עירובין לד ע"ב

פְּשִׁיטָא רְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ וְכִי הֵיכִי דְּסָלְקָא לְעֵיל הָכִי נָמֵי דְּנָחֲתָא לְתַחַת וְאֶלָּא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים
דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת הֵיכָא אִי לְמַעְלָה הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא אִי לְמַטָּה פְּשִׁיטָא הוּא וְעֵירוּבוֹ בִּמְקוֹם אֶחָד
לָא צְרִיכָא דְּקָאֵי בְּכַרְמְלִית וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה וְרַבִּי הִיא דְּאָמַר כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת:
מַתְנִי' נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקּוּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה הֲרֵי זֶה עֵירוּב:
גְּמָ' רָמֵי לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ אִין לֹא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ לָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא דְּאָמְרִי כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא רַבִּי רֵישָׁא רַבִּי וְסֵיפָא רַבָּנַן
אֲמַר לֵיהּ כְּבָר רָמֵי לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא וְשַׁנִּי לֵיהּ רֵישָׁא רַבִּי וְסֵיפָא רַבָּנַן
רָבִינָא אָמַר כּוּלָּהּ רַבִּי הִיא וְסֵיפָא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם:
הָהוּא פּוּלְמוּסָא דַּאֲתָא לִנְהַרְדְּעָא אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן פּוּקוּ עֲבִידוּ כְּבוּשֵׁי כַּבְשֵׁי בְּאַגְמָא וּלְמָחָר נֵיזִיל וְנִיתֵּיב עִלָּוַיְהוּ
אֵיתִיבֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן וְאָמְרִי לַהּ רַב עוּקְבָא בַּר אַבָּא לְרַב נַחְמָן תָּלוּשׁ וְנָעוּץ אִין לֹא תָּלוּשׁ וְלֹא נָעוּץ לָא
אֲמַר לֵיהּ הָתָם בְּעוּזְרָדִין וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין עוּזְרָדִין לְשֶׁאֵין עוּזְרָדִין דְּתַנְיָא הַקָּנִין וְהָאֲטָדִין וְהַהִגִּין מִין אִילָן הֵן וְאֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם וְתַנְיָא אִידַּךְ הַקָּנִים וְהַקִּידָן וְהָאוּרְבָּנִין מִין יָרָק הֵן וְהֵן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם קַשְׁיָא אַהֲדָדֵי
אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ כָּאן בְּעוּזְרָדִין כָּאן בְּשֶׁאֵין עוּזְרָדִין שְׁמַע מִינַּהּ
וְקִידָּה מִין יָרָק הוּא וְהָתְנַן אֵין מַרְכִּיבִין פֵּגָם עַל גַּבֵּי קִידָּה לְבָנָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּאִילָן אָמַר רַב פָּפָּא קִידָּה לְחוּד וְקִידָּה לְבָנָה לְחוּד:
מַתְנִי' נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ הֲרֵי זֶה עֵירוּב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ אֵינוֹ עֵירוּב:
גְּמָ' וְאַמַּאי הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ הָכָא בְּמִגְדָּל שֶׁל לְבֵנִים עָסְקִינַן וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר פּוֹחֵת לְכַתְּחִילָּה וְנוֹטֵל דִּתְנַן בַּיִת שֶׁמִּילְּאָהוּ פֵּירוֹת סָתוּם וְנִפְחַת נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פּוֹחֵת וְנוֹטֵל לְכַתְּחִילָּה
וְהָאָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל בְּאַוֵּירָא דְלִיבְנֵי הָכָא נָמֵי בַּאֲוֵירָא דְלִיבְנֵי
וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת הָכָא נָמֵי בְּיוֹם טוֹב
אִי הָכִי הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם בָּעִיר אָבַד עֵירוּבוֹ עֵירוּב וְאִם בַּשָּׂדֶה אָבַד אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב וְאִי בְּיוֹם טוֹב מָה לִי עִיר מָה לִי שָׂדֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

דהא פשיטא שאף שיש בעומקו מאה אמה תורת רשות היחיד לכל הבור [ולא אשמועינן מידי במה דאמר אפילו עמוק מאה אמה], דהא רשות היחיד עולה עד לרקיע. וכי היכי דסלקא - סתם רשות

היחיד - לעיל למעלה עד לרקיע, הכי נמי רשות היחיד שבבור נחתא לתחת ואפילו עד מאה אמה, ומאי קא משמע לן מתניתין?! ^[78]

ואלא דקאי הבור ברשות הרבים.

ועדיין תיקשי: דנתכוון המערב לשבות - היכא?

אי למעלה, ברשות הרבים, אמאי [ב"ח] מהני?

והא הוא [שביתתו] במקום אחד [ברשות הרבים], ועירובו במקום אחר [בבור, שהוא רשות היחיד, וכדאמרן].

ואי דנתכוון לשבות למטה - פשיטא דמהני, שהרי "הוא ועירובו במקום אחד"?! ^[79]

ומפרשינן: לא צריכא משנתינו לאשמועינן דהוי עירוב, אלא בבור דקאי בכרמלית, כגון שדות שבבקעה, ונתכוון לשבות למעלה בכרמלית.

ורבי היא, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות - וכגון לאתויי העירוב מהבור שהוא רשות היחיד לכרמלית - לא גזרו עליו בין השמשות.

והיינו חידושא דמתניתין, דחשיב הוא ועירובו במקום אחד.

מתניתין:

נתנו לעירוב תחומין שלו בראש הקנה או בראש הקונדס ^[80]

בזמן שהוא [הקנה והקונדס לרמב"ם ולרש"י. ולהראב"ד, לא קאי אלא אקנה בלבד, שהקונדס לעולם תלוש הוא] תלוש ונעוץ [אבל נטוע לא, כדמפרש בגמרא] אפילו גבוה מאה אמה, הרי זה עירוב, אם רחב בראשו ארבעה טפחים

דהא קיימא לן כרבי יהודה [לעיל דף לג ב] דעירוב על גבי מקום ארבעה טפחים בעינן, רש"י ^[81].

גמרא:

רמי ליה רב אדא בר מתנא לרבא אמתניתין, דקתני: בזמן שהוא "תלוש ונעוץ" עירובו עירוב.

תידוק מינה: תלוש ונעוץ, אין.

לא תלוש ונעוץ - אלא נטוע, דעירובו באילן - לא הוי עירוב.

והטעם: משום דמשתמש באילן אם נוטלו משם, ולפיכך לא הוי עירוב, [וכדלעיל דף לב ב].

מני מתניתין?

על כרחך רבנן היא, דאמרי: כל דבר שהוא משום שבות וכגון להשתמש באילן, גזרו עליו אף בבין השמשות, בזמן קנית העירוב.

והשתא תיקשי: והא אמרת, [בעמוד זה לעיל] דרישא דהך משנה "נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב", רבי היא, דסבר: לא גזרו על שבות בבין השמשות.

ואטו נימא: רישא רבי היא וסיפא רבנן היא?!

אמר ליה רבא לרב אדא בר מתנא: כבר רמי ליה רמי בר חמא להך רומיא דידך לרב חסדא.

ושני ליה רב חסדא לרמי בר חמא: אין הכי נמי, רישא רבי וסיפא רבנן.

רבינא משני ואמר: כולה מתניתין רבי היא.

וסיפא, דאמרינן נתנו על קנה מחובר אין עירובו עירוב, הוא משום דאסור ליטול העירוב מן האילן גזירה שמא יקטום.

כלומר: ודאי הוא שיקטום, כיון דהקנה רך הוא, וחייב עלה משום קוצר ^[82].

ולא הותר בבין השמשות אלא שימוש באילן שאסרו חז"ל משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ובבין השמשות דספק הוא, לא גזרו.

ההוא פולמוסא [חיל המלך] דאתא לנהרדעא, ונעשה מתוך כך המקום דחוק לתלמידי רב נחמן, והוצרכו לצאת אל מחוץ לעיר.

אמר להו רב נחמן לתלמידיו בערב שבת: פוקו עבידו כבושי כבשא באגמא, [צאו לאגם - להכין מקום לישיבתכם שם בשבת - וכפו קנים זה על זה הרבה, כמין כסאות לישב עליהן. וראה בריטב"א הטעם למה הוצרכו לעשות כן מערב שבת], ולמחר ניזיל וניתיב עלויהו [ולמחר בשבת נלך ונשב עליהם].

איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן, דשרי להשתמש בקנים בשבת, ממשנתנו, דקתני: בזמן שהוא "תלוש ונעוץ".

ומשמע: תלוש ונעוץ, אין, לא תלוש (ולא, רש"י לא גרסה) ונעוץ, לא. כיון דאסור להשתמש בהן בשבת, [וכדאמרן].

אלמא אף קנים כאילן הם - ולא כירק - והם בכלל גזירת חכמים שלא להשתמש באילן?!

אמר ליה רב נחמן: התם - במשנתנו, דמוכח שאסור להשתמש בקנים - בעוזרדין [קנים שכבר הוקשו] שהם דינם כאילן!

אבל כל זמן שהקנים רכים, ירק הן, ולא גזרו חכמים איסור על השתמשות בירק.

ומפרשינן: ומנא תימרא דשני לן בין עוזרדין שהן אילן, לשאין עוזרדין שהן ירק?

ומפרשינן: דתניא חדא: הקנין והאטדין וההגין [מין קוצים] מין אילן הן, ואינן כלאים בכרם, שאין כלאי הכרם אלא בתבואה וירק בלבד.

ותניא אידך: הקנים והקידן [בושם ששמו: קידה] והאורבנין מין ירק הן, והן כלאים בכרם!

והא קשיין קנים אקנים אהדדי, דבחד ברייתא איתא דמין אילן הן, ובחד ברייתא איתא דמין ירק הן?!

אלא על כרחך שמע מינה כדאמרן, כאן - דחשיבי אילן - בעוזרדין, כאן - דחשיבי ירק - בשאין עוזרדין.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

ואגב דמייתינן לברייתא דקתני שהקידן [קידה] מין ירק הוא, תמהינן:

וכי קידה מין ירק הוא?!

והתנן: אין מרכיבין פגם [מין ירק] על גבי קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן, ואסור משום כלאי אילנות.

אלמא הקידה מין אילן היא.

אמר משני רב פפא: קידה לחוד, והוא מין ירק ! וקידה לבנה לחוד, והוא מין אילן!

מתניתין:

נתנו לעירוב תחומין שלו במגדל ואבד המפתח, ונמצא שאין יכול להביא עירובו למקום שנתכוין לשבות בו, שהוא מחוץ למגדל, ברשות היחיד, אפילו הכי הרי זה עירוב, ובגמרא מפרש טעמא.

רבי אליעזר אומר: אם אינו יודע שהמפתח במקומו, אינו עירוב [ואפילו כשהוא ספק לו נמי אינו עירוב, עד שידע שהוא במקומו. דסבירא ליה לרבי אליעזר דספק עירוב אינו כשר, ריטב"א. וראה היטב ברש"י בגמרא על דברי רבי אליעזר דברייתא].

גמרא:

ותמהינן אתנא קמא: ואמאי הוי עירוב כשנאבד המפתח, והרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר [ואף דהכא מיירי בשתי רשויות יחיד, מכל מקום "כיון דלא מצי שקיל ליה, הוה ליה כשני מקומות", רש"י]?!

רב ושמואל דאמרי תרווייהו: הכא במגדל של לבנים עסקינן, שנוח לסותרו, וכדמפרש הגמרא ואזיל, דמיירי בלבנים שאינם מדובקות בטיט, שאין בסתירתם איסור.

והא דשרינן לסותרם ליטול העירוב אם ירצה, רבי מאיר היא, דאמר: אף פוחת [פורץ פירצה] לכתחילה, ונוטל!

דתנן: בית שמילאהו פירות, אם היה הבית סתום מערב יום טוב ולא היתה גישה אל הפירות שבו מבלי לסתור אותו, ונפחת הבית ביום טוב - נוטל פירות מהמקום שנפחת ביום טוב, ואינו חושש משום מוקצה. דכרבי שמעון אזלא הך סתמא דמתניתין, דלית ליה איסור מוקצה.

אבל אינו פוחת לכתחילה משום דהוי סתירת אוהל.

רבי מאיר אומר: אף פוחת ונוטל לכתחילה. דכיון שאינם מדובקות בטיט - כדמפרש ואזיל - לאו סתירת אוהל היא.

והוא הדין במשנתנו, משום הכי הוי עירוב, כיון דאין בסתירתם משום איסור סתירת אהל.

וקא סלקא דעתין דמשנתנו במגדל של לבנים מדובקות בטיט עסקינן, ולפיכך תמהינן:

והאמר רב נחמן בר אדא אמר שמואל: והרי רבי מאיר, שהתיר לפחות לכתחילה, מיירי רק בבית הבנוי באוירא דליבני [לבנים סדורות זו על גב זו, ואינן מדובקות בטיט].

ואם כן, במשנתנו הוי "הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר", שהרי אסור לסותרם, כיון שמדובקות הן בטיט?!

ומשנינן: הכא נמי במשנתנו מיירי באוירא דליבני!

ואכתי תמהינן: והא אמר רבי זירא אמתניתין דבית שנפחת, ולדעת רבי מאיר:

רק ביום טוב אמרו להתיר לפחות לכתחילה, אבל לא בשבת ^[83].

והכא נמי אמאי הוי עירוב בשבת?! ^[84]

ומשנינן: הכא נמי במשנתנו מיירי ביום טוב.

ותמהינן אשינויין: אי הכי, דמשנתינו מיירי ביום טוב, תיקשי: היינו דקתני עלה דמשנתנו, בברייתא: רבי אליעזר [גירסת רש"י, וראה גליון ורש"ש] אומר: אם בעיר - שבה המגדל - אבד המפתח, עירובו עירוב, ואף שאין יודע היכן הוא, הואיל שלכשידע היכן הוא, מצי לאתויי למגדל [ובגמרא לקמן יתבאר האיך יביאנו למקומו].

ואם בשדה, שיש שם רשות הרבים [קרבן נתנאל אות ש', ראה שם] אבד המפתח - אין עירובו עירוב. שהרי אף לכשידע היכן הוא, לא מצי לאתויי מרשות הרבים לרשות היחיד למקום המגדל כדי לפותחו.

והשתא תיקשי: ואי ביום טוב מיירי במתניתין ובברייתא - מה לי עיר, מה לי שדה?

ש"אפילו בשדה יכול להביאה כיון שהוא צורך יום טוב" [ריטב"א, וראה מה שהאריך הרש"ש כאן]?!

הערות

^[78] נתבאר על פי משמעות רש"י, וכדמוכח מהמשך הגמרא. ויש מפרשים: דהרשות הסובבת את הבור, נחתא לעומקה של בור.

^[79] ונחלקו הראשונים: אם נתכוין לשבות על שפת הבור - תוך ארבע אמות לבור - ברשות הרבים, והניח עירובו בבור, האם חשיב הוא ועירובו במקום אחד, מטעמא דהנותן את עירובו יש לו ארבע אמות מסביב. או דהכא לא שייך הך סברא. ראה תוספות ור"ן.

^[80] נחלקו בו הראשונים: דעת הרמב"ם - במשניות וביד החזקה - שהוא מין אילן דק, וכן משמע ברש"י. ולדעת הראב"ד בהשגות הוא קורה בעלמא, וראה שם, אם גרסינן "קונדס" או "קונטס".

^[81] ומועיל עירוב זה, אפילו אם הוא עומד ברשות הרבים ונתכוין לקנות שביתה שם, ואין אנו אומרים שהוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד [בראש הקנה], דהך משנה דלא כרבי יוסי ברבי יהודה דלעיל דף לג ב, ואין לקנה תורת רשות היחיד כיון שאין רחבו ארבעה טפחים אלא בראשו [משמעות רש"י, וראה ריטב"א]. ורבינו יהונתן פירש: כיון דהנותן את עירובו יש לו ארבע אמות הרי הוא ועירובו במקום אחד, וכדאיתא לעיל דף לב, [ורש"י גופיה פירש כן לעיל דף לג ב בברייתא ד"נעץ קורה"]. וראה בתוספות ד"ה אי, שכתבו על משנה קודמת, שנוח לגמרא לפרש אפילו בנתכוין לקנות שביתה חוץ מארבע אמות דומיא דאילן שבמשנה קודמת, דמיירי בכי האי גוונא. וכן יש לומר כאן, שהרי משנה קודמת רישא דהך מתניתין היא, כדאיתא בגמרא. וזהו טעמו של רש"י שלא פירש כן.

^[82] ואף דאין מתכוין, פסיק רישא הוא וכמתכוין דמי, ריטב"א.

^[83] דמדרבנן דמיא לסתירה, ולפיכך אסרו בשבת דחמיר טפי. וביום טוב התירו מן הטעם שפירש רש"י ז"ל דלא ליתיה לאיתמעטי משמחת יום טוב [ריטב"א],

^[84] וראה בתוספות וריטב"א שביארו אמאי לא משני דרבי היא הסובר שלא גזרו על שבות בין השמשות. וראה ברש"י בביצה דף לא ב שכתב טעם אחר לאיסור בשבת. ומרש"י כאן דף לה א ד"ה אבל, משמע כטעם שכתב הריטב"א, וראה גאון יעקב.

פשיטא [פשוט, מובן] הרי רשות היחיד עולה עד לרקיע, וכי היכי דסלקא לעיל — הכי נמי דנחתא לתחת [וכשם שעולה למעלה — כך גם כן יורדת למטה] לכל עומק, ומגיעה עד לתחתית הבור ואפילו הוא עמוק מעשרה טפחים. ואלא דקאי [שעומד] הבור ברשות הרבים.

ומעתה נברר: שנתכוון לשבות אותו אדם היכא [היכן]? אי [אם] תאמר שנתכוון לשבות למעלה על פני רשות הרבים — הרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא, ואין זה עירוב. ואי [ואם] מתכוון לשבות למטה בבור, אם כן פשיטא [פשוט מובן מאליו], שהרי הוא ועירובו במקום אחד!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקאי [שעומד] אותו בור בכרמלית, ונתכוון לשבות למעלה. ואם תשאל שהרי בשבת אינו יכול להעביר את העירוב מתוך הבור אל הכרמלית — הרי דברי משנה אלה הם לפי שיטת רבי היא שאמר: כל דבר שהוא משום שבות וכגון כרמלית לא גזרו עליו בין השמשות, ומתוך שבבין השמשות שהיא שעת קניית השביתה היה מותר לו להניחו — הריהו עירוב גמור.

א משנה נתנו לעירוב בראש הקנה או בראש הקונדס [מוט], בזמן שהוא, המוט או הקונדס, תלוש ונעוץ בקרקע, אפילו היה גבוה מאה אמה — הרי זה עירוב. שיכול להוציא את הקנה והקונדס ממקומם וליטול את העירוב.

ב גמרא רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רב אדא בר מתנא לרבא: מן המשנה יוצא כי רק אם היה הקנה תלוש ונעוץ — אין [כן], הרי זה עירוב. לא תלוש ונעוץ — לא. מני [כשיטת מי היא משנה זו]? כשיטת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים]: כל דבר שהוא משום שבות — גזרו עליו שלא לעשותו אפילו בין השמשות. ולכן אם היה העירוב על גבי קנה צומח, כיון שבשעת קניית השביתה אסור היה להשתמש באילן משום גזירת חכמים — אין עירובו עירוב. ואולם, והא אמרת רישא [והרי אמרת שתחילת המשנה], כלומר המשנה הקודמת, כשיטת רבי היא, וכיצד תאמר שרישא [תחילתה] כשיטת רבי וסיפא רבנן [וסופה כשיטת חכמים]?!

אמר ליה [לו] רבא לרב אדא: כבר רמי ליה [הקשה לו] אותה קושיה רמי בר חמא לרב חסדא, ושני ליה: רישא רבי, וסיפא רבנן [ותירץ לו: שאכן, תחילתה רבי וסופה חכמים].

רבינא אמר: כולה רבי היא, ואולם סיפא [וסוף] משנתינו, שמקפיד דוקא על קנה תלוש ונעוץ, שם אין החשש משום איסור השימוש בשבת במחובר לקרקע, אלא גזירה מיוחדת היא שכשהקנה הוא צמח רך אנו חוששים שמא יקטום (יקטוף), ורק כשהקנה מנותק מן הקרקע אין עוד חשש, והמשנה הקודמת מדברת על אילן שבו אין חוששים לכך.

ג מסופר: ההוא פולמוסא דאתא [צבא אחד שבא] לנהרדעא ותפס מקום בבנין הישיבה ולא היה מקום מספיק לתלמידים. אמר להו [להם] רב נחמן: פוקו עבידו כבושי כבשי באגמא, ולמחר ניזיל וניתיב עלויהו [צאו ועשו כבישות כבישות של קנים באגם, ולמחר בשבת נלך ונשב עליהם] ושם נלמד.

איתיביה [הקשה לו] רמי בר חמא לרב נחמן, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה רב עוקבא בר אבא לרב נחמן ממשנתינו: תלוש ונעוץ — אין [כן], לא תלוש ולא נעוץ — לא. נמצא שאין די בכבישת הקנים, אלא יש צורך לתולשם מן הקרקע כדי שיוכל להשתמש בהם.

אמר ליה [לו]: התם בעוזרדין [שם במשנתינו מדובר בקנים קשים] וקנים קשים אסור להשתמש בהם בשבת ולכופפם, מה שאין כן בקנים רכים. ומוסיף: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר, תביא ראיה, ששונה לנו ההלכה] בין עוזרדין לשאין עוזרדין — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הקנין והאטדין וההגין (מיני קוצים) — מין אילן הן, ואינן כלאים בכרם משום שכלאי הכרם אינם אלא ירקות שבין הגפנים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הקנים והקידן (מיני קידה) והאורבנין — מין ירק הן, והן כלאים בכרם, קשיא אהדדי [קשה מזה לזה] שבמקור אחד נראה שהקנים הם כאילן, וממקור אחר נראה שכירק הם!

אלא שמע מינה [למד מכאן] שיש לחלק: כאן — בעוזרדין [בקנים שהתקשו] הריהם כאילן. כאן — בשאין עוזרדין [בשלא נתקשו] דינם כירק. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

אגב הדברים שנאמרו שואלים: וכי קידה מין ירק הוא?! והתנן [והרי שנינו במשנה] אין מרכיבים פגם על גבי קידה לבנה, מפני שהוא הרכבת ירק באילן. הרי שקידה לבנה אילן היא! אמר רב פפא: אין להקשות כי קידה לחוד והיא מין ירק, וקידה לבנה לחוד והיא מין אילן.

ד משנה נתנו לעירוב במגדל (כעין ארון הגבוה מהקרקע) ונעלו ואבד המפתח, כך שאינו יכול לפתוח את המגדל ולהוציא את העירוב — הרי זה עירוב. ר' אליעזר אומר: אם אינו יודע שהמפתח במקומו — אינו עירוב.

ה גמרא ושואלים: ואמאי [ומדוע] אם אבד המפתח עירובו עירוב? הרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא! שהרי למעשה אינו יכול להגיע אל העירוב!

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תירוץ זה: הכא [כאן] במגדל של לבנים שאינם טוחות בטיט ונוח לסותרם עסקינן [עוסקים אנו], ומשנה זו כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: פוחת (עושה חור) לכתחילה אף בשבת, בקיר של מגדל עשוי מלבנים, ונוטל פירות מתוכו. דתנן [שכן שנינו במשנה] : בית שמילאהו פירות, והיה סתום ונפחת (שנוצר בו חור) — נוטל פירות ממקום הפחת, ואילו ר' מאיר אומר: פוחת ונוטל לכתחילה. ומדבריו נלמד שאפשר לכתחילה לפחות את המגדל כדי להוציא ממנו את הפירות או המאכל שבתוכו.

ומקשים: והאמר [והרי על אותה משנה עצמה שהביאו ממנה ראיה אמר] רב נחמן בר אדא אמר בשם שמואל: שמדובר בה באוירא דליבני [בנדבכי לבנים] המונחות זו על גבי זו בלא טיט באמצע, שאם פוחת לבנה ומוציא מתוכן אינו הורס בנין של ממש. ואומרים: הכא נמי — באוירא דליבני [כאן גם כן מדובר בנדבכים של לבנים] המהווים את המגדל.

ומקשים עוד: והא [והרי] אמר ר' זירא: ביום טוב אמרו אבל לא בשבת! שבשבת לא התירו לפחות את המגדל. ועונים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר רק ביום טוב, כשצריך את העירוב לצורך יום טוב, אבל לא לשבת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בה ביום טוב, היינו דקתני עלה [וכי זהו ששנינו עליה בתוספתא], ר' אליעזר אומר: אם בעיר אבד המפתח — עירובו עירוב, ואם בשדה אבד — אין עירובו עירוב, שכן בעיר אפשר לטלטלו דרך החצירות שיש שיתוף ביניהן וכיוצא באלה, ובשדה אי אפשר לטלטלו שדינו ככרמלית. ואי [ואם] ביום טוב היה הדבר — מה לי עיר מה לי שדה? שהרי ביום טוב אין כל איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, ואף אם אבד המפתח בשדה — גם כן יהא מותר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is obvious, for the private domain ascends to the sky, and just as it ascends upward, so too, it descends downward to the bottom of the pit, even if it is more than ten handbreadths deep. Rather, we must say that the pit is situated in the public domain.

The Gemara now clarifies: Where did one intend to establish his Shabbat residence? If he intended to establish his residence above the pit in the public domain, this is a case where he is in one place and his eiruv is in another place, i.e., in a private domain, and therefore his eiruv is not valid. Alternatively, if one intended to establish his Shabbat residence below, in the pit, it is also obvious, as he and his eiruv are in one place.

The Gemara answers: This ruling is necessary only in a case where the pit is situated in a karmelit, and he intended to establish his Shabbat residence above the pit in the karmelit. And with regard to the question of how this eiruv can be valid, as one cannot bring the eiruv from the pit to the karmelit, the answer is that the mishna was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: With regard to anything that is prohibited on Shabbat due to rabbinic decree [shevut], they did not issue the decree to apply during twilight. Since carrying from the pit to the karmelit is only prohibited as a shevut, a person may carry from the pit to the karmelit during twilight, the time when the eiruv establishes one’s Shabbat residence.

MISHNA: If one placed his eiruv on top of a reed or on top of a pole [kundas], when the reed or pole is detached from its original place and stuck into the ground, even if it is a hundred cubits high, it is a valid eiruv, as one can remove the reed or pole from the ground and take his eiruv.

GEMARA: Rav Adda bar Mattana raised a contradiction before Rava concerning two tannaitic rulings: The mishna states that if the reed was detached from its place of growth and then stuck into the ground, yes, the eiruv is valid. That indicates that if it was not detached and then stuck back into the ground, no, the eiruv is not valid. In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: Anything that is prohibited on Shabbat due to rabbinic decree [shevut], such as using a tree on Shabbat, they issued the decree to apply even during twilight. Therefore, if the eiruv was on top of a reed that was still attached to the ground in its original place of growth, since it is prohibited by rabbinic decree to make use of trees on Shabbat, one cannot remove the eiruv from its place at the time that he must establish his Shabbat residence, and therefore his eiruv is invalid. But didn’t you say that the first clause, i.e., the previous mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? How can you say that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis?

Rava said to Rav Adda: Rami bar Ḥama already raised this contradiction before Rav Ḥisda, and Rav Ḥisda answered him: Indeed, the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis.

Ravina said: You can, in fact, say that it is all Rabbi Yehuda HaNasi, and the latter clause, i.e., the mishna that insists that the reed be detached and inserted, is not based upon the prohibition of utilizing trees on Shabbat. Rather, in that case there is a unique decree lest he break it off from the ground if the reed is relatively soft. Therefore, the mishna requires one to use something that has already been detached from the ground and reinserted. However, the previous mishna is referring to someone who placed his eiruv in a tree, where this concern is not relevant.

The Gemara relates that a certain army [pulmosa] once came to Neharde’a and took quarters in the study hall, so that there was not enough room for the students. Rav Naḥman said to the students: Go out and create seats by compressing reeds in the marshes, and tomorrow, on Shabbat, we will go and sit on them and study there.

Rami bar Ḥama raised an objection to Rav Naḥman, and some say that it was Rav Ukva bar Abba who raised the objection to Rav Naḥman, from the mishna that states that if the reed was detached and then stuck into the ground, yes; but if it was not detached and not stuck into the ground, no. This shows that it is not enough to compress the reeds, and they must actually be detached from the ground before they may be used on Shabbat.

Rav Naḥman said to him: There, in the mishna, we are dealing with hard reeds, which may not be bent and used on Shabbat, unlike soft reeds. He adds: And from where do you say that we distinguish between hard reeds and reeds that are not hard? As it was taught in a baraita: Reeds, boxthorn, and thistles are species of trees, and therefore they are not included in the prohibition of food crops in a vineyard, which applies only to herbs planted among vines. And it was taught in another baraita: Reeds, cassia, and bulrushes are species of herbs, and therefore they are included in the prohibition of food crops in a vineyard. These two baraitot contradict one another, as one states that reeds are trees, while the other says that they are considered herbs.

Rather, conclude from this that we must distinguish between them as follows: Here, in the first baraita, it is referring to hard reeds, which are like trees; whereas there, in the second baraita, it is referring to reeds that are not hard. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that our resolution of the contradiction is correct.

The Gemara raises a question with regard to the previously cited baraita: Is cassia a type of herb? Didn’t we learn in a mishna: One may not graft rue to white cassia, as this involves the grafting of herbs to a tree? This proves that white cassia is a tree. Rav Pappa said: There is no difficulty, as cassia is distinct and is considered a type of herb, and white cassia is distinct and is considered a type of tree.

MISHNA: If one put the eiruv in a cupboard and locked it, and the key was lost, so that he is now unable to open the cupboard and access the eiruv, it is nonetheless a valid eiruv. Rabbi Eliezer says: If he does not know that the key is in its place, it is not a valid eiruv.

GEMARA: The Gemara asks: And why should the eiruv be valid if the key was lost? He is in one place and his eiruv is in a different place, since he cannot access the eiruv.

It was Rav and Shmuel who both said: Here, we are dealing with a cupboard made of bricks, and the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One may create a breach in a brick wall on Shabbat ab initio, and take produce from the other side. As we learned in a mishna: If a house filled with produce had been sealed and was then breached, one may take out produce from the place of the breach. Rabbi Meir disagrees and says: One may even create a breach in the wall of the house and take produce ab initio. Consequently, according to Rabbi Meir it is permissible to make a hole in the cupboard in order to remove the produce found inside.

The Gemara asks: Didn’t Rav Naḥman bar Adda say that Shmuel said that that very mishna cited as a proof is referring to a structure built from layers of bricks piled one atop the other without cement or mortar between them, in which case making a hole cannot be considered dismantling a bona fide structure? The Gemara answers: Here too, we are dealing with a cupboard made from layers of bricks.

The Gemara raises another difficulty: Didn’t Rabbi Zeira say: The Sages in the aforementioned mishna, who discussed the breaching of a wall, spoke only with regard to a Festival, but not with regard to Shabbat? Therefore, it cannot be derived from that mishna that it is permitted to breach the cupboard on Shabbat in order to access the food inside. The Gemara answers: Here too, the mishna is referring to a case where the person needed an eiruv for a Festival but not for Shabbat.

The Gemara asks: If it is so that the mishna is referring only to a Festival, there is a difficulty with that which was taught about it in the following Tosefta: Rabbi Eliezer says: If the key was lost in a city, his eiruv is a valid eiruv; and if it was lost in a field, his eiruv is not a valid eiruv, for within a city it is possible to carry the key by way of courtyards that have joined together in an eiruv or the like, but in a field it is impossible to carry it, as the field has the status of a karmelit. And if the mishna is referring to a Festival, what is the difference to me whether the key was lost in a city or a field? On a Festival there is no prohibition against carrying from a private to a public domain, and therefore if the key was lost even in a field, the eiruv should still be valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אוקימנא בבור העומד בכרמלית ונתכוון לשבות למעלה ורבי היא דקאמר כל משום שבות לא גזרו רבנן עליו בין השמשות:

נתנו בראש הקנה כו' עד בתלוש ונעוץ ש"מ דלא התירו בעירוב אלא בתלוש ונעוץ מכלל דבמחובר לקרקע אסור כמאן כרבנן דפליגי על ר' ואמרי כל משום שבות גזרו עליו בין השמשות ואקשינן רישא דתני נתנו באילן אוקימנא לר' סיפא דתני נתנו בראש הקנה שהוא תלוש ונעוץ לרבנן רישא רבי וסיפא רבנן.

אמר רב חסדא אין רישא רבי וסיפא רבנן רבינא אמר כולה רבי היא. ובקנה מחובר אמאי לא גזרו גזרה כיון דהוא אינו יכול לנטותו שמא יקטמנו. ההוא פולמוסא דאתי לנהרדעא אמר רב נחמן לתלמידיו פוקו כבשו כבשוה באגמא. פי' כבשו כופו הקנים שבאגם ותנו עליהן עפר כדי שיהו נוחים לישב עליהן בשבת. והקשו עליו איך אתה מורה לעשות כן וכי מותר להשתמש בקנים המחוברים לקרקע והא אנן תלוש ונעוץ תנן תלוש ונעוץ אין מחובר לא. ופריק מתני' בקנים עוזרדין חזקים שהן כמין אילן. ואם יבא להשוות בהן. כיון שהן חזקים ואינו יכול לנטותן וליטול העירוב שעל ראשו.

גזרה שמא יקטום. כי קאמינא בקנים דקים שהן עוזרדין שהן כמין ירק ונוחים להרכיבם ולנטותם ולא אתי לקוטמתן דהני לאו מין אילן נינהו ולא גזרו בהו רבנן. ובירק נמי דמפריך ליתנון דהא קשין הן לאו מיפרכו לפיכך לא גזרו בהו והביא ראיה לדבריו ממשנתנו דתנן הקנים מין אילן הן ותנן הקנים מין ירק הן.

קשיין אהדדי ופריק הא דתני מין אילן בעוזרדין והא דתניא מין ירק כשאינן עוזרדין.

ואסיקנא קידה מין ירק הוא. אבל קידה לבנה מין (ירק) [אילן] הוא. ויש מי שאמר אלקסט:

מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח כו'. ואקשינן כיון שאין יכול ליטלו הוא במקום אחד ועירוב במקום אחר הוא. אמאי תנן (אין) עירובו עירוב.

ופרקינן רב ושמואל דאמר מתני' של בנין ור' מאיר היא דאמר במס' יו"ט בבית שמלא פירות סתום [ונפחת] פותח לכתחלה ונוטל הכא נמי פותח לכתחלה ונוטל העירוב. ודחינן להא בבית שהוא מלא פירות וסתום וא"ר מאיר פותח לכתחלה ונוטל.

תנא ביו"ט אמרו ולא בשבת.

אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. תמיה לי אמאי לא שני ליה דנתכוין לשבות סמוך לשפת הבור, וכדרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ארבע אמות. וניחא לי משום דאוקימנא כולה מתני' בשנתן עירובו חוץ לד' אמות ממקום שביתתו לא בעי לאוקומה להא אלא בהכין.

כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום. וכיון דאוקימנא כרבי דוקא בשיש בראשו רחב ארבעה, דלרבי מקום ארבעה חשוב להנחה בעינן, ובשאין בעיקרו נמי ארבעה כי היכי דלא ליהוי רשות היחיד. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג) דגרסינן התם א"ר מונא והוא שתהא טבלה נתונה בראשו.

גזירה שמא יקטום. איכא למידק והא אפילו יקטום ליכא אלא משום שבות, דדבר שאין מתכוין הוא. ויש לפרש דשמא יקטום ביד ומדעת קאמר, כדי שיהא נוח לו ליטלו, והשתא איכא איסורא דאורייתא. ורש"י ז"ל פירש דקטימת קנה ודאי קוטם במתכוין. ועוד קשיא לי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה (שבת עג, ב) ושבות בעלמא הוא. ומסתברא דאיירי בארעא דיליה (עי' שם קג, א) וגזירה שמא יקטום במתכוין כמו שפירשנו, וכיון שהוא מתקן ובארעא דידיה אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותה מלאכה חייב עליה, וכמו שכתבתי בפרק קמא דכתובות (ו, א ד"ה האי) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת.

פוקו כבשו כבשי באגמא. כלומר: כדי שתשבר עכשיו הראוי להשבר. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא. כלומר: דמינה שמעינן דאפילו קנים אסורין דהוי בכלל גזירה דאין עולין באילן, ולפיכך אין נותנין עליהן את העירוב משום דאין משתמשין באילן או משום גזירה שמא יקטום, ופריק לא קשיא כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין, כך גריס רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל והוא ברוב הספרים. ופירשו הם ז"ל: עוזרדין, כלומר: שהוקשו כבר דאז הוי כאילן, אבל קודם שהוקשו אינן כאילן אלא כירק, ובירק לא גזרו להשתמש עליו ולא חששו לשמא יקטום שלא גזרו אלא באילן, וכדגרסינן בפרק המוציא תפילין (לקמן עירובין ו, ב) תני חדא אסור לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך מותר לילך, ומשני לא קשיא הא דאיכא עוקצי הא דליכא עוקצי, אי נמי הא דסיים מסאני הא דלא סיים מסאני, אי נמי דהא דאית ליה שרכי הא דלית להו שרכי, פירוש: פארות ארוכין, וכולהו גזירה שמא יתלוש. ואסיקנא: השתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי. אלמא לא היתה בעשבים גזירת מחובר כלל בין למעלה משלשה בין למטה משלשה. וקשיא לי כיון דכי הוקשו תורת אילן עליהן, אפילו קודם שהוקשו נמי אמאי הוי כלאים בכרם, וכי תימא דהשתא מיהא רכים הם וכירק דמי, א"כ כי אקשינן מקידה לקידה לישני הא בעוזרדין הא בשאין עוזרדין.
ועל כן מסתבר דשני מיני קנים הן, וכמו שאמרו בקידה קידה לחוד וקידה לבנה לחוד. ומקצת ספרים יש דגורסין התם בשל עוזרדין, והגירסא הזאת מכרעת כפירושינו אותן קנים של עוזרדין קשין קצת והוי בכלל אילן ואף בהם גזרו גזירת מחובר באילן. ומפני שהן רכין קצת יותר משאר אילנות אמרו שהנותן עירובו עליהן שאינו עירוב גזירה שמא יקטום. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.

מתני': ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. הא מדקתני אם אין ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו, משמע דס"ל לר' אליעזר דספק עירוב אינו כשר וכר"מ סבירא ליה. ועוד משמע מתוך לשונו דדוקא בשאינו ידוע, כלומר: שנאבד ולא נודע מקומו, אבל אם עדיין מפתח במקומו אלא ששכח אנה הניחוה הרי זה כשר. וכ"כ הראב"ד ז"ל.

גמרא: הכא במגדל של לבינים עסקינן. וכדאסיקנא באוירא דליבני. מדקאמר הכא במגדל של לבינים עסקינן משמע דמעיקרא במגדל של עץ הוי משמע ליה, ומש"ה קא קשיא ליה. ואיכא למידק אדרבא בשל עץ אמאי לא יהא עירוב, והא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומאי שנא מהא דתנן בפרק חבית (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות. ויש מי שתירץ דההיא דחבית דוקא בשל חוליות ומחוברת במוסתקי וכדמוקי לה ביו"ט (ביצה לג, ב). ואינו מחוור בעיני שאין הסוגיא שלשם מוכחת כן במסקנא אליבא דהלכתא, וכן הסוגיא שבפרק חבית, וכבר הארכתי בה בפרק חבית (שם ד"ה מתניתין). אלא הכא מגדל כלי גדול הוא, ולא אמרו שובר אלא כלים קטנים כחבית וכיוצא בהן שאדם רגיל ליחדן לפירות, אבל גדולים הרי הם כאהלים לענין זה. ומיהו אפילו כלי המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, כלי קטן מיחשב לענין זה, וכדמוכח בשמעתין מדקא מייתי עלה (לקמן עירובין לה, א) ההיא דהקיש הזב ע"ג שידה תיבה ומגדל, וההיא ע"כ במחזקת כוריים היא שאינה מקבלת טומאה. וריב"א ז"ל כן העמידה לההיא דחבית בכלים קטנים, והא דהכא דמשמע דיש בנין וסתירה, בכלים גדולים. והוא הנכון לענין כל השמועות.

נוטל ממקום הפחת. ואם תאמר והא כיון שאינו יכול לפחות מוקצה היא. יש לומר דהאי תנא כר"ש סבירא ליה וכן פירש רש"י ז"ל. ודוקא כשהיה דעתו עליהן שהיה כותל רעוע ומצפה אימת יפול, הא לאו הכי אפילו לר"ש מוקצה הוא, דהוי ליה כאותה שאמרו שם בפרק כירה (שבת מד, א) מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית שאין אדם מצפה אימתי יכבו.

והאמר ר' זירא לא שנו אלא ביום טוב אבל בשבת לא. ופריק הכא נמי ביו"ט. והוא הדין דהוי מצי לפרוקי הא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אלא דכל היכא דמצי לאוקמה מתניתין ככולי עלמא, לא בעי לצמצומי ולאוקמי כחד תנא.

ור' אליעזר אומר אם בעיר נאבד עירובו עירוב. דמצי לאיתויי דרך גגות וקרפיפות כר' שמעון (לקמן עירובין לה, א) דאמר רשות אחת הן ובשאין המגדל עומד בבית, דלא אמר ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בתוכן, אבל לא בכלים ששבתו בתוך הבית.

ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב. בדלא מצי סתר ליה ואפילו ביו"ט דכרבנן דר"מ ס"ל, ואיתויי לא מצי, דס"ל דאפילו ר"ש דהמוצא תפילין (לקמן עירובין צה, ב) לא שרי ליתנו לחבירו אלא בתפילין דוקא משום בזיון תפילין, אבל בעלמא ואפי' במקום מצוה כעירוב לא. ואיתוייה נמי פחות פחות פחות מד"א לא, דאפילו רבי נמי לא שרי בשבות כזה, הואיל ויכול ליגע במלאכה דאורייתא וכדכתבינן לעיל (עירובין לג, ב ד"ה אלא).
ושלש מחלוקות בדבר וכמו שפירש רש"י ז"ל, דתנא קמא דמתניתין ותנא קמא דברייתא סבירא להו דביו"ט עירובו עירוב דמצי סתר ליה כר"מ, ור' אליעזר דמתניתין סבירא ליה אם אין ידוע שהמפתח במקומו לעולם אסור דמסתר לא מצי סתר וכרבנן דר"מ, ואפילו נמצא המפתח בעיר לא, דלא כר"ש דגגות וחצרות. ובשדה דלא, ככולי עלמא למאי דס"ל דר"ש לא שרי אלא בתפילין דוקא, ור' אליעזר דברייתא ס"ל כוותיה, אלא דבנמצא בעיר מודה דשרי כר"ש דגגות וחצרות.

נתנו בראש הקנ׳ ומיירי בשיש בראש הקנה ד׳ טפחים אליבא דר׳ יהודה דאמר דלמעלה מעשרה בעי׳ מקום ד׳ טפחים ומתני׳ אפי׳ בשקנה מונח ברשות הרבים דהא כיון שאינו רחב ד׳ טפחים למטה ואיכא בקיעת׳ גדיים לא הוי רשות היחיד לרבנן דפליגי עליה דר׳ יוסי בר יהודה ואפשר דאפי׳ לר׳ יוסי נמי אי לא הדידן מחיצתא. גזרה שמא יקטום. פי׳ וכשקוטם מן המחובר הויא לה מלאכה דאורייתא משום קוצר והקטימה תועיל לקנה להצמיחה וכיון שכן אע״ג דהשתא לא מיכוין להכי והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כגון דעביד בארעא דיליה וא״ת ואמאי חיישי׳ בהא שמא יקטום טפי מאילן פרש״י ז״ל דאיירי דרכיכא טפי קא אתי להקטימא ואינו נכון דא״כ ה״ל דבר שאין מתכוין שהוא מותר דהא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא מן הסתם ועוד דבסמוך מוכח דטפי גזור רבנן בדבר שהוא קשה כעוזרין יותר מדבר שהוא רך ולקמן בפרק המוציא תפילין אשכחנא דמהלכין ע״ג עשבין ולא גזרו אלא באילן לא משו׳ שמא יקטום ולא משום פסיק רישא לפי׳ פירשו רבותי׳ גזרה שמא יקעום לדעת כדי שיהא נוח לו ליטלו שכן דרך לעשות בקנה וכשהוא בעוזרדין נוח לו ליקטם ולפי׳ גזרו בו וההוא פולמוסא דאתא לנהרדעא פי׳ חבורה של בלי הבית החיל ועשו דוחק בעיר והיה המקום צר לתלמדים בעיר.

אמר להו רב נחמן פוקו כבשו כבשי באגמא. פרש״י ז״ל לכו לאגם ותכופו הקנים זו על זו הרבה לעשותן כמין כסאות כדי שנשב עליהם ואף על גב דס״ל דמותר לישב עליהם ואין בזה משום משתמש באילן בין שאינם בעוזרדין בין כדמפ׳ בסמוך אין ראוי לתקן בהם ישיבה בשבת לכתחלה ובעו הכנה במעשה מבעוד יום ולא סגי להו במחשבה כיון שהן מחוברין אי נמי שהטעם כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל כדי שתשבר עכשיו בחול הראוי׳ להשתבר דהוי פסיק רישיה ולא ימות והטעם הראשון יותר נכון:

איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי׳ לה רב עוקבא רב חמא לרב נחמן. פי׳ משום דהוא שרי רב נחמן להשתמש לישב בהן למחר אותבוה ממתני׳ דאסר ליתן עירובו ובקנה שהוא מחובר מעיקרו כדקתני בזמן שהוא תלוש ינעוץ תלוש ונעוץ אין נעוץ שאינו תלוש לא. והיא נראה דרמי בר חמא לטעמיה דסביר ליה לעיל דטעמא דמתני׳ כדי שלא ישתמש במחובר וכרבנן דפליגי עליה דר׳ וע״כ לא שרי ר׳ אלא בבין השמשות לענין עירוב אבל להשתמש בהן ממש אסור אפי׳ בבין השמשות וכ״ש בשבת עצמה אבל לפום אוקמתא דרבינא דפריש טעמא דמתני׳ גזירה שמא יקטום משמע דלא קשיא ולא מידי דלעולם אימא לך מותר להשתמש בקנים כל היכא דליכא למיחש לשמא יקטום והני כיון דכבשינהו מבעוד יום תו ליכא למיחש לשמא יקטום אלא ודאי משום דרב חסדא אוקמא לרמי בר חמא דרבנן וקבלה מיניה אותיב מיניה לרב נחמן ורב עוקבא בר חמא נמי כאחוה ס״ל ובדין הוא דיכול רב נחמן לשנויי דמתני׳ ר׳ יהודה היא וגזירה שמא יקטום אלא דקושטא דמילתא בעי לשנויי לה דכשאינם קשים כעוזרדין לא גזרו חכמים וכדקאמר ומנא תימרא וכו׳ אבל י״ל דקושיין אפי׳ לאוקמתא דרבינא בהא משמע דלא פליגי רבנן בדין תשמיש דקנים ואלמודא לעיל להדיא קאמר דלא נאסור להשתמש בהן אלא דמר מוקים לה כרבנן ומר מוקים לה כר׳ ולא עוד אלא שלא גזרו חכמים שמא יקטום במידי דלא פסיק רישיה אלא באילן שאסרו להשתמש בו והכין משמע לקמן בפ׳ המוציא תפלין וזה הנכון:

כאן בעוזרדין כאן כשאינה עוזרדין. פי׳ רש״י ז״ל כי לאחר שהוקשו הקנים כעצי עוזרדין אז גזרו עליהם חכמים כמו באילן אבל קודם שהוקשו אינם אלא כירק ולא גזרו חכמים להשתמש בירק וגם לא חששו בו שמא יקטום שלא גזרו ולא חששו לזה אלא באילן וכדאי׳ בפרק המוציא תפלין שלא היתה בעשרי׳ גזרת מחובר כלל וכדאסיקנ׳ השתא דקי״ל כר״ש דדבר שאין מתכוין מותר כלהו שרו. ולפי שטת רש״י ז״ל נראה דלענין כלאים בכרם ג״כ יש במין קנים אחד שני דינים דכל זמן שלא הוקשו דינם כירק ואחר שהוקשו דינם כאילן ובדין דהוה מצי תלמודא לפרוקי הכי גבי קנה אלא דקושטא דמילתא שני ליה דקנה לחוד וקנה לבנה לחוד. אבל יש שפירשו בעוזרדין ושאינה עוזרדין שני מיני קנים הם המין האחד הם לעולם רכים ודינם כירק והמין משניה׳ קשים בתוכם ונקראין קנים עוזרדין ודינם כאילן ואפי׳ קודם שהוקשו. ויש סיוע לפי׳ זה ממקצת ספרים שגורסין התם בשל עוזרדין ולהאי פירושא על כרחיה אצטריך תלמודא לשנויי גבי קנה דשני מינים הם ולא מצי לשנויי כאן קודם שהוקשו וכאן לאחר שהוקשו וזה דעת מקצת רבותי שיחיו:

מתני׳ נתנו במגדל ונעל בפניו כו׳. בתלמודא מפ׳ טעמא דר׳ אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב ולישנא משמע דכל שאינו ידוע בודאי אינו עירוב ס״ל כר׳ מאיר וספק עירוב אינו כשר. והיינו דקתני כל שאינו ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו ודקדק הראב״ד ז״ל מהאי לישנא דדוקא שאינו ידוע לו שהמפתח במקומו אבל יש ידוע שהוא במקומו כי הוא יודע בודאי שהניחו במקום המשתמר אע״פ ששכח היכן הניחו הרי זה עירוב דעביד הוא דמדכר מקומו. הרי זה חמר גמל פי׳ דספק עירוב אינו כשר וכיון שהוא מסופק אם קנה שביתה במקום עירוב או בבני עירו אינו יכול לילך בשבת אלא באותן אלפי׳ אמה שיש מעירו על מקום עירובו ודומה למנהיג חמור לפניו וגמל לאחריו שיש לו להלך בין שניהם על כרחו לפי שהאמור אינו נוהג אלא מלאחריו והגמל אינו נוהג אלא לפניו. ושמעי׳ מהכא שהנותן עירובו במקום אחד אינו מתרוקן מזכות בני עירו על הספק ואם לא קנה לו עירוב במקומו הרי הוא כבני עירו דאי לא כל דס״ל דספק עירוב אינו כשר הול״ל שלא יזיז ממקומו שכבר אבד זכות בני עירו ולקמן במכילתין נברר בזה יותר בס״ד:

ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פיר׳ דכיון שאבד המפתח ולא נמצא קודם בין השמשות הרי אינו יכול ליטול עירובו בבין השמשות שהרי אסור הוא לשבור הדלת בשבת ולקמן נפרש אמאי פשיט לתלמודא דאסור לשוברה ואע״ג דמשמע ליה דמיירי במגדל של עץ וכדמוכח ממאי דמשני ליה תלמודא דהכא במגדל של בנין עסקי׳. רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתני׳ במגדל של בנין עסקי׳ ור׳ מאיר היא דאמר פוחת לכתחלה ונוטל דתנן בית שהוא מלא פירות שהוא סתום ונפחת נוטל ממקום הפתח פי׳ אבל לא יפחות לכתחלה וא״ת כיון שאסור לפחות הוה ליה מוקצה מחמת איסור וכשנפחת מאליו למה נוטל. תירץ רש״י ז״ל במקומה במסכת י״ט דמתני׳ ר״ש היא דלית ליה מוקצה פי׳ לפי׳ ומיירי שהיתה הסתומה רעועה שמצפה עליה אימתי תפחת וכדאמרי׳ התם בסוכה רעועה עסקי׳ דהא מודה ר״ש בכוס וקערה ועששית לפי שאינו עומד ומצפה אימת תכבה נרו. וא״ת אמאי לא מוכח מיהא מתני׳ בשמעת׳ קמייתא דביצה דבי״ט סתם לן תנא כר״ש תירץ רש״י ז״ל דניחא ליה טפי לאתויי ממתני׳ במחתכין את הדלועין ואת הנבילה דהוי איסור דאורייתא דהכא באוירא דלבני ליכא אלא אסורא דרבנן וה״ר יעקב האוכלוני ז״ל תירץ דליכא למימר דסתם לן כר״ש אלא היכא דהוה מצי למתני בהדיא ר״ש אומר והכא לא מצי למתני ר״ש אומר נוטל ממקום הפחת דדילמא ר״ש בהא כרבי מאיר ס״ל דפוחת לכתחלה:

באוירא דלבני. פי׳ שאין כאן בנין גמור אלא לבנים סדורות זו על זו בלא טיט ואין כאן בנין וסתירה גמורה ומיהו מדרבנן דמיא לסתירה. ולפי׳ אסרו בשבת דחמיר טפי ובי״ט התירו מן הטעם שפרש״י ז״ל דלא ליתיה לאיתמעטי משמחת י״ט כי משלך נתנו לך. עשוה כמכשירין שא״א לעשות כן מבערב י״ט והקשו בתוס׳ היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והעפר שהם מוקצים. והריב״א ז״ל היה מביא ראייה מכאן כי מותר לטלטל בי״ט מוקצה שהוא על אוכל נפש כדי ליקח האוכלי ואע״ג דבשבת לא שרי׳ אלא טלטול מן הצד בי״ט הקלו וראיה ממנהגינו שאנו מסקי׳ ע״ג אפר שהוסק בי״ט שהוא מוקצ׳ ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש: ומסתברא דממתני׳ ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתני׳ מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפתוח אותה אין העפר והלבינה מוקצין ומעתה אין לו ראיה להתיר טלטול האפר בי״ט אלא אם כן הוא בטלטול מן הצד דלא שמיה טלטול לצורך אוכל נפש ואפי׳ בשבת כדאי׳ במס׳ שבת בכמה דוכתי. ולענין רישא דמתני׳ פי׳ רבינו ז״ל בשם רבו רבינו הגדול ז״ל דליכא בהא משום איסור מוקצ׳ לגבי הפירות ואפי׳ לת״ק דכיון שהפירות בעצמן מכשרי׳ ואינם מחוסרים שום תיקון אלא שהכותל חוצץ בפניהם וכאבנא רביע עלייהו לא גזרו בהם משום מוקצה והרי זה כאלו היו רחוקים ממנו ונתקרבו ועדיפא הא מההיא דאמרי׳ טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ונקט מתוקן ודבר זה אינו מתחוור בעיני כל הצורך. הכא נמי בי״ט והא דלא שני ליה דהכא ואפי׳ בשבת וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. י״ל דמשמע לן דשבות כזה שדומה להתירא של בנין שהוא מלאכה גמורה לא התיר ר׳ כלל ויש מתרצים דטפי ניחא ליה לדחוקה לאוקומה בי״ט דוקא מלאוקומה אליבא דר׳ בלחוד ואינו מחוור כיון דרישא בהא ר׳ היא אי הכי היינו דקתני עלה וכו׳ פירש דבשלמא אי אמרת דמתני׳ בשבת מיירי איכא לאפלוגי בין עיר לשדה דבעיר מצי לאתוייה דרך גגות כר״ש מה שאין בשדה. אלא אי אמרת בי״ט מיירי אפי׳ בשדה יכול להביאה כיון שהוא לצורך וכו׳:

כבר ידעת שהזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות בכרם הרי כלאי הכרם אבל אילנות בכרם אין בו איסור הקנים והורדים והאטדים וההיגין והם מיני קוצים ממין אילן הם ואינן כלאים (בפרס) [בכרם] אבל הקדין והאורבנין מין ירק הן ויש בהן משום כלאים בכרם ואנו אין אנו בקיאין באלו לא בהם ולא בשמותיהם ומכל מקום כלל אמרו כל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלים מעיקרו הרי זה אילן והוא שאמרו שהקדה יש ממנה שהיא אילן עד שאמרו שאין מרכיבין פיגס על קידה מפני שהוא ירק באילן:

בית סתום מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל אינו פוחת לכתחלה אעפ״י שאינו בנין גמור אלא לבנים סדורים ואפי׳ ביום טוב ואין הלכה כר׳ מאיר שאמ׳ פוחת לכתחלה מיהא ביום טוב וכבר ביארנוה ברביעי של יום טוב:

בד"ה והאורבנין כו' והוה ליה למחשב בברייתא דלעיל כו' עכ"ל אבל אי לא איירי כלל באורשרי"ש לא תקשי אמאי לא איירי ביה בשני הברייתות דלא איירי הברייתא בכל המינין אבל אי הוה מיירי ביה באידך ברייתא בעודנו ירק ה"ל למיחשב ליה נמי בברייתא דלעיל וכשהוקשה כעץ וק"ל:

בד"ה ואמאי הוא כו' ואם תאמר והא השתא ס"ד דבמגדל עץ כו' מדקא משני הכא במגדל של בנין כו' עכ"ל ק"ק דאין זה מוכרח אלא דס"ד דבמגדל של בנין גמור איירי ולא הוה ס"ד דאיירי באוירא דליבני ולא הוה ס"ד נמי דאיירי במגדל של עץ ויש ליישב וק"ל:

גמ' דתניא הקנים והאטדין כו' כצ"ל. ונ"ב והעוזרדין בס"א אינו וכן ברש"י:

רש"י בד"ה אבל מחובר כו' דכי שקיל לי' משתמש באילן כצ"ל:

תוס' בד"ה ואמאי הוא כו' בבורטיא. נ"ב פי' ברומח:

רש"י (בראשו) ומאי אפי' הס"ד. ואח"כ מה"ד בור כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ' [איתיביה רמב"ח כו' לא תלוש ונעוץ לא. כצ"ל כדלעיל וכ"ה ברש"י] :

שם ואי ביו"ט מה לי עיר מה לי שדה. ק"ל הא ר"א שמותי הוא (ור"ל מתלמידי שמאי עי' לקמן (לח) בתד"ה משום) והלא בית שמאי ס"ל דא"מ לא את הקטן כו' (ביצה יב) והש"א בתשובה ע' הכריח עוד דר"א אזיל בשיטת ב"ש בהא. וא"כ מאי פריך הכא. וא"ל דזה הוה צורך א"נ לקחת העירוב שהוא אוכל. דהא הרא"ש והר"ן שם הביאו ירושלמי דב"ש אסרי במפתח של אוכלין. אך הא י"ל דמצינו לר"א בר"פ תולין דאף מכשירי א"נ שרי (וע' פסחים (סח ב) תד"ה מאי ראיה) אמנם עי' תוס' לעיל (ל ב) ד"ה לא דמוכח דזה לא מיקרי לצורך. לכן נ"ל דהכא גרסי' ר' אלעזר בל"י וכדאיתא בתוספתא פ"ב וכמו שהעיר בזה הגרי"פ וכ"מ מתד"ה וממאי שכ' "דאי בקטן דהוי כלי מ"ט דר"א" והרי ב"ש ס"ל יש בו"ס בכלים ור"א שמותי הוא וכנ"ל. וע"ע לקמן בתד"ה ומתני'. ועוד ראיה מוכרחת דלקמן אמרינן דר"א כר"ש דאחד גגות כו' ובשבת ר"פ ר"א דמילה בתד"ה ר"א בסופו כ' דלר"א יש איסור דרבנן דרך גגות כו':

רש"י ד"ה גזירה. איידי דרכיכא כו'. נ"ב אע"ג דאוקי לה ר״נ בסמוך בעוזרדין צ"ל מ"מ יש חלוק בין קושי קנה לאילן:

תוס׳ ד"ה אי. יש לו ד״א. נ"ב והעירוב מונח באמצע הבור (אם אין ברחבו אלא ד״א) א"נ מיירי דמנח סמוך לצד שפת הבור שם נתכוין לשבות הכי הוה מצי לתרוצי אלא כו':

גמ' ותניא אידך הקנים והקידן. עי' בר"ש פ"א מ"ח דכלאים:

(לד ב) אלא ש"מ כאן בעוזרדין כאן בשאינן עוזרדין.—מכאן יש סמך למנהג העולם, שאין נוהגין דין ערלה בפירות אדומים הגדלים על הקנים הנקראים בלשוננו "מאלינעס".

הכי גרסינן פשיטא רשות היחיד עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה''נ נחתא לתחת. ומאי אפילו בור עמוק עשרה רה''י היא: בבור דקאי בכרמלית. כגון בקעה דהיינו שדות דהוי בור רה''י ושפתו כרמלית: מתני' קונדס. פל''ו בלע''ז ואינם מחוברים ובגמ' פריך והאמרת רישא רבי היא דאמר לא גזרו במחובר בין השמשות: אפילו גבוה מאה אמה. הואיל ואינו רחב ד' למטה לאו רשות היחיד הוה ואע''ג דלמעלה ד' דהא עירוב על גבי מקום ד' בעינן: גמ' תלוש ונעוץ. הוא דהוי עירוב אבל מחובר לא הוה עירוב משום דכי בעי למשקליה משתמש באילן: גזירה שמא יקטום. לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן אבל לקטימת קנה ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר: פולמוסא. חיל המלך היה מקום דחוק לתלמידים מפני אנשי החיל: כבושי כבשי באגמא. צאו וכפו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן: לא תלוש ונעוץ לא. אלמא קנים כאילן הן ואסור להשתמש עליהן: עוזרדין. שהוקשה כבר הרי הן כאילן וכי שרינן בשאינן עוזרדין. בעוד הקנים רכין דהוו כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות: עוזרדין אטדין והיגין מיני קוצים הן: קידן. בושם ששמו קידה: אורבנין. אורשרי''ש: קשיא. קנים אקנים: פגם. רוד''א: מתני' ואבד המפתח עירובו עירוב. ובגמרא מפרש לה וכגון שהמגדל ברה''י דאי הוה ביה מפתח לא הוה ביה שום איסור דהוא ועירובו ברה''י: גמ' ואמאי. נהי דתרוויהו ברה''י נינהו כיון דלא מצי שקיל ליה. הוה ליה כשני מקומות: של לבנים. שנוח לסותרו וכדבעי לאוקומי באוירא דליבני סדורות זו ע''ג זו בלא טיט ביניהן דלאו סתירה היא: דר''מ. במס' ביצה (לא:): ונפחת. מאיליו אפילו ביום טוב עצמו: נוטל ממקום הפחת. ולא מיתסר משום מוקצה וסתמא כר''ש: אף פוחת לכתחילה. דמוקי לה באוירא דליבני דלאו סתירת אהל היא: אם בעיר אבד. המפתח: עירובו עירוב. דאי משכח ליה מצי מייתי ליה דרך חצירות וגגות וקרפיפות שכולן רשות אחת הן כר''ש: ואם בשדה אין עירובו עירוב. דאי נמי משכח ליה לא מצי לאיתויי ליה וג' מחלוקות בדבר לת''ק בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב דמצי סתר ליה ולר' אליעזר דמתני' בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב דמיסתר לא מצי סתר ולית ליה דר''מ ואיתויי נמי לא מצי אי הוה משכח ליה דלית ליה דר''ש דגגות וקרפיפות רשות אחת הן ור' אליעזר דברייתא סבר לה כרבי שמעון אי נמי ר' אליעזר דמתניתין לא איירי אלא בשדה והוא ניהו רבי אליעזר דברייתא:

אי למעלה אמאי וכו'. הוה מצי למימר משום דהנותן עירובו יש לו ד' אמות אלא דבעי לשנויי אפילו נתכוון לשבות חוץ לד' אמות מן הבור דומיא דרישא ולעיל גבי אילן לא רצה לתרץ דנתכוון לשבות חוץ לארבע אמות דרגילות הוא לשבות בעיקרו של אילן: והאורבנין. פ''ה אורשרי''ש ואינו נראה דאותו כשהוקשה נעשה עץ גמור והוה ליה למחשב בברייתא דלעיל ולחלק בין עוזרדין לשאינן עוזרדין כדמפליג גבי קנים ונראה לי שהוא שם מין ירק: ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. וא''ת והא השתא ס''ד דבמגדל עץ איירי דהוי כלי מדקא משני הכא במגדל של לבנים עסקינן ועוד דסתם מגדל שבהש''ס של עץ וא''כ מאי פריך הרי מותר לשבר את הכלי וליטול מה שבתוכו כדתנן בפ' חבית (שבת דף קמו.) שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות וטעמא כדאמר בסמוך משום דאין בנין וסתירה בכלים וי''ל דמשמע ליה במגדל גדול דשייך ביה בנין וסתירה דאי בקטן דהוי כלי מ''ט דר''א דפליג ועוד דבכלי נמי שייך בנין וסתירה כדאמר בהבונה (שם דף קב.) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה והא דקאמר בסמוך דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים כו' היינו בהנהו דאמר נוטלין אבל לא מחזירין דלא הוי בנין וסתירה גמורה או כדמוקי במסקנא במנעול קטיר במיתנא ומדמוקי לה בקטיר במיתנא משמע דווקא בהכי שרי אבל לשבר הכלי ולקלקלו אסור דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים והא דשרי לשבר החבית הא מוקי לה בביצה פרק המביא (דף לג:) במוסתקי פירוש חתיכות המדובקות יחד ואף על גב דאליבא דרבי אליעזר דאמר קטמו להריח בו פטור אבל אסור מוקי לה במוסתקי דפריך ולית ליה לר''א שובר אדם את החבית וכו' לרבנן נמי צריך לאוקומא הכי דמודים אי הוה חייב חטאת לחצות בו שיניו דהוי אסור בקטמו להריח והא דבעי לרב ששת בפרק חבית (שבת דף קמו.) מהו למברז חביתא בבורטיא במוסתקי איירי ומיהו בירושלמי קאמר אמתני' דהכא הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית ליטול ממנה גרוגרות משמע דבלא מוסתקי נמי שרי בכלי של עץ: נוטל ממקום הפחת. פירש''י ולא מיתסר משום מוקצה דסתמא כר''ש וקשה למהר''י דאמר בריש ביצה (דף ב:) דביו''ט סתם לן תנא כרבי יהודה הא סתם לן תנא כר''ש נמי והך סתמא עדיפא דהויא בתראה ומיהו רש''י תירץ בביצה דהא דנוטל ממקום הפחת לא חשיב מוקצה הואיל ולא הוי מוקצה אלא משום פחיתא דהוי דרבנן דמוקי באוירא דליבני וכך נמי אמרינן בהמביא (שם דף לד:) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן משמע דלא חשיב מוקצה כיון דלא רכיב עליה איסורא דאורייתא ולמהר''י נראה לתרץ דהך לא חשיב סתמא דלא מצי למיתני דברי ר''ש דאפשר דר''ש סובר דפוחת לכתחילה כר''מ אבל ההיא דשבת (ד' קנו:) דמחתכין את הדלועין דמצי למיתני בה דברי ר''ש ולא קתני חשיב ודאי סתמא: והאמר ר' זירא ביו''ט אמרו וכו'. והוה מצי לאוקמ' כרבי דבהני אוירא דליבני לית ליה איסורא אלא מדרבנן כדאמר בהמביא (ביצה לא:) כיון דשרגינהו אקצינהו אלא דניחא ליה לאוקומה כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן ועי''ל דאם כן טעמא דר''א דאסר משום דסבר כרבנן ולא ניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבי ורבנן: