עירובין לה ע"ב

לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי תְּנָא תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר
וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר סְפֵיקָא לְחוּמְרָא וְהָתְנַן טָמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל וַאֲפִילּוּ טָבַל סָפֵק טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק לֹא טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה וְכֵן שְׁנֵי מִקְוָואוֹת בְּאַחַת יֵשׁ בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה וּבְאַחַת אֵין בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה וְטָבַל בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל סְפֵיקוֹ טָמֵא
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה
אֲבָל בְּטוּמְאָה קַלָּה כְּגוֹן שֶׁאָכַל אֳוכָלִין טְמֵאִין וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין וְיָרַד לִטְבּוֹל סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל וַאֲפִילּוּ טָבַל סָפֵק טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק לֹא טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה וְכֵן שְׁנֵי מִקְוָואוֹת בְּאַחַת יֵשׁ בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה וְאַחַת אֵין בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה וְטָבַל בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל סְפֵיקוֹ טָהוֹר
רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא
קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ
וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא וְהָא תְּנַן אִם אֵין יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא מִי מְקַדְּרִין וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אֵין מְקַדְּרִין לֹא בְּעָרֵי מִקְלָט וְלֹא בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל תּוֹרָה
לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים שְׁמַע מִינַּהּ
וּרְמִי דְּאוֹרָיְיתָא אַדְּאוֹרָיְיתָא לְרַבִּי מֵאִיר
דִּתְנַן נָגַע בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם חַי אִם מֵת וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמְצָאוֹ מֵת רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין שֶׁכׇּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשְׁנָתֵנוּ שֶׁהָיָה עָלֶיהָ שֶׁרֶץ כׇּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אִי הָכִי בְּהָא לֵימָא רַבִּי יוֹסֵי סְפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ הָכָא בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים עָסְקִינַן אַחַת אוֹמֶרֶת מִבְּעוֹד יוֹם נִטְמָאָה וְאַחַת אוֹמֶרֶת מִשֶּׁחָשֵׁיכָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

ומשנינן: תנא נשרף כדי - להודיעך כחו דרבי יוסי, שמכשיר בספק נשרף משום שמעמידים הדבר על חזקתו שמבעוד יום.

ואילו לא הוה תנא אף נשרף - שכבר אינו קיים בעולם בשעת לידת הספק - לא היינו יודעים שמעמידים הדבר על חזקתו בכי האי גוונא ^[91].

ולהכי תנא תרומה ונטמאת: להודיעך כחו דרבי מאיר, שמחמיר בספק עירוב, אף במקום שהוא קיים, וראוי הוא יותר להעמידו על חזקתו.

ותמהינן אמתניתין: ואטו סבר רבי מאיר ספיקא לחומרא, ואף דעירוב תחומין הוא מדרבנן?! ^[92]

והתנן: טמא שירד לטבול במקוה, ולאחר זמן התעורר לו ספק אם אכן טבל, והוא במצב של: ספק טבל ספק לא טבל.

ואפילו כשיודע בודאי שטבל בה, משכחת לה ספק טבילה.

וכגון: מצאה למקוה אחר טבילתו שהיא חסרה מארבעים סאים מים, וספק אם בשעת טבילתו טבל במקוה מליאה שיש בה ארבעים סאה ואחר טבילתו נחסר, ספק לא טבל בארבעים סאה.

וכן שני מקואות, באחת יש ארבעים סאה, ובאחת אין ארבעים סאה. וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל - ספיקו טמא.

במה דברים אמורים: בשנטמא טומאה חמורה [טומאה דאורייתא], וצריך ליטהר ממנה בטבילתו.

אבל הנטמא בטומאה קלה, מדרבנן, כגון:

שאכל אוכלין טמאין, ושתה [או ששתה] משקין טמאין, שטומאתו מדרבנן, שגזרו חכמים [בתוך שמונה עשר דבר שגזרו חז"ל, והמנויים במסכת שבת יג ב], שתיפסל הגויה [הגוף] של האדם האוכל או השותה אוכלים או משקים טמאים מלאכול בתרומה [אף שמדאורייתא אין אוכל או משקה מטמא אדם].

וכן הבא [מי שבא] ראשו ורובו במים שאובין, שגזרו חז"ל [בכלל שמונה עשר דבר] שיפסול את התרומה.

או שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, שאף בו גזרו שיפסול את התרומה.

וירד לטבול מאחת מהטומאות דרבנן אלו, וספק טבל ספק לא טבל.

ואפילו טבל - ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה.

וכן שני מקואות באחת יש בה ארבעים סאה, ואחת אין בה ארבעים סאה וטבל מטומאה קלה באחת מהן, ואינו יודע באיזה מהן טבל.

בכל אלו - ספיקו טהור!

והך סתמא רבי מאיר היא, דסתם משנה רבי מאיר.

רבי יוסי מטמא, דמוקמינן ליה אחזקתו שהיה טמא [כדלקמן].

הרי חזינן, דבספיקא אזיל רבי מאיר לקולא באיסור דרבנן, ומאי שנא מספק עירוב שהוא דרבנן, דמחמיר רבי מאיר?! ^[93]

ומשנינן: קסבר רבי מאיר: תחומין - דאורייתא נינהו! וספיקא דאורייתא לחומרא ^[94].

ותמהינן אשינויין: וכי סבר רבי מאיר תחומין דאורייתא?!

והתנן: אין מודדין [תחום שבת] אלא בחבל של חמשים אמה לא פחות ולא יותר. ולא ימדוד [לא הוא ולא חבירו שמודד עמו] אלא כנגד לבו.

היה מודד והגיע לגיא [בקעה] או לגדר - "מבליעו" לגיא [שאם אין הגיא רחב חמשים אמה משפתו לשפתו מלמעלה, הרי אף על פי שיש במדרונו הילוך יותר מאלפיים, אינו מודד אלא את המרחק האוירי בין שפתי הגיא], וחוזר למדתו, [מהגיא והלאה].

הגיע להר - "מבליעו", וחוזר למדתו.

אם אינו יכול להבליעו: בזו [ולא באחרים, וכדאמרינן בסמוך, רש"י נח א]

אמר רבי דוסתאי בר ינאי: שמעתי מרבי מאיר, שמקדרין בהרים [מודדו בחבלים קטנים של ארבע אמות, ומודד אחד מחזיקו כנגד לבו, והמודד השני שבגובה ההר מחזיקו כנגד מרגלותיו. ואין מודדין השיפוע כמות שהוא אלא בקו ישר, ומרויח בכך חצי קומת אדם, שיכולים לילך יותר בשביל מדידה כזו].

והשתא תיקשי: ואי סלקא דעתך כדאמרת, דסבר רבי מאיר תחומין דאורייתא, היכי הקיל רבי מאיר למדוד תחום שבת על ידי קידור?!

והא אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: אין מקדרין במדידות:

לא במדידת תחום ערי מקלט [שגם התחום של עיר המקלט קולט את ההורג בשוגג].

ולא במדידת העיר הקרובה אל החלל כדי לחייבה להביא עגלה ערופה.

מפני שמדידות אלו הן מדידות של תורה!

ועל כרחך, הא דהקיל רבי מאיר למדוד תחום שבת על ידי קידור, משום שתחומין מדברי סופרים הן. הרי חזינן, דסבר רבי מאיר תחומין - דרבנן הם?!

ומשנינן: לעולם כדשנינן, דמשום הכי מחמיר רבי מאיר בספק עירוב משום דתחומין מדאורייתא הם. ולא תיקשי, דמהא דחזינן דאמר רבי מאיר מקדרין בהרים משמע שהן מדברי סופרים.

דהא, משנתנו - רבי מאיר אמרה משמיה דידיה, שכך הוא עצמו סבור, ולא משמיה דרביה. כי רבי מאיר אכן סבר תחומין דאוריתא.

והא דאמר רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרים - משמיה דרביה אמרה, דסבירא ליה לרביה כי תחומין הם מדרבנן.

דיקא נמי, מהא דקתני במתניתין דמקדרין: בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי, משום רבי מאיר: "שמעתי" שמקדרין בהרים.

וכיון דאמר "שמעתי", שפיר איכא לפרושי דמרביה שמעה, וליה לא סבירא ליה [רש"י].

ומסקינן: אכן שמע מינה!

והשתא תמהינן, אף למאי דתריצנא דסבר רבי מאיר תחומין דאורייתא הן, ומשום הכי מחמיר במשנתנו בספק עירוב.

דהכא חזינן, דמחמיר רבי מאיר בספק אף היכא דאיכא חזקה דמעיקרא להקל. שהרי בתרומה ונטמאת איכא חזקה דמעיקרא להקל, שכשהניחה שם טהורה היתה [רש"י]. ואם כן:

ורמי ספק דאורייתא, היכא דאיכא חזקה לקולא, שלא התחשב רבי מאיר בחזקה והחמיר, אספק דאורייתא, דחזינן דאזיל בו רבי מאיר בתר חזקה להקל.

דתנן: מי שנגע באדם אחד בלילה, ואינו יודע אם חי אם מת היה בשעת נגיעתו, ואינו יודע אם טימאו. ולמחר השכים ומצאו מת,

רבי מאיר מטהר, "דאוקמיה אחזקיה, ואתמול חי היה" [רש"י].

וחכמים מטמאים, לפי שסוברים שכל ספק הטמאות - דינם כשעת מציאתן.

הרי חזינן, דבספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא, אזיל רבי מאיר בתר חזקה.

ואם כן, הכא נמי, במתניתין, אמאי אינו כשר העירוב, אם היה תרומה, שספק אם נטמאה בבין השמשות. ואמאי לא מוקמינן לה על חזקת טהרתה?! ^[95]

אמר תירץ רבי ירמיה: משנתנו - שפסל בה רבי מאיר עירוב בתרומה שנטמאת, לא מיירי בספק טומאה, אלא בטומאה ודאית - כשהיה עליה שרץ כל בין השמשות, "מתחלתו ועד סופו, דודאי איטמי מבעוד יום, דתחילת בין השמשות - מערב שבת הוא" ^[96].

ותמהינן אשינוייא דרבי ירמיה:

אי הכי - דבודאי נטמאת מבעוד יום איירי

- תיקשי: וכי בהא לימא רבי יוסי "ספק עירוב" כשר?!

והרי כשנטמאת מבעוד יום איתא מפורש במתניתין דאף לרבי יוסי אינו עירוב.

ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרווייהו לפרושי מילתא דרבי ירמיה [תוספות וריטב"א]:

הכא במשנתנו - בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו עסקינן.

שכת אחת של עדים אומרת: מבעוד יום נטמאה.

וכת אחת של עדים אומרת: משחשיכה נטמאה ^[97].

והשתא לא תיקשי לך, מאי שנא גבי נגע באחד בלילה אזיל רבי מאיר בתר חזקה, ואילו הכא גבי עירוב לא אזיל בתר חזקה. ד"כיון דאיכא כת דמפקע ליה מחזקיה, בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה". [רש"י] ^[98]

רבא אמר: מתניתין בשתי כתי עדים עסקינן וכדאמרי רבה ורב יוסף, ומהאי טעמא הוא דלא אזלינן בתר חזקה.

אלא שלא תאמר דבנגע באחד בלילה נמי אם היו באים שתי כתי עדים המכחישות זו את זו לא הוה אזלינן בתר חזקה.

לא היא.

הערות

^[91] וביאר החזון איש: "דכי אינו בעולם לא שייך חזקה כל כך כמו בנטמאת, משום דבנטמאת איכא נפקותא לדינא בתרומה גופה, וכל שיש נפקותא לדינא אלים חזקתו טפי. אף על גב דבכל אופן חשיב חזקה באמת, דהא טעמא דרבי יוסי משום חזקה, ואפילו בנשרף נמי חשיב חזקה", וראה שם מה שנתקשה בביאור זה - אבן העזר סימן פ' ס"ק ט"ו.

^[92] וביאר החזון איש: אין כוונת הגמרא, שסובר רבי מאיר ספק דרבנן לחומרא ! אלא שמעמידים אותו על חזקת תחום ביתו, שלא נשתנה תחומו. וחזקה זו חשיבא טפי מחזקת העירוב שלא נטמא, כיון שהרי טמא לפניך. ואזלינן בתר סברא זו להחמיר אף בדרבנן [כן נראה כוונתו], אבן העזר סימן פ' ס"ק ה', וראה עוד שם.

^[93] ולפי הבנת החזון איש דלעיל, מתפרשת קושית הגמרא: טעמו של רבי מאיר שמטהר, הוא משום שמעמידים המקוה על חזקתו שהיה מלא, ואף שחזקה זו גרועה מחזקת הטמא עצמו שהרי המקוה חסירה לפניך. ואם כן חזינן שבדרבנן הולכים אפילו אחר החזקה הגרועה לקולא. ואילו בעירוב, מחמירים בדרבנן לילך אחר החזקה הטובה, כן נראה על פי החזון איש שקיצר, וראה עוד שם.

^[94] רש"י. כלומר - לפי הבנת החזון איש - דחשבינן ליה כחזקה נגד חזקה וספיקא הוא, ולפיכך: בדאורייתא לחומרא, ובדרבנן לקולא.

^[95] ובתוספות הביאו מן התוספתא, שטעמו של רבי מאיר משום דספק טומאה ברשות הרבים טהור. ולפי זה צריך ביאור דמיון דין זה לעניננו, והאריך בזה בשערי ישר שער ב' פרק ה'.

^[96] רש"י. ולא נתבאר, למה לא סגי בתחילת בין השמשות.

^[97] ודברי רבי ירמיה דקאמר שהיה עליה שרץ כל בין השמשות מתחלתו ועד סופו, הכי קאמר: לפי דברי שתי הכיתות היה כך. דכת אחת אומרת שהיה עליו מתחלתו, וכת אחת אומרת שלא היה עליו אלא בסופו, תורת חיים.

^[98] וכתב הריטב"א: ורבי יוסי דמשנתנו סבר שאף דאיכא תרי עדים דמפקעי לה מחזקתה, מוקמינן לה אחזקיה, ואפילו בדאורייתא.

להודיעך כחו של ר' יוסי, שמקל בספק אם נשרף מבעוד יום או משחשיכה, אף שמכל מקום אין העירוב מצוי כלל, ומצד שני תנא [שנה] תרומה ונטמאת — להודיעך כחו של ר' מאיר, שאף שגוף התרומה ממשיך להיות מצוי, מכיון שספק אימתי נטמא אוסר הוא, אף שאינו אלא ספק.

א ושואלים לגופו של ענין: והאם באמת סבר ר' מאיר שכל ספיקא [ספק] נוהגים בו לחומרא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל. ואפילו טבל, ספק לנו אם טבל במקוה המכיל ארבעים סאה, שהוא שיעור הכשר מקוה, ספק לא טבל בארבעים סאה. וכן אם היו שני מקוואות הסמוכים זה לזה באחת יש בה ארבעים סאה והיא כשרה ומטהרת ובאחת אין בה ארבעים סאה. וטבל באחת מהן, ואינו יודע באיזה מהן טבל. בכל אחד מאלה ספיקו טמא,

במה דברים אמורים שטמא מספק — בטומאה חמורה.

אבל בטומאה קלה שהיא מדברי חכמים, כגון שאכל חצי פרס אוכלין טמאין וכן אם שתה משקין טמאין, וכן הבא ראשו ורובו במים שאובים שגזרו עליו חכמים שיטמא בכך, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין שאף בזה גזרו חכמים שיטמא, וירד לטבול מטומאה זו; ספק טבל ספק לא טבל, ואפילו טבל — ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה. וכן בשני מקוואות, באחת יש בה ארבעים סאה ואחת אין בה ארבעים סאה, וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל — בכל אלה אנו אומרים כי ספיקו טהור.

ור' יוסי מטמא. אם כן נמצא, שלסתם משנה (שהיא כרגיל לשיטת ר' מאיר) יש להקל בכל מקום הספק. ומדוע לא יאמר ר' מאיר שיהא הספק אף בעירוב מותר?

ומשיבים: קסבר [סבר] ר' מאיר איסורי תחומין דאורייתא נינהו [מן התורה הם], וספק זה בדברי התורה הוא ואין להקל בו.

ומקשים: וכי סבר ר' מאיר תחומין דאורייתא [מן התורה]?! והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מדרון בהר או בבקעה אם אין יכול להבליעו בתוך חבל המדידה הרגיל בן חמישים אמה שהיו משתמשים בו לקביעת תחומי העיר, בזו אמר ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר: שמעתי שמקדרין (נוקבים) בהרים.

כלומר: עושים אנו את המדידה כך כאילו היינו נוקבים נקב מקצה לקצה. ולמעשה קובעים את אורך הקו האוירי בין המקומות. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שדיני תחומין דאורייתא — מי [האם] מקדרין בהם? והא [והרי] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין מקדרין לא בערי מקלט במדידת תחומם, ולא בעגלה ערופה כשמודדים את העיר הקרובה אל החלל — מפני שהן של תורה ויש להקפיד בהן על מדידה מדוקדקת.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] מדברי ר' מאיר על דבריו. הא [זה] שאמר שהתחומים הם מדברי תורה — דידיה [שיטתו שלו] היא. הא [זה שהקל] — כשיטת דרביה [של רבו] היא. ודיקא נמי, דקתני [ומדויק גם כן, שכן שנינו]: "בזו אמר ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים" משמע שלא אמר ר' מאיר דבר זה מדעתו עצמו כסברת עצמו אלא מסר ששמע מרבו שכן הלכה, והוא עצמו לא סבר כן. ומסכמים: אכן שמע מיניה [למד ממנה].

ב ואולם, יש מקום רמי דאורייתא אדאורייתא [להשליך, להראות סתירה, מדברי תורה על דברי תורה] לשיטת ר' מאיר,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: נגע באדם אחד בלילה, ואינו יודע אם היה זה שנגע בו חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו מת, וספק בידו אם היה עדיין חי בשעת נגיעה או לא. ר' מאיר מטהר משום שמעמידים את אותו אדם על חזקתו ואתמול הרי היה חי וחכמים מטמאין, שהם סבורים שכל הטמאות כשעת מציאתן. הרי שלדעת ר' מאיר אף בספק שמן התורה יש להעמידו על החזקה ולהקל ומדוע מחמיר הוא בספק נטמא העירוב מבעוד יום או משחשיכה, נעמידנו אף כאן על חזקתו שהיה ודאי טהור ומן הסתם כן היה אף בבין השמשות.

ומתרצים: אמר ר' ירמיה: משנתנו כשהיה עליה שרץ, על תרומת העירוב, כל בין השמשות. ושואלים: אי הכי, בהא לימא [אם כך, בדבר כגון זה יאמר] ר' יוסי ספק עירוב כשר?! — הרי אין כאן ספק?!

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כאן אין מדובר בספק בגוף העובדה אלא בספק שנוצר מחמת עדויות סותרות. הכא [כאן] בשני כיתי עדים עסקינן [עוסקים אנו], כת אחת אומרת: מבעוד יום נטמאה התרומה, ואחת אומרת: משחשיכה. והספק אינו בגוף העובדה אלא הוא נולד מתוך חוסר יכולתנו להכריע בין שתי העדויות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to convey the far-reaching nature of Rabbi Yosei’s statement, as he is lenient in a case of uncertainty whether the eiruv was burnt the previous day or only after nightfall, even though the eiruv is now entirely destroyed. Additionally, the mishna taught the case of teruma that became ritually impure to convey the far-reaching nature of Rabbi Meir’s statement, as he is stringent even though the teruma itself is still present, and there is only an uncertainty about when it became impure.

The Gemara questions the mishna’s ruling itself: Does Rabbi Meir really hold that in cases of doubt one must be stringent? Didn’t we learn the following in a mishna: If a ritually impure person descended to immerse in a ritual bath, and there is doubt whether he actually immersed or he did not immerse; and even if he certainly immersed, there is doubt whether he immersed in a ritual bath containing forty se’a of water, the minimal amount of water necessary for the ritual bath to be valid, or he did not immerse in forty se’a; and similarly, if there are two adjacent ritual baths, one of which has forty se’a of water in it and is therefore valid, and one of which does not have forty se’a of water in it, and he immersed in one of them, but he does not know in which of them he immersed; in each of these cases, owing to one’s doubt, he remains ritually impure?

In what case is this statement, which maintains that in cases of doubt one is considered impure, said? It is said with regard to severe forms of ritual impurity, i.e., those imparted by a primary source of ritual impurity.

However, with regard to lenient forms of ritual impurity imposed only by rabbinic decree, such as one who ate half a half-loaf of impure foods; and similarly, one who drank impure liquids; and one whose head and most of his body came under drawn water, as opposed to spring water or rainwater, in which case the Sages decreed that person to be ritually impure; or if three log of drawn water fell on one’s head and most of his body, in which case the Sages also decreed that person to be impure; and if in any of these cases one descended to immerse himself in a ritual bath to purify himself of the rabbinically decreed impurity, and there is doubt whether he actually immersed or he did not immerse; and even if he certainly immersed, there is doubt whether he immersed in forty se’a of water or he did not immerse in forty se’a; and similarly, if there were two ritual baths, one of which has forty se’a of water in it and one of which does not have forty se’a of water in it, and he immersed in one of them, but he does not know in which of them he immersed; in all of these cases, owing to his doubt, he is ritually pure.

Rabbi Yosei disagrees and renders him ritually impure. In any event, it is clear that, according to the unattributed mishna, which is generally presumed to reflect the opinion of Rabbi Meir, the halakha is lenient in cases of doubt relating to ritual impurity that is due to rabbinic decree. Why, then, doesn’t Rabbi Meir agree that we should be lenient in cases of doubt relating to an eiruv, which is also of rabbinic origin?

The Gemara answers: Rabbi Meir holds that the prohibitions relating to Shabbat limits are prohibited by Torah law, and therefore the uncertainties in the mishna involve a Torah prohibition, with regard to which one may not be lenient.

The Gemara asks: Does Rabbi Meir really hold that the prohibitions of Shabbat limits are prohibited by Torah law? Didn’t we learn in a mishna: When taking measurements related to Shabbat boundaries, if a fifty-cubit rope is held at either end by two people, the distance between them is deemed to be fifty cubits, even if the distance on the ground is greater, owing to inclines and depressions? If there is a hill or incline between them that cannot be swallowed by the fifty-cubit measuring rope, so that the usual mode of measurement cannot be used, in this situation, Rabbi Dostai said in the name of Rabbi Meir: I heard that we pierce mountains, i.e., we measure the distance as if there were a hole from one side of the hill to the other, so that in effect we measure only the horizontal distance and ignore the differences in elevation.

And if it should enter your mind to say that the prohibitions relating to Shabbat limits are prohibited by Torah law, would it be permitted to pierce the mountains? Didn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: We may not pierce mountains when measuring the boundaries of cities of refuge nor when measuring which city is closest to a corpse and is therefore obligated to perform the rite of the heifer whose neck is broken, because those laws are from the Torah; therefore, a more stringent policy is used to measure the distances precisely?

The Gemara answers: This is not difficult, as there is no contradiction between the two statements. This statement, according to which Shabbat limits are by Torah law, is his; that statement, in which he is lenient, is his teacher’s. The language of the mishna is also precise according to this explanation, as we learned: In this case, Rabbi Dostai bar Yannai said in the name of Rabbi Meir: I have heard that we pierce mountains. This formulation indicates that Rabbi Meir did not state his own opinion. Rather, he transmitted a ruling that he had heard from his teacher, even though he did not agree with it himself. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that this resolution is correct.

The Gemara continues: There is still room to raise a contradiction between one ruling with regard to Torah law and another ruling with regard to Torah law, according to the opinion of Rabbi Meir.

As we learned in a mishna: If one touched one other person at night, and he does not know whether the person he touched was alive or dead, and the following day he arose and found him dead, and he is in doubt as to whether or not he contracted ritual impurity as a result of having come into contact with a corpse, Rabbi Meir renders him ritually pure. It is assumed that the deceased was still alive until the point that it is known with certainty that he is dead. And the Rabbis render him ritually impure because it is assumed that all ritually impure items had already been in the same state as they were at the time they were discovered. Just as the deceased was found dead in the morning, so too, it may be presumed that he was dead when he was touched in the middle of the night. Therefore, Rabbi Meir is lenient even with respect to an uncertainty relating to a Torah law, and he holds that a person is presumed to be alive until it is known with certainty that he died. Why, then, is he stringent concerning doubt as to whether the eiruv had already become impure on the previous day or only after nightfall? Here too, one should assume that the eiruv is ritually pure until he knows with certainty that it became defiled, and so the eiruv should be valid, even if Shabbat limits are considered Torah law.

The Gemara answers: Rabbi Yirmeya said: The mishna is referring to a case where a creeping animal that imparts ritual impurity was on the teruma that was used to establish the eiruv for the entire twilight period. The Gemara asks: If so, in that case, would Rabbi Yosei say that an eiruv whose validity is in doubt is valid? There is no uncertainty in this case.

It was Rabba and Rav Yosef who both said: The doubt here does not result from the facts of the case themselves, but from conflicting testimonies and an inability to decide between them. Here, we are dealing with two sets of witnesses, one of which says: The teruma became impure while it was still day, before the onset of Shabbat; and one of which says: The teruma became impure only after nightfall.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין מקדרין לא בעגלה ערופה ולא בערי מקלט עגלה ערופה הוא שכתו' ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל וערי מקלט הוא ששנינו בפר' אלו הן הגולין כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט והיו מדקדקין במדידת העיר הקרובה אל החלל ובתחום ערי מקלט ולא היו מקדרין מפני שהן מן התורה ושמא יוסיפו על השיעור הקצוב להם:

פירוש דרך חמור בהנהגה ודרך גמל במשיכה ומי שיש לו חמור וגמל ונתן חמור מאחוריו למושכו והגמל לפניו להנהיגו לא זה מהלך במשיכה ולא הגמל בהנהגה נמצא אדם שביניהם יושב בלא הליכה לפיכך עשו כמו משל זה שאין לו רשות להלוך כמו חמר גמל ואקשינן וכי ר' מאיר בדבר שהוא ספק מחמיר והתניא טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' עד ספיקו טהור דברי ר' מאיר ור' יוסי מטמא. ופרקינן קסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא שהן כגון טומאה חמורה שספיקה טמא. ור' יוסי אמר העיד אבטילס משום ה' זקנים על ספק העירוב שהוא כשר בזה הספק בלבד מיקל אבל בשאר ספיקות אפילו בטומאה קלה.

כגון שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין כו' ספיקו טמא. ואקשינן תוב וסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא והתנן אם אינו יכול להבליעו בזו א"ר דוסתאי ב"ר ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים פי' מקדרין חותכין כדתנן בפסחי' ובמוקדשין קודר בקופיץ. וגרסינן נמי בשבת קודר את כל האזכרות ולא קדירה ממש היא אלא אומרים בדעת כאלו קודרין את ההרים ואי ס"ד דסבר ר' מאיר תחומין דאוריי' היכי מקדרינן והא' רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט לתת להם מדת מגרשיהם ולא בעגלה ערופה לראות איזו עיר הקרובה אל החלל מפני שהן של תורה ופרקינן לא קשיא הא מתני' דאוקימנא בתחומין דאורייתא דידיה. והא דקתני מקדרין דמשמע תחומין לאו דאורייתא דרבה. ודייקינן מדקתני משום ר' מאיר שמעינן מינה ר' מאיר הוא דשמע מרבותיו שמקדרין ורמינן תוב ור' מאיר ספיקא דאורייתא לחומרא סבירא ליה דקתני תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום או משחשיכה אינו עירוב והתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת לשחר השכים ומצאו מת.

ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ופריק ר' ירמיה משנתנו כשהיה השרץ על התרומה כל בין השמשות ודחינן להאי פירוקא אי כשהיה השרץ על התרומה בין השמשות בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר.

ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל במ' סאה וכו'. ופירושו או או קתני, וזו אף זו קתני. והא דהדר ופריט ותני להו נמי בסיפא לכולהו, ולא אמר אבל בטומאה קלה טהור ור' יוסי מטמא, מסתברא כי היכי דלא תימא דר' יוסי לא פליג אלא אספק טבל ספק לא טבל דקילא טפי, קמ"ל דאפילו בכולהו פליגי ומטמא.

רבי מאיר מטהר. וברשות הרבים איירי כדתניא בתוספתא (טהרות פ"ו, ה"ו) אבל ברה"י מודה רבי מאיר דטמא דגמרינן מסוטה (סוטה כח, ב). ורבנן דמטמאו משום דמוקמינן לנגוע בחזקתיה ולנוגע בחזקתיה. ורבנן נמי דמטמאו לא מטמאו אלא בשלא ראוהו חי מבערב, אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמינן לה אחזקתיה וכדאיתא בתוספתא (שם) מודים חכמים בשראוהו חי מבערב. וא"ת מאי קא מקשה דר"מ אדר"מ דהתם מטהר משום דאיכא למימר אוקי נוגע ונגוע אחזקתן, אבל הכא גבי עירוב אדרבא איכא חזקה לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתו ואימא לא עירב. יש לומר דהשתא הוי סבירא להו דכיון דודאי עירב ובשעתא דעירב בדבר הראוי לערב עירב, אלא דהשתא הוא דנפל ביה ספק, גברא הא נפק ליה מחזקתיה, ואי משום ספק העירוב אוקי העירוב אחזקתיה. ואפילו הכי קא דחי ליה רבא הכין לקמן (עירובין לו, א) ואמר התם תרי חזקה לקולא וחדא לחומרא, דהיינו משום דאמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה.

אמר ר' ירמיה משנתינו בשהיה עליה שרץ כל בין השמשות. יש מפרשים: שרץ מת, ומשום הכי קא מתמה אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר, הכא אין כאן ספק אלא ודאי. ומיהו איכא למידק ר' ירמיה גופיה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהיינו דמתרצי רבה ורב יוסף הכא בשתי כיתות עדים עסקינן ולתרוצי לדר' ירמיה קא אתי, ולא גרסינן אלא א"ר יוסף, והכי קא אמרינן הא דר' ירמיה הכי קאמר, כגון דאיכא כת אחת שאומרת שהיה עליה שרץ זה המת כל בין השמשות, ואיכא כת אחרת שאומרת שלא היה עליה מת אלא משחשיכה. ור"מ ור' יוסי בהא פליגי, דר"מ סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקא מילתא מחזקתיה, ור' יוסי סבר ספיקא דרבנן היא ואוקי מילתא אחזקתיה. ובהא מילתא כתיבנא טפי בקידושין פרק האומר (סו, א ד"ה מאי) גבי עובדא דינאי בס"ד.

ואפי׳ טבל ספק טבל במסכת פאה. פי׳ והא עדיפא טפי מקמיית׳ דבהא איכא דררא דטביל׳ ובתרייתא עדיפ׳ מכלהו דררא דטבילה ואתרחק שם מקוה שלם ולא זו אף זו קתני והא דהדר תני בסיפ׳ גבי טומא׳ קלה דרבנן משו׳ כחו דר׳ יוסי דמטמ׳ בכלהו ואפי׳ בתרייתא:

שמקדרים בהרים. פי׳ שאם יש הר אי גומא אין מודדין הכל גם אין מכניעין אותו בחבל למדוד מקצה אל קצה כאלו היה ארץ חלקה אלא משערין בחבל שם ד׳ אמות והעליון נותן ראש החבל כנגד רגלו והתחתון נותן ראש החבל השני כנגד לבו כדי שיהא החבל הולך ביושר כדרך המודדין ונמצאו משתכרין בכל חבל וחבל כשיעור תוספות האלכסון שיש אם היה החבל נתון מרגלו של תחתון לרגלו של עליון: ולשון מקדרין יש שפירשו כמו נוקבין כלומר שדנין כאלו ההר נקוב במקו׳ רגלו העליון והוא נכנס בהר דרך הנקב עד לבין החבל ההולך מלבו עד כנגד לבו של עליון כדרך המודדין והרבה יש בתלמוד לשון קדירה שהוא לשון נקב ומקצת הגאונים ז״ל פי׳ שהוא לשון שיעור ממוצע הבא מאומד מלשון קודר אדם קב או קביים ודומה ללשון הערבי:

ולא בערי מקלט. פי׳ כשמודדין תחומא דקי״ל כשם שהעיר קולטות כך תחומא קולט: דתנן נגע באחד בלילה וכו׳ ר׳ מאיר מטהר ובתוספתא מפרש דברשות הרבי׳ מיירי דאנו ברשות היחיד מודה ר׳ מאיר דטמא דגמרי׳ מסוטה ורבנן נמי לא מטמו אלא בשלא ראוהו חי מבערב אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמי׳ ליה אחזקתיה וכדאי׳ בתוספתא מודים חכמים כשראוהו חי מבערב אבל בשלא ראוהו חי מוקמי׳ ליה בחזקתיה דהשתא שכל הטומאות בשעת מציאתן ובמקום מציאתן ובמסכ׳ נדה בפ״ק מפורש יפה: והקשו בתוספ׳ ומאי קושיא מדרבי מאיר אדרבי מאיר דשאני התם גבי טומאה דאיכא סיוע חזקה דגברא דקאי בחזק׳ טהור מה שאין כן בזו דגברא קאי בחזקת ביתו ועירו ובחזקת שלא עירב: ותרצו דקס״ד דכיון דודאי עירב ואין הספק אלא אם נטמא העירוב הא נפק גברא מחוק׳ בית זה ואי משום ספק העירוב אוקמיה בחזקתיה דהוה בחזק׳ טהור: משנתינו שה׳ עלי׳ שרץ כל בין השמשו׳: פרש״י ז״ל שרץ מת דודאי איטמי מבעוד יום והיינו דפרכי׳ א״ה בהא לימא רבי יהודה ספק עירוב והא וודאי מיטמי: ומיהו ק״ל דס״ד כרבי ירמיה לוקמה בהא וי״ל דהיינו נמי דמתרץ תלמודא דמשנתינו בשתי כתי עדים: ורבי ירמיה ה״ק דמשום הכי פוסל רבי ירמיה: שמשנתינו מפני שיש שם כת אחת אומרת שהיה שם שרץ כל בין השמשות ואע״פ שיש כת אחרת שמכחשת אותה ס״ל לרבי מאיר דעל כת האומרת נטמאת סמכי׳ דכל תרי ותרי דאורייתא ספיקא דאורייתא הוא ולא מוקמי׳ מלתא בחזקתא אבל רבי יוסי סובר בכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא. ומוקמי׳ מילתא בחזקתה ואפי׳ באיסורין דאורייתא והא פלוגתא היא כדפרי׳ בקדושין ויבמו׳ בס״ד. אבל במתני׳ דנגע בלילה דליכא כת שמעידה כנגד החזקה אוקמי׳ אחזקה דקאי בחזק טהור:

כבר ביארנו במשנה בספק עירוב שהוא עירוב ולא סוף דבר בתרומה שנטמאת שהיה לנו לומר הואיל וישנה בעולם העמידוה על חזקתה אלא אף בנשרף שאינה בעולם ואי אתה יכול להעמידה על חזקתה אתה אומר כן כמו שביארנו במשנה:

טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואם טבל ספק בארבעי׳ ספק שלא בארבעי׳ סאה וכן שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעי׳ סאה וטבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספקו טמא שהטמא יש לך להעמידו על חזקתו עד שיודע לך שטבל וכן הדין במקוה שנמדד ונמצא חסר שמטמאין כל טהרות שנעשו על גביו למפרע אפי׳ נמדד כבר ונמצא שלם עד שיודע זמן שנמדד ונמצא שלם ואפי׳ היה המקוה ברשות הרבים ולא סוף דבר בטומאה חמורה כגון טמא מת ושרץ וכיוצא בהן אלא אף בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובים או טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובים אבל היה אחד מהם (בארבע) [ארבעים] סאה ואחד כלו שאוב וטבלו שנים אחד מטומאה חמורה ואחד מטומאה קלה ועשו טהרות את שבטומאה חמורה טהרותיו תלויות ואת שבקלה טהורות:

נתבאר במסכתא זו [נח.] שמי שהיה מודד אלפים אמה מסוף עירו אינו מודד אלא בחבל של חמשי׳ אמה והוא שצריכים שני אנשים במדידה אחד אוחז מכאן ואחד אוחז מכאן (אחד אחת מכאן) ואם היה החבל פחות מחמשי׳ אמה מתוך שהחבל קצר מתמתח בידם והמדה מתארכת וכן לא ביתר מחמשים שמתוך כבדו של חבל הוא נכפל באמצעיתו ומתקצר ונמצא מחמיר במדתו יותר מדאי וכן קבעו חכמי׳ שלא ימדוד אלא כנגד לבו וקבעו דבר זה כדי שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון ומחמיר במדתו יותר מדאי:

היה מודד והגיע לגיא אם אינו רחב חמשי׳ אמה משפתו אל שפתו אעפ״י שיש [במדרונו] הלוך יותר מאלף אמה מבליעו ר״ל שכל הליכת המדרון נבלעת ואינה עולה למדת התחום אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן והמדרון נבלע מאיליו וכשהולך בשבת הולך כל המדרון ויוצא ומשלים תחומו וכן בגדר ר״ל חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע והתבאר עוד שם שאם היה הגיא כנגד רחב יתר מחמשים ואינו יכול להבליעו בחבל זה כשהולך לאחד מראשיו שלא כנגד העיר הגיא מתקצר לשם ואפשר להבליעו מותר לילך שם ולהבליעו וחוזר לכנגד המקום שכנגד העיר ומשלים מדת תחומו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ובכל מה שכנגד התחומין אינו יכול להבליעם מפני הרוחב אין יכול להבליעו והיאך הוא עושה בזו אמרו שמקדרין בהרים ופרשו בה לשון נקירה כלומר שרואין אותם כאלו הם נקובים ושנמדוד דרך אותו נקב ר״ל כאלו הוא נקוב במקום רגלי העליון כאלו החבל עובר ביושר במקום שרגליו לשם. והענין הוא שלא נבליע את המדרון לגמרי ולא נמדוד אותו לגמרי. ולי נראה בלשון קדור ענין שיעור כעין קודר אדם קב או קבים כלומר שמשערין בעצמנו להבליע קצתם בדרך אחרת וכיצד הוא קדור זה אין מודדין אלא בחבל של ארבע אמות ראשו אחד ביד אחד וראשו השני ביד אחר ותחתיו מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ונמצא מדרון של כל ארבע אמות מתמעט כשיעור חצי קומת אדם ואין מקדרין בעגלה ערופה כשמודדין איזו עיר קרובה מכלן וכן [בערי] מקלט למדידת תחומיהם שקולטין כערים עצמן אלא מודדן כל המדרון ואעפ״י שהמדרון מרבה את המדה ומרחיק את הערים מפני שאין מקדרין בשל תורה:

כל הטמאות מחזקין אותן למפרע כשעת מציאתן עד שיתברר לנו זמן מפרע שלו שהיה טהור כיצד נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת מחזיקים אותו למפרע בשעת מגעו כשעת מציאתו אף ברשות הרבים וטמא. מעתה זה שהכשרנו בעירוב בתרומה שנטמאת ואינו ידוע אם נטמאת מבעוד יום אם לאו לא שהיה שם שרץ כל בין השמשות ואין ידוע אם חי אם מת ונמצא עכשיו מת אלא שבאו שתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה:

בד"ה ספק לא טבל כו' מדפריך בתר הכי אדרבה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להוכיח כן ממאי דפריך מעיקרא מהך דספק טבל אספק עירוב דאימא בספק טבל שהוא טמא משום דהוי ספק ספיקא משא"כ בעירוב דלא הוי אלא חד ספק אלא דאיכא למימר דהמקשה לא ס"ד לפלוגי בין חדא ספיקא לתרתי וק"ל:

גמ' ורמי דאורייתא אדאורייתא כו' היינו אהך דתחומין דהוי דאורייתא אליבא דר"מ ואהך דספק טבל דבטומאה חמורה הוי דאורייתא ספיקו טמא אפי' לר"מ והא דלא קשיא ליה מההיא דנגע בא' כו' דמטהר ר"מ אהך דספק טבל כו' דטמא לר"מ בדאורייתא י"ל דידע לתרץ לר"מ העמד טמא על חזקתו כדמתרץ לקמן לר"י בדרבנן אלא דהויא קשיא ליה לר"י אדרבה בדרבנן ניזיל לקולא בתר חזקה והעמד מקוה על חזקתו כו' משא"כ לר"מ בדאורייתא אזלינן בתר חזקה לחומרא וק"ל:

תוס' בד"ה אמר ר' ירמיה כו' והכי נמי י"ל כו' אפי' סבר ר"מ עירובי תחומין דרבנן כו' עכ"ל לסברת המתרץ י"ל הכא אבל המקשה הא קאמר ורמי דאורייתא אדאורייתא כו' וליכא לשנויי הכי אלא צ"ל דלא אסיק המקשה אדעתיה הך חזקה דשלא עירב ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל הטומאות כו' משום דחשיב אשה כבדוקה והא דאיתא התם דאשה נמי כיון דשכיחי בי דמים כאינה בדוקה דמיא כדלעיל היינו דוקא להלל וחכמים מטמאין לה בקדשים מעת לעת:

תוס' בד"ה ספק לא כו' לא טבל ספיקו טהור ר"מ בר"ה כו' כצ"ל והד"א:

גמרא תנא תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר"מ. פרש"י נראה דחוק. ויל"פ דהרבותא היא אע"ג דהוה ספק טומאה בר"ה דר"מ מטהר כה"ג בהא דנגע בא' בלילה מטעם זה כמ"ש התוס' בשם התוספתא שם מ"מ הכא מחמיר מטעמי דמחלקין אמוראי דלקמן. ואפשר להוסיף עוד דהכא אף דגם אין בו דעת לישאל:

שם משנתינו שהיה עליה שרץ כל בה"ש. עי' בגה"ש. הן ר"מ ור"י תרוייהו ס"ל בה"ש כהרף עין (ריש ברכות) א"כ בתוך בה"ש הוא כולו. ובזה מיושב קצת מה שפרש"י דודאי איטמי מבעו"י וכן לקמן (לו סע"א) פי' סוף היום תחלת בה"ש. ועוד שם (רע"ב) תחילת היום דהיינו סוף בה"ש. דלכאורה תמוה דהא בשבת (לד ב) אמרי' בה"ש ספק כולו מן הלילה כו'. אבל אם הוא כהר"ע הרי הוא תופס מן היום ומן הלילה: אולם בסברא זאת שחדש לנו הגה"ש [וכ"כ התוס' בשבת (לד) ד"ה שניהם] "דהיכא דידוע לנו באיזה זמן נפל השרץ רק דמספקינן על אותו זמן אם הוא יום או לילה לא שייך לאוקמיה אחזקה" יל"פ כוונת ר' ירמיה (לא כפרש"י דודאי איטמי מבעו"י. דא"כ מאי שייך פלוגתא בזה. ואיך יקראנו התנא ספק. ואיך יאמר ר"מ ור"י בזה ה"ז חמר גמל. ור"י ור"ש יכשירוהו. כיון דודאי איטמי מבעו"י. וא"א שיטעה רי"ר בכ"ז) הוא דראינו שנפל בבה"ש ואין נודע לנו אם אותו זמן תפס קצת מן היום (או אפי' תחלת הלילה ממש למאי דאמרי' לקמן תחלת היום קונה עירוב) או לא. ולכן לא שייך כאן חזקה. ואפ"ה פריך מר"י דהרי גם הוא אינו מכשיר בלא חזקה כדלקמן בס' טהורה ס' טמאה ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה בטומאה חמורה. שניטמא כו' כגון באה"ט. ר"ל ואפי' אותו אה"ט אינו אלא מדרבנן כיון דשם אה"ט מטמא מדאורייתא (עי' בפ"ד דטהרות מי"א) וכ"ה כוונת הר"ש והר"ב בפי' משנה זו במקואות. ולחנם תמה עליהם התוי"ט שם. שוב ראיתי במל"מ בפ"י מהל' מקואות ה"ו שגם הוא הבין כן בכוונתם. ותימה על התוי"ט והמל"מ שהעמידו דבריהם על הר"ש והעלימו עין מפרש"י דהכא:

תוס' ד"ה אר"י. וה"נ י"ל דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר"מ ע"ת דרבנן כו'. קשה לי דמ"מ יקשה מהא דספק טבל כו' דמטהר ר"מ (עי' תוס' לקמן (לו) ד"ה במקוה) אע"פ דהתם ליכא רק חזקה לחומרא דהעמד טמא ע"ח וי"ל:

גמ' שהיה עליה שרץ כל ביהש"מ אי הכי בהא לימא ר"י. תמוה לי דלמאי מוקי שהיה השרץ עליה כל ביהש"מ לוקי בפשיטות דנפל עליה בתוך ביה"ש ואנן ידעינן הזמן שנפל עליה דל"ש לומר אוקמי אחזקה אלא דלא ידעינן אם עתה לילה או יום. ובהא שפיר אמר ר' יוסי דספק עירוב כשר וה' יאיר עיני:

מתני' תרומה ונטמאת [מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, אם ספק ר"מ ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ר' יוסי ור' שמעון אומרים ספק עירוב כשר, ובגמרא מקשה דר"מ אדר' מאיר דתנן נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם הוא חי או מת ולמחר מצאו מת ר' מאיר מטהר דמעמידין אותו על חזקתו] א"ר ירמיה משנתינו שהי' עליו שרץ כל בין השמשות דודאי איטמי מבעוד יום, דתחילת ביה"ש מערב שבת הוא.
ותמוה לי דלמאי צריך לאוקמי שהי' עליו כל בין השמשות, לוקמי דנגע בפנינו שרץ רגע אחד ביה"ש, דאין הספק באיזה זמן נטמאה התרומה, דהא אנן רואים ויודעים באיזה רגע נגע השרץ, והספק רק על אותו הזמן אם הוא יום או לילה, דבזה ל"ש חזקה דתרומה מש"ה ר"מ מטמא ור"י סבירא ליה דספק עירוב לקולא וצ"ע:

גמרא ורמי דאורייתא אדאורייתא [כמובא בדבור הקדום] לר"מ.
בתוס' הקשו דלמא טעמא דר' מאיר במתני' דהכא דלא אוקמי התרומה בחזקת טהורה משום דאיכא חזקה כנגדה, דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב, ותירצו דניחא ליה לשנויי אפילו סבר ר"מ תחומין דרבנן, דהשתא אפילו איכא חזקה נגד חזקה הול"ל דהוי עירוב דספיקא דרבנן לקולא מש"ה מוקי למתני' בשני כתי עדים דל"ש למימר הכי, כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקתה.
תמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקו בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו, א"כ מה בכך דתרי ותרי מפקא לה מחזקה, הא כי היכי דמפקא מחזקה דתרומה מפקי ג"כ מחזקה דתחום ביתו והוי ספק השקול. דמקילין, וצ"ע:

להודיעך כחו דר' יוסי. דאע''ג דאינו בעולם לא מיתסר: להודיעך כחו דר''מ. דאע''ג דישנה בעולם וי''ל העמידנה בבין השמשות על חזקתה וקודם לכן טהורה היתה אפ''ה לא אמרינן חזקה לקולא: בטומאה חמורה. שניטמא בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב הטומאה: אבל טומאה קלה. דרבנן היא ואיזו טומאת דברי סופרים לטמאות אדם כגון אכל חצי פרס אוכלין טמאין והבא ראשו ורובו כו' מי''ח דבר הן ביציאות השבת: ואפילו טבל. י''ל בו ספק כגון ספק טבל בארבעים סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה שלם ואח''כ חיסר או לא: וכן שני מקואות. שאנו בקיאים בא' מהן שלא היו בו מ' סאה מעולם: ספיקו טהור. וסתם משנה ר''מ: ור' יוסי מטמא. ולקמן מקשינן דרבי יוסי אדר' יוסי: תחומין דאורייתא. וספיקא דאורייתא לחומרא: אם אינו יכול להבליעו. בפרק כיצד מעברין (נז:) היא היה מודד ורוצה לסיים תחומי העיר ולעשות שם סימן ותנן אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה והגיע לגיא או לגדר משופע ויכול להבליעו בחבל של נ' אמה מבליעו ואף על פי ששפועו מרבה את הדרך ואם היה מודד שיפועו מכאן ועלייתו לעבר השני יש בו ק' או ר' אמות לא איכפת לן הואיל ומשפתו אל שפתו אין יותר מנ' אמה ואם אינו יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה: בזו אמר רבי דוסתאי בר רבי ינאי משום ר''מ שמעתי שמקדרין בהרים. לא מבליעו בחבל ארוך יותר מנ' דהתנן אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה ולא מודד כל מדרונו כמות שהוא בחבל של חמישים בקרקע חלקה דאיכא חומרא טפי אלא מודדו בחבלים קטנים של ארבע אמות ואוחזין בו ב' בני אדם בב' ראשי החבל התחתון נותן ראש החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומשתכרין בכל ארבע אמות כשיעור חצי קומת אדם ולשון מקדרין כמו נוקבין דמשוה מדת ההר כאילו הוא נקוב במקום מעמד רגלי העליון ונמצא לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו וכשנותן החבל עכשיו כנגד מרגלותיו ה''ל כאילו נותן אותו כנגד לבו בקרקע חלקה כדרך כל המודדין: אין מקדרין בעגלה ערופה. כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע איזו היא קרובה מכולן מודד את ההרים ואת הגאיות כמות שהן ואף על פי שהמדרון מרבה את המדה ומרחיק את העיר: וכן בתחום ערי מקלט. דקי''ל כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט: שמעתי. ר' מאיר קאמר ליה ושמעתי איכא למימר שמעתי מרבותי ולדידיה לא ס''ל: נגע באחד. באדם אחד: ר''מ מטהר. דאמר אוקמיה אחזקיה ואתמול חי היה אלמא בספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא אזיל ר''מ בתר חזקה ומתני' נמי ניזיל בתר חזקה ומעיקרא כי אנח התם טהור הואי: כל בין השמשות. מתחילתו ועד סופו דודאי איטמי מבעוד יום דתחילת בין השמשות מערב שבת הוא: בהא לימא כו'. הא ודאי מבעוד יום איטמי ומתני' קתני מבעוד יום אין עירובו עירוב דברי הכל: אחת אומרת מבעוד יום כו'. ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי רבי מאיר סבר כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקיה בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אבל בנוגע באחד בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמינן ליה כל הלילה בחזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמיית:

ספק לא טבל ואפילו טבל כו'. הך ספק ספיקא נקט משום רבותא דסיפא דאפ''ה בטומאה קלה טהור וריצב''א מפרש דאו או קתני ואפילו טבל היינו או שטבל מדפריך בתר הכי אדרבה ואימא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והא לא שייך למיפרך אספק טבל או לא טבל אלא או או קתני ופריך אספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל: (ספיקו טהור). ר''מ ברה''ר איירי כדתני' בתוספתא [טהרות פ''ו] ר''מ מטהר שספק טומאה ברה''ר טהור: כל הטמאות כשעת מציאתן. תימה דבריש נדה (ב.) תנן ב''ש אומר כל הנשים דיין שעתן ואפילו הלל וחכמים דמטמאין מעת לעת או מפקידה לפקידה היינו דווקא לתרומה וקדשים או לקדש דווקא לחד לישנא אבל לחולין טהור לכ''ע ואמאי לא אמרינן דכל הטמאות כשעת מציאתן כי הכא ולא הוה לן לאוקמה אשה על חזקתה ועוד דהתם מטהרינן לה אפילו ברשות היחיד כדמוכח התם בשמעתא קמייתא והכא מטמאין אפילו ברה''ר כדמוכח בתוספתא שהבאתי וכ''ת דהכא לא מוקמינן אחזקיה משום דלא נבדק מבעוד יום אם היה חי כדקתני סיפא ומודים חכמים לר''מ בראוהו חי מבערב וכו' דאשה נמי כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא כדאמרינן בנדה (דף ד.) ואור''י דכל הטמאות כשעת מציאתן לא הוי אלא לתרומה וקדשים כמו מעת לעת שבנדה ולפי זה צריך ליישב סוגיא דנדה ושם פי' ושמאי נמי אית ליה דכל הטמאות כשעת מציאתן והא דמטהר מעת לעת אפילו לקדשים היינו משום דחשיב אשה כבדוקה אי נמי משום בטול פריה ורביה כדאמר התם (דף ג:) וא''ת ולר''מ דמטהר ברה''ר מאי שנא דבמעת לעת דמטמא אפילו ברה''ר כדאמר בירושלמי וי''ל באשה דאיכא ריעותא מגופה החמירו טפי: אמר ר' ירמיה משנתנו כשהיה עליה כו'. וא''ת ומאי קושיא דר''מ אדר' מאיר דבמתני' הא דלא אוקמיה תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב ולקמן נמי דקאמר היינו טעמא דרבי יוסי העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל במתני' נמי נימא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב ואי הוה אמרינן דחזקה שלא עירב לא חשיב ליה הש''ס חזקה אתי שפיר ומיהו רש''י פי' לקמן העמד טמא על חזקתו חזקה לחומרא איכא ולקולא ליכא אבל במתני' איכא חזקה לקולא דהעמד תרומה על חזקתה ואיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב ובדרבנן אזלינן לקולא והכי נמי י''ל דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר''מ עירובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הוי מצי למימר דהוי עירוב דספיקא דרבנן לקולא משום הכי מוקי מתני' בשני כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקי ליה מחזקתה ורבה ורב יוסף אתו לפרושי דברי רבי ירמיה: בהא לימא רבי יוסי ספק עירוב כשר. הוה מצי למיפרך בהא לימא רבי מאיר ורבי יהודה הרי זה חמר גמל אלא דעדיפא טפי פריך:

עירובין לה ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד