עירובין מא ע"א

וְכֵן עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כׇּל צָרְכּוֹ וּמַעֲלֶה עַל שׁוּלְחָנוֹ אֲפִילּוּ כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ חָל לִהְיוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב בְּעֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִין לוֹ כְּבֵיצָה וְאוֹכֵל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעוּנֶּה
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְהֵבִיאוּ לוֹ בֵּיצָה מְגוּלְגֶּלֶת וּגְמָעָהּ בְּלֹא מֶלַח וְלֹא שֶׁהָיָה תָּאֵב לָהּ אֶלָּא לְהַרְאוֹת לַתַּלְמִידִים הֲלָכָה
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹסֵי אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת שֶׁמַּפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם אָמְרוּ לוֹ אֲבָל אָמַר לָהֶם מַה לִּי לִיכָּנֵס בָּהּ כְּשֶׁהוּא מְעוּנֶּה מַה לִּי לָצֵאת מִמֶּנָּה כְּשֶׁהוּא מְעוּנֶּה
אָמְרוּ לוֹ אִם אָמַרְתָּ לָצֵאת מִמֶּנָּה שֶׁהֲרֵי אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ תֹּאמַר לִיכָּנֵס בָּהּ כְּשֶׁהוּא מְעוּנֶּה שֶׁלֹּא אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ
וְאָמַר עוּלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי וּמִי עָבְדִינַן כְּרַבִּי יוֹסֵי וּרְמִינְהִי אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּיבּוּר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָמַר רַבִּי מֵאִיר אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת
וְתַנְיָא לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל נִכְנַס רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְהָפֵר אֶת דְּבָרָיו עָמַד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר חָזֵי אֲנָא דְּבָתַר רֵישָׁא גּוּפָא אָזֵיל כׇּל יָמָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל קָבַעְנוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ עַכְשָׁ(י)ו אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְבַטֵּל דְּבָרָיו יְהוֹשֻׁעַ אֵין שׁוֹמְעִין לְךָ שֶׁכְּבָר נִקְבְּעָה הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁעִרְעֵר בַּדָּבָר כְּלוּם
בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל עֲבוּד כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי עֲבוּד כְּרַבִּי יוֹסֵי
וּבְדוֹרוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל עֲבוּד כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהָתַנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר (בֶּן) צָדוֹק אֲנִי (הָיִיתִי) מִבְּנֵי סְנָאָב בֶּן בִּנְיָמִין פַּעַם אַחַת חָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת וְהִתְעַנִּינוּ בּוֹ וְלֹא הִשְׁלַמְנוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלָּנוּ הָיָה טַעְמָא דְּיוֹם טוֹב הָא עֶרֶב יוֹם טוֹב מַשְׁלִימִין
אָמַר רָבִינָא שָׁאנֵי יוֹם טוֹב שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מִתּוֹךְ שֶׁמִּתְעַנִּין בּוֹ שָׁעוֹת מַשְׁלִימִין בּוֹ עַרְבִיּוֹת שַׁבָּת הוֹאִיל וְאֵין מִתְעַנִּין בָּהּ שָׁעוֹת אֵין מַשְׁלִימִין בָּהּ עַרְבִיּוֹת
אָמַר רַב יוֹסֵף לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתָּא אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אַתְּ אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן וְאַהָא אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְכוּ' וְאָמְרִינַן עֲלַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים
מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ לָא אַחֲנוּכָּה וּפוּרִים
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת [דכשהוא חל בחול, אסור לאכול בסעודה המפסקת שני תבשילים, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין], אוכל ושותה בהם כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו [בשעה שהיה מלך, ולא כשהיה הדיוט בזמן מלכותו].

חל להיות תשעה באב בערב שבת, אינו משלים התענית, אלא מביאין לו קודם שבת - כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.

ותניא [ב"ח, ורבא הוא דמייתי ליה]: אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו - קודם כניסת שבת - ביצה מגולגלת [צלויה רכה], וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה, שאין משלימין תענית בערב שבת.

ורבי יוסי אומר: תשעה באב שחל להיות בערב שבת, מתענה ומשלים.

אמר להן רבי יוסי לחכמים: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק סעודת שבת מבעוד יום, שצריך לאכול מבעוד יום, ומקבל תענית עליו משגמר סעודתו ואף על פי שהוא שבת [רש"י. וכתב הריטב"א: דאתיא כמאן דאמר בפסחים דף נד: שתשעה באב בין השמשות שלו אסור]? אמרו לו: "אבל" [אמת]!

אמר להם: מה לי ליכנס בה [בשבת] כשהוא מעונה, מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה, ואמאי פלגיתו עלי?!

אמרו לו: לא דמי. כי אם אמרת שמותר לצאת ממנה כשהוא מעונה, שהרי אכל ושתה כל היום כולו, תאמר, ליכנס בה כשהוא מעונה - דמסתברא לאסור - שלא אכל ושתה כל היום כולו ^[144].

ואמר עולא [רבא הוא דמייתי לה למיפשט בעיין]: הלכה כרבי יוסי, שמותר ליכנס בה כשהוא מעונה. ותפשוט נמי בהא דאיבעיא לך דמותר לאשלומי.

ותמהינן: ומי עבדינן כרבי יוסי, שבתשעה באב החל להיות בערב שבת, מתענה ומשלים?!

ורמינהי: אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, ואם התחילו בתענית עשרים או שלשים יום מקודם, ונכנסו בהן ימי חנוכה או ראש חדש אין מפסיקין מלהתענות בהן, דברי רבן גמליאל.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין את התענית בחנוכה וראש חדש להתענות כל היום. וכן - אין משלימין - בתשעה באב שחל להיות בערב שבת. [וראה בתוספות, וברשב"א ור"ן ביאור לשון "מודה", דלמאן מודה רבן גמליאל].

ותניא: לאחר פטירתו של (רשב"ג) [רבן גמליאל] נכנס רבי יהושע להפר [לבטל] את דבריו של רבן גמליאל, ולומר שמשלימין [בתשעה באב שחל להיות בערב שבת, גאון יעקב].

עמד רבי יוחנן על רגליו, ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל. רואה אני שאחר הראש הולך הגוף. כלומר: צריכין אנו להלך אחר דברי הראשונים.

והרי כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו?!

יהושע! אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל!

ולא היה אדם שערער בדבר כלום.

הרי חזינן, שהסכימו שאין משלימין ודלא כרבי יוסי?!

ומשנינן: בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל וכדתניא בברייתא דמייתינן.

אבל בדורו של רבי יוסי - שהיה אחרי דורו של רבן גמליאל - עזבו דברי רבן גמליאל ועבוד כרבי יוסי.

והשתא תמהינן בהיפוך אברייתא: ואטו בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל, שאין משלימין?!

והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני (הייתי, אמנם בתורת חיים יישב הגירסא) מבני (סנאב) [סנאה, תוספות] בן בנימין [משפחה משבט בנימין שנפל להן גורל להקריב קרבן עצים - שמקריבין עצים על גבי המזבח - בעשרה באב, ויום טוב היה להם ביום זה לעולם].

פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לתענית לאחר השבת, והתענינו בו - בעשירי בחדש - ולא השלמנוהו מפני שיום זה יום טוב שלנו היה.

ודייקינן כדי לאקשויי: טעמא דלא השלמנוהו מפני שיום התענית עצמו, בשנה זו יום טוב היה, הא בכל שנה שהתענית היא בערב יום טוב היו משלימין, [ריטב"א].

וחזינן דמשלימין אפילו בזמן רבי אלעזר ברבי צדוק שהיה בדורו של רבן גמליאל [וכדתניא בביצה]?!

אמר ומשני רבינא: שאני יום טוב זה שהוא יום טוב של דבריהם, שמתוך שמקילין בו עצמו ומתענין בו תענית לשעות וכדחזינן שהתענו בו רק שלא השלימו, הקלו בו גם כן שמשלימין בו ערביות.

כלומר: כשהתענית בערב יום טוב [ריטב"א].

אבל שבת, הואיל ואין מתענין בה שעות, אין משלימין בה ערביות "שהמשלים ערב שבת, מתענה במקצת שבת" [רש"י].

אמר רב יוסף - שחלה ושכח תלמודו - לא שמיע לי הא שמעתא דעולא, דהלכה כרבי יוסי שמשלימין.

אמר והזכיר ליה אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן:

דתניא [בברייתא דמייתינן לעיל]: אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין, וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת!

ואמרינן עלה [כך אמר רב יוסף]: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים!

מאי לאו, אכולהו הוא דאמרי חכמים שמשלים, בין בראשי חנוכה ופורים, ובין בתשעה באב שחל להיות בערב שבת.

וכיון שאמרו רב בלשון "חכמים אומרים", שמע מינה הכי הלכה שבתשעה באב שחל להיות בערב שבת משלים, וכרבי יוסי.

ודחינן: לא אכולהו הוא דאמרי חכמים שמשלים, אלא אחנוכה ופורים שהתחילו בתענית לפניהם, אבל בתשעה באב שחל להיות בערב שבת אין משלימין.

הכי נמי מסתברא דלאו אכולהו קאי רב יהודה משמיה דרב:

הערות

^[144] וסברת רבי יוסי היא: דסוף סוף אם היה תאב לאכול או לשתות אסור לו לאכול ולשתות, נמצא שהוא מעונה, גאון יעקב.

וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אינו מצמצם אכילתו כפי שהיה צריך לנהוג אילו היה חל ביום חול, אלא אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת — מביאין לו כביצה בסוף היום ואוכל. כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.

תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני ר' עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה. והביאו לו ביצה מגולגלת (מבושלת מעט) וגמעה בלא מלח. ולא שהיה תאב לה עד כדי כך, אלא להראות לתלמידים הלכה, שאין צריך להשלים את תעניתו בתשעה באב שחל בערב שבת, כדי לא להיכנס לשבת כשהוא מעונה.

ור' יוסי אומר: מתענה ומשלים. אמר להן ר' יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק מבעוד יום השבת שלפניו? משמע, שמוסיף משעות השבת על הצום, וכן נעשה אף בערב שבת. אמרו לו: אבל (אכן, כן הוא). אמר להם: מה לי ליכנס בה בשבת, כשהוא מעונה. מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה, שהרי אם הוא מתחיל לצום מבעוד יום, הרי הוא צם זמן מה ביום השבת.

אמרו לו: יש הבדל, אם אמרת לענין לצאת ממנה מן השבת כשהוא מעונה — שהרי אכל ושתה כל היום כולו, ואינו סובל אם מתענה דקות אחדות, תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה, כשלא אכל ושתה כל היום כולו.

ואמר עולא: הלכה כר' יוסי, ובתשעה באב שחל בערב שבת מתענה ומשלים. ושואלים: ומי עבדינן [והאם עושים אנו] כר' יוסי? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו: אין גוזרין מלכתחילה תענית על הציבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים. ואם התחילו מחזור תעניות, ונזדמנה תענית בימים אלה — אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל. אמר ר' מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל שאין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין תענית באותם ימים, וכן אין משלימים בתשעה באב שחל להיות בערב שבת.

ותניא [ושנינו על כך בברייתא]: לאחר פטירתו של רבן (שמעון בן) גמליאל, נכנס ר' יהושע להפר את דבריו לענין תעניות. עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל [רואה אני שלאחר הראש הולך הגוף] ולדעתי יש ללכת אחר דברי הראשונים הגדולים ולא לסטות מהלכות שקבעו. כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו?! יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל, ולא היה אדם שערער בדבר כלום. ואם כן, מברייתא זו למדים אנו שתשעה באב שחל להיות בערב שבת — מתענים ואין משלימים, וכן אמנם נהגו למעשה.

ואמנם את הקושיה דוחים, שאין מכאן ראיה גמורה, כי אמנם בדורו של רבן גמליאל עבוד [עשו] כרבן גמליאל, ואילו בדורו של ר' יוסי עבוד [עשו] כר' יוסי, ומאז נהגו לפסוק כמותו.

ושואלים לגופו של דבר: ובדורו של רבן גמליאל עצמו האם עבוד [עשו] כרבן גמליאל? והתניא [והרי שנינו], אמר ר' אלעזר בן צדוק שהיה בן דורו של רבן גמליאל: אני הייתי מבני סנאב בן בנימין ולהם נקבע יום טוב משפחתי בעשרה באב. פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, שהרי אין מתענים תשעה באב בשבת, והתענינו בו, ולא השלמנוהו את צום תשעה באב, מפני שיום טוב שלנו היה, ומכאן נדייק: טעמא [טעם הדבר דוקא] שהיה הוא עצמו יום טוב, הא [הרי] אם היה זה ערב יום טוב בלבד — משלימין! ואם כן נמצא שבערבי שבתות וימים טובים מתענים ומשלימים, אפילו בדורו של רבן גמליאל!

אמר רבינא: שאין להקשות מסיפור זה כי שאני [שונה] יום טוב של דבריהם שתקנוהו חכמים, שאינו חמור כיום טוב האמור בתורה. והרי חגם של בני סנאב איננו חג מן התורה, כי רק חכמים קבעוהו. ומתוך שמתענין בו שעות, שהתירו להתענות חלק מן היום ביום טוב של דבריהם, אף משלימין בו גם ערביות (להתענות עד שיעריב היום). ואולם בשבת, הואיל ואין מתענין בה אפילו שעות — אף אין משלימין בה ערביות.

א אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא [לא שמעתי הלכה זו] שפוסקים כר' יוסי (רב יוסף חלה ושכח את תלמודו, ולא זכר שנאמרה הלכה זו). אמר ליה [לו] אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן [אתה אמרת לנו הלכה זו, ועל דבר זה אמרת אותה לנו]: שנינו שאין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, ואמרינן עלה [ואמרנו עליה על ברייתא זו], אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר שאמר משום (בשם) רבן גמליאל שאין משלימים, וכן בענין תשעה באב שחל בערב שבת, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים.

מאי לאו [האם לא] מה שאמרו חכמים "מתענה ומשלים" נאמר אכולהו [על כולם], כלומר על כל הפרטים שנזכרו בברייתא, כולל בענין תשעה באב שחל להיות בערב שבת? לא, הדבר נאמר רק ביחס לחנוכה ופורים שאם קבעו בהם תענית — מתענין ומשלימים, אבל לא לענין קביעת תענית בערב שבת.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and so too, on the eve of the Ninth of Av that occurs on Shabbat, one need not reduce the amount of food he eats; rather, he may eat and drink as much as he requires and bring to his table a meal even like that of King Solomon in his time. If the Ninth of Av occurs on Shabbat eve, we bring him an egg-bulk of food toward end of the day, and he eats it, so that he not enter Shabbat in a state of affliction.

It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: We were once sitting before Rabbi Akiva, and it was the Ninth of Av that occurs on Shabbat eve, and they brought him a slightly cooked egg, and he swallowed it without salt. And it was not that he desired it so much that he ate it; rather, he did so to show the students the halakha that one need not complete the fast when the Ninth of Av occurs on Shabbat eve, so as not enter Shabbat in a state of affliction.

And Rabbi Yosei says: He must fast and complete the fast. Rabbi Yosei said to the other Sages: Don’t you agree with me with regard to the Ninth of Av that occurs on Sunday, that one must stop eating on Shabbat while it is still day? They said to him: Indeed, we agree. Rabbi Yosei said to them: What is the difference to me between entering Shabbat in a state of affliction and leaving it in a state of affliction? If one stops eating before Shabbat is over, he is spending part of Shabbat fasting, and yet even the Sages concede that one must do so.

They said to him: There is a difference. If you said that one may leave Shabbat in a state of affliction, that is because he ate and drank the entire day and will not suffer if he fasts a few minutes at the end of the day. Can you say that it is the same to enter Shabbat in a state of affliction, when he has not eaten or drunk anything the entire day?

And Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and on the Ninth of Av that occurs on Shabbat eve one must complete the fast. The Gemara poses a question: Do we really act in accordance with the opinion of Rabbi Yosei? And the Gemara raises a contradiction based upon the following mishna: We do not initially decree a fast upon the public on the New Moon, Hanukkah, or Purim, and if the community had already begun a cycle of fasts and one of them fell out on one of these days, they do not interrupt the series; this is the statement of Rabban Gamliel. Rabbi Meir said: Even though Rabban Gamliel said that they do not interrupt the series, he conceded that they do not complete the fast on one of these days, and so too, the fast on the Ninth of Av that occurs on Shabbat eve is not completed.

And it was taught in a related baraita: Following the death of Rabban Gamliel, Rabbi Yehoshua entered the study hall to annul Rabban Gamliel’s statement with regard to fasts. Rabbi Yoḥanan ben Nuri stood on his feet and said: I see that the appropriate policy is that the body must follow the head, i.e., we must follow the statements of the earlier authorities and not deviate from established halakha. All of Rabban Gamliel’s life we established the halakha in accordance with his opinion, and now you seek to annul his statement? Yehoshua, we do not listen to you, as the halakha has already been established in accordance with the opinion of Rabban Gamliel. And there was no one who disputed this statement in any way. Therefore, this baraita demonstrates that when the Ninth of Av occurs on Shabbat eve, one must observe the fast but not complete it, and this was the accepted practice.

The Gemara resolves the difficulty, arguing that this proof is not conclusive: Indeed, in the generation of Rabban Gamliel they acted in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, but in the generation of Rabbi Yosei they acted in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and from then on, the halakha follows his view.

The Gemara asks: And is it correct that in the generation of Rabban Gamliel they acted in accordance with the opinion of Rabban Gamliel? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Elazar ben Tzadok, a contemporary of Rabban Gamliel, said: I am a descendant of Sena’av ben Binyamin, who observed a family festival on the tenth of Av. One time, the Ninth of Av occurred on Shabbat, and we postponed it until after Shabbat, as we do not observe the fast on Shabbat, and we fasted on Sunday but did not complete the fast because that day was our Festival. This indicates that the reason they did not complete the fast is that the day itself was a Festival for them, but on the eve of a Festival, they would indeed complete it. This proves that even in the generation of Rabban Gamliel, they did complete fasts on the eve of Shabbat and Festivals.

Ravina said that this story poses no difficulty: A rabbinic Festival is different, as they are not as stringent as Shabbat or Festivals stated in the Torah, and the festival of the family of Sena’av was not a Festival from the Torah, but one established by the Sages. Since one may fast on such a Festival for a number of hours, i.e., one may fast on it for part of the day, one also completes a fast observed on the eve of such a Festival until the evening. With regard to Shabbat, however, since one may not fast on it even for several hours, one does not complete a fast observed on Shabbat eve.

Rav Yosef said: I did not hear this ruling that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rav Yosef had fallen ill and forgotten his learning and so was unable to remember that such a ruling had been issued. His student, Abaye, said to him: You yourself told us this halakha, and it was with regard to this point that you told it to us, as we learned in a mishna: We do not initially decree a fast upon the public on the New Moon, on Hanukkah, or on Purim. Rabbi Meir said: Even though Rabban Gamliel said that if the community had already begun a cycle of fasts, they do not interrupt the series, he conceded that they do not complete the fast on one of these days, and similarly, the fast of the Ninth of Av that occurs on Shabbat eve is not completed. And we said with regard to this mishna that Rav Yehuda said that Rav said: This is the statement that Rabbi Meir said in the name of Rabban Gamliel. But the Rabbis say: One must fast and complete the fast.

What? Does the Rabbis’ ruling that one must complete the fast not refer to all the cases mentioned in the mishna, including that of the Ninth of Av that occurs on Shabbat eve? No, it was stated only with regard to Hanukkah and Purim, but one would not complete a fast on Shabbat eve.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to explain that this ruling does not apply to Shabbat eve,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמ' ר' אלעזר בר' צדוק אני מבני סנאה בן בנימין פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה עיקרו במסכת תעניות בפר' בג' פרקים זמן עצי כהנים והעם בתשעה כו' בה' באב בני פרעוש בן יהודה בשבעה בו בני רכב בן בנימן והיה יום י' של חודש אב יום טוב שלהן שמביאין בו קרבן עצים ולפיכך לא השלימו בו התענית. אמ' רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא אמ' ליה אביי את אמרתה ניהלן כבר פירש' טיבן של דברי' לשעבר:

סליק בכל מערבין

אמר רבא איבעיא לן בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא ובמעלי יומא טבא מהו למיתב כולי יומא בתעניתא ושקלי וטרו בה טובא והא דתניא ט' באב שחל להיות בערב שבת והביאו לפני ר' עקיבא ביצה מגולגלת בלא מלח וגמאה וכ' קבלה בידינו כי ר' עקיבא באותה שעה מסוכן היה והביאו לפני ר' עקיבא הרופאים לגמוע ביצה מגולגלת בלא מלח באחרית היום ור' יהודה לא דקדק לפי' סמך על מה שראה ולא ידע העיקר מפני מה עשה כך. ופסח דההיא שתא יום ה' היה. ותמוז דההיא שתא מילויי מיליוה. לפיכך חל ט' באב להיות בע"ש וחיסרו אב. ובאותה השנה בא ר"ה להיות בשבת וכבר פירשנוהו ביאור זה יפה במס' תענית והא דאמרי' בדורו של ר"ג עבוד כר"ג ואקשינן והתנן א"ר אלעזר ב"ר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין כו' ואסיק' טעמא דיו"ט שלנו ומפני כך לא השלמנו הא ערב יו"ט מתענה ומשלים בט' באב שחל להיות בע"ש:
(ור"מ היא) [זו דברי ר"מ] דאמר הכי אבל חכ"א דר"ג אומר מתענה ומשלים וקיי"ל כר' יוסי וכדדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים. פי' דליוה לרטיבא (ופסא ליבחכתיה) [רפסא ליה בדוכתא]. כיון שראה שמרימין עץ לח שאינו ראוי לשרפה. אמר שמא יש לו תחתיו דבר טמון או שמא להכות בו אדם מתכוון לכך שואל מה עסקך וכן כיון שראה ומדקדק:
ירושלמי מודים חכמים לר' יהודה בב' יו"ט של ר"ה שהן מתקנת נביאים הראשונים מי גרם לי להיות שומר ב' יו"ט בסוריא על שם שלא שמרתי יום אחד בא"י. סבורה אני שמקבלת שכר על השנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחד. וה"ה לב' חלות בסוריא ר' יוחנן קרי עלייהו וגם אני נתתי להם חקים לא טובים:

[מתורת האדם] תני' ת"ב שחל להיות בשבת וכו'. חל להיות בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה דברי ר' יהודה שאמר משום ר' עקיבא אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' עקיבא וחל תשעה באב להיות ערב שבת והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא מפני שתאב היה אלא להורות בה הלכה לתלמידים. ר"י או' מתענ' ומשלים אמר להם ר"ע אי אתם מודים לי בת"ב שחל להיות בא' בשבת שהוא מתחיל בשבת מבעוד יום ומתענה. אמרו לו אבל ומה לו ליכנס לה כשהוא מעונה ומה לי לצא' ממנה כשהו' מעונה אמרו לו לא אם אמרת לצאת ממנה כשהוא מעונה שכן אוכל ושותה כל היום כולו תאמר ליכנס לה כשהוא מעונה שלא אכל ושתה כל היום כולו. אמר עולא הלכה כר' יוסי. ומסקנא דרש מר משמיה דרב הלכה מתענה ומשלים וכן הלכתא. והאידנא לא מיקלע. והאי מבעוד יום דקתני מפני שמוסיפין לשבת בין מלפניה בין לאחריה יותר מבין השמשות. ותשעה באב בין השמשות שלו נמי אסור. לפיכך היו חוששין שלא יכנס התענית בכלל שבת. שאפי' בתענית יחיד שבין השמשות שלו מותר כיון שהחמה שוקעת עליו כבר נכנס בתוספת שבת ונגע נמי בבין השמשות שלו מותר כיון שהחמה שוקעת עליו כבר אלא שפסקנו הלכה מתענה ומשלים.

אע"פ שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין. לאו מודה לרבנן קאמר, דהא רבנן דפליגי עליה מתענה ומשלים סבירא להו, כדאמרינן לקמן זו דברי ר"מ שאמר משום ר"ג אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים, אלא האי מודה פירושו אומר. וכמדומה שיש כמותו בריש פרק המגרש (גיטין פג, א) גבי ארבעה זקנים שנכנסו להשיב על דברי ר' אליעזר.

ואמר עולא הלכ׳ כר׳ יוסי. פי׳ אלמא מתענ׳ ומשלי׳ ולא שני ליה בהא בין תעני׳ קביע לתעני׳ של רשות והיינו דמייתי׳ רא׳ מט׳ באב לתעניתא דהני דבי רב: אין גוזרין תענית על הצבור כבר פירשתיה יפה במקומה בס״ד: ועכשיו אתה מבקש את דבריו פי׳ אלמא הלכה כרשב״ג שהרי הסכימו לפסק הלכ׳ כמותו ופרקי׳ דבדורו של ר״ג עשו כמותו כלומר כי הדור שהיו בשעתו עשי כמותו ואח״כ הסכימו האחרונים ופסקו כר׳ יוסי דנמקו עמו: טעמא די״ט הא לאו הכי משלימין פי׳ דשל ט׳ באב וכו׳ באב שהוא י״ט שלהם ממש הא אלו היה כדרכו לט׳ באב שהוא ערב י״ט שלהם משלימין אלמא לא עשו כר״ג בדורו כי ר׳ אליעזר בר׳ צדוק בדורו של ר״ג היה:

שאני י״ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות. פי׳ שאפי׳ כשחל ט׳ באב בי״ט שלהם לא נדחה התענית והתנו בו שעות הקלו בו ג״כ שמשלימין בו ערבית כלומר כשחל התענית בערב י״ט אבל שבת שאין מתענין בו אפי׳ שעות כשחל ט׳ באב בשבת החמירו בה ג״כ שאין משלימין בה ערבית שאם אירע בערב שבת מתענה ואינו משלים והקשו בתוס׳ היאך היו עושים בני שום ט׳ באב שהרי י״ט שלהם מיומא דלא להתענאה בהון הכתובי׳ במגל׳ תענית שהוא אסור לפניהם ולאחריה׳ ותרצו דה״מ תענית הרשות אבל ט׳ באב דאורייתא הוא מתקנת חכמים נביאים ולפניהם מותר להתענות בו: וא״ת והיכי מייתי לעיל ראיה מט׳ באב דר׳ יוסי שהיה מתענה ומשלים לתענית הרשות דבני בי רב י״ל דהתם לגבי קדושת שבת אין לחלק בין תעני׳ קבוע לתעני׳ הרשות ואלו היה אסור להכנס לשבת כשהוא מעונה מפני תעני׳ הרשות אפילו מפני ט׳ באב היה אסור אבל לגבי י״ט שלהם אינו כדאי לדחות ט׳ באב דאורייתא מפני איסור יום שלפניהם:

אעפ״י שאין ראוי ליכנס לשבת כשהוא מעונה וכמו שאמרו מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב יום טוב מכל מקום אם אירע לו תענית של מצוה בערב שבת מתענה ומשלים. ומכל מקום בתענית של רשות יש אוסרים ואעפ״י שעל בני בי רב אמרוה ר״ל התלמידים ואין זה אלא רשות מצד המשך שמועתם אף הם מפרשים שכעין מצוה היא ולא עוד אלא שיש מפרשי׳ אותה על היחידים המתענים על הגשמים שלא מתורת תעניות הקבועות אלא מאליהם ומתענין בכל יום שבוחרים לעצמם ומתוך כך נוהגים להקדים תענית אסתר ליום ה׳. ואין הדברים נראין אלא בכל תענית שרוצה מתענה ומשלים. ומכל מקום כתבו גדולי המפרשי׳ בהשלמה זו שאינה אלא עד שתשקע החמה הא מששקעה חמה כבר קדש היום מדין תוספת אעפ״י שהוא בין השמשות ואם רצה לאכל אוכל שהשבת אין מתענין בו מתורת תענית אפי׳ שעה ולפיכך נהגו העם בתענית אסתר הבא בערב שבת לאכל כשיוצאין מבית הכנסת מיד:

יום טוב של סופרים מתענין בו שעות ולא שיהא תענית שכבר ביארנו במקומו בתענית שעות דוקא שלא יאכל כל היום אלא שאם רוצה לסגף בו עצמו מתורת תענית להתענות בו קצת היום רשאי אבל השבת אין מתענין בו שעות כלל כמו שביארנו:

אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשי׳ ובחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין וכבר ביארנוה במסכת תענית:

אעפ״י שאין מונעין אכילה ושתיה בשבת מתורת תענית אם היה ערב תשעה באב מפסיק מבעוד יום שמאחר שאכל ושתה כל היום אין כאן לקות במדת שבת והרי זה נהנה ולא חסר. ונשלם הפרק תהלה לאל:

תוס' בד"ה אי אתם מודים כו' וי"ל דמ"מ מתחיל מבע"י לפי שא"א לכוין כו' עכ"ל נראה דמזה הוכיחו התוס' לקמן דרבי יוסי מתענה ומשלים רשות קאמר דהשתא אין משלימין דקאמר ר"ג דאסור להשלים משום דחשיב כמתענה בשבת ופריך להו ר"י שפיר מהא דמפסיקין מבע"י דהא אסור להתענות בשבת אבל אי רבי יוסי קאמר דחייב להשלים דהשתא הא דקאמר אין משלימים אינו חייב להשלים קאמר ואם כן מאי פריך להו מהפסקה מבע"י כיון דרשות להשלים ולא הוי כמתענה שפיר מפסיק מבע"י כיון שא"א לכוין תחילת הלילה וק"ל:

בד"ה מודה היה כו' רבנן דפליגי אר"ג והנהו ס"ל דמפסיקין עכ"ל ק"ק לפי זה מאי מייתי מהא דר' יהושע שנכנס להפר דבריו דנקבע הלכה כר"ג דאין משלימין דאימא דר' יהושע נכנס להפר דבריו ולומר דמפסיקין ובהא נקבע הלכה כר"ג דאין מפסיקין אבל בהא דסבר ר"ג אין משלימין לא נקבע כמותו הלכה אלא דאף משלימין אם ירצו וק"ל:

גמ' טעמא די"ט הא עי"ט משלימין כו' ק"ק דממתניתין גופה נמי יש לדקדק כן מדקאמר ר"מ דמודה ר"ג בחנוכה ופורים [משמע בעי"ט] משלימין ויש ליישב ודו"ק:

תוס' קודם ד"ה אי אתם כו'. נ"ב ד"ה ביצה מגולגלת בפי' ר"ח קבלה בידינו כי רבי עקיבא אותה שנה מסוכן היה והביאו לרבי עקיבא הרופאים לגמע ביצה מגולגלת באחרית היום ורבי יהודה לא דקדק לפיכך סמך על מה שראה ולא ידע העיקר על מה עשה כך ותמוז דההיא שתא מלייה מליוה לפיכך חל תשעה באב בערב שבת וחסרו אב ובא ר"ה בשבת ע"כ תוספות שנ"ז:

בד"ה אי אתם כו' קבלת תענית דהא כו' ועוד דאפי' ביום הכפורים דתוספת כו' כצ"ל:

בא"ד אזיל ריש כנישתא. נ"ב ס"א ריש גלותא ול"נ היא היא:

בא"ד גברא רבה עילוייה לא אשגח כו' ומכל תבשיל חד פת ומכל כו' כצ"ל:

גמרא מביאין לו כביצה כו'. משמע דיותר מכביצה אסור דבכביצה יש בה די להשביע קצת עמש"כ (בברכות מט ב) בס"ד וק"ל הא דמסיים כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה דא"כ היה די בככותבת דהוא פחות מכביצה כדמסקינן (ביומא ס"ד עט) שהרי בשיעורה חייב ביוה"כ מפני דמבטל בה העינוי ואולי יש לומר דכאן הכוונה בלא קליפתה וכמעשה דר"ע דמייתי (עיין לקמן ר"ד פ"ג):

תוס' ד"ה מודה. והכא קאמר "מודה לרבנן" דפליגי.כצ"ל:

תוס' ד"ה אי אתם מודים וכו' אע"פ שכבר הפסיק כדאמרינן. עי' תענית דף ל ע"ב תוס' ד"ה כל העושה:

בא"ד באיכה רבתי. בפסוק ויגרס בחצץ שני:

דבתר רישא גופא אזל וכו' סוגיא זו אשתמיט מהרב באר שבע בתשו' סי' נ"א דף פ"ו דפוס פפ"ד ע"ש. וכבר השיגו בס' חוט השני סי' ך':

תוס' ד"ה מבני סנאב מ"ש ואע"ג דראב"ץ כהן וכו' עמש"ל בברכות דף י"ט ע"ב:

וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת. אע''פ שאם חל להיות בחול לא יאכל שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין עכשיו שהוא שבת אוכל כל צרכו: בשעתו. שהיתה שעתו עומדת לו במלכותו דמלך והדיוט הוה: מגולגלת. צלויה רכה: להראות הלכה. שאין משלימין תענית ערב שבת: שהוא מפסיק. סעודה: מבעוד יום. שצריך לאכול מבעוד יום ומקבל תענית עליו משגמר לאכול ואע''פ שהוא שבת: אבל. באמת: ומה לי ליכנס כשהוא מעונה. כגון שהשלים בערב שבת תעניתו: ומה לי לצאת ממנה כשהוא מתענה. שמתחיל תעניתו מבעוד יום: ואם התחילו. שהתחילו להתענות כ' או ל' יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ראש חדש: שאין משלימין. תענית בחנוכה וראש חדש להתענות כל היום: וכן בתשעה באב שחל בע''ש. נמי אין משלימין: לבטל את דבריו. ולומר משלימין: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל. רואה אני בדין ובדת שצריכין אנו להלך אחר דברי הראשונים: ולא היה אדם כו'. אלמא אין משלימין: בדורו של רבי יוסי. דהוה בתר הכי שבקוה לדר''ג וקבעו הלכה כרבי יוסי דמותר: מבני סנאב בן בנימין. משפחה היא משבט בנימין שנפל להן גורל לקרבן עצים בי' באב בימי עזרא ויו''ט היה להם לעולם כדתנן בפרק בתרא דתענית: לאחר השבת. שהוא עשרה באב והוי יו''ט שלנו: טעמא דיו''ט. הא בשאר ט' באב היו משלימין אע''פ שכל ט' באב הוי ערב יו''ט שלהם ורבי אלעזר בר צדוק בדורו של רבן גמליאל הוה כדתניא בביצה (דף כב:) א''ר אלעזר בר' צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר''ג: שאני יום טוב דרבנן. כגון האי קרבן עצים הואיל וקל הוא שמתענין בו לשעות כדקתני והתענינו בו לפיכך משלימין בו ערביות כלומר מותר להשלים ערב אותו יום טוב וליכנס לתוכו כשהוא מעונה דהא אפילו בעיקרו מותר להתענות בו קצת היום אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית אסור נמי להשלים בו ערביות שהמשלים ע''ש מתענה במקצת שבת: לא שמיע לי הא שמעתא. דקבע עולא לעיל הלכה כרבי יוסי: את אמרת ניהלן. רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו: זו דברי ר' מאיר. דאמר לעיל משום ר''ג מודה היה שאין משלימין וכן ט' באב שחל להיות ערב שבת אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים: מאי לאו. חכמים אכולהו קיימי בין אחנוכה ופורים בין אערב שבת ומדאגמר' רב לר' יוסי בלשון חכמים ש''מ הלכה כרבי יוסי:

[ביצה מגולגלת. בפי' ר''ח קבלה בידינו כי ר' עקיבא אותה שנה מסוכן היה והביאו לר''ע הרופאים לגמע ביצה מגולגלת באחרית היום ור' יהודה לא דקדק לפיכך סמך על מה שראה ולא ידע העיקר על מה עשה כך ותמוז דהאי שתא מלייה מליוה לפיכך חל תשעה באב בערב שבת וחסרו אב ובא ר''ה בשבת תוס' שאנ''ץ]: אי אתם מודים בתשעה באב. וא''ת והא אמר שמואל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד:) תשעה באב בין השמשות שלו מותר וי''ל דמ''מ מתחיל מבעוד יום לפי שאי אפשר לכוין תחילת הלילה ועוד דר' יוסי סבירא ליה בין השמשות כהרף עין ואין אדם יכול לעמוד עליו ואין לפרש דהכי קאמר דהיכא דהפסיק סעודתו דהוי כמו קבלת תענית בשבת דהא לא מצי קביל תענית בשבת עליה ועוד דאמרינן דאפילו יוה''כ דתוספת שלו דאורייתא שרי לאכול אע''פ שכבר הפסיק כדאמרינן באיכה רבתי ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערבא צומא רבא אזל ריש כנישתא לזמוני ליה א''ל כבר אכלי ופסקי א''ל אשגחאי עלי דלא לימא גברא רבא הוא דלא אשגח עילויה אזיל עמיה ומסיק התם דאכל מכל עיגול חד פתיתא ומכל מאכל פת אחד ומכל חבית חד כוס: מודה היה שאין משלימין. משמע דרבנן דפליגי עליה סברי דאפילו מפסיקין ולקמן אמרינן זו דברי ר' מאיר שאמר משום ר''ג אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים אלמא אדרבה דלרבנן משלימין ושמא הנהו חכמים דפליגי אדרבי מאיר סברי דמשלימין והכא קאמר מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין: מבני סנאב בן בנימין. סנאה גרסינן ולא גרסינן סנאב דהכי כתיב בעזרא ועל שם שבטו נקרא בן בנימין דגבי עצי מערכה חשיב ליה בפרק ד' דתענית (דף כו.) וכל הנהו דחשיב התם בני ארח בן יהודה בני דוד בן יהודה כולם על שם שבטן ואע''ג דר' אלעזר בן צדוק כהן היה כדמוכח בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לו.) גבי רבי אלעזר בר צדוק הוה ליה בוכרא וכו' שמא אמו היתה מבנימין או חתנם היה והיה עמהם בסייעתם: שאני ימים טובים מדבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות. והא דאמרינן בסוף פ''ק דר''ה (דף יט) דימים . הכתובים במגילת תענית אסורין בין לפניהם בין לאחריהם ותנן נמי במסכת תענית בפרק שני (דף טז:) כל הכתובים במגילת תענית דלא למספד בהון לפניו אסור ולאחריו מותר ועשרה באב כתיב בהנהו דלא למספד בהון משמע דיו''ט דדבריהם נמי אסור להתענות בו ערביות הני מילי תענית דרשות אבל תענית חובה כגון תשעה באב מתענין וא''ת והיכי פשיט לעיל מרבי יוסי דאיירי בתענית חובה על בני בי רב דיתבי בתענית דמשמע דאיירי בתענית הרשות וכן משמע בשאלתות דמיירי בכל תעניות ומנהג נמי דאפילו בתענית הרשות משלימין ובירושלמי נמי אמרינן במסכת תענית בשם רב הונא אפילו יחיד הגוזר על עצמו בע''ש תענית מתענה ומשלים וי''ל דשפיר מוכח לעיל דכיון דאמר ר' יוסי מתענה ומשלים אע''ג דתענית ט' באב לא דחי שבת ש''מ דבמה שנכנס בשבת כשהוא מעונה לא חשיב כמתענה בשבת וא''כ בתענית הרשות נמי שרי להשלים אבל ערב יום טוב דדבריהם שייך לפלוגי בין תשעה באב לתענית הרשות דמה שאסור להתענות בערב יו''ט דדבריהם לאו משום דחשוב כמתענה ביו''ט דהא לאחריו נמי אסור אף על גב דאין מתענין ביו''ט אלא משום דעשו חיזוק ביו''ט דדבריהם שלא יבא להתענות ביו''ט עצמו וכי גזרו בתענית רשות אבל בתשעה באב לא גזרו:

עירובין מא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד