עירובין לג ע"א

וְנִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת בְּעִיקָּרוֹ וּמַאי לְמַעְלָה וּמַאי לְמַטָּה דַּהֲדַר זָקֵיף
וְהָא אִי בָּעֵי מַיְיתֵי לַהּ דֶּרֶךְ עָלָיו
כְּשֶׁרַבִּים מְכַתְּפִין עָלָיו וְכִדְעוּלָּא דְּאָמַר עוּלָּא עַמּוּד תִּשְׁעָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְרַבִּים מְכַתְּפִין עָלָיו וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו חַיָּיב:
מַאי רַבִּי וּמַאי רַבָּנַן
דְּתַנְיָא נְתָנוֹ בְּאִילָן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים עֵירוּבוֹ עֵירוּב וְאָסוּר לִיטְּלוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה מוּתָּר לִיטְּלוֹ נְתָנוֹ בְּכַלְכַּלָּה וּתְלָאוֹ בְּאִילָן אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים עֵירוּבוֹ עֵירוּב דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לִיטְּלוֹ אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַהֵיָיא אִילֵימָא אַסֵּיפָא לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן צְדָדִין אֲסוּרִין אֶלָּא אַרֵישָׁא
הַאי אִילָן הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה מְקוֹם פְּטוּר הוּא וְאִי דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה כִּי נְתָנוֹ בְּכַלְכַּלָּה מַאי הָוֵי
אָמַר רָבִינָא רֵישָׁא דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה סֵיפָא דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה וְכַלְכַּלָּה מַשְׁלִימָתוֹ לְאַרְבָּעָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

ונתכוין לשבות בעיקרו של אילן ברשות הרבים.

ונמצא, שהעירוב מונח חוץ לארבע אמות שיש לכל מי שנותן את עירובו [כי ארבע אמות שנותנים לו כמוקף מחיצות הן במקום שביתתו, ולא במקום עירובו].

ולפיכך: אם הניחו על הנוף למעלה מעשרה, שאין יכול להביאו למקום שביתתו, שהרי אם יורידנו למטה, הוי ליה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אינו עירוב.

אבל כשהעירוב נמצא למטה מעשרה, ואינו ברשות היחיד, יכול להביאו עד עיקרו של אילן על ידי שיורידנו למטה לרשות הרבים, ויביאנו עד מקום שביתתו על ידי טלטול פחות פחות מארבע אמות, והוי עירוב ^[64].

ותמהינן למאי דאמרן שהעירוב הוא על הנוף:

ומאי למעלה ומאי למטה?! הא כיון שהעירוב הוא על הנוף, שהוא נוטה הצידה בצורה שוה, אם כן "למעלה" היינו אם הנוף גבוה, ו"למטה" היינו אם הנוף נמוך, ואם כן הוה ליה למיתני "גבוה ונמוך" ולא "למעלה ולמטה". שלשון זה שייך רק בדבר זקוף שיש בו מעלה ומטה ^[65].

ומפרשינן: אמנם הנוף נוטה כולו הצידה, אך לפעמים, בסוף נטייתו - הדר זקיף, הוא מזדקף, כלפי מעלה.

וכאן המדובר שהיתה נטייתו של הנוף הצידה למטה מעשרה טפחים, ולאחר ארבע אמות הזדקף הנוף, וטיפס אל למעלה מעשרה טפחים.

ולכן, אם הניחו בנטייתו, או בתחילת זקיפתו, למטה מעשרה טפחים - היינו הנחה "למטה". ואם הניחו למעלה בזקיפתו מעל עשרה טפחים - היינו למעלה.

ותמהינן: אף אם הניחו למעלה מעשרה, ליהוי עירוב.

שהרי אף שאינו יכול להביאו לעיקרו אם יורידנו ממקום שהעירוב שם למטה, דהוי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. מכל מקום:

והא אי בעי, מייתי לה מביאו לעירובו דרך עליו [שיקחנו תחילה מהמקום שהוא נמצא [למעלה מעשרה טפחים באילן, שהוא רשות היחיד], ויביאנו דרך ענפי האילן, במקום הנטייה של הענף [ששם אין זה רשות היחיד לפי שאינו גבוה עשרה טפחים, ואין זה רשות הרבים] בלא שיורידנו למטה, עד כנגד עיקרו של האילן.

ושם, הא הוה ליה המקום שכנגד עיקרו של האילן רשות אחת עם מקום שביתתו שלמטה. דכיון שיש למערב מסביב מקום שביתתו בעיקר האילן ארבע אמות, וכרשות היחיד הן נחשבות, והיא עולה עד לרקיע, חשוב הדבר כאילו הוא ועירובו במקום אחד, ויקנה לו עירובו?!

ומשנינן: הכא מיירי, כשבמקום נטייתו - רבים מכתפין עליו [בני רשות הרבים מתקנין את משאם שעל כתפיהם במקום נטיית האילן], דהוי ליה התם רשות הרבים.

וכדעולא. דאמר עולא: עמוד גבוה תשעה טפחים הנמצא ברשות הרבים, ורבים מכתפין עליו, וזרק חפץ ממרחק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח על גביו - חייב, דהוי ליה מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, ומניח ברשות הרבים.

[אך אם לא היו מכתפין עליו הוא היה "מקום פטור" באם אינו רחב ארבעה טפחים, ואם רחב ארבעה טפחים הוי לה כרמלית].

וכיון שכן, אין יכול להביא את העירוב דרך הנטייה, דהוי מוציא מרשות היחיד [ששם מונח עירובו] לרשות הרבים.

והוסיף רש"י: אף אינו יכול להביאו דרך אויר אותו מקום לכנגד מקום עיקרו, משום דהוי ליה "מושיט" מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, שאסור אף אם מושיטו למעלה מעשרה טפחים מרשות הרבים עצמה [ואף דלא הוי רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים], וכמבואר בשבת דף צו.

והשתא מפרשינן: מאי רבי - שאמר: דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות - ומאי רבנן?

דתניא: נתנו לעירוב באילן, אם נתנו למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב. למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, וכדפרישנא לה לעיל.

ואסור ליטלו מן האילן, דהוה שימוש באילן, שאסור משום שבות.

ומכל מקום הוי עירוב, דכל שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

אבל אם היה בתוך שלשה טפחים, סמוך לקרקע, מותר ליטלו, דכל למטה משלשה טפחים, אפילו באילן לא גזרו עליו, דהוי כארעא סמיכתא, וכדתנן לקמן דף צט.

ואם נתנו לעירוב בכלכלה [סל] ותלאו באילן [מן הצד, ופי הכלכלה שוה לראש האילן, ותחתיתה רחוקה שלשה טפחים מראש האילן, כדרך תלית כלכלות באילן, תוספות וריטב"א] - אפילו נתנו לעירוב בכלכלה שלמעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, דברי רבי. ומפרשינן לה בסמוך.

וחכמים אומרים: כל מקום שאסור ליטלו לעירוב משם - אין עירובו עירוב, כדמפרש לה ואזיל על מה פליגי.

ועל כל פנים, טעמם של חכמים הוא: כיון שאסור ליטלו - אף שאינו אלא שבות - גזרו עליו בין השמשות, ורבי מתיר.

והיינו רבי והיינו רבנן.

והוינן בה: זה ששנינו "וחכמים אומרים"

- אהייא [על מה] קאי דברי חכמים?

אילימא אסיפא, דקאמר רבי שאם נתנו בכלכלה אפילו למעלה מעשרה טפחים, עירובו עירוב. ואהא פליגי חכמים וסברי דכיון דאסור ליטלו משם - דהוי שימוש באילן - אינו עירוב.

הא ליכא למימר הכי.

כי האם לימא שקסברי רבנן שעל אף "דאינו משתמש באילן עצמו [כשנוטלו משם] אלא בכלכלה הוא דמשתמש, שהוא צידי אילן" [לשון רש"י. והר"ח כתב: "שהכלכלה התלויה באילן - בצידי האילן היא"], אפילו הכי אסור ליטלו משם, היות שגם צדדין של האילן אסורין בשימוש בשבת?!

אם כן, יהא מכאן סייעתא למאן דסבר בשבת דף קנד ב שאפילו צדדים של האילן אסורין, וכמו דפסקינן בשבת שם [וראה בסוגיא שם מה מיקרי "צדדין"].

אלא, חכמים - ארישא הוא דפליגי.

דקתני בה: למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, ואסור ליטלו. ואהא פליגי חכמים וסבירא להו דכיון דאסור ליטלו - אף שהוא משום שבות - אינו עירוב. כי אפילו על זמן בין השמשות, שהוא זמן ספק, נמי גזרו שאסור ליטלו.

והשתא מפרשינן לרישא דברייתא:

האי אילן - דמיירי הכא בברייתא - היכי דמי?

אי דלית ביה רוחב ארבעה טפחים בראש האילן, תיקשי: אמאי אין עירוב עירוב כשנתנו למעלה מעשרה - ומשום דהוי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, וכדאמרן - והא כיון שאינו רחב ארבעה אינו רשות היחיד אלא מקום פטור [דמגובה שלשה טפחים מהקרקע, הוי מקום פטור, כשאינו רחב ארבעה טפחים].

ואי דאית ביה בראש האילן ארבעה טפחים, ונמצא דלמעלה מעשרה טפחים הוי ליה רשות היחיד - כי נתנו לעירוב בכלכלה, מאי הוי?!

שהרי הכלכלה התלויה בצידי האילן יש לה תורת "חורי רשות היחיד", כיון שפי הכלכלה מגיע עד ראש האילן, ואסור להוציא ממנה לרשות הרבים, ואמאי הוי עירוב?! [תוספות].

אמר מפרש לה רבינא:

רישא דאמרינן שאם נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, ומשום שעומד העירוב ברשות היחיד, מיירי דאית ביה באילן עצמו רוחב ארבעה טפחים. וכשהוא בגובה עשרה אסור להוציאו משם, ולפיכך אינו עירוב.

אבל סיפא, דאמרינן בה שאם נתנו בכלכלה, שרי, מיירי דלית ביה באילן ארבעה טפחים ברוחב האילן עצמו, אלא שהכלכלה היא שמשלימתו לארבעה.

כלומר: עובי האילן באמצעו עם שטח תחתית הכלכלה מצטרפים לשטח של ארבעה טפחים. דהשתא אין לכלכלה תורת "חורי רשות היחיד", כיון שהאילן עצמו אינו רשות היחיד, וממילא אין לו חורין.

וגם אין ליתן לאילן עם הכלכלה - שהם רחבים כאחד ארבעה טפחים - דין רשות היחיד, כיון שמתחת הכלכלה ליכא רוחב ארבעה טפחים. וכל כי האי גוונא אין זה רשות היחיד. ולהכי שפיר הוי עירוב, לפי שאין איסור הוצאה מהתורה מן הכלכלה אל מקום שביתתו ברשות הרבים.

ומדנקט רבי שאם העירוב מונח בכלכלה שפיר דמי, ולא אמר שאם העירוב נתון באילן שהוא רחב בגובהו ארבעה טפחים, ובתחתיתו של אילן אין ברוחבו ארבעה טפחים, הוי עירוב, על כרחך אתא לאשמועינן איזהו חידוש בזה [תוספות].

הערות

^[64] וכתב הריטב"א: אם היה מניחו שלא על האילן אלא על הארץ, והיה מתכוין לשבות במרחק של יותר מארבע אמות ממקום עירובו לא היה מועיל, אפילו אם יכול לטלטלו ולהביאו לשם על ידי טלטול פחות פחות מארבע אמות. שאינו בדין שיקנה לו העירוב במקום זה, כשהעירוב רחוק ממנו. והכא שאני "דכיון שהאילן אחד הוא, האילן עושה אחד מקום שביתתו עם מקום עירובו, כיון שיכול להביאו אצלו פחות פחות מארבע אמות". וראה עוד שם, דמכל מקום עד שמונה אמות שפיר דמי. [וראה גם בריטב"א לקמן דף לד. ד"ה למעלה שכתב כעין מה שכתב פה]. עוד כתב הריטב"א לבאר שיטת רש"י: דאף על גב דלטלטל פחות פחות מארבע אמות ברשות הרבים הוי שבות דרבנן, מתניתין רבי היא, וכיון דשבות היא לא גזרו עליו בין השמשות. וראה מה שכתב על זה הריטב"א. עוד כתב רש"י: אין לאסור להביאו מרשות הרבים חוץ לארבע אמותיו שנתכוין לשבות שם, אל תוכם, אף למאי דאמרינן הנותן עירובו יש לו ארבע אמות דהוו להו רשות היחיד. ומשום "דאף על גב דמשוינן להו ניהליה רשות היחיד לגבי קנית עירוב להקל, לאו רשות היחיד גמורה היא ! דהא לאו מחיצה איכא, ולא חילוק רשות איכא, ומאן קא משוי ליה בית, עירוב הוא דמשוי ליה, וכי איכוון, לבית דהתירא איכוון, ולא לשוויה בית דאיסורא". לשון רש"י].

^[65] [כן פירש רש"י. ובעל-המאור תמה: והרי בנוף נמי יש לחלק בעובי בין הניחו "למעלה" בעוביו, להניחו "למטה" בעוביו, וראה שם ביאור אחר בסוגיין].

ונתכוין לשבות בעיקרו (במקום שורשו) ומאי [ומה פירוש] למעלה ומאי [ומה פירוש] למטה, הרי אמרנו שאילן זה נוטה לצדדים ובדרך כלל גובה הנוף אחיד — יש לומר דהדר זקיף [שהוא חוזר ומזדקף] בסוף נטייתו כלפי מעלה, ושייך אם כן הלשון למעלה ולמטה.

ושואלים: והא אי בעי מייתי לה [והרי אם הוא רוצה יכול להביא אותו] דרך עליו (מעליו), שיטול את העירוב ממקומו, שהרי אף למעלה מעשרה טפחים רשות היחיד הוא, ויביאנו אל מקום שביתתו, ונמצא שאף אם הניח עירוב למעלה מעשרה יש לכך תקנה!

ומשיבים: כאן מדובר במקרה מיוחד, כשאותו חלק אילן הנוטה לצדדים רבים מכתפין עליו משתמשים בו לשים עליו משאותיהם לפי שעה, ולהגביהם משם בנוחיות, ובענין זה ההלכה היא כעולא שכן אמר עולא: עמוד שגובהו תשעה טפחים העומד ברשות הרבים, ורבים מכתפין עליו, וזרק חפץ מרשות היחיד למרחק ארבע אמות ונח על גביו — חייב. שעמוד זה שרבים משתמשים בו דינו כרשות הרבים עצמה. ומשום כך אינו יכול להעביר את העירוב דרך האילן, שהרי המקום הנטוי באילן דינו כרשות הרבים והטלטול בו אסור.

א הוזכרה קודם שיטת רבי שלא גזרו בבין השמשות בכל דבר שאינו אלא משום איסור שבות. ורוצים לברר מאי [מהו] כלומר מהו המקור בו מובאת שיטת רבי, ומאי רבנן [ומהו המקור לשיטת חכמים] ומביאים את המקור

דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נתנו את העירוב באילן, למעלה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים — עירובו עירוב, ואולם אסור ליטלו בשבת כדי לאוכלו, משום שמשתמש באילן. ואם נתנו אפילו על גבי האילן בתוך שלשה טפחים לקרקע — מותר ליטלו, שתוך שלושה טפחים לקרקע נחשב כקרקע. ואם נתנו את העירוב בכלכלה (סל) ותלאו באילן, אפילו למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, דברי רבי. ואילו חכמים אומרים: כל דבר שמונח במקום שאסור ליטלו — אין עירובו עירוב.

ומבררים, וחכמים אומרים אהייא [על מה], לאיזה דבר מתייחסים הם? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף] לענין כלכלה התלויה באילן — לימא קסברי רבנן [האם לומר שסבורים חכמים] כי השימוש בכלכלה שאינה נחשבת אלא כצידי האילן אסור, שכן לדעתם השימוש בצדדין של האילן אסורין?! אלא בודאי מדובר כאן ארישא [על הקטע שבתחילה, הראשון] שאמר רבי שאם הניחו למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב אבל אסור ליטלו.

ומעתה נברר האי [זה] האילן היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אי דלית ביה [אם מדובר שאין בו] ארבעה טפחים ברוחבו — מקום פטור הוא לגמרי, ומותר אם כן לטלטל ממנו את העירוב לכל רשות שהיא. ואי דאית ביה [ואם שיש בו] ארבעה טפחים, כי [כאשר] נתנו לעירוב בכלכלה מאי הוי [מה נהיה] בכך שינוי להלכה? הרי סוף סוף רשות היחיד הוא.

אמר רבינא: רישא [בתחילה מדובר במקרה] דאית ביה [שיש בו] ארבעה, ואילו סיפא דלית ביה [בסוף מדובר במקרה שאין בו] ארבעה טפחים אלא כלכלה משלימתו את רחבו של האילן באותו מקום לארבעה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he intended to establish his Shabbat residence at its base. And what is the meaning of the terms above and below, as we said that this tree extends horizontally to the side, which indicates that it remains at a uniform height? After the tree leans horizontally beyond four cubits from the place of its roots, it rises once again in an upright position, and therefore the terms above and below are applicable.

The Gemara asks: Isn’t it true that even if the eiruv is above ten handbreadths, if one wants, he can remove it from where it was deposited and bring it by way of the tree’s leaves, i.e., its branches that are above ten handbreadths, to within four cubits of the place where he intended to establish his Shabbat residence? Therefore, the eiruv should be valid even though it is above ten handbreadths.

The Gemara answers: We are dealing with a unique situation where the horizontal section of the tree is used by the masses to shoulder their burdens on it, i.e., to temporarily rest their loads on it, so that they can adjust them and easily lift them up again; and the halakha in that case is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: With regard to a pillar that is nine handbreadths high and situated in the public domain, and the masses use it to shoulder their loads upon it, and someone threw an object from a private domain and it came to rest upon it, he is liable, as this pillar has the status of a public domain. Consequently, in the case of the tree, one may not bring the eiruv by way of the tree’s branches, as the horizontal section of the tree has the status of a public domain, and one may not carry from one private domain to another via a public domain.

The Gemara previously cited the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that anything that is prohibited on Shabbat due to rabbinic decree is not prohibited during the twilight period. The Gemara now attempts to clarify the matter: What is the source that originally cites Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, and what is the source which cites the opinion of the Rabbis?

The Gemara cites the source of the disagreement: As it was taught in the Tosefta: If one placed his eiruv in a tree above ten handbreadths from the ground, his eiruv is not a valid eiruv. If he placed it below ten handbreadths, his eiruv is a valid eiruv, but he is prohibited to take it on Shabbat in order to eat it because it is prohibited to use the tree on Shabbat. However, if the eiruv is within three handbreadths of the ground, he is permitted to take it because it is considered as though it were on the ground and not in a tree. If one placed the eiruv in a basket and hung it on a tree, even above ten handbreadths, his eiruv is a valid eiruv; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis disagree and say: In any situation in which the eiruv was placed in a location where it is prohibited to take it, his eiruv is not a valid eiruv.

The Gemara clarifies: With regard to which statement did the Rabbis state their opinion? If you say they were referring to the latter clause with respect to the basket hanging from the tree, let us say that the Rabbis hold that using even the sides of a tree is prohibited, as making use of the basket is considered using the sides of a tree. Rather, the Rabbis’ statement must refer to the first clause, in which Rabbi Yehuda HaNasi says that if one put the eiruv below ten handbreadths, his eiruv is valid, but he is prohibited to move it.

The Gemara clarifies further: This tree, what are its circumstances? If it is not four by four handbreadths wide, it is an exempt domain, i.e., a neutral place with respect to the laws of carrying on Shabbat, from which an object may be carried into any other Shabbat domain. In that case, the eiruv should be valid even if it was placed higher than ten handbreadths in the tree. And if it is four by four handbreadths wide, when one places it in a basket, what of it? What difference does it make? In any event it is in a private domain.

Ravina said: The first clause is referring to a case where the tree is four by four handbreadths wide. The eiruv is not valid if it was placed above ten handbreadths because the tree at that height constitutes a private domain, and the eiruv cannot be brought to the public domain below, where one wishes to establish his Shabbat residence. The latter clause, however, is referring to a case where the tree is not four by four handbreadths wide, and the basket completes the width of the tree at that spot to four.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לימ' קסברי רבנן צדדין אסורין איתה במסכת שבת בפר' מי שהחשיך לו בדרך דהוינן בה בצדדי בהמה וצדדי אילן אי כאילן עצמו וכבהמה עצמה דאמו ואסור להשתמש בהן בשבת אי לא ובסופה פסקו ההלכה ואמרו הילכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין ואית דמקשי עלה ואמ' וכי מאחר שנפסקה הלכה כי הצדדין אסורין למה מתמיהין בכאן בעירובין לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין וחוזרין ודומין אותה לפי הפירוק שפירקו בסוף ויש לי לפרק על זו הקושיא ולומ' כי זה שאמרו בעירובין לימ' קסברי רבנן צדדין אסורין אלו הדברים חוזרין לעיקר דברי רבנן כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכשהגיעו הדברים לצדדים התמיהו ואמרו לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין בין השמשות וחזרו ודחו כי בין השמשות לא גזרו רבנן אלא על אילן גופו אבל על צדדים אלא בשבת עצמה אבל בבין השמשות לא גזרו:

ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף אי הוי למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב למעלה מעשרה טפחי' אין עירובו עירוב. דהוא במקום (אחד) [אחר]. ועירובו במקום אחד.

ואמרינן והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. פי' עליו על גופו של אדם. ובן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי וי"א הא לא אפשר דגרסינן בהמוצא תפילין לימא הוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו וכו' ופי' עליו על כפיפתו של אילן.

כשרבים מכתפין עליו. וכדעולא דאמר עמוד ט' ברה"ר ורבים מכתפין עליו וזרק ונח ע"ג חייב.

מאי רבי ומאי רבנן דתניא נתנו באילן (אפילו) למעלה מעשרה טפחים [אין] עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור לטלטלו.

נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפי' למעל' מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור לטלטלו דברי רבי וחכ"א כל מקום שאסור לטלטלו אין עירובו עירוב.

רבנן אהייא אי נימא אסיפא אנתנו בכלכלה נימא רבנן סברי צדדין אסורין להשתמש בהן שהכלכלה התלויה באילן בצידי האילן היא ואע"ג דגרסינן בסוף שבת והלכתא צדדין אסורין ה"מ בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בהו רבנן בצדדין איסורא אלא ארישא נתנו על האילן עצמו היכי דמי אי דלית ביה רוחב ד' טפחים פחות מד' טפחים מקום פטור הוא ואי דאית ביה ד' אמות כו' ופירשה רבינא [רישא] דאית ביה ד"ט סיפא דלית ביה ד' טפחים וכלכלה משלימתו לד' טפחים ור' סבר לה כר' יהוד' דאמר בעינן עירוב ע"ג מקום (פטור) ד' וליכ' ד' טפחים (לא).

בשרבים מכתפין עליו. וכי מייתי ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה, עובר באויר רשות הרבים, וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו מלמעלה לעשרה חייב, דתנן בהזורק (שבת צו, א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים, כך פירש"י ז"ל. ותמיהה לי דהא מושיט בכי הא ליכא, דכולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו, וקרשים מונחים היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו, והלכך אין הושטה עד שיהא מושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רשות הרבים ראש המושט מונח ברשות היחיד זו וראשו אחר ברשות היחיד השני ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים ומושיט כשמו. אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברה"י זו ורה"ר באמצע, אין זה מושיט אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד באויר רשות הרבים ופטור.
ותדע לך מדבעא מיניה רבא מרב נחמן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר, אמר ליה מותר, לחצר אחרת מאי, אמר ליה אסור, כלומר: מדרבנן, ומאי שנא, אמר ליה התם אתעבידא מחשבתו הכא לא אתעבידא מחשבתו. ואם איתא מאי קאמר רבא מאי שנא, שניא ושניא דהכא שאני דקא מפיק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע והוי ליה מושיט וחייב ואפילו דבר תורה, דהתם לא קאמר דוקא בשתי דיוטות דאם איתא הוי לה לרב למימר אי בשתי דיוטות מאי שנא. אלא ודאי בין הכי ובין הכי לאו מושיט הוא אלא מוציא, ואין לך מוציא חייב אלא מוציא מרשות היחיד לרה"ר ובעוקר ומניח מרשות לרשות.
ועוד דתנן לקמן בפרק המוצא תפילין (שבת צט, ב) בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת. ואוקימנא בגמרא במופלגת מן הכותל בארבעה, וטעמא דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה מטלטל מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, ומכל מקום בגבוהה עשרה שרי. ועוד דהא בירושלמי גרסינן במסכת שבת (פי"א, ה"ב) דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, ובהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור, דדומיא דדגלי מדבר בעינן שההושטה על ידי שנים היתה. ואפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זה למקום שביתתו ועבר דרך רשות הרבים מסתבר שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובעוקר מתחילת ארבע ומניח לסוף ארבע, הא בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע"פ שעבר דרך רה"ר אין זה מעביר ואינו חייב. שאם כן כשם ששנינו במשנת הזורק (שבת צו, א) המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע לדעת ר' עקיבא שהוא מחייב, היה להם לשנות ג"כ המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב, שהוא חידוש שלא שמענו בשום מקום במשנתינו שיהא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד חייב.
והא דתניא בפרק הזורק בראשו (שם צז, א) מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה טפחים היא, ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב, והאמר ר' אלעזר המוציא משוי על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דמשמע מהכא דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב וילפינן לה ממשא בני קהת. ומסתברא דהתם לא בדוקא קאמר, אלא לכשתמצא לומר קאמר, כלומר: לכשתמצא לומר דבמעביר כי הא מיחייב ר' עקיבא משום דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי ומחייב שתים קאמר אחת משום מוציא מרה"י לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי, דמעביר או מוציא (כל) [ב]גופו למעלה כלמטה דילפינן ממשא בני קהת, ולא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי עבודת הקודש עליהם ונושאי המקדש היו ואינן נכנסין לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקין את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד, יט) וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'. וכשהיו חונין בחוץ היו מניחין, ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקודש וכליו, ומחנה לויה רה"ר היה וכדאמרינן בריש פרק הזורק (שבת צו, ב), יליף ר' אלעזר ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה.
ותדע לך שאילו כולה מילתא היה יליף ממשא בני קהת, אם כן לא לחייב במוציא למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי בני קהת מרשות הרבים לרשות הרבים היה, וכל מלאכות דשבת דילפינן ממשכן בדוקא ילפינן, דאי לא תימא הכי מושיט מרשות היחיד לרשות הרבים יהא חייב. אלא בדוקא ילפינן מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, והכא נמי מאי שנא. אלא ודאי לא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. וכשיטה הזאת ג"כ כתבתי במקומה בפרק הזורק (שבת צז, א ד"במאי), וכן נראה שסובר שם הרמב"ן שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור.
ותדע לך עוד דאם לא כן, כי אקשיה התם אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר ר' אלעזר וכו', הוי ליה לאקשויי נמי אחכמים דפוטרין, ולימא ותו חכמים פוטרין והאמר ר' אלעזר וכו' שכן היה משא בני קהת, אלא ודאי כדאמרן כך נראה לי. אע"פ שראיתי כאן לרבותינו בעלי התוס' שהן מחייבין וסמכו על אותה שבפרק הזורק (שבת צו, א), שנראה לי כתבתי.
ולענין שמעתין מסתברא דהכא אפילו במעביר דרך נטיה ליכא אלא שבות, לכשתמצא לומר דארבע אמות שלו הוי רשות היחיד. וא"ת אם כן מאי קא משני בשרבים מכתפין עליו, כי מכתפי נמי מאי הוי [הא] ליכא אלא שבות. איכא למימר דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו בעירוב לא שרי רבי. ותדע לך דהא הכא אי בעי זריק מלמעלה לתוך ד' אמות, ובכי האי ליכא אלא שבות בין לרב בין לשמואל דפליגי במי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים אם זורק מזו לזו אם לאו, כדאיתא בשבת פרק הזורק (שבת צז, א) ובמכלתין בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב). אלא דע"כ אית לן למימר דלא כל שבות שרי רבי אפי' לגבי עירוב. וכן נמי משמע לקמן [גבי] נתנו בראש הקנה.

נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן (ואמאי) [ואמר] לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא קא מתמה, ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו לפיכך נכתב בספרים כך כתב רש"י ז"ל בחד לישנא. ור"ח ז"ל פי' דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב, כלומר: מדקאמרי רבנן דכל מקום שאסור ליטלו בשבת אין עירובו עירוב, אלמא קסברי דצדדין אסורין אפילו בבין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאמר הכין. דאע"ג דגרסינן בשבת (קנה, א) והלכתא צדדין אסורין, הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בצדדין. וזה עיקר ונכון ואין צריך למחוק גירסת הספרים. וגם בתוספות מצאתי כן.

וכלכלה משלימתו לארבעה. וא"ת מאי דוחקיה דאוקמה בכלכלה דלית בה ארבעה ואיצטריך לאוקומי (לקמן בע"ב) לרבי כר' מאיר דאית ליה חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה דאית בה ארבעה, וא"ת משום דהויא רשות היחיד, לא היא, דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים. יש לומר דאי ברחבה ארבעה מאי קא משמע לן פשיטא דעירובו עירוב. ואי משום דקא משמע לן דאסור ליטלו משום דצדדין אסורין, אמאי אשמעינן הכא לישמעינן בעלמא, דהא לגבי עירוב לא מעלה ולא מוריד. אבל השתא אשמעינן דלגבי עירוב דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן כי מנח בה עירובו, עירובו עירוב דחוקקין להשלים.
ואם תאמר האי כלכלה דקיימא היכא, אי סמוך לגבו של אילן בפחות משלשה, כל פחות משלשה כלבוד דמי ואפילו בלא חוקקין סגי לה. ואי בלמטה משלשה, כי אית ביה באילן ארבעה אמאי לא, דהא למטה משלשה לאו חורי רשות היחיד היא. והעמידוהו בתוס' כגון שפי הכלכלה שוה לגבי האילן ומשום הכי הוי חורי רה"י, וכיון דעירוב מונח בשוליה ליכא מקום ארבעה אלא בשרואין שיש בו כדי לחוק.

ומאי למעלה ומאי למטה. פי׳ דודאי באילן זקף שייך לומר למעל׳ ולמט׳ שהרי יש בו מעל׳ ומט׳ אבל באילן שהו׳ כפוף ונוט׳ והדבר מונח כפוף הנטי׳ לא שייך באות׳ נטי׳ מעלה ומטה ולא שייך בה אלא גבוה ונמוך והכי ה״ל למימר אם הוא גבוה עשרה אין עירובו עירוב ואם נמוך הוי עירוב. ופרקי׳ דהדר זקיף כלומ׳ כי הנוף ההוא אחר שנכפף חוזר ונזקף והרי זה כצור׳ למד כגון זה מי׳ ולמעל׳ מעשרה דקתני שהניחו בראש הזקיפה ומיירי שיש בזקיפה ההיא בעצמה גובה עשרה ובהכי הוי רשות היחיד שאם לא כן אין האויר שתחתיו משלימו לעשרה דהויא לה בקיעת גדים ולא אמרי׳ גוד אחית מחיצתה אלא א״כ יש שם באותו אויר אבנים או קוצים דמבטלי בקיעת גדיים ממנה. ואם יש בעצמה של מחיצה עשרה טפחי׳ תו לא חיישי׳ לבקיע׳ גדיים שתחתיו שאין אנו צריכין לומר כאן גוד אחית מחיצתא והוה ליה כבית בנוי ע״ג עמודים ברשות הרבים שהוא רשות היחיד גמורה וזה ברור וכן פרשו בתוס׳ והאי איבעי מייתי ליה דרך עליו פרש״י ז״ל כיון שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות כי הוי עירובו חוץ לד׳ אמות שלו וגם למעלה מעשרה טפחים למה אינו עירוב דהא אכתי מצי מייתי ליה למקום שביתתו דרך אוירא של אותה נטיה וקא מייתי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר כרמלית דליכא אלא שבות בעלמא שלא גזרו עליו בין השמשות אליבא דר׳ דאוקמא מתני׳ כוותיה ופרק׳ בשרבים מכתפין עליו: פי׳ שהנטיה ההיא אינה כרמלית כדקס״ד אלא רשות הרבים גמורה הילכך כי מייתי ליה דרך עליו הוה ליה מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה מן התורה ואע״פ שמניחו למעלה מעשרה והרי לפ׳ בפ׳ הזורק מן העגלות שהן בדיוטא אחת. וא״ת מ״מ אכתי מצי זריק ליה וליכא אלא שבות דרבנן וכדתנן התם המושיט חייב והזורק פטור: י״ל דשבות כזה לא התיר ר׳ דילמא זריק ליה לרשות הרבים שבנתים דאיכא איסור תורה: וקשה על פי׳ זה הכא דכה״ג שהוא מביאו ברגליו מרשות היחיד לרשות היחיד אינו מושיט אלא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד ועוד שהמושיט הוא שנותן מרשות שעומד בו לרשות שחבירו עומד שם ולא שנוטל מחבירו ומביא לרשותו ועוד דבירוש׳ מפ׳ שאין המושיט חייב אלא כשהנותן לחבירו וכן אמר שם כי משונה מלאכה זו מכל שאר מלאכו׳ דשאר מלאכו׳ דשבת יחיד שעשא׳ חייב ושני׳ שעשאוה פטורין ובהושטה שנים שעשאוה חייבי׳ אחד שעשאה פטור שכן היתה ההושטה בעגלות ע״י שנים ור״י ז״ל פי׳ דהכא ה״ק דכיון שרבים מכתפין עליו ה״ל מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהוא חייב מן התורה ואע״פ שהעבירו דרך עליו דהכי אמרי׳ פי׳ הזורק תניא מרשו׳ היחיד לרשו׳ היחיד ועברה ברשות הרבים עצמה ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה היא:

ובמאי אלימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה טפחי׳ לא מחייב והא אמר ר׳ אלעזר המוציא משא על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת וא״ת נהי דבמעביר איכא איסור תורה דהא (תניא) זריק ליה מרשות לרשות שהוא פטור. י״ל כדכתיב׳ לעיל דבשבות כזה לא התיר ר׳: ועדיין אין שטה זו נכונה לפי מה שביררנו בפ׳ הזורק דכי אמרי׳ התם שהמעביר מרשו׳ היחיד לרשו׳ היחיד דרך רשות הרבים חייב היינו לר׳ עקיבא שהוא סובר דמהלך כעומד דמי: אבל לרבנן פטור שלא מצינ׳ מלאכה כזו במשכן כי משא בני קהת ברשות הרבי׳ היתה שאינה נכנסין לפנים לשאת המקדש עד שאהרן ובניו פוסקין ומוציאין לחוץ למחנ׳ לויה וכדכתב ולא יבאו לראו׳ כבלע את הקדש וגו׳: ותדע דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתנ׳ שהמעביר מרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב כמו ששנינו המושיט והמכניס והמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או הזורק: וכן יש לפ׳ לפי שטה זו דבמעביר כזה אע״פ שאין בו איסור תורה ואינו אלא משום שבות הרי הוא דומה למלאכה של תורה: ועוד דדילמא נייח ברשות הרבי׳ וחייב משום מכניס ומוצא ושבות כזה לא התיר ר׳ וכעין שאמרנו לעלין הזריקה: ויש לר״י ז״ל בשמועה זה שטה אחרת דכי אמרי׳ דמיירי׳ באילן הנוטה חוץ לד׳ אמות הכי קאמרי׳ דכיון שוב אין לומר שהנותן את עירבו יש לו ד׳ אמות שלא אמר רבא אלא כשהוא ועירובו במקום אחד: והא דפרכי׳ והא אי בעי מייתי ליה בדרך עליו ולא באוירא של נטיה דא״כ מאי קושיא דהא ה״ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו שהוא חייב לרבנן דהא אין לו לזה ד׳ אמות כדי שיהא מקומו חשוב כרשות היחיד אפי׳ מדרבנן: אלא הכי פרכי׳ דאי בעי מייתי ליה דרך נטיה עצמה דמנח ליה בגופה של נטיה דקס״ד דהויא כרמלית וקי״ל שהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ונח בסטיו שהוא פטור לדברי הכל ופרקי׳ בשרבים מכתפין עליו דכי מנח ליה באותה נטיה ברשות הרבים הוא דמנח ליה וה״ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולהאי שטתא ליכא למקשי כדקשיא לן לעיל דהא מצי זריק למקום שביתתו דלהאי שיטתא כי זריק מרשות היחיד לרשות הרבים קא זריק ומיהו עדיין יש להקשו׳ דהא מצי מייתי להו דרך עליו למקו׳ שביתתו כשיגביה ידו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור: ותירץ ר״י ז״ל דשבות כזה לא התיר ר׳ כיון שאם מביא ידו למטה מעשרה יש איסור תורה. ואין צריך לכך אלא כמו שתרץ הר״ם בר׳ שניאור ז״ל דכי היכי דאמר ר׳ אלעזר שהמעביר משוי על כתפו למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ה״ה למוציא מרשות היחיד לרשות הרבים שאע״פ שהוציאו למעלה מעשרה טפחים חייב ואפי׳ עומד לפוש דלא שייך מקום פטור בדבר שהוא מונח בגופו של אדם או בידיו שרגליו בארץ כי מה שמונח בידו או בגופו למעלה הרי הוא כמונח למטה בין רגליו וכשעומד לפוש ה״ל כאלו מניחו בקרקע לא עשו למעלה מעשרה ברשו׳ הרבים שיהא מקום פטור אלא במה שאינו בידי אדם בכגון וכיוצא בו שאינו רחב ד׳ אי נמי כעין ההי׳ שמעת׳ דכורת דבפ״ק דשבת ושטה זו הי׳ המחורת בעיני יותר.

מאי ר׳ ומאי ר׳ עקיבא דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואליבא דרבא אתיא כשהוא חוץ לעבורה של עיר ובאילן הנוטע חוץ לד׳ אמות ורבים מכתפין עליו וכדפרישנא למתני׳ למעט׳ מעשר׳ טפחי׳ עירובו עירוב ואסור ליטלו פי׳ אפי׳ בבין השמשו׳ שלא התיר ר׳ אלא לומר רואין כאלו הוא מותר וכדפרש״י לעיל בתוך ג׳ מותר ליטלו פי׳ ואפי׳ בשבת עצמה שלא אסרו להשתמש במחובר מג׳ טפחים ולמעלה שאינו כארעא סמיכתא.

נתנו ותלאו׳ באילן אפי׳ למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב וטעמ׳ מפרש בסמוך: ואית דגרסי׳ אסור ליטלו דברי ר׳ אבל רש״י ז״ל כת׳ דלא גרסי׳ לי׳ דא״כ אמאי קא מתמה בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ולא מתמה הכא עליה דר׳ אלא ודאי לא גרסי׳ ליה ומשום דקיימי רבנן אסורין עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו נראה להם דר׳ קאמר אסור ליטלו ולפי׳ כתבוהו בספרים: ואין צריך למחוק הגרס׳ דהא לא מתמה עליה דר׳ משום דמדרבנן קשיא טפי למאן דסבר התם בפ׳ מי שהחשיך דצדדין מותרין ותו דכיון דעל מימר דרבנן דייקי׳ נקטי׳ לרבנן בלחוד: וגרס׳ ר״ח ז״ל ורוב הגאונים ז״ל גרסי׳ ליה ומפרש״י דכי אתמהי׳ בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין לאו משום דאמרי כל מקום שאסור ליטלו: אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב דאלמ׳ לדידהו צדדין אסורין אפי׳ בבין השמשות ולפי׳ אין עירובי עירוב דלא מצי שקיל ליה בבין השמשו׳ והא לא אשכחן מאן דאס׳ צדדין אלא בשב׳ עצמה אבל לא בבין השמשו׳:

אלא ארישא. פי׳ דקתני דלמטה מעשרה עירובו עירוב ועלה אמרי׳ רבנן דכיון שאסור ליטלו משם הן מפני שהוא כרמלית הן מפני שאסור להשתמש באילן אין עירובו עירוב דאפי׳ בין השמשו׳ גזרו חכמים משום שבות גם לענין עירוב: האי אילן ה״ד אי דלית ביה ד׳ טפחים ברוחב מקום פטור הוא פי׳ ולמעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב ואי דאית ביה באילן רחב ד׳ טפחים כי נתנו בכלכלה מאי הוי פי׳ דנהי דכלכלה גופה לא חשיבא רשות היחיד דהא לית בגופה גובה עשרה טפחים ויש תחתיה בקיעת הגדיים מ״מ כיון דאילן עצמו גובה עשרה טפחים ורחב ד׳ הוי רשות היחיד כדאי׳ בפר״ק דשבת:

אמר רבינא רישא דמתנית׳ בדלית ביה באילן ד׳ טפחי׳ וסיפא דלית ד׳ וכלכלה שצמותי לד׳. פי׳ וכיון שאין באילן ד׳ טפחי׳ למהוי רשות היחיד תו לא חשיבת כלכלה חורי רשות היחיד ור׳ סבר לה כר״מ דאמר חוקקין להשלים פי׳ ורואין כאלו נחקק באילן להשלים לכלכלה לד׳ טפחים ואמאי בעי חקיקה להשלימה לד׳ משום דסבר לה כר׳ יהודה דאמר בעי׳ עירוב ע״ג מקום ארבע׳ טפחים ואי לא לא הוי עירוב ולפי׳ אמר בסיפא עירובו עירוב דאי משום מקום ד׳ הא איכא ואי משום דבעי׳ הוא ועירובו במקום א׳ הא איכא בהא לא חשיבא כלכלה גופה רשות היחיד כיון דלית ביה בגופ׳ גובה עשר׳ טפחים ויש תחתי׳ בקיעת גדיים וכדאמרי׳ בפ׳ הזורק גבי ביצאתם דמישן. וכן פרש״י ז״ל בכאן א״נ טעמא דפר״ח ז״ל דלית לר׳ חוקקין להשלים אלא לענין דלהוי מקום ד׳ טפחים בהו מדרבנן אבל לא לשוייה רשות היחיד מדאורייתא דלגבי ההיא כרבנן סב׳ ליה דלית להו חוקקין להשלים:

נתנו לעירוב זה באילן בתוך שלשה לארץ עירוב [עירוב] שהרי הוא ועירובו ברשות הרבים ומותר ליטלו. שכל מקום פטור בטל הוא אצל רשות הרבים ואצל רשות היחיד. נתנו בכלכלה ונתן את הכלכלה בגוף האילן אם האילן רחב ארבעה והכלכלה למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואעפ״י שאפשר להטותה מעט להביא ראשה האחד לתוך עשרה ואם אין האילן רחב אע״פ שהכלכלה משלימתו לארבעה או שהכלכלה בפני עצמה רחבה ארבעה עירובו עירוב שאין רואין עובי הכלכלה כמצורף בעובי האילן שאין חוקקין להשלים ומשום כלכלה אינו נידון רשות היחיד שאין רחב ארבעה על פני כלו [ואין] רשות היחיד אלא אם כן רחב ארבעה שלו מתחיל בתוך שלשה לקרקע כמו שהתבאר בהזורק. ואעפ״י שזה משתמש בצדדין וצדדין אסורין כמו שביארנו באחרון של שבת. כבר ביארנו שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו וזה [שהזכירו כאן] לימא סברי רבנן צדדין אסורין לא היה אלא מפני שהיה סובר שאף רבנן מתירין אותו בין השמשות שתשמיש של צדדין באילן קל הוא הרבה:

פיסקא נתנו באילן והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו פי' אע"פ שהניחו למעלה מעשרה בההוא דהדר וזקיף והא עירוב דמצי לאתויי במקום שביתתו דרך עליו שלא יעמוד ברה"ר ויטלנו ויביאנו אצלו אלא ירגגרנו על גבי הנוף שאינו גבוה י' והוא כרמלית עד שיביאנו למקום שביתתו שהוא תחת האילן והמורה שפירש שעילה באילן ויטלנו אינו נ"ל שאין הלשון מוכיח כן:

בכלכלה ותלאו באילן אפילו בלמעלה מי' טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו כתב המורה דל"ג ואסור ליטלו דאי גרסי' ליה אמאי קמתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדר' לא קמתמה ונ"ל דגרבינן ליה והא דקא מתמה ארבנן ואל אר' משום דקיי"ל הלכה כרבים מש"ה מהדר למיפשט מרבנן ולא ערבי ואדרבה אי לא הוה גרס במילתי' דר' ואסור ליטלו דמי אמר לנו עדיין שאסור ליטלו אם הם סוברים כך הכי הו"ל למיתני וחכמים אומרים אינו עירוב מפני שאסור ליטלו השתא דתניא כל שאסור ליטלו משמע דשנה ר' שאסור ליטלו ואפ"ה הוי עירוב וחכמים משיבים לו כל מקום שאסור ליטלו אינו עירוב:

בפרש"י בד"ה אלא ארישא כו' דהוא ועירובו בר"ה כיון דאסור כו' עכ"ל:

תוס' בד"ה והא איבעי מייתי כו' דלאו מושיט הוה אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד' אמות וחייב כו' עכ"ל [ב] ר"ל דהושטה לא שייך לומר אלא בעומד במקומו ומושיט למקום קרוב אבל ברחוק חוץ לד' אמות לא שייך הושטה אלא מוליכו ממקומו ומעבירו חוץ לד' אמות מרה"י לרה"י דרך ר"ה וק"ל:

בא"ד והואיל ואי בעי זריק כו' האי ודאי לא אמרי' הואיל כו' עכ"ל כן יש לומר לפר"י אבל לפרש"י אי בעי מייתי לה ע"כ היינו נמי למעלה נגד מקום השביתה ומשום דד' אמות חשיבי רה"י ושפיר אמרי' בכה"ג הואיל ותקשי להו לעיל דאכתי לפי דברי המתרץ נימא אי בעי זריק לה ונימא הואיל וק"ל:

בגמ' והא אי בעי מייתי לה דרך עליו פירוש יכול הוא להלך על הנטייה וליקח העירוב מהאילן המונח למעלה מי' שהוא רה"י ולהביא אותו למקום השביתה דהא כשהוא מביא אותו באויר שהוא למעלה מעשרה הוא מביאו וכל למעלה מעשרה מקום פטור ועיין לקמן (עירובין דף צ"ה) בגמרא ובפרש"י והא דפרש"י כאן שיביאנו למקום שביתתו אין ר"ל דהיינו לעיקרו של אילן אלא ר"ל באויר נגד מקום שביתתו ועיין בתוס' בעמוד ד"ה והא אי בעי וכו':

בתוס' ד"ה והא אי בעי כו' ונראה דלאו מושיט הוי כו' פירוש דכאן דכשמביאו דרך עליו לא מקרי מושיט דלא יהא חייב כי אם בדיוטא אחת אלא מעביר מקרי וחייב אפילו זה כנגד זה דלא מקרי מושיט אלא כשאינו מעבירו כי אם ארבע אמות אבל יותר מארבע אמות לא מקרי מושיט אלא מעביר וחייב אפילו זה כנגד זה וק"ל:

בא"ד והואיל ואי בעי זריק ליה כו' ליכא למימר וכו'. ולעיל על פרש"י לא מצי לשנויי הכי דע"כ לרש"י ודאי אמרינן הואיל כולי האי דאם לא כן מאי פריך והא אי בעי מייתי לה דרך עליו דהיינו שיושיטנו באויר נגד מקום השביתה ואכתי לא הוי עירוב אלא משום דד' אמות עולות עד לרקיע אבל לפירוש ר"י דפירש הא דפריך ואי בעי מייתי לה בענין אחר אתי שפיר ויש להקשות לפי' ר"י למה לא הקשה המקשה קושיא זו אמתניתין בלא רבא דקתני למעלה מי' אין עירובו עירוב משום דאי בעי שקיל ליה לא מצי משום דהוי מוציא מרה"י לרה"ר והא אי בעי מנח ליה מתחלה למטה מי' שהוא כרמלית ואח"כ יחזור ויביאנו למטה לארץ וי"ל דמתניתין מיירי כשאין כאן נוף למטה שיכול להניחו עליו אבל יש כאן נטיה שהיא כרמלית וק"ל:

ד"ה אי דאית ביה וכו' הוי ליה כלכלה חורי רה"י דאל"כ מאי פריך מאי הוי הא הכלכלה עצמה לא הוי רה"י כי אם האילן אלא משום דהוי חורי רה"י פריך:

גמ' מייתי לה דרך עליו. נ"ב פירוש למעלה מראשו והיינו גבוה יותר מעשרה עיין בפרש"י בפ' המוציא דף צ"ח:

רש"י בד"ה אי דלית בה ארבעה רוחב הס"ד:

בד"ה מקום פטור הרי יכול ליטלו לרשות הרבים כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה והא אי כו' שהוא למעלה מעשרה אפי' כנגד הנטייה שהיתה כו' אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד' אמות וחייב אפי' כו' כצ"ל. ונ"ב פי' הכא גבי עירוב שהוא חוץ לד' אמותיו הוי מעביר אם הביאו העירוב אצלו דכל הושטה הוי בתוך ד' אמות והעברה הוי חוץ לד' אמותיו ומש"ה לאו דוקא בדיוטא אחת הוא דחייב ולא זה כנגד זה דלא אמרי' הכי אלא בהושטה אבל בהעברה חייב בכל ענין כו' ובתוס' ארוכים מצאתי בזה הלשון ונראה דאפי' זו כנגד זו אם היה מעביר חייב כו' והיינו כדפרישית וק"ל:

בא"ד עד לרקיע וכולי האי ודאי לא אמרי' הואיל כו' כצ"ל. ונ"ב דהא ליכא למימר שיזרוק עד למטה במקום שביתה שלו דהא הוי זורק מרה"י לר"ה וחייב ולא פטרינן בזורק אלא מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע אלא צ"ל שיזרוק כנגד מקום השביתה למעלה מעשרה וכולי האי לא אמרי' לאפוקי מרש"י שפירש דמייתי דרך עליו למעלה מעשרה כנגד הנטייה שלא יכול להביאו למקום שביתתו כלל אלא כנגד שביתתו ואמרינן כולי האי הואיל אם כן קשה לימא הואיל אי בעי זריק ודו"ק:

גמ' דרך עליו. נ"ב עיין שבת (ד״ט א') ועירובין (צ"ח) דלרש"י פירושו למעלה מעשרה בר"ה:

רש״י ד"ה דהדר זקיף. לא משכחת בזקיפתו מעלה ומטה. נ"ב דכולה מעלה:

תוס׳ ד"ה והא כו' שהוא למעלה "מי' אפי' כנגד" הנטיה כו'. נ"ב לשון זה הוגה ע"פ סח"ש ומגומגם כי לפ"ז אין סוף הלשון מכוון דהא ודאי למעלה מי' בר"ה וכן בכרמלית אינו כרמלית אלא מקום פטור. ובד"א הלשון מיושר בטוב וכצ״ל שהוא למעלה מן הנטיה כו' הוי רה״י. ור"ל דאויר שלמעלה מנטיה זו ודאי כרמלית הוא עד מעלה מי' מן הארץ.וזה אמת נכון:

ד״ה וכלכלה. אם למטה רוחב "כותל" שלשה [כ"ה בדפו״י]. צ"ל "קצר" שלשה:

והוא נתכוון לשבות בעיקרו. הלכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לד' אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואייתוייה פחות מד' אמות עד לתוך ד' אמותיו ואע''ג דמשוינן להו ניהליה רשות היחיד לגבי קניית עירוב להקל לאו רה''י גמורה היא שלא יוכל להביא מחוצה להן לתוכן דהא לאו מחיצה איכא ולא חילוק רשות איכא ומאן קא משוי להו בית עירוב הוא דמשוי ליה וכי איכוון לבית דהיתרא איכוון ולא לשוויה בית דאיסורא למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקליה מייתי מרה''י לרה''ר ולקמן פריך הא אי בעי מייתי ליה דרך עליו: ומאי למעלה ומאי למטה. בדבר הנוטה שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה לית ביה ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך והכי איבעיא ליה למיתני נתנו באילן גבוה י' אין עירובו עירוב אין גבוה עשרה עירובו עירוב ומדתני מעלה ומטה משמע דזקוף ויכול להניח למעלה בגובהו או למטה בשיפולו: דהדר זקיף. בסוף נטייתו ומשכחת ביה מעלה ומטה בזקיפתו כגון דנטייתו כולה למטה מי' דאי למעלה מי' לא משכחת בזקיפתו מעלה ומטה: והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. כי הוי חוץ לד' אמות נמי ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עולות עד לרקיע רה''י הרי יכול לעלות לאילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה''י ומביאנו למקום שביתתו: כשרבים מכתפין. על נטיית הנוף שחוץ לד' אמותיו הנמוכה מי' דהויא רה''ר כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה עובר באויר רה''ר וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרה''י דרך אויר רה''ר אפילו למעלה מי' חייב דתנן בפרק הזורק (שבת דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים: עמוד ט'. דוקא נקט ט' כדאמר ביציאות השבת (דף ח.) דפחות מג' ארעא סמיכתא היא דדרסי לה רבים מג' עד ט' לא מדרס דרסי לה מפני גובהה ולא כתופי מכתפי עלה מפני שנמוכה לכתף הלכך לאו רה''ר היא אלא כרמלית ט' חזיא לכתופי והוי רה''ר עשרה רה''י: וזרק. מתחילת ארבע לסוף ד': ונח על גביו חייב. דהויא לה עקירה והנחה מתחילת ד' לסוף ד' ברה''ר אבל אין רבים מכתפין עליו אע''ג דזרק ד' אמות ברה''ר כיון דלא הויא הנחה ברה''ר פטור: למעלה מעשרה אין עירובו עירוב. וכדאוקימנא מתניתין בנתכוון לשבות בעיקרו ונופו נוטה חוץ לארבע אמות והדר זקיף: ואסור ליטלו. אפילו האי דלמטה מעשרה אסור ליטלו למחר בשבת אם רצה לאוכלו משום דמשתמש באילן ואפילו הכי קני ליה עירוב בין השמשות דכיון דשמוש אילן שבות דרבנן הוא לא גזרו עליו בין השמשות ואי הוה בעי למשקליה ההיא שעתא מצי שקיל כל איסור שבת ויו''ט דהוי מדרבנן קרי שבות: בתוך ג'. הניח עירובו באילן למטה משלשה סמוך לקרקע: מותר ליטלו. בשבת דכל למטה משלשה אפילו באילן לא גזרו עליו דהוי כארעא סמיכתא והכי נמי תנן בפרק בתרא (דף צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' לא ישב עליהן: נתנו בכלכלה כו' אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב. לקמן מפרש בשאין האילן רחב ד': ואסור ליטלו לא גרסינן. דאי גרסינן אמאי מתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא מתמה ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרין כל מקום שאסור ליטלו כו' לפיכך נכתב בספרים ואי גרסינן ליה טעמא משום דקסבר צדדין אסורין: אילימא אסיפא. דקאמר רבי נתנו בכלכלה עירובו עירוב ואמרי ליה רבנן הואיל וסוף סוף אסור ליטלו בשבת משום שימוש אילן אין עירובו עירוב דגזרו על השבות בין השמשות: נימא קסברי רבנן צדדין דאילן אסורין. כגון הכא דאינו משתמש באילן עצמו אי הוה שקיל לעירובו אפילו בשבת בכלכלה הוא דמשתמש שהוא צידי אילן ופלוגתא היא בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד:) איכא למ''ד אסור ואיכא למ''ד מותר והשתא נימא מהכא צדדין אסורין וניהוי ההוא דשרי כיחיד במקום רבים ותיהוי הך מתניתא סייעתא למאי דפסקינן התם הלכתא צדדין אסורים: אלא ארישא. קיימי רבנן דקאמר רבי נתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ואסור ליטלו ואמרי ליה רבנן אע''ג דהוא ועירובו ברה''ר כיון דאסור ליטלו בשבת משום אילן אסור ליטלו בין השמשות שהוא ספק ואין עירובו עירוב: אי דלית ביה ארבעה. רוחב: מקום פטור הוא. דכל פחות מרוחב ד' קי''ל ביציאות השבת דלא הוי רשות בפני עצמו ובטל אצל רה''ר ואצל רה''י אם עומד ביניהן כדאמרינן (שם דף ו.) עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ואפילו איסורא דרבנן ליכא והכא כי נתנו למעלה מעשרה לאו ברה''י הוא ואמאי אין עירובו עירוב הרי יכול ליטלו לרשות הרבים: ואי דאית ביה ד'. ומשום הכי קאסר ליה רישא סיפא אמאי מהני ליה כלכלה הא רשות היחיד הוא ואסור: רישא דאית ביה ד'. ומשום הכי למעלה מי' אין עירובו עירוב דהוא ברה''ר ועירובו ברה''י: סיפא דלית בה ד'. ומשום הכי לאו רה''י היא וכלכלה דנקט משום דרבי סבר לה כר' יהודה דאמר עירוב המונח למעלה מי' לא הוי עירוב ואפילו נתכוין לשבות למעלה אלא א''כ מונח על גבי מקום ארבעה הלכך אי לאו כלכלה ליכא עירוב על גבי מקום ארבעה אלא כלכלה משלימתו לארבעה:

דהדר זקיף. וא''ת והיכי חשיב למעלה מעשרה רה''י הא גדיים בוקעין בו תחתיו ואפילו ר' יוסי בר' יהודה לא שרי אלא בהדרן מחיצות וי''ל דמיירי כגון שסתום תחת הזקיפה דלא מצי בקעי אי נמי כגון שיש גובה י' באותו זקיפה דחשיב רה''י אע''ג דגדיים בוקעין כמו עגלות כדאמר בהזורק (שבת צח.) דהוי רה''י אע''ג דתחתיהן הוי רה''ר: והא אי בעי מייתי לה דרך עליו. פ''ה דיכול לעלות באילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה''י ויביאנו אצלו למקום שביתתו יש סבורים שר''ל שגם האויר שהוא למעלה מי' אפילו כנגד הנטייה שהיתה פחותה מי' הוי רה''י ולא עלה זה על דעת רש''י דלא הוי רה''י אלא כרמלית ומה שפירש ויביאנו למקום שביתתו אין לומר דהיינו לעיקרו של אילן דהא רה''ר גמורה ואע''ג דד' אמותיו חשבינן כרה''י היינו דוקא למהוי הוא ועירובו במקום אחד אבל להתיר להביא שם מרה''י או לאסור מרה''ר שם לא חשיב רה''י דהא לית ליה מחיצות ולא חלק רשות ומשני כשרבים מכתפים עליו על נטיית הנוף הנמוכה מי' דהוי רה''ר כדעולא וקיימא לן במושיט מרה''י לרה''י דרך אויר רה''ר אפילו למעלה מעשרה חייב דתנן בהזורק (שם דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ונראה דלאו מושיט הוא אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד' אמות וחייב אפילו זה כנגד זה כדאי' בהזורק (שם דף צז.) א''ר אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ומקום עקירתו והנחתו הוי רה''י וקשה אכתי אי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה דזורק פטור ור''י מפרש והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו היינו שיניחנו על הנטייה שהיא כרמלית ויחזור ויביאנו לעיקרו של אילן שהוא מקום שביתתו ממש ומשני כשרבים מכתפין עליו דהשתא לא מצי מנח ליה על נטייה דהוי מוציא מרה''י לרה''ר והואיל ואי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה ליכא למימר דכי זריק ליה נמי אכתי לא הוי עירוב אלא משום דד' אמות חשיבי רה''י ועולה עד לרקיע וכולי האי וודאי לא אמרינן הואיל אך קשה דאכתי משכחת לה דאינו חייב כגון בזה עוקר וזה מניח אי נמי דכי מטי ליה עד מקום הנטייה יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי' דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה דהכי מוקי לה ההיא דפ''ק דשבת (דף ח:) גבי אסקופה דאם נטל ונתן שלשתן פטורין ופריך נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ כו' ומשני התם לא נח הכא נח ונראה לי דבכל הנהו כיון דבקל יבא לידי איסור דאורייתא אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות כדאמרינן לקמן (דף לד:) גבי קנה דרכיך דגזר שמא יקטום: אי דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי. דכיון דהאילן רשות היחיד הויא ליה כלכלה חורי רה''י ובחורי רשות היחיד אין לחוש אם גדיים בוקעים בו: וכלכלה משלימתו לד'. פירש''י אף על גב דבראשו הוי ד' לא הוי רה''י הואיל ואין בתחתיו רוחב ד' ולא הוי רה''י אלא אם כן מתחיל להיות רחב ארבעה בתוך ג' הסמוכין לארץ ולא נראה דבשלהי פ' הזורק (שבת דף קא.) אמר עמוד גבוה י' ובראשו רחב ארבע אם למטה רוחב כותל שלשה זרק ונח על גביו חייב כיון דרוחב שלשה לא בקעי גדיים וצריך לומר באין בתחתיתו ג':

עירובין לג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד