עירובין לב ע"ב

דף לב - ב

דרבי  סבר: אותו חבר - "אוכל, ואינו צריך לעשר". דודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא [בעל הבית] עילויה, שהרי אינו יודע שחבר יאכלם אלא עם הארץ, כדי שלא להכשיל באיסור טבל.

ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאכל - אותו חבר - עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.

ואמר ליה רבי: מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ואל יאכילו את עמי הארץ - שלפי דעת בעל הבית הם יאכלוהו - טבלים.

[נתבאר על פי משמעות רש"י, דאין אנו אומרים שהחבר יעשר, אלא כשחושב שעם הארץ יאכלם, וכדאמר רש"י: כיון דנותן חבר "ולוקט עם הארץ" חייש הנותן דלא ליכלינהו בטיבלייהו.

אך במאירי כתב: הא אם זה האומר חבר, "הן שאמר לחבר", הן שאמר לעם הארץ, וחבר אחר שומע, אוכל מהן חבר זה קבע בלא מעשר. חזקתו שהפריש וכו'.

וראה שם במאירי ביאורו בדברי הגמרא "מאי בעי התם". ולדעת רש"י לא נתבאר בברייתא לדעת רבי, כיצד יהא הדין בחבר שאמר לחבר, ולכאורה יודה לרבן שמעון בן גמליאל שמעשרן ודאי].

ומפרשינן לדרבן שמעון בן גמליאל ורבי: במאי קמיפלגי?

רבי סבר: ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא [איסור קל לתרום שלא מן המוקף] ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה [איסור חמור לאכול טבל].

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו, אפילו איסורא קלילא לא ליעבד.

מתניתין:

נתנו לעירוב תחומין באילן.

אם נתנו למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב.

למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב [ומפרש לה בגמרא].

אבל אם נתנו בבור, הרי אפילו עמוק הבור מאה אמה - עירובו עירוב [ומפרש לה בגמרא].

גמרא:

יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי ורבא בר נתן, ויתיב רב נחמן גבייהו [וישב רב נחמן עמם], ויתבי וקאמרי הני תלת אמוראי לפרושי מתניתין:

האי אילן דמתניתין - דקאי היכא [היכן הוא עומד]?

אילימא דקאי ברשות היחיד - מה לי למעלה מעשרה מה לי למטה מעשרה?!

והרי בין כך ובין כך מותר לו להוריד את העירוב מן האילן לרשות שהאילן עומד בה. שהרי רשות היחיד - שהאילן נמצא בה - עולה עד לרקיע, והכל רשות אחת היא.

ואלא, בהכרח, דקאי האילן ברשות הרבים, ולכן, אם העירוב עומד על האילן בגובה עשרה טפחים, הרי נמצא שהעירוב עומד ברשות היחיד - ומדובר במקרה שהאילן רחב ארבעה טפחים, וכל שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה רשות היחיד היא - ואילו האילן עצמו עומד ברשות הרבים.

ומבררת הגמרא: דמתכוין לשבות היכא [היכן נתכוין נותן העירוב לקנות שביתה]?

אילימא דנתכוון לשבות באילן למעלה, במקום העירוב - מה איכפת לן שהאילן עומד ברשות אחרת?

והרי הוא, האדם המערב [או "מקום שביתתו" - על פי הרמב"ם במשניות] ועירובו - במקום אחד הוא?! וכל ש"הוא ועירובו במקום אחד" קנה שביתה שם.

אלא, הכא מיירי דנתכוון המערב לשבות למטה, ברשות הרבים. ובמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו. והוה ליה "הוא [או מקום שביתתו] במקום אחד, [ברשות הרבים], ועירובו במקום אחר [ברשות היחיד] ".

"וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה ומיכליה - בשעה שהעירוב זוכה לו, דהיינו בין השמשות - לא מצי שקיל, דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים - לא הוה עירובו עירוב". לשון רש"י.

ומתמה תלמודא עלייהו [גאון יעקב לשיטת רש"י, וראה עוד שם]:

הא אפילו עומד העירוב למטה מעשרה נמי לא ליהני!

שהרי אין יכול להביא עירובו למקום שביתתו, דהא קא משתמש באילן כשמביא את העירוב מן האילן למטה, ושימוש באילן הוי שבות מדרבנן. וכל שאינו יכול להביאו, אינו עירוב?! ^[60]

ומשנינן: לעולם, דקאי האילן ברשות הרבים. ונתכוון המערב לשבות למטה ברשות הרבים [וכמו שתירצו הני אמוראי].

ורבי היא, דאמר: כל שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות, כיון שהוא ספק.

ולכן, אם הניח את העירוב באילן מפחות מעשרה טפחים, מותר לו בשעת בין השמשות ליטלו ולהביאו למקומו, ואין איסור בזמן בין השמשות להשתמש באילן.

והואיל וזמן בין השמשות הוא זמן קנית העירוב, הרי "כיון דההיא שעתא מצי שקיל לה, נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה היא, ותו לא איכפת לן". רש"י.

אמר להו רב נחמן להני תלת אמוראי: יישר, אכן כך הוא כדבריכם, וכן גם אמר שמואל כדבריכם ^[61].

אמרו ליה הני אמוראי לרב נחמן: האמנם פתריתו בה כולי האי [וכי אתה, רב נחמן, וכן שמואל - מפרשים כל זה במשנה]?! ותמהינן עלה: מאי תמהו הני אמוראי? והא אינהו נמי הכי קא פתרי בה [והלוא הם עצמם מפרשים כן את המשנה]?!

ומפרשינן [אלא, הכי] אמרו ליה: האם קבעיתו ליה להך פירושא בגמרא [קבעתם פירוש זה בגמרא, להעביר זאת במסורת הלאה]?

אמר להו רב נחמן: אין! ^[62]

אתמר נמי, אמר רב נחמן אמר שמואל: הכא באילן העומד ברשות הרבים, עסקינן, שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, ונתכוון לשבות למטה. ורבי היא, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות! ולכן, אם נתן את העירוב באילן למטה מעשרה טפחים, יכול הוא ליטלו ולהביאו למקומו בבין השמשות.

אמר רבא: לא שנו - שאם הניח העירוב למעלה מעשרה, ונתכוון לשבות למטה, לא הוי עירוב משום שאין יכול להביאו למקום שביתתו - אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר. דהיינו, שעומד לגמרי מחוץ לעיר, ואינו נמצא אפילו בעיבור העיר, שהם שבעים אמה ושיריים סביבות העיר. [הנקראים "עיבורה של עיר" לפי שהם תוספת על העיר, כמו אשה מעוברת].

אבל אילן העומד אפילו בתוך עיבורה של עיר אחרת, וכגון שהיתה עיר אחרת בתוך אלפיים אמה לעירו של נותן העירוב, ונתן את עירובו אפילו בעיבורה של אותה עיר [ואין לפרש בעיבורה של עיר שדר בה, כיון שאין מועיל עירובו שם כלום, כי גם בלא עירובו מודדין אלפיים אמה מסוף עיבורה של עיר], הרי - אפילו אם נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים, ונתכוון לשבות ברשות הרבים למטה, הרי זה עירוב.

ואף שאין יכול להביאו אליו מן האילן למטה, שאסור מצד מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מכל מקום אמרינן דמתא, שהעיר וכן עיבורה - כמאן דמליא עפר דמיא!

[וכתב רש"י הטעם דחשבינן לעיר כ"מלאה עפר", משום שהיא מוקפת מחיצות, ואינה מגולה.

והוסיף הריטב"א: ואף על פי שעיבורה של עיר אינו מוקף מחיצות, מכל מקום כיון דעיבורה של עיר הוא כעיר, נחשב הדבר כאילו עיבור הוא תוך מחיצותיה, וכאילו המחיצות הן דופן עקומה, שמתעקמת עד עיבורה של עיר].

ולכן, למרות שהתכוון לשבות למטה, נחשב הדבר כאילו נתכוון לשבות בגובה, למעלה מעשרה, במקום העירוב, שהוא רשות היחיד, וקונה לו העירוב שביתה במקומו.

ותמהינן: אי הכי - דאמרת: מתא כמאן דמליא דמיא, ונחשב הדבר כאילו שבת למעלה ברשות היחיד - אם כן, אפילו אם נתן העירוב חוץ לעיבורה של עיר - נמי ליהני, אפילו אם נתן את העירוב למעלה ברשות היחיד והוא שובת ברשות הרבים.

דלעולם הוי ליה "הוא ועירובו במקום אחד", כיון דאמר רבא: הנותן עירובו - יש לו ארבע אמות! שמקום ארבע אמות שסביבות העירוב "הוו ליה כמוקפות מחיצות" [ורבא אמרה אמתניתין דלקמן דף לה א ויתבאר שם], אם כן הויא לה מקומו שברשות הרבים כאילו הוא רשות היחיד לענין עירוב תחומין, ורשות היחיד - עולה עד לרקיע ^[63].

ומשנינן: אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: הכא - במתניתין - באילן שנופו נוטה עד חוץ לארבע אמות מעיקרו עסקינן, והניח עירובו עליו חוץ לארבע אמות מן העיקר,

אלא דנתכוון לשבות למטה הא קא משתמש באילן במסכ' יום טוב בפר' משילין אמרו אלו הן משום שבות. לא גזרו עליו בין השמשות רבנן כלומ' שימוש אילן:

אמר מר בד"א שמעשרין דמאי בעם הארץ האי עה"א [דקאמר ליה למאן] אי לע"ה כמותו לקוט לי [לא] לעשר כלל לא וודאי ולא דמאי אלא ע"ה דא' לחבר אותו חבר מעשר דמאי חייש שמא ע"ה שא' לו לקט לי עשר עליהן מביתו הוה ליה ספק לפי' [מעשר] דמאי אי הכי [הא] דתני רבי מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעם הארץ טבלין. בעל התאנה שהוא התורם ע"ה הוא והמלקט ואוכל הוא חבר ואוקמוה רבינא רישא בע"ה דאמר לחבר לפיכך מעשרין דמאי וסיפא בחבר שאמר לע"ה וחבר אחר שומע וסבר [רבי] החבר ששומע לחבר שאמר לע"ה מלא לך כלכלה זו [אוכל]. (אבל) [אותו] החבר ששמע וא"צ לעשר דבודאי ההוא חבר קמא דא"ל מלא לך כלכלה זו עישורי מעשר עילויה מביתיה ואע"ג שאינו מן המוקף.

סבר ניחא ליה למיעבד איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף. ולא ליעבדיה לע"ה איסורא רבה אכילת טבלים ואבוה סבר לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולא חייש החבר (כע"ה) [לע"ה] אע"פ דעביד איסורא רבה ולא ליעבד הוא איסורא קלילא:

מתני' נתנו באילן למעלה מי"ט אינו עירוב וכו' אוקימנא באילן העומד ברה"ר ואם נתן עירובו למטה מעשרה טפחים כיון שנתכוון לשבות למטה הוא ועירובו במקום אחד הן.

ואקשינן והא המשתמש באילן. ושנינן מתני' רבי היא ותשמיש באילן משום שבות הוא דתנן אלו הן (מב') [משום] שבות לא עולין באילן כו' ורבי סבר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וקניית העירוב בין השמשות הוא והנה בין השמשות לא היה אסור להשתמש באילן שנמצא אותה העת שקנה עירוב הוא ועירובו במקום אחד.

אמר להו רב נחמן לר' (אחא) חייא בר אבא ולר' (יוסי) [אסי] ולרבא בר נתן ישר וכן אמר שמואל וכי כולי האי אתון קבעי פותרא בגמ'.

אמר רבא לא שנו אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר. אבל בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מי' עירובו עירוב דעיר כמאן (דמידליא מיא) [דמליא דמיא] אי הכי חוץ לעיבורה של עיר נמי (דקא') [דהא] אמר רבא המניח עירובו יש לו ד' אמות הויא רה"י ורה"י עולה עד לרקיע ושנינן הכא באילן הנוטה חוץ לד' אמות עסקינן ונתכוון לשבות בעיקרו.

ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ואיכא למידק דהא אמרינן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) גבי הדביק פת בתנור אין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך. ויש מתרצין דהכא שאני דקעביד עם הארץ על ידו של חבר איסורא רבה. ויש ספרים שגורסין בהדיא ולא ליעבדיה לעם הארץ איסורא רבה. אבל עדיין יש לדקדק שהרי בהרבה מקומות התירו לאחד איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה, וכאותה שאמרו בשלהי מכלתין (קג, ב) גבי חותכין יבלת במקדש, כהן שעלתה לו יבלת בידו חבירו חותכה לו בשיניו, כלומר: כדי שיוכל לעבוד, ואי לאו משום עבודה היה אסור מדרבנן. וכן אמרו (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור כדי שלא יבטל מפריה ורביה, ואע"ג דעובר רבו בעשה דלעולם בהם תעבודו. ויש מתרצים דההיא דשבת דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, היינו דוקא התם שפשע והדביק, ואף על פי שהיה שוגג, מכל מקום הוי ליה לאסוקי אדעתיה. אבל בהני אחריני דלא פשע שרי ליה להאי איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו במצוה רבה. וההיא אמתא דהוו עבדי בה אנשי איסורא וכפו את רבה לשחררה (שם לח, א) ואע"פ שהם היו עוברים ופושעים מרצונם. י"ל דהתם נמי כאנוסין הוי, דכיון שהיא היתה להוטה אחר הזנות בני אדם דנכשלין בה כאנוסין הוי.

אילימא דקאי ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה. איכא למידק אדרבה הוי ליה לאקשויי אכתי היכי שרי והא קא משתמש באילן וכדמסקינן בסמוך. יש לומר דכיון דקתני במתניתין למטה מעשרה עירובו עירוב, מידע הוי ידע דתנא דמתניתין לא חאיש להכי, ולמאי דקא סלקא דעתך קא מותיב ליה. ומיהו במסקנא קא בעי ליה אמאי לא אסרינן אפילו למטה מעשרה משום דאסור להשתמש באילן.

והא קא משתמש באילן. הוא הדין דהוי מצי לאקשויי ליה והא קא מפיק מכרמלית לרשות הרבים, אלא חדא מינייהו נקט. ועדיפא מינה נמי, דאפילו כי אין רחב ארבעה דמקום פטור הוא אסור דהא קמשתמש באילן. ואיכא למידק אשמעתין דהא איסור נטילת עירוב מעל גבי אילן משום דמשתמש באילן, ונטילה מאי תשמיש איכא, וכהא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך (שבת קנג, א) גבי היתה בהמתו טעונה כלים כשהוא מגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הניטלין בשבת והשאר מתיר את החבלים והן נופלין מאליהן. ואי אפשר לומר דמשום דנותן עליו מערב שבת כדי שיעמוד שם בשבת קאמר, דהא נמי שרי וכדאמרינן בפרק כירה (שבת מה, א) נותנין נר על גבי דקל בשבת ואין נותנין נר על גבי דקל ביום טוב. וראיתי מי שתירץ דכיון שנותנו שם על דעת ליטלו למחר היינו דקרי ליה משתמש. ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון דמערב שבת ליכא איסורא, וכן בנטילתו דבשבת ליכא איסורא, מאי איסורא איכא. ועוד מתרצים דכיון שנותנו שם לקנות לו שם בית, היינו משתמש באילן. גם זה אינו מחוור כלל בעיני, דבשעת הנחתו לא קא עביד איסורא, ובין השמשות דקא קני הא כלו מעשיו ואינו משתמש באילן. ועוד דמאי שנא ממניחין נר על גבי דקל בשבת, דהתם נמי הא קא משתמש באילן וניחא ליה דנינטר התם כולי שבת. ועוד דהא אפילו לרבי דשרי בלמטה מעשרה טפחים ואמר דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, איהו נמי אסר ליטלו וכדקתני בברייתא בסמוך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו. ועוד צריכה עיונא.

הכי גרסינן: אמר להו רב נחמן יישר וכן אמר שמואל. ולא גרסינן וכן אמר שמואל יישר, דשמואל לאו אתיובתייהו קאי אלא מנפשיה אמרה, וכדאמרו ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמרא.

באילן הנוטה חוץ לארבע אמות. כלומר: ובתוך אלפים אמה, דאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ למקום שביתתו יותר מארבע אמות לא קני ליה עירוב, שהרי עירובו חוץ מאלפים אמה שלו והוה ליה כנתגלגל חוץ לאלפים אמה שאינו עירוב (לקמן עירובין לה, א). ומכל מקום עדיין יש כאן מקום עיון כיון שהוא מתכוין לשבות בעיקרו של אילן, ואינו מערב ברגליו אלא רוצה שיקנה לו עירובו, ועירובו רחוק ממקום שביתתו יתר מארבע אמות הרי עירובו כמונח בבית, דמה לי רחוק חמש אמות מה לי אלף אמות דא ודא אחת היא דאין עירובו במקום שביתתו. וראיתי מי שאומר דדוקא באילן שהאילן עושה הכל כמקום אחד לענין זה. ואינו מחוור כלל, חדא דהוא לא נתכוון לשבות באילן עצמו אלא בעיקרו תחתיו, ומה לאילן עצמו אצל תחתיו לעשות את הכל אחד. ועוד דהא תניא לקמן (עירובין לד, א) נתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בכותל למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, וההיא על כרחין לרבא לא משכחת לה אלא בשנתכוון לשבות רחוק מן הכותל יתר מארבע אמות, דאי בתוך ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע כדאמרינן הכא, וכן פירש שם רש"י ז"ל, והתם מאי איכא למימר. ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברא דרב ירמיה דלקמן (עירובין לג, ב) דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה. ומוליכו בראשון ומחשיך עליו ובשני מחשיך עליו ואוכלו דתנן (לקמן עירובין לח, א), משום גזירת יו"ט אחר השבת הוא כדמשנינן לקמן (עירובין לד, א), והכא ליכא גזירה כלל, דבין השמשות שביציאת השבת גם כן לרבי לא גזרי שאף הוא ספק לילה הוא, דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות, כך נראה לי.

ניחא לי׳ לחבר דלעביד איסורא זוטא ולא לעביד עם הארץ איסור׳ רבה והא דאמרי׳ בפ״ק דשבת וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חביריך אפי׳ אליבא דר׳ אתיא דשאני התם שאין לו היתר לומר לו כן אלא א״כ הוא עושה מעצמו ועוד דשאני הכא דאיסורא דעביד עם הארץ הוא על ידו ובסבתו. ונוסחא איכא דגרסי׳ הכא ולא לעבדיה לעם הארץ איסור׳ רבה אבל אי קשי׳ הא קשיא דאשכחן בעלמא שהתירו ב״ד שיעשה איסור קל כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה דאמרי׳ במי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועוש׳ אותו בן חורין כדי שלא יבטל מפריה ורביה ואע״ג דאיכא עשה דלעיל׳ בהם תעבודו וההיא אמתא דהוי עבדי בה איסורא וכפו את רבה לשחררה. וי״ל דעשה דלעול׳ בהם תעבודו קיל טובא דאפי׳ למלויי בי׳ עשרה שרי׳ ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי ואפי׳ בעבד ושפחה גמורה כ״ש במי שחציו בן חורין דליתיה לההוא עשה כנ״ל ומיהו אכתי קשיא הא דאמרי׳ בשלהי במכלתין דכהן שעלתה יבלת בידו חביריו הותרה לו בשיניו דאע״ג דאיכא איסור׳ דרבנן שרי׳ ליה כדי שיזכה חבירו לעבד עבדתו. וי״ל דתקון כהנים לעמוד לשרת בשם ה׳ שאני. ויש מתרצין דההיא דאמרי׳ בשבת שאני שאין אומר לו לאדם עמוד וחטוא לזכות חבירו על ידו כיון שחבירו פשע והדביק פת בתנור בשבת ואף ע״פ שעשה בשוגג מ״מ ה״ל לאסוקיה אדעתיה מה שאין כן בההיא דמי שחציו עבד וכההי׳ דכהן שעלתה בידו יבלת דהוו אנוסין וההיא אמתא נמי כיון שהיתה להוטה אחרי בני אדם לזנות אותן בני אדם כאנוסין דמו. עוד יש לתרץ דשאני התם שאין אומרי׳ לו לאדם שיעמוד ויחטא בשביל שיזכה חבירו לפטרו מקרבן וחיוב חטאת וזה נכון מאד: והא דשרי׳ ביבמות בעובד׳ דאריסיה דר׳ ינאי לתרום שלא מן המוקף מפני מצות ענג שבת אפי׳ אליבא דר׳ אתיא דענג שבת שאני וקרא אשכוח ודרוש כדאי׳ התם בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת פסקו הגאונים הלכה כרב נחמן דבשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו לקולא דסוגיין דעלמא כוותיה מדאמרו בפ׳ התקבל גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגירושין ולהמניה לשליח מי לא א״ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ופרקי׳ כי אמרי׳ חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרי אלמא לישנא דתלמודא כרב נחמן סלוק. ועוד בפ״ק דחולין אמרי׳ לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו באומר לחבירו צא ותרום או צא ושחוט ואע״ג דההיא סוגיא דרב נחמן היא מ״מ משמע דקבלוה מיניה דהכין הילכתא ועוד דהא דרב שמעיה דגבי זבה ויולדת רהטא כרב נחמן. וכן פר״ת ז״ל אבל מקצת רבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל פיסקין כרב ששת לפי שבתוכן מקצת הגאונים ז״ל משמע דרבנן סבוראי דרב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני וכדרב ששת באיסורי. ואי מההיא דחולין אליבא דרב נחמן איתמרה כלה ועוד דאפי׳ רב ששת לא קאמר חזקה שליח עושה שליחותו בשל תורה אלא בדבר שיש מכשול אבל משלח כשהוא סבור שעושה הלה שליחותו וסומך עליו כדרהטא כלה סוגיין דהכא אבל בדבר שאין בו מכשול אצל המשלח מודה הוא שאין חזקת שליח עושה שליחותו לקולא וההיא דשליח אומר לגרושין אין מכשול אצל המשלח אם לא יתן גט לאשתו וכן באומר לחבירו צא ושחוט סבור השליח שאם לא ישחוט הרי זה מוצא׳ בהמתו שאינה שחוטה ולא יאכל ממנה ואם לא יתרום ימצא הכרי שלו שלם ולא יאכל עד שיעשר. ואם המשלח עולה בדעתו כי שמע אחר ושחט או תרם אין זה מדין השליח וכי תימא והא לגבי גט אם לא יתננו לאשה יש מכשול אצל ייבום כגון שזו האשה ערוה ובא ליבם צרותיה כסבור שנתגרש׳ הערוה י״ל דשליח לי׳ ליה למיחש אלא שלא יכשל על ידו המשלח עצמו. ואי משום הא דרב שמעיה י״ל שלא אמר רב שמעיה ליתן טעם למה סומכה על הכהנים אלא ליישב דברי הרב דבפרק האשה דפסח שני דקאמר שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ המחוסר טבילה ואע״פ שהמקוה לפניו משום דמחוסר מעשה וחיישי׳ דילמא פשע ולא טביל ושוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואע״פ שמחוסר מעשה שהחששא הזאת היא אצל אחרים ולא אצל המשלח וצפי׳ הוצרכו לטעמי׳ של רב שמעיה וכדמייתי׳ עלה הא דרב שמעיה ואע״פ שכל אלו התרוצין עולין כהוגן מ״מ ראוי לחוש לפסקן של גאונים ז״ל שלא לסמוך בשל תורה על חזקת שליח עושה שליחותו לקולא בשל תורה עד שיחזור המשלח ויאמר לו עשיתי שליחותי דבהא ודאי סמיך עליה דקיימא לן עד א׳ נאמן באיסורין ואפי׳ היכא דאתחזק איסורא כדכתיבנא ביבמות בפרק האשה רבה בס״ד:

האי אילן דיתיב היכא אלימא דיתיב ברשות היחיד מה לי למעלה ומה לי למטה רשות היחיד עולה עד לרקיע. פי׳ ואפילו למעלה מי׳ נמי דינא הוא שיהא עירובו עירוב ואפי׳ באילן שאין בו רחב דהא הוא ועירובו במקום אחד הם עומדין ברשות היחיד וקושטא דמילתא נקט דאפי׳ תימא שאין רשות היחיד עולה עד לרקיע מ״מ פטור הוא. וה״ל הוא ועירובו במקום א׳. וא״ת אדרבה תקשי ליה אפי׳ למטה מעשרה היאך עירובו עירוב דהא קא משתמש באילן וכדפרכי׳ לקמן. וי״ל דהשתא ניחא לן טפי למקשי לפום דעתיה דתנא דלא חייש לשמש דאילן והכין אורחא דתלמודא:

נתכוון לשבות היכא אי למעלה הוא ועירובו במקום אחד. פי׳ ואפי׳ למעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב. וא״ת אי בשנתכוון לשבות למעלה תקשי רישא דלמטה מעשרה למה עירוב עירוב שהרי הוא ברשות היחיד למעלה: ועירובו במקום אחר ברשו׳ הרבים או ברשות בכרמלית כיון שהוא למטה מעשר׳ וי״ל דהא לא קשיא דכי היכי דהניחו למעלה מיירי שנתכוון לשבות למעלה ה״נ כשהניחו למטה מיירי שנתכוון לשבות למטה וכי תימא מאן פסקא י״ל דהכין אורחא דתלמודא מסתמא ששביתתו במקום עירובו. ואיפשר דסביר לן דכי קתני מתני׳ למעלה או למטה אתרוויהו מילי קאי בין אמקום שביתתו בין אמקום עירובו:

ואלא דנתכוון לשבות למטה. פי׳ דודאי מתני׳ בהכין מיירי שנתכוון לשבות למט׳ ולפי׳ הניחו למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דמיירי באילן שהוא רחב ד׳ טפחים וה״ל עירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבי׳ דלא מצי שקיל ליה וכשהניחו למטה מעשר׳ עירובו עירוב דהוא ועירובו במקום אחד הוא. יש ספרים שגורסין והא מני ר׳ היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וה״פ דכי קתני למטה מעשרה טפחים לא מציה שקיל ליה בין השמשות דאסור שבות אית ביה חדא דקא משתמש באילן דלמטה מעשרה כרמלית היא כיון דמיירי באילן רחב ד׳ טפחים ואסור להוציא ולהכניס מכרמלית לרשות הרבים:. וגרסא זו ניחא מאד אבל ברוב הספרים גורסין וכן גורס רש״י ז״ל ובתוספת:

והא קא משמש באילן הא מני ר׳ היא וכו׳. וא״ת ובלאו שמוש באילן תקשי לן למטה מעשר׳ טפחים למה עירובו עירוב דהא כרמלית היא ואיכא שבות דרבנן. כבר פרש״י ז״ל דאין הכי נמי דמצי לאקשויי הכי אלא דחד׳ מיניהו נקט פי׳ דהניח ליה טפי לאקשויי משמוש דאילן דאלים פרכיה טפי דאלו מאידך מצי לתרוצי דמיירי שהניחו על גבי האילן כגון בדבלה שמנה דה״ל רשות הרבים שאין כרמלית אלא במקום מסויים ולא דפני הכותל או האילן שברשות הרבים וכדאי׳ בהדיא במס׳ שבת: אי נמי אפי׳ הניחו בחור שבאילן וקסבר דחורי רשות הרבים כרשות הרבים אי נמי בתור שאין בו ד׳ וכרבנן דלית להו חוקקין להשלים ור״י ז״ל פי׳ דהא לא מצי מקשי דהא מצי למימר במתני׳ צאו באילן העומד ברשות הרבים אלא באילן העומד בכרמלית והוא רחב ד׳ דלמטה מעשרה ה״ל רשות היחיד ואסור ולמטה מעשרה כרמלית הוא ומותר כמכרמלית לכרמלית קא שקילי ואין זה מחוור כל הצרך דמ״מ למאי דמוקים לה תלמוד׳ באילן העומד ברשות הרבים שפיר מצי למפרך מלמטה מעשר׳ ואיכא דקשי׳ ליה משום דהניח עירובו באילן מאי שמוש באילן איכ׳ דהא לא אסרו חכמים אלא שלא ישתמש גופו באילן וכדתנן ולא עולין ע״ג אילן אבל ליטול ממנו משא אין בזה איסור דהא דכותה תנן שאין רוכבין על גבי בהמה וא״ה מותר ליטול משא שעליה וכדתנן בפ׳ מי שהחשיך הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניתני׳ הניטלין בשבת. וכ״ש שאין לאסור מפני שנהנה באילן להיות עירובו: עומד שם שאין זה בכלל גזרה דלא עולין באילן ובהדיא אמרי׳ בפרק כירה שמניחין נר ע״ג דקל בשבת. ויש שהיו מתרצים דלעולם מפני שעירובו מונח באילן דכיון שהוא קונה שביתה בהנחה זו לקנות לו שם בית הרי משתמש באילן ואין לדבר הזה טעם כלל שאנו אין לנו איסור אילן אלא מה שהוא דומה לעולים באילן כלומר שגופו משתמש בו. ועוד דהא לקמן אמרי׳ בהדיא דאסור ליטל משם בשבת ואפי׳ לר׳ נטילה גופה אסירא וכדפרש״י ז״ל הכא והנכון בעיני דהכא איסורא משום דזמנין דכי שקיל ליה נותן גופו על האילן והוא משתמש בו ונכון הטעם שאסרו להניח נר ע״ג דקל בי״ט שמא ישתמש באילן כשיטלנו משם והא דפרכי׳ בהדיא והא קא משתמש באילן משום דחזי׳ דתנא לא חיישי כלל. ואע״ג דזמנין דאפי׳ למטה מעשר׳ איפשר דמשתמש באילן ולא עוד אלא דאפי׳ למעלה מעשרה לא אסר אלא מפני שהוא ברשו׳ היחיד ואין עירובו עמו במקום אחד: אבל לשמא יעלה באילן כדי ליטלו לא חייש כלל ולהכי פרכי׳ והא קא משתמש באילן:

והא דקאמר ר׳ כל דבר שהוא משו׳ שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות ק״ל דהא תנן בפ׳ במה מדליקין דספק חשיכא אין מטבילין את הכלים ואין מעשרין את הודאי ואע״ג דבהני ליכא אלא משו׳ שבות ולא התירו אלא לעשר את הדמאי ולהטמין את החמין ולערב עירובי חצרות שהם הקלים שבשבות וליכא למימר דסתמ׳ דהתם דלא כר׳ ופליגא אסתמ׳ דהכא דא״כ הו׳ לן למרמי׳ לשנויי הכי בגמר׳: ועוד דהתם הוה לן למימר דמתני׳ דלא כר׳: והנכון בזה מה שפירש הראב״ד ז״ל שלא התיר ר׳ לעשות מעשה בשבות דרבנן בין השמשות אלא שעל גבי עירוב הקל לדונו כאלו יכול לעשו׳ כן כדי שלא לפסול עירובו בכך ועל הדרך הזה אמרו׳ בגמ׳ בשמעתין ובכל דוכתא דוק ותשכח: ואפי׳ בהא לא התירו כל השבותים דהא לקמן אמרינן אליבא דר׳ גזרה שמא יקטום וכל גזרה איסור׳ דרבנן היא וטעמ׳ דמילתא דכל שבות שהוא קרוב לטעות ולעשות איסור דאוריתא אוסר ר׳ אפי׳ בין השמשות כי היכי דלא נשרי באיסור׳ דאוריתא וכן פי׳ בתוס׳ יש גורסין וכן אמר שמואל יישר אבל רש״י ז״ל כתב דלא גרסי׳ יישר דהא שמואל לאו אשקלא וטריא דהכא אמרה אלא בעלמא והיינו דאמרי ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמ׳ ורב נחמן הוא דאמר להו יישר והעיד להם שכן אמר שמואל כדבריהם: ויש מקיים גרסת הספרים כי רב נחמן מעיד שכיוצא בענין זה אמרו לפני שמואל ואמר להו יישר: אינהו נמי הכין פתרי פי׳ וא״כ מאי מתמה על שמואל ורב נחמן ופרקי׳ דה״ק קבעיתו לה בגמר׳ פי׳ דהא דאמר ליה פתריתו להו באתמהא אמרוה: אלא בניחותא כמי שהדבר טוב בעיניהם שהסכימו לדעתם.

אמר רבא לא שנו דלמעלה מעשר׳ אין עירובו עירוב אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל באילן שהוא בתוך העיר אפי׳ למעלה עירובו עירוב. פי׳ ולא בתוך העיר ממש דוקא אלא ה״ס תוך עיבורה קרי תוך העיר משום דקי״ל לקמן במכילתין דעיבורה של עיר כעיר ותדע דהא לא מוקי׳ לה למתני׳ אלא באילן שהוא חוץ לעיבורה. ותוך העיר דאמרי׳ אינה העיר שהוא דר בה דא״כ למה צריך עירוב הרי יש לו אלפים אמה לכל רוח אלא בעיר אחרת שהיא תוך אלפים אמה של עירו וכדפרש״י ז״ל:

דמתא כמאן דמלי׳ דמיא. פי׳ כמאן דמלי׳ עפרא וכאלו הכל רשות היחיד: וקל הוא שהקלו חכמי׳ לענין עירוב בדבר זה בנחשבי׳ ביה כמאן דמליא וכאלו הוא ועירובו במקו׳ אחד והיה יכול ליטלו אבל ודאי רשות הרבים גמורה היא ואסור ליטלו שאם אין אתה אומר כן אין לך עיר שיש בה ובעבורה רשות הרבים וזה א״א ותדע דהא ירושלם אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים גמורה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכ״ש בעבורה של עיר שאין שם מחיצות: וכן הא דאמר רבא בסמוך שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות שהם חשובות כמוקפות מחיצות וכרשו׳ היחיד עד לרקי׳ אינו אלא לענין הכשר עירוב לדון שהוא ועירובו במקום אחד אבל ודאי אסור הוא ליטלו משום דהא רשות הרבי׳ גמורה היא לדין תורה וכן פרש״י ז״ל וברור הוא. והא דאמרי׳ דמתא כמאן דמליא דמיא פרש״י ז״ל דמתא מתוך שהיא מוקפת מחיצות כמאן דמליא עפרא ע״כ ואף ע״פ שעיבורה של עיר אינו מוקף מחיצות מ״מ כיון דעיבור׳ של עיר כעיר הרי הוא כאלו הוא תוך מחיצותיה וכאלו המחיצות הן דופן עקומה שמתעקיות עד עבורה של עיר.

כיון דאמר רבא הנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות. פי׳ שכל מקו׳ שהו׳ מניח את עירובו יש לו ד׳ אמות שהן חשובות רשו׳ המיוחד לו וכאלו הוא רשות היחיד שהוא מוקף מחיצות: והא דרבא אתמרא לקמן גבי נתגלגל עירובו חוץ לאלפי׳ אמה שאם הוא תוך ד׳ אמות עירובו כאלו לא נתללגל משום דאותן ד׳ אמות חשובות כבית המוקף מחיצות וקי״ל דהנותן עירובו בבי׳ שמקצתו חוץ לאלפים אמה שאע״פ שהניחו בסוף הבית הרי הוא כמונח תוך אלפים אמה ויש לו אלפי׳ אמה לכל רוח:

הכא באילן הנוטע חוץ לד׳ אמות מעיקרו ונתכוון לשבות בעיקרו והנה באילן העומד ברשות הרבים ונופו העליון כפוף ונוטה חוץ לד׳ אמות. והעירוב מונח בסוף הנטייה ונמצא שהוא חוץ לד׳ אמות ממקום שביתתו פרש״י ז״ל ואע״פ שיש לזה ד׳ אמות כדרבא מ״מ אין עירובו עירוב ברשותו וה״ל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ולפי׳ כשהוא למעלה מעשר׳ אין עירובו עירוב כי הוא ברשו׳ הרבי׳ ועירובו ברשו׳ היחיד ולא מצו שקיל ליה וכשהוא למטה מעשרה טפחי׳ עירובו עירוב דכי שקיל מכרמלית הוא דשקיל ליה ומתני׳ ר׳ הוא שלא גזרו בכרמלית כל בין השמשו׳ וא״ת וכיון שהעירוב חוץ לארבע אמות למקו׳ שביתתו היאך עירובו עירוב דהא ה״ל כנתגלגל עירובו חוץ לד׳ אמות שאינו עירוב י״ל דהתם כשהניחו בסוף אלפי׳ אמה אבל הכ׳ מיירי באילן שהוא תוך אלפי׳ אמה שהעירוב הזה עדיין הוא תוך אלפי׳ אמ׳ ממש או תוך ד׳ אמות הסמוכין לאלפים אמה. ונראה מדברי רש״י ז״ל דהא דאמרי׳ שהעירוב חוץ לד׳ אמות מיירי אפי׳ כשהוא מרוחק הרבה ממקום שביתתו דהא אי בעי למשקליה ולאתוי למקום שביתתו בבין השמשות שקונה עירוב דמצי מייתי ליה פחות מד׳ אמות דליכא אלא שבות דרבנן ואליבא דר׳ לא גזרו עליו בין השמשות אבל ר״י ז״ל כת׳ דשבות כזה לא התיר ר׳ מפני שדומה לאיסור תורה וגם הוא קרוב לטעות דמייתי ליה ד׳ אמות ברשות הרבים וכן סובר רש״י ז״ל לקמן בפרקי׳ וכדבעי׳ למימר התם בס״ד. לפי׳ פר״י ז״ל דהכא מיירי שהוא חוץ לד׳ אמות עד פחות מח׳ אמות בלבד דבנטילה אחת מביאו פחות מד׳ אמות ומניחו במקום שביתתו וכן עיקר. וא״ת והיאך יכול להביאו אצלו שהרי הנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות שהם חשובות רשו׳ היחיד י״ל דהא פרישנא לעיל דההיא מדרבנן בעלמא הוא דאמרי׳ רואין. אבל שורת הדין שאינו אלא רשות הרבי׳ כדפרש״י ז״ל. וא״ת וכיון שזה אינו מערב ברגליו אלא בככר זה והוא מתכוון לשבות בעיקבו היאך העירוב הזה קונה לו שביתה בכאן והוא רחוק ממנו ד׳ אמות או יותר דהא ודאי כל שעירובו חוץ למקום שביתתו אינו בדין שיקנה לו שבית׳ במקום זה שמתכוין לשבות ואין לחלק בזה בין שהוא רחוק ממקומו ד׳ אמות או אלף אמה. וי״ל דלפי פי׳ ר״י ז״ל ניחא דכיון שאינו רחוק אלא פחות מד׳ אמות של מקום שביתתו ובנטילה אחת יכול ליטלו אמרי׳ הואיל וכדאמר ר׳ ירמיה לקמן הואיל ויכול לנטותו ולהביאו אצלו ועד כאן לא פליג התם מאן דפליג אלא משום דההיא שרי׳ על ידי הואיל מה שהוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד אי נמי דההיא דמוליכו בראשון ומחשיך עליו שהוא רחוק מעירובו הרבה מאד אבל בכיוצא בזה שפיר איכא למימר הואיל כיון דתרויהו ברשות הרבים אי נמי שאין עירובו אלא בכרמלית שהוא מקום פטור מן התורה: אבל לפירש רש״י ז״ל קשיא. וי״ל דכיון שהאילן אחד הוא האילן עושה אחד מקום שביתתו עם מקום עירובו כיון שיכול להביאו אצלו פחות פחות מד׳ אמות:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר נתנו באילן וכו׳ צריך שתדע שכל המניח את העירוב צריך שיהא העירוב במקום שיהא זה שהניחו או שהונח בשבילו ראוי לאכלו לשם בין השמשות ממקום שהוא מכוין לשבות בו ועל זה אמרו שצריך שיהא הוא וערובו במקום אחד ר״ל שאם נתכוון הוא לשבות ברשות היחיד לא יתן את העירוב ברשות הרבי׳ אף בסמוך לו ואם נתכוון לשבות ברשות הרבים לא יתן את עירובו ברשות היחיד ואם עשה כן אינו עירוב שהרי בין השמשות שהיא שעה שקנין העירוב חל בה אי אפשר לו להוציא העירוב ממקומו למקום שהוא שובת בו אלא בעברה והרי הוא צריך להיות העירוב אצלו ראוי לאכלו באותה שעה במקום שביתתו. ומכל מקום אם נתכוון לשבות ברשות הרבים או ברשות היחיד והניח עירובו בכרמלית הסמוך לו או שנתכוון לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים הרי זה עירוב שהוצאת כרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים אף בשבת עצמה אינה אלא שבות וכל ששבת עצמה אינה אלא שבות בין השמשות מותר במקום מצוה או בשעת הדחק. ומתוך כך אמרו במשנה זו נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב למטה מעשרה הרי זה עירוב. ואילן זה פירושו שרחב ארבעה וכבר ידעת ממסכת שבת שכל שרוחב ארבעה בגובה עשרה הן תל הן חריץ הן היקף מחיצות הוא רשות היחיד אפי׳ היה ברשות הרבים. ושאלו בגמרא על אילן זה דקאי היכא אילימא דקאי ברשות היחיד שהיה שם בסוף אלפים אמה בית שהאילן בתוכו והוא מתכוין לשבות בבית זה אף למעלה מעשרה הוא ועירובו במקום אחד הוא שרשות היחיד עולה (אף) [עד] לרקיע ואין לה שיעור עשרה אלא דקאי ברשות הרבים דנתכון לשבות היכא אם נתכון לשבות באילן עצמו ולמעלה מעשרה גם כן. הרי אף זה הוא ועירובו במקום אחד ומכל מקום יכול היה להקשות לו אם כן היאך אמ׳ למטה מעשרה עירובו עירוב והרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחד. ואף יש ספרים גורסים כן וכן יש שואלין היאך לא הקשה גם כן והא קא משתמש במחובר. ופירשו בו שהיה סבור שאין כאן דין משתמש במחובר לקרקע שהרי מבעוד יום עלה לשם לשבות ואינו צריך לכוף ענפי האילן לנטילת עירובו שהרי במקומו הוא. ופרשוה בשהאילן ברשות הרבים ונתכון לשבות למטה בארץ וכשהניח עירובו למעלה מעשרה נמצא הוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד אבל למטה מעשרה נמצא הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית שכל רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה כרמלית הוא. ואעפ״י שמכל מקום צריך בנטילת עירובו להשתמש במחובר לכוף ענפי האילן או לעלות עליו או לסמוך בו הואיל ואין משתמש במחובר אלא משום שבות כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות שלא להיותו עירוב אלא שמכל מקום אסור לכתחלה ליטלו אם רצה לאכלו והוא שאמ׳ בגמרא (וצריך) [ואסור] ליטלו. והוא הדין שהיה יכול להקשות מכרמלית שהרי משתמש מרשות הרבים לכרמלית אלא שהיה מתרצו כן ונמצא שאף שני שבותים לא גזרו עליהן בין השמשות. ויש מפרשי׳ בענין משתמש באילן שלא על נטילת העירוב היא שהרי אפשר לו ליטלו בלא עליית אילן והרי הוא כבהמה טעונה כלים שבכלים הנטלין נוטלן מעליה כמו שהתבאר בסוף שבת אלא מפני שנתן באילן זה מבעוד יום דבר שצריך לו שיעמוד שם עד השבת ובשבת יטלנו נקרא משתמש באילן מפני אותה עמידה שעומד שם בשבת לדעת שיטלנו בשבת ומדקדקים בה שאם לא היה צריך ליטלו עד אחר השבת לא נקרא משתמש באילן וכן פרשו שמפני שזוכה לו עמידת עירוב זה באילן ר״ל שהוה לו שביתה הוא עושהו משתמש באילן:

וממה שכתבנו אתה למד שכל שכן באילן גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ונתכון לשבות למטה עירובו עירוב שהרי עירובו במקום פטור ועדיין אתה צריך לידע בדין אילן זה שפירשו בו בגמ׳ שיש צדדין שאפי׳ נתן בו עירובו למעלה מעשרה ונתכון הוא לשבות ברשות הרבים עירובו עירוב בשני דרכים והוא שנתכוון לשבות תוך ארבע אמות של מקום עירובו וכל המניח עירוב יש לו ארבע אמות שרואין אותו רשות היחיד עד לרקיע ונמצא זה ועירובו במקום אחד ולא שיהא מותר להורידו משם אף בין השמשות שהרי הוצאה גמורה היא אלא שמקולי עירוב שנו כאן לענין זה שרואין הוא ועירובו במקום אחד וכן מצינו דין זה בצד אחר והוא אם נתן עירובו בעיר אחרת שהיא בסוף אלפים אמה על אילן שהוא ברשות הרבים שבתוכה ולמעלה מעשרה ונתכון הוא לשבות ברשות הרבים למטה בעיקרו של אילן אף ברחוק ארבע אמות ומפני שלענין זה אנו רואין את העיר כאלו היה כולה מלאה ודנין אותה כאלו היא רשות היחיד לענין זה מפני שכל העיר כמלאה עפר והרי הוא כנתכון לשבות למעלה וכן הדין באילן העומד בתוך עבורה של אותה העיר ר״ל בתוך שבעים אמה ושירים שלה ואעפ״י שאם רצה ליטלו אינו יכול כמו שכתבנו רואין אותו התחום כמלא עפר עד מקום העירוב וכאילו הוא עומד למעלה מעשרה עם עירובו וכל זה אינו מעיקר הדין שהרי אף העיר נידונת כרשות הרבים כמו שאמרו [לעיל ו׳:] ירושלם אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים אלא שלא נאמר אלא לענין זה שרואין כאילו היא כך להקל בענין עירוב הם אמרו והם אמרו. ויש חולקין מפני זה שלא לפסוק כרבא ואפי׳ לפנים מן העיבור (נתון) [נדון] כרשות הרבים ומביאים ראיה ממה שגדולי הפוסקי׳ לא הביאוה ומכל מקום רוב מפרשי׳ פסקוה והדברים נראין שלא לדחות דברי רבא בלא טענה ובלא שום חולק וגדולי הפוסקי׳ מנהגם לקצר בכמה מקומות שמא סמכו על מה שכבר אמרו בפרק חלון ביתא כמן דמלי דמיא ואעפ״י שבחצר אמרו לאו כמלי דמי דוקא להיתר טלטול ואף רבא מודה בה אבל להכשר עירוב ודאי בכלם נאמר כמאן דמלי דמיא. ואם כן אילן של משנתנו שהוא שנוי סתם ואף במתכוין לשבות בעיקרו של אילן בתוך ארבע אמות פירושו באילן שנוף אחד שלו נוטה חוץ לארבע אמות של מקום שביתתו והוא מתכוין לשבות ברשות הרבים בתוך ארבע של עקרו שהוא רשות הרבים והעירוב הוא באותו הנוף היוצא מן האילן חוץ לארבע אמות למעלה מעשרה והרי הוא כרשות היחיד והמביאו למקום שביתתו מביאו תחלה מרשות היחיד לרשות הרבים קודם שיכניסנו לארבע אמותיו אבל למטה מעשרה הרי הוא כרמלית ואעפ״י שרחוק יתר מארבע אמות ממקום שביתתו אינו אלא שבות שאפי׳ העבירו כמה אמות בכרמלית אין בו אלא שבות ואפי׳ היה רשות הרבים כגון למטה משלשה מביאו אצלו בפחות מארבע אמות שאין ארבע אמותיו רשות היחיד להחמיר בהוצאה מרשות הרבים לתוכו אלא להקל. ומכל מקום דוקא שהעירוב בתוך אלפים אמה שאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ לאלפים ארבע אמות הוי עירובו חוץ למקומו וכמתגלגל חוץ לתחום שאינו עירוב:

ולענין ביאור שאלו בגמרא על זה מאי למעלה ומאי למטה שהנוף הנוטה חוץ לארבע אמות מתפשט הוא בשוה ואו כלו למעלה מעשרה או כלו למטה מעשרה והיה לו לומר אם אותו נוף גבוה עשרה או נמוך פחות מעשרה שכשהוא אומר למעלה ולמטה נראה שהוא נוף ישר מלמעלה למטה והוא יכול ליתן בו עירובו פעמים למעלה מעשרה פעמים למטה מעשרה. ופרשוה דהדר זקיף ר״ל שבסוף נטייתו עולה סעיף למעלה בגובה ועיקר הנוף בתוך עשרה והנטייה המתישרת בסוף הנוף למעלה יש בה בתוך עשרה למעלה מעשרה. וחזר והקשה והא אי בעי מייתי לה דרך עליו כלומר שיגלגלנו על הנוף עצמו עד למטה מעשרה שהיא כרמלית ויביאנו דרך אותו הנוף תוך ארבע אמותיו והוה לי׳ מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד. ותירצוה שאי אפשר לגלגלה דרך אותו הנוף שבמקום גלגולה שלמטה מעשרה הוא מקום כתוף כגון שהוא גבוה תשעה ונמצא שאי אפשר לו לגלגלה אלא בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ובפחות מעשרה אפי׳ במקום זה יכול להפילה בפחות מארבע שאין ארבע אמותיו רשות היחיד להחמיר. כך נראה לי בפירושו והרבה ראיתי מתבלבלים בענינה ואף למובהקים שבמפרשים ראיתי שפירשו והא מייתי דרך עליו כלומר ואפי׳ היא חוץ לארבע אמות ולמעלה מעשרה הואיל וארבע אמות שלו עולות עד לרקיע הרי מביאו מרשות היחיד לרשות היחיד למעלה מעשרה ואין רשות הרבים בנתים. ותירצה שעיקר הנוף שבין העירוב והגזע נמוך כלפי מקום השביתה המחובר אל הגזע יותר מן הנוף הגבוה היוצא ממנו טפח ונמצא שם גבוה תשעה ורבים מכתפין עליו ועמוד תשעה ברשות הרבים שרבים מכתפין עליו רשות הרבים הוא והזורק מתחלת ארבע לסוף ארבע ונח עליו חייב כמו שהתבאר במסכת שבת. ונמצא אף כשאתה מצייר הבאתו למעלה מעשרה הרי עובר באויר רשות הרבי׳. ועמוד תשעה שהזכרנו פירושו תשעה דוקא שפחות משלשה ארעא סמיכתא היא ודרסי לה רבים משלשה ועד תשעה לאו מדרס דרסי לה מפני גבהה ולאו כתופי מכתפי עלה מפני נמכייתה והרי היא כרמלית. עשרה רשות היחיד היא. תשעה ראויה לכתוף. ונמצא לנדון שלפנינו שאין יכול להעבירו אלא דרך אויר רשות הרבים. וגדולי הרבנים פרשו בכאן שאסור תורה הוא שכל המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אף למעלה מעשרה חייב וכדתנן בהזורק [צו.] היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב. שכך היתה עבודת הלוים. וגדולי הדור מתמיהים בה שאין הושטה אלא בשראש הדבר שמושיטין אותו מונח ברשות היחיד זו וראשו האחד ברשות שניה כקרשי העגלות ואף הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אינו חייב מן התורה שאין הוצאה גמורה אלא עוקר מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים ופרשו בזו שאם אנו רואין העברתה למעלה מעשרה מצד שדנין ארבע אמותיו עולות עד לרקיע אין כאן אלא שבות ושמא תאמר ואם כן אעפ״י שרבים מכתפין עליו מה בכך ואין כאן אלא שבות תדע שכל מרשות היחיד לרשות הרבים דנוהו כשל תורה ואף לדעת ר׳ שהרי לדברי הכל יכול לזרקו למעלה מעשרה לתוך ארבע אמות של שביתה ומכל מקום אם הניח עירובו בעמוד תשעה ונתכון לשבות בסמוך לו אלא שרחוק ארבע אמות או יותר עירובו עירוב הואיל ואין שם שמנה אמות שהרי ארבע אמות שלו ולא נשאר אלא פחות מארבע אמות והבאה ברשות הרבים פחות מארבע אמות מותרת:

ולמדת בפרק משנה זו הרבה דרכים. א׳ נתכון לשבות ברשות הרבים או ברשות היחיד ונתן עירובו בכרמלית שעירובו עירוב. ב׳ נתנו באילן שברשות הרבים ולמטה מעשרה ונתכון לשבות בעיקרו שעירובו עירוב שאף כאן אין לו אלא שבות של משתמש באילן. ג׳ נתנו באילן שברשות הרבים למעלה מעשרה בתוך ארבע אמותיו שאף זה הוא ועירובו במקום אחד וכל שכן אם נתכון לשבות באילן עצמו למעלה מעשרה. ד׳ נתנו באילן זה למעלה מעשרה ואף ברחוק ארבע אמות שהרי מגלגלו דרך הנוף והרי אינו מביאו אצלו דרך רשות הרבים ועירובו עירוב אלא אם כן היה נוף שבין העירוב למקומו גבוה תשעה שנמצא שאינו יכול להוציאו מרשות היחיד אלא דרך רשות הרבים. ה׳ נתנו ברשות הרבי׳ אף ברחוק ארבע אמות שלו ר״ל שאין שם שמנה הרי זה עירוב שהרי ארבע אמותיו שלו הם ולא נשאר לו אלא פחות מארבע אמות וארבע אמות שלו לא עשאום רשות היחיד לגמרי להחמיר עליו אלא להקל אבל בשמנה אמות אינו עירוב ואעפ״י שהבאה פחות פחות מארבע אמות במקום הדחק התירו לענין עירוב שבות הקרוב למלאכה לא התירו וכך כתבוה בתוספות ואף גדולי הדור נסכמים בו אלא שיש חולקין להקל אף בזו. ו׳ נתנו ברשות הרבים שבתוך עיר אחרת או לפנים מעיבורה ונתכון הוא לשבות בתוך העיר או תוך עיבורה אפי׳ רחוק הרבה מן העירוב הרי זה עירוב שכל העיר ועיבורה נחשבין לו כרשות היחיד וכן אפי׳ נתכון לשבות חוץ לעיבורה ובלבד בסמוך לו תוך ד׳ אמות דנין מקום שביתתו כלפנים מן העיבור ולא עוד אלא אפי׳ ברחוק ארבע אמות מצומצמות תחומו שהוא לו כרשות היחיד ועיבורה של עיר שהוא כרשות היחיד נושקים זה את זה והרי הוא כנותנו ברשות היחיד זה ונתכוין לשבות ברשות היחיד שבצדו אחר ולא עוד אלא אף ברחוק שבע אמות הואיל ואין בינו ובין העירוב שמנה אמות וכן כתבוה גדולי הדור מפני שלדעתם לא אמרו עירובה של עיר כעיר אלא להקל בעירוב אבל לא להחמיר לסלקה מדין רשות הרבים לגמרי לראותו כרשות היחיד גמורה לאסור הוצאה ממנו לרשות הרבים שלא להשגיח בהעברת פחות מארבע אמות הא אם נתכון לשבות ברחוק יותר מארבע אמות מן העיבור והניח עירובו ארבע אמות לפנים מן העיבור כתבו בתוספות שאינו עירוב שאם אתה עושה מקום העירוב ומקום שביתתו רשות היחיד הרי רשות הרבים באמצע ואם אתה עושה את העיבור כרשות הרבים כדינו כבר כתבנו שאין מתירין בו הבאת פחות פחות מארבע אמות.

ויש מפרשי׳ בסוגיא זו ר״ל באילן הנוטה חוץ לארבע אמות מאי למעלה ומאי למטה כלומר מה לנו אם הניחו למעלה או למטה אחר שהניחו בחוץ לארבע אמות שלו ותירצה דהדר זקיף כלומר שהרוח מנשבת ומביאה את הנוף לתחומו ועל זה אמר שאם היוצא מן האילן חוץ לארבע אמות הוא פחות מעשרה טפחים הרי הוא ועירובו במקום אחד שהרי יש כח ברוח לזקפו ולהביאו לתוך תחומו שדרך הענפים להיות (רבים) [רכים] בראשיהם עד עשרה טפחים ואם הוא מעשרה ולמעלה אינו עירוב וכן יש מפרשים מהם דרכים אחרים ואלו שכתבנו עיקר.

נתנו בבור אפי׳ עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. אף בזה שאלו בגמרא האי בור דקאי היכא אי דקאי ברשות היחיד והוא מתכוין לשבות בבית שהבור בתוכו פשיטא רשות (הרבים) [היחיד] עולה עד לרקיע ויורדת עד תהום אלא ברשות הרבים דנתכון לשבות היכא אי למעלה ר״ל בקרקע הסמוך לבור שהוא רשות הרבים ור״ל ברחוק יותר מארבע אמות ממנו הרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואם למטה ר״ל בתוך הבור פשיטא והעמידוה בבור העומד בכרמלית והוא מתכוין לשבות למעלה בקרקע הכרמלית ועירובו ברשות היחיד וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ומכל מקום יכול היה להעמידה בבור ברשות הרבים ונתכון לשבות למעלה בקרקע רשות הרבים ובסמוך ד׳ אמות שהרי כל ארבע אמותיו רואין אותן כמוקפות מחיצות אלא שרצה להעמידה כלה על דעת ר׳ או שרצה להעמידה אף בשמקום שביתתו רחוק מעירובו יותר מארבע אמות.

נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפי׳ גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. כשנתכון הוא לשבות ברשות הרבים שהרי העירוב במקום פטור שכל שאין רחבו ארבעה וגבהו משלשה ולמעלה אפי׳ כמה מקום פטור הוא והיה מן הדין להתירה אף במחובר לדעת ר׳ לגמרי אלא שפרשוה בגמרא גזרה שמא יקטום כלומר שהקנה רך ויקטמנו בכונה בשעת נטילת העירוב ואעפ״י שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא התירו שום מלאכה אעפ״י שאין צריכה לגופה שאף שבות הקרוב לבא לידי מלאכה לא התירו וזו היא שהביאה דעת התוספות לאסור נתכון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו ברשות הרבים ברחוק שמנה אמות ממקום שביתתו שהולכה פחות פחות מארבע אמות שבות הקרוב לידי מלאכה הוא ומשם יצא לנו באילן הנוטה חוץ לארבע אמות שדוקא בשאינו נוטה שמנה אמות חוץ למקום שביתתו אלא פחות משמנה אמות שאין צריך להביאו אלא פחות מארבע אמות אבל בנוטה שמנה אמות לא אלא שיש חולקי׳ כמו שכתבנו למעלה. ולקצת גדולי הדור ראיתי שהיו מפרשים אותה בקנה (דלית) וגזרה שמא יקטום במתכוין שנמצא בקטימתו מתקן בקרקע שלו וכל שמתקן בקרקע שלו אעפ״י שאין צריך באותה מלאכה חייב והיו למדין ממנה שבקנה של חברו אפי׳ במחובר הוי עירוב. ואינו נראה שהרי בקנה סתם אמרו. אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ואף הם עצמם חזרו לדון כן ממה שאמרו [לקמן לה.] בנפל עליו גל מבעוד יום אינו עירוב והקשה לימא מתניתי׳ דלא כר׳ והעמידוה דבעיא מרא וחציני ואפי׳ לר׳ בזו אינו עירוב ואעפ״י שאינו צריך למלאכה אלא לעירוב שתחת הגל:

קנה שגזרנו עליו במחובר יתבאר בגמרא דוקא שהוקשה ונעשה כאילן והוא שאמר עליו בעוזרדין ר״ל שהוקשו אבל כל שלא הוקשו הרי הן כירק ואין בהן לא גזרת תשמיש אילן ולא גזרת קטימה שהרי מותר לילך על גבי עשבים בשבת כמו שיתבאר במסכתא זו בפרק תפלין. ויש מפרשי׳ עוזרידין מין של קנים שהן קשות (וגוזרין) [וגורסין] בסוגיא זו התם בעוזרדין לדעת זה גדולי הדור מסכימים שקנים שלנו מאותו המין הם ואף בשלא הוקשו יש לגזור במחובר הן בתשמישן הן בגזרת קטימתן ושלא לישב עליהן הא באותו המין שהן רכות הרבה אין צריך ליזהר לא מגזרת קטימה ולא מגזרת תשמיש במחובר והוא שאמרו [לקמן לד:] ההוא פלמוסא דאתא לנהרדעא (לפום בריתא) אמ׳ רב נחמן פוקו כבישו כבשי באגמא כלומר שידרסו שם מבעוד יום עד שישפילו הקנים ויהיו ראויות למחר לישב עליהן. ומכל מקום יש מפרשי׳ כדי שישתברו שם הראויות להשתבר שלא ישברו אותם בישיבתם הא מכל מקום גזרת תשמיש אין כאן כלל.

נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב. פי׳ בשנתכון הוא לשבות לשם או לרשות היחיד הסמוך לו או אף ברשות הרבים בתוך ארבע אמות שהרי עכשיו הוא ועירובו במקום אחד אלא שנאבד המפתח ואינו יכול ליטלו בלא סתירת אהל. ואף על זו שאלו בגמרא היאך הותרה והעמידוה במגדל העשוי באוריא דליבני שאינו בנין גמור ואעפ״י שלא נאמרה אלא ביום טוב לענין פסק אתה יכול לפרשה אף בשבת (ובתר) [ומשום] שכל שהוא משום שבות וכו׳ (לא והעמידוה) [ולא העמידוה] בגמרא ביום טוב אלא להעמידה כדברי הכל. ואין צורך בכך שהרי כל משנתנו ר׳ היא וכלל הדברים כל שיכול ליטול עירובו בלא איסור מלאכה של תורה עירובו עירוב כמו שיתבאר בגמרא הא במגדל של עץ שאין יכול לסתרו בלא מלאכה של תורה אינו עירוב ואעפ״י שבחבית מלאה גרוגרות אמרו שמותר לשברה מפני אוכלין שבתוכה טעם הדבר מפני שהחבית טפלה למה שבתוכה ונדונית כקלפי אוכלין. ושמא תאמר והרי אף במגדל של עץ או סדור בלבנים וטיט הרי הסתירה קלקול מכל מקום הואיל והמלאכה מן התורה אעפ״י שקלקולו פוטרו לא על שבות זו התירו שאף שבות הקרוב להביא לידי מלאכה לא התירו כמו שבארנו.

ר׳ אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. כלומר שאם אינו מוצא המפתח אבל הוא יודע שהצניעו אלא שאינו זכור היכן הואיל ויודע שלא אבדה עירובו עירוב אבל אם אבד לגמרי ויודע שלא הצניעה אינו עירוב והלכה כתנא קמא שאף באבד כן. ומכל מקום יתבאר בגמ׳ במגדל שאי אפשר לו בלא סתירה שאם נמצא המפתח ביום טוב מותר שאין בו איסור הוצאה ובשבת אם הוא במקום שאפשר להביאו בלא איסור תורה עירובו עירוב ואם לאו אינו עירוב.

נתגלגל עירובו חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב. ופרשוה בגמרא בחוץ לארבע אמות למדידת אלפים אמה שהרי אינו יכול לאכלו שם בין השמשות שהרי יש מביתו עד מקום העירוב יותר מאלפים אמה ואפי׳ היה יכול להביאו בפחות מארבע ומכל מקום אין עירובו בתחום שביתה הא נתגלגל חוץ לתחום בתוך ארבע אמות עירובו עירוב שהנותן עירוב יש לו ארבע אמות וכן הלכה אלא שגדולי המחברים כתבו בזו ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום שתי אמות מבעוד יום אינו עירוב ונראה שפסקו כר׳ אליעזר שאמ׳ בפ׳ מי שהוציאוהו ארבע אמות של אדם הוא באמצען ונמצא שאין לו אלא שתי אמות לכל רוח והוא תמה היאך לא פסקו כרבנן שסוברין שיש לו ארבע אמות לכל רוח או כר׳ יהודא שנותן לו מיהא ארבע אמות לכל רוח שירצה ובזו אנן סהדי שהוא [בוררם] לו למקום שנתגלגל העירוב לשם אלא שגדולי הדור דחקוה בשבירר לו תחלה ואינו נראה שאם כן אף בפחות משתי אמות כן ובזו בפי׳ אמ׳ רבא חוץ לארבע אמות ואעפ״י שהיוצא חוץ לתחום אפי׳ אמה אחת לא יכנס התם הוא שזה נתכון לשבות בעיר והעיר עולה לו בארבע אמות וכשהוא חוץ לתחום ארבע אמות אבל זה הואיל ועירב ודאי ונתכון לשבות במקום עירובו וראוי ליתן לו במקום עירובו ובו ארבע אמות לבד אלפים של עיקר בהרי במקום עירובו שם הוא ביתו.

נפל עליו גל מבעוד יום אינו עירוב. ופרשוה בגמרא כשיש איסור תורה בנטילת הגל כגון שצריך זה למרי וחציני וכגון שנפל עליו כותל שאעפ״י שאף זה אינו מלאכה גמורה כמו שביארנו. קרוב למלאכה הוא ובזו לא התירו אבל אם אינו צריך (בפנו) [בפינוי] אלא לטלטול בעלמא עירובו עירוב כר׳ על הדרך שביארנו.

נשרף מבעוד יום או שהיה של תרומה ונטמאת. והרי שתרומה טמאה אינה ראויה לשום אדם ולשריפה קיימא. מבעוד יום אינו עירוב הא משחשיכה הרי זה עירוב. שכבר נקנית השביתה לשם בין השמשות ואין חוששין לאבדה שאחר כך שהרי בעיר אילו לא היה לו מה יאכל לא הפסיד אלפים אמותיו ואף זה במקום עירובו קנה ביתו בין השמשות ואין חוששין לשום דבר שאירע לו אחר כן. וכן הלכה:

ספק כלומר שאינו יודע אם אבד מבעוד יום אם משחשכה הרי נולד לו ספק אם קנה לו עירוב ושתהא ביתו לשם למדוד לו אלפים אמה לכל רוח או אם אינו עירוב וששביתתו בביתו ומחמת ספק זה אין לו לילך אלא אלפים אמה שמביתו למקום העירוב שתחום זה אינו נפקע אם שיהא עירוב אם שלא יהא עירוב ונמצא זה חמר גמל שהחמור אדם מנהיגו לפניו (ומכישו) [ומושכו] לאחוריו והגמל אדם מנהיגו מאחריו ומושך באפסר לפניו ונמצא הוא באמצע שאינו יכול לזוז מבין שניהם כך הוא זה שאינו יכול לילך אלא באותם אלפים כלל. ואין הלכה כן אלא כר׳ יוסי ור׳ שמעון שאמרו ספק עירוב כשר ודנין שביתתו ממקום העירוב ולא בכל ספק עירוב כן כמו שיתבאר בגמרא אבל בזה מיהא עירובו עירוב:

מכלל הדברים למדת שמשנתנו כר׳ ושהלכה כמותו. וכן למדת שאעפ״י שאמ׳ ר׳ כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לא להתיר שבות לכתחלה כגון לעלות באילן ולרכוב על גבי בהמה ודומיהם שהרי ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים וכן אין מניחין עירובי תחומין בין השמשות וכמו [שאמרו בשבת לד.] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עירבתם וכו׳ ואמרו שם הא ספק חשיכה לא והעמידוה בעירובי תחומי׳ דמקנא ביתא הוא ואסור ולא נחלק בה ר׳ שלא התיר אלא בשהניח העירוב מקודם שאעפ״י שהוא צריך בהכשרו לשבות קנה לו אבל לבטל שבות לכתחלה לא ואם כן עירב בין השמשות אין עירובו עירוב ומה שאמרו בפרק הדר [עו.] אמרו לאחד צא וערב עלינו לאחד עירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות (ואחד) [ולאחד] עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב. פירושה בעירובי חצרות אבל בתחומין זה שעירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות קנה עירוב שזהו ספק עירוב אבל זה שעירב בין השמשות אינו עירוב. וגדולי המחברי׳ כתבו בזה (ששניהם) [שבשניהם] קנו עירוב ופרשו זו של ספק חשיכה לכתחלה כלומר שלא לערב לכתחלה אבל אם עירב הרי זה עירוב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה הכא באילן כו' דכיון דעוקרו מכרמלית שוב כו' עכ"ל כתב מהרש"ל והאי שינויא מתיישב לפי המסקנא דמוקי לקמן ברבים מכתפין כו' הוי ר"ה עכ"ל ונראה דאין צורך דודאי הנטייה הוי ר"ה דרבים מכתפין על הנטייה כמ"ש התוס' אבל בזקיפה דאין רבים מכתפין ומש"ה בלמעלה מי' הוי רה"י ובלמטה מי' זקיפה גופיה הוי כרמלית וזה ברור ודו"ק:

בגמ' אינהו נמי קא פתרי בה פי' המקשה פריך מה אמרו ליה ושאלו אותו אם פתרו בה ודקדקו בה כולי האי והא אינהו נמי קא פתרו בה ודקדקו בה הכי כדלעיל דקאמר האי אילן דקאי היכא וכו' ולמה (לא) היה להם לתלמידי דשמואל ורב לדקדק כל כך ומתרץ אלא הכי קאמרי ליה קבעיתו לה בגמרא וכו':

שם הכא באילן הנוטה חוץ לד' אמות וכו'. עיין לקמן בתוס' (עירובין דף ל"ד ע"ב) ד"ה אי למעלה וכו':

גמרא אינהו נמי הכי קא פתרי בה אלא קבעיתו ליה כו' אמר שמואל יישר הכא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה באילן שנופו כו' שהוא סוף התחום נמחק. ונ"ב בס"א אינו ואי גרסי' ליה לא קאי על עיקר האילן אלא על נטיית הנוף ודו"ק:

תוס' בד"ה מה לי כו' מקום א' הוא הס"ד ואח"כ מה"ד רה"י כו':

בא"ד וכן לנותן שם עירובו. נ"ב לקמן בפרק כיצד מעברין (עירובין דף ס':)

בד"ה הכא באילן כו' דכיון כו' דעוקרו מכרמלית כו'. נ"ב והאי שינוייא אינו מתיישב לפי המסקנא דמוקי לקמן ברבים מכתפין עליו אם כן למטה מעשרה הוי ר"ה ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא והא קמשתמש באילן. רש"י ותוס' נדחקו מדוע ל"פ והא קמייתי מכרמלית לר"ה. ולע"ד י"ל משום דהמ"ל דאיירי דאינו רחב ד' ולמעלה מי' היינו משום דמסתמא רחב ד' דסובר כר"י דלקמן דכל למעלה מי' בעינן עירוב ע"ג מקום ארבעה ומילתא פסיקא נקט. ועי' מש"כ באהלות ריש פרק ג' כה"ג. ועוד י"ל דלמטה מעשרה יש לפרש היינו תשעה ורבים מכתפים עליו וכדמסיק לקמן (בריש דף הסמוך) וכמו שפירש רש"י לקמן (לד) גבי מגדל בל"א ובתוס' ד"ה או בראש שם [וכ"ש דא"ש טפי לדעת הרא"ש שהבאתי בשבת ח' ב' דמט' ועד י' הוה רה"ר] :

רש"י ד"ה אבל באילן כו' כגון שהיה עיר כו'. נ"ב דהנותן עירובו בעבורה של עיר לא עשה ולא כלום כדתנן לקמן (ד"ס):

תוס' סד״ה הכא.דכיון דעוקרו מכרמלית כו'. נ״ב משמע ליה לר"י דמיירי למעלה משלשה. ולא מסתבר דא"ה ה"ל לפלוגי בין[ למעלה מעשרה ולמטה מעשרה אלא למעלה מעשרה או למעלה משלשה. אבל למטה מעשרה כל האויר של עשרה בכלל אפי' פחות מג' וכל פחות מג' כארעא סמיכתא דמי. משו״ה הוכרח רש"י לפרש דמצי לאתויי פחות פחות מד"א לאשמועינן רבותא אפי׳ רחוק טובא מדלא מפליג בלמטה בין רחוק לקרוב:

תוס' ד"ה הכא באילן שנוטה וכו' דכיון דעוקרו מכרמלית עי' סוכה דף מג. תוספות ד"ה ויעבירנו:

ולא לעביד עם הארץ איסורא רבא. התוס' חילקו דשאני ההיא דשבת גבי הדביק פת בתנור לפי שפשע וכו' וכ"כ בשבת עלה דההיא דף ד'. ושם כתבו דההיא דמי שחציו עבד הוי מצוה רבה וכו' ע"ש ולפ"ז כתב מרן בב"י א"ח סי' ש"ו דפליגי על תשו' הרשב"א בשמע שהמיר' בתו דאסר לדחות שבת עש"ב ובש"ע שם התיר כדמוכח מהתוספות ע"ש:
ודע שאני בעניי בס' הקטן ראש דוד פ' לך לך דף י"ב ע"ג ודף י"ג ריש ע"א כתבתי ההיתר בשם הרשב"א והוא אגב שיטפא דהרשב"א אסר וצ"ל בדף י"ב ודמי למה שהוכיח מרן מהתוס' ופסקו בש"ע כצ"ל ודף י"ג צ"ל כמ"ש מרן דמחלל שבת להציל כצ"ל:

איסורא קלילא. שלא מן המוקף: איסורא רבה. לאכול טבלים: מתני' למעלה מעשרה טפחים כו'. מפרש בגמרא: נתנו בבור כו'. מפרש בגמרא: גמ' אי דנתכוון. לקנות שביתתו על אילן: הוא ועירובו במקום אחד. ואפילו למעלה מי' עירובו עירוב: אלא דנתכוון לשבות למטה. תירוצא הוא הילכך למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דבמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות לא מצי שקיל דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים לא הוה עירובו עירוב וכגון דאילן רחב ד' והוי למעלה מי' דידיה רשות היחיד למטה מי' עירובו עירוב ואע''ג דלמטה מי' כרמלית הוא דכל ג' עד ט' ברוחב ד' כרמלית היא כדאמרן ביציאות השבת (שבת דף ח.) וקא מייתי ליה מכרמלית לרה''ר הא מוקמי לה כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: והא משתמש באילן. כי שקיל ליה ואמאי עירובו עירוב אפילו למטה מעשרה והא לא מצי שקיל ליה דשימוש אילן שבות הוא כדתנן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות לא עולין באילן והוא הדין דמצי למיפרך והא קא מייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא כיון דהא שבות והא שבות חדא מינייהו נקט: בין השמשות. שהיה שעת קניית עירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה ותו לא איכפת לן. לא גזרו עליו בין השמשות דכיון דבין השמשות ספיקא הוא ושבות דרבנן הוא לא גזור ולקמן (לג.) מפרש מאי רבי ומאי רבנן: עיבורה של עיר. כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר קרי עיבורה של עיר בפרק כיצד מעברין (לקמן דף נז.): אבל באילן העומד בתוך עיבורה של עיר. כגון שהיה עיר בתוך אלפים אמה של עירו והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר: אפי' למעלה מעשרה. והוא נתכוון לשבות למטה עירובו עירוב: דמתא. מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מעשרה ואע''ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל דהא אילן רשות היחיד ותחתיו רשות הרבים. חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב: כיון דאמר רבא הנותן את עירובו וכו'. לקמן בהאי פירקא (דף לה.) גבי נתגלגל חוץ לתחום דקתני מתניתין אינו עירוב ואמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לתחום ארבע אמות אבל תוך ארבע אמות הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות כלומר ארבע אמות שסביביו הוו ליה כמוקפות מחיצות וכי היכי דהנותן את עירובו בבית שמקצתו בתחום ומקצתו חוץ לתחום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה דהוי כל הבית כאילו הוא בתוך תחומו כדאמרינן לקמן בכיצד מעברין (דף סא.) אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה כו' הא נמי כל ארבע אמות הוו להו כבית ומצי לאיתויי מחוץ לתחום בתוך התחום אלמא לרבא כרשות היחיד הן לו: ורשות היחיד עולה עד לרקיע. ואפילו נתנו למעלה מעשרה הוא ועירובו ברשות היחיד הן ונהי דלא רשות היחיד ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא: באילן. שנופו נוטה חוץ לארבע אמות שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד' אמות:

ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. והא דמסיק פ''ק דשבת (דף ד.) גבי הדביק פת בתנור דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך הכא שאני שהוא גורם לו לעבור שהוא אומר לו לקוט וסבור שעשרן ומיהו קשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמר אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות בכל השנה ופסח ומחוסר כפורים בערבי פסחים בלבד שטובל ואוכל פסחו לערב וקעברי כהני אעשה דהשלמה שאין בו כרת כדי שיקיים זה מצות עשה שיש בו כרת וכן אמר הכא בפרק בתרא (דף קג:) דכהן דעלתה לו יבלת חברו חותכו לו בשיניו כדי שיעשה עבודתו ואף ע''ג דאי לאו עבודתו היה אסור והתם לא שרינן רדיית הפת שהיא מדרבנן ואומר ר''י שיש לחלק בההיא דהדביק לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה ואע''ג דהוי שוגג איבעי ליה לאסוקי אדעתיה אבל בהנך דלא פשע מידי שרי והא דשרי (גיטין דף לח:) בחציה שפחה וחציה בת חורין לשחררה כשנהגו בה מנהג הפקר אע''ג שעובר בעשה לא דמי פריצות דידהו למדביק פת בתנור שאותו לא היה אנוס כלל אבל שפחה האסורה לעבדים ולבני חורין והיא להוטה אחר זנות אי אפשר שלא תכשיל בני אדם ודמו לאונסין ועוד דהוה ליה כמצוה דרבים כדמשני (שם:) גבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה מצוה דרבים שאני: מה לי למעלה מה לי למטה. השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דאתי כרבי הוי מצי לאקשויי דבין למעלה ובין למטה לא יהיה עירוב משום דמשתמש באילן אלא דפריך כיון דלמטה הוי עירוב ולא איכפת לן במה שמשתמש באילן למעלה נמי ליהוי עירוב דהוא ועירובו במקום אחד הוא: דרה''י עולה עד לרקיע. לא הוי צריך להאי טעמא דרשות היחיד עולה עד לרקיע דאי נמי הוי מקום פטור הוא ועירובו במקום אחד אלא האמת אומר: הא קמשתמש באילן. פירש רש''י דהוא הדין דהוה מצי למיפרך והא קמייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא חדא מב' פירכי נקט ומהר''י מפרש דהוי מצי לשנויי דקאי בכרמלית: והא אמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות. לכל רוח כאילו מוקפת מחיצה וכיון דחשבינן עיבורה של עיר כמאן דמליא אע''פ שהוא רשות הרבים לפי שהוא כמוקף לבני העיר שהוא חשוב בכלל העיר כד' אמות לענין תחום שבת וכן לנותן שם עירובו (לקמן דף ס:) גם חוץ לעיבורו של עיר יש לו ארבע אמות במקום שביתתו בלא חשבון אלפים אמה יחשב נמי כמאן דמליא: הכא באילן שנוטה חוץ לד' אמות. פירש רש''י הלכך למטה .. מעשרה עירובו עירוב דמצי לאתויי פחות פחות מארבע אמות עד תוך ארבע אמותיו ולא הוצרך לפרש כן אלא משום שרוצה להכשיר אפילו הניחו ברחוק הרבה מארבע אמותיו דאם לא היה נוטה אלא שלש אמות או שתי אמות חוץ לארבע אמותיו יכול להביאו בבת אחת ומהר''י מפרש דאפילו במופלג טובא יכול להוליכו בבת אחת עד מקום שביתתו דכיון דעוקרו מכרמלית שוב אינו מתחייב בהנחתו אלא משום שבות: