עירובין לב ע"א

בְּשֶׁל סוֹפְרִים חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר הוּתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד
וְהָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ וְהָא חָדָשׁ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא וְקָתָנֵי הָרְחוֹקִים מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ לָאו מִשּׁוּם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ
וְרַב נַחְמָן הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב נַחְמָן מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּקָתָנֵי טַעְמָא לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ בֵּית דִּין הוּא דְּלָא מִתְעַצְּלִין בּוֹ הָא שְׁלִיחַ מִתְעַצֵּל בּוֹ
וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לָךְ בֵּית דִּין עַד פַּלְגֵיהּ דְּיוֹמָא שָׁלִיחַ כּוּלֵּי יוֹמָא
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ לֵידָה אוֹ זִיבָה מְבִיאָה מָעוֹת וְנוֹתֶנֶת בַּשּׁוֹפָר וְטוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ
וְרַב נַחְמָן הָתָם כִּדְרַב שְׁמַעְיָה דְּאָמַר רַב שְׁמַעְיָה חֲזָקָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל מָעוֹת שֶׁבַּשּׁוֹפָר
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ צֵא וְלַקֵּט לְךָ תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי וּמְעַשְּׂרָן וַדַּאי מַלֵּא לְךָ כַּלְכַּלָּה זֹה תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי וּמְעַשְּׂרָן דְּמַאי
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ אֲבָל בְּחָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רַבִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ אֲבָל בְּחָבֵר אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר לְפִי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף
אָמַר רַבִּי נִרְאִין דְּבָרַי מִדִּבְרֵי אַבָּא מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְלֹא יַאֲכִילוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר נֶחְשְׁדוּ וּמָר סָבַר לֹא נֶחְשְׁדוּ אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ
וְרַב נַחְמָן הָתָם כִּדְרַב חֲנִינָא חוֹזָאָה דְּאָמַר רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה חֲזָקָה הוּא עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן מִתַּחַת יָדוֹ
אָמַר מָר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ אֲבָל בְּחָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רַבִּי
הַאי עַם הָאָרֶץ דְּקָאָמַר לֵיהּ לְמַאן אִילֵימָא דְּקָאָמַר לְעַם הָאָרֶץ חַבְרֵיהּ מְעַשְּׂרָן דְּמַאי מִי צָיֵית אֶלָּא בְּעַם הָאָרֶץ דְּקָאָמַר לֵיהּ לְחָבֵר אֵימָא סֵיפָא נִרְאִין דְּבָרַי מִדִּבְרֵי אַבָּא מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְאַל יַאֲכִילוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִין עַמֵּי הָאָרֶץ מַאי בָּעֵי הָתָם
אָמַר רָבִינָא רֵישָׁא בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר סֵיפָא בְּחָבֵר שֶׁאָמַר לְעַם הָאָרֶץ וְחָבֵר אַחֵר שׁוֹמְעוֹ רַבִּי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

בשל סופרים - כגון עירובי תחומין - סומכין על "חזקה שליח עושה שליחותו", כיון שאף אם לא יעשה שליחותו, לא חמיר איסורו.

ורב ששת אמר: אחד זה [של תורה] ואחד זה [דברי סופרים] - סומכין על חזקה שליח עושה שליחותו.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה דאף בשל תורה סומכין?

דתנן: משקרב העומר - ממחרת יום ראשון של פסח - הותר החדש [התבואה החדשה, שהשרישה אחר הבאת קרבן העומר בשנה שעברה, וניתרת עתה באכילה על ידי הקרבת העומר] מיד עם הבאתו לקרבן.

והרחוקים מן המקדש, שאינם יודעין אם קרב כבר העומר - מותרים בחדש רק החל מחצות היום - של מחרת הפסח - ואילך, שאז סמכינן על הכהנים [שהן שלוחינו להקרבת העומר], דעבדי שליחותייהו ומקרבי ליה לעומר [עד חצות היום. תוספות].

והשתא מוכחינן: והא חדש, מדאורייתא הוא דאסור, וקתני: הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך.

מאי לאו, דטעמא הוא משום דסמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו ^[57].

ורב נחמן - דפליג - אמר לך: התם, כדקתני טעמא במשנה במנחות: "לפי שיודעין הרחוקין שאין בית דין של כהנים, האחראי על העבודה במקדש, מתעצלים בו", וסומכין על בית הדין, ולא על שליח בעלמא.

ואיכא דאמרי: אמר רב נחמן מנא אמינא לה שבשל תורה לא סמכינן אחזקה דשליח: מדקתני - גבי חדש - טעמא במתניתין: לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו.

ודייקינן: בית דין הוא דלא מתעצלין בו.

הא שליח - חיישינן דילמא מתעצל בו, ואינו עושה שליחותו.

ורב ששת אמר לך: הא דבעינן גבי חדש טעמא "שאין בית דין מתעצלין בו", הוא משום דבית דין - עד פלגיה דיומא מקריבין, ואין מתעצלין ומאחרין אותו.

הא שליח בעלמא, מתעצל בו, ומחכה עד שיכלה כולי יומא, אבל לא יעבור עליו היום, עד שישמור הבטחתו.

תו אמר רב ששת: מנא אמינא לה, דאף בשל תורה סמכינן אחזקה?

דתניא:

א. יולדת צריכה שתביא קרבן במלאת ימי טהרה שלה, המתירה לאכול בקדשים.

וקרבנה: כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם עניה היא, מביאה שתי תורים או שני בני יונה [והוא נקרא: קן], אחד לעולה ואחד לחטאת.

ב. הזבה, צריכה שתביא אחר שטהרה מטומאתה, שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, ומותרת לאכול בקדשים.

ג. ארון בצורת שופר היה במקדש, וכתוב עליו "קינין", ששם נותנין - אלו שנתחייבו קינין - מעות [והיו מציינין שם בעליהן עליהן, ריטב"א], כדי שיקנו הכהנים בהם קינין, ויקריבום לשם בעליהם.

האשה שיש עליה חיוב להביא קרבן לידה או קרבן זיבה - מביאה מעות, ונותנת בשופר, וסומכת על הכהנים שיקריבו בהן קינין בו ביום.

וטובלת [טבילה נוספת לקדשים, מלבד הטבילה המטהרתה מטומאתה], ואוכלת בקדשים לערב, שעד הערב ודאי הקריבו הכהנים את קינה.

מאי טעמא יכולה האשה לסמוך על הכהנים?

לאו, משום דאמרינן "חזקה, שליח [הכהנים] עושה שליחותו".

הרי חזינן, דסמכינן על הך חזקה אפילו בשל תורה! ^[58]

ורב נחמן אמר לך: מהכא ליכא לאוכוחי דסמכינן אחזקה בשליח דעלמא.

דהתם טעמא כדרב שמעיה:

דאמר רב שמעיה: חזקה, אין בית דין של כהנים עומדים משם, עד שיכלו כל מעות שבשופר. ונמצא, דעל בית דין הוא דסמכינן, אבל על שליח בעלמא לא סמכינן.

תו אמר רב ששת: מנא אמינא לה דאף בשל תורה סומכים על החזקה ששליח עושה שליחותו?

דתניא: האומר לחבירו: צא ולקט לך תאנים מתאנתי, ולא קבע לו מידה כמה נותן לו - הרי זה הלוקט אוכל מהן עראי בלא לעשר, שהרי לא הוקבעו עדיין למעשרות, ומותרת אכילת עראי מהן.

ואם בא לאכול מהם אכילת קבע [שאסור לאכול אף קודם שהוקבעו למעשר] - מעשרן בתורת ודאי, שאין כאן ספק לומר שמא הפריש בעל הבית עליהן ממקום אחר לאחר שלקטן, כדי להתירן לו, כיון שאין בעל הבית יודע כמה ליקט.

אבל אם אמר לו בעל הבית: מלא לך כלכלה (זה) [זו] תאנים מתאנתי, שידוע לבעל הבית כמה ילקט, איכא למיחש שמא חושש בעל הבית שהלוקט סומך עליו שיתן לו דבר היתר, ומעשר עליהן ממקום אחר.

ולפיכך: אוכל מהן אכילת עראי, בלא מעשר.

ואם בא לאוכלן אכילת קבע, אין צריך לעשרן כודאי, אלא מעשרן רק דמאי.

כלומר: נוהג במעשרותיו כשאר לוקח מעם הארץ, שרק מעשרן מספק, אבל אין נותנן לכהן או ללוי, לפי שאין המעשרות ודאין.

ואין צריך ליתנם מספק ללוי או לעני, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

במה דברים אמורים - שחושש שמא טבל הן - כאשר בעל הבית הוא עם הארץ.

אבל בחבר, הרי זה סומך שודאי מעושרין הן, שעישרן בעל הבית ממקום אחר, ולפיכך: אוכל אפילו אכילת קבע, ואינו צריך לעשר, דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל [אביו של רבי] אומר: במה דברים אמורים - שאינו ודאי טבל - בבעל הבית עם הארץ, שחשוד לעשר ממקום אחר, אף שאינו מן המוקף [הסמוך].

אבל בחבר, ודאי לא עישרן ממקום אחר.

ולפיכך: אינו אוכל קבע עד שיעשר את הפירות בתורת ודאי.

והטעם: לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.

אמר רבי: נראין דברי יותר מדברי אבא.

כי מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. כלומר: מוטב שיעברו החברים על איסור הפרשה שלא מן המוקף כדי להתיר מה שלקחו מהם, ולא יאכילו לעמי הארץ [מפרש לה לקמן] טבלים!

וכיון שכן, תלינן שודאי עשו כן.

והשתא מוכחינן דאפילו בשל תורה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו:

שהרי עד כאן לא פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבי, אם יכול לסמוך על בעל הבית החבר - "שהוא שליח על המעשר, שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן, ואל יאכיל איסור לעם הארץ", רש"י [וראה ריטב"א] - אלא, דמר סבר: נחשדו, כלומר: חייבין הן להפריש שלא מן המוקף.

ומר סבר: לא נחשדו, כלומר: אסור להם להפריש שלא מן המוקף, ולהכי סבר רבן שמעון בן גמליאל דליכא למיסמך אשליח.

אבל כולי עלמא - ואפילו רבן שמעון בן גמליאל, אי לאו שלא נחשדו - סברי, דאמרינן: חזקה שליח עושה שליחותו, וסמכינן עלה אף במעשר של תורה ^[59].

ורב נחמן אמר לך, דמהכא ליכא לאוכוחי אשליח בעלמא:

כי התם, להכי סמכינן אבעל הבית החבר, כדרבי חנינא חוזאה [על שם מקומו].

דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. והואיל ופירי דידיה הוא, עליה דידיה רמי, וחייש ללפני עור לא תתן מכשול.

אבל שליח בעלמא דקביל עליה מחבירו אינו חושש ללפני עור, דאיכא למימר דסבר השליח שהמשלח לא סומך עליו, [רש"י. וראה בריטב"א].

אמר מר: במה דברים אמורים בבעל הבית עם הארץ, אבל בבעל הבית חבר - אוכל הלוקט ואינו צריך לעשר, דברי רבי.

ותמהינן: האי בעל הבית עם הארץ, דקאמר ליה צא ומלא לך - למאן הוא דאמר כן?

אילימא דקאמר - צא ומלא לך - לעם הארץ חבריה, תיקשי, הא קתני רישא "ומעשרן דמאי". ואילו עם הארץ מי ציית לך שאמרת לו לעשר מספק?!

והרי יותר מאמין הוא לעם הארץ חבירו שודאי עישרו, משישמע בקולנו שאומרים לו לעשר.

אלא בעל כרחך דמיירי הכא בבעל הבית עם הארץ, דקאמר ליה לחבר: צא ומלא לך! ואם כן תיקשי: אימא סיפא, דקאמר רבי: נראין דברי מדברי אבא, דמוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ואל יאכילו "לעמי הארץ" טבלין.

וכיון דאמרת שהלוקט חבר הוא - "עמי הארץ", מאי בעי התם?!

אמר מתרץ רבינא: רישא דברייתא, כלומר, הא דקתני: במה דברים אמורים - שצריך לעשרן דמאי - "בעם הארץ", היינו בעם הארץ שאמר לחבר צא ומלא כלכלה זו, שספק הוא אם עישרן עם הארץ או לא.

סיפא דברייתא, כלומר: הא דקתני אבל "בחבר" אוכל ואינו צריך לעשר, ומשום דודאי עישרן החבר, ואף שאינו מן המוקף, שלא להכשיל את הלוקט - מיירי בחבר שאמר לעם הארץ: מלא כלכלה זו! שאנו תולין שודאי עישרן החבר כדי שלא להכשיל את הלוקט שהוא עם הארץ. וכדאמר רבי: ואל יאכלו "עמי הארץ" טבלים.

אלא, שאין אנו דנים על עם הארץ עצמו שאין צריך לעשר, אלא מיירי בחבר אחר שומעו לבעל הבית החבר כשהוא אומר לעם הארץ ללקוט, ונתן לו עם הארץ לחבר רשות ללקוט במקומו [ריטב"א],

הערות

^[57] וביארו התוספות: אין לומר דמשום הכא סמכינן אכהנים משום דהוה מצוה דידהו. משום דמה שמקדימין עד חצות אינו משום מצותם, אלא משום שליחות.

^[58] וביארו התוספות: דאין לומר דמשום מצותם שלהם הוא דסמכינן עלייהו. דמה שמקדמין לעשותו בו ביום הוא מטעם שליחותם.

^[59] ואף שמעשר אילן אינו מן התורה. חשיב "של תורה", כיון דעיקר שם מעשר הוה מן התורה, תוספות. ולדעת הרמב"ם מעשר אילן מן התורה הוא, וראה מה שכתבו, הקרן אורה, ובנודע ביהודה קמא אבן העזר סימן ב', בזה.

בשל סופרים (מדברי חכמים) אומרים אנו: חזקה, שליח עושה שליחותו. ואילו רב ששת אמר: אחד זה של תורה ואחד זה של סופרים — חזקה, שליח עושה שליחותו.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הלכתי זו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: משקרב העומר, הותר החדש מיד שאסרה התורה לאכול מן התבואה החדשה של השנה עד שיקריבו את קרבן העומר למחרת היום הראשון של חג הפסח (ויקרא כ״ג:י״ד), ומיד משהוקרב, מותר לאכול מן התבואה החדשה.

והרחוקים מירושלים שאינם יודעים אם הוקרב כבר העומר, מותרים לאכול את החדש מחצות היום ואילך, שעד שעה זו ודאי כבר הוקרב העומר. והא [והרי] איסור חדש דאורייתא [מן התורה] הוא, וקתני [ושנינו]: הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך. לאו [האם לא] משום חזקה שליח עושה שליחותו? שהכהנים שבמקדש שליחי כלל ישראל הם, ומן הסתם עשו את השליחות המוטלת עליהם.

ושואלים: ורב נחמן הסובר כי בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו, מה הוא אומר על ראיה זו? הריהו משיב: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו במפורש מה הטעם] לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו, ודבר המסור בידי בית הדין ודאי ייעשה בזמנו, אבל אין הדין כן בשאר שליחים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] דברים אלה, בנוסח שונה קצת, אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הלכתי זו] שכן קתני טעמא [שנינו שם את הטעם] לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. ונדייק: בית דין הוא שלא מתעצלין בו — הא [הרי] שליח סתם מתעצל בו ואין לסמוך על שליח סתם!

ורב ששת אמר לך: לא כך יש לדייק אלא בית דין עד פלגיה דיומא [חצי היום] ודאי עשה שליחותו, ואילו שליח סתם אינו מזדרז כל כך, ואין אומרים שודאי עשה שליחותו אלא לכולי יומא [כל היום כולו] שהרי מצוות הקרבת העומר כל היום היא.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את דעתי זו] — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האשה שיש עליה חובה להביא קרבן לידה או קרבן טהרה מזיבה (ויקרא פרקים יב, וטו) מביאה מעות ונותנת בשופר (בקופה המתאימה במקדש) וטובלת ואוכלת בקדשים לערב. מאי טעמא [מה הטעם] — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו] חזקה היא כי שליח עושה שליחותו וודאי כבר נקנו קינים במעותיה והוקרבו לשמה מבעוד יום.

ושואלים: ורב נחמן מה אומר הוא על כך? התם [שם] יש לומר כדברי רב שמעיה, שאמר רב שמעיה: חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר, ואף כאן איננו סומכים כי אם על בית דין מיוחד לדבר, שעליו ראוי לסמוך ואין מכך ראיה על שליח סתם.

אמר רב ששת ראיה אחרת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו "צא ולקט לך תאנים מתאנתי" — אוכל מהן המלקט אכילת ארעי אף בלא לעשרן, וכאשר רוצה לאכול מהן בקביעות מעשרן ודאי, שמן הסתם לא עישר בעל התאנה את התאנים הללו, שהרי לא ידע כמה יטול מהם. ואם אמר לו בעל התאנה: מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי — אוכל מהן ארעי בלא מעשר, ומעשרן אחר כך דמאי, שמא עישר עליו כבר בעל העץ, כיון שהוא יודע כמה תאנים יקח מקבל המתנה, יודע כמה להפריש מעשר.

במה דברים אמורים — כשהיה בעל התאנה עם הארץ, אבל במקרה שהוא חבר (תלמיד חכם או אדם הנזהר בדיני מעשרות) — אוכל המלקט ואינו צריך לעשר אפילו דמאי, שודאי עישר עליהם ממקום אחר, אלו דברי רבי. ואילו אביו רבן שמעון בן גמליאל אומר היפוך הדברים: במה דברים אמורים — בעם הארץ, אבל בחבר — אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים המדקדקים בהלכה לתרום שלא מן המוקף (הסמוך), וכיון שאין התאנים שליקטו סמוכות לשאר התאנים ודאי לא עישר.

אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא הוא רבן שמעון בן גמליאל כי מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו (יגרמו שייאכלו) לעמי הארץ טבלים.

ונדייק: עד כאן לא פליגי [לא שמענו שנחלקו] אלא דמר [שחכם זה, רבי] סבר נחשדו, ומר [וחכם זה] סבר: לא נחשדו. אבל כולי עלמא [הכל] סבורים: חזקה שליח עושה שליחותו שבעל הבית שהוא השליח לענין זה שמוטל עליו לדאוג לכך שלא יאכל אף אחד מטעמו פרי שאיננו מעושר ודאי מעשר.

ורב נחמן אומר על כך, כי התם [שם] יש להבין כדברי רב חנינא חוזאה, שאמר רב חנינא חוזאה: חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן (מעושר) מתחת ידו. ואם כן לא מכח חזקת שליחות אנו סומכים אלא מכוחה של חזקה אחרת — חזקת חבר.

א הברייתא האחרונה מעוררת כמה תמיהות, ומעתה לאחר שנסתיים הדיון בנושא המרכזי, בענין חזקת שליחות, דנים בברייתא לגופה. אמר מר [החכם]: האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים וכו' במה דברים אמורים — בעם הארץ, אבל בחבר — אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי.

ותוהים: האי [אותו] עם הארץ שאמרנו שאמר לחבירו, דקאמר ליה למאן [שאמר לו למי]? אילימא דקאמר [אם תאמר שאמר] לעם הארץ חבריה [חבירו] כיצד יובן ההמשך מעשרן דמאי; מי ציית [האם מציית] עם הארץ לאזהרת חכמים לחשוד בחבירו עם הארץ ואכן יעשרם? אלא ודאי מדובר כאן בעם הארץ דקאמר ליה [שאמר לו] לחבר ללקוט והחבר ודאי יעשרן. אימא סיפא [אמור את סופה של ההלכה] נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלין. ואולם אם כן עמי הארץ מאי בעי התם [מה שייך שם]? הלא לדברינו המצב הוא הפוך שאוכל הפירות הוא חבר, ובעל התאנה הוא עם הארץ!

אמר רבינא: רישא [ההתחלה] מדובר בה בעם הארץ שאמר לחבר, ואילו סיפא [בסוף] בדין השני, מדובר בחבר שאמר לעם הארץ, וחבר אחר שומעו מה שאמר, ובעצם דנים לא במקבל התאנים אלא באותו חבר, אם מציעים לו לאכול מאותן תאנים. ורבי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, with regard to rabbinic laws, we do rely on the presumption that an agent fulfills his agency. And Rav Sheshet disagreed and said: With regard to both this, Torah law, and that, rabbinic law, we rely on the presumption that an agent fulfills his agency.

Rav Sheshet said: From where do I say this? As we learned in a mishna: Once the omer has been offered, the grain from the new crop is immediately permitted. The Torah prohibits eating from the new crop of grain until the omer sacrifice is offered on the second day of Passover (Leviticus 23:14); once the omer is offered, it is immediately permitted to partake of the new grain.

And those far from Jerusalem, who do not know whether or not the omer has already been offered, are permitted to eat from the new crop from midday and on, as the omer must surely have been offered by this time. Isn’t the prohibition to eat from the new crop a Torah law? And nevertheless, it was taught: And those far from Jerusalem are permitted to eat from the new crop from midday and on. Is this not because we may rely on the presumption that an agent fulfills his agency? The priests in the Temple serve as the agents of the entire Jewish people, and it may be assumed that they have performed the mission entrusted to them.

The Gemara asks: And how does Rav Naḥman, who holds that with respect to Torah laws we may not rely on the presumption that an agent fulfills his agency, refute this proof? He can respond as follows: There, the agents may be trusted for the reason that was explicitly taught: Because we know that the court will not be indolent in offering the omer sacrifice; however, the same cannot be said of ordinary agents.

And some say a different version of this response: Rav Naḥman said: From where do I say this principle? As it was taught that the reason is because we know that the court will not be indolent in offering the omer past midday. From this we may infer: It is the court that will not be indolent with regard to missions entrusted to it, but an ordinary agent may indeed be indolent with regard to his mission. Therefore, we cannot rely upon an ordinary agent.

And Rav Sheshet could have said to you that this is not the correct inference; rather, we should infer as follows: It is only the court that is presumed to have executed its mission by midday, even though the mitzva to bring the omer offering lasts all day. However, an ordinary agent, who is not as diligent, is only presumed to have completed his mission by the end of the entire day.

Rav Sheshet said: From where do I say my opinion? As it was taught in a baraita: A woman who is responsible to offer sacrifices following childbirth or after experiencing ziva (Leviticus 12, 15) brings money and puts it in the appropriate collection box in the Temple, immerses in a ritual bath, and she may then eat sacrificial food at nightfall. What is the reason that she is permitted to eat immediately at nightfall? Is it not because we say that there is a presumption that an agent fulfills his agency, and the priests certainly purchased the appropriate sacrifices with her money and offered them during the day?

The Gemara asks: And how does Rav Naḥman counter this proof? There, in the case of a woman who put money in the box, the reason she may rely on agency is in accordance with the statement of Rav Shemaya, as Rav Shemaya said: There is a legal presumption that the court of priests would not leave the Temple until all the money in the collection box has been spent on the purchase of sacrifices. We may rely only on the special court appointed to carry out this task, as it can be trusted. However, no proof may be brought from here with regard to an ordinary agent.

Rav Sheshet said another proof: From where do I say this? As it was taught in a baraita: One who says to another person: Go and gather for yourself figs from my fig tree, if he does not specify the amount that he should take, the gatherer may eat casually from them even without separating tithes. However, if one wishes to eat the figs as a regular, set meal, he must first tithe them as fruit that is known with certainty not to previously be tithed. In this case, it may be assumed that the owner of the fig tree did not separate tithes to exempt these figs, as he did not know how many the gatherer would take. However, if the owner of the fig tree said to him: Fill this basket for yourself with figs from my fig tree, he may eat from them casually without tithing, and before eating them as a regular meal, he must tithe them as demai, produce with regard to which we are unsure if the appropriate tithes have been separated. Since the owner of the tree knows how many figs the gatherer will take, it is possible that he has already separated tithes for these figs.

In what case is this statement said? Where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. But if he is a ḥaver, the gatherer may eat the figs, and he need not tithe them even as demai, as the owner certainly separated tithes for them from other produce; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. His father, Rabban Shimon ben Gamliel, says the opposite: In what case is this statement said? Where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. But if he is a ḥaver, the gatherer may not eat the fruit until he tithes them because ḥaverim, who are meticulous in their observance of halakha, are not suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt. Since the figs that have been picked are not adjacent to the owner’s other figs, he has certainly not separated teruma and tithes on their account.

Rabbi Yehuda HaNasi said: My statement appears to be more correct than Father’s statement: It is better that ḥaverim should be suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt, and they should not feed amei ha’aretz produce that is tevel.

The Gemara infers: The tanna’im disagreed only with regard to the following point: That one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that ḥaverim are suspected of tithing with produce that is not adjacent to the produce it comes to exempt, and one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that they are not suspected of that. But all agree that we may rely on the presumption that an agent fulfills his agency, i.e., that the owner, who is regarded as an agent to tithe his produce so that no one will eat tevel on his account, can be relied upon to separate the tithes.

And Rav Naḥman can respond as follows: There, the owner can be trusted, in accordance with the statement of Rav Ḥanina Ḥoza’a, as Rav Ḥanina Ḥoza’a said: There is a legal presumption with regard to a ḥaver that he does not release anything that is not tithed from his possession. Therefore, we are not relying on a general presumption with regard to agents but on a presumption with regard to ḥaverim.

The previous baraita contained several puzzling elements. Now that the Gemara has completed its primary discussion, namely the presumption that an agent carries out his mission, it turns to a discussion of the baraita itself. The Master said: If one said to his fellow: Go and gather for yourself figs, in what case is this statement said? It is in a case where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. However, if he is a ḥaver, the gatherer may eat the figs, and he need not tithe them; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara asks: This am ha’aretz, who addressed his fellow man, to whom did he speak? If you say that he spoke to his fellow am ha’aretz, if so, how are we to understand the statement that follows: He must tithe them as demai? Would an am ha’aretz comply with the admonition of the Sages to suspect that the produce of his fellow am ha’aretz may not have been tithed? Rather, this must be referring to an am ha’aretz who told a ḥaver to gather figs from his fig tree, and the ḥaver will certainly tithe them. However, say that the latter clause of this baraita: My statement appears to be more correct than Father’s statement, means the following: It is better that ḥaverim should be suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt, and they should not feed amei ha’aretz produce that is tevel. What is the relevance of amei ha’aretz there? According to that explanation, the situation is the opposite. The person eating the figs is a ḥaver, and the owner of the fig tree is an am ha’aretz.

Ravina said: The first clause is referring to an am ha’aretz who spoke to a ḥaver, while the latter clause is referring to a ḥaver who spoke to an am ha’aretz, and a different ḥaver heard him speak, and the discussion relates not to the one gathering the figs but to whether the second ḥaver may partake of the figs if they are offered to him. The Gemara explains the disagreement according to this understanding: Rabbi Yehuda HaNasi

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר פי' שופר האמור כאן היא תיבה שמקבצין לתוכה מעות של קינין כמפורש במסכת שקלים י"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין תקלין עתיקין ולזה נתכוונו במסכת גיטין בפרק הניזקין והא שיפורא דמעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא:

ואקשי' ודלמא האי לא קביל מיניה. ושנינן חזקה שליח עושה שליחותו. וזה כיון שא"ל לקבלו ממנו ונתרצה לקבלו חזקה שקבל כדרב יחיאל האי דרב חסדא ורב יחיאל אהא אתמר דתניא נתנו לפיל או לקוף והוליכו אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו [הרי זה עירוב] ודלמא לא מקביל ליה.

אמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו ומקבלו.

אמר רב נחמן בשל סופרים אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל בשל תורה עד שיתברר שעשה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו.

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן במנחות משקרב העומר מותר בחדש מיד. והרחוקין מחצות היום כו' ופשוטה היא [וכו']. ורב ששת ב"ד אין מתעצלין ושרי מחצות היום אבל גבי שליח כל היום. יתר מזה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו.

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא באשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות לקינה ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת [בקדשים] לערב מאי טעמא לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ודחי רב נחמן ואמר התם כדרב שמעיה דאמר חזקה אין ב"ד עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבשופר.

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים [מתאנתי] אוכל מהן עראי ומעשרין דמאי מלא לך כלכלה זו אוכל מהן עראי ומעשרין ודאי.

בד"א בעם הארץ אבל חבר אוכל ואין צריך לעשר דברי רבי רשבג"א לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום [שלא] מן המוקף. א"ר נוחין דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.

ואל יאכילו לעמי הארץ טבלא. ודייק רב ששת מנה ואו' עד כאן לא פליגי ר' ואבא אלא בנחשדו.

אבל כ"ע חזקה שליח עושה שליחותו. (וכמו) [וכיון] דאמר ליה לקט לי ודאי ליקט ודחי רב נחמן הכי לאו משום דחזקה שליח עושה שליחותו אלא כדרב [חנינא חוזאה] חזקה היא הדבר שאין מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו לפי' א"ר אם החבר אמר לע"ה ודאי עשר עליהן מביתו לפי' אוכל עם הארץ וא"צ לעשר. ואבוה א' [לא] נחשדו חברים לתרום מביתיה (כעלמא) [על מה] שהוא בשדה.

[והא עומר דאורייתא הוא] והתניא הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. איכא למידק מאי ראיה התם לאו משום שליחותא, דאינהו גופייהו מיחייבי להקריב, וכן נמי הא דמייתי מן האשה שיש עליה זיבה או לידה דהכי נמי מחייבה להקריב. ויש לומר דגבי עומר מייתי ראיה מדתנן מותרין מחצות היום ולהלן, דכהנים מחוייבין להקריב כל היום, אבל כדי להתיר את הרחוקים הם מקדימים ומקריבים קודם חצות, ובהא הוא דהוי שלוחים. ובההיא דהאשה שיש עליה זיבה נמי, כי שרי להו לאכול לערב היינו מדין שליח עושה שליחותו, דאי משום דכהן מחייב להקריב היינו למחר וליומא אחרינא.

התם כדרב שמעיה וכו'. ומיהו לא מצי לאותובי לרב ששת מהא כדאותבינן ליה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין, דהתם ברייתא וברייתא לרב ששת קשיא, אבל הכא דרב שמעיה אמורא ודרב שמעיה לרב ששת לית ליה.

עד כאן לא פליגי אלא משום דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכו'. איכא למידק דמכל מקום מאי מייתי מינה רב ששת דהא תרומת תאנים דרבנן היא, דאי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר אמר רחמנא, ובשל סופרים הא אמרינן לעיל דהא אפילו רב נחמן מודה דחזקה שליח עושה שליחותו. יש לומר כיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמי. ומינה שמעינן דלרב נחמן כל דרבנן דאית ליה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמיא, ואין חזקת שליח עושה שליחותו להקל.
ולענין פסק הלכה: רב אלפאסי ורבנו תם ז"ל פסקו כרב נחמן, ויש להם על מה שיסמוכו מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (גיטין סד, א) גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגרושין וכו', וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי לחומרא לקולא לא אמרינן. אלמא לישנא דגמרא כרב נחמן. וכן בפרק קמא דחולין (יב, א) אמרינן לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו, והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום, ואע"ג דרב נחמן הוא דאמר לה, מכל מקום כיון דבעו לה מיניה וקבלוה ש"מ דכן הלכתא. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה, מדקא יהיב טעמא לפי שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. מכל הני משמע דהלכתא כרב נחמן והכין קיימא לן.
ויש מי שרוצה לפסוק כרב ששת, וסומכין על הפוסקים הגאונים ז"ל בכל מקום הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, ודחו ההיא דגיטין ודחולין, משום דאפילו רב ששת לא קאמר אלא כשיש מכשול אצל המשלח אם לא יעשה השליח שליחותו ומשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותיה כדי שלא יכשל המשלח על ידו, אבל בדבר שאין צד מכשול אצל המשלח מצד מניעתו לא אמר רב ששת, דדילמא בכי הא מימנע ולא עביד שליחותיה. וכיון שכן בהנהו אפילו רב ששת מודה, דמימר אמר שליח כי לא אשחוט הרי הוא מוצא בהמתו שאינו שחוטה, וכי לא אתרום הרי הוא מוצא כריו שלם ויודע שאינו תרום, וליחוש שמא אחר ישמע ויתרום, אין זו חשש אצל השליח. וכן בההיא דגיטין כשאינו נותן את הגט גם היא לא תנשא לאחר. ורב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמרה ליתן טעם למה סומכת על הכהנים, אלא ליישב דברי רב דפרק האשה בפסחים (צ, ב) דקאמר שאין שוחטין וזורקין דם פסח על טמא שרץ ואע"ג דמקוה לפניו, משום דמחוסר מעשה וחיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים ואע"ג דמחוסר מעשה, וכדמייתי עלה הא דרב שמעיה. וקשיא לי דהא גבי גט נמי אתי לידי תקלה כי לא עביד שליחותיה, ולענין יבום, וכדתנן (יבמות ב, ב) וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות. ויש לתרץ לפי דבריהם דכיון דלגבי משלח עצמו ליכא תקלה, לתקלת יבם לא חיישינן ולא רמי אדעתיה.

התם כדקתני טעמא שאין ב״ד מתעצלין. פי׳ ושליחות׳ דב״ד שאני. דבדידהו ודאי אמרי׳ דחזקה עושים שליחותם אבל שליח דעלמא לא כן פרש״י ז״ל. והא דלא פרקי׳ דשאני כהנים דזריזין הם משום דהא מילתא שיש להם זמן יותר לעשו׳ ליכא טעמא דלזרזו נפשייהו אי לאו טעמא דחזק׳ שליח עוש׳ שליחותו בעלמ׳. ונותנת בשופר פי׳ מדעתם של כהני משמרה ומסיימת מצותיה שיהא נודע של מי הם כדי שיקריבו כוליה בו ביום:

התם כדרב שמעיא דאמר רב שמעיא וכו׳ ומיהו לא מצי לאותוביה לרב ששת מהא כדאותבי׳ לעיל בחד לישנא מדקתני טעמא לפי שאין ב״ד מתעצלין דהא דרב שמעיא מימרא היא ומימרא לדרב ששת לית ליה. אמר רב ששת מנא אמינא לך וכו׳ עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו פי׳ לאו דוקא שנחשדו בכל מקום ח״ו אלא לומר שנחשדו במקום זה וכדמפרש טעמא לקמן ולישנא קלילא נקט. הא דבנו חזקה שליח עושה שליחותו ואע״ג דהכא ליכא שליחות בכל דכן מקשי׳ שזה החבר שנתן רשות לזה לאכול מפני שעול׳ בדעתו שזה סומך עליו שיעשר לו וכאלו הובטח בדבר טורח לקיים הבטחתו כדי שלא יעשה איסור על סמך שלו כשנעשה לו שליח ממש שעושה שליחותו:

התם בדרב חנינא חוזאה וכו׳ פי׳ דשאני התם דכל חבר רוצה שלא יכשל שום אדם בפירות שלו אבל בשליחות דעלמא שמקבל לחבירו לעשות אפשר דלא עביד שליחותיה. וכיון דלא שני ליה דחבר שני שמעי׳ מינה דלגבי שליח חזקה שליח לא שנא בין חבר לעם הארץ והיינו דפרכי׳ נמי לעיל מההיא כהני׳ שהם בחזקת חברי׳ וחבר אחד שומעו פי׳ ואותו חבר השומע רוצה לאכול מהם מדעת המקבל שניתן לו רשות לאכול או שנתן לו במתנה דליכא משום גזל.

איסור חדש נוהג בכל חמשת המינין עד שיקרב העומר בששה עשר בניסן ואיסור זה נוהג בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ואף לאחר חורבן ומכל מקום בזמן שבית המקדש קיים משקירב העומר הותר החדש בירושלם והרחוקים שאינן יודעים אם קרב עדיין מותרין בו אחר חצות ואעפ״י שבדברי תורה אין סומכין על חזקת שליח והכהנים שלוחי צבור הם במקום בית דין אין לחוש לכך והדבר ידוע שאין בית דין מתעצלים בו עד לאחר חצות ואחר חורבן יום הנף כלו אסור ובגולה שנהגו בשני ימים אסור כל יום שבעה עשר כמו שיתבאר במקומו:

כל הקרבנות אין מקריבין על ידם אלא מדעתם חוץ ממחוסרי כפרה ומחוסרי כפרה הם ארבעה זב וזבה ומצורע ויולדת. ולשון חסרון כפרה הוא שאעפ״י שטהרו מטומאתן וטבלו והעריבו שמשן לא גמרה טהרתן לאכול בקדשי׳ עד שיביאו קרבן למחר ויחזרו ויטבלו שהמחוסר כפורים צריך טבילה לקדש מדברי סופרי׳ כמו שביארנו באחרון של חגיגה. וזב וזבה קרבנן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת והיולדת קרבנה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם אין ידה משגת שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ושלש עשרה שופרות היו במקדש והם תיבות קטנות רחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עשויות כמן שופר כל אחת מיוחדת לענינה ואחת מהן לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת משליך דמיהן לתיבה זו וכתוב עליה קנים:

האשה שיש עליה קרבן לידה או זיבה מביאה מעות ר״ל דמי הקנים ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדש לערב אעפ״י שלא ידעה אם קרב קרבנה אם לאו מפני שחזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופר ויקריבו כנגדן קנים כדי שלא יהיו גרמא להיות הנשים אוכלות בקדשים בחסרון כפרה ואין כאן חזקת שליח אלא חזקת בית דין:

חבר שאמ׳ לו אחד צא ולקוט לך תאנים מתאנתי ולא נתן לו מדה בלקיטתו הרי זה לוקט ואוכל מהן עראי אבל כשהוא בא לאכול מהם בקבע מעשרין ודאי שהדבר ברור שלא עישר עליהם בעל התאנה ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה לקט ואפי׳ היה המשלח חבר. ומה שאמרו למטה רישא בעם הארץ שאמר לו לחבר פי׳ אף בעם הארץ שאמ׳ לו לחבר שיש לומר עליו שמא מתוך שיודע בו שהוא חבר מעשר עליהן לכבודו ואינו חשש לשלא מן המוקף ולמה שאינו יודע כמה אלא שיעשר באומדן אעפ״י כן מעשרן ודאי ואינו חושש לכך וכל שכן בחבר שבודאי אינו מעשר אומדות או שמא פירושא ארישא והוא מה שאמר במה דברים אמורים שמעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לחבר והענין הוא שאם אמ׳ לו אחד מלא לך כלכלה זו אם זה האומר הוא עם הארץ כשבא לאכול קבע מעשר דמאי שמא עישר עליו ממקום אחר שמא לא עישר הא אם זה האומר חבר הן שאמר לחבר הן שאמ׳ לעם הארץ וחבר אחר שומע אוכל מהן חבר זה קבע בלא מעשר חזקתו שהפריש ואעפ״י שאין תורמין ומעשרין המוקף נוח לו בכך כדי לסלק את המכשול ומכל מקום כל שאמר לקוט ואני מפריש ממקום אחר סומך עליו שחזקת שליח עושה שליחותו ואעפ״י שאין חזקת שליח נאמרת בשל תורה להקל ומעשר פירות מן התורה הוא לדעת גדולי המחברים ואף לשטתנו שאינה מן התורה כמו שכתבנו בברכות מכל מקום יש לו עיקר מן התורה. בזו אינו חזקת שליח לבד אלא חזקת חבר שהיא כחזקת בית דין וכמו שאמרו חזקה על חבר שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו:

ולענין פי׳ אתה צריך לפרש כל השמועה בשהלוקט או האוכל מן הנלקט חבר שאם הלוקט עם הארץ אנו אין לנו והוא שאמרו עם הארץ מאי בעי [התם] וענין מעשר דמאי כבר ידעת שענינו הוא שאוכל הוא בעצמו מעשר הראוי ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר שבו האסורה לזרים שהרי המעשר מותר לזרים ונסתלק האסור וחזר לדיני ממונות והרי הוא אומר ללוי אייתי ראיה ושקול כמו שהתבאר במקומו:

סיפא בחבר דקאמר ליה לע"ה וחבר אחר שומעו כו' פי' כשאמר חבר לע"ה סומך עליו אותו חבר ששמע כי בוודאי עישר ואל הי' מאכיל לע"ה טבלים אבל חבר שאמר לחבר אין אותו חבר סומך עליו דהשתא לא יתרום בעה"ב שהוא חבר שלא מן המוקף דהא אינו מאכיל אלא לחבר חבירו ודיודע הוא שחבר חבירו אינו סומך עליו:

בד"ה רב ששת כו' אלא במקום כו' יבא המשלח לידי עבירה כו' ולכך בגט אין כו' עכ"ל ודקאמר התם הני מילי לחומרא אבל לקולא לא היינו בכהאי גוונא דהתם דצא וקדש לי אשה כו' והך דבעל אומר לגירושין כו' דליכא למיחש שיבא המשלח לדבר עבירה אבל היכא דאיכא למיחש שיבא המשלח לדבר עבירה כי הכא אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וק"ל:

גמ' אימא סיפא כו' ולא יאכילו לע"ה טבלים ע"ה מאי בעי כו' ר"ל כיון דרישא איירי בסתם במקבל חבר סיפא נמי איירי בהכי והא דלא תקשי ליה בפשיטות אסיפא גופה ע"ה מי ציית די"ל דליתן מעשר ודאי כדאמר רשב"ג ודאי דציית דלא קאמרינן דלא ציית אלא ברישא גבי דמאי דע"ה חבריה מהימן ליה וק"ל:

רש"י בד"ה מי ציית כו' הא עם הארץ חבריה כו'. נ"ב נראה בעיני דמש"ה פירש הכי ולא ר"ל כפשוטו דלא ציית לך שיאכל בלא מעשר זה אינו נהי דעמי הארצות נחשדו על כך מ"מ איכא הרבה שמעשרין ואדרבה אמרי' בשאר דוכתין רוב ע"ה מעשרין הן ומיעוטן אינן מעשרין ומש"ה הרי לו בדמאי שמפריש והרי הוא לעצמו ומש"ה אמאי לא נימא לו שיעשר דמאי ולא יאכל בלא הפרשה כי קרוב לודאי שישמע אלא משום שיאמר בודאי עישר הכל מקוד' ודו"ק:

תוס' בד"ה רב ששת כו' ושליש אמר לגירושין כו' והאומר לשלוחו צא ושחוט לי צא ותרום לי והלך כו' כצ"ל:

בא"ד דילמא פשע כדרב שמעיה כו'. נ"ב אע"ג שמחוסר כפרה נמי צריך טבילה כבר הקשו התוס' לשם ותירצו משום שאותה טבילה מדרבנן ולא החמירו א"נ מאחר שאותה טבילה אינה צריכה הערב שמש לא חיישי' לפשיעה:

תוס' ד"ה ר"ש. ודר"ש נמי כו' אלא ליישב דברי רב כו'. לכאורה סוף סוף אם איתא לחזקת שליח ל"ל לטעמא דחזקת ב"ד הלא שליח דעלמא נמי. ונ"ל ליישב ע"ד דמתרץ רבא (גיטין כח ב) שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן. ה"נ שמא לא עשה ל"ח. שמא לא יעשה חיישינן (ולפי הטעם שהסביר רש"י שם לא דמי להתם) וכמו דחיישינן שמא לא יטבול. (ועי' מל"מ פ"ד מהל' בכורות) ועוד י"ל דהא גם ר"ש ל"א חזקת שליח אלא בסוף היום כדאמר שליח כולי יומא. וגם הא ר"י פירש דלא אמרינן אלא במקום דאם יסמוך עליו המשלח יבא לידי עבירה. לכן אי לאו חזקת ב"ד לא הוה להו למיסמך לשחוט ולזרוק עליו לבדו בעוד יום. דשמא לערב בהגיע תור אכילת הפסח יבא ויודיענו שלא הקריב עליו קרבנותיו בכדי להצילו מאכילת קדשים בעודו מחוסר כפרה ודו"ק:

תד"ה האומר. ובשבת כו' אמר לא יאמר אדם לחבירו כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה תאנים מתאנתי וכו' כשל תורה. עי' לקמן דף לז ע"ב תוס' ד"ה מאן האי תנא:

גמרא, אמר רב נחמן בשל תורה לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו, עד דחזינן דעביד ודייק לה מדתנן משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים, (מירושלים שאין יודעין אם עדיין קרב העומר) מותרים מחצות היום ואילך, לפי שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בו, (ב"ד הוא דלא מתעצל הא שליח מתעצל).
קשה מנ"ל דלא סמכינן כלל בדאורייתא דלמא חזקה זו אינו בירור גמור רק בדרך רוב, ובחדש דהוי דשיל"מ לא סמכינן עליה להפוסקים דבדבר שיל"מ לא סמכינן אמרובא פריש, ולל"ק [דרב ששת פליג על ר"נ, וסובר דגם בדאורייתא סמכינן אחזקה זו ומביא ראי' מדשרי רחוקים אחר חצות] נכונה הראי' דעדיף חזקה זו מרוב ובדרך אנן סהדי, אבל להיפוך דלא סמכינן כלל על חזקה זו מנ"ל למידק להני פוסקים.
ובזה יש לעיין חולין (דף פו ע"א) מ"ש רישא דשחיטת חש"ו פטור מכיסוי ומ"ש סיפא דחייב ביה משום אותו ואת בנו ועי' בתוס' שם הא י"ל דברישא באמת סמכינן על הרוב, דמעשיהם מקולקלים, אבל בסיפא לענין אותו ואת בנו הוי דבר שיל"מ ולא סמכינן על הרוב. וצע"ג.

בשל סופרים. סמכינן אחזקת שליח דאי נמי לא עביד לא חמיר איסורא כגון עירובי תחומין: הרחוקין. מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר מותרין מחצות היום אלמא סמכינן אכהנים שהן שלוחינו ועבדי שליחותייהו ומקרבי ליה: התם כדתני טעמא כו'. ואבי דינא סמכינן אבל אשליח בעלמא לא: שליח כולי יומא. נטריה ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו: מעות. דמי שתי תורים: ונותנת בשופר. שכתוב עליו קינין ששם נותנין מעות קיני חובה כדתנן בשקלים (פ''ו משנה ה) י''ג שופרות כו': וטובלת. דתנן (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש: ואוכלת בקדשים לערב. אלמא חזקה כהנים עושין שליחותן הואיל והדבר תלוי בהן שהנשים סומכות עליהן שלא יעבור היום עד שיקנו קינין בכל מעות שבאותו שופר ויקריבו כדי שלא יאכלו הנשים קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת: ורב נחמן. אמר לך הא נמי חזקה דבי דינא הוא: צא ולקט לך תאנים מתאנתי. ולא נתן מדה ללקיטתו: אוכל. המלקט מן הנלקטות: עראי. בלא מעשר וכשבא לאכלן קבע מעשרן ודאי מעשרות ודאין תרומה גדולה וכל דיני הפרשה שאין ספק לומר שמא בעל הבית עישר עליהן ממקום אחר דהא לא ידע כמה ליקט: אבל אמר לו מלא לך כלכלה זו. הואיל ונותן זה יודע כמה לוקט יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר ומעשר עליהן ממקום אחר הילכך מלקט זה אוכל מהן עראי בלא מעשר וכשבא לאוכלן קבע אין צריך לעשרן ודאי אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני כשאר לוקח פירות מעם הארץ שמחזיקן בספק מעושרין אף אלו ספק מעושרין הן ותורת דמאי עליהן: בד''א. דספק הן ודמאי מיהא בעי לאפרושי: בעם הארץ. שהנותן עם הארץ הוא ואינו חושש בלפני עור: אבל בחבר. ודאי מעושרין הן ואין צריך לעשרן אפילו דמאי: רשב''ג אומר בד''א. דסגי בדמאי בזמן שהנותן עם הארץ וחשוד לתרום שלא מן המוקף: אבל. היה הנותן חבר לא יאכל קבע הלוקט עד שיעשרם מעשרות ודאי: רבי בנו של רשב''ג הוה: ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים. לקמן מפרש הי ניהו עם הארץ: לא נחשדו. לתרום שלא מן המוקף הא לאו הכי ודאי הוה סמכינן על בעל הבית זה שהוא שליח על כך שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן ואל יאכיל איסור לעם הארץ: מתחת ידו. דהואיל ופירי דידיה הוא עליה דידיה רמי וחייש ללפני עור אבל שליח דקביל עליה מחבירו איכא למימר דמייאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי: מי ציית לך. לעשורי ספק הא עם הארץ חבריה מהימן ליה טפי מינך: רישא דקתני מעשרן דמאי בעם הארץ דקאמר ליה לחבר סיפא כו'. והכי קאמר במה דברים אמורים דלוקט צריך לעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לו לחבר לקט דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעל הבית אי לא אבל בחבר שאמר לעם הארץ לקט כלכלה זו וחבר אחר שמע ממנו אוכל ואינו צריך לעשר דמאי דודאי כיון דנותן חבר ולוקט עם הארץ חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב יחשדו חברים וכו':

רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו. הרב רבינו שמשון מפולירר''א פוסק כרב ששת דבה''ג פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי ולר''ת נראה דהכא הלכה כרב נחמן דבפ' התקבל (גיטין דף סד.) אמר בעל אמר לגירושין ושליש אמר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אין דבר שבערוה פחות משנים ופריך מהא דאמר האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אלמא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני ה''מ לחומרא אבל לקולא לא ובפ''ק דחולין (דף יב.) נמי מסיק לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו והאומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם ואע''ג דהתם רב נחמן קאמר לה מ''מ סליק הש''ס התם הכי וההוא דבעא מיניה קיבלה ועוד דרב שמעיה דבסמוך סבר נמי כרב נחמן דלרב ששת לא היה צריך לחזקת כהנים ואומר ר''י דמכל זה אין ראיה דרב ששת נמי לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליתן גט וההיא דחולין נמי אינו חושש לשחוט ולתרום שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום ודרב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמר כדי ליתן טעם למה סומכין על הכהנים אלא ליישב דברי רב דאמר בפ' האשה (יבמות דף צ:) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על גב דמקוה לפנינו דילמא פשע ולא טביל אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואע''ג דהוי נמי מחוסר מעשה דליכא למיחש דילמא פשע כדרב שמעיה והתם נמי מייתי לה: הרחוקים מותרין. אף על גב דע''כ צריכין להקריב משום מצות העומר מ''מ מייתי ראיה מהא דשרו רחוקין מחצות ואילך אף על גב דיש שהות כל היום אלא שממהרין לפי שיודעין שהרחוקין סומכין עליהן וכן גבי קיני זבה ויולדת אף על גב דמצווין להקריב באותו יום מיהא לא מיחייבי אי לאו משום שסומכות עליהן וחזקה שליח עושה שליחותו: האומר לחברו צא ולקוט לך. בפרק לולב (סוכה דף לט.) גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית מגיה שם רש''י מעם הארץ משום דלא הוה קרי ליה חבירו ואין צריך להגיה דהכא מוקי לה בעם הארץ שאמר לחבר אע''ג דקתני לחברו ובשבת פרק השואל (דף קנ.) אמר אומר אדם לחברו צא ושכור לי פועלים ומוקי לה בחברו נכרי: תאנים מתאנתי. אף על גב דמעשר פירות מדרבנן ורב נחמן מודה דבשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב לה כשל תורה:

עירובין לב ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד