עירובין לח ע"א

דף לח - א

אי אתה מודה שיש לחוש שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע?! אמר להן: לכשיבקע!

מתניתין:

שביתתו של אדם נקבעת בכניסת השבת או החג למשך כל השבת או החג, ללא אפשרות לשנותה או לחלקה.

ונחלקו תנאים האם שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה קדושה אחת להם, ומקום שביתה אחד להם, בלי אפשרות לפצל את מקום השביתה בין הימים. או שתי קדושות הן, וניתן לפצל את מקום השביתה שלהם על ידי הנחת עירוב, או שני עירובים, באופנים שיתבארו במשנה שלפנינו.

רבי אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה, והיה צריך לילך ביום הראשון למזרח העיר, וביום השני למערבה, מניח אדם שני עירובין - האחד במזרח העיר והשני במערב העיר -

ואומר: עירובי בראשון! כלומר: עירובי שבמזרח יקנה לי בכניסת יום ראשון למזרח. ובשני יקנה לי עירובי שבמערב, למערב.

או שאומר: בראשון למערב ובשני למזרח.

או כשצריך לילך רק ביום הראשון חוץ לתחום העיר, וביום השני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן, ואינו רוצה להפסיד לא אלפיים של תחומו מן המזרח ולא אלפיים של תחומו מן המערב: מערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון, ואומר: עירובי יקנה לי רק ביום ראשון, וביום השני הריני כבני עירי; או כשצריך לילך רק ביום השני חוץ לתחום, אומר: עירובי יקנה לי רק ביום שני, וביום הראשון הריני כבני עירי שיש להם אלפיים אמה לכל רוח.

וטעמיה דרבי אליעזר: משום דסובר דיום טוב ושבת הסמוכין זה לזה אינם כיומא אריכתא, אלא שתי קדושות הן, ולכל חד יומא אית ליה חדא שביתה.

וחכמים אומרים: אי אפשר לחלק את שביתת שני הימים, כיון שקדושה אחת הן וכיום אחד ארוך הם נחשבים.

אלא: או מערב שני עירובין לרוח אחת בשני הימים, או אינו מערב כל עיקר, ובשני הימים הרי הוא כבני עירו.

וחוזרת ומבארת המשנה: או מערב שני עירובין לשני ימים לרוח אחת, או אינו מערב כל עיקר.

[והיינו הא דקאמר תחילה: או מערב לרוח אחת. ובגמרא מפרש למה לי תרתי.

עתה מבארת המשנה לפי חכמים כיצד יעשה שיהיה העירוב מועיל לשני הימים. וכאמור, לאותו מקום שביתה!?

הנחת המשנה היא, שלפי חכמים, למרות ששבת ויום טוב הם קדושה אחת ויומא אריכתא, בכל זאת צריך לחזור ולקנות עירוב גם בכניסת היום השני.

אם היתה שבת אחר יום טוב: מוליכו השליח של המערב בכניסת יום ראשון לסוף אלפיים אמה, ומחשיך עליו [נשאר באותו מקום עד שתחשך, ויקנה שביתה למשלחו לאותו היום], ונוטלו לעירוב כדי שלא יאבד עד כניסת היום השני [כי אם יאבד לא יהיה לו קנין עירוב למחר], ובא לו לביתו ^[121].

ושוב בא למקום עירובו למחרת, ביום טוב, לפני כניסת השבת, עם העירוב שהניח אתמול, ומחשיך השליח עליו [על העירוב שמביא לשם] ואוכלו שם אם ירצה, ובא לו לביתו בלא העירוב, שהרי שבת היא.

ואם אינו עושה על ידי שליח אין צריך עירוב כלל. תוספות יום טוב.

ונמצא השליח משתכר הן בהליכתו, שמרויח למשלחו את אפשרות ההליכה באמצעות העירוב למחר, וגם משתכר השליח באכילת עירובו, במקום הנחתו.

וביאר רש"י: וביום טוב שחל להיות לאחר השבת, שאין יכול להוליך עירובו בשבת בשביל יום טוב, כיצד יעשה:

מוליכו בראשון, בערב שבת, וחוזר והולך לשם בשני, בשבת עצמה, לראות אם קיים עירובו, ומחשיך עליו, ואוכלו שם או בביתו.

ואם נאכל עירובו בראשון, הועיל לו עירובו רק ליום הראשון, ואין עירובו מועיל לשני. וטעמיה דחכמים מפרש לה בגמרא.

אמר ותמה (להן) [להם] רבי אליעזר: כיון שאתם אומרים שצריך להניח בשני הימים עירוב, ואם נאכל עירובו בראשון אין מועיל לו העירוב לשני, על כרחך מודים אתם לי שהן שתי קדושות!

שאם קדושה אחת הם, הרי זה כמי שנאכל עירובו אחר בין השמשות, שקנה שביתה לכל אותו היום.

וכיון שגם אתם סוברים ששתי קדושות הן - למה לא יערב כל יום לצד אחר?!

גמרא:

שנינו במשנה: וחכמים אומרים: או מערב לרוח אחת, או אינו מערב כל עיקר; או מערב לשני ימים, או אינו מערב כל עיקר:

ותמהינן: למה לי תרתי?

והרי הא דתנן תחילה "או מערב לרוח אחת"

- מאי ניהו [מה מובנו]? בהכרח, שיערב רק לרוח אחת לשני ימים!

וכמו כן הא דתנן לאחר מכן "או מערב לשני ימים" - מאי ניהו? מובנו, בהכרח, שמערב רק לרוח אחת!

ותיקשי מה הוסיף התנא בדבריו, והרי - היינו דבריו קמייתא?!

ומפרשינן: הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר:

וכי אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד, חציו לצפון וחציו לדרום, [או חציו לצפון, וחציו כבני העיר, ריטב"א].

אלא: "או מערב לרוח אחת [לכל היום], או אינו מערב כל עיקר"?!

אמר להן רבי אליעזר: אבל [אמת! וכמו דמתרגמינן "אבל" שרה אשתך יולדת לך בן - בקושטא].

אמרו לו: כשם שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום, כך אין מערבין לשני ימים - ליום טוב ושבת הסמוכין זה לזה - יום אחד למזרח ויום אחד למערב. אלא: "או מערב לשני ימים [לרוח אחת], או אינו מערב כל עיקר" ^[122]!

ומבארת הגמרא טעמא דרבי אליעזר: לא דמי.

התם - ביום אחד - קדושה אחת היא, ולפיכך אי אפשר לחלק את העירוב.

אבל הכא - ביום טוב ושבת - שתי קדושות הן!

ומביאה הגמרא ברייתא שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים באופן דומה.

אמר להן רבי אליעזר ^[123]:

וכי אי אתם מודים שאם עירב ברגליו [שהלך לסוף אלפיים אמה, ושבת שם] ביום ראשון, אין מועילה לו הליכתו אלא לקנות שביתה בראשון. ומערב ברגליו שוב ביום שני אם רוצה לילך מתחום העיר אף ביום שני.

או אם נאכל עירובו ביום ראשון - הרי מודים אתם לי - שאין יוצא עליו ביום שני!

אמרו לו: אבל! אכן בכך אתה צודק.

אמר להם רבי אליעזר: הא לאיי, אם כן, כדבריכם, הרי שתי קדושות הן, ולמה לא יערב שני עירובין לשתי רוחות?

ומפרש תלמודא טעמא דרבנן [ריטב"א]:

ספוקי מספקא להו אם שתי קדושות הן או קדושה אחת.

ולפיכך אזלינן הכא - שלא לערב שני עירובין - לחומרא, דשמא קדושה אחת היא!

והכא - שלא לסמוך על עירוב שנעשה בראשון - לחומרא, דשמא שתי קדושות הן.

אמרו תמהו לו חכמים לרבי אליעזר [ברייתא שם, ריטב"א]: וכי אי אתה מודה, שאין מערבין בתחילה, כשלא עירב בין השמשות של ערב יום טוב [מפני שלא הוצרך לצאת, ונתחדש לו צורך לצאת בשבת], מיום טוב לשבת?!

אמר להן: אבל!

אמרו לו: הא לאיי, אם כן סובר אתה דקדושה אחת היא! והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום, אם לא עירב בין השמשות. וכיון שכן, איך מערב חצי יום לכאן וחצי יום לכאן?! ומפרש תלמודא טעמיה דרבי אליעזר: התם, הא דלא מהני לערב ביום טוב בתחילה לשבת, טעמא הוא משום הכנה, שנמצא מכין מיום טוב לשבת [וכדיליף בעמוד ב' רבה מקרא ד"והכינו את אשר יביאו", שאין יום טוב מכין לשבת, ראשונים], ולא משום דחד יומא הוא.

תנו רבנן: עירב ברגליו ביום ראשון - של יום טוב ושבת הסמוכין זה לזה - מערב ברגליו, כלומר: צריך לחזור ולערב ברגליו שוב ביום שני.

נאכל עירובו ביום ראשון - אין יוצא עליו ביום שני, אלא הרי הוא כבני עירו, ואין צריך לחשוש שמא קנה לו עירובו שבראשון אף לשני ונמצא שאסור לצאת מן העיר לצד שכנגד עירובו. דודאי שתי קדושות הן ואין עליו חשש ספק, דברי רבי.

רבי יהודה - פליג על הא דסבר רבי דבשני הרי הוא כבני עירו בין לקולא ובין לחומרא - ואומר:

הרי זה ספק אם קדושה אחת היא, והועיל עירובו שבראשון לקנות שביתה אף בשני במקום עירובו, והפסיד אלפיים אמה שכנגד עירובו. או שתי קדושות הן, והרי הוא כבני עירו שאסורין לילך יותר ממקום עירובו [שהוא לסוף אלפיים אמה מן העיר].

ולפיכך: אינו מותר אלא באלפיים אמה שבין עירובו לעירו, דממה נפשך מותר הוא בהם.

מתני' ר' אליעזר אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב שני עירובין ואומר כו'.

תניא אמרו לו לר' אליעזר אין אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום אמר להם אבל אמרו כשם שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום כך אין מערבין לב' ימים (אם) [יום] אחד לצפון (ואם) [ויום] אחד לדרום. אמר להם (אם) [יום] אחד חדא קדושה היא (ואפשר) [ואי אפשר] לחלקו הכא בב' ימים ב' קדושות הן אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין לכתחלה מיו"ט לשבת אמר להן אבל.

והא לאיי קדושה אחת הן א"ל התם משום הכנה שאין יו"ט מכין לשבת. אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני נאכל כו' ומפורש בפ' מי שהוציאוהו נכרים דתנן מי שבא בדרך והיה מכיר אילן או גדר כו' ואמרינן בגמרא זהו שאמרו העני מערב ברגליו ולא יצא העשיר חוץ לעיר ויאמר שביתתי במקומי לפי שלא התירו לערב ברגליו [אלא] למי שבא בדרך וחשכה לו לדברי ר"מ ר' יהוד' אומר אחד עני ואחד עשיר כו':

ת"ר עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני נאכל עירובו בראשון [אין] יוצא עליו בשני דברי רבי ר' יהודה אומר הרי זה חמר גמל.

מתני': יו"ט הסמוך לשבת וכו'. מערב אדם שני עירובין. כלומר: בפת ונותן אחד למזרח העיר ואחד למערב העיר וכל אחד ואחד קונה לו ביומו. ודוקא במניח את שניהם מערב יום טוב, אבל לערב ערב יום טוב למזרח ולמחר ערב שבת למערב לא, לפי שאין מערבין לכתחילה מיום טוב לשבת. ואף על פי שאמרו (לעיל עירובין לו, ב) דתחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כיון שהוא מניח פת שם ביום טוב לכתחילה או אפילו מערב בשני ברגליו, מוכחא מילתא כיון דאמש היה נאסר ברוח זה ועכשיו הותר נראה כמכין מיו"ט לשבת.

וחכמים אומרים מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר. דרבנן מספקא להו לשני ימים אלו בקדושה אחת, וכשם שאי אפשר לערב ליום אחד חציו למזרח וחציו למערב, כך אינו יכול לחלק שני הימים לשתי רוחות. ומדקתני או אינו מערב כל עיקר, משמע דאינו עירוב כל עיקר. ואם היה בא בדרך ונתן עירובו בשתי רוחות, לא יזוז ממקומו, שהרי עקר שביתתו מכאן ובמקום עירובו לא קנה. ואם היה בביתו לא עשה ולא כלום והרי הוא כאנשי עירו, לפי שאינו עוקר דעתו מביתו, אלא א"כ קנה לו עירוב, כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נב, א ד"ה ר' מאיר). ואילו היינו מפרשים כן אתיא מתניתין כרב דאמר לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מט, ב) בפירושא דמתניתין דאם היה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום, וקא מפרש רב לא אמר כלום כל עיקר כיון דלא סיים אתריה, ואותביניה מדתניא (לקמן עירובין נ, ב) טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו עלי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום, מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, ואמרינן רב תנא הוא ופליג. אבל מדלא אקשינן מהא מתניתין לשמואל ולסייעיניה לרב מינה, איכא למימר דלא עשה כל עיקר דקתני, לומר דלא עשה כל עיקר כמו שחשב לעשות, כלומר: שאינו מהלך יום זה לכאן ויום זה לכאן לפי שהם כיום אחד, אלא לרב כדאית ליה כדאמרן, ולשמואל כדאית ליה וכדקתני בההיא ברייתא דפרק מי שהוציאוהו. כך נראה לי.

כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו. פירוש: כדי שלא יאבד שם, ואם היה מקום המשתמר מניחו שם אם רצה ועירוב קונה לו בתחילת השבת לשבת. אבל בירושלמי (בפרקין ה"ז) מצאתי דדוקא נוטלו ומחזירו אבל מניחו בחמישי שהוא ערב יום טוב כדי לקנות לו עירוב בשבת לא, דכיון שיום טוב מפסיק שאי אפשר לומר לו לערב לכתחילה מיו"ט לשבת, אפילו במניחו מעיו"ט כדי לקנות לו בשבת לא קנה עד שיחזירנו הוא ממש לשם בערב שבת. דגרסינן התם: ר' חגי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמר תקנה לי שביתתי בשבת, על דעתיה דר' אליעזר קנה, על דעתיהון דרבנן לא קנה. א"ר יוסף ולמה אין מערבין לאדם מיו"ט לשבת שכן מערבין לאדם מע"ש לשבת, ברם הכא הואיל והוא ראוי לערב מע"ש לשבת מערב הוא אפילו בחמישי בשבת ע"כ בירושלמי. ונראה שיש שיבוש בנוסחא וכן הגירסא ולמה אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת (שכן אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת) שכן אין מערבין לאדם מע"ש לשבת. ופירושו: אינו דומה מערב בחמישי בשבת למשנתינו, דעד כאן לא אמרו חכמים שמוליכו ומחזירו אבל להניח עירוב מעיו"ט לשבת לא, אלא משום דאין מערבין מע"ש זה לשבת מפני שהוא יו"ט, וכיון דאין מערבין לו למחר לשבת אף במניחו מבערב ביום חמישי לא דלא קני ליה ממילא, אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מבערב שבת לשבת מערב הוא אפילו בחמישי.

גמרא: אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת אמר להם אבל התם משום הכנה. ואיכא למידק לימא להו התם משום דאסור למיקנא ביתא ביו"ט, וכדאמרינן בפרק שני דביצה (טז, ב) דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו, דתניא התם יו"ט שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, רבי אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו, אלמא משום דעירובי תחומין מיקנא ביתא הוא אין מערבין, ואפילו בשני ימים טובים של גליות שהן כשתי קדושות, ואע"ג דלא שייך התם טעמא דהכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה (שם ד, ב). ועוד קשה דמהא משמע דר' אליעזר הוא דאית ליה הכנה ולא רבנן, ואילו לקמן (עמוד ב) מוכח בהדיא דאפילו רבנן אית להו הכנה, מדאקשינן ממתניתין דמוליכו בראשון, עליה דרב דאמר דטעמא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה בשבת משום הכנה, ואם איתא מאי קושיא והא רב אליבא דר' אליעזר אמרה ור' אליעזר אית ליה הכנה, ומתניתין רבנן דלית להו הכנה, אלא ודאי משמע דאפילו רבנן אית להו הכנה, וא"כ מאי קא אמרו ליה הכא לר' אליעזר דהא אפילו לדידהו [נמי] אפילו הוי שתי קדושות אין מערבין מיו"ט לשבת משום הכנה.
ותירצו בתוספות דהכא לאו עירובי תחומין קאמר אלא עירובי חצרות, דליכא משום מיקנא רשותא אלא עירובי רשותא בעלמא, ואי לאו דקדושה אחת היא אמאי אין מערבין, וקסברי רבנן דמשום הכנה נמי ליכא בהא, וקאמר להו ר' אליעזר דאפילו בהא איכא משום הכנה, דכיון דבלא עירוב אסור וע"י עירוב זה שרי הרי זה מכין מיו"ט לשבת. ותדע לך דבעירובי חצרות שייך הכנה לר' אליעזר, דהא רב פסיק בשמעתין כר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן, ואפילו הכי פסיק איהו בריש פרק שני דביצה (טז, ב) כת"ק דרבי דאמר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, וכיון דשתי קדושות הן עירובי חצרות אמאי לא, על כרחין משום הכנה.
ואיכא למידק רבי דשרי התם לערב עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מאי טעמיה, דהא משמע דרבי כרבנן ס"ל דאמרי יו"ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן הכא וליחשוב נמי רבי ופרקינן ר' תני ולא סבר ליה, וא"כ אמאי שרי התם בעירובי חצרות, דהא לרבנן אסור משום דהוה ליה כמערב בחצי היום וכדאמרי ליה הכא לר' אליעזר. וי"ל דרבי סבר דמשום הכנה ליכא, דעירובי רשותא בעלמא הוא, ואי משום דקדושה אחת היא, קאמר איהו טעמא התם משום דאי אתה אוסרו בדבר המותר לו, כלומר: דתחומין שהן אסורין לו אפילו ביו"ט משום הכי אתה אוסרו בהן שלא לערב מיו"ט לשבת, אבל עירובי חצרות שמותר לו להוציא מחצר לחצר ביו"ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב לשבת. ולר' תחליפא דמפיק התם (ביצה טז, ב) ואמר דר' אוסר ורבנן מתירין, רבנן דהתם לאו רבנן דהכא נינהו, דלרבנן דהכא מיסר אסרי כדאמרי ליה לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת, אלמא לדידהו נמי אסור, כך נראה לי. ורב דפסיק כרבנן דהתם ס"ל דבחצרות לא שייכא הכנה, הואיל והוא מותר בו ביו"ט ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו.

מתני׳ ר׳ אליעזר אומר י״ט הסמוך לפני שבת בין מלפניה בין מלאחרי׳ מערב אד׳ שני עירובין. פי׳ בפת ונותן א׳ למזרח וא׳ למערב כדי שיהא העירוב הא׳ קונה לו שבית׳ למזרח והעירוב השני קונה לו שביתה למערב ליום השני וכדמפ׳ ואזיל וקסבר ר׳ אליעזר די״ט ושבת שתי קדושות הם וכיצד יעשה נוטל שתי ככרות ומניח הככר הא׳ למזרח ואומר כאן תהא שביתתי למחר והככר השני מניחו לצד מערב ואומר כאן תהא שביתתי ליום שני וכ״א וא׳ מהם קונה לו ליומו של מחר קונה לו שביתה בבין השמשות של היום ושל יום שני קונה בבין השמשות של מחר וצריך לתת את שניהם במקומם מערב יום ראשון כמו שאמרנו כי למחר לא יוכל להניח עירוב ליום של אחריו ולא מבעיא למאי דס״ד בגמרא דמיירי מתני׳ במניח העירוב לסוף אלפים לכל רוח דהא ודאי כיון שהניח עירוב למח׳ לסוף אלפי׳ של מזרח וקונה שם שביתה שוב לא יוכל למחר לצא׳ מן העיר לצד מערב ואפי׳ פסיע׳ אחת וצריך היה לשלוח עירובו ע״י מבני העיר אלא אפי׳ במניחו לסוף אלף אמה כדאסיקנא בגמר׳: אי נמי בבא לערב ע״י שליח אינו יכול למחר להניח עירוב לקנות שביתה ליום של אחריו שאין מערבין בתחל׳ מי״ט לשבת ואפי׳ למ״ד דתחלת היום קונה עירוב ושב׳ מכינה לעצמה דמ״מ כיון שהוא עושה עירוב לכתחלה בי״ט לשבת או ברגליו או בפת מוכחא מילתא שמכין מי״ט לשבת ואפי׳ בנותנו היום במקומו ונועלו ומחזירו למחר א״א דעד כאן לא שריא הכי אלא בסופא לרבנן שמערב הכל לרוח אחת אבל לר׳ אליעזר שנותן עירוב אחד ליום א׳ ועירוב אחת ליום שני וביום הראשון נאסר לאותו רוח שבא למכין למחר הרי זה במכין מי״ט לשב׳:

וחכמים אומרים או מערב לרוח אחרת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר דסבי׳ להו לרבנן די״ט ושבת קדושה אחת הן וכיום אחד ארוך הם וכשם שאי אפשר ביום א׳ לערב חציו למזרח וחציו למערב כך אינו יכול לחלוק שני ימים אלו לשתי רוחות. ודקתני או אינו מערב כל עיקר ולא קתני מערב ליום א׳ משמע דה״ה שאינו יכול לערב יום א׳ למזרח והשני כבני עירו כשם שא״א לערב חצי יום למזרח וחצי יום כבני עירו: ותו דייקי׳ מינה דכל שמערב לשני ימים לשתי רוחות אין עירובו כלום ואם היה בדרך ונתן עירובו לשתי רוחות לא יזוז ממקומו שהרי עיקר עירובו מכאן ובמקום עירובו לא קנה ומיהו אם הוא בביתו בין השמשות כיון שלא עשה כלום בעירובו הרי הוא כבני עירו שאין אדם עוק׳ דעתו מביתו אלא על דע׳ שיקנה לו עירובו וכדבעי׳ למכתב בפרק מי שהוציאוהו גמרי׳ מי שיצא לילך לעיר אחת בס״ד: כיצד יעשה מוליכו בראשון ומחשיך עליו פי׳ מוליך עירובו של פת ומיירי במערב עד שהניח כדפרש״י ז״ל וכדכתיב לעיל ניטלו ובא לו פי׳ בשלא היה מקו׳ המשתמר אבל אם הוא מקו׳ המשתמ׳ אינו צריך ליטלו אלא מניחו שם ואימר בזה תהא שביתתי למחר וליום שני וקונה בו עירוב היום ולמחר: ולמחר בבין השמשות קונה בו ביום שני ורבותא אשמעי׳ תנא שאפי׳ נוטלו היום יכול להחזירו שם למחר וקונה לו עירוב ולא הוי כמכין מי״ט לשבת ודוק׳ כשהתנ׳ היום מן החול לקנותו בו שביתה למחר בבין השמשות ליום השני דהשת׳ כי מהדר ליה התם למחר לצורך יום שני לקבעיה הדר ובהנחה גרידא קונה בשתיקה ואנו צריך לומ׳ כלום הא אלו לא הניחו היום שם בתנאי ובא ליתנו שם למחר לקנו׳ שביתה לשני ימים היה צריך אמירה ואע״ג דבתחל׳ היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה מ״מ ה״ל כמכין מי״ט לשבת ואסו׳ והכין מוכח בשם ובירושלמי נראה שיש שטה אחרת ואינה כפום ש״ס דילן: נמצא משתכר בהליכתו כלומר שיקנה תחום למחר ומשתכר בעירובו שיוכל לאוכלו. נאכל עירובו בראשון אינו עירוב לשני פי׳ דדיינינן להו לשתי קדושות וכיון שכן אין עירובו של יום שני קונה עד בין השמשות שלו וכיון שנאכל קודם לכן אין כאן עירוב: ואלו סבי׳ לן דשתי קדושות הן ודאי כרבי אליעזר הרי הוא בשני כבני עירו אבל למאי דאמרינן בש״ס לרבנן דמספקא נהי אם היה קדושה אחת או שתי קדושו׳ זה שנאכל עירובו בראשון הרי הוא חמר גמל. ואין לו אלא אלפי׳ אמה מתחומו ועד עירו וגם כן כל עירו אבל לא יותר דהא לא ידעי׳ אם קונה לו עירוב למזרח או אם דינו כבני עירו וזה ברור:

גמרא לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים. פי׳ דעל כרחין כי אתי רבנן לאפלוגי ולמימר או מערב לרוח אחת לא ליום אחד קאמרינן דהא אפילו לר׳ אליעזר נמי ולכ״ע אי אפשר לערב ליום אחד לשתי רוחות אלא על כרחין ה״ק או מערב לרוח אחת לשני הימים או אינו מערב כל עיקר ואפילו ליום אחד.

הכי קאמר רבנן לרבי אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד וכו׳. פי׳ דמתני׳ ה״ק כשם שאתה מודה דביום אחד או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר שאפי׳ הם כיום אחד ארוך הם כקדושה אח׳ הם: אמר להם ר׳ אליעזר לחכמים פי׳ לשון ברייתא הוא שמפרש מחלוקותם של ר׳ אליעזר ורבנן וכן הוא בתוספתא אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני פי׳ לא שיערב לכתחלה בשני אלא שיהא מתנה מערב הראשון שיקנה שם שביתה למחר בשני ולמחר מחשיך שם לערב לשני כמו שהתנה ומערב בשתיקה שאינו צריך לומר כלום דהשתא כיון דתחלת היום קונה עירוב אינו כמכין ולא כקונה עירוב מי״ט לשבת אבל לכתחלה ליום הראשון לשני אסור ואפילו בשתיקה דהא מחזי כקונה מי״ט לשבת וכן כתבו בתוספות וכדבעינן למימר קמן והאי דקתני עירוב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולא קתני סתמא עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגליו לאו למעוטי שאם עירב בפת בראשון אינו מער׳ בפת בשני כלל דהא ליתא דודאי כל שעירב בפת בראשון והתנה בו ליום השני יכול הוא לערב באותה הפת למחר ליום השני כדקתני מתני׳ אליבא דרבנן דכל שהוא באותו פת עצמו הרי כשחוז׳ ומניחו שם למחר כדי לקנית בו שביתה בי״ט וכדאי׳ במתניתא אליבא דרבנן ולרבותא נקט דאפי׳ כשערב ברגליו בראשון בשתיק׳ בעלמ׳ על דעת לקנות שביתה למחר וליומא אוחרי חוזר ומערב למערב ברגליו להחשיך שם בשתיק׳ וכדאסקוה לקמן בשמעתין מובודאי דעירב ברגליו חמיר טפי דאלו פת לא ניד מנפשיה וכשטתנו שם קונה שם מקו׳ וכי שקיל ליה מהתם ומהדר ליה על דעת תנאו הראשון לקבעיה הדר אבל כשמערב ברגליו כיון דאדם כי דניד מנפשיה כי לניד בתר הכי מהתם מעק׳ עקר והוה ס״ד דכי הדרי תמן לא הדר לקבעיה וה״ל פנים חדשות ואם צריך הוא לומר כאן תהא שביתתו ביום ראשון כך נ״ל ביום השני ור׳ אליעזר אשמועינן דאפילו במערב ברגליו בשתיקה סגי ליה וכיון שכן מערב ברגליו בשני וכ״ש שמערב בפת דומיא דרגליו דהיינו באותה פת עצמה דהדר קתני נאכל בראשון אין יוצא עליו בשני וכיון שכן היא הנותנ׳ שאינו יכול לערוב בפת אחרת שזה עירובי אח׳ מחודש הוא: ואמירה בעי וכל דבעי אמירה אסור לערב אותו מי״ט לשבת ולא מי״ט לחבירו. והכי מוכח לקמן ממאי דפריך אביי לרבא מדרב יהודה וכדבעי׳ למימר בסמוך בס״ד ורבנן הכא לחומרא והכא לחומרא פי׳ תלמודא מפ׳ טעמא דמספקא להו בי״ט ושבת אם הם קדושה אחת או ב׳ קדושות:

אמר לו לר׳ אליעזר. פי׳ גם זה מלשון הברייתא אי אתה מודה שאין מערבין מי״ט לשבת אמ׳ להם אבל לאיי קדושה אחת היא. משום הכי אסור דה״ל כמערב בחצי היום לחצי הנשאר ור׳ אליעזר התם משום הכנה פרש״י ז״ל משום הכנה שמכין מי״ט לשבת ולאו משום דחד יומא. והקשו בתוס׳ ולמה ליה למנקט טעמא משום הכנה תיפוק ליה דעירובי תחומין מקנה ביתא הוא דאסור בי״ט ואפילו היכי דליכא משום הכנה תדע דהא אפילו לשני ימים של גליות שהם שתי קדושות ולא שייך בהו טעמא דאיסור הכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ואפ״ה קי״ל שאסור לערב עירובי תחומין מי״ט וא״פ למה לי משום הכנה ורבנן נמי מה תשובה לומר לאיי קדושה אחת היא דהא אפי׳ תימא שתי קדושות הם לאסור משום מקנה ביתא ועוד הקשו בתוספות דהכא מתרצים טעמא דר׳ אליעזר משום הכנה אבל לרבנן קתני דטעמא משום דהוו קדושה אחת מכלל דרבנן לית להו טעמ׳ דהכנה דרבה. ואלו לקמן דפריש רבה טעמא דרב משום הכנה איתיביה אביי ממתני׳ דתנן לרבנן כיצד הוא עושה מוליכו וכו׳ והא קא מכין מי״ט לשבת ומאי קושיא דהא רבנן לית להו טעמא דהכנה:

ורב כר׳ אליעזר ס״ל דאית ליה טעמא דהכנה ותירצו בתוספות דהכא לאו מעירובי תחומין קאמרי ליה רבנן אלא מעירובי חצרות דלא הוי מקני ביתא אלא עירובי רשותא בעלמא. והכי קאמרי ליה אי אתה מודה שאין מערבין מי״ט לשב׳ לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות וקושיא מעירובי חצרות וכשאמר להם אבל אמר לו לאיי משום קדושה אחת היא דהא משום מקני ביתא ליכא וסבי׳ להו נמי דברייתא דחצרות ליכא משום הכנה ור׳ אליעזר ס״ל שאף בעירובי חצרו׳ יש לאסור משום הכנה מיהת. והשתא אפי׳ רבנן י״ל דאית להו הכנה דרבה בעלמא אלא דסבירא להו דחצרות דעירובי רשותא בעלמא הוא לא מתסר משום הכנה: והשתא להאי פירושא דסביר להו לרבנן שאין מערבין עירובי חצרות מי״ט לשבת אתיא הא מתנייתא כמאן דתני הכי בתוס׳ י״ט תניא י״ט הסמוך לשבת אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין. ר׳ אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין אבל לרב תחליפא דסמוך התם ותני ר׳ אוסר וחכמים מתירין: י״ל דרבנן דהכא לא הוו רבנן דהתם אי נמי דאמרינן לך רב תחליפא דהתם מעירובי תחומין השיבוהו חכמים לרבי אליעזר וטעמא דר׳ אליעזרמשום מקנה ביתא הוא ולא משום הכנה: וא״ת והא משמע בסמוך דסבר ר׳ די״ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן ר׳ תני לה ולא סבר לה וא״כ היאך תתיר לערב עירובי חצרות מי״ט לשבת דהא קתני שא״א לומר כן למאן דסבר קדושה אחת הן. וי״ל שכבר פי׳ הוא הטעם בברייתא ההיא שאין אתה אוסרו אלא בדבר המותר לו ואתה אוסרו בדבר האסור לו כלומר דתחומין שהם אסורים לו אפילו בי״ט אתה אוסרו שלא לערב אותו מי״ט לשבת אבל עירובי חצרות שהוא דבר המותר לו בי״ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב אותו בשבת:

המשנה הששית והכונה בה בפי׳ החלק השלישי. והוא שאמר ר׳ אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובי׳ כלומר ששתי קדושות הן וערב יום טוב מניח שני עירובין אם ירצה חלוקים זה מזה זה למזרח וזה למערב שאלו היו קדושה אחת לא היה יכול לערב לשני הימי׳ לשתי רוחות שאין זה אלא כמערב חצי היום לרוח אחד וחצי היום לרוח שני שאין עירובו עירוב. אלא שתי קדושות הן. ומעתה מניח מערב יום טוב שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב. ואומר עירובי בראשון במזרח ובשני למערב או בראשון למערב ובשני למזרח או שאם אינו מניח אלא עירוב אחד אומר בראשון למזרח ובשני כבני עירי שלא ליאסר בשאר רוחות בעירוב זה (או זה) או עירובי לשני ובראשון הריני כבני עירי שמאחר שימים חלוקים הם עושה בהם כרצונו. וחכמים אומרי׳ מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר מפני שלדעתם קדושה אחת הן. ופירשו בגמרא (שלא) [שאילו] היה פשוט להם שקדושה אחת הן לא היה צריך אלא לעירוב אחד שהשני נגרר אחר הראשון לכל עניניו אלא מספקים הם בכך. ודנין אותם קדושה אחת שלא לערב בשני רוחות לשני הימים. ודנין אותם כשתי קדושות להצריך עירוב לשני אף לאותו רוח ואם לא עירב לשני שמא עירוב ראשון עירוב לשני והפסיד שאר רוחות שמא אינו עירוב לשני ואין לו אלא אלפים אמה לאותו רוח.

וכיצד יעשה כלומר אחר שאף חכמי׳ מודים שצריך לערב לשני [כיצד] הוא עושה הרי אם יניחנו שם שמא יאבד ואחר שאתה עושה אותם שתי קדושות צריך שיהא העירוב קיים לבין השמשות של שני ולערב מתחלה אי אפשר שאין מערבין עירובי תחומין ביום טוב אלא מוליכו בראשון ר״ל ערב יום טוב ומחשיך עליו עד שיקנה לו עירובו מאותו היום ונוטלו ובא לו וכבר ביארנוה [שמיירי שמערב] על ידי שליח שאם על ידי עצמו אינו צריך פת. ובשני ר״ל ביום טוב שהוא ערב שבת מוליכו לשם מבעוד יום ועומד שם עד שיחשיך ואוכלו ובא לו שהרי אינו יכול להביאו בשבת. ובזה מפרשי׳ על ידי עצמו מפני אכילתו ונמצא משתכר בהליכתו שיש לו ארבעת אלפי׳ אמה ומשתכר בעירובו והולכה זו אינה נקראת עירוב מיום טוב לשבת עד שנאסרו מטעם אין יום טוב מכין לשבת שהרי ביום ראשון התנה לשני הימים ואעפ״י שנטלו משם הרי אין צריך בהחזרתו לומר כלום ולקבעיה הדר הא (עירוב) [לערב] מתחלה מיום טוב לשבת לא שאעפ״י שתחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה מכל מקום צריך הוא לדבר מבעוד יום טוב שיהא זה לו עירוב ואותו דבור נעשה מכין מיום טוב לשבת (מצדו) ולא נאמר מכינה לעצמה אלא בהכנה דממילא וכל זה הוא ביום טוב שלפני השבת אבל ביום טוב שלאחר השבת מוליכו בראשון ואינו (אוכלו) [נוטלו] וחוזר למחר לראות אם העירוב קיים ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו וכן אם עירב לשתי רוחות נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ולא לשני.

אמ׳ להן [ר״א] מודים אתם לי שהם שתי קדושות שאלו לא היו אלא קדישה אחת עירוב של בין השמשות של יום ראשון קנה לו אף לשני. ובגמרא אמרו שהם השיבוהו שמתורת ספק הם אומרים כן ולא עשאום שתי קדושות אלא להחמיר אבל להקל לערב בשתי רוחות או לאחד ליום אחד [ובשני] להיות (באחר) כבני עירו [לא] וכן הדין בשני ימים טובים של גליות אבל של ראש השנה קדושה אחת הן ואין מערב אלא לרוח אחד ואינו צריך עירוב לשני שעל כרחו מעורב הוא לאותו רוח גם כן. ואין קפידא אם נאכל עירובו שבין השמשות ראשון זכה לשני ימים שכיום אחד הם והוא שאמרו אחר כן ר׳ יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ר״ל שמא יהא אלול מעובר ויקדשו יום שלשים ואחד ומתוך כך הוא צריך לנהוג בו קדש שני ימים מערב שני עירובין ומתנה. ראשון למזרח שני למערב. או ראשון למערב שני למזרח. עירובי לראשון ובשני כבני עירי. עירובי לשני ובראשון כבני עירי. שהוא סובר שהן שתי קדושות כיום טוב ושבת. וכן בשניהם על תנאי כגון אם עירובי בראשון למזרח שני למערב וכו׳ ולא הודו לו חכמים מפני שהם סוברים שקדושה אחת הן וכן הלכה כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים יתבארו עכשו דברים שנכנסו בגמרא להשלמת תנאים אלו עם שאר דברים שבה אלו הם:

פיסקא ר' אליעזר אומר כו' נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני פי' והרי הוא כבני העיר לר' אליעזר כיון דפשיטא ליה שהן שתי קדושות אבל רבנן דמספקא להו הוי חמר כדקאמר ר' יהודא לקמן וסתם מתני' ר' יהודא היא ור' דאמר לקמן נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני ואינו חמר גמל אלא הרי האי כבני העיר ס"ל לר' אליעזר דשתי קדושות הן ולא מספקא ליה וה"ה דס"ל דמערב שני עירובין בראשון למזרח ובשני למערב:

פרש"י בד"ה ואומר כו' ועירובו של מערב יקנה לי בבה"ש דלמחר לצורך יום ב' כו' עכ"ל ר"ל ומניח שם העירוב בעי"ט דהכא ליכא לפרושי דנוטל ובא לו וחוזר ומוליכו בשני כו' כדלקמן דא"א להוליכו בשני לצד מערב דלא יכול לילך כלל מחוץ לעיר ביום שני לצד מערב למאי דס"ד דמנח אלפים מכאן ואלפים מכאן וע"כ צריך להניח גם העירוב של צד מערב בערב י"ט וק"ל:

תוס' בד"ה ור' אליעזר כו' ומיהו התם דקאמר ר' מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מ"ט כו' עכ"ל ויש לדקדק למאי דמסקינן בשמעתין דר' אית ליה קדושה אחת אמאי מערבין עירובי חצירות דהא מאן דאית ליה קדושה א' אין מערבין אף עירובי חצירות כמ"ש התוס' דכן הקשו לו רבנן לר"א ויש ליישב לפי תירוץ התוס' שכתבו לענין הכנה דבהכי פליגי רבי ורבנן כו' בכה"ג נמי איכא למימר דפליגי ר' ורבנן בקדושה א' דר' סבר לא שייך איסור קדושה א' בעירובי חצירות כיון דבי"ט שרי להוציא מחצר לחצר וסוגיא דהכא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' אזלא וק"ל:

בד"ה משום הכנה כו' ועוד דתניא בפ"ק דביצה דר"א אומר ביצה תאכל היא כו' עכ"ל ולמאי דקאמר הכא דר"א אית ליה הכנה הא דתניא ר"א אומר ביצה תאכל כו' אליבא דב"ש מתניי' ומיהו אע"ג דשמותי הוא ס"ל בהא כב"ה דאסרי ביצה משום הכנה כדאמר הכא תלמודא ומי שהגיה כאן ת"ר א"ל כו' טועה הוא דא"כ תקשי מהך ברייתא דהכא דאית ליה לר"א הכנה אהא דבעי למימר בפ' אילו עוברין דלית ליה הואיל ולית ליה הכנה אלא תלמודא מהדר הכי לאוקמי מלתיה דר"א כפי המסקנא דהתם דאית ליה הואיל ואית ליה שפיר הכנה וק"ל:

רש"י בד"ה אי אתה כו' כל עיקר לב' כו' הד"א:

בד"ה מערב כו' העירוב אי אתם כו' הד"א:

רש"י (במשנה) ד"ה מערב. יכול לערב כו' ערב יום הראשון. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב. וכתב התוי"ט משום יו"ט שחל אחר השבת כו' ע"ש אבל מה יענה במה שפי' במשנה הסמוכה בב' יו"ט של ר"ה ג"כ שמניחן בעיו"ט ועיין מהרש"א:

[רש"י ד"ה או אינו מערב כל עיקר. אפילו לצד א' ולהיות כו'. כצ"ל] :

תוס' ד"ה אי. תימא כו' מנ"ל כו'. עי' בסוכה בסוגיא זו ותראה דמפני דמצינו לר"י דאינו חושש למיתה וכש"כ דלא ה"ל לחוש לבקיעת הנוד הוכרחו לזה:

תד"ה ור"א. עי' מהרש"א שהקשה דרבי אדרבי ואישתמיטתיה שכבר קדמוהו התוס' בזה (בביצה ס"ד טז) ובהרר"י מוכח שהיה הגי' לפניו ר' יוסי בהברייתא דהכא במקום רבי והוא נכון דר' יוסי הוא בר פלוגתא דר"י בכ"מ ורבי תלמידו וא"כ ממילא נפלה קושיתם רק דדבריו תמוהים במש"כ דאע"ג דאזיל לחומרא דאינו יכול לערב לב' רוחות ע"ש דבגמרא מוכח להדיא דסובר לגמרי כר"א אף לקולא מדפריך וליחשוב נמי רבי:

גמרא, אמרו לו לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיו"ט לשבת [אלמא קדושה אחת היא ולמה ביו"ט הסמוך לשבת יכול לערב בראשון למזרח ובשני למערב].
תימא הא גם אינהו לנפשייהו ע"כ ס"ל דגם אם שתי קדושות נינהו מ"מ אין מערבין מיו"ט לשבת, דהא דקאמרי במתני' כיצד הוא עושה וכו' ומניה דייק ובסוף הסוגיא דדוקא באותו פת [דקרא עליה שם מאתמול והשתא קשתיק, אבל לא בפת אחר דבעי למקרי שם עירוב] ומה דדחינן דלמא עצה טוב' קמ"ל זהו דיחוי בעלמא אבל לקושטא דמלתא קיימא דדוקא באותו פת, וא"א דסבירא להו לנפשייהו דאם ב' קדושות נינהו שרי לערב לכתחילה מיו"ט לשבת, א"כ אמאי אין מערבין בפת אחד, הא ממנ"פ אם חדא קדושה נינהו כבר קנה השביתה מערב יו"ט על שני הימים, ואם שתי קדושות נינהו, הא מערבין לכתחילה מיו"ט לשבת, וע"כ ס"ל דאף לצד דהוי ב' קדושות מ"מ אין מערבין מיו"ט לשבת וא"כ מה הקשו לר"א.
ואף לתירוץ השני דהתוס' דצריכין לטעמא דהכנה משום ערובי חצירות, מ"מ משמע מלשונם דרבנן מקשין בין מערובי חצירות בין מערובי תחומין.
ובפרט לפ"מ שכתבו בתוס' (ד"ה משום) דההיא דאלו עוברין ס"ל דר"א לית לי' הכנה, ובאמת מערבין ערובי חצירות מיו"ט לשבת, א"כ כל עיקר ויכוח של רבנן הוא בערובי תחומין, ויקשה כנ"ל:

תוס' ד"ה ור"א [אב"ה עי' לקמן במסכת ביצה דף טז ע"ב]:

מתני' מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך יום ראשון לילך לכאן ויום שני לילך לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב יו''ט הראשון: ואומר עירובי. של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בבין השמשות דלמחר לצורך יום שני דקסבר רבי אליעזר שבת ויו''ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא שתי קדושות ולכל חד יומא אית ליה חדא שביתה ובכל חדא מיקניא ליה שביתה לאיזה צד שירצה וביה''ש דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום ב': עירובי בראשון ובשני כבני עירי כו'. כלומר ואם לא היה רוצה לילך אלא באחד מן הצדדין ביום ראשון ובשני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון ויאמר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון יאמר עירובי זה יקנה לי ביה''ש של מחר ובראשון אהיה כבני עירי: או מערב לרוח אחת. לצורך שני ימים: או אינו מערב כל עיקר. אפילו לצד אחד להיות באחד מן הימים כבני עירו: או מערב לב' ימים. ובגמרא פריך היינו לרוח אחת: מוליכו. השליח: בראשון. ערב יו''ט שלפני השבת: ומחשיך עליו. עד שיקנה העירוב: ונוטלו ובא לו. שמא יאבד ושוב אין לו עירוב בשני כדקתני נאכל עירובו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני כו': משתכר בהליכתו. כלומר קנה לו הליכה ליום מחר: ומשתכר בעירובו שאוכלו וביו''ט אחר שבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים עירובו ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו אחרי כן: מודים אתם לי שהן ב' קדושות. דקאמריתו אין עירוב לשני דאי קדושה אחת ה''ל כחד יומא אריכא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהן וכיון דשתי קדושות הן יכול לערב נמי לב' רוחות: גמ' לרוח אחת. דקתני מתני': מאי ניהו. פשיטא דלשני ימים קאמר בניחותא: ולשני הימים. דקתני: מאי ניהו. פשיטא לי דלרוח אחת קאמר וא''כ תרתי למה לי היינו קמייתא: אי אתה מודה ביום אחד. דמערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר לב' ימים נמי או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר: אבל. אמת כמו אבל שרה ומתרגם קושטא (בראשית יז): שאם עירב ברגליו. שלא היה לו פת לשגר ע''י שליח ולערב והלך הוא בעצמו וישב לסוף אלפים אמה עד שקדש עליו היום וקנה שביתה וחזר ולן בביתו: מערב ברגליו בשני. צריך לערב ברגליו אף בשני ואינו יכול לצאת בשני חוץ לתחום על ידי קנייה הראשונה או אם נאכל עירובו המערב בפת ונאכל עירובו ביום ראשון לאחר שקנה העירוב אי אתם מודים לי שאינו יוצא עליו בשני ע''י אותה קנייה: הא לאיי. ר' אליעזר קמהדר לה וקאמר ודאי אף לדבריכם שתי קדושות הן ולא גרסינן לאיי אפנויי מופני דאינו דורש לא פסוק ולא ג''ש דבכולי הש''ס הן תרגום של לאיי: ורבנן מספקא להו. בשבת ויו''ט אי קדושה אחת נינהו אי שתי קדושות: ועבדי הכא לחומרא. דאין יכול לערב לשני רוחות דלמא חדא קדושה היא: והכא לחומרא. דאי נאכל בראשון דאין עירוב לשני דלמא ב' קדושות הן: אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיו''ט לשבת. אם לא עירב בין השמשות של ערב יו''ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מיו''ט לשבת אלמא קדושה אחת היא והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות: משום הכנה. שמכין מיו''ט לשבת ולא משום טעמא דחד יומא הוא: אין יוצא עליו בשני. והרי הוא כבני עירו דודאי שתי קדושות הן ואין עליו חשש ספק:

אי אתה מודה שמא יבקע הנוד. תימה להנהו דמפרשי טעמייהו משום דאין ברירה או משום ראשית כו' כיון דקתני סיפא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד מנא להו דלא הוה טעמא מש''ה וי''ל דידע הש''ס שאין זה עיקר טעם ואע''פ שהן עצמן לא היו חושבים זה הטעם עיקר מ''מ היו שואלין אותו לדעת מה ישיב וכענין זה יש בזבחים (דף עז:) גבי איברים תמימים שנתערבו באיברים בעלי מומין דרבי אליעזר אומר יקרב ורואה אני את בשר של בעל מום כאילו הן עצים ואין זה עיקר טעמו דבנרבע ורובע מודה רבי אליעזר וטעם בעל מום משום דכתיב מום בם לא ירצו הא על ידי תערובות ירצו ור' אליעזר דקאמר רואה אני כאילו הן עצים היה שואל לחכמים למה לא יכשירו מאותו טעם אע''פ שהוא בעצמו לא היה חושש לאותו טעם וכהנה רבות בש''ס: אמרו לו אבל. לא לגמרי מודו לו לר' אליעזר דלר' אליעזר הוי כבני עירו ולרבנן כיון דמספקא להו הוי כחמר גמל: ורבי אליעזר התם משום הכנה. וא''ת ולמה לי טעמא משום הכנה תיפוק לי' דאסור למיקני שביתה בשבת פי' ביו''ט כיון דביו''ט אסור לצאת חוץ לתחום כדאמר פרק ב' דביצה (דף יז.) דאין מניחין עירובי תחומין מיו''ט לחבירו ואע''ג דהתם לא שייך ביה הכנה דהא נולדה בזה מותרת בזה ואור''י דאצטריך לטעמא דהכנה משום דמאן דשרי התם למיקני שביתה בשבתא א''נ משום דרבנן הקשו לר' אליעזר גם מעירובי חצירות ולכך צריך לתרץ משום הכנה תדע דהכנה נמי שייך בעירובי חצירות דהא רב פוסק בשמעתין כר' אליעזר דשתי קדושות הן ורב גופיה פסיק בריש פרק ב' דביצה (דף טז:) דהלכה כת''ק דאמר יו''ט שחל להיות בע''ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות וכיון דשתי קדושות הן אמאי אין מערבין ע''כ משום הכנה ומיהו התם דקאמר רבי מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מ''ט דמדשרי עירובי חצירות משמע דלית ליה הכנה וא''כ למה אין מערבין עירובי תחומין ולמאן דאסר למקני שביתה בשבתא ניחא אבל למאן דשרי קשה ושמא י''ל דבהכי פליגי רבי ורבנן דרבי סבר לא שייך איסור הכנה בעירובי חצירות כיון דביום טוב שרי להוציא מחצר לחצר: משום הכנה. איסור הכנה דאורייתא היא כדילפינן לקמן בשמעתין ומה שאופין מיו''ט לשבת משום עירובי תבשילין מפרש רבה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מו:) משום הואיל ומקלעי ליה אורחין וא''ת והיכי בעי באלו עוברין (שם) למימר דר' אליעזר לית ליה הואיל א''כ לדידיה איך אופין מיו''ט לשבת הא אית ליה איסור הכנה הכא בשמעתין וי''ל דההיא דאלו עוברין סבר דאסור למיקני שביתה בשבתא ואז לא צריכין לטעמא דהכנה כדפי' ועירובי חצירות נמי סבר ההיא דאלו עוברין דמערבין לר' אליעזר מיו''ט לשבת כיון דלית ליה הכנה וא''ת הא אכתי מוכח בפ''ק דביצה (דף ד) דאית ליה לר' אליעזר הכנה גבי ביצה שנולדה בשבת דקאמר רבי אליעזר עדיין היא מחלוקת ב''ש אומרים תיאכל ביו''ט וב''ה אומרים לא תיאכל וי''ל דרבי אליעזר סבר כב''ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ''ק דביצה (שם) דר' אליעזר אומר תיאכל היא ואמה וריצב''א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול דאין זה אלא תיקון בעלמא שמתקן המאכל ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא דבר חדש: