עירובין לח ע"ב

הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמְרִים עֵירַב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן אֵין מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן יוֹצֵא עָלָיו בַּשֵּׁנִי
אָמַר רַב הֲלָכָה כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים הַלָּלוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן וְאֵלּוּ הֵן אַרְבָּעָה זְקֵנִים רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סְתִימְתָּאָה וְאִיכָּא דְּאָמְרִי חַד מִינַּיְיהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וּמַפֵּיק רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סְתִימְתָּאָה
וְהָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ אֵיפוֹךְ
אִי הָכִי הַיְינוּ רַבִּי אֵימָא וְכֵן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְכוּ'
וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי רַבִּי רַבִּי תָּנֵי לַהּ וְלָא סָבַר לַהּ
רַבָּנַן נָמֵי תָּנוּ לַהּ וְלָא סָבְרִי לַהּ רַב גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא עָיֵיל רַב חִסְדָּא לְמִירְמָא דְּרַב אַדְּרַב מִי אָמַר רַב הֲלָכָה כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן
וְהָא אִיתְּמַר שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב רַב אָמַר נוֹלְדָה בָּזֶה אֲסוּרָה בָּזֶה
אָמַר רַבָּה הָתָם מִשּׁוּם הֲכָנָה
דְּתַנְיָא וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ חוֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אֶלָּא הָא דִּתְנַן כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ וּבָא לוֹ הָא קָא מֵכִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה מִי סָבְרַתְּ סוֹף הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב תְּחִלַּת הַיּוֹם קוֹנָה עֵירוּב וְשַׁבָּת מְכִינָה לְעַצְמָהּ
אֶלָּא מֵעַתָּה יְעָרְבוּ בְּלָגִין
בָּעֵינַן סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְלֵיכָּא
אֶלָּא הָא דִּתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין הָא בָּעֵינַן סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְלֵיכָּא
מִי סָבְרַתְּ דְּמַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן וּבְסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן לָא דְּמַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן וּבְסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה עֵירַב בְּרַגְלָיו יוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּרַגְלָיו יוֹם שֵׁנִי עֵירַב בְּפַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּפַת בְּיוֹם שֵׁנִי הָא קָא מֵכִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת
אֲמַר לֵיהּ מִי סָבְרַתְּ דְּאָזֵיל וְאָמַר מִידֵּי דְּאָזֵיל וְשָׁתֵיק וְיָתֵיב
כְּמַאן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי דְּאָמַר חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אֶלָּא בְּיָשֵׁן דְּלָא מָצֵי אָמַר אֲבָל בְּנֵיעוֹר דְּאִי בָּעֵי לְמֵימַר מָצֵי אָמַר אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר כְּמַאן דְּאָמַר דָּמֵי
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנִין לְאַבָּיֵי אִי הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמָר הָא דְּתַנְיָא לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם לְסוֹף שָׂדֵהוּ לֵידַע מָה הִיא צְרִיכָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

והרי זה "חמר - גמל". כלומר: כחמר וגמל גם יחד, [ועל דרך שנתבאר לעיל במשנה דף לה א].

רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים: ודאי קדושה אחת היא, ואם עירב ברגליו בראשון, אין מערב - כלומר: אין צריך לערב - ברגליו בשני; ואם נאכל עירובו ביום ראשון, יוצא עליו ביום שני.

אמר רב: הלכה כארבעה זקנים הללו המפורשים בסמוך, ואליבא דרבי אליעזר שבמשנתנו, [כלומר: שהם סוברים כרבי אליעזר], דאמר: שתי קדושות הן!

ואלו הן ארבעה הזקנים:

רבן שמעון בן גמליאל, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, ורבי אלעזר ברבי שמעון, ורבי יוסי בר יהודה סתימתאה [כינוי הוא לו, על שם שבהרבה מקומות סתם רבי המשניות כדעתו. וכן נקראים בכינוי זה, תנאים אחרים שסתם רבי כמותם].

ואיכא דאמרי: חד מינייהו רבי אלעזר סתם, שהוא רבי אלעזר בן שמוע, ומפיק [ויוצא מן הארבעה] רבי יוסי בר יהודה סתימתאה!

ותמהינן אמילתיה דרב, שמונה בין ארבעה זקנים הסוברים שתי קדושות הן, את רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: והא רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה איפכא שמעינן להו - בברייתא דלעיל - וסברי דקדושה אחת היא?!

ומשנינן: איפוך דבריהם שבברייתא, שלא אמרו: "אין" מערב ברגליו בשני, ו"יוצא" עליו בשני! אלא כך אמרו: מערב ברגליו בשני, ואין יוצא עליו בשני אלא הרי הוא כבני עירו אף לקולא, דודאי שתי קדושות הן.

ותמהינן: אי הכי, היינו רבי שבברייתא, דסבר נמי הכי, ובמאי פליגי עליה?!

ומשנינן: אימא: וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני; נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני!

ותו תמהינן אדרב: וליחשוב נמי בין הזקנים הסוברים שתי קדושות הן, את רבי דסבר הכי בברייתא דלעיל?!

ומשנינן: רבי תני לה בברייתא דהרי הוא כבני עירו לגמרי אם לא עירב שנית ביום שני, כדי לפרושי דברי רבי אליעזר שאין כאן חשש ספק, ולא סבר לה, דאיהו גופיה כרבנן סבירא ליה.

ותמהינן עלה: אי אמרת דרבי לא אתי אלא לפרושי דברי רבי אליעזר, רבנן - כלומר: רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה - נימא נמי, דתנו לה בברייתא כדי לפרושי דברי רבי אליעזר שהרי הוא כבני עירו אף לקולא, ומיהו לא סברי לה כמוהו?!

ומשנינן: רב גמרא גמיר לה [כך קיבל מרבו], דרבי - לפרושי אתי, וליה לא סבירא ליה, ורבנן דעת עצמם הוא דתנו בברייתא.

כי נח נפשיה דרב הונא [כשמת רב הונא] עייל רב חסדא [נכנס רב חסדא לבית המדרש] למירמא דרב אדרב [להקשות מדברי רב על דברי רב], והכי מקשה:

וכי מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים, ואליבא דרבי אליעזר דאמר: שתי קדושות הן?!

והא איתמר: שבת ויום טוב הסמוכין זה לזה - דקיימא לן שביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אסורה לבו ביום - רב אמר: נולדה בזה אסורה אף בזה.

וקא סלקא דעתין דטעמיה משום דקדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמיא, ותיקשי דרב אדרב?!

אמר רבה: התם דאסור - משום הכנה הוא דאסור.

כלומר: ביצה שנולדה היום - מאתמול הוא דנגמרה במעי התרנגולת, נמצא שכשנולדה בשבת "הוכנה" ביצה זו לאכילה ביום טוב, ולפיכך אסורה היא בשבת.

וכדתניא: כתיב: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". והיינו, דבעינן "והזמינו", וכגון שיאמר "מכאן אני אוכל למחר".

וכתיב "ביום הששי", וסתם ששי חול הוא, ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום, ובחול.

מכאן למדו: יום חול מכין לשבת, ויום חול מכין ליום טוב. ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב ^[124].

ותמהינן: אמר ליה אביי לרבה: לדבריך, דביצה אסורה משום הכנה. אלא הא דתנן במשנתנו: כיצד הוא עושה ביום טוב הסמוך לשבת: מוליכו לסוף התחום בראשון ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו; בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו.

היכי שרי לעשות כך?

והא כשקונה שביתה בסוף היום של יום טוב עבור שבת, קא מכין מיום טוב לשבת?! ^[125]

אמר מתרץ ליה רבה: מי סברת דבעלמא סוף היום של ערב שבת הוא שקונה עירוב, עד שתאמר שקנה שביתה ביום טוב לשבת?!

לא היא!

אלא תחלת היום הוא שקונה עירוב, ושבת מכינה לעצמה ולא יום טוב מכין לשבת.

ומתמה אביי עליה דרבה:

אלא מעתה, דתחלת היום קונה עירוב, תיקשי מתניתין דמייתינן לעיל דף לו א: לגין [שהוא] "טבול יום", שמלאו מן החבית של מעשר טבל [לתרומת מעשר], ואמר: הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך [אחרי שיטהר הלגין בבוא השמש] - דבריו קיימין [שלא נפסלה התרומה].

ואם אמר: עירבו לי בזה - לא אמר כלום! [כיון דמבעוד יום הוא טבל, ואינו ראוי אז לאכילה].

ולדבריך, שתחלת היום - שאז כבר נתקן הטבל - קונה עירוב, יערבו בלגין?!

ועל כרחך דסוף היום קונה עירוב, ועדיין טבל היה [וכדאמרינן נמי לעיל: "זאת אומרת: סוף היום קונה עירוב"].

ומשני רבה: [כדדחינן נמי לעיל, "זאת אומרת"]:

התם, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא שהרי מבעוד יום עדיין טבל הוי.

ותמה ליה אביי לרבה, דאמר, דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום:

אלא, הא דתנן במשנתנו: רבי אליעזר אומר: "יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה, מערב אדם שני עירובין", ביום טוב למזרח, ובשבת למערב!

תיקשי, היכי מהני העירוב ששם לסוף אלפיים אמה שבמערב עבור שבת?

והא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום, שיהא יכול לילך אצל עירובו מבעוד יום. וכיון שבעוד יום עדיין שביתתו לסוף אלפיים שבמזרח, אין יכול לבוא מבעוד יום לסוף אלפיים שבמערב לאכול עירובו, דהא הוי ליה חוץ לתחומו, ונמצא דליכא סעודה הראויה מבעוד יום, והיכי מהני העירוב? ^[126]!

ומשני ליה רבה: מי סברת דמיירי דמנח ליה לעירובו של יום טוב בסוף אלפים אמה מן העיר לכאן [למזרח], ומנח ליה לעירובו של שבת בסוף אלפים לכאן [למערב], שאינו יכול לבוא ביום טוב מעירוב לעירוב משום דהוי ליה חוץ לתחום?!

לא היא.

אלא הכא במאי עסקינן: דמנח ליה לעירוב של יום טוב בסוף אלף אמה מן העיר לכאן [למזרח, דמיירי, שלא הוצרך לילך חוץ לעיר אלא שלושת אלפים אמה]. ומנח עירובו של שבת בסוף אלף אמה מן העיר לכאן [למערב, דמיירי, שלא הוצרך לילך בשבת אלא שלושת אלפים אמה].

ונמצא שאין בין עירוב לעירוב אלא אלפיים אמה והעיר באמצע, ומיירי שחזר ולן בליל יום טוב בעיר, דכי האי גוונא חשבינן כל העיר שלן בה כארבע אמות בלבד, ומצי אזיל מבעוד יום לעירובו שבמערב.

ואכתי קא מתמה ליה אביי לרבה:

אלא הא דאמר רב יהודה: עירב ברגליו יום ראשון [ביום טוב] למזרח, מערב ברגליו יום שני למזרח ; עירב בפת יום ראשון למזרח, מערב בפת יום שני למזרח! [ויתבארו יותר דברי רב יהודה בסוף הסוגיא].

והשתא תיקשי: האיך מצי לערב ברגליו ביום טוב, ליום שני שהוא שבת?!

דקא סלקא דעתין דאין עירוב מועיל בשתיקה אלא כשמערב בשני בפת, אבל כשמערב ברגליו, בעי אמירה שיאמר "שביתתי במקומי". וכיון דלא מצי מכוין מתי הוא תחילת היום שהוא זמן קנית העירוב, צריך הוא לומר כן מבעוד יום, ותיקשי:

הא קא מכין באמירתו מיום טוב לשבת?!

וראה בריטב"א ד"ה אלא, מה שביאר החילוק בין פת לעירוב ברגליו ^[127].

אמר ליה רבה לאביי: מי האם סברת דבעינן דאזיל ואמר מידי?!

לא כך הוא.

אלא, דאזיל ושתיק ויתיב [שהולך ויושב ושותק] דלא בעינן אמירה. וכיון דשביתה עצמה אינה קונה אלא בתחלת היום וכדאמרן, אין כאן משום הכנה.

והוינן בה: כמאן אמר רבה דלא בעינן אמירה?

האם כרבי יוחנן בן נורי, דאמר: חפצי הפקר קונין שביתה.

דתנן לקמן דף מה א "מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה, יש לו אלפים אמה לכל רוח, דברי רבי יוחנן בן נורי. וחכמים אומרים: אין לו אלא ארבע אמות.

ואמרינן עלה בגמרא שם, לחד גיסא, דרבי יוחנן בן נורי סבר ש"חפצי הפקר", דהיינו כלים שאין להם בעלים, שחשכה להן במקום אחד, אף על גב שלא נתכוין אדם להקנות להם שביתה שם הרי הם קונין שביתה בעצמן, ואסור להוציאן חוץ לתחומן.

ומדמה רבי יוחנן בן נורי כלים שלא נתכוין אדם לקנות להם שביתה לאדם שלא נתכוין לקנות שביתה.

ורבה נמי, אטו נימא דמהאי טעמא הוא דסבר דלא בעי אמירה, דכרבי יוחנן בן נורי סבירא ליה?!

ומשנינן: אפילו תימא שדברי רבה לפי רבנן הם, למרות דפליגי התם ארבי יוחנן בן נורי

כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי, אלא בישן, דלא מצי אמר "שביתתי במקומי", ולכן לא קנה שביתה בהיותו ישן.

אבל בניעור, דאי בעי למימר מצי אמר, לא בעינן שיאמר בהדיא. אלא, אף על גב דלא אמר - כמאן דאמר דמי.

אמר ליה רבה בר רב חנין לאביי, על מילתא דרבה, דסבר דאילו הוה בעינן אמירה בעירוב היה אסור לקנות עירוב ביום טוב לצורך שבת, ואפילו הכי, כיון דלא בעי אמירה לא איכפת לן בהליכתו לקנות עירוב לשבת מבעוד יום:

אי הוה שמיע ליה למר [לרבה] הא דתניא:

כתיב "וכבדתו מעשות צרכיך, ממצוא חפצך", ללמד שהעיסוק ב"חפציך" בשבת אסור. לפיכך: לא יהלך אדם בשבת לסוף שדהו, לידע מה היא [השדה] צריכה לאחר השבת;

הערות

^[124] נתבאר על פי רש"י ביצה דף ב:. ואמנם דעת הרשב"א שם, דאין האיסור מפני שלא הוכן בחול, וכדברי רש"י, [דאם כן היה בדין לאסור אף אם לא היתה נגמרת מאתמול, כיון שסוף סוף לא נגמרה בחול], אלא ד"סעודת יום טוב ושבת חשיבא למהוי להו הזמנה. והלכך כל שתהא לה הזמנה אינו בדין שיזמין שבת ליום טוב ולא יום טוב לשבת, אבל הם מכינים לעצמן. וחול נמי לא חשיב, ולא שייך ביה הזמנה, והלכך ביצה שנולדה ביום שלאחר השבת או לאחר יום טוב, שריא, דלא שייכא הזמנה לסעודת חול". וראה גם בדברי בעל המאור שם.

^[125] ומבואר בראשונים דאביי לא אתי לפלוגי ולומר, דלית לן הכנה כלל. אלא פליג ארבה דסבר דאף בביצה שייך הכנה, ומדמי אביי הך מילתא לביצה.

^[126] ותמהו התוספות: ולאביי גופיה דסבר סוף היום קונה עירוב, תיקשי נמי הך קושיא. וראה ריטב"א וגאון יעקב.

^[127] וראה בתוספות ובראשונים ובגאון יעקב, דנתקשו: דמשמע דרוצה להוכיח מרב יהודה דליכא איסור הכנה, והא מעיקר דברי רב יהודה - וכמו שיתבאר לה בסוף הסוגיא - מוכח, דאדרבה רב יהודה סבר לאיסור הכנה, וראה שם.

הרי זה חמר גמל, כלומר, נמשך לשני צדדים מנוגדים ואין בידו מאומה, כי אין בידינו הלכה קבועה אם קדושה אחת היא ואם שתיים, ומספק מחמירים אנו עליו גם כאילו קנה עירובו, וגם כאילו לא קנה עירוב כלל.

רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים: עירב ברגליו בראשון — אין מערב ברגליו בשני אלא חל העירוב גם לצורך יום המחרת, וכן אם נאכל עירובו ביום הראשון — יוצא עליו בשני, ששני הימים קדושה אחת הם, ומלכתחילה נקנה לשני הימים.

אמר רב: הלכה כארבעה זקנים הללו, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' אליעזר שאמר: שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה שתי קדושות הן. ואלו הן ארבעה זקנים אלה: רבן שמעון בן גמליאל, ור' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה, ור' אלעזר בן ר' שמעון, ור' יוסי בר יהודה סתימתאה (שדבריו מופיעים הרבה לא בשמו אלא כסתם משנה). ואיכא דאמרי: חד מינייהו [ויש שאומרים: אחד מהם מארבעה זקנים] הוא ר' אלעזר, ומפיק [ומוציא] מן הרשימה את ר' יוסי בר יהודה סתימתאה [שסתמו דבריו]

ומקשים: והא [והרי] רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בר [בן] ר' יוחנן בן ברוקה איפכא [ההיפך] שמעינן להו [שמענו אותם אומרים] בברייתא, ולדעתם קדושה אחת היא! ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות.

ומקשים: אי הכי, היינו [אם כך, דבריהם הרי זה כדברי] רבי ובמה נחלקו? ומתרצים: אימא [אמור, תקן] שלא הובאו הדברים כדרך מחלוקת אלא יש לגרוס: וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' שאף הוא סבור כן.

ושואלים: וליחשוב נמי [ושיחשיב בין הזקנים הללו גם את] רבי שאף לדעתו שתי קדושות הן! ומשיבים: רבי תני לה [שנה הלכה זו] והוא עצמו לא סבר לה [כמותה] שמסר דברי הלכה שקיבל מרבותיו ולא דעת עצמו.

ומקשים: אם כן אפשר לומר רבנן נמי תנו לה ולא סברי לה [חכמים רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל גם כן שנו אותה ולא סברו אותה] ומה מוכיח לנו שזו שיטת עצמם? ומשיבים: רב גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] שארבעה זקנים אלה החזיקו בשיטה זו, ולא על לשון המשניות נסמך.

א מסופר כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב הונא, תלמידו המובהק של רב, עייל [נכנס] רב חסדא לבית המדרש למירמא [להקשות] מדברי רב על דברי רב: מי [האם] אמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא [ולשיטת] ר' אליעזר שאמר שתי קדושות הן?

והא איתמר [והרי נאמר]: שנחלקו האמוראים בדין שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, רב אמר: ביצה שנולדה בזה — אסורה בזה כשם שביצה שנולדה ביום טוב אסורה בו ביום, ומשמע שסבור הוא שקדושה אחת הן. ומצד שני אומר הוא שהלכה כשיטה האומרת ששתי קדושות הן!

אמר רבה: שיש לחלק בין הדינים: התם [שם] בענין ביצה — אין האיסור משום שקדושה אחת היא אלא משום איסור הכנה מיום טוב לשבת.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הפסוק: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה) שמשמעו: יום חול מכין לצרכי שבת, וכן חול מכין ליום טוב, ויש לדייק מלשון הכתוב כי רק ביום הששי, שהוא יום חול — עושים כן. ואולם אין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. ולכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה בשבת משום הכנה מקדושה אחת לקדושה שניה.

אמר ליה [לו] אביי: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כיצד הוא עושה בעירוב של שני ימים — מוליכו בראשון, ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו וחוזר למקומו. בשני מחשיך עליו, ואוכלו ובא לו. ואולם הא קא [הריהו] מכין מיום טוב לשבת, והרי לדברי רבה אסור הדבר משום הכנה!

אמר ליה [לו] רבה: מי סברת [האם סבור אתה] סוף היום קונה עירוב? לא, העירוב שהניח בין השמשות אינו נקנה (נקבע חוקית) ברגע האחרון של היום בערב השבת שיהא בכך משום הכנה אלא תחילת היום, בכניסת השבת, קונה עירוב, שלא עשה דבר ביום טוב ושבת מכינה לעצמה.

והקשה אביי: אלא מעתה שכך אתה אומר — יערבו בלגין שמילאהו אדם מתוך חבית של טבל ואמר עליו שיחשב לתרומת מעשר רק משחשיכה, ואם תאמר שתחילת היום קונה עירוב, אם כן מדוע נקבעה הלכה שאין לערב בלגין כעין זה?

ודוחים: שם, בלגין אין העירוב נקנה מפני טעם אחר, כי בעינן [צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי לפני חשיכה אין תוכנו של הלגין ראוי לשתיה, לפי שעדיין הוא טבל.

ועוד הקשה: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה — מערב אדם שני עירובין. הא בעינן [הרי צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי כיון שעירב במקום אחד הרי קנה שביתה באותו מקום ואין לו אלא אלפיים אמה משם, ואינו יכול לגשת ולאכול את העירוב המצוי אלפיים אמה מן הקצה האחר של העיר.

ודוחים: מי סברת דמנח ליה [האם סבור אתה שיהא מניח אותו, את העירוב ] במקום הרחוק ביותר שיכול להניחו בסוף אלפים אמה לכאן, ובסוף אלפים אמה לכאן? ואז אינו יכול להגיע מקצה זה לקצה זה? לא, אלא דמנח ליה [שמניח אותו] בסוף אלף אמה לכאן, ובסוף אלף אמה לכאן, שגם כאשר קונה שביתתו בצד אחד על ידי עירוב עדיין מותר לו ללכת למקום שהניח בו את העירוב האחר של יום המחרת.

ועוד הקשה אביי: אלא הא [זו] שאמר רב יהודה: עירב ברגליו ביום ראשון — מערב ברגליו יום שני, עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת ביום שני, הא קא [הרי הוא] מכין מיום טוב לשבת!

אמר ליה [לו]: מי סברת דאזיל ואמר מידי [האם סבור אתה שהוא הולך ואומר דבר] ועושה על ידי כך פעולה כלשהי של הכנה? לא כך — דאזיל ושתיק, ויתיב [שהוא הולך ושותק, ויושב] וממילא נקנה לו מקום שביתה מבלי לומר או לעשות דבר.

והקשה לו: אם כן כמאן [כשיטת מי] הלכה זו? לגבי קניית מקום, כשיטת ר' יוחנן בן נורי שאמר: אדם ישן קונה שביתה במקומו. ואף על פי שאינו אלא כחפצי הפקר מכל מקום חפצי הפקר קונין שביתה בעצמם ויש להם תחום לעצמם, ואין צורך שיקנה להם אדם שביתה במקום ידוע.

ענה לו: אפילו תימא רבנן [תאמר שדברי כשיטת חכמים] עד כאן לא שמענו פליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר' יוחנן בן נורי אלא בישן, דלא מצי אמר [שאינו יכול לומר] דבר, שהרי ישן הוא. ומשום כך אינו יכול לקנות שביתה באופן אחר. אבל בניעור, דאי בעי למימר מצי אמר [שאם היה רוצה לומר היה יכול לומר] לכן אף על גב [אף על פי] שלא אמר שהוא קונה שביתה, כמאן דאמר דמי [כמי שאומר נחשב].

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנין לאביי: אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא [אם היה נודע לו לרבינו רבה, זו ששנינו בברייתא]: לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה לעיבוד ולתיקון לאחר השבת, וכן כיוצא בו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This person is in the position of both a donkey driver, who must prod the animal from behind, and a camel driver, who must lead the animal from the front, i.e., he is pulled in two opposing directions. Since we are unsure whether the two days constitute one sanctity or two, he must act stringently as though the eiruv established for the first day is both effective and not effective for the second day, i.e., he must restrict his Shabbat movement to those areas where he would be permitted to go in both cases.

Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, say: If he established an eiruv with his feet on the eve of the first day, he need not establish an eiruv with his feet on the eve of the second day, as his eiruv remains effective for the second day as well. Similarly, if he had made an eiruv by depositing food in the place where he wished to establish his residence, and his eiruv was eaten on the first day, he may still rely on it and go out beyond the limit permitted to the rest of the inhabitants of the town on the second day, as the two days constitute one sanctity; from the outset, the eiruv acquired his place of rest for both days.

Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of these four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: When Shabbat and a Festival occur on consecutive days, they constitute two distinct sanctities. And these are the four Elders: Rabban Shimon ben Gamliel; Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka; Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon; and Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose opinions were often recorded as unattributed mishnayot. And there are those who say: One of them is Rabbi Elazar, and remove from the list Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose statements were often recorded as unattributed mishnayot.

The Gemara raises a difficulty: Didn’t we hear that Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, maintain the opposite opinion in the baraita cited above, namely that the two days constitute a single sanctity? The Gemara answers: Reverse the attributions in the baraita.

The Gemara asks: If so, this is exactly what Rabbi Yehuda HaNasi said. What is their dispute? The Gemara answers: Say that there is no disagreement between them, and the baraita should read as follows: And so too, Rabban Shimon ben Gamliel said that he agrees with what was stated above.

The Gemara now asks: Let us also count Rabbi Yehuda HaNasi among these Elders, as he too holds that the two days are distinct sanctities. The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi taught this opinion, and he himself did not hold it to be correct. He transmitted a ruling that he received from his teachers, but his own opinion was otherwise.

The Gemara raises a difficulty: If so, let us also say that the Rabbis, Rabban Shimon ben Gamliel, and Rabbi Yishmael also taught this law, and they themselves did not hold it to be correct. What proof is there that this represents their own opinions? The Gemara answers: Rav did not rely on the wording of these sources; rather, he learned by way of a definite tradition that these four Elders maintained this position.

The Gemara relates that when Rav Huna, Rav’s preeminent student, passed away, Rav Ḥisda entered the study hall to raise a contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav: Did Rav actually say: The halakha is in accordance with the opinion of the four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that when Shabbat and a Festival fall out on consecutive days, they constitute two distinct sanctities?

Wasn’t it stated that with regard to a case where Shabbat and a Festival occur on consecutive days, Rav said: An egg that was laid on one is prohibited on the other, just as an egg that was laid on a Festival day is prohibited on that same day? This statement indicates that the two days constitute a single sanctity. How, then, can he say here that the halakha is in accordance with the opinion that they are two distinct sanctities?

Rabba said that a distinction may be drawn between the cases: There, the egg is prohibited on the second day not because the two days constitute a single sanctity but because of the prohibition against preparation, i.e., because it is prohibited to prepare things on a Festival for Shabbat or on Shabbat for a Festival.

As it was taught in a baraita: The verse that states: “And it shall come to pass, on the sixth day, when they shall prepare that which they bring in” (Exodus 16:5), indicates as follows: On an ordinary weekday one may prepare what is needed for Shabbat, and similarly, on an ordinary weekday one may prepare what is needed for a Festival. However, on a Festival one may not prepare for Shabbat, and on Shabbat one may not prepare for a Festival. Therefore, an egg that was laid on a Festival is prohibited on Shabbat not because they constitute a single sanctity, but because it is prohibited to prepare on one sanctified day for another.

Abaye said to him: But what about that which we learned in the mishna: What does he do if a Festival occurs on Friday, and he wishes to establish an eiruv that will be valid for the Festival and Shabbat? He or his agent takes the eiruv to the spot that he wishes to establish as his residence on the eve of the first day, and he stays there with it until nightfall, and then he takes it with him and goes away. On the eve of the second day, i.e., on Friday afternoon, he or his agent takes the eiruv back to the same place and stays there with it until nightfall, and then he may eat the eiruv and go away, if he so desires. Isn’t he preparing on a Festival for Shabbat? According to Rabba, this should be considered a prohibited act of preparation.

Rabba said to him: Do you think that the eiruv acquires one’s residence at the end of the day, i.e., at the last moment of Shabbat eve, which in this case is a Festival, so that this would involve prohibited preparation? The eiruv acquires his residence at the beginning of the day, i.e., at the first moment of Shabbat, which means that no preparations were made for Shabbat on the Festival, and on Shabbat one may prepare for Shabbat itself.

Abaye asked: But if that is so, one should be able to establish an eiruv with flasks of wine that were filled from a barrel of first-tithe that was still tevel with respect to teruma of the tithe, and with regard to which one said: Let this wine in the flask be teruma of the tithe for the wine in the barrel only after nightfall. If you say that an eiruv acquires one’s residence at the beginning of the day, why was it determined that one may not establish an eiruv with such wine?

The Gemara answers: In that case the eiruv is not valid for a different reason: We require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none, as the wine in the flask remains tevel and therefore unfit for drinking until nightfall.

Abaye asked further: But what about that which we learned in a mishna: Rabbi Eliezer says: If a Festival is adjacent to Shabbat, whether before it or after it, a person may establish two eiruvin. Why are these eiruvin valid? Don’t we require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none? Since one established his eiruv in one direction for the first day, he can only travel within a two-thousand-cubit radius of that location. Therefore, if he established his eiruv for the second day in the opposite direction, he cannot access that eiruv during the first day.

The Gemara responds: Do you think that we are dealing with a case where he placed one eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in this direction, and he placed the other eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in that direction, and he is therefore unable to go from one to the other on one day? No, the case is that he placed one eiruv at the end of one thousand cubits in the this direction, and he placed the other eiruv at the end of one thousand cubits in that direction, so that even after acquiring his residence on one side of the town by means of the first eiruv, he can still go to the spot where he left the other eiruv for the second day.

Abaye raised yet another difficulty: But what about that which Rav Yehuda said: If one established an eiruv with his feet for the first day, he may establish an eiruv with his feet for the second day; and if he established an eiruv with bread on the first day, he may establish an eiruv with bread on the second day? Isn’t he preparing from a Festival to Shabbat?

Rabba said to him: Do you think that one must go and say something at the site of the eiruv, therefore performing an act of preparation? He goes, and is silent, and sits there, and he automatically acquires his residence without having to say or do anything. This does not fall into the category of prohibited preparation.

Abaye asked: In accordance with whose opinion do you say that nothing must be said when establishing an eiruv teḥumin? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: A sleeping person acquires a Shabbat residence in the spot where he is sleeping. Even though he is comparable to ownerless property, ownerless property itself acquires a Shabbat residence and has its own Shabbat boundary, and there is no need for a person to establish a residence for it in a particular spot.

Rabba replied: Even if you say that my statement is in accordance with the opinion of the Rabbis, the Rabbis disagree with Rabbi Yoḥanan ben Nuri only with regard to a sleeping person, who cannot say anything, as he is asleep. Consequently, he cannot acquire a Shabbat residence. However, with regard to one who is awake, since if he wanted to speak he could speak, even though he did not say that he is acquiring his Shabbat residence, he is considered as one who did say that statement.

Rabba bar Rav Ḥanin said to Abaye: If the Master, Rabba, had heard that which was taught in the following baraita: A person may not walk to the end of his field on Shabbat to determine what work and repair it requires, which will be done after Shabbat. Similarly,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מעתה יערבו בלגין היינו מתני' שהזכירוה לשעבר לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל כול':

רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים עירב ברגליו בראשון [אין] מערב ברגליו בשני נאכל עירובו בראשון (אינו) יוצא עליו בשני אמר רב הלכה כד' זקנים:
רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בר' שמעון סתימתאה ור' יוסי ב"ר יהודה סתימתאה וכולהו אליבא דר' אליעזר דאמר ב' קדושות הן ואקשינן והא רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה איפכא שמענא להו כלומר דלא כר' אליעזר דאמר ב' קדושו' הן דהא קאמרי עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני.

(אמר רב הלכה כד' זקנים. רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בר' שמעון סתימתאה ור' יוסי ב"ר יהודה סתימתאה) שמעי' מינה דקדושה אחת סבירא להו ופרקינן רב איפכא הוה תני לה להא מתניתא וכן היה רשב"ג אומר וכו' (לר' יוחנן בן ברוקה אחד) עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני כו'.

אי הכי היינו ר' ליחשוב נמי בהדי הני זקנים רב גמרי גמיר דר' מיתנא הוה תני להא מתניתא דב' קדושות הן ולא סבר לה הכי ומקשי רב חסדא מי אמר רב הלכתא ב' קדושות הן והא אמר רב שבת ויו"ט ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. ופריק רבא לעולם ב' קדושות הן והתם לא קאסר רב אלא משום הכנה דאין יו"ט מכין לשבת כ"ש שבת ליו"ט. ואלא הא דתנן כיצד עושה מוליכו בראשון וכו' מחשיך עליו ואוכלו ובא לו הא מכין. שקונה עירוב מיום [טוב] לשבת. ודחינן מי סברת סוף ע"ש קונה עירוב תחלת היום שהוא שבת קונה עירוב ושבת היא שמכינה לעצמה. (היכי) [אי הכי] אמאי בלגין טבול יום שמילאוהו מחבית של מעשר טבל כו' אם תחלת היום קונה עירוב אמאי לא עירב ומשנינן התם דבעינן סעודה הראויה מבעו"י וליכא דהא מבעו"י טבל הוה ואין מערבין בטבל.

אלא הא דתנן ר' אליעזר אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב ב' עירובין וא' עירובו הראשון למזרח והשני למערב הנה נמצא מניח עירוב מיו"ט לשבת שביו"ט היה במזרח וחזר בשבת במערב.

ומשני מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה במזרח ולבסוף אלפים אמה במערב שנמצא כאילו מעתיק העירוב מיו"ט לשבת דמנח ליה מערב יו"ט בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן.

ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. הא (מאי) [מכין] מיו"ט לשבת מי סברת דאזיל ברגליו ואמר מידי לא אלא אזיל ויתיב ושתיק וכן בפת וכיון דקדיש יומא קנה עירוב דכיון דאיבעי למימר שביתתי במקומי מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. וא' (מי) [אי] הוה שמיעא ליה לרבא דאמר מי סברת דאזיל ואמר מידי (דלא) [אלא] אזיל ושתיק.

ורמינהו שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה. ופרקינן:

התם משום הכנה. ורב חסדא דפריך ליה מינה לא הוי סליק אדעתיה טעמא דהכנה, משום דלדידיה לית ליה טעמא דהכנה וכדמשמע בהדיא בפרק שני דביצה דאמר התם שאני אומר אופין מיו"ט לשבת.

אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון וכו'. קשיא לי מאי קא מקשה ליה אביי לרב דאסר ביצה משום הכנה, דהא רב כר' אליעזר סבירא ליה ור' אליעזר הא אמר בהדיא לעיל בברייתא דאית ליה הכנה, ואפילו בהכנה מועטת כעירובי חצרות וכדכתבינא לעיל. וי"ל דאביי סבר דשלש הכנות [הן] יש הכנה גדולה דבידים כמניח עירובי תחומין לכתחילה מיו"ט לשבת דמיקנא רשותא הוא, וזו (בין) רבנן ור' אליעזר מודו בה וכדכתבינן לעיל (עירובין לח ע"א ד"ה גמרא). ויש הכנה קטנה והיא נעשית בידים כגון עירובי חצרות במערב לכתחילה מיו"ט לשבת, וזו היא שנחלקו עליה ר' אליעזר ורבנן, דר' אליעזר סבר דאף זו כיון שהיא נעשית בידים עכשיו לכתחילה להתירו בו למחר במה שלא היה מותר הרי זו הכנה ואסור, ורבנן סברי דאינה הכנה משום דעירוב רשותא בעלמא הוא. אבל הכנה דממילא כגון ביצה לאו הכנה היא לכולהו תנאי, וכדאקשי נמי עליה דרבה דהוא מריה דשמעתא התם בריש פרק קמא דביצה (ב, ב) וזו היא שקשה לאביי גם כאן. ומה שלא הקשה לו אם כן ביו"ט דעלמא תשתרי, כדאקשי ליה התם לרבה, משום דכבר תירץ ליה רבה גופיה התם גזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת. ואי נמי דילמא רב אית ליה נמי גזירת משקין שזבו ופירות הנושרין, ונפקא מינה ליו"ט גרידא ושבת גרידא, ולפיכך לא הקשה לו מההיא, והקשה לו מהא דתנן מוליכו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ומחזיר למחר, דאף זה כהכנה דממילא חשובה, משום דכיון שכבר היה מותר באותו רוח מאתמול וגם עכשיו אינו צריך לומר מידי אלא מחזירו שם ושותק דלקביעותיה הוא דהדר הרי זו כהכנה דממילא, ומשום הכי שרו ליה רבנן דאע"ג דאינהו נמי אית להו הכנה, והא דמיא לביצה וחשיבא מינה קצת, וכל מאן דשרי בהא ודאי שרי בביצה דממילא לגמרי. ואי משום הכנה ודאי משרא שרי, אלא דלרבנן ודאי אסירא משום דקסברי דקדושה אחת היא, ואסירא משום גזירת פירות הנושרין, אי נמי משום משקין שזבו. ואילו היו שתי קדושות נולדה בזה מותרת בזה, דליכא משום גזירה כלל, כפירות שנשרו מן הדקל ביו"ט שמותרין בשבת למאן דלית ליה הכנה דרבה, וכדאיתא התם בריש פרק קמא דביצה (ד, ב).
ועוד קשיא לי, מאי קא מקשה ליה אביי לרב מהא דתנן מוליכו בראשון, דההיא מתניתין רבנן היא וכיון דרבנן לית להו הכנה אפילו הכנה מועטת דבידים כעירובי חצרות וכדמוכח לעיל, דילמא מהאי טעמא הוא דשרו הכא. אבל ר' אליעזר דאית ליה אפילו הכנה דממילא לא סבירא ליה הכין אלא מיסר נמי אסר להחזירו, אלא מניחו מעיו"ט לשבת כדרך שאמר במערב לשתי רוחות. יש לומר דכיון דשמעינן ליה לר' אליעזר לעיל בברייתא דאמר להו לרבנן אי אתם מודים שהמערב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, שמעינן מינה דאף ר' אליעזר לא נחלק עם חכמים בדבר זה שהמערב בראשון לרוח אחת מערב בו בשני, ואפילו בפת נמי דמאי שנא. וא"ת אם כן ליקשי ליה מינה לרב דטפי הוי עדיף לאקשויי ליה מדר' אליעזר גופיה. יש לומר משום דבההיא לא איתפרש ביה בהדיא דמערבין בפת בשני, ודילמא הוי מתרץ דמערב ברגליו דאזיל ולא אמר מידי גריע אפילו מהכנה דביצה, אבל בפת כלל לא. אי נמי אביי לא הוי שמיעא ליה ברייתא, וכדמשמע בסמוך דאקשי מדר' יהודה דאמר עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ולא אקשי ליה מברייתא דר' אליעזר גופיה, ומכל מקום מקשה ליה מההיא מתניתין דקסבר דבהא לא פליגי כלל, כך נראה לי.

הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. וא"ת ומאי קושיא דשאני הכא דאע"ג דלא חזי לדידיה חזי נמי לאחריני, דהא חזי לכל בני עירו שלא עירבו, והוי ליה כמערב בתרומה לישראל וביין לנזיר. וי"ל דשאני תרומה דגופה לא חזיא לישראל והלכך כי חזיא לכהני שפיר דמי, אבל הכא דגופה חזי למערב אלא דלא אפשר ליה השתא למיכליה, בהא לא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי. ואי נמי שאני הכא דהוי ליה עירוב חוץ מתחומו והוה ליה כנתגלגל חוץ לתחומו דאינו עירוב, דלא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי אלא כשהוא עמו בתחומו אבל כשהוא חוץ לתחומו אין לו תורת עירוב כלל. וא"ת אם כן בר מן דין תקשי לן לר' אליעזר היאך שרי בכי הא, ועל כרחין אית לן לתרוצה בנותן בסוף אלף מכאן ובסוף אלף מכאן, ותו לא תקשי לן הא דסעודה הראויה. יש לומר דקסבר אביי דהא לא קשיא דקסבר ר' אליעזר דכיון שהוא בתוך תחום ביתו לשבת שפיר דמי, כך נראה לי.

ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני והא קא מכין. ומעירב ברגליו קא מקשה השתא, אבל מעירב בפת לא קשיא ליה השתא, דאיהו נמי מודה בהא דבפת לא צריך למימר מידי, דבפת לקיבעיה הדר, דאע"ג דשקיל ליה בראשון ומחזירה לביתו, לאו עקירה גמורה מדוכתיה היא, כיון דפת לאו מנפשיה קא שקיל מאן דשקיל ליה נמי דעתיה לאהדוריה, הלכך במחזירו לבד סגי ולא צריך למימר מידי. ואי משום דמכל מקום בנתינתו שם הפת דקא עביד מעשה, מיהא לא קשיא דכבר פריק ליה רבה דתחילת היום קונה עירוב. אבל ממערב ברגליו קשיא ליה, דהוי סבירא ליה השתא דכיון דגברא מינד נייד ומנפשיה קא אזיל כי הדר לביתיה השתא וחוזר ומחשיך שם למחר, אע"ג דלקיבעיה הדר ולא הכנה גמורה היא, מכל מקום הוא צריך לומר כאן תהא שביתתי, ולא גרע מהכנה דביצה דממילא. ופריק מי סברת דאזיל ואמר, לא דאף מערב ברגליו לקיבעיה הדר ואזיל ולא אמר מידי, ובהכי סגי ליה כיון דבדוכתיה קמא הדרא.
וא"ת ומאי קא מקשה לרב מהא דרב יהודה, דילמא ר' יהודה כרבנן סבירא ליה דלא מחמרי בהכנה כולי האי כר' אליעזר. יש לומר דרב יהודה מסתמא כרב דהוא רביה סבירא ליה, ושיטת התלמוד הוא להקשות בכי הא מדברי הרב לתלמיד ומדברי התלמיד לרב, כאילו מה שאמר זה אמר זה. וא"ת אי אפשר דר' יהודה בשיטת ר' אליעזר אמרה, דהא לר' יהודה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ואילו לר' אליעזר משמע דאפילו עירב בפת בראשון אינו מערב בפת בשני, דפת מילתא מוכחא טפי ונראה כמכין ואסור ואפילו במערב באותו פת עצמו, וכדמשמע בברייתא דקתני לעיל (עירובין לח ע"א) אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם איתא לימא סתם שאם עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגל ולמה פרט, אלא משום דסבירא ליה דרגל אין פת לא. לא היא, שאילו אמר כן הייתי אומר ולמה מערב בשני כיון שנתן עירובו שם בראשון ועדיין עירובו שם, והיתה תשובת השאלה הכא בשעירב ברגליו, אי נמי כשנאכל בראשון ואין לו תקנה קאמר, ולפיכך רצה לקצר ולגלות כל זה דרך קצרה, ואמר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם עירב בפת ונאכל עירובו בראשון אין לו תקנה ואינו יוצא בשני.
וכפירושי מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ז) דר' אליעזר סבירא ליה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ומפת היתה תשובה שהשיב לחכמים, דגרסינן התם: אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים לי שאם עירב בככר בראשון שהוא מערב בככר בשני, שאם אכלו בראשון שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני ע"כ. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לאחד מן הגדולים נוח נפש שדחה דברי ר' יהודה ואמר דלית ליה כר' אליעזר, דר' אליעזר לא מודה במערב בפת. ואני מה שנראה לי כתבתי. וא"ת למה הוצרך אביי לחזור אחר דברי ר' יהודה, לותביה מאותה ברייתא דר' אליעזר גופיה דאמר לעיל אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. יש לומר דדילמא ברייתא לא שמיע לה.

הכי גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר. כלומר: לרבה דמתרץ כל הנך תירוצי ואמר דמשום דלא אמר מידי שרי, אע"ג דאזיל התם מבעוד יום. ומסתברא נמי דרבה בר בר חנה נמי לא שמיע ליה ההיא ברייתא דר' אליעזר, דאי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה מהא, דהא אמרה ר' אליעזר בהדיא. ותמיהה לי מאן דפריק ואמר ולא היא שמיע ליה ולא הדר ביה, היאך לא אמר בהדיא שמיע ליה ולא הדר ביה, דהא ר' אליעזר גופיה אמרה בהדיא. ועוד דאפילו לרב יהודה הוה ליה לרבא בר חנן לאקשויי הכי דאמרה בהדיא. ומיהו יש ספרים דגרסי אי הוה שמיע ליה לרב יהודה. ומסתברא דהכי קאמר: אי אמרת בשלמא דהא לאו הכנה היא, אפילו כי אזיל ואמר שפיר, דאי משום דאזיל ואמר, כיון דבאותו רוח בעצמו שהיה מותר בו אמש הוא חוזר ואומר לאו מידי קא עביד. אלא אי אמרת דאי הוה צריך למיזל ולמימר מידי אסור ומשום הכנה, אפילו כי לא אמר מידי ליתסר דהא הכנה היא נמי בלא אמירה, דאמירה לא מעלה ולא מורידה, וכל שהוא אסור באמירה אסור נמי בלא אמירה, דהא מטייל בפתח מדינה אי נמי עומד בסוף שדהו לאו מידי קא אמרי ואסירי. אלא ודאי הכנה כזו אינה אסורה ואפילו לר' אליעזר, ומינה לביצה דשריא למאן דאמר שתי קדושות הן, דהכנה כזו אינה הכנה, כך נראה לי.

איפוך. פי׳ איפוך סברא דילי׳ ותני בריש׳ מערב ברגליו בשני ותאני בסופ׳ אין יוצא עליו בשני. אימא וכן אמ׳ רשב״ג פי׳ וה״ה דבעינן למתני סברא דרשב״ג מקמי סברא דר׳ יהודה אלא רב גמר׳ גמיר לה פי׳ לאו מסברא אמר לה אנא הכי גמיר לה דר׳ סבר כרבנן ורשב״ג ור׳ ישמעאל סברי כרבי אליעזר. אמר התם משום הכנה דתניא וכו׳ ולמאן דאית ליה הכנה דרב׳ אין אופין מי״ט לשבת מדאורייתא והא דשרו ליה רבנן בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל. ואיכא למידק דהא לעיל אמרי׳ ובכולה סוגיא דר׳ אליעזר אית ליה הכנה דרבה ואלו בערבי פסחים איכא מ״ד דלית ליה לר׳ אליעזר אופין וא״כ היאך אופין מי״ט לשב׳ בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל ואיכא למידק דהא לעיל דרבנן וי״ל דמ״ד התם דר׳ אליעזר לית ליה הואיל ס״ל דר׳ אליעזר לית ליה הכנה דרב׳ כלל מי״ט לשבת ומעירובי תחומין השיבו רבנן לר׳ אליעזר וטעמא דר׳ אליעזר משם מקני ביתא ושם פירשנו בו טעם אחר בס״ד:

א״ל אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה וכו׳ והא קא מכין מי״ט לשב׳ ואיכא למידק דמשמע דאביי לא ניחא ליה למימר דטעמא דרבה משו׳ הכנה ואמאי דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל דאית ליה הכנה ואפילו בעירובי חצרות כדאיתא לעיל וי״ל דאביי סבר טעמא דר׳ אליעזר לעיל משום מקני ביתא ובעירובי תחומין איתניא אי נמי דאביי סבר דגבי ביצה שנולדה בי״ט כיון דמידי דממילא הוא לית ביה משום הכנה ואפילו לר״א ואע״ג דסבר לה גבי עירובי חצרות דלא הוי אלא רשותא שאני התם דאיכא מעשה לכתחלה בי״ט אבל לא ביצה דאתיא ממילא ואלו איתא דגבי ביצה איכא משום הכנה היה דהוה לן למימר גבי עירוב ליטלו בראשון ולהחזירו בשני אלא ודאי משום דלא הוי לכתחלה שאינו צריך לחזור לומר כלום ולקבעי הדר משתרי וא״כ ה״ה לביצה: ואביי אזיל בהא לטעמיה דפריך במס׳ י״ט לרבה דסבר דאיסור בינה שנולדה בי״ט הכנה וקסבר שאין האיסור אלא משום פירות הנושרין ושאר טעמי דהתם והכין. ס״ל הכא. וא״ת מ״מ מאי קא מקשי מהא דרבנן דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל ואפשר כי היכי פליג בהכנה דעירובי חצרות פליגי בהא דביצה שנולדה ובאידך דמוליכו בשני. וי״ל דהא אשכחן במתניתא דלעיל דסבר ר׳ אליעזר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וה״ה שמערב בשני באותו הפת וכדכתיב לעיל: מיהו אין זה מספק דהא ודאי לא שמיעא ליה לאביי ההיא מתניתא מדלא מותיב מיניה ומותיב מדרבנן. והנכון דאביי מסברא משמע ליה דהא גריעא מהכנה דעירובי חצרות ואפי׳ לר׳ אליעזר לא פליג עלה ולית לן לאפושי פלוגתא בניהו בכדי הילכך אפילו לאביי בין רבנן בין לר׳ אליעזר כלהו אית להו הכנה דרבה אלא שאין ההכנות שוות דבהכנה גמורה בידים כגון עירובי תחומין ואין צ״ל אפיה ובשול אפילו לרבנן אסירא וכל שהיא הכנה גרועה כגון עירובי חצרות פלוגת׳ דר״א ורבנן כדקתני לעיל: וכל דאתי ממילא כגון ביצה שנולדה והמחזיר עירובו בי״ט ומניחו במקומו אפילו לר׳ אליעזר לא חשיבא הכנה:

ושבת מכינה לעצמה: פי׳ ומאי טעמא אמרינן בעלמא כי המבשל בשבת יאכל בשוגג או במזיד כדאיתא התם ואתיא אפי׳ למאי דקיימא לן בהכנה דרבה: ומיהא דאמרינן הכא מי סברת סוף היום קונה עירוב תחל׳ היום קונה עירוב דקדק ר׳ לעיל דכל מאן דס״ל הכנה דרבה בביצה שנולדה ס״ל נמי תחלת היום קונה עירוב כי היכי דלא תקשי ליה הא דתנן מוליכו בשני ומחשיך עליו:

אלא מעתה יערבו בלגין. פי׳ ואלו לעיל תנן שאין מערבין בו ודוחק הוא לומר דפליגי מתני׳ אהדדי והויא ההיא דלגין דלא כרבנן דהכא: ה״ג ואלא הא דתנן ר׳ אליעזר אומר מערב אדם שני עירובין הראשון למזרח והשני למערב והא בעי סעודה הראויה מבעוד יום וליכא וכן גרש״י ז״ל וה״פ דקס״ד דמיירי שנותן העירוב האחד לראשון בסוף אלפים אמה למזרח והעירוב האחד ליום שני לסוף אלפי׳ למערב וא״כ ביום הראשון שעירובו למזרח לא מצי אזיל לצד מערב והוה לי׳ אותו עירוב שבמערב סעודה שאינה ראויה לו: והקשו בתוס׳ דמאי קושיא דנהי דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכל בני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח וקיימא לן דמערבין לישראל בתרומה דאע״ג דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכהנים: תירצו בתוס׳ דהתם למאן דחזיא בבין השמשות חזיא מבעוד יום והכא להאי דחזיא ליה בין השמשות לא חזיא מבעוד יום וגירעא טפי דכיון דחזיא ליה בלילה מסתמא על דעת סעודתו דחזיא ליה קונה עירוב ולא על דעת דחזיא לאחריני ואין זה מחוור. אבל הנכון דשאני הכא דמאי דלא חזיא לדידיה מבעוד יום הוא לפי שאינה בתחומו ואין עירוב קונה לאדם חוץ מתחומו דה״ל נתגלגל חוץ לד׳ אמות דאע״ג דחזי לאחריני דקאי תוך תחומין אינו קונה לו: וא״ת מ״מ לאביי היכי ניח׳ והיאך קונה לו כשאינו בתחומו. וי״ל דאביי סבר דלדידיה כיון דמקלינן בעירוב דלא בעי סעוד׳ הראויה מבעוד יום מקיל נמי בהא כיון דמ״מ הרי הוא בתוך תחום עירו מה שאין במתגלגל חוץ לד׳ אמות שהוא חוץ גם לתחום עירובו ועוד דאע״פ שהוא חוץ לתחום אין בו אלא איסו׳ תחומין דרבנן וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון שיכול ליטלו ע״י שבות דרבנן וגם היא תוך תחום עירו חשבינן ליה עירוב כיון דסבי׳ לן דלא בעינן בעלמא סעודה הראויה מבעוד יום אבל למאן דסבר בעלמא דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא ודאי יש לאסור בזה שאינה מבעוד יום תוך תחומו ממש ואע״פ שהיא תוך תחום עירו ואע״ג דמצי אזיל להתם ע״י שבות:

ואלא הא דאמר רב יהודה עירב בראשון וכו׳. פרש״י ז״ל דקושיין ממערב ברגליו בשני דהוי מידי דמחזי לכתחל׳ ודמי להכנה וקס״ד דבעי׳ אמירה בשמערב משום דהוי מידו דניד. אבל ממערב בפת בשני לא קשיא ליה דפשי׳ ליה דההיא בשתיקה מערב בשני כיון שכבר התנה מערב י״ט דכי הדר לקבעיה הדר ויפה פרש״י ז״ל: ומיהו קי״ל מאי קא מקשי׳ לרב מדרב יהודה דילמא רב יהודה כרבנן ס״ל דלית להו הכנה דחצרות ואלו רב כר׳ אליעזר ס״ל ודילמא ר׳ אליעזר לית ליה הא דרב ואי משום דקתני לעיל אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכי הא דרב יהודה הא ודאי לא שמיעא ליה לא ההוא מתנייתא מדלא פריך מינה וקא פריך מדרב יהודה וי״ל דכיון דרב יהודה תלמידיה דרב הוא מסתמא מיניה גמיר לה ולא פליג עליה וא״כ שמעינן מינה דלר׳ אליעזר כשם שהתיר לערב ברגליו בשני כך התי׳ לערב באותו פת בשני כמו שהתי׳ רב וכדכתיב לעיל דאי לאו ה״ל רב יהודה דלא כרב רביה דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל בהא כדמוכחא סוגיא להדיא:

א״ל מי סבר׳ דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק. פי׳ שהמערב ברגליו אין צריך לומר כלום אלא שיהא בדעתו לקנות שם שביתה וסוגיין מוכחא דאפילו במערב לכתחלה ברגליו בע״ש או בי״ט סבי׳ לן דבשתיקה סגי ליה דהא פרכי׳ עלה כמאן כר׳ יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ופרקינן אפילו תימא רבנן וכו׳ ומאי קושיין נימא דעד כאן לא אמרינן הכא אלא שערב כבר בראשון והתנה אבל במערב לכתחל׳ אמירה בעינן אלא ודאי כדאמרן ותדע לך דהא אמרינן בסמוך שאם עריב בפת בראשון ואבד מערב ברגליו בשני והרי עירוב זה דלכתחל׳ הוא וכיון דקאמר במערב ברגליו בשני מכלל דבשתיקה סגי ואי לא הוה ליה מכין מי״ט לשבת וקשיא עליה דרבה אליבא דרב אלא ודאי כדאמרן. וא״ת א״כ דאפי׳ המערב בתחלה ברגליו בשתיקה סגי למה לא התיר רבי יהודה לערב לכתחלה בשני ואפי׳ שלא עירב כלל בראשון לא בפת ולא ברגליו ואלו איתא הוה מפ׳ לה דהא היה לה רבותא טפי. תירץ הריב״א ז״ל דלא אמרינן דמערב בשתיקה ברגליו אלא היכא דאיכא גלויי דעתא שהוא רוצה לקנו׳ שם שביתה כגון שזה עירב שם בראשון וגלי דעתיה דניחא ליה ביה גם ביום השני אבל בשלא עירב שם כלל מעי״ט דילמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה שיש לו לצד אח׳ וכיון שכן בעי אמירה ומעשה בא לפניו בארי שבא בספינ׳ בי״ט הסמוך לשבת ובי״ט לא הניחו לזוז ממקומו אבל בשבת התירו לו לצאת לפי שקנה שביתתו בלא אמירה דאנן סהדי דניחא ליה מידי דהוי אישן. נמצאת למד דמערב בפת בעי אמירה בתחלת עירב אבל כשמחזירו שם בשני אינו צריך אמירה דלקבעי הדר: אבל המערב ברגליו בלא אמירה סגי ליה ואפילו בתחלת עירוב ומ״מ כל שלא ערב בראשון כלל לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמיר׳ ולא בשתיקה דה״ל כמכין מי״ט לשבת:

א״ל רבה בר בר חנן לאביי לא שמיעא ליה למר. פי׳ לרבה הא דתניא לא יהלך אדם וכו׳ פי׳ דאסרי׳ אפי׳ בשתיקה כיון דאסור באמירה דאי שמיעא ליה הוה הדר ביה ממאי דקאמר לעיל דכשניטל ומחשיך עליו משום הכי מות׳ משום דלא בעי אמירה. ואע״ג דבאמירה חשיבא הכנה דשתיקה שרי׳ דאלמא דמילתא כי הא אע״ג דאסירא באמירה דמחזי כמכין אשתרי בשתיקה ואלו בהא מתניתא אסרי׳ בשתיקה מאי דאסיר באמירה ובשלמא לדידן לא קשיא דאנן סבי׳ לן דמשו׳ נותנו ומחשיך עליו משום דאפי׳ באמירה לא חשיבא כי הא הכנה כיון שכבר הלך שם מאמש: אבל לדברי שסובר דהתם אסור באמירה דחשיבא הכא ה״ל למיסר אפילו בשתיקה כדאסרי׳ הכא שתיקה כאמירה אלא ודאי דהכנה בההיא דעירוב בשני באותו פת עצמו לא חשיבא הכנה מי״ט לשבת אבל זו של שבת מסתברא דהויא לכתחלה נקני ודברו לא חשיבא כיון שעושה מעשה ללכת שם ופרקינן דהתם מוכחא מילתא פי׳ דלצורך מחר אזיל ושמעינן מינה שלא אסרו אלא ללכת לסוף שדהו: אבל ללכת לגנו שיש לו בתוך התחום מותר דמימר אמרי שהולך להתעדן שם וכדכתיבנא בפ׳ חבית לדעת ר״י ז״ל:

כבר ביארנו שמאחר שהם שתי קדושות אין עירוב האחד מועיל לשני. עירב ברגליו לראשון מערב ברגליו לשני נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני. צריך שתדע שאין עירוב ברגליו ועירוב הפת שוים (זה) והוא שהמערב ברגליו הוא שהולך לשם ומחשיך וקונה לו שביתה וכל שהוא יוצא משם וחוזר לביתו הרי הוא כמערב בפת שנאכל עירובו אחר שהוא מיטלטל לדעתו וכשהוא חוזר בשני ר״ל ביום טוב לשני לקנות שביתה לשבת הרי הוא מערב מבתחלה ונמצא שאין הפרש במערב ברגליו בין שהתנה לשני הימים ללא התנה שאפי׳ התנה פנים חדשות הן וכעירוב מתחלה ואעפ״י כן יכול הוא לערב ברגליו מיום טוב לשבת ולא מפני שעירב מאתמול ליום טוב שהרי אמרנו שאותו עירוב כבר נפקע כחו אצל השני עד שאילו היה צריך למערב ברגליו שידבר ויאמר כאן תהא שביתתי לא היה יכול לערב מיום טוב לשבת כלל שאין מערבין מתחלה מיום טוב לשבת אפי׳ עירב מערב יום טוב לראשון ואין אומרין בו לקבעיה הדר אלא שאפי׳ לא עירב מאתמול כלל יכול הוא לערב ברגליו מתחלה מיום טוב לשבת אלא שמערב ברגליו אינו צריך דבור ומכיון שהחשיך לשם קנה לו שביתה ממילא אחר שאינו ישן אלא ניעור שיש לומר בו שמכיון שיכול לאמרה כמי שאמרה דמי ואין כאן הכנה מצדו מיום טוב לשבת והכנה דממילא (אין) [יש] כאן שתחלת היום קונה עירוב ונמצא שבת מכינה לעצמה. ושמא תאמר והרי אמרו לא יהלך אדם בשבת בתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד אלמא הלוך עצמו אסור והיאך יערב מתחלה מיום טוב לשבת. (באלו) [שאני] שדה ומרחץ שמעידין על סבת הליכתו ויש כאן מראית העין אבל זה אין כאן חשש שאם הוא מן התלמידי׳ יאמרו שמעתא משכא ליה ואם עם הארץ יאמרו אחר חמורו הוא מחזר ואם מפני שהולך למחר חוץ לתחום יאמרו שמערב יום טוב עירב עירוב בפת אינו כן שכל שאין עירוב ראשון מועיל לו כל שמערב בפת מתחלה צריך דבור ומעתה כל שהתנה בעירובו הראשון שיהא לשני ימים כשמחזירו למחר על סמך דבור ראשון הוא מחזירו ואחר שאותו הפת בעצמו הוא שמחזיר לשם אינו צריך דבור שאין הפת מטלטל מדעתו אבל אם נאכל העירוב כשבא לערב בפת אחר הרי הוא כמי שלא עירב מערב יום טוב לראשון והרי הוא מערב מתחלה מיום טוב לשבת והוא צריך דבור ומתוך כך אין לו עירוב בפת לשני שאין אדם מכין מיום טוב לשבת ודבורו הוא הכנה הבאה מצדו אלא שאם רצה מערב ברגליו על הדרך שביארנו אבל באותו פת עצמו אין כאן הכנה מצדו והכנה דממילא הבאה על ידי חזרתו אעפ״י שהוא (שותה) [עושה] אין כאן [המה] שהרי תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה ומכל מקום כל שמערב בפת אעפ״י שתחלת היום קונה עירוב צריכים אנו לסעודה הראויה מבעוד יום.

ואם כן למדת על כרחך שזה שאמרו מערב שני עירובין אחד למערב ואחד למזרח אי אפשר להעמידה בשעירב בסוף אלפים אמה לכל רוח שאם כן הרי אין יכול לילך בראשון למקום עירובו השני שהרי הפסיד לאותו היום כל אמותיו שכנגד השני ואין כאן סעודה הראויה מבעוד יום ואעפ״י שראויה לאחרים מכל מקום כשם שאתה צריך לסעודה הראויה מבעוד יום כך אתה צריך שיהא עירוב מבעוד יום והרי מבעוד יום הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. (ופרשה) [ופירשוהו] בשמניח בסוף אלף לכאן ולסוף אלף לכאן ולהרויח עוד אלף אמה ונמצא שיכול לילך לשם בראשון שהרי נשארו לו אלף אמה לאותו צד.

ולביאור השמועה למדת שזה שאמרו עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו לשני הוא הדין אפי׳ עירב לראשון בשותק ולא עוד אלא אף לשתי רוחות כל שהם שתי קדושות. ומכל מקום כל גדולי המפרשי׳ כתבו בזו דוקא מרוח אחת שאם לרוח אחרת יראה כהכנה שהרי [אמרו] לא יהלך אדם בתוך שדהו וכו׳ והרי בכאן לא יאמרו שמערב יום טוב עירב שהרי ראוי הוא לצד אחר. וזה שאמר עירב בפת בראשון מערב בפת בשני [פי׳] באותה הפת שאינו צריך לדבור והוא הדין ברגליו בשתיקה [אבל] בפת אחרת לא שהרי צריך דבור. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני שאף בלא עירב לראשון כלל הדין כן. ובשתיקה עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שהרי לדיבור הוא צריך ונמצאת הכנה מצדו מיום טוב לשבת וכן שהוא כמקנא ביתא. ומה שאמרו בביצה נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה הוא ולא משום קדושה אחת כמו שביארנו במקומו. ויראה לי במערב ברגליו הואיל ואינו צריך דבור ר״ל שאינו צריך לומר שיקנה לו מקומו אפי׳ אמ׳ לא הפסיד:

מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה נחלקו בו ר׳ יוחנן בן נורי וחכמים שלדעת ר׳ יוחנן בן נורי קנה שם שביתה ויש לו אלפים אמה משם לכל רוח ולדעת חכמי׳ אין לו אלא ארבע אמות והלכה כר׳ יוחנן בן נורי וחפצי הפקר אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי הזוכה ודברים אלו יתבארו בפרק מי שהוציאוהו בע״ה:

גמרא דרב אדרב מי כו' והא אתמר שבת וי"ט רב אמר נולדה בזה כו' יש לדקדק בזה למאי דלא ס"ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי ליה טפי למרמי מדרב אדרב מתרתי פסקי בדין עירוב גופיה דהכא פסק כר"א דשבת וי"ט ב' קדושות הן ובפ"ב דביצה פסק רב דהלכה כת"ק דאמר י"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות וע"כ משום דקדושה א' הן כיון דלא אסיק אדעתיה איסור הכנה כמ"ש התוס' לעיל ואפשר [ב] דרב חסדא הכא לא הוה ידע ההוא פסקא דרב בפ"ב דביצה ודו"ק:

תוס' בד"ה והא בעינן סעודה כו' וי"ל דכמו שצריך בלילה דהיינו שעת קניית כו' עכ"ל ר"ל לפום הסברא דתחלת היום קונה עירוב צריך בלילה שעת קניית עירוב הוא ועירובו תוך התחום כך לענין סעודה הראויה מבע"י דקאמר הכא צריך שיהא הוא תוך תחומו אף מבע"י וק"ל:

בד"ה הא קא מכין כו' ברייתא דלעיל קתני לה דפליגי בה ר' יהודה ורשב"ג כו' עכ"ל ר"ל דממלתיה דברייתא טפי ניחא ליה לאקשויי ארבה מלהקשות ממלתיה דרב יהודה אדנפשיה וכתב בגליון והא דקא מייתי מלתיה דרב יהודה לפי כו' ר"ל לפי דברי התוס' דאברייתא דלעיל סמיך ופריך ארבה הא דנקט במלתיה רב יהודה ולא נקט הברייתא דלעיל משום שהיתה ידועה להם הברייתא דלעיל ממלתיה דרב יהודה כעין שכתבו התוס' לעיל שהוא הביא הברייתא מתחלה לבית המדרש וסיפא דמלתיה דרב יהודה אין מערבין בתחלה בפת ליתא בברייתא דלעיל וליכא לאקשויי אדנפשיה אלא מהך דאין מערבין ברגליו דקתני לעיל פריך לרבה ומהרש"ל הגיה בגי' לפי שלא היתה ידועה להם כו' אין צורך כי הדברים ברורים כמו שכתבנו וק"ל:

בתוס' ד"ה הא קא מכין וכו' עד וי"ל דהא דקאמר מערב ברגליו וכו' ברייתא דלעיל קתני לה וכו'. ותימה מה תירצו התוס' דהא ע"כ הא דמקשה אלא הא דאמר רב יהודה וכו' היינו הגופא דלקמן וקתני בסוף דבריו ואין מערבין לכתחלה בפת א"כ ש"מ אית ליה הכנה וא"כ תקשה לתחלת דבריו דאמר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני והא קא מכין וכו' ומה לי אם היא ברייתא או הם דברי רב יהודה עצמו סוף סוף אם ידע המקשה תחלת דבריו מהברייתא ידע ג"כ סוף דבריו מהברייתא דאל"כ לא הקשו התוס' כלום וא"כ אמאי לא פריך דברי הברייתא עצמה מרישא לסיפא ונ"ל לפרש דברי התוס' שר"ל שהמקשה לא ידע הגופא דלקמן שהגמרא מביא בשם רב יהודה ולא הקשה מדברי רב יהודה אלא הקשה מהברייתא דלעיל דקתני בפלוגתא דרשב"ג ורבי יהודה דקתני עירב ברגליו ביום א' מערב ברגליו ביום שני כו' כדלעיל ובאותה ברייתא לא קתני שאין מערבין בפת בתחלה ולכך לא הוה קשה להמקשה בדברי הברייתא מידי והא דכתוב בגמרא אלא הא דאמר רב יהודה כו' דמשמע שהמקשה הקשה מדברי רב יהודה המסדר הגמרא כתב כן מפני שרב יהודה ביאר הברייתא וסיים אותה והאריך בה בדברים שאין מבואר בהברייתא דלעיל כמו שהוא בגופא דלקמן ומה שאינו כתוב בברייתא דלעיל מה שהוסיף רב יהודה מפני שלא היתה ידועה להם עד שפירשה וסיימה ר"י לכך כתב הסדרן דברי הברייתא שהביא המקשה ג"כ בשם ר"י אבל באמת המקשה לא ידע מדברי רב יהודה ולא הקשה מדבריו כלום אלא הקשה מהברייתא דלעיל ודו"ק נ"ל:

רש"י בד"ה מערב כו' למזרח זה לסוף כו' וכל עירו מיהא מצי אזיל כו' כצ"ל:

בד"ה לא יהלך בשבת הס"ד:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' ועוד דמשמע התם דהדר ביה. נ"ב פי' רבה גופיה היה חוזר בו ע"ש בגליון לפי שלא היתה ידועה כו' כצ"ל: (עיין במהרש"א):

[ברש"י ד"ה והא קא מכין. ועירוב דפת שתיקה וממילא כו'. כצ"ל. ולשון רש"י שאצל הרי"ף ממילא בשתיקה] :

רש"י ד"ה מערב אדם שני עירובין כו' כיון דלן בה כד"א דמי. עי' לקמן דף ס ע"ב תד"ה אין אלו:

הרי זה חמר גמל. דלמא חדא קדושה היא וקנה עירוב לשני ימים והפסיד אלפים שכנגד עירובו וכאן לא קנה כלום אלא אלפים שהיו לו בלא עירוב ודלמא ב' קדושות הן ולא קנה עירובו אלא ליום אחד ודינו להיות בשני כבני עירו ואין לו כאן אלא אלפים וממה נפשך בהנך אלפים אמה משתרי: אין מערב ברגליו בשני. א''צ לערב דודאי קדושה אחת נינהו וכחדא יומא אריכא הוי: חד מינייהו ר' אלעזר. כל רבי אלעזר סתם בתלמוד שהוא תנא רבי אלעזר בן שמוע הוא: סתימתאה. קרי כל מי שראה רבי דבריו במקומות הרבה ושנאן במשנה סתם: איפכא שמעינן להו. לעיל: וכן א''ר שמעון. נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני: וליחשוב נמי רבי. דשמעינן ליה לעיל בהדיא: תני לה ולא סבר לה. ולדברי ר' אליעזר קאמר: רבנן נמי. הנך רבן שמעון ור' ישמעאל נהי דקתני וכן דלמא תנו ולא סברי לה: רב גמרא גמיר לה. מרביה דהנך ארבעה זקנים סבירא להו כר''א אבל רבי תני ולא סבר לה: מי סברת סוף היום. של ע''ש קונה עירוב דהוי יו''ט מכין לשבת: יערבו בלגין. לגין טבול יום דתנן לעיל בפירקין (דף לו.) שמילאהו מן החבית של טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בה לא אמר כלום אלמא סוף היום קונה עירוב ואכתי טבל הוא: ה''ג אלא הא דתנן ר' אליעזר כו'. הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא: מערב אדם שני עירובין. וקס''ד זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב וכי קנה לו יום ראשון למזרח אי הוה בעי למיזל למערב העיר פסיעה אחת לא מצי אזיל דממקום עירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח והרי מעירובו ועד עירו הוי אלפים וכל עירו מיהא מצי אזיל דכולה לדידיה כיון דלן בה כד' אמות דמיא ליה אבל טפי לא מצי אזיל ליה והיכי קני ליה עירוב דבמערב בבין השמשות הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום והא אי הוה בעי למיזל ומיכליה מבעוד יום לא מצי אזיל: בסוף אלפים. דתו לית ליה לצד שכנגדו ביום ראשון כלום: לא דמנח ליה בסוף אלף כו'. דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשה אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הילכך ביום ראשון אע''פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירובו שבמזרח עד עירוב שבמערב אלפים הוא דהוו: עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. לקמן מפרש באותו פת: והא קא מכין. כשמערב ברגליו בשני מיו''ט לשבת בשלמא מערב בשני בפת תרצת דתחילת היום קונה עירוב ועירוב דפת שתיקה ממילא קני אלא עירב ברגליו ס''ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבעוד יום ואישתכח דמכין באמירתו מיו''ט לשבת: רבי יוחנן בן נורי. לקמן במי שהוציאוהו קאמר דישן קונה שביתתו ואף על גב דהוי כחפצי הפקר בעלמא שאין אדם מקנה להם שביתה: בניעור גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר. לרבה דמתרץ ואזיל כל הנך תירוצי וקאמר דמשום דלא אמר מידי שרי ואף על גב דאזל התם מבעוד יום: לא יהלך. בשבת: לידע מה היא צריכה. אחר השבת:

אמר רבה משום הכנה דתניא. ר''ת מחק מספרו דתניא משום דאמר בריש ביצה (דף ב:) רבה לטעמיה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו ואי ברייתא היא מאי קאמר לטעמיה ואין זו קושיא דנקט לטעמיה משום דרבה הביא הברייתא תחילה לבית המדרש ואין להקשות מן הברייתא לרבי יוחנן דלית ליה הכנה בפ''ק דביצה (דף ד.) דילמא לא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא ועוד דאיכא פלוגתא דתנאי בפ''ק דביצה (דף ג.) ורש''י פירש בביצה דרבה לטעמיה דאמר אליביה באלו עוברין (פסחים מז:) דמוקצה דאורייתא מהאי קרא ולא נהירא ועוד דמשמע התם דהדר ביה: ואין יו''ט מכין לשבת. דקרא משמע ביום הששי שהיה יורד המן ואמר במדרש (מכילתא פרשת בשלח) דדרשינן שלא ירד מן לישראל בשבתות וימים טובים ויש מדרשים חלוקים דדרשי' ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן ובאתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים משמע דירד מן ביו''ט ולפי זה צ''ל דהששי משמע המבורר דהיינו חול כמו הירך המיומנת שבירך (חולין דף צא.): והא בעינן סעודה. וא''ת והא ראויה היא לאותן שבתחומו כמו שמערבין לישראל בתרומה כיון שראויה לכהנים וי''ל דכמו שצריך בלילה דהיינו שעת קניית העירוב שיהא הוא ועירובו תוך התחום דאם נתגלגל העירוב חוץ לתחום לא הוי עירוב ה''נ צריך שתהא תוך תחומו מבעוד יום והא דקאמר והא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא תימה דמשמע דניחא ליה אי לא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום ואע''ג דסבר סוף היום קונה עירוב ואמאי כיון דס''ד דמנח אלפים לכאן ואלפים לכאן היכי קנייה ליה סוף היום עירוב ושביתתו הא עדיין בסוף היום ד' אלפים רחוק מעירובו: הא קא מכין מיו''ט לשבת. וא''ת אמאי לא פריך לרב יהודה גופיה ממלתיה דנפשיה דע''כ אית ליה הכנה מדקאמר אין מערבין תחילה בפת והא קאמר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני וי''ל דהא דקאמר מערב ברגליו ביום שני ברייתא דלעיל קתני לה דפליגי בה רבי יהודה ורשב''ג והא דקא מייתי מלתיה דרב יהודה לפי שלא היתה ידוע להם תדע דלקמן קאמר אמלתא דרב יהודה אמר שמואל ובאותו הפת והיכי מפרש שמואל מלתיה דרב יהודה שהיה תלמידו אלא ודאי רב יהודה ברייתא קתני: כמאן כרבי יוחנן בן נורי. וא''ת והא ר' יוחנן בן נורי לא אמר אלא בישן חוץ לתחום אבל תוך התחום הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר וי''ל דהתם משום דסתמא דעתו להיות כאנשי אותה העיר:

עירובין לח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף לח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד