עירובין לט ע"ב

וְרַבָּנַן הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלָא לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ:
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ':
וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּלָא קָעָבֵיד מִידֵּי אֲבָל כַּלְכָּלָה דְּמֶיחְזֵי כִּמְתַקֵּן טִיבְלָא אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר עֲלַיְיהוּ אֲבָל בֵּיצָה דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר בָּהּ מִשּׁוּם פֵּירוֹת הַנּוֹשְׁרִין וּמִשּׁוּם מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן צְרִיכָא:
תַּנְיָא כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכַּלּוֹת שֶׁל טֶבֶל אוֹמֵר אִם הַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ
וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר אִם הַיּוֹם חוֹל תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וְאוֹכְלָהּ רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת
הָהוּא בַּר טַבְיָא דַּאֲתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא דְּאִתְּצִיד בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל גָּלִיּוֹת וְאִשְׁתְּחִיט בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי
רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אֲכַלוּ רַב שֵׁשֶׁת לָא אֲכַל אָמַר רַב נַחְמָן מַאי אֶעֱבֵיד לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּלָא אָכֵיל בִּישְׂרָא דְטַבְיָא אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת וְהֵיכִי אֵיכוֹל דְּתָנֵי אִיסִי וְאָמְרִי לַהּ אִיסִי תָּנֵי וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת
אָמַר רָבָא וּמַאי קוּשְׁיָא דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּגּוֹלָה אִי הָכִי שֶׁל גָּלִיּוֹת בַּגּוֹלָה מִיבְּעֵי לֵיהּ
אָמַר רַב אַסִּי וּמַאי קוּשְׁיָא דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי עוֹשֶׂה אִיסּוּר שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת כִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרַבָּנַן דְּשָׁרוּ
אַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אֲמַר לֵיהּ תָּנֵי מָר מִידֵּי בִּקְדוּשּׁוֹת אֲמַר לֵיהּ תְּנֵינָא מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת אֲמַר לֵיהּ אִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ לָא תֵּימָא לְהוּ וְלָא מִידֵּי
אָמַר רַב אָשֵׁי לְדִידִי אֲמַר לִי אַמֵּימָר הָהוּא בַּר טַבְיָא לָאו אִיתְּצוּדֵי אִיתְּצִיד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

וטעמא דרבנן, דסברי דאפילו הכי שתי קדושות הן:

משום דהתם נמי, כיון דנדחה ליום המחרת, הוי ראשון חול, ואם כן לא הוי קודש אלא יום אחד.

והאי דתקון חכמים לגמור את יום השלשים בקדושה, הוא רק כי היכי דלא לזלזולי ביה [ביום שלשים של אלול בשנה האחרת].

דאי שריית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שיידחה, אתו למעבד ביה מלאכה קודם המנחה נמי, ושמא יבואו עדים קודם המנחה, ויהא היום קדש, ונמצא שעשו מלאכה ביום טוב. [רש"י. וכיון דמהאי טעמא הוא - לא חשיבי כ"קדושה אחת", ריטב"א].

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה מתנה אדם על הכלכלה; וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני:

ומפרשינן: וצריכי לרבי יהודה לאורויי דשתי קדושות הן בהנך תלת מילי: עירוב, כלכלה וביצה!

דאי אשמעינן רק שמערב אדם שני עירובים בתנאי בראש השנה, הוה אמינא בהא הוא דקאמר רבי יהודה, שמותר לערב, משום דלא קעביד מידי, שאינו עושה דבר אלא רק אומר היכן הוא מקום שביתתו.

אבל כלכלה, דמעשר ביום שהוא קודש - אף שהוא על תנאי - ומיחזי כמתקן טיבלא, אימא מודה להו לרבנן, שאסור.

להכי קא משמע לן דאף בכלכלה מותר.

ואי אשמעינן הני תרתי - עירוב וכלכלה - משום דליכא למיגזר עלייהו.

אבל ביצה דאיכא למיגזר בה:

או משום פירות הנושרין, [לחד מאן דאמר - בביצה דף ג א - דזהו טעם איסור ביצה שנולדה]. כלומר: שהיא בכלל גזירת חז"ל שאסרו פירות הנושרין ביום טוב משום שמא יעלה ויתלוש.

ומשום, כלומר: או משום שהיא בכלל גזירת משקין שזבו מן הענבים [וכאידך מאן דאמר בביצה שם] שאסרו חז"ל שמא יסחוט.

אימא מודה להו לרבנן שאסורה ביום שני של ראש השנה כשנולדה ביום ראשון, הילכך צריכא! ^[132]

תניא: כיצד אמר רבי יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ואוכלה בשני? היו לפניו שתי כלכלות של טבל, אומר: אם היום חול ולמחר קדש תהא זו תרומה על זו. ואם היום קדש ולמחר חול, אין בדברי כלום. וקורא עליה שם זה בתנאי, ומניחה.

ולמחר הוא אומר על אותה כלכלה שאמר אתמול:

אם היום חול תהא זו תרומה על זו, ואם היום קדש אין בדברי כלום שכבר היא תרומה מאתמול, וקורא עליה שם זה, ואוכלה לחברתה החולין ^[133].

רבי יוסי אוסר.

וכן היה רבי יוסי אוסר - בכל השלשה השנויים במשנתנו: עירוב, כלכלה וביצה - בשני ימים טובים של גליות.

כגון, שני ימים של פסח וסוכות, שהתורה אמרה: יום אחד שבתון, ובגולה עושין שני ימים מפני שרחוקין מבית דין ואין יודעין אם הוקבעו תשרי וניסן ביום שלשים או ביום שלשים ואחד. ואף על גב דמשום ספק הוא, וחד מינייהו חול, אפילו הכי מחמיר בהו רבי יוסי [ולקמן מפרש לה].

ההוא בר טביא [צבי צעיר] דאתא שהובא לבי ריש גלותא, דאתציד [שניצוד] ביום טוב ראשון של גליות על ידי נכרים בשביל ישראל.

וקיימא לן: כל מלאכה שעשה נכרי בשביל ישראל אסור הוא לאותו יום עד שימתינו בכדי שיעשה, [שתהא שהות לצודו בחול], כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל ביום טוב. והטעם, משום גזירה שמא יאמר לו לעשות כן, ואמירה לנכרי שבות [על פי משנה ברורה סימן תקט"ו ורע"ו].

ואשתחיט ביום טוב שני:

רב נחמן ורב חסדא אכלו אותו ביום טוב שני, דממה נפשך מותר הוא: אי אתמול חול הרי מותר, ואי אתמול קודש הרי היום חול, והרי המתננו בשחיטתו בכדי שיעשה.

רב ששת לא אכל, דקסבר קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמיא, וצריך להמתין בכדי שיעשה במוצאי יום טוב השני.

אמר רב נחמן דלא סבר כרב ששת: מאי אעביד ליה לרב ששת דכביכול לא אכיל לעולם בישרא דטביא. שאם לא כן, למה לא אינו אוכלו עתה, שהרי מותר הוא.

אמר ליה רב ששת לרב נחמן: והיכי איכ ול?!

דתני איסי, כדלהלן.

ואמרי לה, ויש אומרים כי בלשון תמיהה קאמר רב ששת:

איסי תני - מה דנפרש בסמוך - ואנא איכול?!

והיינו דתני איסי: וכן היה רבי יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות, משום שאף הן קדושה אחת הן.

וכיון שכן, אסור נמי לאכול ביום שני מה שניצוד בראשון.

אמר רבא: ומאי קושיא?! דילמא הכי קאמר איסי: ^[134]

וכן היה רבי יוסי אוסר להפריש על תנאי בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה כל ראשי שנים, כאותו ראש השנה שהיו עושים בירושלים, ביום השלשים, כשהיו באים עדים מן המנחה ולמעלה ^[135].

ותמהינן אהך פירושא:

אי הכי, היכי קתני: שני ימים טובים "של גליות", דמשמע שני ימים טובים שאינם נעשים שניים אלא בגולה?!

והרי "וכן היה רבי יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה" - מיבעי ליה, דהא לישנא הוא דשייך בראש השנה, כיון שאף בארץ ישראל פעמים שעושין אותו שני ימים, כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה.

אמר רב אסי [והב"ח והגאון יעקב גרסו: רב אשי] דיחוייא אחרינא להא דמייתי רב ששת מדתני איסי:

מאי קושיא?! דילמא הכי קאמר איסי: וכן היה עושה רבי יוסי איסור שני ימים טובים של גליות - שלא היה אוסרו אלא מתירו - כשני ימים טובים של ראש השנה לרבנן, דפליגי עליה, ושרו.

וכונתו לומר: רבי יוסי לא פליג על חכמים אלא בשני ימים טובים של ראש השנה, ולא בשני ימים טובים של גליות.

וביאר רש"י: אף דדחקינן טובא, הכי עדיפא, כדי דלא נוקי שבשתא ברבי יוסי דקיימא לן נימוקו עמו, והאי חומרא בלא טעמא הוא.

אשכחיה רב ששת - דסבירא ליה דלרבי יוסי אסור אף בשני ימים טובים של גליות - לרבה בר שמואל.

אמר ליה רב ששת לרבה בר שמואל: תני מר מידי בקדושות, האם שנית איזה ברייתא אם שני ימים טובים של גליות קדושה אחת הן או שתי קדושות הן? [על פי משמעות הגמרא ורש"י לקמן]

אמר ליה: תנינא לה להך מילתא:

מודה רבי יוסי - שמותר - בשני ימים טובים של גליות, כיון דשתי קדושות הן.

אמר ליה רב ששת לרבה בר שמואל: אי משכחת להו - לרב נחמן ורב חסדא שאכלו מבשר הצבי, ומשום דסברי שתי קדושות הן - לא תימא להו ולא מידי מהך ברייתא, שלא יביישוני על שלא אכלתי מבשר הצבי.

אמר רב אשי: לדידי אמר לי אמימר: דההוא בר טביא שנמנע רב ששת מלאוכלו לאו איתצודי איתציד בראשון ונשחט בשני, וכדאמרן, [דאילו היה כן לא היה רב ששת נמנע מלאוכלו],

הערות

^[132] וראה מה שביאר רבי עקיבא איגר למאן דסבירא ליה בביצה שם, טעמא אחרינא באיסור ביצה שנולדה, דלדידיה למה לי ביצה במשנתנו.

^[133] ולא היה צריך לומר ביום השני: אם היום קודש אין בדברי כלום. אלא כדי שיתן את לבו שהיום קודש, ולא יזלזל במלאכה, יאמר: אם היום קודש אין בדברי כלום [רבינו יהונתן]. אבל ביום ראשון שהוא עושה הפרשה "על תנאי", צריך לכפול תנאו, כך נראה בכוונתו.

^[134] ולא קאי אשני ימים טובים של גליות כיון דחומרא בלא טעמא הוא. אלא קאי נמי - וכרישא דברייתא - על שני ימים טובים של ראש השנה

^[135] רש"י, כלומר: רישא דאסר רבי יוסי מיירי בארץ ישראל, כשלא קיבלו את העדים שבאו מן המנחה ולמעלה, דלרבי יוסי הוי קדושה אחת. וסיפא קא משמע לן, דמשום הך ספק אסרינן בגולה כל ראשי שנים, גאון יעקב, וראה ריטב"א.

ורבנן [וחכמים] סבורים כי התם [שם] בראש השנה לא נעשה אותו יום קודש מדין תורה אלא תקנת חכמים היא כי היכי דלא לזלזולי ביה [כדי שלא יזלזלו בו] ביום טוב הראשון בשנה אחרת. אבל מעיקר הדין יום חול הוא.

א במשנה הובא שבנוסף לעירוב לצורך שני ימי ראש השנה עוד אמר ר' יהודה לגבי ביצה וכלכלה ביום טוב של גלויות, ומעירים:

וצריכא [וצריך] היה לומר לנו שלוש הלכות אלו ואין ללמוד אחת מחברתה. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] את ההלכה רק בראש השנה, היינו אומרים בהא קאמר [בזו אמר] ר' יהודה, משום דלא קעביד מידי [שאינו עושה דבר] בתוך היום עצמו, אבל כלכלה, דמיחזי [שנראה] כמתקן טיבלא [טבל] ועושה מעשה של תיקון — אימא מודה להו לרבנן [אמור מודה הוא להם לחכמים] שגוזרים אנו לאסור.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואילו היה משמיע לנו באלו השתים], היינו אומרים שהתיר ר' יהודה משום דליכא למיגזר עלייהו [שאין מקום לגזור עליהם], שכן אין איסורם מעיקרו חמור כל כך, אבל ביצה שנולדה דאיכא למיגזר [שיש מקום לגזור] בה, כמבואר במסכת ביצה, משום פירות הנושרין וכן משום משקין שזבו מן הפירות ביום טוב, שגזרו חכמים שאסור להשתמש בהם, אימא [אמור] שמא מודה להו לרבנן [להם לחכמים] שאסורה ביצה זו לאכילה אפילו ביום השני, לכן צריכא [נצרכה] להשמיענו בכל המקרים.

ב תניא [שנינו בברייתא], כיצד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני? היו לפניו שתי כלכלות (סלים) של פירות טבל, אומר: אם היום חול ולמחר קדש — תהא זו תרומה על זו, ואם היום קדש ולמחר חול — אין בדברי כלום. וקורא עליה שם תרומה, ומניחה.

ולמחר הוא אומר: אם היום חול — תהא זו תרומה על זו, ואם היום קדש — אין בדברי כלום, וקורא עליה שם תרומה ואוכלה את הכלכלה האחרת, שכן בכל אופן הופרשה התרומה ביום חול. ר' יוסי אוסר. וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות, שאף על פי שהיום השני נקבע משום הספק בלבד, יש להחמיר בכך.

ג מסופר: ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאתציד [צבי צעיר אחד שהובא לבית ראש הגולה, שניצוד על ידי גוי] ביום טוב ראשון של גליות, ואשתחיט [ונשחט] ביום טוב שני, ונתעוררה השאלה אם מותר לאכלו על סמך שיום אחד משני הימים האלה ודאי יום חול הוא.

רב נחמן ורב חסדא אכלו מבשרו, ורב ששת לא אכל. אמר רב נחמן בלשון מבודחת: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו] לרב ששת דלא אכיל בישרא דטביא [שאינו אוכל בשר צבי]? אמר ליה [לו] רב ששת: והיכי איכול [ואיך אוכל] שהרי תני [שנה] איסי, ואמרי לה ויש אומרים בשינוי (ובלשון שאלה) איסי תני [שנה]: וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות!

אמר רבא: ומאי קושיא [ומה הקושיה]? דילמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה אבל בשני ימי יום טוב של גלויות מודה הוא לר' יהודה המתיר! אמרו לו: אי הכי [אם כך] הלשון "של גליות" אינה ראויה, אלא "בגולה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אמר ר' אסי: ומאי קושיא [ומה הקושיה בזה]? דילמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גליות, כשני ימים טובים של ראש השנה לרבנן [לשיטת חכמים] דשרו [שהתירו]. על כל פנים הראו כי ההוכחה מברייתא זו אינה מושלמת.

מסופר כי אחר כך אשכחיה [מצאו] רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה [לו]: תני מר מידי [וכי שנה אדוני דבר] בשתי קדושות יום טוב וכיוצא בהן? אמר ליה [לו] תנינא [שנינו]: מודה ר' יוסי בשני ימים טובים של גליות. אמר ליה [לו]: אי משכחת להו, לא תימא להו ולא מידי [אם תמצא אותם את ר' נחמן ור' חסדא שחלקו עלי, אל תאמר להם דבר] ממה שאמרת, שלא יביישוני ממקור זה שמדברי התנאים על שלא אכלתי.

אמר רב אשי: לדידי [לי עצמי] אמר לי אמימר: ההוא בר טביא לאו איתצודי איתציד [אותו צבי לא ניצוד] ביום טוב,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the Rabbis hold that there, the first day is not observed as a Festival by Torah law but due to rabbinic decree, so that people will not demean the day in future years and end up desecrating the Festival should the witnesses come on time. However, by Torah law it is an ordinary weekday, and therefore one can establish two separate eiruvin for the two days.

We learned in the mishna that in addition to his ruling with regard to eiruvin for the two days of Rosh HaShana, Rabbi Yehuda said further that the two days can be split with regard to a basket of tevel produce and an egg laid on the first day of the Festival.

The Gemara comments: And it was necessary to teach us all three laws, as they could not have been derived from one another. As, if he had only taught us the halakha with regard to establishing an eiruv for the two days of Rosh HaShana, one might have said that only in this case does Rabbi Yehuda say his ruling because in this case one does not actually do anything on the Festival itself. But in the case of a basket, where it appears as though one is rendering tevel fit on a Festival, say that Rabbi Yehuda concedes to the Rabbis that it is decreed prohibited.

And had he taught us only these two halakhot, we might have said that Rabbi Yehuda is lenient because there is no reason to issue a decree prohibiting them, as the potential prohibitions involved are not so severe. But in the case of an egg that was laid on the first day of a Festival, where there is reason to issue a decree prohibiting it, as explained in tractate Beitza, because of fruit that fall from a tree or due to liquids that oozed from fruit on a Festival, both of which the Sages prohibited as a safeguard against violating Torah prohibitions, say that Rabbi Yehuda concedes to the opinion of the Rabbis, which maintains that this egg may not be eaten even on the second day of the Festival. It was therefore necessary to teach us all three cases.

It was taught in a baraita: How is one to carry out what Rabbi Yehuda said, that a person may make a condition with regard to a basket of tevel produce on the first day of the Festival and then eat the produce on the second day? If there were two baskets of tevel produce before him, he says as follows: If today is an ordinary weekday and tomorrow is sanctified, let this basket be teruma for that basket; and if today is sanctified and tomorrow is an ordinary weekday, my statement has no significance. And he bestows upon the basket the name of teruma, and sets it aside.

And on the next day he says as follows: If today is an ordinary weekday, let this basket be teruma for that basket; and if today is sanctified, my statement has no significance. And He bestows upon the basket the name of teruma, and he may then eat the produce in the other basket, as teruma has definitely been separated on a weekday. Rabbi Yosei prohibits this. And, so too, Rabbi Yosei would prohibit this procedure even on the two Festival days of the Diaspora, even though the second day is only observed because of a doubt as to the proper day on which to observe the Festival.

The Gemara relates that a particular young deer was brought to the house of the Exilarch. The deer was trapped by a gentile on the first day of a Festival observed in the Diaspora and slaughtered on the second day of the Festival. The question arose whether it was permitted to eat it, based on the fact that one of these two days was certainly an ordinary weekday.

Rav Naḥman and Rav Ḥisda ate from it, but Rav Sheshet did not eat from it. Rav Naḥman said in a jesting manner: What can I do for Rav Sheshet, who does not eat deer meat? Rav Sheshet said to him: How can I eat it, as Isi taught, and some say that this should be read as a question: Didn’t Isi teach: And, so too, Rabbi Yosei would prohibit this procedure even on the two Festival days of the Diaspora?

Rava said: What is the difficulty? Perhaps this is what he said: And, so too, Rabbi Yosei would prohibit this procedure even on the two Festival days of Rosh HaShana in the Diaspora, but with regard to the two days of other Festivals observed in the Diaspora, he too would agree with Rabbi Yehuda and permit it. They said to him: If so, the phrase of the Diaspora is inappropriate. It should have said in the Diaspora.

Rav Asi said: What is the difficulty? Perhaps this is what he said: And so too, Rabbi Yosei would treat the prohibition of such a procedure on the two Festival days of the Diaspora as on the two Festival days of Rosh HaShana, according to the opinion of the Rabbis, who permit it. In any case, the proof from this baraita is inconclusive.

The Gemara further relates that afterward Rav Sheshet met Rabba bar Shmuel and said to him: Has the Master learned anything with regard to the two sanctities of a Festival and the like? Rabba bar Shmuel said to him: We have learned that Rabbi Yosei concedes with regard to the two Festival days of the Diaspora. Rav Sheshet said to him: If you happen to meet Rav Naḥman and Rav Ḥisda, who disagreed with me and ate the deer in the Exilarch’s house, do not tell them anything of what you just told me, lest they use this tannaitic source to embarrass me about my refusal to eat.

Rav Ashi said: Ameimar told me that the deer was not trapped on the Festival;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמאן כר' יוחנן בן נורי בפרק מי שהוציאוהו גוים דתנן מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי ופירושו בתלמוד כי מדבריו אלו נתברר שהיה סובר דחפצי הפקר קונין שביתה. אמ' ליה רבא בר רב חנן לאביי אי הוה שמיעא ליה למר כלפי רבא הוא אומ' דאמ' דאזיל ושתיק יתיב והוא רבה בר נחמני רבו דאביי:

ביצה דאיכא למיגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקים שזבו איתה בתחילת מסכת יום טוב:

השתא בחזקת חול לפיכך התקינו שיהיו לעולם אותו היום נוהגין (אותו היום) קודש:

ת"ר כיצד אר"י מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביו"ט הראשון ואוכלה בשני. היו לפניו ב' כלכלות של טבל אומר אם היום קדש אין בדברי כלום. אם חול הוא תהא זו תרומה על זו וקורא עליה שם. ואומר ור' יוסי אוסר וכן היה ר' יוסי אוסר להתנות מיו"ט לחבירו בשני ימים טובים של גליות:
ההוא טביא (דאתבציר) [דאיתציד] ביום טוב הראשון של גליות ואתאי לריש גלותא ואישתחיט ביו"ט שני.

רב נחמן ורב חסדא אכלו ורב ששת לא אכל אמר היכי איכול (ומתני) [דתני] וכן היה ר' יוסי אוסר בשני יו"ט של גליות מאן פליג עליה ר' יהודה [ור"י] ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואתא [רבה] לפרושי דברי איסי ואמר ודלמא הכי קתני איסי וכן היה ר' יוסי אוסר להתנות מיו"ט לחבירו בב' יו"ט של ר"ה [בגולה]. אבל בב' יו"ט של גליות מודה ליה לר' יהודה ונדחו דברי רבה.

ואתא רב אשי לפרושי ואמר ודלמא לא קאי ר' יוסי (בהא) [אהא] מתני' דתני ר' יהודה אלא (לרבנן פליג) [האי ארבנן דפליגי] והכי קתני וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני י"ט של גליות כאיסור ב' יו"ט של ר"ה. ולרבנן היא דפליג דשרו בכלי ולא אתבררא שפיר אשכחיה רב ששת לרב שמואל א"ל תני מר מידי בקדושות. א"ל תנינא מודה ר' יוסי לחכמים בב' ימים של גליות וכן הלכה:

ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלי ביה. פירש רש"י ז"ל: בדין הוא שלא ישלימו בקדושה אותו היום שבאו העדים, כיון שבאו מן המנחה ולמעלה וידחה למחר, אלא כדי שלא יזלזלו בו אפילו קודם שיבואו העדים, כי יאמרו אולי לא יבואו העדים עד לאחר המנחה ונמצא היום הזה חול ויעשו בו מלאכה. והראב"ד ז"ל פירש: בדין היה שישלימו יום זה לבד בקדושה, אלא מפני שלא אמרו בו שיר של קודש בין הערבים יחשבו כי המועד הזה קיל ויזלזלו בו, לפיכך עשו גם מחר קודש.

הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה. פירוש: ואיצטריך למימר הכי, דלא תיסק אדעתין דעד כאן לא אמר ר' יוסי אלא בירושלים בלבד שאין עושין שם שני ימים טובים אלא אם כן באו עדים מן המנחה ולמעלה, ולא משום ספק הן עושין וכטעמיה דאמר להן לחכמים, אבל בגולה שהן עושין שני ימים טובים גם משום ספק אם היום אם למחר הוה להו כשאר ימים טובים של גליות, קא משמע לן דאפילו בגולה כיון שלא מן הספק הזה בלבד הם עושין, אלא אף מספק אחר שמא אף בירושלים יעשו אותו שני ימים וקדושה אחת, נמצא שאף בחוצה לארץ אף משום קדושה אחת הן להן ונולדה בזה אסורה בזה.

א"ר אשי לדידי אמר לי אמימר האי בר טביא לאו איתצודי איתציד וכו'. ורב אשי לאו לאיפלוגי אדינא אתא, דהא איהו גופיה הוא דקא מהדר לפרושי הא דתני איסי וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות לדחויי לרב ששת דאסר ההוא בר טביא דאיתצוד. ועוד דאם איתא דרב אשי לפלוגי אדינא ולמיסר הוא דאתא, הוה ליה למימר ורב אשי אמר אסור. אלא הכי קאמר: אמר לי אמימר לאו בהאי פלוגתא פליגי אלא בפלוגתא אחריני פליגי, דמעשה שהיה לא כך היה אלא מחוץ לתחום הוא דאתא ובהא פליגי, דמר סבר מאי דאתי לבי ריש גלותא אתיא, ומר סבר אדעתא דכולהו רבנן הוא דאתי. ואי נמי יש לומר דרב אשי הכי קאמר אי אפשר דרב ששת פליג בהא, דלכולי עלמא שני ימים טובים של גליות חד מינייהו חול הוא ומאי דאיתציד בהאי שרי בהאי, אלא בבא מחוץ לתחום הוא דפליגי. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

אבל כלכלה דדילמא אתי לתקוני טבלא אימא לא. פי׳ דאי שהה ליה ביום שני דילמא אתי למעשר. בראשון ואי עביד הכי דמתקנו טובא. ורש״י ז״ל מחק והגיה דה״נ אבל כלכלה דמחזי כמאן דמתקן טבלא. ואין צריך.

ההוא בר טביא דאתי לבי ריש גלותא דאתציד בי״ט ראשון של גליות. פרש״י דאיתציד ע״י עובדי כוכבים ואסיקנא דבה״ג לכ״ע מותר בשני ומכאן ראיה לדברי רש״י ז״ל שכתב דשני ימים טובים של גליות שהם שתי קדושות כשם שביצה שנולדה בזה מותרת בזה כך מה שנעשה בו מלאכה ע״י עובדי כוכבים בראשון מותר בשני כיון שהמתין לערב בכדי שיעשו והא דא׳ רב פפא כעובדי כובבים שהביא דורון לישראל שיש במינו במחובר שהוא אסור לערב בכדי שיעשו היינו לערב י״ט ב׳ ולא כדברי בעל הלכ׳ גדולות ז״ל שפי׳ דבלילה הראויה לעשיה קאמר דהיינו במוצאי י״ט שני ולא התירו בשני אלא בביצה שנולדה דהויא ממילא ואין בה איסור בכדי שיעשו אבל כל שנעשה בו מלאכה כיון דבעי׳ בכדי שיעשו לא משתרי עד מוצאי י״ט שני לאחר כדי שיעשו. וכן סובר ר״י ז״ל ואמר דמעשה עובדי כובבים ומזלות בי״ט לישראל. אינם אסורים כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים כדפרש״י ז״ל דא״כ ודאי הרי הם מותרין בשני ממה נפשך שאם הראשון חול הרי זה מותר ואם השני חול הרי מעשה עובדי כוכבים ומזלות ביום טוב או בשבת מותר הרי כחול לאחר כדי שיעשו אלא הטעם שמא יאמר לו ישראל עשה וכיון שכן אם אתה מתי׳ מעשיו לישראל בשני יאמר לו בראשון עשה כדי שיהנה בשני והכי ראיה מהמבשל בשבת בשוגג שהוא מותר כר׳ מאיר כדאי׳ בפ״ק דחולין אלא דלא דרשינן ליה בפרקא ולא אסרי׳ ליה משום נהנה ממלאכת שבת ועובדא דהכא דבר טביא לא אתציד ע״י עובדי כוכבים ומזלות אלא שנצוד מעצמו במכמורת הפרושה מעי״ט דהויא לה ממילא כביצה שנולדה בי״ט ודברי רש״י ז״ל נראין יותר דהא למאי אסיק רב אשי דהאי בר טביא מחוץ לתחום אתא עובד׳ ע״י עובדי כוכבים ומזלות הוה. וה״ה למאי דסברי׳ השתא ועוד דלישנא דלמערב בכדי שיעשו לערב של אותו יום משמע ולא לערב של מחרתו וההוא דהמבשל בשבת בשוגג לא דמי׳ להא דהרי בשוגג נעשית מלאכה וליכא למגזר ולא למקנס ביה מידי אליבא דר׳ מאיר דליכא למיחש שמא יעשה במזיד אבל במה שנעשה ע״י עובדי כוכבים ומזלות לישראל דאתי לזלזולי במילתא ולומר לו עשה גזרו שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול והא שני חול הוא ואם הראשון חול כ״ש דשרי: וא״ת וכיון שנאסר מעשה עובד כוכבים ומזלות לערב יום טוב שני בכדי שיעשו היאך יהא מותר למחר נימא מגו דאתקצאי לבין אשמשות התקצאי לכולא יומא. י״ל שלא אמרו כן אלא כשנאס׳ בבין השמשו׳ של שבת או י״ט גמור אבל י״ט שני דחול הוא כיון שעבר ספיקו של ראשון שוב אין לאסור וזה הטעם בביצה עוד פירשו בתוספו׳ דליכא למימר מגו אלא באיסור שנאסר בין השמשות מפני קדושת היום הבא אבל לא במה שנאסר מפני היום שעבר. וא״ת והא גבי סוכה אסורה עד מוצאי י״ט האחרון הואיל ואי מתרמי ליה אורחים אוכלי התם ומגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכול׳ יומא י״ל דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים וכבר פירשתי זה במס׳ סוכה בארוכה בס״ד. וכדי שיעשו פר״ח ז״ל שמשערין בכדי שתעשה המלאכה ויביאו אותה ממקום שבאה בי״ט ובמס׳ שב׳ כתבתי ענין זו פ׳ מי שהחשיך בס״ד.

דילמא ה״ק וכן היה ר׳ יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר״ה בגולה. וא״ת והא למאי אצטריך דכיון דאוסר בארץ ישראל כל שכן בגולה דהא רבה דאסר בגולה ושרי בארץ ישראל וכדאי׳ התם וכדכתיבנא לעיל וי״ל דאיצטריך לומר כן דדילמא ס״ד דדוקא בארץ ישראל עושה אותם קדושה אחת מפני שבזמן שבית המקדש קיים לא היו עושים אותם בבית הוועד לעולם מחמת ספק וכל ארץ ישראל דינו כבית הועד מפני שכולה ראויה לכך אבל בגולה כי לעולם היו עושים אותם אף מחמת הספק משום דלא ידעו קביעות ב״ד אימא דכלהו שתי קדושות קמ״ל דכיון דבגולה לא היו עושין אותן מפני הספק בלבד אלא שמא אף בירושלים היו עושין אותן קדושה אחת שאפי׳ בהם דנין כדין ירושלים להם בקדושה אחת וביצה שנולדה בזה אסורה בזה. אי הכי האי של גליות כגולה מבעי ליה פי׳ דלישנא דשני ימים טובים של גליות לא מיתמר אלא באותן שאינם נעשים אלא בגליות ואינם בבית הועד לעולם אלא יום אחד.

דילמא ה״ק וכן היה ר׳ יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גליות כשני ימים טובים של ר״ה לרבנן דשרו. פי׳ דכי קתני וכן היה ר׳ יוסי אדר׳ יהודה קאי כי האיסו׳ שהיה נותן ר׳ יהודה בשני ימים של ר״ה לעיל היה הוא נותן בשני ימי׳ של גליות לומר שלא היה אוסר הביצה אלא ביום ראשון בלבד ואע״ג דדחקי׳ לישנא דר׳ יוסי טובא הא עדיפא ליה לרב אשי מלאוקומי׳ לר׳ יוסי בטיעותא דליסר בשני ימים טובים של גליות וכדפרש״י ז״ל:

אמר רב אסי אמ׳ לי אמימר ההוא בר טביא לא אתצודי אתציד אלא מחוץ לתחום אתא הא ודאי לאו למימרא דאי אתציד כדהוה אמרי׳ מעיקרא דילמא דרב אשי דאסור בשני דהא רב אשי גופיה דחיק מתנית׳ לעיל כי היכי דלא נימא כלל דר׳ יוסי אוסר בשני. ועוד דהא כלהו אמוראי שרו ורב ששת גופיה קאמר אי משכחת לדבי ריש גלותא לא תימ׳ להו ולא מידי דאלמא איהו גופיה הדר ביה ובמתניתא תנינא דמודי ר׳ יוסי להתירא אלא ה״ק דמרימר אמר דח״ו דלאו אתצודי אתציד בי״ט ראשון דבהא לא הוה אסר רב ששת כלל דליכא למ״ד דלא להוו שני ימים טובים של גליות שתי קדושות אלא בבא מחוץ לתחום הוא דאיפליגו. וכן פרש״י ז״ל וגם הראב״ד ז״ל:

הוזכרו בסוגיא זו שמועות שכבר ביארנו היוצא מהם במסכ׳ יום טוב אלא שאנו צריכים להשיב ענינם בכאן בקצור והוא שהזכירו בחיה שניצודה ביום טוב של גליות והותרה לערב מוצאי יום ראשון בכדי שיעשו וכן הדין בפירות שנלקטו וצורך שהייתם בכדי שיעשו פרשו גדולי הרבנים שלא יהנה ממלאכת יום טוב הנעשית על ידי עכו״ם בשביל ישראל מפני שהדבר קל בעיניו ויאמר לו לך והבא לי. ואינו דומה לישראל המבשל בשבת שיאכל במוצאי שבת בלא שיעור [בכדי] שיעשו שהדבר חמור לו ולא יבא לטעות להיתר. ויש שואלין היאך לא נאסר בשני במגו דאתקצאי וכו׳ וכבר כתבנו הנאמר בה בראשון של יום טוב:

בד"ה אי משכחת כו' וזה אין שייך אלא בדבר הנעשה בשביל ישראל כו' עכ"ל ר"ל דלפי טעמו של פרש"י דלא יהנה ממלאכת שבת אין כאן טעם טוב אמאי לא אמרו בכדי שיעשה אלא בנעשה בשביל ישראל אבל לפי' ה"ג דמשום גזירה היא שמא יאמר לנכרי לעשות בי"ט ניחא טפי דלא שייך אלא בנעשה בשביל ישראל וק"ל:

רש"י בד"ה מאי לאו כו' קאי שלא הודו לו כו' כצ"ל:

גמרא וצריכא כו' אבל ביצה כו' משום פה"נ כו'. בתור"ע הקשה לאינך טעמי דבריש ביצה דאיסורה משום מוקצה מאי איכא למימר וניחא ליה דאשמעינן בה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר והקשה עוד דגם זה נשמע מכלכלה כו' והאריך שם ואני תמה על כתה"ג דאשתמיטתיה דבטבל ל"א כלל מיגו דאיתקצאי לבה"ש דהא קיי"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקן מתוקן (שבת מג) וע"ש בפרש"י ותוס' ומכ"ש הכא דבהתירא מפריש ובזה יפלו כל דבריו שם גם סוף דבריו תמוהים ואכמ"ל:

רש"י [ד"ה פסק. ומדרבא כו' מניח כו' ועירובי תחומין מי"ט לחבירו ומתנה. ע"ש דרבא אוסר בעת"ח] :

רש"י (בסוה"ע) שרי להו רבינא לאורוחי כו'. כצ"ל:

גמ' אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל. כעין זה לעיל יא ע"ב ובב"ק צח ע"ב:

ורבנן. אמרי לך התם נמי כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול ולא הוי קודש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא לזלזולי ביום ל' של שנה האחרת דאי שריית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למיעבד ביה נמי קודם המנחה ושמא יבואו עדים קודם המנחה ויהא היום קדש ונמצא שעשו מלאכה בי''ט: וצריכי. לר' יהודה לאורויי דב' קדושות הן בהנך תלת מילי לענין עירוב וכלכלה וביצה: הכי גרסינן אבל כלכלה דמיחזי כמתקן טיבלא אימא לא: ביצה. שנולדה ביום טוב איתסר בכלל גזירת פירות הנושרין שגזרו עליהן שמא יעלה ויתלוש ויש שאוסרי' בכלל משקין שזבו מן הענבים שגזרו עליהן משום שמא יסחוט והך פלוגתא בשמעתא קמייתא דביצה: וקורא עליה שם. בתנאי כמו שאמרנו: ולמחר הוא אומר. על אותה עצמה שתהא תרומה על חברתה: וקורא עליה שם. על אותה של תרומה: ואוכלה. לחברתה: וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גלויות. כגון ב' ימים של פסח ועצרת וסוכות שהתורה אמרה יום אחד שבתון ובגולה עושין שני ימים מפני שרחוקין מב''ד ואין יודעין אם הוקבעו תשרי וניסן ביום שלשים או ביום ל''א ואף על גב דמשום ספק וחד מינייהו חול אפ''ה מחמיר בהו ר' יוסי והנך דר''ה לא קרי להו של גלויות מפני שאף בירושלים פעמים היו נעשין ב' ימים וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה: בר טביא. צבי: דאיתציד בי''ט ראשון של גלויות. ועל ידי נכרים: רב נחמן ורב חסדא אכלו. ממה נפשך אי אתמול חול הרי מותר ואי אתמול קודש הרי היום חול והרי המתננו בכדי שיעשה: לא אכל. משום דקא סבר קדושה אחת היא: דתני איסי. בניחותא: ואמרי לה איסי תני. ובלשון תימא כלומר איסי תני וכו' ואנא איכול: ומאי קושיא. דילמא הך סיפא נמי אראש השנה קאי והכי קאמר וכן היה רבי יוסי אוסר בר''ה בגולה כל ראשי שנים כאותו שהיו עושים בירושלים כשבאים העדים מן המנחה ולמעלה: של גלויות. משמע בהני שאין נעשים שנים אלא בגולה: אמר רב אסי ומאי קושיא דילמא. האי אוסר ה''ק וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גלויות קל כאיסור שני ימים של ר''ה לרבנן דפליגי עליו ואמרי מותר כדתניא לעיל מודים חכמים לרבי אליעזר ומוטב לתרוצי הכי מילתיה ולא נוקי שבשתא בר' יוסי דקי''ל ר' יוסי נמוקו עמו והאי חומרא בלא טעמא הוא: תנינא מודה ר''י בשני ימים טובים של גלויות. דב' קדושות הן: אי משכחת להו. לרב נחמן ורב חסדא: לא תימא להו. להאי מילתא דמיכספי לי על דלא אכלית מיניה: פסק. ושמעינן מדרב נחמן ורב חסדא ומדרבה בר שמואל ומדרב ששת דהדר ביה ומדרבא דאמר במסכת ביצה (ד יז.) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מי''ט לחבירו ומתנה ומדרב דאמר במסכת ביצה (ד' ד:) בב' ימים טובים של גלויות ביצה שנולדה בזה מותרת בזה וקבעי הלכתא כוותיה דדבר הניצוד או הנלקט מן המחובר ביום טוב הראשון של גלויות ממתין לערב בכדי שיעשו ומותר דמכולהו שמעינן דאחד מהן חול דאי מספקא לן בקדושה אחת אמאי מישתרי בהו ביצה ואי משום דביצה איסורא דרבנן היא הא לא אישתרי בשני ימים טובים של ר''ה ועוד קי''ל במסכת ביצה (ד' ד.) דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור ועוד צידת צבי מלאכה דאורייתא היא ושרייא ובהלכות גדולות אסר ויליף טעמא מדקבע רב פפא הילכתא נכרי שהביא דורון לישראל כו' ומוקי דהאי לערב אסורין בכדי שיעשו לערב של מוצאי יום טוב שני קאמר דליהוי ראוי לעשות קאמר ובעיני נראה שאינו כן אלא כדסתם ואמר לערב סתם אי ביום טוב ראשון הביאו ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלו ולפיכך צריך להמתין דשמא היה היום קדש ולמחר חול ובעי המתנה בכדי שיעשו ואי הוה איפכא כל שכן דאף בלא המתנה היו מותרין ואי ביום שני הביאום ימתין לערב בכדי שיעשו דשמא היום קדש הוא ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב יום טוב ראשון איתמר דאמר לקמן (דף מ.) הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו ביום טוב ראשון דהא קים לן בקביעא דירחא דראשון עיקר והא דעבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו כו' אבל יום טוב שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו ומסקנא קבעינן הילכתא אף בי''ט שני בכדי שיעשו דלא ליתו לזלזולי ביה ותשובת הגאון יש בידי כן. ע''כ פסק: לאו איתצודי איתציד. דודאי פשיטא ליה לרב ששת דשרי בשני:

ול''נ וא''ת נהרדעי דאמרי התם ביצה מותרת דלא חיישינן דילמא עברוה לאלול כמאן סברוה דלר' יהודה אפילו אי עברוה לא הוי קדושה אחת ואי כרבי יוסי הא קאסר הכא וי''ל דנהרדעי סברי דלעולם בבבל ביצה שריא אפילו בתקנה ראשונה דדוקא במקום ב''ד אי עברוה לאלול חשיב קדושה אחת אבל שלא במקום ב''ד דעבדי לעולם שני ימים הוו שתי קדושות דאזלינן בתר רוב שנים שאינן מעוברות כדאמרינן במס ר''ה (דף כא.) לענין יום הכפורים שאין עושין אלא יום אחד ואף על גב דרבי יוסי סבר אפילו בבבל קדושה אחת הוו כדאמר ומודה רבי יוסי בשני ימים טובים של גליות משמע דבשני ימים טובים של ר''ה הוו קדושה אחת נהרדעי לא סבירא להו בהא כרבי יוסי: אי משכחת להו לא תימא להו. רש''י פסק דבדבר הניצוד או הנלקט ביו''ט ראשון של גליות דממתין בי''ט שני בכדי שיעשו ושרי דודאי קי''ל בשני י''ט של גליות דשתי קדושות הן כדמוכח הכא ובפרק קמא דביצה (ד' ד:) נמי פסקינן נולדה בזה מותרת בזה אלמא דשתי קדושות הן והא דפסיק רב פפא הלכתא בריש אין צדין (שם ד' כד:) דנכרי שהביא דורון לישראל כו' ולערב בכדי שיעשו פי' בקונטרס דהיינו לערב די''ט ראשון ומותר ממה נפשך דאי יום ראשון קדש יום שני חול דהא שרינן ביצה וצבי הניצוד בי''ט ראשון לאוכלו בי''ט שני ולקמן נמי גבי הנהו גננא דשרי להו רבינא לאורתא לאורוחי ביה לאלתר אלמא קסבר דכי בעינן בכדי שיעשו היינו מי''ט ראשון דטעם בכדי שיעשו מפרש הקונטרס באין צדין (שם ד' כד.) כדי שלא יהנה ממלאכת י''ט ולפי טעם זה ודאי יש להתיר לעי''ט ראשון בכדי שיעשו דמה נפשך לא יהנה ממלאכת יו''ט כדפי' ולפי זה נמי אין צריך להמתין כשיעור שילך ויצוד ויביא ויתלוש ויביא אלא שיעור תלישה לבד שהוא ברגע אחד קטן דאז לא יהנה ממלאכת י''ט ודוקא בדבר הנעשה בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו אבל בפירות הנושרין או שעשה הנכרי בשביל עצמו אין צריך בכדי שיעשו כדאמר בשבת בפ' שואל (ד' קנא.) אם רוב נכרים בעיר במוצאי שבת רוחץ בה מיד ומבשל בשבת דאמר בשוגג יאכל (שבת ד' לח.) אע''ג דנהנה ממלאכת שבת כיון דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ובה''ג מפרש דצריך להמתין עד מוצאי יו''ט בכדי שיעשו וטעם כדי שיעשו יש לפרש משום שמא יאמר ישראל לנכרי לעשות ביום טוב כדי שיאכל לאלתר במוצאי יום טוב וזה אין שייך אלא בדבר הנעשה בשביל ישראל כדמשמע נמי בפרק שואל (שם ד' קנא) וההיא בר טביא מיירי באיתציד מאליו על ידי שהיו מצודות פרוסות מערב יום טוב ולא נכרי שהביא דורון לישראל הוה ורבינא דשרי לאורוחי ביה לאלתר שמא

עירובין לט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף לט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד