עירובין מ ע"ב

אָמַר רַבִּי זֵירָא שָׁאנֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִתּוֹךְ שֶׁכּוֹלֵל לְשַׁחֲרִית וְעַרְבִית כּוֹלֵל נָמֵי בְּמוּסָפִין
וּמִי אִית לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי כּוֹלֵל וְהָתַנְיָא רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע קַשְׁיָא:
וְכוֹלֵל עַצְמוֹ תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא שַׁבָּת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ שֶׁבַע וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בַּהוֹדָאָה וְאִם לֹא אָמַר מַחֲזִירִין אוֹתוֹ
וּבְמוּסָפִין מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמְרִים כׇּל מָקוֹם שֶׁזָּקוּק לְשֶׁבַע מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע
מַאי הֲוָה עֲלַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן וְכֵן אָמַר רַבָּה זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן:
וְאָמַר רַבָּה כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב הוּנָא אִיבַּעְיָא לַן מַהוּ לוֹמַר זְמַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כֵּיוָן דְּמִזְּמַן לִזְמַן אָתֵי אָמְרִינַן אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּלֹא אִיקְּרוּ רְגָלִים לָא אָמְרִינַן לָא הֲוָה בִּידֵיהּ
כִּי אֲתַאי בֵּי רַב יְהוּדָה אֲמַר אֲנָא אַקָּרָא חַדְתָּא נָמֵי אָמֵינָא זְמַן אָמְרִי לֵיהּ רְשׁוּת לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי חוֹבָה מַאי אָמַר לִי רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ אֵין אוֹמֵר זְמַן אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים
מֵיתִיבִי תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שִׁבְעָה אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי בְּרֵאשִׁית שְׁמוֹנָה אֵלּוּ שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שִׁבְעָה אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי פֶסַח שְׁמוֹנָה אֵלּוּ שְׁמוֹנָה יְמֵי הַחַג וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר וְגַם לְרַבּוֹת עֲצֶרֶת וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים
מַאי לָאו לִזְמַן לֹא לִבְרָכָה
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לִזְמַן זְמַן כׇּל שִׁבְעָה מִי אִיכָּא הָא לָא קַשְׁיָא דְּאִי לָא מְבָרֵךְ הָאִידָּנָא מְבָרֵךְ לִמְחַר וּלְיוֹם אוּחְרָא
מִכׇּל מָקוֹם בָּעֵינַן כּוֹס לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב נַחְמָן דְּאָמַר רַב נַחְמָן זְמַן אוֹמְרוֹ אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק הָא לָא קַשְׁיָא דְּאִיקְּלַע לֵיהּ כּוֹס
הָתִינַח עֲצֶרֶת וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה יוֹם הַכִּפּוּרִים הֵיכִי עָבֵיד אִי מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ וְשָׁתֵי לֵיהּ כֵּיוָן דְּאָמַר זְמַן קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ וַאֲסִר לֵיהּ
דְּהָאֲמַר לֵיהּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא לְרַב מִי בָּדְלַתְּ וַאֲמַר לֵיהּ אִין בָּדֵילְנָא
לִבְרוֹךְ עֲלֵיהּ וְלַנְּחֵיהּ הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ שֶׁיִּטְעוֹם לִיתְּבֵיהּ לְיָנוֹקָא לֵית הִלְכְתָא כְּרַב אַחָא דִּילְמָא אָתֵי לְמִסְרַךְ
מַאי הָוֵי עֲלַהּ שַׁדְּרוּהּ רַבָּנַן לְרַב יֵימַר סָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּרֵישׁ שַׁתָּא אֲמַרוּ לֵיהּ זִיל חֲזִי הֵיכִי עָבֵיד עוֹבָדָא תָּא אֵימָא לַן כִּי חַזְיֵיהּ אֲמַר לֵיהּ דַּלְיוּהּ לִרְטִיבָה רָפְסָא לֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ אַיְיתוֹ לֵיהּ כָּסָא דְחַמְרָא קַדֵּישׁ וַאֲמַר זְמַן
וְהִלְכְתָא אוֹמֵר זְמַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִלְכְתָא זְמַן אוֹמְרוֹ אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק:
וְאָמַר רַבָּה כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא אִיבַּעְיָא לַן בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא מַהוּ לְאַשְׁלוֹמֵי לָא הֲוָה בִּידֵיהּ אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ
אָמַר רָבָא נֶחְזְיֵיהּ אֲנַן דְּתַנְיָא תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

אמר תירץ רבי זירא: שאני ראש חודש, מתוך שכולל לשחרית [בשחרית] וערבית, כולל נמי במוספין.

כלומר: מהא דלא ייחדו בית שמאי ברכה בפני עצמה לראש חודש, ליכא לאוכוחי דלא בעינן להזכיר של ראש חודש בראש השנה כלל.

דשפיר יש לומר דמזכירין של ראש חודש, אלא שכוללין אותה עם ברכת קדושת היום וחותם ואומר: מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים. [וכן אם מיקלע ראש חודש בשבת, אינו מזכיר של ראש חודש בפני עצמה].

ואם תאמר, מאי שנא מהזכרת שבת, שלדעת בית שמאי אין כוללים אותה בקדושת היום?

אימא לך: כיון דבשחרית וערבית של ראש השנה [או של שבת] שאין מזכיר של ראש חודש כברכה בפני עצמה [שהרי אילו היה מיקלע ראש חודש בחול אין לו ברכה בפני עצמה] אלא כוללה בעבודה, שאומר יעלה ויבא. אם כן השתא נמי, בשחרית וערבית של ראש השנה [או של שבת], שמזכיר של ראש חודש שלא בעבודה, אינו מייחד לו ברכה בפני עצמה, אלא כוללה עם קדושת היום.

וכיון שבשחרית וערבית של ראש השנה [או של שבת], כוללה עם קדושת היום עבדינן הכי אף במוסף, ואף דבחול מזכיר במוסף את של ראש חודש כברכה בפני עצמה.

ותמהינן עלה דאמרינן, דלבית שמאי כוללין ראש חודש בקדושת היום.

שלפי סברא זאת צריך לומר, שבראש חודש שחל להיות בשבת כוללין של ראש חודש בשל שבת בתפלת המוספין [דחד ענינא הוא, וכמו שנתבאר].

והשתא תיקשי: ומי אית להו לבית שמאי, "כולל", בראש חודש דאיקלע בשבת בתפלת מוסף?!

והתניא: ראש חודש שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל במוסף שמנה ברכות, מפני שצריך לייחד ברכה לשבת וברכה לראש חודש, לבד משלש ראשונות ושלש אחרונות.

ובית הלל אומרים: מתפלל שבע, וכולל ראש חודש ושבת בברכה אחת.

וכיון שכן, קשיא אתירוצא דרבי זירא, ועל כרחך מוכח מהא דלא ייחדו בית שמאי ברכה בפני עצמה לראש חודש במוסף של ראש השנה, דאין מזכירין ראש חודש כלל, דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ^[138].

ואומרת הגמרא: וכולל עצמו, כלומר: הא דאמרינן דבשחרית וערבית כוללים ראש חודש בברכת קדושת היום בימים שמזכירין אותו, דהיינו בראש חודש שחל להיות בשבת - תנאי היא דפליגי בהא, אם כוללו בקדושת היום או כוללו בעבודה כבחול.

דתניא: שבת שחל להיות בראש חדש או בחולו של מועד [שבימים אלו כשהם חלים בחול, בערבית שחרית ומנחה מזכיר את היום בעבודה, ובמוסף בברכה בפני עצמה]:

ערבית ושחרית ומנחה, מתפלל כדרכו בכל שבת שבע ברכות, ואומר מעין המאורע בעבודה כדרך שהוא עושה בחול.

רבי אליעזר אומר: בהודאה כמו שאומרים על הנסים בחנוכה ופורים [רש"י ביצה דף יז.], וכדרך שהוא עושה בחול לדעת רבי אליעזר, [וכדאיתא בתוספתא ברכות פ"ג הי"ד].

ואם לא אמר יעלה ויבא מחזירין אותו.

ובמוספין: כולל קדושת היום בתוך של שבת, ומתחיל בשל שבת [ותתן לנו את יום המנוח הזה] ומסיים בשל שבת [מקדש השבת], ואומר קדושת היום "ותתן לנו ד' אלקינו את יום המנוח הזה ואת יום ראש החודש או חג פלוני" באמצע [על פי רש"י ביצה דף יז.]! והיינו תנא דלית ליה כולל.

רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים: כל מקום שזקוק לשבע ברכות מצד השבת - דהיינו בין בשחרית ובין במוסף - מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע! והיינו תנא דאית ליה כולל.

מאי הוה עלה דהזכרת ראש חודש בראש השנה?

אמר רב חסדא: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן, ואין צריך להזכיר עוד של ראש חודש.

וכן אמר רבה: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן.

ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא, איבעיא לן: מהו לומר זמן [שהחיינו] בראש השנה ויום הכפורים כדרך שאומרים בשאר ימים טובים?

מי אמרינן: כיון דמזמן לזמן אתי, אמרינן, או דילמא כיון דלא איקרו "רגלים" לא אמרינן ^[139].

לא הוה בידיה דרב הונא למיפשט.

וכי אתאי [אנא, רבה] בי רב יהודה, אמר: אקרא חדתא [כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה] נמי אמינא זמן, וכל שכן בשמחת יום טוב של ראש השנה ויום הכפורים ^[140]. אמר ליה רבה לרב יהודה: שרשות בידו לברך שהחיינו - כדרך שמברכים בדלעת חדשה - לא קא מיבעיא לי, דאפשר.

כי קא מיבעיא לי חובה לאומרו - מאי?

אמר ליה רב יהודה לרבה: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים.

מיתיבי לרב ושמואל: כתיב בספר קהלת "תן חלק לשבעה וגם לשמונה".

רבי אליעזר אומר:

"שבעה" - אלו שבעת ימי בראשית שאתה נותן מהם חלק, שהשבת נבחר מתוכה.

"שמונה" - אלו שמונה ימי מילה, שהיום השמיני נבחר מתוכה.

רבי יהושע אומר:

"שבעה" - אלו שבעה ימי פסח שאתה צריך לתת חלק לכולם, ולקמן מפרש לה.

"שמונה" - אלו שמונה ימי החג.

וכשהוא אומר: "וגם" לשמונה - לרבות עצרת [שבועות] וראש השנה ויום הכפורים.

מאי לאו - דרבי יהושע - לזמן הוא דקאמר לתת חלק, כלומר: שיברכו בהם שהחיינו.

הרי חזינן שאומר זמן בראש השנה ויום הכפורים.

ודחינן: לא לזמן מיירי רבי יהושע, אלא לברכה, שמברכים כל יום מקדש ישראל והזמנים.

הכי נמי מסתברא דאברכה קאי: דאי סלקא דעתך דלזמן הוא דאמרינן "תן חלק לשבעה" דמשמע כל שבעה, זמן כל שבעה מי איכא?!

ודחינן לסייעתין: הא לא קשיא, ושפיר איכא למימר "תן חלק לשבעה" על זמן, דהכי קאמר: דאי לא מברך האידנא ביום ראשון, מברך ומשלים למחר וליום אוחרא עד סוף שבעה או שמונה.

ותמהינן אהאי פירושא: מכל מקום בעינן כוס לומר זמן עליו, וסתמא דאינשי, יומא קמא אית להו כוס, אבל בשאר יומי לא לכולם יש כוס, [רש"י]. ואם כן, לימא מסייע ליה לרב נחמן, דאמר רב נחמן: זמן אומרו אפילו בשוק.

ומשנינן: הא לא קשיא, דאף אי לא נימא כרב נחמן, מצינו למידחי דזמן של שבעה היינו להשלמת שבעה, ומשכחת לה השלמה היכא דאיקלע ליה כוס.

והשתא מקשינן מכח הא דבעי כוס, קושיא אחרינא אהא דבעינן לאוקמי קרא על זמן: דהתינח עצרת וראש השנה, מצינן לאוקמי "וגם" עלייהו, לומר שיאמרו בהם זמן על הכוס, אבל יום הכפורים היכי עביד?!

דאי מברך עליה זמן והדר שתי ליה, הא לא אפשר, דכיון דאמר "זמן" קבליה ליום הכפורים עליה, ואסר ליה בשתית הכוס.

דהאמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב - שהתפלל פעם אחת ערבית של שבת מבעוד יום, מפני שנתקשרו השמים בעבים - מי בדלת מן המלאכה משקבלת עליך שבת? ואמר ליה רב: אין, בדילנא!

והכי נמי צריך להיבדל מכל איסורי יום הכפורים ושתיה בכללם. ונמצא דאינו יכול לשתות הכוס שאמר עליו זמן.

וכי תימא דהכי יעשה: ליבריך עליה זמן ולינחיה ולא ישתה אותו, כיון שצריך להבדל.

הא נמי לא אפשר.

דהא קיימא לן: המברך צריך שיטעום! שמא תאמר ליתביה לשתות לינוקא שהגיע לחינוך ברכה, ולא הגיע לחינוך תענית ביום הכפורים ^[141].

הא נמי לא אפשר.

דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב [כתב רש"י: שלא איתפרש לו לענין מה אמרה רב אחא, וראה תוספות], אלא אסור ליתנו ביום הכפורים לינוקא, דילמא אתי הינוקא למסרך [שייסרך התינוק אחר המנהג הזה שהוא שותה ביום הכפורים] וישתה אף לאחר שיגדיל.

מאי הוי עלה דהא דאיבעיא לן אם אומר זמן בראש השנה ויום הכפורים?

שדרוה רבנן לרב (יימר) [ייבא, רש"י וגליון] סבא לקמיה דרב חסדא [שלחו לרב ייבא אל רב חסדא], במעלי יומא דריש שתא [בערב ראש השנה], ואמרו ליה לרב ייבא: זיל חזי היכי עביד רב חסדא עובדא, ותא אימא לן [ראה אם אומר זמן, ובוא אמור לנו]!

כי חזייה [כשראה רב חסדא] לרב ייבא, אמר ליה רב חסדא: דליוה לרטיבא רפסא ליה בדוכתא [פתגם הוא: המגביה עץ רטוב שאינו ראוי להיסק, בידוע שצריך למקומו של העץ, שהרי על חנם לא הגביהו, ולהיסק אינו ראוי].

כלומר: מבין אני שלא באת לכאן על חנם, אלא שרצונך לראות אצלי איזה דבר.

אייתו ליה - לרב חסדא - כסא דחמרא [כוס של יין], קדיש, ואמר זמן! ^[142]

והלכתא: אומר זמן בראש השנה ויום הכפורים; והלכתא: זמן אומרו אפילו בשוק!

ואמר רבה: כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן:

בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, היושב בתענית בערב שבת ^[143] -

מהו לאשלומי יום התענית כולו, או שצריך להפסיק תעניתו קודם שבת, כדי שלא ייכנס לשבת כשהוא מעונה?

לא הוה בידיה דרב הונא למיפשט.

אתאי לקמיה דרב יהודה, ולא הוה גם בידיה. אמר רבא: נחזייה אנן האיך נפשוט: דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת,

הערות

^[138] כן פירש רש"י, אבל בריטב"א הוכיח דלא נפשט כן, מדאמרינן עלה לקמן "מאי הוי עלה", וראה מה שביארו הרשב"א והריטב"א.

^[139] וביאר בתורת חיים: לפי שאין אומרים זמן אלא על דבר שיש בו שמחה, לכך קמיבעי ליה, מי אמרינן זמן דוקא ברגלים דאית בהו שמחה דכתיב "ושמחת בחגך", אבל בראש השנה ויום הכפורים דיומא דדינא הוא, לא. או דילמא, כיון דמזמן לזמן קאתי, אמרינן.

^[140] רבינו יהונתן. ובתורת חיים כתב: דהכי קאמר ליה: דאפילו אקרא שהוא פירא גרוע, וכדאמרינן "למה נקרא שמן קשואין מפני שהן קשין לגוף", אפילו הכי אמינא זמן, כיון דמזמן לזמן קאתי.

^[141] רשב"א וריטב"א. וביאר רש"י: שאין צריך שיטעום המברך דווקא, דהוא הדין כי שתי אחרינא שפיר דמי. דטעמא שצריך טעימה משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך, [וברשב"א וריטב"א כתבו, דהברכה יוצאת "לבטלה"], ואם כן, מכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי.

^[142] וביאר בתורת חיים: שאי אפשר לדחות דאינה חובה אלא רשות, דכיון שידע רב חסדא שבא רב ייבא ללמוד הלכה, אם היה רשות, עדיף שלא לאמר, כיון דעכשיו שאמר אולי יבין רב ייבא שהוא חובה, ועל כרחך שבאמת חובה היא.

^[143] וכתב בתורת חיים: שהם תלמידי חכמים ואנשי מעשה שיושבים בתענית כדי שיאכלו בשבת לתיאבון. ובמאירי לא כתב כן.

אמר ר' זירא: שאני [שונה] ראש חודש שצריך אכן להזכירו לבית שמאי ובכל זאת לא קבעוהו כברכה בפני עצמה, מתוך שכולל להזכרת ראש חודש בין בתפילת שחרית ובין בתפילת ערבית, ולא אומרו כברכה בפני עצמה, כולל נמי [גם כן] במוספין.

ומקשים: ומי אית להו [והאם יש להם, היו מקבלים] בית שמאי הלכה זו שכולל ברכת ראש חודש בברכה אחרת? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ראש חדש שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה, שמוסיף ברכה מיוחדת לראש החודש. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע ברכות, וכולל ראש החודש בשל שבת. ואם כן לדעת בית שמאי אין כוללים ברכה בברכה. ומה שלא הצריכו בראש השנה ברכה בפני עצמה הוא מכיון שזכרון עולה לכאן ולכאן. ומעירים: אכן קשיא [קשה הדבר לשיטתו]

ומעירים: וענין זה אם כולל ברכה בברכה הוא עצמו תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע ברכות, ואומר מעין המאורע שמזכיר את ראש חודש או חול המועד בברכת העבודה ("רצה") באמירת "יעלה ויבוא". ר' אליעזר אומר: מוסיף דברים אלה בברכת הודאה ("מודים"), ואם לא אמר — מחזירין אותו. הרי שאינו כולל את המאורע בתוך הברכות עצמן בתפילה.

ובתפילת המוספין מתחיל את הברכה הרביעית, היא הברכה המיוחדת למוסף — בשל שבת, ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום ראש חודש או המועד באמצע.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים: כל מקום שזקוק לשבע ברכות ואפילו בשחרית או ערבית — מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום של יום טוב או ראש חודש באמצע. שלדעתם יש לכלול דברי ברכה מיוחדים בתוך עצם התפילה.

לעיקרה של השאלה — אם מזכירים ראש חודש בראש השנה שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] למעשה? מה פסקו בה חכמים: אמר רב חסדא: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן. וכן אמר רבה: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן.

א אגב הדיון בתפילות ראש השנה מביאים עוד בעיות הקשורות בכך. ואמר רבה: כי הוינא בי [כאשר הייתי בבית מדרשו] של רב הונא, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו: מהו לומר זמן (ברכת "שהחיינו"), בראש השנה וביום הכפורים? וצדדי השאלה: כיון שמזמן לזמן אתי [בא החג] — אמרינן [אומרים אנו] "שהחיינו", כעל כל דבר שמחה הבא מזמן לזמן, או דילמא [שמא] כיון שלא איקרו [נקראו] חגים אלה רגלים — לא אמרינן [אין אנו אומרים] "שהחיינו", שאין השמחה בהם חשובה דיה. לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה.

כי אתאי בי [כאשר באתי לבית מדרשו] של רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא [אני על דלעת חדשה גם כן אומר] זמן, ברכת "שהחיינו", ובודאי מברך אני "שהחיינו" גם על ראש השנה ויום הכיפורים. אמרי ליה [אמרתי לו]: לענין רשות לומר "שהחיינו" לא קא מבעיא לי [אינו מסופק בעיני], כי קא מיבעיא לי [כאשר נסתפק לי] האם לגבי חובה מאי [מהו]? האם חובה היא לומר "שהחיינו" או לא? אמר לי: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא במדרש הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" (קהלת יא, ב) ר' אליעזר אומר: "שבעה" — אלו שבעה ימי בראשית, "שמונה" — אלו שמונה ימי מילה. ור' יהושע אומר: "שבעה" — אלו שבעה ימי פסח, "שמונה" — אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר "וגם" הרי זה בא (כשאר לשון 'גם' במקרא) לרבות, ומה הוא מרבה — עצרת (חג השבועות) וראש השנה ויום הכפורים.

מאי לאו [האם לא] נתכוון בדרשה זו ללמד שגם ימים אלה חייבים לברך בהם ברכת זמן? ודוחים לא. הכוונה היתה לברכה שיש לומר ברכה מיוחדת בימי חג אלה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לזמן (לענין ברכת "שהחיינו") — וכי ברכת זמן כל שבעה ימי חג הפסח מי איכא [האם ישנם]? שהרי אין מברכים "שהחיינו" אלא ביום הראשון של החג בלבד! ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קושיה] שהכוונה היא דאי לא מברך האידנא [שאם לא מברך עכשיו] ביום הראשון של החג — מברך למחר וליום אוחרא [אחר בתוך החג] שכל ימי החג דינם כרגלים, ויכול לברך בכל אחד מהם ברכת "שהחיינו" על הרגל.

ושואלים: והלא מכל מקום אפילו לשיטה שחובה היא לברך — בעינן [צריכים אנו] כוס, לברך "שהחיינו" על כוס יין והיכן ימצא כל אדם כוס בימי חול המועד? ואם כן, לימא [האם נאמר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לרב נחמן שאמר רב נחמן כרגיל זמן אומרו אפילו בשוק בלא כוס. ומעירים: הא לא קשיא, דאיקלע ליה [זו אינה קושיה, שכן כאן מדובר שנזדמנה לו] כוס, ואכן אין לברך "שהחיינו" בלא כוס.

ומקשים: התינח [זה נוח] לגבי עצרת וראש השנה, שיכול לברך "שהחיינו" על הכוס, ואולם יום הכפורים היכי עביד [כיצד עושה]? אי מברך עליה ושתי ליה [אם מברך על הכוס ושותה אותה] ואולם כיון שאמר הוא כבר זמן, ברכת "שהחיינו", קבליה עליה [קיבל עליו] קדושת היום, ואסר ליה [לו] לשתות, כדין יום הכיפורים,

שהרי אמר ליה [לו] רב ירמיה בר אבא לרב כאשר ראהו שהוא מקדש לפני כניסת השבת: מי בדלת [האם גם בדלת] מעשיית מלאכה להימנע מלעשות מלאכה משעה זו? ואמר ליה: אין, בדילנא [ואמר לו: כן, בדלתי מעשיית מלאכה] משמע שמשעת הקידוש, שבו הוא מקבל עליו את קדושת היום, חלים עליו כל דיני היום, וכיון שבירך על יום הכיפורים שוב אסור לו לאכול בו.

ואם תאמר: לברוך עליה ולנחיה [שיברך על הכוס ויניחנה] וישתה אותה למוצאי החג, הלא כלל הוא שהמברך צריך שיטעום! ואם נאמר ליתביה לינוקא [שיתן אותו לתינוק] שאינו מחוייב בצום, אולם בענין זה לית הלכתא [אין הלכה] כרב אחא שהציע הצעה כעין זו לענין אחר, וטעמו של דבר: דילמא אתי למסרך [שמא יבוא להימשך] שישתה התינוק יין בכל יום הכיפורים אפילו לאחר שיגדיל, שאין קובעים תקנה העלולה להביא למכשול.

אם כן, בסופו של דבר, מאי הוה עלה [מה היה עליה על הלכה זו למעשה]? האם צריך לומר ברכת "שהחיינו" בראש השנה ויום הכיפורים? שדרוה רבנן [שלחו חכמים] את רב יימר סבא קמיה [לפני] רב חסדא במעלי יומא דריש שתא [ערב יום ראש השנה] אמרו ליה: זיל חזי היכי עביד עובדא, תא אימא לן [אמרו לו: לך ראה איך עושה הוא מעשה לענין ברכת "שהחיינו", ואחר בוא אמור לנו]. כי חזייה [כאשר ראהו] רב חסדא אמר ליה [לו] כפתגם העם: דלויה לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה [כשהרימו את הקורה הרטובה, עושים זאת משום שרוצים לעשות משהו במקומה] כלומר, בוודאי באת אלי לצורך מסויים ולא לביקור. ולמעשה, אייתו ליה כסא דחמרא, קדיש [הביאו לו כוס יין, קידש] ואמר זמן.

ומסכמים: והלכתא [והלכה למעשה]: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, והלכתא [והלכה היא]: שזמן אומרו אפילו בשוק ואינו זקוק לכוס.

ב ועוד בענין שאלות אלו, כיון שהוזכרה שאלה שהועלתה בימי לימודו של רבה. הביאו עוד מה שאמר רבה: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב הונא איבעיא לן [נשאלה לנו שאלה זו]: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא [תלמיד בבית הרב היושב בתענית בערב שבת], מהו לאשלומי [שישלים] תעניתו עד סופה בערב שבת. ושמא נאמר שצריך להפסיק לפני השבת, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא עייף מתעניתו. לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. אתאי לקמיה [באתי לפני] רב יהודה אחר כך ולא הוה בידיה [היתה אף בידו] תשובה,

אמר רבא: נחזייה אנן [נראה אנו בעצמנו] פתרון מתוך המקורות, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: תשעה באב שחל להיות בשבת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Zeira said: The New Moon is different, for while it must indeed be mentioned according to Beit Shammai, it does not require a separate blessing. Since the New Moon is included in the regular morning and evening prayers without a separate blessing, it is included in the additional prayer as well without a separate blessing.

The Gemara asks: And do Beit Shammai accept the view that one should include the New Moon in the regular prayer? Wasn’t it taught in a baraita that with regard to a New Moon that occurs on Shabbat, Beit Shammai say: One must pray an Amida that includes eight blessings in the additional prayer, including a separate blessing for the New Moon; and Beit Hillel say: One must pray an Amida that includes seven blessings, as Shabbat and the New Moon are mentioned in the same blessing? Therefore, according to Beit Shammai, we do not include the New Moon and other days in the same blessing, and the fact that the New Moon does not have its own blessing on Rosh HaShana is because one mention of remembrance counts for both Rosh HaShana and New Moon. The Gemara comments: Indeed, this is difficult.

The Gemara comments: The issue of whether or not one should include the mention of the New Moon in the blessing pertaining to the sanctity of the day of Shabbat is itself the subject of a dispute between the tanna’im, as it was taught in a baraita with regard to a Shabbat that occurs on a New Moon or on one of the intermediate days of a Festival: For the evening, morning, and afternoon prayers, one prays in his usual manner and recites seven blessings, and says a passage pertaining to the event of the day, i.e. May there rise and come [ya’aleh veyavo], during the blessing of Temple service. Rabbi Eliezer disagrees and says that this passage is said during the blessing of thanksgiving. And if he did not recite it, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it.

And in the additional prayer, one begins the fourth blessing, the special blessing for the additional service, with Shabbat, and concludes it with Shabbat, and says a passage referring to the sanctity of the day of the New Moon or the Festival in the middle. Therefore, only in the additional prayer is the New Moon included in the blessing for the sanctity of the day.

On the other hand, Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, say: Wherever one is obligated to recite seven blessings, including the evening, morning, and afternoon prayers, he begins the fourth blessing with Shabbat and concludes it with Shabbat, and he says a passage referring to the sanctity of the day of the New Moon or the Festival in the middle. In their opinion, the New Moon is included in the blessing of the sanctity of the day in all the prayers of the day.

Returning to the fundamental question of whether the New Moon must be mentioned separately on Rosh HaShana, the Gemara asks: What conclusion was reached about this issue? Rav Ḥisda said: One mention of remembrance counts for both this and that. And so too, Rabba said: One mention of remembrance counts for both this and that.

Having discussed the Rosh HaShana prayers, the Gemara addresses related issues. Rabba said: When I was in the house of study of Rav Huna, we raised the following dilemma: What is the halakha with regard to saying the blessing for time, i.e., Who has given us life [sheheḥeyanu], on Rosh HaShana and Yom Kippur? The two sides of the dilemma are as follows: Do we say that since these Festivals come at fixed times of the year, we recite the blessing: Who has given us life, just as we would for any other joyous event that occurs at fixed intervals? Or do we say, perhaps, that since these Festivals are not called pilgrim Festivals [regalim], we do not recite: Who has given us life, as the joy that they bring is insufficient? Rav Huna did not have an answer at hand.

When I came to the house of study of Rav Yehuda, he said: I recite the blessing for time even on a new gourd, and I certainly recite the blessing on Rosh HaShana and Yom Kippur. I said to him: I have no dilemma about the fact that one has the option of reciting the blessing for time; the dilemma I have is about whether there is an obligation to recite the blessing. What is the halakha in this regard? Rav Yehuda said to me that it was Rav and Shmuel who both said: One recites the blessing for time only on the three pilgrim Festivals.

The Gemara raises an objection based upon the following baraita: The verse states: “Give a portion to seven, and also to eight” (Ecclesiastes 11:2). Rabbi Eliezer says: “Seven,” these are the seven days of Creation; “eight,” these are the eight days until circumcision. Rabbi Yehoshua says: “Seven,” these are the seven days of Passover; “eight,” these are the eight days of the festival of Sukkot. And when it says: “And also,” like every other instance of the word “also” in the Torah, this comes to include; what it includes is Shavuot, and Rosh HaShana, and Yom Kippur.

What, is this exposition not coming to teach us that on these days one is obligated to recite the blessing for time? The Gemara responds: No, it is referring to the blessing recited over the special sanctity of the day.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to explain, as if it would enter your mind to say that it is referring to the blessing for time, is there a blessing for time that is recited all seven days of the Festival? It is recited only on the first day. The Gemara refutes this argument: This is not difficult, as it means that if he does not recite the blessing for time now, he recites the blessing tomorrow or the following day, as all seven days are part of the pilgrim Festival.

The Gemara asks: In any case, we require that this blessing be recited over a cup of wine, and most people do not have cups of wine for the intermediate days of a Festival. Let us say that this supports Rav Naḥman, as Rav Naḥman said: The blessing for time may be recited even in the market, without a cup of wine. The Gemara responds: This is not difficult, as the case is that he happened to have a cup; but without a cup of wine, the blessing may not be recited.

The Gemara asks: Granted, one can recite the blessing over a cup of wine on Shavuot and Rosh HaShana; but what does one do on Yom Kippur? If you say that he should recite the blessing over a cup of wine before the actual commencement of Yom Kippur and drink it, there is a difficulty: Since he recited the blessing for time, he accepted the sanctity of the day upon himself, and therefore caused the wine to be prohibited to himself by the laws of Yom Kippur.

As didn’t Rav Yirmeya bar Abba say the following to Rav, upon observing him recite kiddush before the actual commencement of Shabbat: Have you therefore accepted the obligation to abstain from labor from this point on? And he said to him: Yes, I have accepted the obligation to abstain from labor. This indicates that once one recites kiddush and accepts upon himself the sanctity of the day, all the laws of the day apply to him. Accordingly, if one recited the blessing for time for Yom Kippur, he may no longer eat or drink.

And if you say that he should recite the blessing over a cup of wine and leave it and drink it only after the conclusion of Yom Kippur, this too is difficult, as the principle is that one who recites a blessing over a cup of wine must taste from it. If you say that he should give it to a child, who is not obligated to fast, this too is not feasible because the halakha is not in accordance with the opinion of Rav Aḥa, who made a similar suggestion with regard to a different matter, due to a concern that perhaps the child will come to be drawn after it. The child might come to drink wine on Yom Kippur even in future years after he comes of age, and we do not institute a practice that might turn into a stumbling block.

The Gemara asks: What conclusion was reached about this matter? Must one recite the blessing: Who has given us life, on Rosh HaShana and Yom Kippur? The Sages sent Rav Yeimar the Elder before Rav Ḥisda on the eve of Rosh HaShana. They said to him: Go, see how he acts in this regard and then come and tell us. When Rav Ḥisda saw Rav Yeimar, he said to him in the words of a folk saying: One who picks up a moist log, which is not fit for firewood, must want to do something on the spot. In other words, you certainly have come to me with some purpose in mind, and not just for a visit. They brought him a cup of wine, and he recited kiddush and the blessing for time.

The Gemara concludes: The halakha is that one recites the blessing for time on Rosh HaShana and on Yom Kippur, and the halakha is that one may recite the blessing for time even in the market, as it does not require a cup of wine.

Having discussed a question that was raised during Rabba’s student years, the Gemara now records another such question. And Rabba also said: When we were in the house of study of Rav Huna, we raised the following dilemma: A student in his master’s house who is fasting on Shabbat eve, what is the halakha with regard to whether he has to complete the fast until the end of the day? Do we perhaps say that he must stop fasting before Shabbat, so as not to enter Shabbat weary from his fast? Rav Huna did not have an answer at hand. I subsequently came before Rav Yehuda, and he too did not have an answer at hand.

Rava said: Let us look ourselves for an answer from the sources. As it was taught in a baraita in the case of the Ninth of Av that occurs on Shabbat,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואמרינן קדושת היום באמצע וכן הלכתא כהני תנאי כ"מ שזקוק לשבע (כגון שבת) ואפילו בערבית שחרית ומנחה מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע [ומסיים] בשל שבת והני מילי בר"ח וחוה"מ אבל ביום טוב אפילו בערבית ובשחרית ובמנחה מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע:
ירושלמי ר' יסא משלח כתוב לון אע"פ ששלחנו לכם סידרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש רב חסדא ורבה דאמרי תרווייהו זכרון אחד עולה לכאן ולכאן:

אמר רבה איבעיא להו מהו להזכיר זמן בר"ה וביום הכפורים ואמר [ליה] רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומרים זמן אלא בשלש רגלים בלבד. ומותבינן מהא תן חלק לשבעה גם לשמונה ר' אליעזר אומר שבעה אלו ז' ימי בראשית שמונה אלו ח' ימי מילה ר' יהושע אומר שבעה אלו ז' ימי הפסח שמנה אלו ח' ימי החג כשהוא אומר וגם לרבות גם עצרת ור"ה ויוה"כ מאי לאו הני כולהו עיקר לקדש אותן בזמן. (אתה) [ואתי] וגם לרבות גם עצרת מפני שהוא יום אחד ור"ה ויוה"כ שאין בהן לא ז' ולא ח' שתתן להן חלק בזמן הנה יש בהן זמן.

ודחי רב ושמואל לא לעולם זמן אין בהן אלא מהו החלק שתתן להן הזכרה בברכת המזון כמו פסח וסוכות.

הכי נמי מסתברא דר"ה ויוה"כ אין בהן זמן משום דליכא זמן אלא בכוס. אי אמרת דאיקלע ליה כוס. תינח ר"ה אלא יוה"כ היכי ליעביד [אי] מייתי כוס ומברך עליה ומדכר זמן ושתי ליה מכי אמר זמן קבליה ליוה"כ עליה ואתסר בשתיה.

דא"ל רב ירמיה לרב כיון דאת מצלי של שבת מבעו"י (אבדלת) [אי בדלת] וקבלת לשבת עלך וא"ל בדילנא. ליבריך אכסא ולישבקיה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא ולישתייה דלאו בר חייובא הוא לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דשרי בכי האי גוונא.

דחיישינן דלמא אתי ינוקא למיסרך וישתה כוס ברכה כי האי גוונא ביוה"כ והוא גדול. כיוצא בו גרסינן בשבת פ' ר"א אומר תולין כו' (דף קלט.) ליתן לינוקא דישראל אתי למיסרך כו' ואסיקנא הלכתא אומר זמן בר"ה וביוה"כ וזמן אומר אפי' בשוק ולא צריך כוס.

מאי הוי עלה רב חסדא אמר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. תמיהה לי מאי קא מיבעיא ליה תו מאי הוי עלה דהא דייקינן לה שפיר מהא דב"ש.

כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ובפרק שני דביצה (יז, א) אמרינן אין הלכה כאותו הזוג אלא ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה, ובשל מוסף מתחיל נמי בשל שבת ואומר מעין המאורע באמצע וחותם בשבת וראש חודש או של שבת ויו"ט, וכדאיתא התם בביצה דרבי חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים.

כיון דאמר זמן קביל עלויה ואתסר ליה למישתי. ודוקא בדאמר זמן, אבל הפסיק ליה מלאכול אדעתא דלא למיכל שרי, תדע דהא כיון שהוא אומר זמן כבר אפסיק מלאכול ואין בדעתו לאכול, ואפילו הכי דוקא בדאמר זמן הוא דאמרינן דאתסר, הא משום דגמר מלאכול סעודה המפסיק בה לא. ועוד דבהדיא אמרינן במדרש איכה רבתי (פ"ג, פי' ו') ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומה רבה, אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלוי דלא לימרן אנשי ר' יהודה לא אשגח עלויה אזל עמיה ואכל מן כל עיגול חד פת ומן כל תבשיל חד פירא ושתא מן כל חבית חד כסא.

ליתביה לינוקא. פירוש: וכדאמרינן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות (ראש השנה כט, ב), ודוקא כשהגיעו לחינוך הא קודם שהגיעו לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה, וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמי שלא שתה ממנו אדם דמי. ואם תאמר אם הגיע לחינוך היכי יהבינן ליה. יש לומר בשהגיע לחינוך מצות ולא הגיע לחינוך תענית.

אתי למיסרך. כלומר: לכשיגדל יברך זמן על הכוס וישתה והוא לא ידע דאשתקד שנתנו לו משום דקטן היה. והא דחיישינן הכא לדילמא אתי למסרך, היינו דוקא כשאנו משקין אותו מחמתנו ולא לצרכו, הא לצרכו ליכא למיחש לסרוכי, דהא קטן מאכילין אותו בידים ביוה"כ. וכבר כתבנו זה בארוכה בס"ד במסכת יבמות בפרק חרש (קיד, א) בשמעתא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו. וכתבו בתוספות (ד"ה דילמא) דכי חיישינן דלאו למימר זמן אכסא משום דילמא אתי למיסרך, היינו דוקא בזמן ביוה"כ דמתרמי בכל שתא ושתא, אבל היכא דמתרמי מילה בתשעה באב או ביום הכפורים דכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא חיישינן ומברכינן אכסא ומטעמיה ליה לינוקא. ואינו מחוור בעיני דבכשותא בכרמא (שבת קלט, א) נמי חששו להכי כדאמרינן התם רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא, ואמרינן וליהביה לתינוק מישראל, ופרקינן דילמא אתי למיסרך. והגאונים ז"ל אמרו דאין מברכין אכסא אלא מייתינן אסא ומברכינן עליה ושפיר דמי.

הא דאמרינן הכא: לית הלכתא כרב אחא. כתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכא. ור"ח ז"ל פירש: דההוא דקא מקשה התם בפרק תולין (שבת שם) גבי כשותא ליתן לתינוק ישראל היינו דרב אחא, והכין קים להו.

אמר ר׳ זירא שאני ר״ח מתוך שכולל שחרית וערבית כולל נמי במוספין. פירש דלעולם אין זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן והא דלא עבדי לר״ח ברכה באנפי נפשה במוסף ר״ה לאו משום דיכיל ליה בחתימת קדושת היים אלח משום דכי לילה בברכ׳ קדושת שבת שאפילו בכל השנה כלה מפני שר״ח נכלל בתפלת שחרית וערבית בין דחול בין דשבת נכלל נמי במוספין של שבת לחתום בשל שבת ור״ח ביחד וכיון דכן ה״ה בראש השנה: קשיא ומיהו אכתי איכא למימר דלעולם אין זכרון א׳ עולה לכאן ולכאן ואפ״ה כיון דר״ח ור״ה שניהם ענין זכרון לכלול שתיהן בחתימה אחת במוספין: והיינו דאמרי לקמן מאי הוה עלה ומאי קא שיילינן דהא הכא מדלא קתני אחת עשה שאומר זכרון אחד לכאן ולכאן ואע״ג דמדב״ש דייקי׳ לה לאו בהא פליגי ב״ש וב״ה אלא ודאי משום דאיכא לדחויי כדאמרן לא פשטוה מהכא וכן פי׳ בתוס׳:

וכולל עצמו תנאי היא. פי׳ מה שכוללין ר״ח בכל השנה כלה בשחרית וערבית ומנחה דשבת תנאי פליגי בה באיזה מקום כוללין אותה דתניא וכו׳ הרי שלדברי ת״ק כולל אותו בעבורא ולרשב״ג ולר׳ ישמעאל אומר אותו באמצע אמצעו׳ שאומ׳ באמצעתה יעלה ויבא או שאומר את יום המנוח הזה את יום ראש חדש הזה אלא שאינו חותם בשל שבת בלבד והילכתא כתנא קמא לגבי שחרית וערבית אבל לית הילכתא כוותיה במוספין אלא כרבי דאמר שחותם אלא בשל שבת ור״ח וכדאית׳ בפר׳ בתרא די״ט: כיון דאמר זמן קביליה עליה ואתסר ליה למשתי פי׳ ודוקא דקביליה עליה כשאמר זמן שהוא דבר של קדושת יום הכפורים ודומיא דעובדא דר׳ דאמר ליה אין בדילנא לפי שהתפלל כבר של שבת כדאי׳ בברכו׳ אבל באמירא בעלמא לא מתסר וכדכתב׳ בפ״ק דשבת וכן נמי אע״ג דאכל כל סעודתו ערב יום הכפורים ואפסיק ביה אדעתא דלא למיכל מכאן ואילך שרי למיכל בתר הכי תדע דהא כי אמר זמן כבר הפסיק מלאכול ואין דעתו לאכול יותר ואפ״ה לא איתס׳ אי לאו דאמר זמן וכן ההיא בפי׳ בירו׳ ובמדרש איכה רבתי דאמר התם ר׳ יהודה בן בתירה אזיל לנציבין בערב צומ׳ רבה אתא ריש כנשת׳ לזמוניה א״ל כבר אכליה ופסקי׳ א״ל אשגח עלי דלא יימרון אינשי ר׳ יהוד׳ לא אשגח עלוי אזל עמיה ואכל מן כל עגול ועגול חד פירא ומכל חבית וחבית שתא חד כסא וכן פר״י ורבי׳ הרמב״ן ז״ל: המברך צריך לטעום פי׳ כדי שלא תהא ברכה לבטלה הילכך אם לא טעם המברך מסתיין דלטעו׳ אחרינא וכדאמרי׳ בסמוך ליתבי לינוקא דילמא אתי למסרך דאלמא כד טעים מיניה ינוקא סגי לן והיינו נמי דאמרי׳ התם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו ומיהו דוקא כשטועם ממנו קטן שהגיע לחנוך ברכות דאי בתנוק שלא הגיע לחנוך ברכות הרי הברכה יוצאה לבטלה והא דאמרי׳ הכא ניתיביה לינוקא מיירי בתינוק שהגיע לחנוך ברכות ולא הגיע לחנוך תענית ביום הכפורים:

לית הלכתא כרב אחא בר יעקב. פי׳ דשרי דבכ״הג ולא חייש לסרכא: וכתב רש״י ז״ל דלא אתפרש היכן אמרה רב אחא בר יעקב ור״ת ז״ל שכך קבלו הראשונים דאמרי׳ במס׳ שבת גבי רב עמרם דזרע כשות בכרמא ע״י עובדי כוכבים ומזלות ופרכי׳ וליתביה לפירות ישראל דמאן דפריך הכא הוה רב אחא בר יעקב דילמא אתי למסרך פי׳ כי כשיגדל יברך זמן על הכוס ושתה ממנו ולא ידע דאשתקר לא נתנו לו לשתות אלא מפני שהיה קטן: וכתב ר״י ז״ל שלא חששו לזה אלא בדבר שאין באין לתקן על ידו לצרכינו אבל בדבר שאנו עושין לצרכו לא חיישי׳ להכי דאי לא היאך מאכילין את התינוקי׳ ביו׳ הכפורי׳: עוד כתב הוא ז״ל שלא חששו דילמא אתי למסרך אלא בדבר שהוא קבוע לכל שנה אבל אירע ברית מילה ביום הכפורים יהבינן מן כסא דברכתא לינוקא ולא חיישי׳ דילמא אתי למסרך: ונ״ל שלא אמר רביני ז״ל אלא לצורך דבר של מצוה כגון הא דברית מילה אבל בדבר הרשות בדבר שאינן קבוע חיישי׳ דילמא אתי למסרך וכדמוכח מההיא דכשותא בכרמא דלא קביע כלל וחייש׳ דילמא אתי למסרך: והגאוני׳ ז״ל כתבו דמילה שהיא בי״הכ או באח׳ מן הצומח מברכי׳ לה על אסא משמע דלית להו סברא דר״י ז״ל: ואם החיה אינה מתענה והמילה שם בבית מברכין אכס׳ ומטעמי׳ לה: שהו׳ מפסיק מבעוד יום פי׳ ואת׳ כמ״ד התם דט׳ באב בין השמשות שלו אסור: ומיהו אין צריך להפסיק מבעוד יום טפי כמו בי״ה וכדכתיב׳ במס׳ תענית בס״ד.

אומרין זמן בראש שנה וביום הכפורים. ולמדת לפי דרכך שזמן אומרו אפי׳ בשוק שאם אתה אומר להטעין לו כוס ביום הכפורי׳ מיהא היאך הוא מברך אם שישתה אחריו הרי משאמ׳ זמן קבלו עליו ונאסר לשתות ואם שיניחנו. המברך צריך שיטעום. ואם שיתן לתינוק אתי למסרך. אלא ודאי אומרו אפי׳ בשוק אלא שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס:

שבעת ימי הפסח וכן של חג ודומיהם כל שלא אמ׳ זמן ביום ראשון יראה מסוגיא זו שאמרו במחרתו וכן בכל יום ויום אם לא אמרו עדיין והוא שאמרו דאי לא אמ׳ האידנא אמ׳ ליה למחר וליומא אוחרי:

זה שכתבנו שמשאמר זמן קבלו עליו שהדברים מוכיחים שכל שקבל עליו קדושת היום הן יום טוב הן שבת שנאסר במלאכה ובדברים האסורים ליום כתבו מובהקים שמפרשים דוקא בקבלה כזו שכבר ברך או קדש או התפלל אבל קבלו בדעתו אינו כלום אף ביום הכפורים. וכמו שאמרו בהגדה [באיכה רבתי בפסוק ויגרס בחצץ שיני] על ר׳ יהודה בן בתירא דאזל לנציבין בערובא דצומא רבה ואמר כבר אכלית ופסקית וכו׳ כמו שכתבנוה במסכת ברכות ואף באלו ראיתי לקצת גדולי הדור שכתבו דוקא מתחלת שקיעת החמה שהיא שעה שהיא ראויה לתפלת ערבית אבל קודם לשקיעת החמה לא אלא יחיד שהתפלל חוזר בין במזיד בין בשוגג צבור במזיד לא עשו כלום בשוגג אין חוזרין משום טורח צבור. ומכל מקום במלאכה מותרים כתבו שהתוספת המחוייב הוא כלו כשלשה מילין אחר תחלת השקיעה וכל שהוא מרבה בתוספת ונתפש בקדושה מתחלת שקיעת החמה ואילך [ש״ד]. ומכל מקום אנו כתבנוה בברכות מפלג המנחה ר״ל מי״א פחות רביע ולמעלה וכן כתבנו שם שהדלקת נר שבת אינה קרויה קבלה ואין טענה מהם להקדים להם נר חנוכה:

מה שאמרו כאן המברך צריך שיטעום לא שיטעום דוקא אלא דיו שיטעום אחד מן החבורה ואפי׳ קטן שהרי אמרו אחריה (לותויה) [ליתביה] לינוקא וכו׳ ומה שאמרו בקטן שאם יתן לו אתי למסרך יש למדין ממנה שכל שבא שמיני לקטן ביום הכפורים שאין מברכין ברכת מילה על הכוס אחר שאין האם יכולה לשתות שהרי אינו יכול [ליתן] אף לקטן דאתי למסרך. והבל הוא שלא נאמר אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה וכל אחד נותן לקטן שבביתו אבל זה שאינו אלא על צד רחוק לא ואפי׳ בתינוק שיש לו דעת לזכור שהדברים בודאי נראין כן להשקות לקטן שיודע ענין שתיה ואין לסמוך על מציצת התינוק שהמוהל טובל את פיו באצבעו. ועל דרך זה אמרו במסכת שבת [קלט.] שלא לזרוע כשות בכרמו על ידי תינוק דאתי למיסרך שאף זה נעשה תמיד. וחולה מיהא מברכין על סמך שתייתו ואין בו טעם אתי למסרך אלא שמתוך שאין חולה מצוי לשם לא הזכירה. ויש שואלים היאך לא חששו להאכיל את התינוק מטעם אתי למיסרך ואין זה כלום שלא נאמר אלא במה שהתינוק עושה על ידינו לצרכנו ולא לצרכו. ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים. שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו [יומא עז:] מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואעפ״י שאין שם סכנה ומה שאמרו (שם עח:) רחיצה וסיכה (דרכיתיהו) [דרביתייהו] הוא לא גזור פירושו אעפ״י שהיה ראוי לגזור בהם שהרי אפשר לתינוק בלא הם מה שאין כן באכילה ושתיה אעפ״י שאין סכנה במניעתם וכן אמרו בתוספתא [פ״ד דיומא] בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר׳ עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים:

בפרש"י בד"ה א"ר זירא כו' אלא חותם מקדש השבת וישראל ור"ח כו' עכ"ל לא ה"ל לפרושי דמסיים נמי בחתימה דר"ח דלכולהו תנאי דשמעתין היכא דכולל נמי אינו מזכיר בחתימה ר"ח אלא שפי' כן למאי דקבעינן הלכתא בפ"ב דביצה דכולל ומסיים נמי בר"ח כמ"ש רש"י לקמן ודו"ק:

בד"ה ומי אית ליה לב"ש כולל בברכת המוספין של ר"ח כו' עכ"ל אע"ג דהך ברייתא דמייתי סתמא קתני לא ניחא ליה לפרושי מתפלל ח' לב"ש אלא במוספין אבל בשחרית וערבית ודאי דאפי' לב"ש אין ר"ח קובע ברכה לעצמו כיון דאי מקלע בחול אין לו ברכה כלל אלא אומר בעבודה וק"ל:

תן ק לשבעה כו' אלו ז' ימי פסח כו' לא לברכה כו' פרש"י דמברכין כל יומא מקדש ישראל והזמנים עכ"ל היינו בתפלת מוסף אבל רש"י בספר קהלת הביא דברי רבותינו דהכא ולקח לו דרך אחרת דהיינו תן חלק לז' ימי פסח קרבנות צבור כו' ואפשר משום סיפא דקרא כי לא תדע מה יהיה רעה וגו' לא יתפרש לו אלא כפירושו שם לענין קרבן ונראה ליישב דברכת מקדש ישראל והזמנים שבתפלת מוסף היא במקום קרבנות מוספים שנזכרו בתפלת מוסף והיינו כי לא תדע מה יהיה רעה וגו' ויחרב הבית שאז הברכה תבא במקום קרבן ויש לדקדק בהנהו פסוקים ומאי וגם דהל"ל תן חלק לז' ולח' גם הפסוק שלפניו שלח לחמך על פני המים גו' מה חבור ושייכות יש לו לזה המקרא ויש לכוון בזה לפי שמתנות עניים הוא על היותר בחג כמפורש בקרא וז"ש שלח לחמך שהוא מתנות עניים על פני המים דהיינו בחג שהעולם נידון בו על המים שע"כ נסכו מים בחג כו' כדאמרינן פ"ק דר"ה והוא זמן זריעה כמפורש פרק המקבל ואז ברוב הימים בתקופת תמוז שהימים מרובין על הלילות תמצאנו שתהיה הברכה בזמן הקצירה וע"ז אמר תן חלק לז' ימי החג שתשמח אז אתך עניים כמפורש וגם בריבוי שתהיה משמח אז העניים בחג דבתורה גופה לא הוזכר בו שמחה מפורש רק ברמז אך שמח ואמר כי לא תדע גו' כמ"ש הדבר מתרבה במוצאי החג מפני גזל מתנות עניים:

בתוס' ד"ה על דעתו ועל דעת קונו וכו' ואע"ג דאיכא כשפים כו'. פי' שהכשפים מכחישין פמליא של מעלה וכ"ש שאם עושין לאדם כישוף מעבירין אותו על דעתו ועל דעת קונו וא"כ ליחשב נמי כשפים:

ד"ה לצדדים קתני נ"ל דבספרים שכתוב בהן ועוד דניחא ליה כו' ט"ס הוא ולא גרסי' ועוד ותחילת התירוץ הוא דניחא ליה וכו' והא דקאמר לפני זה דסוף סוף וכו' צריך לקרות בלשון קושיא ומ"מ רברי מותר הוא וק"ל:

גמ' לא הוה בידיה אתאי לקמיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר רבי זירא כו' הוא היינו ראש חדש כו' כצ"ל:

בד"ה כולל נמי כו' בשבת ומצריכי להו כו' כצ"ל:

בד"ה ליתביה כו' דגנאי הוא לכוס של כו' כצ"ל:

תוס' בסוף ד"ה דילמא אתי כו'. נ"ב מעשה היה בברית מילה ברבינו יעקב בר יקר שתל עשרה באב באחד בשבת והוא היה אב בית דין וצוה להתפלל מנחה גדולה ורחצו ואכלו מפני שיום טוב שלהם היה כדכתיב שש אנכי וכו' והאי דלא מברכינן שהחיינו משום צערא דינוקא תוס' שנ"ז:

גמרא וכולל עצמו תנאי היא כו'. נ"ל דר"ל והשתא ליכא קושיא די"ל דתנא דר"ה כו' אית ליה כולל ולכן אמרי' מתוך כו' ותנא דר"ח כו' ל"ל כולל ולא שייך מתוך לכן אמר לב"ש מתפלל שמונה ולזה א"ש מאי דאמר לקמן מאי הוה עלה עיין (בשבת כב ב) בתד"ה מאי הוה עלה וברא"ש שם ונכון בעז"ה:

ברש"י ד"ה מי בדלת. עי' מה שעיינתי (בברכות כז ב) ע"ד שבכאן:

רש"י ד"ה ליתיביה לינוקא. דטעמא כו' שתהא בה"י דבפה"ג שלל"צ. תמוה דעשה מהמסובב סבה דנראה פי' דהמברך צריך שיטעום היינו כשמברך על הכוס בהמ"ז או קידוש וכדומה צריך לטעום אח"כ ממנו ולכן ממילא צריך לברך בפה"ג ואי לא היה צריך לטעום לא היה מברך כלל בפה"ג וכ"נ שמפרש בעצמו בספ"ג דר"ה ד"ה מהו [וכ"נ מבואר בתוס' פסחים ק"ו בסד"ה זכרהו] . ודע דגם אני מודה דנכלל בהא דהמברך צריך שיטעום גם ברכת בפה"ג כדמוכח (בברכות נב):

גמרא ולא הוה בידיה אמר רבא. נ"ב ״רבה" צ"ל. וכ״ה בכמה דוכתי דההוא דבעיה הוא דאמר הכי עי' פת"ה [בברכות] (כ"ז א'):

רש״י ד"ה דאתי למסרך התינוק "לאחר״.צ"ל לאחוז [וי״ג אחר]:

"תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה" (קהלת יא, ב) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 'שִׁבְעָה' אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי בְּרֵאשִׁית. פירש רש"י ז"ל שהשבת נבחר מתוכה. וְגַם לִשְׁמוֹנָה: אלו שמונה ימי מילה, השמיני נבחר מתוכה.
נראה לי בס"ד השבת הוא קדוש ונבחר מאיתו יתברך, ואין אנחנו עושים בגופו יתרון, ורק אנחנו נותנים לו יתרון בתוספת מחול על הקודש שעה אחת בכניסתו ושעה אחת ביציאתו, ולכן ב'שִׁבְעָה' שהוא רמז לשבת יש אותיות 'ב' שעה' וזהו תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה ב' שעה ואלו שתי שעות מתנת האדם.
וּבִשְׁמוֹנָה הרומזת למילה יש אותיות שם נוה, כי האדם נותנים לו אביו ואמו שם נוה לו ביום המילה. והנה נודע כי מילה דוחה שבת, לכן אמר וְגַם לִשְׁמוֹנָה כל 'גַם' לשון רבוי, שיש יתרון לשמונה שהוא יום המילה על השבעה שהוא יום השבת בדבר זה דהמילה דוחה שבת, ולכן רמזו בתיקונים בפסוק (דברים ל, יב) מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה, נמצא דהמילה נרמזה בראשי תיבות ושם הוי"ה בסופי תיבות.
ובזה פירש הרב עוללות אפרים ז"ל הפסוק (תהלים קלח, ב) כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ, דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט, קסב) זו מילה שנתנה באמירה, והגדלת אותה שרמזת אותה בראש ושמך בסוף ולזה אמר 'וְגַם' לשון רבוי לִשְׁמוֹנָה, אך רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל כתב בשם רבינו האר"י ז"ל תיבת 'וְגַם' הוא מלשון גוממו עם השופי, שהוא לשון חיתוך שהוא המילה עצמה.

רש"י דרב אחא ב"י לא איתפרש. ועי' ברכות כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

אמר ר' זירא. לעולם צריך להזכיר ומיהו לבית שמאי ברכה באנפי נפשה לראש חדש לא בעי ולאו משום דזכרון דראש השנה עולה לו דמשמע דכיון דראש השנה הוא היינו ראש חדש דאי הוה נמי שבת וראש חדש ולאו ראש השנה לא בעי ליה ברכה בפני עצמה אלא חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים והלכך בראש השנה נמי חותם מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים ואע''ג דבשבת וראש השנה בעי לכל חד ברכה בפני עצמה בראש חדש מודו דמתוך שכולל ברכתו בתוך ברכת היום שחרית וערבית ואפילו בשאר שבתות דההיא ודאי אפילו לבית שמאי פשיטא לן דלא בעי לכל חד ברכה לעצמו דהא אי הוה מיקלע בחול אין לו ברכה שחרית וערבית אלא אומר יעלה ויבא בעבודה והלכך כי מיקלע בשבת אפילו למאן דאמר לקמן דבשבת לא מדכרינן דראש חדש בעבודה אלא בברכת היום מיכלל הוא דכיילינן ולאו בפני עצמה: כולל נמי במוספין. לבית שמאי ואע''ג דבחול אית ליה ברכה במוספין לעצמו הכא מיכלל הוא דכיילינן הואיל וכולל שחרית וערבית אבל שאר ימים טובים דאית להו ברכה ערבית ושחרית כי מיקלעי בחול בהני פליגי בית שמאי כי מיקלעי בשבת מצרכי להו ברכה בעצמן לכל תפלותיהם: ומי אית להו לבית שמאי כולל. בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת: מתפלל שמנה. של ראש חדש ושל שבת ובמוספין קאמר: קשיא. וש''מ כיון דבשאר שבתות קא בעו ב''ש ברכה לראש חדש ובר''ה לא בעו דטעמא משום דזכרון דראש השנה עולה לו וש''מ אפילו מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן: וכולל עצמו. דשחרית וערבית בראש חדש שחל להיות בשבת: תנאי היא. דאיכא תנא דאפילו כולל לית ליה אלא אומר יעלה ויבא בעבודה כבחול אבל בברכת היום אינו נזכר כלל אפילו לכוללו: ומתחיל בשל שבת. ותתן לנו את יום המנוח הזה ומסיים בשל שבת מקדש השבת ותו לא ומיהו במוספים באמצע ברכה הוא נכלל אבל שחרית וערבית אינו נכלל אפילו באמצע והאי תנא לית ליה כולל שחרית וערבית: כל מקום שזקוק לשבע. ואפילו שחרית וערבית: קדושת היום. של ראש חדש עם של שבת כגון את יום המנוח הזה ואת יום ראש חדש הזה ואם מועד הוא את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה: (פסק ובמסכת ביצה קבעינן הלכתא דלא כי הני תנאי דמסיימי בשל שבת לחודיה במוספין אלא אף קדושת היום בעי לאדכורי בחתימה מקדש השבת וישראל והזמנים ובראש חדש מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אבל במאי דקאמר שחרית וערבית מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה הלכתא כוותיה וגבי כולל דשחרית וערבית קבעינן אין הלכה כאותו הזוג דאמרי כל מקום שזקוק לשבע כולל בפרק שני דביצה): מאי הוי עלה. מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה: אקרא חדתא. כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן: אלו שבעת ימי בראשית. השבת נבחר מתוכה: שמונה ימי מילה. השמיני נבחר מתוכה: אלו ז' ימי הפסח. שאתה צריך לתת חלק לכולם ולקמן מפרש מאי חלק: לברכה. דמברכים כל יומא מקדש ישראל והזמנים: מכל מקום כוס בעינן. לעיל מהדר לאוקומי הכי נמי מסתברא דאי ס''ד זמן זמן כל ז' מי איכא ודקאמר דאי לא אמר האידנא אומר למחר וליומא אחרינא האי נמי ליתא דהא כוס יין בעי לומר הברכה עליו וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס אבל בשאר יומא לכולי עלמא לית להו: הא לא קשיא דמיקלעי ליה כוס. ולעולם אזמן קאי ולרב נחמן לא תסייעיה: תינח עצרת וראש השנה. איכא למימר דזמן אכוס קאמר ליה אלא יום הכפורים אי בזמן מוקמת ליה על כרחיך סייעתא לרב נחמן היא דעל הכוס היכי ליעביד אי מברך עליה ושתי ליה וכו': מי בדלת. פעם אחת נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב של שבת מבעוד יום ואמר ליה רב ירמיה לרב מי בדלת מן המלאכה משקבלת עליך שבת ואמר ליה אין בדילנא: ליתביה לינוקא. לשתותו לאחר שיברך עליו דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר אמברך דהוא הדין כי שתי אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי וכדתניא נמי בגמרא דפרק ראוהו בית דין (ר''ה כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם שהרי הן יכולין לעשות אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ואף על פי שהוא לא טעם אלא בניו שפיר דמי ואף על פי שבירך עליה ברכת המוציא: דרב אחא בר יעקב לא איתפרש: דאתי למיסרך. התינוק לאחר המנהג זה ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל: מאי הוי עלה. צריך לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים או לא: כד חזייה. רב חסדא לרב ייבא: אמר ליה דלויה לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה. המגביה עץ לח שאינו ראוי להיסק בידוע שצריך למקומו הואיל ואליו אינו צריך שעל חנם לא הגביהו כלומר על חנם לא באת לכאן:

לית הלכתא כרב אחא בר יעקב. פירש רש''י ולא איתפרש ור''ח פי' דבפרק תולין (שבת ד' קלט.) גבי כשות' פריך וליתיב לינוקא דישראל ומשני דילמא אתי למיסרך וקים לן דרב אחא בר יעקב הקשה אותה קושיא: דלמא אתי למיסרך. אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך אבל אם אירע ברית מילה בט' באב. או ביו''כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למיסרך ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות: [ומעשה היה בברית מילה ברבינו יעקב בר יקר שחל עשרה באב בא' בשבת והוא היה אב''ד וצוה להתפלל מנחה גדולה ורחצו ואכלו מפני שי''ט שלהן היה כדכתיב שש אנכי כו' והאי דלא מברכינן שהחיינו משום צערא דינוקא. תוס' שאנ''ץ]:

עירובין מ ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד