עירובין לו ע"ב

דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּחִילַּת הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב אִי אָמַר עָ(י)רְבוּ לִי בָּזֶה אַמַּאי לֹא אָמַר כְּלוּם
אָמַר רַב פָּפָּא אֲפִילּוּ תֵּימָא תְּחִילַּת הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב בָּעֵינַן סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְלֵיכָּא:
מַתְנִי' מַתְנֶה אָדָם עַל עֵירוּבוֹ וְאוֹמֵר אִם בָּאוּ גּוֹיִם מִן הַמִּזְרָח עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב מִן הַמַּעֲרָב עֵירוּבִי לַמִּזְרָח אִם בָּאוּ לְכָאן וּלְכָאן לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ לֹא בָּאוּ לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי
אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח עֵירוּבִי לַמִּזְרָח מִן הַמַּעֲרָב עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב בָּא לְכָאן וּלְכָאן לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן רַבּוֹתָיו לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ:
גְּמָ' כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק תָּנֵי אִיפְּכָא כּוּלָּהּ מַתְנִיתִין קַשְׁיָא גּוֹיִם אַגּוֹיִם קַשְׁיָא חָכָם אַחָכָם
גּוֹיִם אַגּוֹיִם לָא קַשְׁיָא הָא בְּפַרְהַגְבָּנָא הָא בְּמָרֵי דְמָתָא
חָכָם אַחָכָם לָא קַשְׁיָא הָא בְּמוֹתֵיב פִּירְקֵי הָא בְּמַקְרֵי שְׁמַע:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן וְכוּ': וְרַבָּנַן זִימְנִין דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַבְרֵיהּ טְפֵי מֵרַבֵּיהּ
אָמַר רַב לֵיתָא לְמַתְנִיתִין מִדְּתָנֵי אַיּוֹ דְּתָנֵי אַיּוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָד אֶלָּא אִם (כֵּן) בָּא חָכָם לַמִּזְרָח עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח וְאִם בָּא חָכָם לַמַּעֲרָב עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב אֲבָל לְכָאן וּלְכָאן לָא
מַאי שְׁנָא לְכָאן וּלְכָאן דְּלָא דְּאֵין בְּרֵירָה לַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב נָמֵי אֵין בְּרֵירָה
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּכְבָר בָּא חָכָם
אַדְּרַבָּה לֵיתָא לִדְאַיּוֹ מִמַּתְנִיתִין
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה דִּתְנַן הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

דאי סלקא דעתך "תחילת היום קונה עירוב", אם כן, כיון שבתחלת היום כבר אינו טבל, אי אמר "עירבו לי בזה" - אמאי לא אמר כלום?!

ועל כרחך דתנא דהך מתניתין סבירא ליה, ש"סוף היום קונה עירוב" ועדיין טבל הוא ^[106].

אמר ודחי ליה רב פפא: אפילו תימא "תחילת היום קונה עירוב" נמי לא מהני, דבעינן סעודה הראויה "מבעוד יום", וליכא, שעדיין מבעוד יום של ערב שבת טבל הוא.

מתניתין:

מתנה אדם על עירובו, כלומר: מניח אדם, אם ירצה, שני עירובין, אחד לסוף אלפיים אמה למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפיים אמה למערב ביתו, ומתנה ואומר:

אם באו [יבואו] מחר נכרים מן המזרח ואהיה צריך לברוח מפניהם לצד מערב, יקנה לי בבין השמשות עירובי שבמערב, לנוס למערב העיר.

ואם יבואו מן המערב, יקנה לי עירובי לנוס למזרח.

ואם באו (לכאן ולכאן) [מכאן ומכאן - הגירסא במשניות] - למקום שארצה אלך. כלומר: שיקנה לי בין השמשות העירוב כך שבאותו צד שארצה לילך, שם אלך.

ואם לא באו לא לכאן ולא לכאן, הריני כבני עירי!

והטעם בכולה מתניתין הוא משום דאמרינן "יש ברירה", שיתכן לעשות מעשה שחלותו תחול עתה, אלא שבירור החלות יהיה למחר, והיינו, שלמחר יתברר איזה עירוב קנה לו עתה בין השמשות.

וכן מתנה על עירובו ותולה אותו בביאת חכם, משום שרוצה לילך חוץ לתחום ללמוד תורה מפיו, ועכשיו אינו יודע להיכן יבא, ולמחר יוודע לו על ידי אנשים שיבואו משם לכאן [על ידי עירוב תחומין שיניחו], ואומר:

אם בא [יבא] למחר חכם מן המזרח - עירובי למזרח.

ואם יבא מן המערב - עירובי למערב.

בא, אם יבואו שני חכמים, אחד לכאן ואחד לכאן - למקום שארצה אלך.

לא יבאו לא לכאן ולא לכאן - הריני כבני עירי!

רבי יהודה אומר: אם באו שנים, אחד מכאן ואחד מכאן, והיה אחד מהן רבו, הרי אף על פי שאמר "למקום שארצה אלך", לא אמרינן דלאיזה מקום שירצה לילך ילך, משום "דקים לן בגוויה, דבשעת קניית עירוב דעתיה למקני ליה ההוא עירוב דלצד רבו, ומיהו איהו הוא דלאו ידע לאיזה מן הצדדין יבא, והשתא דידע - להתם ליזיל" [לשון רש"י].

אבל תנא קמא סבירא ליה, שאפילו היה אחד מהן רבו, לאיזה שירצה ילך.

ואם היו שניהן רבותיו - אפילו היה אחד מהם רבו המובהק [תוספות] - למקום שירצה ילך ^[107].

גמרא:

כי אתא רבי יצחק מארץ ישראל לבבל, אייתי ברייתא בידיה דתני בה איפכא כולה מתניתין [שכתובים בה כל אופני המשנה - בהיפוך]:

ברישא, בנותן עירובו מפני הנכרים, תניא: מתנה על עירובו שיהא יכול לילך לאותו צד שמשם באים הנכרים.

ובסיפא, בנותן עירובו מפני חכם, תניא: מתנה, שיהא יכול לילך לצד שכנגד ביאת החכם, שאם יבא מן המזרח יהא עירובו למערב.

ותמהינן: קשיא נכרים דמתניתין אנכרים דברייתא, וקשיא חכם דמתניתין אחכם דברייתא?! ^[108]

ומשנינן: נכרים אנכרים לא קשיא!

הא - דמתניתין שהוא בורח מהנכרים - בפרהגבנא [גובי מיסים] שנס הוא מהם.

הא - דברייתא שיוצא הוא לקראתם - במרי דמתא [ראשי העיר] שצריך לילך לפייס אותם, או לצעוק עליהם. [וביארו התוספות לקמן דף פב א, דדבר מצוה היא [שהרי אין מערבין אלא לדבר מצוה], שהולך לצורך בני עירו, ומפקח על עסקי רבים].

חכם אחכם לא קשיא: הא - חכם שמזכיר המערב שבמתניתין בדבריו - במותיב פירקי [דורש ברבים] שאותו הוא רוצה לשמוע.

והא - חכם שמזכיר המערב שבברייתא בדבריו - במקרי שמע [מלמד תינוקות להתפלל]. שבאים שניים, אחד תלמיד חכם הדורש ברבים והאחר מלמד תינוקות להתפלל. והוא רוצה ללכת לשמוע את התלמיד חכם הדורש ברבים, ולכן הוא אומר את דבריו על צד השלילה, שאינו רוצה ללכת לקראת המלמד להתפלל, אלא לצד הדורש ברבים ^[109].

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אם היה אחד מהן רבו הולך אצל רבו, ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך:

ומפרשינן: ורבנן, דפליגי - מאי קא סברי?

זימנין דניחא ליה בחכם שהוא חבריה, טפי מרביה [אם מפני שהטבע נמשך לפנים חדשות, אם מפני שהוא בוש מרבו לשאול, ומחבירו אינו בוש, מאירי], ושפיר יש לומר ברירה, דאמרינן דאתמול בשעת קנית העירוב היה דעתו לחבריה ולא לרביה, כיון דחזינן השתא שרוצה לילך לחבריה ולא לרביה.

אמר רב על סיפא דדברי רבי יהודה בהיו שניהן רבותיו:

ליתא למתניתין, דקאמרה בדעת רבי יהודה שלמקום שירצה ילך, וחל עירובו בכניסת השבת לפי מה שבורר לו למחר בשבת!

והראיה דליתא: מברייתא דתני לה איו [שם חכם]!

דתני איו: רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, לומר: בא לכאן ולכאן - למקום שארצה אלך, דאין ברירה.

אלא, רק על אחד ואינו יודע להיכן יבא, יכול להתנות [רש"י].

ולפיכך אינו מתנה, אלא: אם (כן) בא חכם למזרח עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב, עירובו למערב.

ותמהינן: אבל לכאן ולכאן - לא?!

מאי שנא לכאן ולכאן דלא מהני, משום דאין ברירה "דכי בריר למחר, אמרינן: שמא אתמול כי קנה עירוב לאו דעתיה אהך [חכם] הוה, אלא אאידך" [רש"י], אם כן גם כשמתנה על אחד שאינו יודע להיכן יבא, שיהיה עירובו למזרח אם יבא למחר משם, ויהא עירובו למערב אם יבא למחר משם, נמי אין ברירה, "כי כשאמר למזרח או למערב נמי דעתו שיחול לאחד מהם, ולמחר יתברר לאיזה רוח יבא החכם ואנו צריכים לדון כאלו נתברר היום, וחל בו העירוב בין השמשות" [ריטב"א].

אמר משני רבי יוחנן: בברייתא דתני איו, לא מיירי שהדבר מוטל בספק בבין השמשות מהיכן יבא החכם. אלא מיירי דכבר בא חכם "לאותו צד והיה הדבר מבורר בעצמו בשעת קניית העירוב, ובבירור חל העירוב לאלתר לאותו צד, אלא שזה לא היה יודע, וכל כי האי גוונא ליכא למימר ברירה וביאתו של מחר גילוי מילתא בעלמא הוא" [ריטב"א] ^[110].

והשתא הדרינן להא דאמר רב דליתא למתניתין דידן דתנן אליבא דרבי יהודה דסבר יש ברירה, מכח ברייתא דאיו משמיה דרבי יהודה.

ותמהינן: אדרבה, נימא: דליתא לברייתא דתני איו מכח מתניתין?!

ושנינן: לא סלקא דעתך לדחות הברייתא, דהא שמעינן ליה לרבי יהודה - במקום אחר - דלית ליה ברירה, וכדתני איו משמיה.

דהכי (תנן) [תניא]: הלוקח חבית יין [שיש בה מאה לוגין] מבין הכותים [קודם שגזרו על יינם, רש"י], וסתם כותין אינן מפרישין תרומה ומעשר, ואין לזה כלים להפריש לתוכן תרומה ומעשר;

הערות

^[106] ומיהו רבא גופיה סבירא ליה שתחלת היום קונה עירוב, ומהאי טעמא הוא דפריך לעיל לרב נחמן, וכדאמרן, תוספות.

^[107] ונראה מדברי רש"י שבגמרא, דטעמיה דרבי יהודה: משום דלא שייך לומר ברירה, היכא דמסתברא דאתמול טפי הוה ניחא ליה ברביה.

^[108] וכתב הריטב"א: "פירוש, קשיא צורת לשון המשנה לצורת לשון הברייתא. דאילו בעיקר דינא, הכל יוצא לדרך אחד".

^[109] ראה רש"י ריטב"א וגאון יעקב. [וראה בתורת חיים בשם הערוך ביאור אחר, והוא: דבברייתא בא רק "מקרי שמע", ובורח הוא ממנו כיון שאין צריך לחכמתו, ודרכו של המקרי שמע לבקש ממון, ולכן בורח ממנו. וראה מה שכתב הרשב"א].

^[110] ומבואר שם: דאפילו לא בא עדיין בערב שבת, אלא שעומד במקום שאי אפשר לו לבוא אלא מצד אחד, וכגון שצד אחר הוי לגבי הרב חוץ לתחום, נמי מהני העירוב. וראה שם שביאר: למה לא מפרשינן ברייתא בכי האי גוונא.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שתחילת היום קונה את העירוב, אם אמר עירבו לי בזה, אמאי [מדוע] לא אמר כלום? הרי בתחילת יום השבת כבר חשך היום, ונטהר הלגין, והתרומה שבו טהורה וראויה!

אמר רב פפא: אין זה ראייה, אפילו תימא [תאמר] תחילת היום קונה עירוב, אולם בעינן [צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וכאן ליכא [אין], שהרי מבעוד יום ודאי אסור היה להשתמש במצוי בלגין משום טבל, ומשום כך וודאי אין לערב בו.

א משנה מתנה אדם על עירובו בתחומין ואינו חייב להחליט לעשותו לצד מסויים, כגון שמניח שני עירובין בשני צדי העיר ואומר: אם באו גוים מן המזרח הרי עירובי לצד מערב שאוכל לברוח לאותו צד, ואם יבואו מן המערב — הרי עירובי לצד מזרח. אם באו לכאן ולכאן — למקום שארצה אלך, לא באו לא לכאן ולא לכאן — הריני כבני עירי. והריני מוותר על שני העירובים שהנחתי, ויש לי מן העיר אלפים אמה לכל צד.

וכן אם אמר: אם בא חכם מן המזרח ומקום מושבו מחוץ לתחום עירי — עירובי למזרח ואלך לשם לשמוע דבריו. אם יבוא מן המערב — עירובי למערב, אם בא חכם אחד לכאן וחכם אחר לכאן — למקום שארצה אלך. לא יבוא חכם לא לכאן ולא לכאן — הריני כבני עירי. ר' יהודה אומר: אם היה אחד מהן מן החכמים הללו רבו — הולך אצל רבו, שמן הסתם לכך נתכוון מתחילה, ואם היו שניהן רבותיו שאין מקום להעדיף אחד מהם — למקום שירצה ילך.

ב גמרא מסופר: כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני איפכא כולה מתניתין [שנה להיפך את כל הדינים שבמשנתנו]. ולדעתו, אם באו גוים מן המזרח — עירובו למזרח, ולהיפך: אם בא חכם מן המזרח — עירובו למערב. ואם כן קשיא [קשה] מדין גוים שבמשנה על דין גוים שבברייתא, וכן קשיא [קשה] מדין חכם שבמשנה על דין חכם שבברייתא!

ומשיבים: בענין הקושי מדין גוים שבמשנה על דין גוים שבברייתא, לא קשיא [אינו קשה] הא — בפרהגבנא [כאן במשנה — בגובה המס] שרצונו לברוח ממנו, הא — במרי דמתא [כאן בברייתא — בבעל העיר] שרצונו לשוחח עמו. נמצא שפעמים רוצה לבוא לקראת הגוי ופעמים — לברוח מפניו.

וכן מה שאמרו חכם אחכם אף כאן לא קשיא [אינו קשה]: הא — במותיב פירקי [כאן — באדם שיושב ומלמד פרק] ברבים, ורצונו לבוא ולקבל תורה מפיו, הא — במקרי שמע [כאן — במקריא שמע] כלומר במלמד תינוקות, שאינו צריך לו. וכשאמר "לכאן ולכאן" כוונתו שבא לצד אחד מי שהוא מותיב פירקי, ולאחר מי שהוא מקרי שמע, אלא שאינו יודע לאיזה צד יבוא כל אחד מהם, ואומר שלכשיוודע לו באיזה צד נמצא המותיב פירקי — הרי שמלכתחילה התכוין לצד הזה.

ג במשנה שנינו: ר' יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו הולך אצלו. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מהו הטעם שאינם מקבלים סברה פשוטה זו? אומרים הם: זימנין דניחא ליה בחבריה טפי מרביה [פעמים שנוח לו לאדם בחברו החכם יותר מברבו המובהק] שפעמים לומד אדם מחבריו יותר מרבותיו.

ד אמר רב: ליתא למתניתין מדתני [אין לקיים את גרסת משנתנו משום הדברים ששנה] החכם איו להיפך. דתני [ששנה] החכם איו: ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אלא: אם בא חכם למזרח — עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב — עירובו למערב, אבל לכאן ולכאן — לא, שאינו עירוב כלל. שר' יהודה חולק על עצם התפיסה שיכול אדם לערב שני עירובים על תנאי שיוכל ללכת לאיזה צד שירצה.

ומקשים: מאי שנא [במה שונה] לכאן ולכאן שלא, שאין העירוב קונה — משום שאנו מתבססים על הכלל שאין ברירה כלומר, אין אנו מניחים מבחינה הלכתית שמצב דברים מסופק מתברר אחר כך למפרע, ואולם לפי עקרון זה למזרח ולמערב נמי [גם כן] אין ברירה, שאף אם הניח עירובו בשני צדדים לצורך חכם אחד העשוי לבוא באחד מהם אי אפשר לסמוך על מה שיברור לאחר מכן ויחליט אם רצונו בעירוב לצד מזרח ואם לאו על פי הצד שממנו יבוא בסופו של דבר החכם.

אמר ר' יוחנן, כך יש להבין: וכבר בא חכם, כלומר: כאן אין לפנינו מקרה של ברירה אמיתית, כי בשעת בין השמשות החכם כבר בא, אלא אותו אדם עדיין אינו יודע לאיזה צד בא, ואם כן בשעת הנחת העירוב ודאי נקנה העירוב, אלא שהמערב עדיין אינו יודע להיכן. והדבר יתברר לו לאחר מכן, ובכגון זה — אין זו ברירת קנין אלא גילוי מצב קיים.

ושואלים: לעיקר דברי רב: מדוע מבטלים אנו דברי המשנה בשל הברייתא? אדרבה (להיפך), נאמר ליתא לדאיו ממתניתין [אין לקיים דברי החכם איו מתוך דברי משנתנו] הסותרת דבריו,

ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לקיים את גירסת משנתנו, שהיא מוקשה מפני היותה סותרת מקורות אחרים. דהא שמעינן ליה [שהרי כבר שמענו את] ר' יהודה שסבור דלית ליה [שאין לו] דין ברירה דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלוקח יין מבין הכותים (השומרונים) שאינם מעשרים כראוי וכדיני ישראל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As, if it should enter your mind that an eiruv acquires one’s Shabbat residence at the beginning of the day of Shabbat, then if he said: Establish an eiruv for me with the produce in this flask, why hasn’t he said anything? After nightfall, when Shabbat begins, the flask is already pure, and therefore the teruma of the tithe inside it is also pure and is suitable for an eiruv.

Rav Pappa said: This is no proof; even if you say that an eiruv acquires one’s Shabbat residence at the beginning of the day of Shabbat, nonetheless, we require a meal that is fit to be eaten while it is still day, prior to the onset of Shabbat, in order for the eiruv to be valid, and there is none in this case. While it was still day, it was certainly prohibited to consume the contents of the flask, which were still tevel, and therefore it could not be used as an eiruv.

MISHNA: A person may make a condition with regard to his eiruv of Shabbat borders. In other words, he need not decide in advance in which direction his eiruv should take effect. For example, he may deposit an eiruv on each of two opposite sides of his town, and say: If gentiles come from the east, my eiruv is in the west, so that I can escape in that direction; and if they come from the west, my eiruv is in the east. If they come from here and from there, i.e., from both directions, I will go wherever I wish, and my eiruv will retroactively take effect in that direction; and if they do not come at all, neither from here nor from there, I will be like the rest of the inhabitants of my town and give up both eiruvin that I deposited, leaving me with two thousand cubits in all directions from the town.

Similarly, one may say: If a Sage comes from the east and he is spending Shabbat beyond the boundaries of my town, my eiruv is in the east, so that I may go out to greet him there; and if he comes from the west, my eiruv is in the west. If one Sage comes from here, and another Sage comes from there, I will go wherever I wish; and if no Sage comes, neither from here nor from there, I will be like the rest of the inhabitants of my town. Rabbi Yehuda says: If one of the Sages coming from opposite directions was his teacher, he may go only to his teacher, as it is assumed that was his original intention. And if they were both his teachers, so that there is no reason to suppose that he preferred one over the other, he may go wherever he wishes.

GEMARA: The Gemara relates that when Rabbi Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia, he taught all of the laws in the mishna in the opposite manner. That is to say, according to him, if the gentiles came from the east, his eiruv would be to the east, and, conversely, if the Sage came from the east, his eiruv would be to the west. This is difficult because if this is correct, there is a contradiction between the ruling concerning gentiles in the mishna and the ruling concerning gentiles in the baraita, and similarly there is a contradiction between the ruling concerning a Sage in the mishna and the ruling concerning a Sage in the baraita.

The Gemara answers: The apparent contradiction between the ruling concerning gentiles in the mishna and the ruling concerning gentiles in the baraita is not difficult: This case in the mishna is referring to a tax collector [parhagabena], from whom one wishes to flee; whereas that case in the baraita is referring to the lord of the town, with whom he wishes to speak. Therefore, there are times that one wants to go out toward the gentile, while at other times one wants to flee from him.

Similarly, the apparent contradiction between the ruling concerning a Sage in the mishna and the ruling concerning a Sage in the baraita is not difficult: This case in the mishna is referring to a scholar who sits and delivers public Torah lectures, and one wishes to come and learn Torah from him; whereas that case in the baraita is referring to one who teaches children how to recite the Shema, i.e., one who teaches young children how to pray, of whom he has no need. The baraita teaches that if a scholar came from one direction to deliver a public lecture and the school teacher came from the opposite direction, his eiruv is in the direction of the scholar.

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: If one of the Sages was his teacher, he may go only to his teacher, as we can assume that this was his original intention. The Gemara asks: And what is the reason that the Rabbis do not accept this straightforward argument? The Gemara answers: The Rabbis maintain that sometimes one prefers to meet the Sage who is his colleague rather than the Sage who is his teacher, as sometimes one learns more from his peers than from his teachers.

Rav said: This version of the mishna should not be accepted because of what the Sage Ayo taught to the opposite effect, as Ayo taught the following baraita: Rabbi Yehuda says: A person cannot make conditions about two things at once, i.e., he cannot say that if one Sage comes from one direction and another Sage comes from the other direction, he will go wherever he wishes. Rather, he may say that if a Sage came from the east, his eiruv is in the east, and if a Sage came from the west, his eiruv is in the west. But he may not say that if one Sage came from here, and another Sage came from there, he will go wherever he wishes.

The Gemara asks: What is different about a case in which one stipulated that if Sages came from here and from there he may go to whichever side he chooses, such that his eiruv is not effective? Apparently, this is due to the principle that there is no retroactive designation, meaning that a doubtful state of affairs cannot be clarified retroactively. However, according to this principle, when one established an eiruv to the east and to the west in order to be able to travel in the direction of one Sage who comes toward the town in a case where one does not know in advance from which direction he will come, we should also invoke the principle that there is no retroactive designation. Therefore, even if one deposited an eiruv at both ends of his town for the sake of one Sage who might come from either side, he should not be able to rely on what becomes clarified afterward and decide retroactively which eiruv he is interested in.

Rabbi Yoḥanan said: This is not a true case of retroactive designation, as the Sage had already come by twilight but the person who established the eiruv did not yet know which side of the town the Sage had come toward. Therefore, at the time the eiruv establishes his Shabbat residence it is clear which eiruv the person wants, even though he himself will only become aware of that later.

The Gemara poses a question with regard to Rav’s statement cited above: Why should we reject the mishna because of the baraita? On the contrary, let us say that the ruling of Ayo should not be accepted because of the mishna.

The Gemara answers: It should not enter your mind to uphold the mishna’s ruling because it contradicts other sources, as we have already heard that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation. As it was taught in the Tosefta: One who buys wine from among the Samaritans [Kutim], who do not tithe their produce properly,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאי ס"ד תחלת היום והוא תחלת לילי שבת הוא דקונה עירוב כיון שהעריב שמש נתקן הטבל אמאי אין עירובו עירוב.

רב פפא אמר אפי' תימא תחלת היום קונה עירוב בעינן סעודה הראויה לו מבעוד יום וליכא דכל היום טבל היה:

מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים למזרח עירובי (למזרח) [למערב] למערב וכו' כי אתא רב יצחק מתני איפכא אם באו גוים מן המזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב ואמרינן קשיא גוים אגוים כלומר מתני' [תנן] באו מן המזרח ובורח מהן למערב (ורישא) [וברייתא] באו מן המזרח והולך עליהם ופרקינן לא קשיא מתני' בפרהגבנאי פי' אנשים הטורדין כגון דגרסי' (בב"ק קי"ז) בהאי שותה קם חד מסרה לפרהגבאנא דמלכא ובורח מהן מן המזרח למערב. והא דקתני ר' יצחק למרי מתא והולך אליו להקביל פניו ולהתקרב לו.

וכן בא חכם למזרח במותיב פירקיה. פי' דרשן הוא בא לשמוע דברי תורה והא דקתני ר' יצחק בא חכם למזרח עירובי (למזרח) למערב במקרי שמע. חזן שמתרחק ממנו מפני שאינו צריך לו ומפורש כך בתלמוד א"י באו גוים מן המזרח עירובי למערב אית תנאי תנן במזרח מאן דמר במזרח באילן טקסיווט מאן דמר במערב באילן רומאי. בא חכם מן המזרח עירובי במזרח אית תנאי תנן במערב. מאן דמר במזרח באילן חכימיא. מ"ד במערב ברגיל:
פיסקא ר' יהודה אומר אם היה אחד (מעין) [מהן] רבו ילך אצל רבו ואם היו שניהם רבותיו ילך למקום שירצה כיון שילך לאחד מהן נתברר כי על זה היה עירובו מאתמול אלמא אית ליה ברירה אמר רב ליתא למתני' מדתני איו דברי ר' יהודה לכאן ולכאן דלא דאין ברירה.

אלא אם בא חכם במזרח עירובי במזרח למערב עירובי למערב (או) כר' יוחנן דאמר וכבר בא חכם ונתברר כי על דבר ברור עירב. ואמרינן ואמאי לא דחינן דברי איו דאמר לית ליה ברירה לר' יהודה (ומוקמינן) [מקמיה] מתניתין דפריש אית ליה לר' יהודה ברירה ודחינן הכי לא ס"ד דהא איכא מתניתא אחריתי דלית ליה לר' יהודה ברירה (הא) [מהא דתנן] הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני.

הא במותיב פירקי הא במקרי שמע. ותמיה לי במקרי שמע אמאי עריק מיניה ומאי מצוה איכא לערוקי מיניה, ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ועוד למה לי למיפק מן קרייתי', לא ליפוק ולא ליזיל ליה. ואם תאמר דהכא בשבא מותיב פירקי למזרח ומקרי שמע למערב, וקאמר דאי אתי מקרי שמע למערב אזיל למזרח למותיב פרקי. הא ליתא, דכיון דקאמר אם בא חכם למערב עירובי למזרח, לא תלה עיקר הליכתו למזרח אלא מחמת ביאת החכם למערב, ואם כמו שפירשנו לא היה לו לתלות אלא בביאת מותיב פרקי למזרח, ומאי טעמא תלי טעמיה דאזיל למזרח משום דאתי מקרי שמע למערב. וי"ל דמקרי שמע לא קרי ליה חכם, אלא שבא חכם דהיינו מותיב פירקי למערב, וקא אתי נמי בהדיא מקרי שמע, ומקרי שמע מקדם למותיב פרקי, והלכך תלה ליה האי עירוביה במקרי שמע, כלומר: אם בא חכם דקא אתי בהדיא מקרי שמע עירובי לחכם שבמזרח. כך נראה לי.

דהא שמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין וכו'. ואם תאמר אם כן אמאי קאמר ליתא למתני' מדתני איו, לימא מדתנן הלוקח יין מבית הכותים. הא ליתא, חדא דא"כ מאי דוחקיה דדחי מתני' דעירובין מקמי מתניתין דהלוקח יין, אדרבה סמי ההיא דהלוקח יין מפני הא. ועוד דילמא התם בדאורייתא לית ליה, הכא בדרבנן אית ליה. אבל השתא דאשכחן תנא דתני משמיה דר' יהודה דאפילו בעירוב לית ליה ברירה, ואשכחן נמי דבעלמא לית ליה ברירה, שמע מינה דבין בדאורייתא בין בדרבנן לית ליה, וכסבריה דרב יוסף דאמר לקמן (עירובין לז, ב) מאן דאית ליה ברירה אפילו בדאורייתא אית ליה ומאן דלית ליה אפילו בדרבנן לית ליה. הא דהלוקח יין מבין הכותים כתבתיה בפרק קמא דחולין (יד, א ד"ה הא) גמ' השוחט בשבת בסייעתא דשמיא.

קשיא עובדי כוכבים ומזלות אעובדי כוכבים ומזלות וקשיא חכם אחכם. פי׳ קשיא צורת לשון המשנה לצורת לשון הברייתא דאלו בעיקר דינא הכל יוצא לדרך אחד. הא במותיב פרקי׳ פי׳ הרב הדורש לרבים הא במקרי שמע פי׳ המלמד מקרא לתנוקות פי׳ מתני׳ במותיב פרקי׳ דמסתמא מערב לצאת לקראתו ומתניתא דרבי יצחק במקרי את שמע דאינו עושה עירוב ללכת אליו. וא״ת ומה ענין לי לברוח מפני מקרי את שמע פרש״י ז״ל דמיירי כשבא במותיב פרקי למזרח פי׳ וקאמר אם בא חכם המקרי שמע למזרח עירובו למזרח שיש שם מותיב פרקי ויודע היה שלא יבא המותיב פרקי מן הרוח שיבא המקרי את שמע וא״ת למה תלה הליכתו למותיב פרקי בביאתו של מקרי שמע. י״ל דמיירי כי ידע שתבא לו בתחלה שמועת ביאתו של מקרי שמע שהיה דרכו למהר לבא קודם בכל אבל יש שפירש בע״א ונקטה תנא בהאי צורתא לאשמעינן דעדיפא ליה לאינש למיזל לגבי מותיב פרקי מלמיזל לגבי מקרי שמע ואע״ג דהא ודאי והא ספ׳:

שם אמר רבא ליתא למתני׳ מקמי איו וכו׳ כבר פירשתי במסכת גיטין ובמקומות אחרים דיני ברירה והארכתי בה הרבה בס״ד. וכללא דנקטי׳ מינה שאין דין ברירה אלא בדבר שהוא תליו וראוי לחול ולהתברר על אחד משני דברים או על זה או על זה ועומד להתברר בסוף אבל עכשיו לא נתברר ולכשיתברר יש לנו צורך לדון אותו בירור למפרע כאלו נתברר מעכשיו וכדאמרינן התם דכולי שמעתין גבי עירוב שמתברר קודם העירוב למחר וצריך לדון בו למפרע כאלו נתברר היום בבין השמשות אבל כל שאין צריך להתברר למפרע אין כאן דין ברירה גם כל שאין ספיקו מתברר בסוף בא׳ משני דברים אלא שהוא מוטל על דבר א׳ לבדו אלא שהוא ספק אם יהיה לי או לא יהיה אין כאן דין ברירה. מ״ש לכאן ולכאן דלא דאין בריר׳ מזרח ומערב נמי אין ברירה בהכא פי׳ כי כשאמר למזרח או למערב נמי דעתו שיחול על א׳ מכם ולמחר יתברר לאיזה רוח יבא החכם ואנו צריכין לדון כאלו נתברר היום וחל בו העירוב בין השמשות וא״ת וכיון שעל חכם א׳ הוא מתנה אין כאן ברירה שהרי אם החכם הוא לצד מזרח על כרחין לא יבא לצד מערב וכן בהפך מעתה אין כאן אלא ספק ידיעה שאין אנו יודעין לאיזה רוח עומד אבל הדבר מבורר הוא בעצמו לאיזה רוח יבא ולהכי אתי למחר אין כאן אלא גלוי מלתא בעלמא: ותרצו שם בתוספות דהב״ע שאותו החכם עומד לצפון עירו של זה המערב ואפשר לו לבא לכאן בין למערב בין למזרח כגון זה אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם פי׳ כי בין השמשות כבר בא חכם לאותו צד יהיה הדבר מבורר בעצמו בשעת קניית העירוב ובברור חל העירוב לאלתר לאותו צד אלא שזה לא היה יודע ועל כי האי גוונא ליכא למימר ברירה וביאתו של מחר גלוי מילתא בעלמא הוא וא״ת ולמה ליה לאוקמה בשכבר בא חכם לוקמה כשלא בא חכם כבר מיירי כשהחכם א״א לו לבא משתי הרוחות אלא או למזרח דוקא או למערב וי״ל דאריך דנקט עדיפ׳ לי׳ כי אעפ״כ שלדעתו של מערב היה הדבר לדון ברירה שהיה סבור שהיה אפשר לו לישא בין למזרח בין למערב כיון דבקושט׳ דמילתא ליכא ברירה שכבר בא חכם לא גזרינן בא אטו לא בא כנ״ל.

לא ס״ד דאשמעי׳ ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין מבין העובדי כוכבים וכו׳. כבר פירשתיה בכמה מקומות בס״ד וא״ת וכיון דמיהא מתני׳ הוא דמוכרח דליתיה למתני׳ דהכא אמאי נקטה למתנייתא דאיו ליתא למתני׳ מקמיה הא דתנן הלוקח יין וכו׳ וי״ל דאגב ארחיה בעי ולא שמעי׳ דההיא מתניתא דאיו מתרצא היא ועיקר ואע״ג דפליגא אמתני׳ כנ״ל ויש מתרצים דאי לאו מתנייתא דאיו הא דמתני לא פליגי ובדאורייתא איו ברירה לר׳ יהוד׳ ובדרבנן יש ברירה אבל השתא דאשכחן תנא דתני דלרבי יהודה אפי׳ בעירוב אין ברירה ואשכחן ליה בהדיא למתני׳ דהלוקח שאין לו ברירה הכי ניחא לן טפי דלא לשבושא למתניתא דאיו ולמימר דלא הוה פליג אמתני׳ דהכא אי לאו דקים ליה דלרבי יהודה כי היכי דבדאורייתא אין ברירה ה״ה בדרבנן ותנא דמתני׳ דהכא ס״ל דלרבי יהודה יש ברירה בין בדאורייתא בין בדרבנן ותסבריה דרב יוסף דלקמן:

המשנה החמישית והכוונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר מתנה אדם על עירובו ר״ל שמניח מערב שבת שני עירובין אחד לסוף אלפים שבמזרח ואחד לסוף אלפים אמה שבמערב אעפ״י שעל כרחך אינו זוכה אלא לאחד הרי הוא מתנה שאיזה מהן שירצה לילך בו למחר יזכה לו מעכשו והוא שאומר אם באו עכו״ם למזרח כלומר ואני צריך לילך מפניהם עירובי למערב ואם באו למערב עירובי למזרח ואעפ״י שאין עכו״ם באים עד למחר הרי אנו אומרי׳ למחר למפרע הוברר הדבר שבין השמשות חל העירוב לרוח זה וכן מתנה שאם לא יבאו הרי הוא כבני עירו לברור לו אלפים אמה לאיזה רוח שירצה ולא שישתכר ברוח זה ויפסיד מרוח אחרת ולמחר בורר איזה שירצה על פי התנאים. וכן אם יבא חכם למזרח עירובי למזרח כדי לילך לשמוע דרשא מפיו ואם מן המערב עירובי למערב מכאן ומכאן לאיזה שארצה אלך לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עיר ולא יהא עירובי עירוב הכל לפי תנאו ולמחר כשבירר לו רוח שהולך בו הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה ולא סוף דבר שכבר בא חכם אלא שאינו יודע באיזה צד שאין כאן צורך ברירה אלא גלויי מלתא בעלמא אלא אעפ״י שלא יבא עד למחר שבשעה שיבא הוברר הדבר שעל אותו רוח חל העירוב שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה כשעירב לשני חכמים לאיזה שירצה אפי׳ בא רבו מצד אחד וחברו מצד השני הבחירה בידו ואין אומרין שבודאי לא חל העירוב אלא לצד רבו ואם בירר הצד האחר בטלה דעתו שפעמים שאדם בורר לו אחר אף במקום רבו אם מצד שהטבע נמשך לפנים חדשות אם מצד שהוא בוש מרבו לשאול והלה גס בו יותר ממנו ור׳ יהודא חלק בזו ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא מתנה אדם על עירובו כו' עד כמו מיכן ומיכן כמו שארצה אלך האי סתמא אזלי דיש ברירה ובקידושין בפ' האומר תנן על מנת שירצה אבי' רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת ואמרי' בריש פ' כל גט דמאן דאמר רצה האב מקודשת ב"ל דיש ברירה ובפ' בתרא דמשנת דמאי תנן הלוקח יין ממבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה ואל מיתניא ההם פלוגתא דהנך תנאי דאברי וששה משניות שנויות באותו פרק בסתם כדין תרומה ומעשרות שיש ברירה אבל בפ' כל גט תנן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב גט איזהו שארצה אגרש פסול לגרש בו דס"ל אין ברירה ובנדרים בפ' השותפים הכן השותפים שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ותנן נמי בההיא פירקא הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהן אסורין ושניהן מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר ואמרי' בפ' שור שנגח את הפרה בה' עבר עליו הראשון ולא כיסהו דראב"י סבר יש ברירה והאי לנפשי' קאזיל והאי לנפשי' קאזיל ורבנן סברי אין ברירה ובהמורה בפ' כל האסורין על גבי המזבח תנן איזה מחיר כלב האומר לחבירו הילך סלה זה תחת כל זה. וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרין ומייתינן לה בפ' בתרא דבכורות בה' האחין השותפין ודייקינן מינה דאין ברירה ומש"ה כל עשרה דשכנגד הכלב אסורין דאי אמרת יש ברירה ליברור דלהדי כלב ולישקלי' והנך לישתרי אבל רב אסי דחי התם ואמר אי דשוו כולהו להדדי ה"נ הב"ע דלא שוו כולהו להדדי ושוי האי כלבא חד ומכהו כל חד וחד דהאי משוה שייך בכולהו וקשיא לי מ"ש דלגבי עירובין ולגבי קידושין ולגבי תרומה ומעשרות סתם לן רבי דיש שרירה ולגבי גיטין ולגבי נדרים סתם לן דאין ברירה וי"ל דקסבר האי תנאי די שברירה בין בדרבנן דהיינו עירובין ובין בדאורייתא דהיינו קידושין ותרומה ומעשרות ולגבי גט ה"ט משום דכתיב וכתב לה לשמה דבשעת כתיבה בעינן שיהא ברור לשמה ולגבני נדרים נמי משום דקסבר סתר נדרים הלך אחר לשון בני אדם וסתם דעתו הוא לאסור עצמו בכל דבר שיש לחברו חלק בו ולגבי מחיר כלב כדרב אשי ובריש פרק כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומור הרי זו לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה כל מי שקיבל עליו מבע"י מורת משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך ואמרי' בגמרא שמעת מינה אין ברירה דאי יש ברירה היגלי מילתא למפרע דמע"י הוה ניחא לי' ופריך רב אשי הודיעוהו וא הודיעוהו קתני פי' דדוקא להודיעו צריך מבע"י אבל לקבל אע"פ שלא קיבל עליו אלא לאחר חשיכה יש בריכה אבל אם לא הודיעו אלא לאחר חשיכה לסור שהרי בעת קבלת העירוב לא ידע ואין לומר כאן ברירה ובפסחים בריש פ' האשה תנן האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אבי' שחט עלי' בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות ביית אבי' שחט עליה אבי' שחט עלי' בעלה תאכל מממקום שהיא רוה אלמא יש ברירה ואע"ג דאמרינן בגמרא שמעת מינ ה יש ברירה ודחי מאי רוצה בשעת שחיטה דחיי' בעלמא קעביד דלא תיפשוט מינה דיש ברירה אבל מ"מ פשטה דמתני' הכי משמע דיש ברירה. ובפ' ז' דאהלות תנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין חישב להוציאו באחד מהן או בחלון שהיא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על הפתחים כולן בש"א והוא שחישב עד שלא ימות המת וב"ה אומרי' אף משימות המת ובהילכתא קמייתא דפ' הדר עם הנכרי אמרי' תניא אין משתתפין באוצר והתנאי משתתפין אמר רב הושעיא ל"ק הא ב"ש והא ב"ה דתנן המת בבית כו'. פי' הא דתניא משתתפין באוצר דאלמא יש ברירה דאע"ג דאזיל ומסתפק מיני' אמרי' הוברר הדבר דההיא דאשתייר הוי הוי עירוב היא ב"ה דאמרי אף משימות המת והוברר הדבר דבעת מותו מוכן הי' ראוי לצאת ונטהרו הפתחים למפרע והא דתניא אין משתתפין באוצר דלית ברירה ודילמא ההוא דמסתפק ממנו הוא העירוב ונמצא שנאכל עירובו היא ב"ש דאמרי דוקא אם חישב קודם שימות המת נטהרו שאר הפתחים אבל בתר הכי אל דאין ברירה ובפ"ק דיו"ט תנן והב"ה אומר זה וזה אני נוטל לימא מיכן אני נוטל אוכל למחר וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' עד ובה"א אף משימות המת פי' אלמא אית להו לב"ה ברירה ומהדר הא איתמר עלה אמר רבה לטהר את הפתחים מיכן ולהבא מיכן ולהבא אין למפרע לא פי' דאין ברירה רבא אמר לעולם למפרע פי' דיש ברירה והכא גבי גוזלות ה"ט דב"ה זימנין דמטלטל ושביק מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי לי' וקשיא לי דרב הושעיא אדרב הושעיא דבפ' הדר עם הנכרי כיצד משתתפין א"ר הושעיא דאית להו לב"ה ברירה אלמא מטהרין הי' הפתחים למפרע והכא אמר דלא טיהרו את הפתחים אלא מכין ולהבא ואל למפרע ובפ' משילין בפ' הבהמה והכלים נמי אמרי' איתמר שנים ששאלו חבית ובהמה בשוחפות אמר רב חבים מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה כו' עד מאי הוי עלה רבה הושעיא אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה ומקשה וסבר רב הושעיא יש ברירה והתנן המה בבית כו' עד ואיתמר עלה אמר רבא לטהר את הפתחים מיכן ולהבא וכן אמר רב הושעיא לטהר את הפתחים מיכן ולהבא מיכן ולהבא אין למפרע לא ומסיק כי לית לי' לרב הושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ברירה ודרש מר זוטרא הילכתא כרב הושעיא מתוקמא דרב הושעיא בדרבנן אית לי' ברירה ובדאורייתא לית לי' ברירה ובפ' הדר עם הנכרי אמר רב הושעי' דאית לב"ה ברירה דמטהרי להו למפרע ונ"ל לתרץ לכתחלה סבר רב הושעיא דלא טיהרו בית הלל את הפתחים אלא מיכן ולהבא אבל למפרע לא מושם קושיא דזה וזה אני נוטל ולבסוף סבר דגם למ פרע טיהרום ב"ה דיש ברירה וגוזלות כדרבא ומר זוטרא דפסק הילכתא כרב הושעיא דיש ברירה ואפי' בדאורייתא וה"נ פסקי' בפ' השותפין רב הונא ור' אלעזר הלכה כראב"י דאמר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו דיש הברירה ואפילו בדאוריתא ומאי ומאי דתנן בנדרים בפ' נערה המאורסה שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשתי יבמין ר"א אומר יפר ר' יהושע אומר לא' ולא לשנים ר"ע אומר לא לאחד ולא לשנים ואמרי' בגמרא בשלמא ר"ע קסבר אין זיקה אין ברירה דמשמע מהתם דלכ"ע אין ברירה ההיא לא קשאי דאף למ"ד יש ברירה כל זמן שלא יבמה א' מהן מי יכול לזכות בה שתהי' כאשתו והילכך לא יפר לא זה ואל זה ומוקמה רב אמי כון שעשה בה מאמר כו'. ואל דמיא הך ברירה לכל ברירות דעלמא והאי דמפיק לה בהאי לישנא לומר דאע"ג דיש זיקה אין הזיקה ברורה שהרי הן שני יבמין וכך זקוקה לזה כמו שזקוקה לזה וליכא מאן דפליג בה ואע"ג דכל הני סתמי דכתבינן ס"ל דיש ברירה דכי ס"ל דאין ברירה ואע"ג דאיהו סידר לכולהו מתני' וסתמינהו לא ס"ל כוותייהו דאמרינן בפ' השולח גט בסופו ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר של ישראל חייב ושל גוי פטור ואמיר' במאי פליגי דרבי סבר אין ברירה ורשב"ג סבר יש ברירה ואיתא נ מי בריש פ' ראשית הגז

אמר רב ליתא למתניתן מדתני אין כו' עד אדרבה ליתא לדאיו ממתני' לא ס"ד דשמעי' לי' לר' יהודא דלית לי' ברירה דתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ובפ"ק דחולין נמי בהלכתא השוחט בשבת אמרי' והא לית לי' לר' יהדוא ברירה דתנן הלוקח יין וכו' ודחינן התם כדקתני טעמא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע המד. ונ מצא שותה טבלים למפרע ואלא מדתנ י אין כו' ובסוכה בפ' הישן נמי בה' בראש האילן דטעמי' דר' יהודא גבי הלוקח יין מבין הכותים מושם דאין ברירה ומשקה וטעמא דר' יהודא מושם דיאן ברירה והתניא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הננוד כו' ומרתץ לדבריו דר"מ קאמרי לי' לדידן אין ברירה אלא לדידך דאית ברירה אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כו' בוביומא נמי בפ' הוציאו לו בה' ר' יהודא אומר לא הי' שם אלא קרן אחד בלבד אמרי' תנן התם ר' יהודא אומר לא הי' שופרות לקינ י חובה מפני התערובות פי' מי שהי' חייב להיבא תורין ובני יונה כגון הזב והזבה ויולדת ומצורע ומטמא מקדש וקדשיו אינו מביא מעות ומשליך בשופר וכהנים יקנו מן המעו' קינין ויקריבו כל אחד לשם מישהוא כמו שהי' עושה מי שנתנדב להביא תורין ובני יונה שהי' מביא מעות ומשליך בשופר בקיני חובה לא הי' עושה כן אלא מביא הקינין לכהן אבל חכמים פליגי עלי' ואמרי גם בקיני חובה מבאי מעו' ומשליך בשופר כדאמרן לעיל בפירקין האשה שיש עלי' לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים בערב כדאמרי' התם חזקה אין ב"ד כל כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעו' שבשופר ואמרי' התם ביומא מאי הרעובה אמר רב יוסף תערובת חובה ונדבה פי' שמא יתחלף לו שופר בשופר ויבא משופר של נדבר חובה ומשופר של חובה נדבה והנדבה הן כולן עולו' והחובה אחד חטאת ואחד עולה ויפסלו שאין מעשיהן שוין ומקשה ונ עביד תרי ונכתוב עליהן חד דחובה וחד דנדבה דשמעי' לי' לר' יהודא דאית לי' כתיבת דתנן בשקלים שלשה עשר שופרות היו במקדש והי' כתוב עליהן תקלין חדתין ועתיקין קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה וזהב לכפורת וששה לנדבה תקלין חדתי שבכל שנה ושנה ותקלין עתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה קינין הן תורין וגוזלי עולה הן בני ינ וה כולן עולות דברי ר' יהודא וחכמים אומרים קינ ים אחד חטאת וא' עולה וגוזלי כון כיון עולו' פי' ר' יהדוא לטעמי' דאמר לא הי' שופר לקיני חובה אלא שני שופרו' הי' לקיני נדבה מי שנתנדב תורין הי' משליך המעו' לשופר שכתוב ב' קינין ומי שמתנ דב בני יונה הי' משליך לשופר שכתוב בו גוזלי עולה וחכמים סברי קינין הי' לקיני חובה שהיא אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה הי' לנדבה שבין מי שנתנדב תורין בין מי שמתנדב בי יונה משליך המעו' שם אלמא דאית לי' לר' יהודא כתיבה אלא כי אתא רב דימי אמר גזירה מושם חטאת שמתו בעלי' ודאי' פי' שמא ימות אחד מן הבעלים קודם שיקרבו ומעות חטאת שמתו בעליהן הולכות לים המלח ויהיו אוסרות את כל המעו' שבשופר ומקשי וניבדור ארבעה זוזי ונשדו במיא והנך לישתרו ומתרץ רב יהודא לית ברירה מנלן אילימא מהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ואמאי ודילמא שאני התם כדקתני טעמא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כו' ואלא מדתאני איו כו' ובריש פרק כל הגט אמרי' דר' יהדוא אית לי' ברירה דתנן ומה היא באותן הימים ר' יהודא אומר כאשת איש לכל דבר ור' יוסי אומר מגורשת ואינ ה מגורשת ולגבי הלוקח יין מבין הכותים טעמא שמא יבקע הנוד ובפ' מרובה נמי בה' הגונב מאחר הגנב אמרי' דר' יהודא אית לי' ברירה דתניא ר' יהודא אומר שחרית בעה"ב עומד ואומר כל מה שילקטו עניים מן העומרין היום יהא הפקר ר' דוסא אומר לעתותי ערב וקשיא לי אמאי אמר רב ליתא למתניתין מדתאני איו ומסתייע מברייתא דהלוקח יין דאית לתרוצא זוזא זוזא דדמתרץ לה עולה אי נמי כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד ואל אמר ליתא לדאיו ממתני' דעירובין דקתני דאית לי' לר' יהודא ברירה ולסתייע ממתני' דגיטין ומברייתא דפיאה דמייתי' במרובה דמוכחי דאי' לי' לר' יהודא ברירה ואע"ג דמתני' דשופרות מוכחא דלית לי' לר' יהודא ברירה הרי התרי מתנייתא מכחי דלית לי' ברירה מתני' דשופרות ודתאני איו ותלתא מוכחי דאית לי ברירה מתני' דעירובין ומתני' דגיטין וברייתי' דפיאה וברייתא דלוקח יין הוא שקולה דאית למימר זוזא זוזא קתני או שמא יבקע הנוד ואמאי שביק הני תלתא מקמי הנך תרתי וא"נ תלתא ותלתא נינהו ואמאי שביק הני מקמי הני ונ"ל לתרץ דרב ס"ל כאביי ורב מממשרשי' ורבינא דמפלגי בפ' כל גט היא תולה בדעת אחרים ומש"ה אמרי' דיש ברירה אבל הלוקח יין מבין הכותים הוי תולה בדעת עצמו ומתני' דשופרות נמי אין שם דעת אחרים אלא כתולה בדעת עצמו הוי ועירובין נמיהוי תולה בדעת עצמו ומש"ה אמר ליתא למתני' מדתאני איו דכיון דהוי תולה בדעת עצמו ל"ל ברירה ור"ש נמי הכא בלוקח יין סבר דאין ברירה מושם דהוי תולה בדעת עצמו ובפ' כל גט אמרי 'דבתולה בדעת אחרים אית לי' ברירה דתנאי הריני בעליך על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת ר"ש בן יהודא אומר מושם ר"ש רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת ור' יוסי סבר בין תולה בדתע עצמו הלוקח יין מן הכותים בין תולה בדעת אחרים דההיא דפ' כל גט ומה הוא באותן הימים סבר דאין ברירה ופליג עם ר' יהודא דאמר הרי הוא כאשת איש לגכל דבר אלא אמר מגורשת ואינה מגורשת וענין פתרון השיטה דפ' כל גט בקונטרס במהדורא קמא ומהדורא בתרא ובפ' מי שאחזו במהדורא בתרא ומאי דאמרי לקמן בהלכתין האומר הריני מערב לכל שבתו' השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך מבע"י עירובו עירוב משחשיכה ר' שמעון אומר עירובו עירוב וחכ"א אין עירובו עירוב דאלמא אית ברירה לר"ש גבי עירוב דהוא תולה בדעת עצמו התם כדדתקינן דכי לית לי' לר"ש ברירה בדאורייתא בדרבנן אית לי' וזה החילוק הוא בין עירוב ללוקח יין מבין הכותים דתרוייהו הוי תולה בדעת עצמו אבל גבי גט דהוא תולה בדעת אחרים אפי' בדאורייתא אית לה ברירה ולפי תירוץ זה שאני מתרץ דשאני לי' לרב בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים א"כ מאי דאקשינן במילתי' דאיו מ"ש לכאן ולכאן דאין ברירה מזרח ומערב נמי ברירה ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם אינו צריך רב לתירוץ זה אלא אע"פ שלא בא החכם שנא ושנא דלכאן ולכאן הוי תולה בדעת עצמו ומש"ה אין ברירה אבל אם לא בא חכם עדיין ואינו יודע אנה יבוא או למזרח או למערב הוי תולה בדעת אחרים ומש"ה יש ברירה אבל ר' יוחנן דשאני וכבר בא חכם לא שני לי' בין תולה בדעת עצמו ובין תולה בדעת אחרים דבכולהו אין ברירה לאיו והכא משום דכבר בא חכם:

בד"ה לא ס"ד כו' אבל קשה דאפי' בתולה כו' והשתא הא לר' יוחנן ליתא כו' עכ"ל לא ידענא מאי קושיא הוא לר"י כיון דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים נהי נמי דהך ברייתא דשופרות אתיא כאיו מ"מ ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח ולההיא דשופרות דכולהו ברייתות נינהו מקמי הנך מתני' דהכא ודמי שאחזו וברייתא דמרובה ודו"ק:

גמ' א"ר יוחנן וכבר בא חכם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה על שני כו' ברירה הס"ד:

בד"ה הלוקח יין כו' ואין לזה כלים להפריש. נ"ב ובפ' מרובה פרש"י דאיירי בערב שבת בין השמשות ואין לו שהות להפריש:

תוס' בד"ה לא ס"ד כו' דתנן בשקלים כו'. נ"ב אין זה משנה בכל התלמוד אלא ברייתא היא וכן נמצא בתלמוד ירושלמי דשקלים להדיא ומ"מ גם מן המשנה דשקלים מוכח שרבי יהודה סבר כך כדפרש"י בפ' הוציאו לו:

בא"ד ה"מ דוקא כשמתנה כו'. נ"ב נ"ל לאו דוקא מתנה דהא גבי כלוקח יין נמי אינו מתנה אלא כלו' היכא שמברר דבריו להדיא ומתנה בפירוש כמו שפירשו התוס' לקמן וכן פירשו התוס' בפ' הוציאו לו:

רש"י (במשנה) ד"ה רי"א. ומיהו כו' דל"י לאיזה מה"צ יבא כו'. משמע דזה ידע שרבו א' מהם וקשה כיון דידע ואפ"ה אמר למקום שארצה א"כ חזינן לדעתיה דלא ניחא ליה כ"כ ברבו. ומדוע לא פי' שלא ידע כלל שרבו א' מהם:

רש"י ד"ה מקרי שמע. ומתניתין ודרי"צ בדאתו בי תרי. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה מזרח ומערב. שעדיין היה רחוק מן העיר ו' אלפים כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה לא ס"ד. אבל קשה וכו' דתנן בשקלים כו' לריו"ח ליתא לדאיו. עי' מהרש"א. ונראה שנעלם מכ"ת שעיקר דינו של ר"י מבואר במשנה דאמר שם וכולן עולות רק דהטעם דמפני התערובות הוא בברייתא ואין לנו טעם אחר ועי' רש"ל:

גמרא במרי דמתא. נ"ב ר״ל במלך דאיכא מצוה לעולם ירוץ כו' [ברכות ט: וש"מ]:

שם במקרי שמע. נ"ב עפרש״י והוא דחוק מאד ובערוך פירש במקרי שמע שבא לבקש ממון לפיכך בורח ממנו. גם בזה יש קצת גמגום כי מה לו לברוח מפניו בשבת שאין היום עת לבקש ממון. וילך לו למחר. וי״ל בזה כי מ"ש יבוא היום לעיר ויצטרך להכניסו לבית ולערוך שולחן לפניו והוא לא הכין לו ארוחה וסעודתו אינה מספקת לו ולאחר הלכך משתמיט מיניה. אך חכם דמתניתין דמ"פ מיירי דלא אתא בשבת למתא דמשו"ה מערב ע"ת לצאת ולילך אצל הרב לשמוע תורה מפיו. ואינו צריך לכך אם בא לעיר. ולהניח עירוב כדי ללכת לקראתו ולהביאו לעיר אין בזה מצוה:

גמ' הא במרי דמתא. עי' לקמן דף פב ע"א תוד"ה אין מערבין:

מתני' מתנה אדם על עירובו [ואומר אם בא חכם מן המזרח ערובו למזרח כו'].
הטעם דבדרבנן יש ברירה, אבל אלו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות, ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה, ולא אמרינן ביה אין ברירה, דהתם מתנה על דבר אחד כגון אם ימות יהא גט, ואם לא ימות לא יהא גט, וה"ה אלו התנה אם יבא החכם יהא עירוב ואם לא לא יהא עירוב לא היה תלוי בברירה, אבל המתנה על שני דברים כגון כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, וכן אם יבא למזרח כו' ואם יבא למערב כו' זה תלוי בברירה, הר"ן בשם הרמב"ן פ' כל הגט.
ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשו, במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים. דהתינח אם עירוב אחד היה קונה או למזרח או למערב, אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך, וכל אחד הוי מלתא באנפי נפשי', ולגבי כל אחד הוי מתנה לדבר אחד, דכשמניח במזרח, ואומר אם בא ממזרח, יהא עירובי זה עירוב ובאם לא יהא עירוב זה בטל, זה מהני, וכשמניח אח"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל, זהו ג"כ מהני, וכיון דכל אחד בפני עצמו מהני, למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מתנה תנאי בחד מלתא, וצע"ג:

דאי אמרת תחילת היום. של שבת קונה עירוב דהיינו סוף בין השמשות קונה עירוב אמאי לא אמר כלום: מתני' מתנה אדם על עירובו. מניח אדם שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים אמה למערב ביתו: ואומר אם באו נכרים מן המזרח. וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי במערב ביתי ד' אלפים אמה אע''ג דלא אתו עד למחר אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה לו עירובו דאידך גיסא: הריני כבני עירי. אלפים מעירי לכל רוח ואין צריך להשתכר כאן ולהפסיד כאן: בא חכם למזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד תורה מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב: רבי יהודה אומר. אם באו לכאן ולכאן ואחד מהן רבו ילך אצל רבו ולא אצל חכם דקים לן בגוויה דבשעת קניית עירוב דעתיה למקני ליה ההוא עירוב דלצד רבו ומיהו איהו הוא דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבא והשתא דידע להתם ליזיל: גמ' תני איפכא. אייתי מתניתא בידיה דתני איפכא בורח מן החכם ומתנה אם בא חכם למזרח עירובו למערב כו' ולגבי נכרים תני דלההוא צד דליתו נכרי' לקני עירוביה: פרהגבני. גבאי המס ובורח מפניהם: מרי דמתא. צריך הוא לפייס או לצעוק: מותיב פירקי. לדרוש ברבים דעת האדם לילך ולשמוע: מקרי שמע. כלומר מלמדי תינוקות להתפלל ומתני' דר' יצחק בדאתו בי תרי חד להאי גיסא וחד להאי גיסא ומתניתין אדמותיב פירקי קאי והכי קאמר בא מותיב פירקי למזרח או בא לכאן ולכאן דתרווייהו מותיבי פירקי למקום שארצה אלך ולכשיברור לו למחר אמרינן הוברר הדבר דבשעת קניית עירוב דעתיה אההוא חכם הוה ודר' יצחק קאי אמקרי שמע והכי קאמר בא מקרי שמע למזרח עירובי אדמותיב פירקי למערב בא מקרי שמע למערב עירובי אדמותיב פירקי למזרח בא לכאן ולכאן תרוויהו מותיבי פירקי או שניהן שוין למקום שארצה אלך. כך שמעתי: ורבנן. דפליגי אדר' יהודה דאפילו אחד מהן רבו ילך לאיזה שירצה: דזמנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה. וי''ל ברירה אף כאן: ליתא למתני'. דקתני לר' יהודה היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית ליה לר' יהודה ברירה דהא עירוב מאתמול קנה ואיהו השתא הוא דקא בריר ליה ואמרינן הוברר הדבר דמאתמול נמי דעתיה להאי הוה: ליתא למתניתין. אינה עיקר מדתני איו הואיל ואשכחן מתניתין דתני איו דלאו הכי הוא: איו. שם חכם: על שני דברים. לומר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבא יכול להתנות ולומר בא חכם למזרח כו': מאי שנא לכאן ולכאן. דתלה עצמו לומר באיזה שארצה אלך דלא שרי רבי יהודה: דאין ברירה. דכי בריר למחר אמרינן שמא אתמול כי קנה עירוב לאו דעתיה אהך הוה אלא אאידך: מזרח ומערב נמי. בשלא בא אלא אחד וקא סלקא דעתך השתא דבין השמשות עדיין לא בא חכם למזרח שעדיין היה רחוק מן העירוב ששה אלפים פחות שתי אמות ומשחשיכה הלך אלפים ונכנס לתוך ארבעה אלפים של עיר וזה שהניח עירובו ותלה בדעת החכם ואמר אם יבוא למזרח עירובי למזרח ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי ולא יהא עירוב ולמחר שמע שבא למזרח מי יאמר דבשעת קניית עירוב היה דעת החכם ליכנס לתוך ד' אלפים של עיר דילמא לא היה בדעתו לזוז ולא קנה עירובו של זה ור' יהודה קאמר דקני דאמרינן הוברר הדבר דסופו הוכיח שבין השמשות היה דעתו לכאן: א''ר יוחנן וכבר בא חכם. מתניתין בהכי עסקינן שבא חכם כבר קודם בין השמשות אבל זה לא היה יודע להיכן בא או אם בא או לא ולמחר כשנשמע לו גלויי מילתא בעלמא הוא ואיגלאי מילתא דההוא עירוב קנה ואין זו סמך על ברירת ספק אלא קנייה ודאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית העירוב וקנה: אדרבה ליתא לדאיו. דמתניתין עיקר וההיא ברייתא היא: לא סלקא דעתך. לאפוקי לההיא דאיו: הלוקח יין מבין הכותים. קודם שגזרו על יינם כדמפרש בשחיטת חולין וסתם כותים לא מפרשי תרומה ואין לזה כלים להפריש לתוכן תרומה ומעשר:

דאי סלקא דעתך תחילת היום קונה עירוב. ואם תאמר נימא משום דמספיקא לא פקע טבל ומספיקא לא נחתא תרומה כדאמר לעיל ואור''י דלא דמי דודאי כי אמר היום חול ולמחר קדש מקפיד שלא תחול על העירוב קדושת היום אבל הכא רוצה הוא שתחול עליו שם תרומה מיד אם היה יכול ואינו אומר לכשתחשך אלא שתצא לגין מתורת טבול יום: ואם היו שניהן רבותיו. אצטריך לאשמועינן אפילו אחד רבו מובהק: לא ס''ד דשמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן כו'. ואם תאמר אכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח מקמי מתניתין דהכא ומתני' דמי שאחזו (גיטין דף עג.) דמה היא באותן הימים דדייקינן מינה בריש כל הגט (שם דף כה:) דאית ליה לרבי יהודה ברירה ומקמי ברייתא דמרובה (ב''ק דף סט.) דקאמר רבי יהודה שחרית אומר בעל הבית כל מה שילקטו כו' דבכל הני אית ליה לרבי יהודה ברירה ויש לומר דרב מחלק בין תולה בדעת אחרים בין תולה בדעת עצמו כמו שמחלק אביי בריש כל הגט וההיא דגיטין ודמרובה הוי תולה בדעת אחרים והתם אית ליה ברירה אבל תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה ולהכי קאמר דליתא למתניתין דקתני דאית לרבי יהודה ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו מקמי דאיו ומקמי ההיא דהלוקח והאי דפריך אההיא דאיו מאי שנא דלכאן ולכאן דאין ברירה לא לרב פריך דלדידיה דמחלק בין תולה בדעת עצמו בין תולה בדעת אחרים אתי שפיר אלא למי שאינו מחלק פריך ור' יוחנן דמשני וכבר בא חכם נמי אין מחלק ולדידיה ודאי ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ומיהו קשה דבסוף ביצה (דף לז:) גבי ב' שלקחו בהמה וחבית בשותפות מדקדק דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמפרש מלתיה דאיו והא ע''כ לרבי יוחנן ליתא לדאיו כדפי' וי''ל דודאי הוה מצי לשנויי הכי אלא ניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך אי נמי נהי דלר' יוחנן ליתא לדאיו דאמר דלר' יהודה אין ברירה מכל מקום מוכח שפיר דר' יוחנן לית ליה ברירה מדמשני ליה אבל קשה דאפילו בתולה בדעת אחרים נמי שמעינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן בשקלים ומייתי לה בהוציאו לו (יומא דף נה.) דקאמר ר' יהודה לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפרש התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה כדמוכח בההיא דאיו והשתא הא לר' יוחנן ליתא לדאיו ולרב אית ליה ברירה לרבי יהודה בתולה בדעת אחרים וי''ל דהא דאית ליה ברירה לרבי יהודה בתולה בדעת אחרים ה''מ כשמתנה אבל בלא תנאי אינו מועיל: דתנן הלוקח יין מבין הכותים. דתניא גרסינן דבמשנה בדמאי פ''ז (משנה ד) ליכא אלא מלתיה דר''מ לחוד ואע''ג דר' מאיר גזר על יינן כדאמר פ''ק דחולין (דף ו.) זאת נשנית קודם גזירה ואף על גב דרבי יוסי ור''ש סבירא להו כותים גירי אריות הם כדאמר במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סו.) תורמין משל נכרים על של כותים מ''מ כיון דפרשי מע''ז הם טפי משאר אומות ומחזיקים בתורה שבכתב ולא היו עובדין אלהיהם כמו שעשו בבית ראשון לא גזרו על יינן ואע''ג שגזרו על פתן כמו לרבי מאיר קודם גזירה שהיה פתן אסור ויינן מותר אי נמי הכא איירי כשטיהר ישראל יינו של כותי: