עירובין לט ע"א

לֹא יְטַיֵּיל אָדָם עַל פֶּתַח מְדִינָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ מִיָּד הָדַר בֵּיהּ
וְלָא הִיא שְׁמִעַ לֵיהּ וְלָא הֲדַר בֵּיהּ הָתָם מוֹכְחָא מִילְּתָא הָכָא לָאו מוֹכְחָא מִילְּתָא הִיא
אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא אָמְרִינַן שְׁמַעְתָּא מְשַׁכְתֵּיהּ וְאִי עַם הָאָרֶץ הוּא אָמְרִינַן חֲמָרָא אִירְכַס לֵיהּ
גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה עֵירַב בְּרַגְלָיו בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בְּשֵׁנִי עֵירַב בְּפַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּפַת בְּיוֹם שֵׁנִי
עֵירַב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי עֵירַב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן אֵין מְעָרֵב בְּפַת בַּשֵּׁנִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין בַּתְּחִלָּה בְּפַת
עֵירַב בְּפַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּפַת בְּיוֹם שֵׁנִי אָמַר שְׁמוּאֵל וּבְאוֹתָהּ הַפַּת אָמַר רַב אָשֵׁי דַּיְקָא נָמֵי מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ וּבָא לוֹ
וְרַבָּנַן דִּילְמָא הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן:
מַתְנִי' רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין וְאוֹמֵר עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי עֵירוּבִי בַּשֵּׁנִי וּבְרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכַּלָּה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי
וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים
רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר הַחְלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה אִם הַיּוֹם אִם לְמָחָר וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
גְּמָ' מַאן לֹא הוֹדוּ לוֹ אָמַר רַב רַבִּי יוֹסֵי הִיא דְּתַנְיָא מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין וְאוֹמֵר עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי עֵירוּבִי בַּשֵּׁנִי וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר
אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹסֵי אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁנּוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

כיוצא בו לא יטייל אדם על [מרש"י משמע דגרסינן "עד"] פתח מדינה בשבת או ביום טוב סמוך לחשיכה, כדי שיכנס למרחץ - הנמצא שם - מיד כשתחשך.

אלמא, אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי, אסור.

וכיון שכן, אילו הוה שמיע ליה לרבה הך ברייתא הוה הדר ביה. כי אי בדיבורא - לומר: שביתתי במקומי - הוה אסור משום הכנה, בשתיקותא נמי הוה אסור ^[128].

ודחינן: ולא היא!

לעולם שמע ליה רבה להך ברייתא. ובכל זאת לא הדר ביה.

דהתם בברייתא מוכחא מילתא שבא לשם כדי לידע מה צריכה שדהו, ורחמנא אמר: "ממצוא חפצך", וכן בפתח המדינה.

אבל הכא, ביוצא חוץ לעיר עד התחום - לאו מוכחא מילתא היא דלערובי לצורך מחר קאזל.

כי אי צורבא מרבנן הוא, אמרינן: ודאי שמעתא משכתיה [שמהרהר בדברי תורה ואין דעתו עליו].

ואי עם הארץ הוא, אמרינן: ודאי חמרא אירכס ליה [חמור אבד לו].

גופא, אמר רב יהודה: עירב ברגליו ביום ראשון, מערב ברגליו ביום שני; עירב בפת ביום ראשון, מערב בפת ביום שני; ואם עירב בפת בראשון מצי מערב ברגליו בשני; אבל עירב ברגליו בראשון, אין מערב בפת בשני, שאין מערבין בתחלה ביום טוב עבור שבת בפת.

כלומר, כשלא עירב מאתמול עבור יום טוב בפת, וטעמא: משום הכנה, "דקרי ליה השתא שם עירוב" [לשון רש"י. ולכאורה הכוונה: דכל דהוי לכתחלה בעי אמירה, וכל דבעי אמירה אית ביה משום הכנה, כדאמרינן לעיל, וראה גם ברש"י בד"ה דיקא נמי].

ומפרשינן להא דאמר רב יהודה: עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני.

אמר שמואל: ודוקא באותה הפת. דאם לא כן, הא אין מערבין בתחילה בפת ^[129].

אמר רב אשי: דיקא נמי [שדוקא באותה הפת שקרא עליה שם מאתמול והשתא קא שתיק הוא דשרי. אבל לא שרי לערב בשני בפת אחרת, כיון דבעי למיקרי עלה שם עירוב השתא] - ממתניתין דידן, דקתני:

כיצד הוא עושה, מוליכו בראשון ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו; בשני מחשיך עליו, ואוכלו ובא לו.

הרי חזינן דבעינן שיערב בשני באותה פת שעירב מאתמול, ולפיכך איתא "ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו", וטעמא משום הכנה, וכדאמרן.

ומפרש תלמודא טעמא דרבנן [אביי ורבה בר חנן דקא מתמהי לעיל אהכנה דרבה] שלא חשו להך דיוקא:

דילמא התם - במשנתנו - עצה טובה קא משמע לן שלא יאבד ויפסיד פתו, ויטרח להביא אחרת, ולעולם אם רוצה יכול לערב אף באחרת.

מתניתין:

המשנה הקודמת עסקה בענין שבת ויום טוב אם הם מהוים קדושה אחת ויומא אריכתא, או שהם שתי קדושות.

ובמשנתנו יתבאר גדרם של שני הימים הטובים של ראש השנה, ונפקא מינה לענין עירובי התחומין שלהם.

לפי רש"י, נאמרה משנתנו ביחס לתקופה שלא נהגו בה שני ימי ראש השנה אלא בחוצה לארץ, אבל בארץ נהגו רק יום אחד, לפי קידוש החודש.

רבי יהודה אומר: ראש השנה, שהיה ירא שמא תתעבר, מי שנמצא בגולה, וירא שמא יעברו בית דין הגדול שבירושלים את חודש אלול, ויידחה ראש השנה - שלפי חשבונו - ביום אחד, ומטעם זה הוא צריך לנהוג שני ימים בקדושת יום טוב, והוא צריך לילך ביום הראשון לצד אחד וביום שני לצד אחר:

מערב אדם שני עירובין למזרח ולמערב, ואומר: עירובי שבצד מזרח יקנה לי שביתה ביום הראשון למזרח, ועירובי שבצד מערב יקנה לי שביתה ביום השני למערב.

או אומר [כפי רצונו לילך]: בראשון למערב, ובשני למזרח.

או מניח עירוב אחד [כשאין רצונו לילך אלא ביום אחד] ואומר עירובי בראשון, ובשני כבני עירי.

או עירובי בשני, ובראשון הריני כבני עירי.

ולא הודו לו חכמים, וכדמפרש טעמייהו בגמרא.

ועוד אמר רבי יהודה: מי שהיה לו בראש השנה כלכלה [סל] של פירות טבל, ואסור לו לתקנו ביום טוב [שאין מגביהין תרומה ביום טוב, דשבות דרבנן היא, וכדאיתא במסכת ביצה], אם רוצה לתקנו: מתנה אדם, ומגביה ממנה תרומה ומעשר על הכלכלה ביום טוב ראשון של ראש השנה, ואומר: אם היום חול [לפי שעיברו בית דין את אלול], הרי אלו תרומה ומעשר. ואם היום קודש [שלא עיברוהו] אין בדברי כלום.

ולמחר ביום השני מתנה שוב, ואומר: אם היה אתמול קודש ולא חלה הפרשתי, הרי הן תרומה ומעשר היום [שהרי אם אתמול קודש היום חול]. ואם היה אתמול חול וכבר חלו התרומה והמעשר, מה טוב.

ואוכלה לפירות הכלכלה ביום טוב שני של ראש השנה, שביום זה ממה נפשך חלו התרומה והמעשר.

וכן ביצה שנולדה בראשון - שאסורה באכילה ביום טוב, וכדאיתא בריש ביצה - תאכל בשני, דממה נפשך מותרת היא. שאם הראשון קודש, הרי עכשיו כבר חול ומותרת היא; ואם היום קודש הרי נולדה הביצה בערב יום טוב, ומותרת היא.

ולא הודו לו חכמים, וכדמפרש טעמייהו בגמרא.

רבי דוסא בן הרכינס אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה מזכיר בתפלתו גם של ראש חודש, ואומר ביום הראשון: "החליצנו [זרזנו והחליצנו, כמו: "ואנחנו נחלץ חושים לפני אחינו בני ישראל", שאמרו בני גד ובני ראובן על יציאתם למלחמה] ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה, אם היום אם למחר"! כלומר: בין שהוא היום ובין שיהיה מחר.

ולמחר הוא אומר: "החליצנו את יום ראש החדש הזה, אם היום אם אמש" ^[130].

ולא הודו לו חכמים, וכדמפרש בגמרא על מה פליגי, וטעמייהו ^[131].

גמרא:

שנינו במשנה: ולא הודו לו חכמים:

ומפרשינן: מאן לא הודו לו?

אמר מפרש רב: רבי יוסי היא.

דתניא: מודים חכמים [דסברי במשנה לעיל דף לח א דיום טוב ושבת הסמוכין זה לזה קדושת אחת הן ושביתה אחת לשתיהן, ופליגי על רבי אליעזר הסובר שתי קדושות הן, ושתי שביתות להן] לרבי אליעזר, בראש השנה, שהיה ירא שמא תתעבר, שמערב אדם שני עירובין, ואומר: עירובי בראשון למזרח ובשני למערב; או בראשון למערב ובשני למזרח; או עירובי בראשון, ובשני כבני עירי; או עירובי בשני, ובראשון כבני עירי.

ומשום דשני ימים טובים של ראש השנה רק מספק נוהגין אותן, ואם האחד חול השני קודש. ולפיכך כשתי קדושות הם, ושביתה נפרדת לכל יום.

רבי יוסי אוסר! ומשום שסובר רב יוסי, דמשני טעמים צריך לנהוג בגולה שני ימים של ראש השנה:

א. משום ספק שמא עיברו בית דין את חודש אלול, מפני שלא נראתה לבנה כדי לקדשה ביום הראשון.

ב. משום שלפעמים בית דין שבירושלים קובעים לנהוג שני הימים קודש בודאי, אף על פי שבאו עדים ביום הראשון שנראית הלבנה - וכמו שיתבאר.

וכיון שכן, הואיל ואפשר ושניהן קודש, וקדושה אחת היא, לפיכך אי אפשר לערב שני עירובין לשני ימים.

ומהאי טעמא נמי קתני במתניתין דידן שביצה שנולדה בזה אסורה בזה, ואסור לתקן הכלכלה על ידי תנאי, שהרי מספקא לן נמי, דילמא שני הימים קודש הן בודאי.

ואימתי קובעין בית דין שיהיו שני הימים קודש בודאי?

כשבאו עדים ביום השלשים של חודש אלול, לאחר זמן הקרבת תמיד של בין הערביים, להעיד שנראית הלבנה החדשה.

דקיימא לן שנוהגים קדושה ביום השלשים של חודש אלול, היות ויתכן שיבואו בו ביום עדים להעיד שראו את הלבנה, ויקדשו בית דין את החודש, ויהיה אותו היום יום טוב של ראש השנה.

ולכן, נוהגין בו קדושה מספק כבר מתחלת היום, עוד בטרם יבואו העדים.

אבל בבוקר, היו הלויים אומרים שיר של חול [שאף אם היה מתקדש החודש קודם תמיד של שחר, אין אומרים על התמיד אלא שיר של חול, שלא תיקנו לומר שיר אחר, כיון דברוב שנים חול הוא, רש"י ראש השנה דף ל ב].

וכשהגיע תמיד של בין הערבים, כיון שעדיין לא באו עדים, אומרים בו שיר של חול.

וכיון שאמרו כבר שיר של חול, נמצא שאם יקבלו בית דין את העדים אחר הקרבת התמיד של בין הערביים, יתברר שלא אמרו הלויים על התמיד את השיר הראוי לו.

ולפיכך, תיקנו חכמים, שאם יבאו עדים ביום השלשים של חודש אלול מן המנחה ולמעלה [שהוא זמן הקרבת תמיד של בין הערבים], שלא יהיו מקדשין את החדש באותו היום, אלא דוחין את קידוש החודש למחר, ורק מיום המחרת מונין קביעתו, כדי שבכך יוכלו לומר את שיר הראוי לתמיד בין הערביים ביום טוב.

ומכל מקום, גם בגמר יום שלשים ממשיכין לנהוג בו קדושה, כתחלתו, שכך תקנו חכמים, שיהו נוהגין אותו היום קודש ואפילו בגמרו של יום, ואף על פי שיודעין אז בודאות שידחה יום טוב ליום המחרת [אחר שהתקינו שאין מקבלין עדים] ולמחר הוא שיהיה קדש.

ונמצא שבגמרו של יום השלשים, לאחר שהגיעו העדים ולא קיבלו אותם, נוהגת בהם קדושה [מכח תקנת חכמים בודאי], ולמחרת גם נוהגת קדושה בודאי מעיקר הדין.

וכך אמר להן רבי יוסי לחכמים: וכי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה - שנוהגין גם אותו היום קדש וגם למחר קדש!

הערות

^[128] וראה בגאון יעקב שתמה: מאי קושיא?! התם תיקוני שדה וכניסה למרחץ בשבת אסירי, וכל מעשה שבשבת אסור הילוך נמי אסור. אבל הכא דלערב ברגליו בשתיקה בשבת שרי, הילוך נמי שרי. וראה בריטב"א ד"ה א"ל רבא.

^[129] וביאר הריטב"א: דהא דמבואר בדברי רב יהודה דדוקא אם עירב ברגליו או בפת ביום ראשון, הוא דשרי לערב ברגליו בשני, אבל אם לא עירב כלל אתמול אסור משום הכנה. היינו משום, דאף דאמרינן לעיל דהמערב ברגליו לא בעי אמירה, היינו דוקא "היכא דאיכא גלויי דעתא שהוא רוצה לקנות שם שביתה אבל בשלא עירב שם כלל מערב יום טוב, דילמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה שיש לו לצד אחר, וכיון שכן בעי אמירה". וראה מה שהוסיפו בזה בהגהות.

^[130] והטעם שאומר "אם היום אם אמש", כדי שלא יראה שקרן בתפלתו [רבינו יהונתן].

^[131] וראה רש"ש וגאון יעקב בגמרא בדף מ; אם מתנה גם על הזכרת ראש השנה.

לא יטייל אדם סמוך לצאת החג או השבת על פתח מדינה (העיר) כדי שיכנס למרחץ מיד. ולפי דבריך האם הדר ביה [היה חוזר בו] ממה שאמר לענין עירוב? שהרי נראה מכאן שאף הליכה בשבת לצורך מוצאי שבת היא כהכנה אסורה!

ודוחים ולא היא, ואין הדבר כן, אלא שמע ליה ולא הדר ביה [שמע את הברייתא הזאת ולא חזר בו] כי יש להבדיל בין המקרים. התם [שם] במהלך בסוף שדהו וכן בעומד סמוך לפתח המדינה — מוכחא מילתא [מוכח הדבר] לכל מי שרואה שמעשיו לצורך בדיקת צרכי שדהו או לשם כניסה מיידית לבית המרחץ, הכא [כאן] לגבי העירוב — לאו מוכחא מילתא [אין הדבר מוכח] שעשה מה שעשה לצורך העירוב.

שכן אי צורבא מרבנן הוא, אמרינן: שמעתא משכתיה [אם תלמיד חכם הוא, אומרים אנו הרואים: שמא ההלכה משכה אותו], שמתוך טרדתו בעיון בהלכה טייל ולא שם לב לאן הוא הולך. ואי [ואם] עם הארץ הוא, אמרינן: חמרא אירכס ליה [אומרים אנו: שמא חמור אבד לו], והריהו טורח לחפש אחריו ואין כל הוכחה במעשיו שכוונתו לקנות עירוב, שהרי אינו עושה כל מעשה הנראה לעין.

א גופא [לגופם של דברים שהזכרנו] אמר רב יהודה: עירב ברגליו ביום ראשון — מערב ברגליו אף ביום השני. ואם עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת אף ביום השני.

ואם עירב בפת בראשון ונאכל עירובו, יכול לשנות ולהיות מערב ברגליו בשני. אולם אם עירב ברגליו בראשון — אין מערב בפת בשני, כי מעיקרו של דבר שאין מערבין בתחלה ביום טוב לצורך השבת שלאחריו בפת שכן אסורה הכנה מיום טוב לשבת.

על מה שאמרו: עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת ביום שני, אמר שמואל: ובאותה הפת דוקא, אמר רב אשי: דיקא נמי מתניתין [מדוייקת גם כן משנתנו] כשיטת הסבר זו, דקתני [שכן שנינו]: כיצד הוא עושה? מוליכו בראשון, ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו. בשני, מחשיך עליו ואוכלו ובא לו, משמע שנוטל אותה פת עצמה.

ואומרים: ורבנן [וחכמים], שאינם מקבלים דברי שמואל אומרים שאין זו הוכחה, כי דילמא התם [שמא שם] במשנה עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] שלא יוכרח להכין עירוב נוסף אלא יוכל להסתפק בעירוב אחד.

ב משנה ר' יהודה אומר: ראש השנה, שהיה ירא אדם הגר בגולה שמא תתעבר ויהא ראש השנה שני ימים. שבזמן שבית המקדש היה קיים עשו את ראש השנה לפעמים יום אחד בלבד ולפעמים עיברו בית דין את החודש ונהגו שני ימים. ואם אדם אינו יודע כיצד יהא ראש שנה זו, ובשני הימים העשויים להיקבע כראש השנה הוא צריך ללכת בכל יום לצד אחר, אמר ר' יהודה שבמקרה זה מערב אדם שני עירובין, ואומר: עירובי יהא ביום הראשון למזרח, ובשני למערב. בראשון למערב ובשני למזרח. או עירובי יחול ביום הראשון, ובשני אהיה כבני עירי או עירובי יחול ביום השני, ובראשון אהיה כבני עירי. ולא הודו לו חכמים שאפשר לחלק כך בין שני ימי ראש השנה.

ועוד אמר ר' יהודה כיוצא בזה לענין שני ימי ראש השנה כשנסתפק שמא נתעבר החודש ויום זה עדיין יום החג: מתנה אדם על הכלכלה, על סל פירות של טבל שהיה לו, ביום טוב ראשון ואומר: אם היום קודש ומחר חול — הרי אני מפריש את המעשר רק מחר, ולא עשיתי היום מאומה. אם היום חול — הריני מפריש עכשיו את המעשרות הראויים. ואוכלה בשני, שהרי בכל אופן, אחד משני העישורים היה ביום חול.

וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בשני, מפני שוודאי אחד מן הימים חול הוא. ולא הודו לו חכמים אף בשני ימים טובים אלה.

ר' דוסא בן הרכינס אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, אומר: "החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום הוא אם למחר" שהרי אין הדבר נודע אלא לאחר חקירת בית דין. וכן למחר הוא אומר: "אם היום אם אמש היה ראש השנה ". ולא הודו לו חכמים שיזכיר בתפילתו לשון זו של תנאי.

ג גמרא מאן [מי הם] אותם חכמים ש"לא הודו לו"? אמר רב: המחזיקים בשיטת ר' יוסי היא, דתניא [שהרי שנינו בתוספתא]: מודים חכמים לר' אליעזר בשאלת ראש השנה ולענין שני עירובין, שהיה ירא שמא תתעבר, הרי מערב אדם שני עירובין, ואומר: עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, בראשון למערב ובשני למזרח. עירובי בראשון ובשני כבני עירי, עירובי בשני ובראשון כבני עירי. ור' יוסי אוסר.

אמר להן ר' יוסי לחכמים: אי [אין] אתם מודים שאם באו עדים שהעידו שראו את מולד הלבנה קודם לכן מן המנחה ולמעלה, לאחריה, ביום הראשון של ראש השנה, שאין אנו סומכים על עדותם לקדש היום בקדושת ראש השנה אלא אומרים שכיון שלא נתקבלה העדות בזמנה אין זו מקדשת את היום שעבר, ונוהגין אותו היום של ראש השנה קדש כביום חג ממש ואף למחר קדש, ואין זה מחמת הספק שאיננו יודעים באיזה יום קדש החג נוהגים שני ימים, אלא בשאיחרו העדים נוהגים מלכתחילה בשני הימים וכאילו היו יום אחד ארוך בלבד, משמע שקדושת ראש השנה בשני הימים קדושה אחת היא, ואין לחלק בה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a person may not stroll at the entrance to the city toward the end of Shabbat or a Festival in order to enter a bathhouse immediately upon the conclusion of Shabbat, then Rabba would have retracted his statement with regard to an eiruv. This baraita indicates that even walking on Shabbat for something one needs after Shabbat falls into the category of prohibited preparation.

The Gemara rejects this argument: And this is not correct. Rabba heard this baraita but did not retract his ruling, as a distinction can be drawn between the cases. There, in the baraita pertaining to one who walks to the end of his field, or one who strolls at the entrance to the city, it is clear to all observers that he is doing so in order to determine what work the field needs after Shabbat, or to enter the bathhouse immediately after Shabbat, respectively. Whereas here, with regard to an eiruv, it is not clear to others that one’s actions are for the purpose of establishing an eiruv.

The Gemara explains: If he is a Torah scholar [tzurva merabbanan], we, the observers, would say: Perhaps his study pulled him, i.e., he was engrossed in his study and was not paying attention to where he was going. And if he is an ignoramus, we would say: Perhaps he lost his donkey and went to look for it. His actions give no indication that he is going to establish an eiruv for the following day, as establishing an eiruv does not require any recognizable action.

The Gemara now examines Rav Yehuda’s statement itself, which was cited in the course of the previous discussion. Rav Yehuda said: If one established an eiruv with his feet on the eve of the first day, he may establish an eiruv with his feet on the eve of the second day as well. If he established an eiruv with bread that he deposited in the place where he wishes to acquire his place of rest on the eve of the first day, he may establish an eiruv with bread on the eve of the second day as well.

If he established an eiruv with bread on the eve of the first day, and his eiruv was eaten, he may change and establish an eiruv with his feet on the eve of the second day. However, if he established an eiruv with his feet on the eve of the first day, he may not establish an eiruv with bread on the eve of the second day, as one may not initially establish an eiruv with bread on a Festival for the sake of Shabbat because it is prohibited to prepare on a Festival for Shabbat.

With regard to the statement: If he established an eiruv with bread on the eve of the first day, he may establish an eiruv with bread on the eve of the second day, Shmuel said: Only with the same bread. Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise according to this understanding, as we learned: What does he do if a Festival occurs on Friday, and he wishes to establish an eiruv that will be valid for both the Festival and Shabbat? He brings the eiruv to the spot that he wishes to establish as his residence on the eve of the first day, and he stays there with it until nightfall, and then he takes it with him and goes away. On the eve of the second day, he takes the eiruv back to the same place as the day before, and stays there with it until nightfall, and then he may eat the eiruv and go away. The wording of the mishna indicates that he must establish his eiruv for the second day with the same bread that he used for the first day, as argued by Shmuel.

The Gemara adds: And the Rabbis, who do not accept the opinion of Shmuel, argue that this is no proof, as perhaps there, the mishna is merely teaching us good advice as to how one can rely on a single eiruv and avoid having to prepare an additional eiruv for the second day.

MISHNA: During the time period when the Jewish calendar was established by the court according to the testimony of witnesses who had seen the new moon, Rosh HaShana would be observed for only one day if witnesses arrived on that day, and for two days if witnesses failed to arrive and the month of Elul was declared to be an extended, thirty-day month. Rabbi Yehuda says: With regard to Rosh HaShana, if one feared that the month of Elul might be extended, and he wanted to travel in two different directions on the two days that could be Rosh HaShana, this person may establish two eiruvin and say: My eiruv on the first day shall be to the east and on the second day to the west, or alternatively: On the first day it shall be to the west, and on the second day to the east. Similarly, he may say: My eiruv shall apply on the first day, but on the second day I shall be like the rest of the inhabitants of my town, or alternatively: My eiruv shall apply on the second day, but on the first day I shall be like the rest of the inhabitants of my town. And the Rabbis did not agree with him that the two days of Rosh HaShana can be divided in such a manner.

And Rabbi Yehuda said further, with regard to the two days of Rosh HaShana that one observes because he does not know which is the real day of the Festival: A person may make a condition with regard to a basket of tevel produce on the first day of the Festival and say as follows: If today is the Festival and tomorrow is an ordinary weekday I will separate the teruma and tithes tomorrow, and I have performed nothing today; if today is an ordinary weekday, I hereby separate the appropriate teruma and tithes now. He may then eat the produce on the second day of the Festival, since one of his two acts of tithing was certainly performed on an ordinary weekday.

And similarly, an egg that was laid on the first day of the Festival may be eaten on the second day, since one of the days is certainly an ordinary weekday. And the Rabbis did not agree with him even with regard to these two days.

Rabbi Dosa ben Harekinas says: One who passes before the ark in the synagogue and leads the congregation in prayer on the first day of the festival of Rosh HaShana says: Strengthen us, O Lord our God, on this day of the New Moon, whether it is today or tomorrow. And similarly, on the following day he says: Whether Rosh HaShana is today or yesterday. And the Rabbis did not agree with him that one should formulate his prayer in this conditional manner.

GEMARA: Who are the Sages who did not agree with Rabbi Yehuda? Rav said: It is those who follow the opinion of Rabbi Yosei, as it was taught in the Tosefta: Even though the Rabbis disagree with him about a Festival and Shabbat that occur on consecutive days and say that one cannot make two separate eiruvin for the two days, they concede to Rabbi Eliezer with regard to Rosh HaShana that if a person feared that the month of Elul might be extended, he may establish two eiruvin and say: My eiruv on the first day shall be to the east, and on the second day to the west, or: On the first day it shall be to the west, and on the second day to the east, or: My eiruv shall apply on the first day, but on the second day I shall be like the rest of the inhabitants of my town, or: My eiruv shall apply on the second day, but on the first day I shall be like the rest of the inhabitants of my town. But Rabbi Yosei prohibits it.

Rabbi Yosei said to the Rabbis: Don’t you concede that if witnesses came from the time of minḥa and onwards on the first day of Rosh HaShana and testified that they had seen the new moon, we do not rely on their testimony to sanctify that day as Rosh HaShana; rather, since their testimony was not given on time, we observe that day as sanctified and also the following day as sanctified? This indicates that the two days of Rosh HaShana are not observed out of doubt as to which is the proper day; rather, it is as though the two days are one long day that are imbued with one unified sanctity. Therefore, it should not be possible to divide them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משמע דאית ליה למיזל ואע"ג דמכוון למיקנא מקום הא דתניא לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה וכיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד הוה הדר ביה. ודחינן לא לעולם הוה שמיעא ליה הא מתניתא (הוה) [ולא] הדר ביה דאמר התם מוכחא מלתא דאדעתא דהכי מטייל ולפיכך אסור. אבל הכא לא מוכחא מלתא (דצורבא) [דאי צורבא] מרבנן הוא האי דאזיל ויתיב התם מאן דחזי ליה א' שמעתא משכתיה ואתא הכא לעיוניה בה.

אי עם הארץ [הוא] א' חמרא אירכס ליה ואתא הכא לאהדוריה:

גופא אמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני.

עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. עירב (ברגליו) [בפת] בראשון מערב (בפת) [ברגליו] שני. עירב (בפת) [ברגליו] בראשון אינו מערב בפת בשני לפי שאין מערבין בתחלה בפת ביום השני.

עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. אמר שמואל ובאותו הפת. אמר רב אשי מתני נמי דייקא שאין מערבין בשני אלא בפת שעירב בו בראשון דתנן [כיצד] הוא עושה מוליכו בראשון כו':
מתני' ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב ב' עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח כו' ולא הודו לו חכמים ואוקימנא מאן לא הודו לו חכמים ר' יוסי דאמרינן ר' יהודה אומר לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים בהא דתניא מודים חכמים לר' אליעזר בר"ה שהיה מתיירא שמא תתעבר שמערב ב' עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח ושני למערב כו' ור' יוסי אוסר אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו יום קודש ולמחר קודש הנה אע"ג דנתעבר החדש תרווייהו קדושה אחת היא ורבנן התם לא נהגו קדושה בו ביום אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה (וליכא) [אי ליכא] סהדי אמרי' אי אתון סהדי מן המנחה ולמעלה הלא חול הוא.

ורבנן דילמא עצה טובה קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל: ואביי ורבא דמתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתניתין דדיקא כוותיה, דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא, אמרי לך הוא הדין בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדר, אלא עצה טובה קמ"ל שלא יאבד הפת ויטרח באחרת. והראב"ד ז"ל פירש דעל ר' יהודה ושמואל קאמר, כלומר: מאי קמ"ל מתניתין היא, ותריץ דילמא מתניתין עצה טובה קמ"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר מהו דתימא מתניתין עצה טובה קמ"ל משום הכי איצטריך. אבל השתא דקאמר ורבנן עצה טובה קמ"ל, משמע דקושטא דמילתא הכין דמתניתין עצה טובה בלבד קמ"ל, ואילו נאכל הראשון מערב בפת שני.

אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. לכאורה ודאי משמע דאף לאחר זמן הבית פליגי דאינהו לאחר החורבן היו. וסתמא לדידהו קאמרי ולא למאי דהוה. ואע"פ שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר שחרב הבית שמקבלין את העדים כל היום כולו (ר"ה ל, ב), מכל מקום מודה הוא שאם באו מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. וכיון שכן לר' יוסי כקדושה אחת הן וביצה אסורה, ולר' יהודה מדינא לא נהגו קודש אלא בחד מינייהו אלא שלא יזלזלו בו. והלכך (כרבה) [ביצה] נמי שריא דכשתי קדושות הן, וכדתנן וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. ואתיא הא דר' יוסי כטעמיה דרבא דאמר הכין בריש פרק קמא דביצה (ה, ב) ודלא כרבה דאמר התם (ה, א) מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. וזה קשה דא"כ רבה ורבא דפרק קמא דביצה בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה דהכא פליגי, וכי תימא הכי נמי, אם כן הוה להו לאיתויי התם הני תנאי.
ויש לומר דפלוגתא דר' יוסי ורבנן קודם תקנה היתה, וכדמשמע לישנא דמתניתין דקתני [ב]ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, וזה הענין אינו לאחר החורבן, שהרי התקין ר' יוחנן בן זכאי שמקבלין את העדים כל היום כולו, אלא ודאי בקודם החורבן פליגי, דלרבנן אפילו בזמן הבית שתי קדושות הן שלא נהגו קודש בשניהם אלא כדי שלא יזלזלו בהם, ולר' יוסי קדושה אחת הן.
ורבא ורבה דפרק קמא דביצה תרוייהו כר' יוסי סבירא להו ואליביה הוא דפליגי, אלא דלדעת רבה נפקא מינה לבני בבל שלא זזו מאיסורן הראשון, ואחר התקנה להם כקודם התקנה, משום דלא מינכרא להו מילתא, וכפירוקיה דפריק התם בפרק קמא דביצה (ה, א), דאקשינן ולרב ושמואל דאמרי שני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה, קשיא להו מתניתין דהתקין רבן יוחנן בן זכאי, ומשני רבה לא קשיא הא לן והא להו, כלומר: הא לן בני בבל שלא זזו מן האיסור הראשון ולא מוכחא לן מילתא, הא להו לבני ארץ ישראל דמוכחא להו מילתא. ורבא סבר דאף לבני ארץ ישראל נפקא מינה, דעיקר דברי ר' יוסי משום ארץ ישראל הוא, דכיון דמעיקרא היו נוהגין קודש בשניהם ולא מן הספק, שאילו באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, אפילו עכשיו אע"פ שמקבלין אותן כל היום כולו נוהגין היו בשניהם קודש ולאחר התקנה כקודם, אלא שהתקין ר' יוחנן בן זכאי לקבל מן המנחה ולמעלה כדי למנות למועדות מן הראשון, והלכך ביצה אסורה דקדושה אחת הן. והיינו דאמר רבא התם בפרק קמא דביצה (ה, ב) אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, כלומר: אפילו לבני ארץ ישראל שהתיר רבה, דמי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו'. והיינו נמי דאמר רבא לקמן (עמוד ב) דילמא הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר"ה לבני גולה, דמשמע דעיקר פלוגתא דר' יוסי ועיקר איסורו שבא להורות לדעת רבא היה לבני ארץ ישראל, וכטעמיה דפליג התם בפ"ק דביצה עליה דרבה ואמר מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש הלכך ביצה אסורה, וכמו שכתבתי בפ"ק דביצה (שם ד"ה אמר וד"ה ויש) יותר מזה בסייעתא דשמיא.

ורבנן דילמא עצה טובה קמ״ל יש שפרשו דה״ק ורבנן דהיינו רבי יהודה ושמואל מאי קמ״ל דהא ממתני׳ שמעי׳ לה דדוקא באותו פת ופרקינן דאי לאו רב יהודה ושמואל אלא הוה ס״ד דדילמא מחני׳ עצה טובה קמ״ל אבל ה״ה דשרי לערב בפת אחרת ולפי פי׳ זה לשון הגמ׳ בזה לישנא קיטא וקלילא הוא אבל רש״י ז״ל פי׳ ורבנן דמתמהי לעיל אמימר אדרבה דהיינו אביי ורבה בר בר חנן קשיא להו מתני׳ דלא שרי בפת אחר׳ אע״פ שכבר עירב מאמש דדילמא אפי׳ כי הא דלא הוי לכתחלה לגמרי הכנה היא משום דהוה אמירה ואלו לדידהו אפילו באמירה לא חשיבא הכנה כדאמרי׳ לעיל אלא דאינהו אמרי לך ה״ה בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדבר אלא עצה טובה קמ״ל שלא תאבד הפת ויטריח באחרת וזה יותר נכון:

מתני׳ ר׳ יהודה אומר י״ט של ר״ה שהיה ירא שמא תתעבר. פי׳ שהיה חושש שמא יהא אלול מעובר ויקבעו ב״ד ר״ה ביום ל״א ונמצא ר״ה שהיא שני ימים ומפני זה הספק מערב אדם שני עירובין פי׳ לשתי רוחות וכדפרשנא לעיל דסבר ר׳ יהודה דאפי׳ שני ימים של ר״ה שתי קדושו׳ הם: ולא הודו לו חכמים פי׳ דסבי׳ להו דקדושה אחת הם:

גמרא לא הודו לו אמר רב ר׳ יוסי היא. פי׳ ושנאוהו במשנה בלשון חכמים לפי שהלכה כמותו: ותנא דברייתא פריש דר׳ יוסי היא אמר להם ר׳ יוסי אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנח׳ ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש: פי׳ מפני התקנה שהתקינו כן בפרק קמא דביצה לפי שנתקלקלו הלוים בשיר. וטעמו דרבי יוסי בזה דבשלמא בשאין עושין שני ימים אלא מפני הספק ואלו נודע וודאי לא היו עושין אותו קדש הוו להו שתי קדושות וכאלו אחד מהן קדש והשני חול אבל עכשיו שבאו עדים ביום הראשון ורוצי׳ חכמים לדחותו ולקדש יום שני הרי זה ברור בלי ספק כי השני היא ר״ה והשני חול ודאי ומה שעושין שני ימים אינו מפני ספק אלא שרוצין להחמיר בו דכיון שהתחילו בו על דעת שיהא י״ט מן התורה שיבואו עדים קודם המנח׳ וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדשו הניחוהו בקדושתו כאלו הוא ועשאוהו עם השני כיומא אריכא אלא שהשני מן התורה וממנו מונין לכל המועדות והראשון מדבריהם וכיון שזה יארע בבית הועד לפעמים כל שנה ושנה עושין אותן בגבולין קדושה אחת שמא כך אירע בבי׳ הועד והוו להו כיומא אריכא וקדושה אחת מדרבנן מה שאין כן בשני ימים טובים של שאר המועדות כי לעולם אין עושין אותן בבית הועד אלא יום א׳ וכשעושין אותן שני ימים בשום מקום לא היה אלא מפני הספק שלא יודע קדוש ב״ד הילכך הוו להו שתי קדושות: ור׳ יהודה התם דלא לזלזלו ביה: פרש״י ז״ל כי כשנוהגין בראשון קדש אינו מפני לחלוק לו כבוד ולעשותו בקדושה אחת עם השני אלא כדי שלא יזלזלו בו לשנה הבאה שיאמרו אולי חול הוא שלא יבואו עדים קודם המנחה וכיון דמהאי טעמא הוא לא חשיבי כקדוש׳ אחת. ויש שפירשו דפלוגתא דר׳ יוסי ור׳ יהודה לאחרי החורבן הוה דהא אינהו לאח׳ החורבן היו והיכי הוו פליגי בדינ׳ דקודם החורבן דמאי דהוה הוה ושבקא לפרושי דינא דלאחר החורבן אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החורבן היא: ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב״ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום: ומיהו לא התקין כן אלא לענין ידיעת קביעות המועד על הודאי ושיהו מונין המועדות מן הראשון אבל מ״מ עדיין הניח הדבר על מכונו שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. ומ״ה ס״ל לרבי יהודה דלא חשיבי קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא משום דלא לזלזלו בהו. ורבי יוסי סבר שאפי׳ לא היה חורבן קדושה אחת הם כמו שהיו קוד׳ חורבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתי׳ הא דפלוגת׳ דאפליגי רבה ורב׳ דאפליגו בפ״ק דביצ׳ דרבה אמר מתקנ׳ ריב״ז ואילך ביצה מותרת ורבא אמר אפילו מתקנת ריב״ז ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבי יוחנן שאם באו עדים מן המנחה וכו׳ כדאי׳ התם: ושטה זו נראית קרובה והיא רחוקה דא״כ היה לן למימר התם דפלוגתא דרבה ורבא תנאי והיא ועוד היכי שבקי רבה לר׳ יוסי דנמקו עמו והלכה כמותו כדמוכחא סוגיין ואמר כר׳ יהודה: לפי׳ הנכון כמו שפר״י ז״ל כי מחלוקתן של רבי יהודה ור׳ יוסי קודם החורבן ורבה ורבא תרוייהו כר׳ יוסי סבי׳ להו ואיפליגו בלאחר החורבן אליבא דר׳ יוסי דהא ודאי לא איפליגו ר׳ יהודה ור׳ יוסי בקודם החורבן אלא משו׳ מאי דנפק מינה לדורם שהוא לאחר החורבן ואשכחן התם דהתם מודה רבה דלגבי בני בבל אף לאחר החורבן ביצה אסורה ולא אמר שהיא מותרת אלא לבני ארץ ישראל וכדפרכי׳ עליה התם והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. ופרקי׳ הא לן והא להו והטעם דלגבי ארץ ישראל כיון שנשתנה ענינים לאחר החורבן דקודם החורבן לא היו מקבלים עדות עדים לאחר המנחה ועכשיו לאחר החורבן מקבלים אותם נשתנה ענינה דלא להוו קדושה אחת כמו שהיו קודם החורבן דבדידהו ליכא למגזר משום שמא יבנה בית המקדש שכבר הם רואים שאין הענינים דומים זה לזה דבזמן החורבן הראשון מן התורה ובשעת הבנין השני מן התורה. אבל לגבי בני בבל לא נשתנה ענינים בכל יום כי אינם רואים קבלת העדים ואינם יודעים איזהו מן התורה ואיזהו מדבריהם לא קודם החורבן ולא לאחר החורבן וכיון שכן דינם שוה אף לאחר החורבן כמו קודם לכן להיות שניהם קדושה אחת משום גזירה שמא יבנה בית המקדש. ורבה פליג התם דאפי׳ לבני ארץ ישראל ג״כ כיון שהתקנה עדיין עומדת שלא להיות מקבלים עדים מן המנחה ולמעלה הרי נראה כאלו לא נשתנה ענינם וכיון שלא ישתנה דינם גזירה שמא יבנה בית המקדש נמצא כי לדברי רבה לא באו דברי ר׳ יוסי אלא ללמד לאחר החורבן על בני בבל ולדברי רבה באו ללמד על בני ארץ ישראל ג״כ וקי״ל כרבא. והא דפריש רבא לקמן גבי הא דתניא ור׳ יוסי אוסר וכו׳ ה״ק ר׳ יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר״ה בגולה ומשמע דמעיקרא קתני שהיה אוסר גם בגולה אזדא רבא לטעמיה כאלו לרבה לא אסר ר׳ יוסי כלום לאחר החורבן לבני ארץ ישראל וסופא דההיא מתני׳ כרב אשי יתרץ לה רבה כל זה מיסודו של ר״י הזקן ז״ל והוא הנכון:

המשנה השביעית ואינה מכונת הפרק אלא שבאה על ידי גלגול והוא שאמר ועוד אמר ר׳ יהודה מתנה אדם על כלכלה של פירות ביום טוב ראשון ואוכלה בשני. ופירשוה בגמרא כגון שהיו לפניו שתי כלכלות של פירות ושתיהן טבל והגיע יום טוב ולא נתרמו והרי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ואמר שמתנה אדם על אחת מהן ביום טוב ראשון ואומר אם היום חול למחר קדש תהא זו תרומה על זו ואם היום קדש ולמחר חול אין בדברי׳ כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר חוזר ואומר אם היום קדש ואתמול חול הרי נקנו ואם היום חול תהא זו תרומה על זו וקורא לה שם ואוכלה בשני.

וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים מפני שר׳ יהודה היה אומרן בראש השנה והרי חכמים סוברים שבראש השנה אינו כן שהרי קדושה אחת היא וכיומא אריכתא דמי והלכה כחכמים אלא שבשני ימים טובים של גליות מיהא מותר כמו שביארנו במקומו.

ר׳ דוסא אומר העובר לפני התיבה ביום טוב ראשון של ראש השנה אומר החליצנו ביום ראש החדש הזה אם היום אם למחר ולמחר אומ׳ אם היום אם אמש כלומר שצריך להזכיר של ראש חדש ובתנאי כדי שלא יעשה בתפלתו כשקרן ולא הודו לו חכמים שכל יום טוב שנעשה מספק אין צריך בדבורו תנאי שהרי יבאו לזלזל בו אלא שעושהו על חזקת שהוא קדש ודאי. ומכל מקום בזכירת ראש חדש אמרו שאינו צריך שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן שמאחר שבראש חדש כתי׳ זכרון הרי יום הזכרון כולל את שניהם ומכל מקום אומר את מוספי כמו שביארנו במקומו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה וכן ביצה כו' פי' לא הודו לו שתאכל אפי' בשני דקדושה א' היא כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש ולא הודו לו להקל ואפי' בראשון תאכל משום דאוכלא דאפרת הוא והשתא ניחא דמחליף דהכא וכ"כ התוס' בר"פ חבית ע"ש די"ל דא"כ הך ולא הודו לו גבי ביצה לא הוי כאינך ולא הודו דעירוב ודכלכלה דע"כ ליכא לפרושי בהו אלא להחמיר ומשום קדושה א' וק"ל:

בד"ה מודים חכמים כו' קי"ל נמי כוותיה דנולדה בזה אסורה בזה כו' עכ"ל בשבת וי"ט נמי סבר רב דנולדה בזה אסורה בזה והיינו משום הכנה כדאמרי' לעיל אבל בב' י"ט של ר"ה ליכא לאסור משום הכנה אי לאו משום קדושה א' וק"ל:

בד"ה אי אתם כו' וא"ת נהרדעי כו' לא ס"ל בהא כר' יוסי עכ"ל ולכאורה אין זה התירוץ מספיק לקושייתם דאכתי כמאן סברוה דלר' יהודה אפי' עברוה לא הוי קדושה א' ואי כר' יוסי הא קאסר הכא אפי' בבבל והיאך פליגי אדר"י וליכא להו מאן מתנאי דאית ליה כוותייהו ויש ליישב דהשתא סמכי בבבל אהני שאין עושין י"ה בבבל אלא יום א' דאזלינן בתר רוב שנים ולר' יוסי דאסר הכא בבבל קושטא הוא דעושין בבבל שני ימים י"ה דלא אזלינן בתר רוב שנים דה"נ אמרינן התם דרבא יתיב בתעניתא תרי יומי ודוחק ודו"ק:

בגמ' אמרינן חמרא אירכס ליה ובברייתא דקתני לא יהלך אדם לסוף שדהו וכו' ואמאי לא אמרינן נמי דלמא חמרא אירכס ליה כדהכא היינו משום דהתם הוא נשאר בשדה וכן גבי מרחץ ולכך מוכח מלתא דלצורך שדהו יצא אבל גבי תהום הוא חוזר לביתו אחר שישב שם מעט וקנה שביתה ולכך לא מוכחא מלתא:

רש"י בד"ה ורבי יוסי כו' ובתמיד של בין הערבים. נ"ב פי' אחר שבאו עדים:

בא"ד הסירותי מסבל שכמו. נ"ב פי' לפי שקאי על יוסף שיצא בראש השנה מבית האסורין.

בא"ד בשיר של חול תקנו כו'. נ"ב פירוש כמו בשחר מענין יומו:

במשנה החליצנו כו' את יום רה"ח כו'. ברא"ש ובהרר"י הגי' ביום רה"ח כו' והיא גי' נכונה לכאורה אבל ק"ל לישנא דאם אמש דהוי צועק לשעבר:

רש"י ד"ה ולא הודו לו (הג'). וקסברי לאו ספק הוא אלא יום א' הוא ר"ח. (ובגמ' מ) בד"ה להתנות פי' אלא סתמא לימא וכן יום המחרת וצ"ע:

גמ' ולא היא שמע כו'. נ"ב כיוצא במנחות דק"א א':

תוס׳ ד"ה אי. היינו דוקא לבני א״י ״כדמשני" התם כצ"ל:

מתני' ר' יהודה אומר [ר"ה שהי' ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין, ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, ועוד אר"י מתנה אדם על כלכלה של טבל ביו"ט ראשון של ר"ה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו, ולמחר אומר, אם אתמול קודש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו].
בגמ' עושה צריכותא, דאי אשמועינן ר"ה [דמערב ב' ערובין בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא לא, ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אימא לא צריכא].
תימא תינח לרב יוסף ולר' יצחק ריש ביצה, דטעמא דביצה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו אבל לאינך טעמי, דטעמא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר, וי"ל דס"ד דיהי' הביצה אסורה דנימא מגו דאתקצאי בין השמשות של יום שני קמ"ל דמגו מחמת יום שעבר לא אמרינן, וכמו שהעלו בתוס' פ"ק דסוכה (דף י' ע"ב).
וא"ת א"כ למה לא עביד בגמרא האי צריכותא גבי ביצה, ותיקש' הא מכלכלה נמי נשמע זה, דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, דאל"כ מאי מהני התנאי מ"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי, י"ל דלמ"ד בפ"ק דגיטין דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים, הוא מטעם שמא יבקע, לא נשמע מכלכלה, די"ל דע"כ לא חיישינן לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב"ן הוי דרבנן, דדוקא יין הוא דאורייתא כמ"ש הב"י א"ח בשמו, ל"ח לשמא יבקע, וא"כ לא אתקצאי בה"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש.
ומה דלא עביד בגמרא האי צריכותא גבי ביצה, משום דלרב משרשי' בגיטין שם דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה, ועי' לעיל (דף לו ע"ב) דמההיא דאיו משמי' דר"י מוכח דאפילו בדרבנן א"ב, א"כ כבר נשמע מכלכלה, דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, והגמרא נקט הצריכותא באופן דמספיק לכל אמוראים.
וא"ת א"א דר"י ס' י"ב ובכלכלה כיון דהוא מדרבנן ל"ח שמא יבקע, א"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני, יעמוד בה"ש שבין ב' הימים, ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו"ט דהא אם יום א' הוא י"ט בה"ש זה הוי בה"ש דאפוקי יומא, ואי יום ב' יו"ט הוי ביה"ש דעיולא יומא, י"ל דמה דל"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו באי אפשר בענין אחר אבל לכתחילה ודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל, אך עכ"פ מגו דאיתקצאי לא שייך בי', דהא אלו צריך לאוכלו בה"ש היה מותר, ע"י שיאמר מה שאני עתיד.
ובזה אתי שפיר הא דקשיא לי בביצה (דף ג') דר"י ורבינא סוברים בטעמא דר"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא, משום משקין שזבו, והוקשה להם דר"י אדר"י ולמה מיאנו בדעולא דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ורווחא טובא.
גם קושיית מהר"ש איידלס שם בתוס' מוחלפת השיטה, דתקשה דרבנן דר"י אדרבנן דר"י קשיא מאד ולדברינו אתי שפיר, די"ל דר"י ורבינא סוברים דטעמא דר"י בלוקח יין משום דא"ב, ואף דר"י סבר דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו או לא, מדפריך לאיו מ"ש לכאן ולכאן וכו'. א"כ מוכח מההיא דר"י דמהיום אם מתי דס"ל לר"י י"ב מ"מ י"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יברור כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרינן א"ב, וכחילוק התוס' בגיטין, ומש"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא"כ אייתרי בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן, אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י"ל כאוקימתא דעולא, דהם יכולים לסבור י"ב ולא נשמע מכלכלה, דהא יש תקנה בה"ש לומר מה שאני עתיד, ואצטריך בבא דביצה לאשמועינן דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר:

לא יטייל אדם. בשבת או ביו''ט סמוך לחשיכה עד פתח מדינה כדי להתקרב למרחץ להיות מזומן ליכנס כשתחשך מיד אלמא אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי אסור וגבי עירוב אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה בשתיקותא נמי הוה אסור: מוכחא מילתא. מאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכה ורחמנא אמר ממצוא חפצך וגו' (ישעיה נח) וכן בפתח המדינה אבל חוץ לעיר עד התחום לא מוכחא מילתא דלערובי לצורך מחר קאזיל ולא מסקי אינשי אדעתייהו אלא אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה שמהרהר בה ואין דעתו עליו: חמרא אירכס ליה. ואזיל לעיוני דאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו אבל מידי דאסיר ליה למיעבד בשבת אסיר ליה לזמוני נפשיה לההוא מידי: עירב בפת בראשון. ונאכל עירובו מערב ברגליו בשני: שאין מערבין בתחילה בפת. מי''ט לשבת משום הכנה דקרי ליה השתא שם עירוב: דיקא נמי. באותה פת דקרא עליה שם מאתמול והשתא קא שתיק אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרי שם עירוב השתא: ורבנן. אביי ורבה בר חנן דקא מתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתני' דדיקא כוותיה דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא: אמרי לך. דילמא מתני' עצה טובה קמ''ל הא דקתני נוטלו ובא לו שלא יאבד ויפסיד פתו ויטרח באחרת ולעולם אי בעי מערב באחרת ודקתני אין עירוב לשני בקנייה קמייתא קאמר אי לא הדר מערב: מתני' שמא תתעבר. בגולה קמיירי שמא יעשו ב''ד הגדול אלול מעובר ויהיו שני ימים טובים והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר: מערב שני עירובין. ומניחן בעי''ט זה לכאן וזה לכאן ואומר כו' כדלעיל: ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת הן: מתנה אדם על הכלכלה. של טבל בי''ט ראשון של ר''ה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו ואם היום קדש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה בי''ט דשבות דרבנן היא במסכת ביצה ולמחר אומר אם אתמול קדש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו ואם היום קדש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה: ולא הודו לו חכמים. דסברי דתרוייהו קדושה אחת היא ואין מגביהין בהן תרומה: החליצנו. זרזנו והחליצנו כמו נחלץ חושים (במדבר לב): אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום ואם מחר מחר: ולא הודו לו חכמים. בגמ' מפרש אי אתנאה קאי וקא סברי לאו ספק הוא אלא יום ראשון הוא ראש חדש או אזכרון קאי וקסברי דאין מזכירין של ר''ח בראש השנה: גמ' מודים חכמים. אע''ג דפליגי עליה דר''א בשבת ויו''ט הכא מודו דב' ימים טובים של ר''ה ב' קדושות הן דחד מינייהו חול ומשום ספיקא דלא ידעינן אי עברוהו ב''ד וקדשו ירחא ביום ל''א והוה ליה ראשון חול או ביום ל' נקבע והוי שני חול הוא דעבדי להו: ור' יוסי אוסר. דקסבר לאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום ל' ספק ביום ל''א לחודיה איתקון אלא אף משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקון דתרוייהו קדישי דאמור רבנן שהיו מצפין ביום ל' של אלול שמא יבאו עדים שנראית הלבנה בו ויקדשו ב''ד את החדש היום ונוהגין אותו היום קדש שמא י''ט הוא ותניא תמיד של ר''ה שחרית קרב כהלכתו תמיד של חול ושיר של חול המתוקן ליום בהשיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון כו' [תמיד פ''ז מ''ד] בתמיד של בין הערבים אומר שיר אחר הסירותי מסבל שכמו כדאמרינן בפרק בתרא של ר''ה (ד' ל:) ואם באו עדים אחר תמיד של בין הערבים שכבר קרב בשיר של חול תיקנו שיהיו מקדשין החדש מחר ומיום המחרת מונין קביעתו כדי לומר שיר הראוי לי''ט ומ''מ גמר יום שלשים נוהגין קדש כתחלתו שכך תקנו שיהו נוהגין אותו היום קדש ואפילו גמרו של יום ואע''פ שיודעין שידחה ליום המחרת ולמחר קדש והרחוקים מב''ד נוהגין שני ימים טובים לאו משום ספק נראית לבנה ביום ל' והוי שני חול ספק ביום ל''א והוי ראשון חול קא עבדי אלא משום שמא באו עדים אחר תמיד של בין הערבים ונהגו ב''ד שניהן קדש קא עבדי אלמא שניהן קדש: אי אתם מודים כו'. כדפרישית אלמא אנן דרחקינן מב''ד מספקא לן דילמא הכי הוה ותרוייהו קדש:

וכן ביצה שנולדה ביום ראשון. פי' לא הודו לו שתאכל אפילו בשני דקדושה אחת היא ובריש ביצה (דף ג.) דפריך למאן דגזר ביצה משום משקין שזבו קשה דר' יהודה דהכא אדרבי יהודה דפ' חבית (שבת קמג.) דתנן ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ומשני אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה צריך לומר ההיא דחבית מחליף דהך דהכא אם היה מחליף לא היה מרויח כלום דרבנן מחמירי טפי והא דאמר רבי יוחנן בפ' חבית (דף קמג:) הלכה כר' יהודה היינו לפי מה שהיתה המשנה שנויה כדאמר בהגוזל עצים (ב''ק ד' צו:) ולמאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר''מ ובלאו הכי אין סברא להפוך כאן כל הבבות ואין להאריך: מודים חכמים לר' אליעזר. תימה דסברת חכמים הפוכה ממה דקי''ל כרב דפסיק לעיל כד' זקנים דשבת וי''ט ב' קדושות הן ובב' ימים טובים של ר''ה קי''ל נמי כוותיה דנולדה בזה אסורה בזה והיינו אפכא מסברת חכמים: אי אתם מודים לי שאם באו עדים כו'. תימה לרבה דאמר בפ''ק דביצה (דף ה.) מתקנת רבי יוחנן בן זכאי שהתקין שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כולו ביצה שרי וכי לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה אלא בזמן שבהמ''ק קיים ולא לדורות וי''ל דנפקא מינה אף על גב דפליגי בא''י בזמן שבהמ''ק קיים כדמשמע לישנא דקתני שהיה ירא שמא תתעבר מ''מ נפקא מינה פלוגתייהו גבי לאחר חורבן לבני בבל דהא דקאמר רבה מתקנת ריב''ז ביצה שריא היינו דוקא לבני א''י כדקתני התם בהדיא הא לן והא להו לפי שיש להם היכירא שנשתנה להן המנהג אחר חורבן שהיו מקבלים עדות כל היום אבל לבני בבל שלא נשתנה להם המנהג דלעולם עושין ב' ימים ביצה אסורה דכמו שבזמן שבהמ''ק קיים היה נחשב להם ב' ימים קדושה אחת הוא הדין לאחר חורבן דאין ניכר להם שום שינוי בין קודם חורבן בין לאחר חורבן והא דקאמר לקמן וכן היה רבי יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות ומפרש רבא דה''ק וכן היה רבי יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר''ה בגולה לאו היינו אליבא דרבה דלדידיה עיקר פלוגתייהו בהכי אלא רבא לטעמיה דאמר פ''ק דביצה (דף ה:) אף מתקנת ריב''ז ואילך ביצה אסורה דמי לא מודה ריב''ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה פירוש סמוך לחשיכה כל כך שאין שהות ביום כדי לקבל עדות שנוהגין היום קדש ולמחר קדש שאע''פ שיודעין שלא יקדשוהו היום אלמא קדושה אחת היא שאע''פ שבטלה תקנתא ראשונה אחר חורבן שהיו מקבלין עדות החדש כל היום מסתמא לא בטלה לגמרי דבסמוך לחשיכה אין פנאי לקבל עדות ונוהגין אותו היום קדש כו' ורש''י ורבינו חננאל פירשו שם כל אחד ואחד לפי שיטת גירסתו