד וליכנס לעיר ולמדוד חוצה לה אלפים אמה לדעת ר׳ יהודה שהלכה כמותו אבל לר׳ מאיר מותרין ליכנס אבל לא למדוד חוצה לה ומחלקתם נזכר בפרק זה במי שישב בדרך ועמד וכיון לקנות שביתה לשם ובבקר ידע שהוא באלפים אמה לעיר שר׳ מאיר אומר לא יכנס הואיל ולא היה מכוין לשביתה בתוך העיר אלא ילך אלפים ממקומו וינוח במקום שכלו אם בשער העיר אם בחצי העיר ור׳ יהודה אומר יכנס ודינו כבני העיר שכל שאילו היה יודע שבתוך התחום הוא היה נכנס דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר והולכין אחר הכונה והלכה כר׳ יהודה. אלא שכתבו בה גדולי המפרשי׳ דוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי אבל אמ׳ כן הרי עוקר שביתת העיר וקנה במקומו וכמו שאמרו באומר שביתתי תחת האילן שלא אמ׳ כלום ואין לו לזוז ממקומו ואין אומרין אלו היה יודע שלא קנה שביתה תחת האילן לא היה עוקר שביתתו ממקום רגליו אלא כיון שעקרה בפי׳ הולכין אחר דבריו אלא שאין ראיה זו מכרעת כל כך. ויש מפרשים בזו שאף לר׳ מאיר היא שנויה שאף אלו היו מפקפקין בדבר וגומרין בדעתם שאלו הם בתוך התחום שיקנו שביתה בעיר ונמל זה פירשוהו בתלמוד המערב שהוא יתר מבית סאתים שאם אינו כן הרי הוא כדיר וסהר שהנמל שלהם מוקף היה או שהוא מוקף הרים ולשון הירושלמי ואפי׳ משחשיכה לאו רבן גמליאל היא דאמ׳ נתנוהו בדיר וסהר שמהלך את כלה תפתר ביתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פי׳ שלא היו מחיצות גבוהות עשרה. ומכל מקום לתלמוד שלנו שלא שאלוה נראה שמצד האחרים הוצרך לכך אפי׳ לירידה לנמל שלדעתו אף משחשיכה הרי הוא כדיר וסהר לירד בתוכו ולטלטל בתוכו. וכתבו גדולי המפרשי׳ דוקא שלא נפרץ לים ביתר מעשר שאם כן אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות וכן הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות או שמא בתלמוד שלנו לא דברו בנמל המוקף אלא בחוף הים. אלא שאין קרוי נמל אלא כשהוא מוקף. ולגדולי הדור ראיתי שאף לעצמו הסתכל וזה שלא שאלוה בתלמוד שלנו מפני שרבן גמליאל היה מסתכל כדי לראות אם הוא בתוך תחום העיר עד שלא חשיכה כדי לקנות שביתה בעיר ואלו לא נכנס לתוך אלפים אמה של עיר לא היה להם אלפים אמה אלא מן המקום שפגעו ראשון לרקק ר״ל למטה מעשרה ואפי׳ לא היה משם לעיר אלא אלפים או פחות מכן וכמו שאמרו היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר אבל כל שנכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה הרי העיר תחום שלהם והרי הן כאנשי העיר להיותה להם כארבע אמות ולמדוד ממנה אלפים לכל רוח וכדעת ר׳ יהודה. ואני תמה אם היו בין השמשות במקום שאינו ראוי לשביתה וכשהגיעו משחשכה למקום הראוי לשביתה הם בתוך תחום העיר למה לא ידונו כבני העיר ואין זה דומה למודד ובא ועוד שהרי העמדנוה ברקק ובין השמשות קנו שביתה. ואפשר לפרש שהסתכל אם הם בתוך התחום כדי לידון כבני העיר ואלו לא היו בתוך התחום אף הוא לא היה מתיר לירד אלא להשתמש בכל הספינה. ומכל מקום למדנו מתלמוד המערב שכל יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה אינו מהלך בו אלא בארבע אמות אם נתנוהו שם או נכנסה שם הספינה והוא ששבת ביבשה או ברקק בין השמשות כמו שכתבנו ועוד יתבארו לפנינו דינים אחרים בענין תשמישם של יורדי הים באניות בע״ה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שכתבנו בהוציאוהו עכו״ם או רוח רעה שאין לו אלא ארבע אמות אם הוצרך לנקביו הואיל והדבר מזולזל לפנות במקומו מותר לו לצאת ולהרחיק כדי שיעור הראוי עד שיוכל לשוב למקומו ולא יגיעהו זלזול (ריח) [דיו] בכך. ויש אומרי׳ אף בכדי שלא יראה כגון אחורי גדר או כמלא עיניו וכן אם אין מקומו צנוע עד כדי שימצא לו מקום צנוע שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה באיסורי [דברי] סופרי׳ כמו שביארנו בברכות אלא שבזו כתבו הגאונים דוקא תוך (כדי) [שני] אלפים ממקומו וכשיפנה יכול לשוב תוך אלו ארבע אמות שלו. ויש אומרי׳ דוקא לשוב עד שיכלה הריח ויעמוד לשם בארבע אמותיו. וראשון עיקר שמאחר שהולך ברשות חוזר וביאר אחר כן שאם הוא פקח ומבין דבר מתוך דבר כשהורשה לו לצאת מאותן ארבע אמות הוא נכנס (מצד) [לצד] העיר ואם אירע לו שכשהגיע למקום צנוע או למקום הראוי לפנות יהא בתוך אלפים אמה לעיר הרי הוא כאילו החזירוהו הואיל וברשות נכנס והרי הוא כאלו לא יצא מכל מקום דוקא בשיצא שלא לדעת אבל אם יצא לדעת אעפ״י שהורשה לצאת משם לנקביו אינו יכול ליכנס עוד שהרי אף החזירוהו אין מועיל לו כמו שביארנו וכן כתבוה מפרשי ההלכות והדברים נראין:

פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי׳ במזיד לא הפסידו את מקומן והרי הן כאלו לא יצאו ואפי׳ הוציאום הבעלים לדעת והחזירום לדעת שהם עצמם הפסידו מקומם כפירות אינו כן אלא הרי הן כרגלי הבעלים ר״ל בתחום שהיה לבעליהן כשחשכה ואם נתנם לאחר מוליכן כשיעור זה שלא אמרו עליהן שהן כרגלי הבעלים אלא לקנות שביתה מבין השמשות לא לחסר בפשיעתם שהפירות אנוסים הם והרי זה אצלם כהוציאוהו (באדם) [באונס] הא מכל מקום אם לא חזרו אלא שהם עדיין חוץ לתחום אין להם אלא ארבע אמות כדין בעלים בהוציאוהו ואעפ״י שלתנא קמא חוץ למקומן בשוגג מיהא יאכלו ולר׳ נחמיה במזיד אף במקומן לא יאכלו אין הלכה כן ואין בזה חלוק בין שוגג למזיד אלא בין במקומן בין שלא במקומן שאם חזרו למקומן מותרות אף למוציא ומקומן עדיין אלפים לכל רוח ואם חוץ למקומן אסורות אף לכל אדם אלא בארבע אמות ובתוך ארבע מותרות למי שהוא בתחומן או שעירב לאותו צד ולמוציא מיהא אסורות אף בתוך ארבע. וכן כתבוה קצת חכמי הדור ונראה מטעם קנס:

ולענין ביאור מיהא שמא תאמר לדעת תנא קמא שאמר בחוץ למקומן במזיד לא יאכלו שפירושו לדבריו אף בד״א אף בחוץ למקומן [לא] יותרו לאחרים שלא יצאו בשבילם והם בתוך תחומן טעם הדבר מפני שנעשה איסורם על ידי ישראל הא אם הוציאם עכו״ם חוץ למקומן מותרין לכל שלא באו בשבילם והם בתחומם ובתוך ארבע אמות:

ולענין פסק מיהא אף בהוציאם ישראל כן ואפי׳ הוציאום הבעלים כמו שביארנו. ולענין פסק מיהא כלך לדרך זו שלא במקומן ובמזיד היאך הותרו והרי מבשל בשבת במזיד לא יאכל טעם הדבר מפני שנעשה בהם איסור תורה והילכך זו לא נאמרה אלא ביום טוב הא בשבת כל שהעבירם ארבע אמות ברשות הרבים נאסרו. ויש חולקי׳ בזו כמו שכתבנו במסכת שבת:

ולענין הסוגיא מאחר שאין חלוק בין שוגג למזיד אין לחלוק בין שהוציאום בעלים להוציאום אחר אעפ״י שהוצאת אחר מזיד שלו אצל בעל הפירות כשוגג שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

כי פליגי משמונה ועד שתים עשר פי' והכין היציעה של משנה עושין פסין לביראות ארבעה דאמרין נראין כשמנה דברי ר' יהודה ר"מ אומר שמנה נראין כנים עשר פי' במה דשאתה מתיר עד י"ג אמה ושליש אני מצריך ד' פשוטין באמצע וכמה יהא ביניהן שיפסיק שם ד' דיומדין בלא פשוטין שתי רבקות של ג' בקר דבר ר"מ שהן י' אמה ור' יהודא של ד' בקר שהן י"ג אמה ושליש אבל אם הן יותר צריך פשוטין:

גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה פי' כדילפינן מוהתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו ואמרה תורה דמשום כבודו ידחה לאו דלא תוכל להתעלם והם הכי ילפי' מהתם דדחו רבנן לאיסורייהו משום כבוד הבריות:

תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו ר' נחמי' אומר במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו כך הגירסא כתובה בכל הספרים וכן עיקר מאי במקומון אי לימא במזיד פי' ובהא פליגי דת"ק סבר אע"ג דחזרו דוקא בשוגג יאכלו אבל במזיד לא יאכלו ור' נחמי' סבר דבמקומן אפילו במזיד יאכלו והא קתני ר' נחמיה וראב"י אומר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין פי' אם בע"כ האי דקאמר ר' נחמיה במקומן יאכלו בשוגג קאמר ולא במזיד ואי הכי היינו ת"ק ובמאי פליגי אלא ודאי חסורי מיחסרא והכי קתני כו' והמורה אמר דל"ג וחזרו ואינו נ"ל דדאי ל"ג וחזרו מנ"ל למימר חסורי מיחסרא ולאקומי פלוגתייהו במזיד במקומן והא שפיר משמע דפליגי בשוגג שלא במקומן ואתא ר' נחמיה למימר דדוקא במקומן יאכלו שוגג אבל שלא במקומן לא יאכלו כלל אלא ודאי מדקאמר חסורי מיחסרא ש"מ וחזרו גרסי' ומשום דמשמע דחדא מילתא קא אמרי איצצטריך למימר חסורי מיחסרא כו' ואתיא פלוגתייהו במזיד במקומן וכי אמרינן חסורי מיחסרא בודאי ל"ג וחזרו ודחי לא במזיד במקומן דכ"ע ל"פ דאסור והכא בשוגג שלא במקומן קא מיפלגי דת"ק שרי כו' פי' והאי דתני וחזרו ה"פ או שחזרו וה"ק ת"ק בין אם יצאו ועודין בחוץ בין אם חזרו דין אחד להם דבשוגג יאכלו אפילו שאל במקומן ובמזיד לא יאכלו אפילו במקומן ואתא ר' נחמי' למימר דוקא במקומן יאכלו שוגג אבל שלא במקומן לא:

תוספות בד"ה והלכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה כו' עכ"ל כבר כתבנו לעיל הוכחה לזה ודברי התוס' בספ"ב דתענית תמוהים בזה שכתבו הלכתא מתענה ומשלים פי' הא דקא פסיק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי דאי אחנוכה ופורים אינו יכול להתענות דיום משתה כו' עכ"ל והוא היפך סוגיא דשמעתין דבעיא לאוקמא דוקא בחנוכה ופורים ודו"ק:

תוס' בד"ה לצדדים כו' אחזר לדעת לא רצה לתרץ כך לצדדין כו' עכ"ל לאו ממש לצדדין כדקאמר תלמודא איצא לדעת דהא ע"כ מי שהוציאוהו נכרים דאין לו אלא ד' אמות לא איירי בחזר לדעת אלא דע"כ איירי השתא מי שהוציאוהו נכרים והוא עדיין שם שלא במקומו אבל בחזר למקומו אפי' לדעת כאלו לא יצא אם הוציאוהו נכרים אלא דבסיפא החזירוהו נכרים היינו לצדדין כדאמר תלמודא דאפילו יצא לדעת אם החזירוהו נכרים כאילו לא יצא דבהוציאוהו נכרים לא ה"ל למתני החזירוהו דאפי' חזר לדעת נמי כאילו לא יצא ולהכי לא הוה קשיא ליה לתלמודא מעיקרא אחזר לדעת אלא מדיוקא דהחזירוהו ולא מרישא דמי שהוציאוהו דאיכא לאוקמא בכה"ג שלא חזר כלל למקומו ואהא תרצו כיון דסוף סוף גם לפי זה בהחזירוהו לעולם צ"ל לדחוקי לצדדין קתני בסיפא דהחזירוהו וע"כ דהוה ס"ד לטעות בתרתי דהיינו חדא במי שהוציאוהו נכרים וחזר לדעת דכאלו לא יצא ואידך בסיפא בהחזירוהו נכרים אפי' יצא לדעת דכאלו לא יצא וניחא ליה לתלמודא למימר דלא הוה ס"ד לטעות אלא בסיפא ביצא לדעת והחזירוהו נכרים דכאלו לא יצא אבל בחזר לדעת אפי' הוציאוהו לא הוה ס"ד לטעות דבהכי ודאי איירי רישא דלא יצא רק ד' אמות וליכא לאקשויי דאכתי אמאי לא משני כך לצדדין קתני ולא הוה ס"ד לטעות אלא בחזר לדעת דמי שהוציאוהו לא איירי אלא שלא במקומו אבל ביצא לדעת והחזירוהו נכרים האמת כך הוא דכאלו לא יצא די"ל דלא ניחא ליה לתלמודא לומר לפי האמת דמתני' דקתני החזירוהו לצדדין ומשמע דארישא דמי שהוציאוהו קאי והדברים ברורים למבין:

בפרש"י בד"ה בשוגג יאכלו כו' אם יש אדם שעירב כו' עכ"ל דיאכלו משמע לאחרים ואי הוה שרי נמי לאותו שהביא בשוגג הוה ליה למימר בשוגג יאכל לשון יחיד ואע"ג דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כמ"ש התוספות הכא לא עדיף מנכרי שהביאו בשביל ישראל דאסור למי שהובא בשבילו ודו"ק:

גמ' דקדוקי עניות למנ"מ כו' ודאי דיש ליזהר בדקדוקי עניות שלא להעבירו כדלקמן ג' אינן רואין פני גיהנם אלו הן דקדוקי עניות וע"כ היינו שנזהר שלא עבר ע"ד וע"ד קונו והיינו בקושי גדול ולא דמי ליצה"ר שיש ליזהר בו ביותר כמ"ש התוס' דלכך לא חשיב ליה הכא ועוד י"ל דדקדוקי עניות שאינן רואין פנ. גיהנם היינו נמי באפושי רחמים ודו"ק:

ג' אינן רואין פני גיהנם כו'. בהרבה מקומות אמרו שהאדם ניצול מדינה של גיהנם והיינו בקיום המצות והכא חשיב ג' שע"י צערן זוכין שאינן רואין פני גיהנם. ועי"ל דהנהו גם שניצולין מדינה של גיהנם מ"מ רואין פני גיהנם וכדאמרי' פ' עושין פסין דאתי אברהם אבינו ומסיק להו כו' אבל הג' דחשיב הכא לא יבואו לידי כך ואינן רואין פני גיהנם כלל וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא כו'. נ"ב תוספות שנ"ז ומורי אמר לי בשם הר"ר ידידיה דאפי' רבי יוסי לא פליג אלא דיכול להשלים מיהו גם רבי יוסי מודה אי אינו רוצה להשלים הרשות בידו ור' יהודה אמר אסור להשלים ואין נ"ל מדקאמר ר' יוסי אי אתה מודה לי בט"ב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל מבעוד יום והתם ע"כ דחייב קאמר דומיא דהכא ע"ש דחייב להשלים קאמר:

רש"י (במשנה) ד"ה מה אנו לירד. כלום באנו כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב:

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְרוּחַ רָעָה, וְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת. לְמַאי נַפְקָא מִינֵיהּ? לְמִיבָּעִי עֲלַיְהוּ רַחֲמֵי. קשה וכי שאר מיני יסורין אף על פי שהם קלים ופחותים מאלו אינם כדאי לְמִיבָּעִי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ?
ונראה לי בס"ד הכונה דאלו צריך לבקש עליהם רחמים קודם בואם, שיתפלל האדם תמיד שלא יבא לידי יסורין כאלה, יען דאחר ביאתם ושליטתם בו קשה להתפלל, כיון דְּמַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ.
אי נמי הכונה לְמִיבָּעִי רַחֲמֵי בכל זמן ועידן ואפילו בשבת ויום טוב, דעל אלו אין אומרים 'שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק' כמו שאומרים בשאר יסורין וחולאים.

גמ' אי פקח הוא. עי' לקמן דף מד ע"ב תוס' ד"ה ומר סבר:

רש"י ד"ה הוליכוהו לעיר אחרת וכו' מוקפת מחיצות. עי' לקמן דף מז ע"ב בתוס' ד"ה דכולה:

דאי סלקא דעתך אכולהו. אמרה רב יהודה: הא בעי מיניה רבה מרב יהודה. כדאמרינן לעיל אתא לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה: מתענה ומשלים. בערב שבת: הא בעי רבה מרב הונא. לעיל ולא פשט ליה: לבתר דשמעה. רב הונא מרב להאי אבל חכמים אומרים הדר אגמריה למר זוטרא ומקמיה דלישמעיה בעא רבה מיניה ולא פשט ליה: הכא נמי. דרב יהודה לא תיקשי: הא מקמי דשמעה. מרב: הא לבתר דשמעה. רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו: מתני' מתני' מי שהוציאוהו נכרים. חוץ לתחום: או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואחר כך נשתפה והרי הוא חוץ לתחום: החזירוהו. לתוך התחום: כאילו לא יצא. והרי כל העיר לו כד' אמות כבתחילה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח: הוליכוהו לעיר אחרת. והרי היא. מוקפת מחיצות: או שנתנוהו בדיר או בסהר. שהן מוקפין והיקיפן גדול: מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד' אמות: מפלנדרסין. שם מקום: והפליגה. כשהיא מתרחק' משפת הים ונכנסת לאמצעי קרי ליה הפלגה ולשון לע''ז הוא שקורין לשלולית הים פיל''ג: הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה דאע''פ שהספינה הולכת בשבת ויצאו חוץ לתחום הוו כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר שהספינה מחיצות לה: שרצו להחמיר. בגמרא מפרש: לנמל. פורט''ו בלע''ז ששם הספינות יוצאות מן הים לשפתו: מה אנו לירד. מן הספינה לתוך העיר כלומר באנו מחוץ לתחום משחשיכה: גמ' והרשות. מי שיש לו נושין: לקבלינהו מאהבה. דמכפרי עליה: כשהן מספרים. אפי' יש בהן חיות הרבה שמדברים אעפ''כ מתין פתאום: הדרוקן. חולי הפה מושג''א: זוודתא. לזמן תכריכין: חזר לדעת. מי שהוציאוהו נכרים וחזר לדעת לתוך התחום לא הוי כהחזירוהו דתנן במתני' כאילו לא יצא: מהו דתימא. מתני' לצדדין קתני והחזירוהו דסיפא מילתא באפי נפשה היא ולאו אהוציאוהו נכרים קאי והכי קאמר מי שהוציאוהו נכרים בין כשהוא עומד בחוץ בין שחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ומי שהיה חוץ לתחום והחזירוהו נכרים בין שהיתה יציאתו ראשונה לדעת בין שלא לדעת אלא באונס הוי כאילו לא יצא: קמ''ל. ר''נ דסיפא דמתני' ארישא מהדר: הוצרך לנקביו. זה שהוציאוהו נכרים מהו לצאת מד' אמותיו: את לא תעשה שבתורה. לאו דלא תסור (דברים יז) ותחומין נמי דרבנן: אי פיקח הוא. האי דנצרך לנקביו ויהבו ליה רבנן רשות למיפק חוץ לארבע אמותיו: עייל לתחומא וכיון דעל על. ומותר כאילו לא יצא דהא ברשות על ולא גרע מהחזירוהו: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו. ביום טוב לא הפסידו מקומן וכל העיר להן כד' אמות ויש להן לכל רוח אלפים אמה אם יו''ט הוא ואי שבת מותרין לאכילה במקום שחזרו: אנוסים היו. על ידי המוציאן: אסורין. לזוז אותן מארבע אמותיהן ולא לאוכלן אפי' חזרו אלא אם כן חזרו שוגגין אבל מזיד לא: הכי גרסינן תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו ולא גרסינן הכא וחזרו: בשוגג יאכלו. במקום שהן שם אם יש אדם שעירב לאותו צד או שהיו בני עיר אחרת סמוכים להן:

והלכתא מתענה ומשלים. פירוש אם ירצה להשלים דשרי להשלים דבעיא הוא אי שרי להשלים אי לא: [ומורי אמר לי בשם ה''ר ידידיה דאפילו ר' יוסי ל''פ אלא דיכול להשלים מיהו גם ר' יוסי מודה אי אינו רוצה להשלים הרשות בידו ור' יהודה אמר אסור להשלים ואין נ''ל מדקאמר ר'. יוסי אי אתה מודה לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל מבע''י והתם ע''כ דחייב קאמר דומיא דהכי ע''ש דחייב להשלים קאמר] [רש''ל בשם תוס' שאנ''ץ]: מתני' מי שהוציאוהו. על דעתו ועל דעת קונו. ואע''ג דאיכא נמי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה נראה דהוי בכלל רוח רעה ויצר הרע אע''ג דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו''ק ד' יז.) דפעמים שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לכופו מ''מ אדם יכול ליזהר שלא יבא לידי כך: הרשות. פי' רבינו חננאל עול מלכות עובדי כוכבים כדאמר במסכת אבות (פ''ב מ''ג) הוו זהירין ברשות ורש''י פירש נושה: לצדדין קתני. אחזר לדעת לא רצה לתרץ כך לצדדין קתני דסוף סוף אהחזירוהו צ''ל לעולם לצדדין קתני (ועוד) דניחא ליה לפרש שיתקיימו דברי רב נחמן הראשונים: לא הפסידו את מקומן. אע''ג דהבא מחוץ לתחום אסור למי שנשתלח לו הני מילי התם דאיתיה חוץ לתחום אבל הכא דהשתא הם במקומן שרי אפילו להאי דאפקא ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא: במזיד לא יאכלו. משמע לשום אדם לא יאכלו ואף על גב דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כיון שנעשה איסור על ידי ישראל החמירו: