עירובין לא ע"א

מְעָרְבִין לְכֹהֵן טָהוֹר בִּתְרוּמָה טְהוֹרָה בְּקֶבֶר הֵיכִי אָזֵיל בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל
וְהָא כֵּיוָן דְּאַחֲתָא אִיטַּמְּיָא לַהּ בְּשֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה אוֹ שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּירוֹת
וְהֵיכִי מַיְיתֵי לַהּ בִּפְשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ דְּלָא מְקַבְּלִי טוּמְאָה
וְהָא קָא מַאֲהִיל דְּמַיְיתֵי לַהּ אֲחוֹרֵיהּ
אִי הָכִי מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן קָסָבְרִי אָסוּר לִקְנוֹת בַּיִת בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה
מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מוּתָּר קָסָבַר מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ אָמַר לָךְ רָבָא אִי סְבִירָא לְהוּ דְּאֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וּמָר סָבַר מְעָרְבִין אֲפִילּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב יוֹסֵף אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ
אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר כֵּיוָן דִּקְנָה לֵיהּ עֵירוּב לָא נִיחָא לֵיהּ דְּמִינַּטְרָא וּמָר סָבַר נִיחָא לֵיהּ דְּמִינַּטְרָא דְּאִי אִיצְטְרִיךְ אָכֵיל לֵיהּ
מַתְנִי' מְעָרְבִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה
אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ:
גְּמָ' דְּמַאי הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וַחֲזוּ לֵיהּ הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ דִּתְנַן מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה הנמצאת בקבר מעל גביו [אבל בטמאה לא, דהא אסורה באכילה. וכן לכהן טמא אין מערבין אפילו בטהורה דהא טמא אסור בתרומה. דקסבר רבי יהודה, דבעינן עירוב דחזי למערב, ולא סגי במה דחזי לכהן טהור, רש"י].

והשתא תיקשי: היכי אזיל כהן בשידה תיבה ומגדל?

כלומר: הכא, דמיירי בתרומה - מה יוסיף ומה יתן זה שהכהן יכול לילך אל מקום עירובו בשידה תיבה ומגדל? והא התרומה עצמה כיון מיד דאחתא בשעה שהורידה והניחה על הקבר, איטמיא לה התרומה משום שהיא "מאהילה" על הקבר.

ותרומה טמאה אסורה לכהן, ואיך יכול לערב בה?!

ומשנינן: כאן מדובר בתרומה של פירות שלא הוכשרה [שלא באו עליה משקים], ולכן היא אינה ראויה לקבל טומאה.

או בפת שנילושה במי פירות [מיץ תותים ורימונים], שלא הוכשרה עדיין לקבל טומאה על ידי מתן מים [תוספות].

ומקשינן: והיכי מייתי לה, כיצד יכול הכהן להביא את התרומה מן הקבר אליו, ועדיין תהיה התרומה ראויה לאכילה?!

והרי אם ישלח את ידו אל התרומה תאהיל ידו על הקבר ויטמא הכהן.

ואם יושיט כלי כדי להביאה אליו באמצעותו הרי יאהיל הכלי על הקבר ויטמא הכלי, ויטמא הכהן ממגעו בכלי שבידו. לפי שנעשה הכלי אב הטומאה כשמאהיל על הקבר, ומטמא את הכהן להיות ראשון לטומאה. [ויתבאר עוד בסמוך] ^[46].

ומשנינן: מביא הכהן את התרומה אליו באמצעות פשוטי כלי עץ [שאין להם בית קיבול], דלא מקבלי טומאה, ואינם מטמאין את הנוגע בהן. [ראה ציור בעמוד הבא]

כלי רחב טפח על טפח, אשר בחלקו הוא מאהיל על המת ובחלקו הוא מאהיל על אדם חי, הרי הוא מטמא את האדם בטומאת אהל המת [ואפילו היה הכלי המאהיל כלי עץ בלי בית קיבול, שאינו מקבל טומאה בעצמו].

אך אם היה רוחב הכלי פחות מטפח הרי מן התורה אין הוא מטמא את האדם שתחתיו.

אלא, שגזרו חכמים אפילו על כלים שאין בעוביין טפח, אם היה היקף עוביים טפח - שיהיו מביאין טומאת אהל על האדם הנושאן.

והשתא תיקשי: מה בכך שנוטל הכהן את התרומה באמצעות פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה?

והא עדיין נטמא הכהן בטומאת אהל המת, בכך שהכלי קא מאהיל הן על הקבר והן עליו, בשעה שהוא נושא אותו.

ומשנינן: כאן מדובר דמייתי לה (אחוריה) [אחודיה].

שיכול להביא את התרומה אליו באמצעות כלי חד, שאין בו שיעור טפח, אפילו לא בהיקיפו ^[47].

ומקשינן: אי הכי, שיכול הכהן להביא את העירוב אליו, ולא ייטמא - מאי טעמא דרבנן בברייתא, דפליגי עליה דרבי יהודה, וסברי שאין מערבין לכהן בתרומה שבקבר? ^[48]

ומשנינן: קסברי רבנן: אסור לקנות בית [כלומר: להניח עירוב, שהוא כביתו] בקבר, שהוא איסורי הנאה.

שהמת וכל תשמישיו אסורין בהנאה, כדילפינן בגזירה שוה מעגלה ערופה. והרי נהנה במה שנותן עירובו בקבר, שיוכל לילך חוץ לתחום.

[ולפי זה אסור לרבנן להניח עירוב בקבר אף לישראל. ולא הוזכר כהן בברייתא, אלא להודיעך כחו דרבי יהודה].

ותמהינן: מכלל, דרבי יהודה - דלא חייש לזה - סבר שמותר לקנות בית באיסורי הנאה, בתמיהה?!

ומשנינן: קסבר רבי יהודה: אין מערבין עירובי תחומין אלא לילך לדבר מצוה ללכת לבית האבל או לבית המשתה [לחתונת בנו]. ומצות - לאו ליהנות ניתנו לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו [רש"י ראש השנה דף כח א]. ואין זה בכלל "נהנה". ולכן לא נאסר השימוש בקבר לצורך הנחת העירוב.

ותמהינן: אי הכי, על כרחך בעינן למימר, דרבנן דפליגי, סברי: מצוות ליהנות ניתנו, ולפיכך אסרי ליתן עירוב תחומין בקבר.

ותיקשי: אלא הא דאמר רבא: מצות לאו ליהנות ניתנו - לימא כתנאי אמרה לשמעתיה, ורבנן סברי כי מצוות ליהנות ניתנו, ודלא כרבא?!

אמר לך רבא: לא ! אי הוה סבירא להו אף לחכמים, דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, דכולי עלמא הוו מודו שמותר לקנות עירוב באיסורי הנאה, משום שמצות לאו ליהנות ניתנו.

והכא בהא קמיפלגי רבי יהודה וחכמים:

מר - רבי יהודה - סבר: אין מערבין אלא לדבר מצוה, ולפיכך: מותר לקנות בית באיסורי הנאה שהרי מצות לאו להינות ניתנו.

ומר - חכמים - סבר: מערבין אפילו לדבר הרשות, וכיון שכן, אסור ליתן עירוב בקבר כדי ליהנות בדבר הרשות.

והשתא דאתינן להכי תמהינן:

אלא, הא דאמר רב יוסף: אין מערבין אלא לדבר מצוה - לימא רב יוסף כתנאי אמרה לשמעתיה.

ורב יוסף סובר דלא כרבנן, הסוברים שמערבין אפילו לדבר הרשות?!

ומשנינן: אמר לך רב יוסף: אנא סבירא לי דכולי עלמא - רבי יהודה וחכמים - סברי כי אין מערבין אלא לדבר מצוה.

ודכולי עלמא סברי: מצות לאו ליהנות נית נו.

והכא - חכמים ורבי יהודה - בהא קמיפ לגי:

מר - רבי יהודה - סבר שאין הנאתו מן הקבר אלא בשעת קנית העירוב, והיא אינה חשובה הנאה, כיון שלדבר מצוה הוא מערב.

וכיון ומיד לאחר דקנה ליה עירוב - שוב הוא אינו נהנה משמירת עירובו במקום הקבר, היות דלא ניחא ליה [כלומר: לא איכפת ליה] דמינטריא, בשמירתו.

ומר - חכמים - סבר: ניחא ליה דמינטרא [שיישמר העירוב]. משום דאי איצטריך ליה לעירוב, אחר שקנה העירוב בבין השמשות - אכיל ליה ^[49].

מתניתין:

מערבין בדמאי [תבואה שנלקחה מעם הארץ, שגזרו חכמים שיהיה אדם חייב לעשר אותה, על אף שרוב עמי הארץ מעשרים].

וכן מערבים במעשר ראשון שנטלה ממנו תרומתו; ובמעשר שני או בהקדש שכבר נפדו; והכהנים מערבין בחלה ^[50].

אבל אין מערבין לא בטבל; ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו; ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, כיון שכל אלו אסורין הן באכילה. ואף על גב שיכול לפדות ולהתיר את המעשר שני וההקדש, השתא מיהא לא פדה, ואסורין הן.

גמרא:

והוינן בה: לסומכוס, דסבירא ליה במשנה קמא דפירקין, שאוכל שאסור לזה ומותר לזה אין מערבין בו, תיקשי: דמאי - אמאי מעשרין בו? הא לא חזי ליה!

שעל אף שלעניים מותר הדמאי [כדלקמן], מכל מקום אמאי מעשר בו אפילו העשיר [תוספות]?!

ומשנינן: כיון דדמאי מותר הוא לעניים, אף שזה שעירב בו עשיר הוא, אמרינן: מיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה [מתוך שאם ירצה להפקיר נכסיו] והוי עני (וחזו) [וחזי] ליה העירוב לאכילה - השתא נמי, שלא הפקיר נכסיו, חשוב העירוב כאילו חזי ליה.

דתנן: מאכילין את העניים דמאי, משום שרוב עמי הארץ מעשרים, וחומרא דרבנן בעלמא היא [רש"י ברכות דף מז א], ולכן לא גזרו אותה על העניים.

הערות

^[46] וביאר רש"י: על כרחך לרבי יהודה בעינן שיהא ראוי למערב לאכילה - וכסומכוס, דלא סגי ליה במה שראוי לאכילה לאחרים - שהרי לא התיר לערב לכהן טמא בתרומה, ואף שמותרת התרומה לכהן טהור. וחזינן נמי במשנה דקאמר רבי יהודה: מפני שיכול לחוץ "ולאכול", אלמא בעינן שיהא ראוי למערב לאכילה, וכמו שדקדקו התוספות במתניתין ד"ה מפני. כן נראה בכוונת רש"י, ולא פליג על תוספות. אך בגאון יעקב הבין דפליגי, ראה שם.

^[47] ריטב"א בהבנת רש"י. והריטב"א פירש שיכול להביאו בכלי שרוחבו טפח, אלא שאין מאהיל רוחב הכלי על הקבר, אלא רק חודו שאין בו טפח. וביאר רש"י: אף לפי מאי דמוקמינן לה עתה בכלי שאין ברחבו טפח, אפילו הכי עדיין הוצרכנו לומר דמיירי בפשוטי כלי עץ. כי גזרו חכמים [בכלל גזירות "שמונה עשר דבר"] שהכלי עצמו [אם הוא ראוי לקבל טומאה] - ייטמא כשהאהיל על המת אפילו רוחבו הוא כל שהוא. וכדתנן במשנה באהלות שם "ועל עצמן - בכל שהן". וכיון שנטמא הכלי ונעשה אב הטומאה, נטמא הכהן שנגע בו, בטומאת ערב.

^[48] והרי קבר יחידי הוא, ואין הנכנס לשם נטמא, ויכול לעמוד בצדי הקבר ולהביא הטומאה אליו. ובתוספות הוסיפו: אף שקבר יחידי גזרו שיטמא כל סביביו ארבע אמות. כיון דהרחקה בעלמא היא, ודאי מהני שידה תיבה ומגדל לחוץ בפני הטומאה הזאת, אפילו אי סבירא להו שאהל זרוק לאו שמיה אוהל. אבל על חכמים דמתניתין לא מקשינן מאי טעמייהו. דאיכא למימר דסבירא להו אהל זרוק לאו שמיה אהל, ואין יכול הכהן ליכנס בבית הקברות.

^[49] ומבואר ברמב"ם שאפילו בדיעבד לא הוי עי רוב. ורבי עקיבא איגר תמה על זה. ונראה מדברי רבינו עקיבא איגר שלפי הטעם שאסור לקנות בית באסורי הנאה, ניחא ליה, דאף בדיעבד לא הוי עירוב. ומשום דאמרינן "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני".

^[50] [ובתרומה. אבל ישראל, לא, וכסומכוס דריש פירקין, תוספות יום טוב. אבל ברא"ש מבואר: דנקט כהנים בחלה מפני שהוא מצוי להם, והוא הדין לישראל, וכחכמים דריש פירקין].

מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר אף על פי שהוא מקום טמא, ואף שאינו יכול להיכנס לאוכלה. ושואלים: והיכי אזיל [כיצד הולך] הוא לשם? — בשידה תיבה ומגדל שחוצצים בינו ובין הטומאה.

והא [והרי] כיון דאחתא איטמיא [שהניחה שם במקום הקבר נטמאה] לה אותה תרומה, ותרומה טמאה אינה ראויה לאכילה לשום אדם! ועונים: בשלא הוכשרה עדיין תרומה זו לקבלת טומאה משום שעוד לא באו עליה מים, ופרי שעדיין לא באו עליו מים — אינו מקבל טומאה. או שנילושה הפת במי פירות, ומי פירות אינם מכשירים לקבל טומאה.

ושואלים: והיכי מייתי לה [וכיצד מביא הוא אותה] ממקום הקבר כדי לאוכלה? ומתרצים: בפשוטי כלי עץ כלי עץ שאין בהם בית קיבול שלא מקבלי [מקבלים] טומאה.

ומקשים: והא קא מאהיל [והרי הוא הכלי מאהיל] על המת, וגזרו חכמים טומאה על נושא כלי הרחב טפח שמאהיל על המת או הקבר?! ומשיבים: דמייתי לה אחוריה [שמביא אותו על חודו של הכלי] באופן שאינו מאהיל אלא פחות מרוחב טפח, ואז אין כאן טומאת אוהל.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שיש דרך לעשות את הדבר באופן שהתרומה תישאר טהורה והכהן יוכל להכנס, מאי טעמא [מה הטעם] של חכמים החולקים על ר' יהודה וסוברים שאין מערבים לכהן במקום הקבר? ועונים: קסברי [סוברים הם] אסור לקנות בית באיסורי הנאה שכן קבר אסור בהנאה, ועל ידי העירוב הריהו קונה שביתה, כאילו עשה לו בית בדבר שיש בו איסור הנאה.

ותוהים, אם כן מכלל הדברים נאמר שר' יהודה סבר: מותר לקנות שביתה באיסורי הנאה? ומשיבים: לא, אלא, קסבר [סובר הוא] ר' יהודה מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו. כלומר, עצם קיומה של מצוה אינו קרוי כשלעצמו הנאה, ולכן קניית העירוב — שהיא מצוה — (לפי שאין מערבים אלא למצוה) אף אם משתמש לצורך זה במקום שיש בו איסור הנאה אינה נחשבת כלל הנאה.

ושואלים: אלא הא [כלל זה] שאמר רבא: מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמחלוקת תנאים אמר הלכתו זו] כלומר: אין זו דעת הכל?! ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רבא: אי סבירא להו [אם היו סבורים] שאין מערבין אלא לצורך דבר מצוה — דכולי עלמא [לדעת הכל] מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו ולא היו חולקים בדבר. אלא שמחלוקת ר' יהודה וחכמים בצד אחר של השאלה היא, הכא בהא קמיפלגי [כאן בדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר: אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומשום כך מותר לו להשתמש בבית הקברות, שהרי מצוות אין בהן הנאה, ואילו מר סבר [וחכם זה, חכמים, סבורים] כי מערבין אפילו לדבר הרשות, שבניגוד למצוות יש לאדם הנאה מהם, ואם כן אין לערב בבית הקברות, שהוא איסור הנאה.

ושואלים: אלא הא [דבר זה] שאמר רב יוסף ככלל: אין מערבין אלא לדבר מצוה, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמחלוקת תנאים אמר את שמועתו זו]?

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב יוסף: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין מערבין אלא לדבר מצוה, ודכולי עלמא [ולדעת הכל] מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו, ובהא קמיפלגי [ובדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר: כיון דקנה ליה [שהקנה לו] עירוב בין השמשות, שוב לא ניחא ליה דמינטרא [איכפת לו שיישמר] העירוב לאחר מכן, שהרי עיקר מטרתו הושגה, ואינו חפץ במאכל שבעירוב, ולכן גם אין לו הנאה במה שמונח אחר כך על גבי הקבר. ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים]: ניחא ליה דמינטרא, דאי איצטריך אכיל ליה [נוח לו שיישמר העירוב, שאם יצטרך לו למחר, יאכל אותו]. ולשיטת חכמים נמצא שהוא משתמש בקבר גם לצורך שמירת סעודתו למחר, ובשל כך אסרו חכמים לערב בבית הקברות.

א משנה מערבין בדמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ, ולא ברור אם הופרש ממנה מעשר), וכן במעשר ראשון שנטלה תרומתו, שהפרישו ממנו לכהנים את המעשר מן המעשר, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים מערבים בחלה.

אבל הכל אינם מערבים לא בטבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר), ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הראויה לכהנים, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב גמרא ושואלים: כיצד מערבים בדמאי, הא לא חזי ליה [הרי אינו ראוי לו]! שהרי הוא אסור באכילתו. וכיצד יערב בו? ומשיבים: מיגו דאי בעי, מפקר להו לניכסיה והוי עני, וחזו ליה [מתוך שאם ירצה, יפקיר את נכסיו ויהיה עני, ויהא ראוי לו], שכן עני מותר באכילת דמאי — השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן, אף כשאינו מפקירם, ראוי לו] לערב בו, אף שאינו יכול לאכלו. והראיה שלעני מותר לאכול דמאי — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One may establish an eiruv for a priest who is ritually pure with teruma that is ritually pure and resting on a grave, even though the location is impure and he cannot reach it. How does he go there? In a carriage, crate, or cupboard, which shield him from the ritual impurity.

The Gemara asks: Isn’t it true that once the eiruv was placed directly on the grave, the teruma became defiled, and ritually impure teruma is not fit to be eaten by anyone? The Gemara answers: We are dealing here with a case where the teruma had not yet been rendered susceptible to ritual impurity, as it had not yet come into contact with a liquid. Produce that has yet to come into contact with a liquid does not contract impurity. Or we are dealing with bread that was kneaded with fruit juice, which is not one of the seven liquids that render a food susceptible to ritual impurity.

The Gemara now asks: How can he bring it from where it is resting on the grave in order to eat it? The Gemara answers: With flat wooden utensils that are not shaped as receptacles and therefore do not contract ritual impurity.

The Gemara asks: Doesn’t the utensil cover the grave? The Sages decreed that anyone who holds a utensil that is a handbreadth wide over a corpse or grave is ritually impure. The Gemara answers: He may bring it on the edge of the utensil while holding the utensil sideways so that it does not form a cover that is a handbreadth wide over the grave.

The Gemara asks: If that is so, and there is a way for the teruma to remain ritually pure and for the priest to access it, what is the reason the Sages disagreed with Rabbi Yehuda and did not allow an eiruv to be established for a priest on a grave? The Gemara answers: They hold that it is prohibited to acquire a home with items from which benefit is prohibited. It is prohibited to derive benefit from a grave. Since one acquires a place of residence for Shabbat by means of the eiruv, it would be as if the priest acquired a home for himself with something from which he may not derive benefit.

The Gemara asks: If so, does this prove by inference that Rabbi Yehuda holds that it is permitted to acquire a home with items from which benefit is prohibited? The Gemara answers: Rabbi Yehuda holds that mitzvot were not given for benefit. The fulfillment of a mitzva is not in itself considered a benefit. Since the acquisition of a place of residence by means of an eiruv is a mitzva, as one may establish an eiruv teḥumin only for the sake of a mitzva, it is even permitted to establish one’s eiruv in a place from which it is prohibited to benefit.

The Gemara suggests: But if so, with regard to that which Rava said: Mitzvot were not given for benefit, let us say that he stated his halakha only in accordance with the opinion of one side in a dispute between tanna’im. The Gemara answers that Rava could have said to you: If they hold that one may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, all would agree that the eiruv may be placed on a grave because mitzvot were not given for benefit. However, the dispute between Rabbi Yehuda and the Sages centers on a different aspect of the issue. Here, they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds: One may establish an eiruv only for the sake of a mitzva. Since mitzvot do not constitute forbidden benefit, it is therefore permitted to make use of the grave. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: One may establish an eiruv even for a voluntary matter. Establishing a Shabbat residence on the site of a grave by means of an eiruv made for a voluntary matter is regarded as forbidden benefit, and therefore it is prohibited.

The Gemara suggests: But if so, with regard to that which Rav Yosef said as a general principle: One may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, let us say that he stated his halakha in accordance with one side in a dispute between the tanna’im.

The Gemara answers: Rav Yosef could have said to you: In fact, all agree that one may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, and all agree that mitzvot were not given for benefit, and they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds: Once he acquired his Shabbat residence at twilight by means of the eiruv, he is indifferent to its safeguarding, as his main goal has already been achieved. He has no further need for the food used for the eiruv, and therefore, he receives no benefit from its placement on the grave. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: It is pleasing to him that the eiruv is safeguarded, for if he needs it the next day, he can eat it. According to this opinion, he would be making prohibited use of the grave to preserve his meal for the following day, and therefore the Sages prohibited placing an eiruv on a grave.

MISHNA: One may establish an eiruv with demai, produce purchased from one who may not have separated the required tithes, and similarly, one may establish an eiruv with the first tithe whose teruma has been taken in order to be given to a priest, and with the second tithe and consecrated articles that have been redeemed; and priests may establish an eiruv with ḥalla, the portion of dough that must be given to a priest.

However, one may not establish an eiruv with tevel, produce from which the priestly dues [teruma] and other tithes have not been separated, nor with first tithe whose teruma, which must be given to a priest, has not been taken, nor with the second tithe or consecrated articles that have not been redeemed.

GEMARA: The Gemara asks: How can one establish an eiruv with demai? Isn’t it unfit for him? Since it is prohibited to eat demai, how can it be used as an eiruv? The Gemara answers: Since if he wants, he could declare his property ownerless, and he would be a poor person, and the demai would then be fit for him, as a poor person is permitted to eat demai, now too, even though he has not renounced ownership of his property, it is considered fit for him to use as an eiruv. As we learned in a mishna: One may feed the poor demai,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שנילושה במי פירות עיקרו הוא שאמר הכתו' מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכך פירשוהו אין לי אלא מים הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב מניין ת"ל וכל משקה יכול מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ועוד ממה שאמ' הכתו' אחר כן וכי יותן מים על זרע ואמרו בפירושו הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים ת"ל מים מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה מה מים אמורין למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורין למטה נעשה בהן שאר משקין כמים וזו ראיה על כל המשקין שנידונין בהכשר מים ומאי היא ז' המשקין כמו שפירשום בכאן כך פירשום עוד במשנת מכשירי' בפר' ו' ז' משקין הן הטל והיין והשמן והדם וחלב ודבש דבורים ואמרו תולדות למים היוצא מן העין ומן האוזן ובתוספת שבת גרסי מנין לדם שהוא משקה שנ' (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה ומנין ליין שהוא משקה שנ' (דברים ל״ב:י״ד) ודם ענב תשתה חמר מניין לדבש שהוא משקה שנ' (דם) ויניקהו דבש מסלע מנין לשמן שהוא משקה שנ' (ישעיהו כ״ה:ו׳) משתה שמנים משתה שמרים מנין לחלב שהוא משקה שנאמ' (שופטים ד׳:י״ט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו מנין לטל שהוא משקה שנ' (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים מנין לדם נידה שהוא משקה שנ' (ויקרא כ) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח מנין לדמעת עין שהוא משקה שנ' (תהילים פ׳:ו׳) ותשקמו בדמעות שליש ואומ' (ירמיהו ט׳:י״ז) ועפעפינו יזלו מים כל אלו שכתובין הם שקרויים משקה אבל מי פירות יצאו מכלל אלו המשקין ואינם מכשירין את הזרעים לטומאה ואיתה נמי בתוספ' מכשירין מי פירות מטמאין ולא מכשירין ובתוספת עקצים עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך שמחובר לאוכלין אלא משקין ובמסכתא דחלה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ובמסכת תרומות נמי שנינו וחכמים אומ' תעלה ותאכל ניקודים או קליות או תלוש במי פירות ואיתה נמי בתלמוד בכורות בפר' הלוקח בהמה ובבבא בתרא בפר' לא יחפור (ב"ב יט) איתה מדאקשי' ותיפוק לי דהוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה ואינו חוצץ ופרקינן בשנילושה במי פירות:

היכי מיתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה עיקר דילה במשנה במסכ' כלים בפר' ב' כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורין ומקבליהן טמאים ובתוספת שחיטת חולין גולמי כלי עץ טמאים ופשוטיהן טמאין ואיתה בסוף גמר' דהכל שוחטין:

עיקר דברי רבא לאו ליהנות ניתנו במסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד ובמסכ' חולין בפרק כיסוי הדם בסופו ועיקר דברי רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה בתחילת פר' כיצד משתתפין:

תנא מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל. פי' אלו עשויות לנחת היושב בתוכן והמת תחתיהן. ואילו מאהיל עליו היושב בתוכן טהור. שאלו חוצצין בפני הטומאה ואמרינן קסבר האי תנא אהל זרוק שמיה אהל כדתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא קסבר אהל זרוק [לאו] שמיה אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה וכאלו הוא מאהיל עליהן לפיכך היושב בתוכן טמא ר' יוסי ב"ר יהודה (מטמא) [מטהר] קסבר אהל זרוק שמיה אהל לפיכך היושב בתוכם טהור ואע"פ שאפשר לאלו שידה תיבה ומגדל להיזרק ממקום למקום א"ר יוסי ב"ר יהוד' אהל הן וחוצצין ואין הטומאה בוקעת ועולה בהן:
תניא ר' יהודה אומר מערבין לכהן טהור ותרומה טהורה בקבר. אמרינן כהן טהור היכי עייל בקבר והא קא מטמא. ופרקינן עייל בשידה תיבה ומגדל כר' יוסי בריה. ואקשינן תרומה זו כיון שנתנה על הקבר נטמאת ופרקינן ככר זו של תרומה במי פירות נילושה ומי פירות אין מכשירין וכיון שלא הוכשרה (להו) [לאו] בת אטמויי היא. תוב אמרינן היכי מעייל לה בשידה תיבה ומגדל אי דמפיק ידיה ושקיל לה מן הקבר הא איטמא.

ושנינן דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה והא מאהיל זה כלי עץ הפשוט (יניח אחר) [אם יניח צדו אחד] עליו וצדו אחר על הקבר ותנן כל המטלטלין המאהילין על הקבר מביאין טומאה על האדם הנושאין בעובי המרדע והוא טפח ושנינן דמייתי לה להאי ככר אחודיה דהאי כלי עץ הפשוט דלית ביה עובי המרדע אי הכי לית ליה אורחא לטמאה אמאי אסרי רבנן ואמרינן רבנן סברי אסור בית שביתה באיסורי הנאה שנמצא נהנה מהן ואקשינן וכי ר"י שרי ליהנות מאיסורי הנאה ופרקינן דכ"ע אסרי ליה (פת) [בית] באיסורי הנאה והכא בדרבא מצות לא ליהנות ניתנו פליגי.

אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. ואם תאמר דילמא משום דקסברי אהל זרוק לא שמיה אהל וכדאמרינן לעיל. יש לומר דהכא קבר יחידי הוא ויכול הוא ליכנס עד שם וליקח העירוב בפשוטי כלי עץ ולאכול. ואף על גב דאמרינן ולר' יהודה היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, לרבותא בעלמא קאמר הכין, כלומר: לר' יהודה אפילו היה קבר זה בין הקברות מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל, דלדידיה אהל זרוק שמיה אהל.

דמאי הא לא חזי ליה. פירוש: משום דהא מתניתין סתמא תניא משמע דלכולי עלמא אתיא ואפילו לסומכוס, ואילו לסומכוס מידי דחזי ליה בעינן. אבל לרבנן לא קשיא מידי, דהא לדידהו כיון דחזי לאחריני הרי זה עירוב. עוד יש לי לומר דלכולי עלמא אצטריך, דסלקא דעתך אמינא דדמאי אסור לכל כטבל, קא משמע לן דמאכילין אותו לעניים ולאכסניא כבית הלל, והלכך לרבנן מערבין דהוי ליה כתרומה לישראל, ולסומכוס נמי מערבין דאף לדידיה חזי ליה דאי בעי מפקר נכסיה והוי ליה כיין לנזיר. כך נראה לי.

תניא ר׳ יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. פי׳ ואפי׳ לסומכוס דבעי מידי דחזי דידיה דאלו לרבנן אפי׳ בתרומה לכהן טמא מערבין בטהורה דנהי דלא חזייא לי׳ הא חזיא לכהן טהור בעלמא אלא ודאי כדאמרן וקמ״ל דאע״ג דמנח לי׳ בקבר איפשר למעבד ליה תקנתא דלא מיטמיא ומצי שקיל לה ואכיל לה דאלו תרומה טמאה אסורה היא באכילה בין לכהן טהור בין לכהן טמ׳ הכי אזיל ושקיל לה בשידה תיבה ומגדל פי׳ דלרבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל כדאמרן לעיל ולרווחא דמילתא נקטי׳ לה אפי׳ בשמניח עירובו בבית הקברות ארוך דאלו בקבר יחידי בלא שידה תיב׳ ומגדל משכחת לה שיבא עד סמוך לקבר ברחוק ד׳ אמות ויטול עירובו בפשוטי כלי עץ ואכיל ליה והיינו דפרכי׳ בסמוך אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דהא לדידהו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא ודאי הכי פרכי׳ מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי מיהת דלא בעי שידה תיבה ומגדל וכן פרש״י ז״ל ושיילי׳ והא כיון דאחתה לעירוב בתרומה בקבר אטמיא לי׳ ולא מצי אכיל לה שום אדם ואמאי עירובו עירוב אפי׳ לרבנן דפליגי עליה דסומכס ופרקי׳ דמיירי בשלא הוכשרה תרומה זה לקבל טומאה שנילושה במי פירות פי׳ כגון ממי תותין ורמונים ושאר דאלו יין ושמן מכשירין הן כדאיתא בפ״ק דפסחים ושלא כפר״ח ז״ל:

ושייל׳ היכי מייתי׳ לה. פי׳ דהא כי נקיט לה בשום כלי מטמ׳ הכל באהל המת ואע״פ שאין בו פותח טפח דלטומאת עצמן בכל שהן כדאיתא במס׳ אהלות גבי עובי מרדע על כתפו ומייתי לה בפ״ק דשבת וחוזר הכלי ומטמא את התרומה ולא חזיא לאכיל׳ ופרקי׳ דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא׳ ואפי׳ טומאת אהל כל היכא דלא חזו למדרסאות ופרכי׳ והא קא מאהיל כלומר דנהי דפשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הרי הן מביאין את הטומאה כשיש בהן פותח טפח וכדתנן התם דעל הנושאן בעובי המרדע ופרש״י ז״ל דקס״ד דמיירי כשיש כלי פותח טפח שהיא מביא את הטומאה ופרקי׳ דמייתי לה אחודה בכלי שאין בחודו טפח ולא נהיר מדקאמר דמייתי לה אחודה דהאי לישנא משמע דבההיא דס״ד מעיקרא בההוא מיירי השתא אלא דמעיקרא ס״ד דמיירי דמייתי לה בשטה שלה שיש בו טפח מן הסתם והשתא אמרי׳ דמיירי דמייתי לה אחודה שאין בו טפח ונקטי׳ לה הכי לאשמעי׳ דלא גזרי׳ דלא לאתוייה בחודה אטו דלאו חודה: אסור לקנו׳ בית באיסורי הנאה פי׳ מנח עירובו בקבר וקונה בו שביתה ללכת אלפים אמה נמצאו נהנה בקבר שהוא איסורי הנאה קסבר מצות לא ליהנות ניתנו ומר סבר ניחא ליה דלינטר פי׳ ואע״ג שאין לו הנאה במאי דקנה תמן ביתא למיזל לדבר מצוה הא קא מתהני כדמנח ריפתא דעירובא התם ומינטר התם דכי מצטריך ליה אכיל ליה:

דמאי הא לא חזי ליה ופרקי׳ מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וכו׳ ולכאורה קושיין ופירוקי׳ לסומכוס היא דאלו לרבנן מסתיין דחזי לעניים בעלמא ואע״ג דלא חזי לדידיה ומשום דסיפא דמתני׳ דברי הכל היא ואפי׳ לסומכוס פרכי׳ ופרקי׳ אציבא דידי׳ ויש שפירשו דכי פרכי׳ דמאי היא לא חזי ליה קס״ד דלא חזי לשום אדם ואפי׳ לעניים וקושיין אפי׳ לרבנן ופרקי׳ דאדרבה אפי׳ לדידי׳ איפשר דהוי חזי ואתיא שפיר אפי׳ לסומכוס ונכון הוא: ומה ראית פרש״י ז״ל ומה ראית דאוקמתא קרא דחיובא בהקדימו בכרי וקרא דפטורא בשהקדימו בשבלין והקשו בתוס׳ היכי אמרי׳ ומה ראית דהא ודאי מילתא פשיטא היא לומר כן וכדמפ׳ ואזיל דהאי אידגן והאי לא אידגן ופרשו בתוס׳ ומה ראית לחלק בין הקדימו לכרי להקדימו בשיבלין דילמא בשניהם פטור וקרא דכל מעשרותיכם בשהקדימו אחר פני הבית ואינו נכון בעיני כלל חדא במאי אולמי׳ דראה פני הבית ממרוח בכרי ועוד דכיון דתלמודא הוא נקיט קרא דכל מעשרותיכם ואנן פרכי׳ דעביד ליה אוקמתא אחרינ׳ והיא עיקר קושיין היה לי׳ לתלמודא לפרושי והנכון כדפרש״י ז״ל ומשום דאמר ליה עליך אמר קרא הוה משמע ליה דמגופא מוכח דמיירי בכרי ולהכי אמ׳ ומה ראית במקראו׳ עצמן לומר כן ופרקי׳ דמסתברא הוא דמפריש הכי דהאי אידגן והאי לא אידגן קמשמע לה דאין חומש מעכבי פירשתיה במסכת שבת ובמקומות אחרים הרבה וכן ההיא דאסימון כתבתי פי׳ רש״י ז״ל ור״ת ז״ל בכמה דוכתיה:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מערבין בדמאי שהרי כל שהפקיר נכסיו מותר בו וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ר״ל האורחי׳ אעפ״י שהם עשירים במקומם וכל שכן שרוב עמי הארץ מעשרי׳ הן:

ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו שהרי מותר הוא לזרים. ופירשוה בגמרא אפי׳ לא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו ישראל ללוי ליתן לו מעשרו חמש סאין מחמשים קודם שנטל מהם אחת מחמשי׳ לתרומה ונמצא שלא נשארו ביד ישראל ליטול מהם תרומה גדולה אלא מ״ה ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה חלק מאה מן העשרה ואעפ״י שאין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא מה שעשה עשוי ואין הלוי צריך להפריש אותו חלק של תרומה גדולה. ומכל מקום דוקא בהקדימו בשיבלין שלא חל עליו חיוב תרומה עדיין אבל משנעשה דגן טבל גמור הוא ואין מערבין בו.

ובמעשר שני והקדש שנפדו ונתחללה קדושתם. ופרשו בגמרא אעפ״י שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב:

אבל לא בטבל ר״ל שאינו מעושר כלל ואפי׳ בטבל טבול מדרבנן כגון מה שצמח מן העציץ שאינו נקוב:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשו בגמרא אפי׳ נטלה אלא שנטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופרשוה בגמרא אפי׳ נפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון שחלל מעשר שני על כסף שאין בו צורה וכן שחלל את ההקדש על הקרקע שכל אלו אינן ראויים לשום אדם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

בא"ד משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע עכ"ל ק"ק דא"כ תקשי לרבנן נמי הא חזי ליה שיכול לילך ולחוץ בבה"ק בכה"ג ע"י דלתות על שוורים ויש ליישב דלא התירו אלא בחזי ליה בדבר המצוי ושכיח כגון בשידה תיבה ומגדל שדרך להלך במרכבות כעין זה משא"כ בדלתות ושוורים דלא שכיח וק"ל:

בפרש"י בד"ה אסור לקנות כו' ואפי' בישראל נמי אסור בהנאה כו' עכ"ל וכ"כ הרמב"ם כהאי אוקימתא בפי' המשנה וכן פסק בפ"ו מהל' עירובין ולפ"ז הא דקאמר לעיל דפליגי באוהל זרוק כו' לא קאי אבל מדברי הרא"ש בשם הרא"ם נראה דהך אוקימתא דלעיל באוהל זרוק כו' קאי וכ"ה לשון הטור כגון שהוא כהן והוא בבה"ק כו' ונראה טעמא דע"כ הך אוקימתא דאוהל זרוק כו' בבה"ק של רבים קאי מדלא קאמר תלמודא אלא והיינו דע"כ רבי פליג בבה"ק דרבים והלכתא כוותיה דהלכה כרבי מחבירו דפליג עלי' דר"י בר יהודה וסבר דלא שמי' אהל אבל בקבר יחידי דל"פ אלא בהך אוקימתא דאסור לקנות בית כו' ודאי דהלכתא כר' יהודה דכל המקיל בעירובין הלכתא כוותיה אפי' יחיד כנגד רבים כמ"ש הרא"ש בשם הר"ם ולכך לא הזכירו הרא"ש והטור לאסור אף ישראל בבה"ק ודו"ק היטב:

בתוס' ד"ה היכי אזיל וכו' ולקמן פריך מ"ט דרבנן וכו'. פי' ומאי פריך כיון דבקבר יחידי נמי צריך שידה תיבה ורבנן ס"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל אם כן מאי פריך מ"ט דרבנן:

ד"ה בפשוטי כלי עץ וכו' וקולב היא דף מלאה יתידות שתולין בו צלוחית או דברים אחרים. טבלא המתהפכת פי' שיכולין להשתמש משני צדדים העשוי לנחת פי' שאין מגביהין אותו בשום פעם מן הקרקע דאינו מקבל טומאה והא דמשמע התם דטבלא עדיפא וכו' פי' משום דאל"כ למה תיבעי ליה יותר משאר פשוטי כלי עץ דטהורים מן התורה אפילו שולחנות דהא דרשה דת"כ אסמכתא בעלמא היא:

רש"י בד"ה הא דרבא כו' עולה רבנן כו' הד"א:

תוס' בד"ה בפשוטי כו' סולה וקולב כו'. נ"ב כלוב עיין ברש"י במסכת שבת פרק במה אשה (שבת דף ס':)

בא"ד ודולבקי. נ"ב פלאשטו"ר של עור ואוכלים עליו רש"י פרק שתי הלחם (מנחות דף צ"ו:)

בא"ד שלא תאמר עשוי לנחת הוא כו'. נ"ב פי' וכלי העשוי לנחת כלומר שאין מגביהין אותו מן הקרקע אינו מקבל טומאה:

גמרא דמייתי לה אחוריה. מהריטב"א נראה דגריס אחודיה בדלי"ת וכ"נ מפרש"י ומשמע דבשטח רחבו יש בו טפח אלא דמהפך ליה אחודיה. ולכאורה קשה דא"כ יש בהקיפו יותר מטפחיים והרי גזרו על עובי המרדע מפני שיש בהקיפו טפח כדאיתא (שבת יז) וע"ש בתד"ה אר"ע. ונ"ל דדוקא בדבר עגול שאין בו קצוות וכל הקיפו נחשב כשטח אחד הוא דגזרו על הקיפו. אבל במרובע דכל צד שבו הוא שטח בפ"ע מובדל מחבריו ע"י קרנותיו לא שייך למיגזר ביה. ולכן נ"ל דאף במרובע שוה הצלעות שליש טפח על ש"ט דכי מדלית למורשא דקרנתא ישאר עגול כעובי המרדע אפ"ה ל"ג עליו מטעמא דאמרן:

שם קסבר מצות לאו לה"נ וכו' עד סוף הסוגיא. לכאורה מוכח מכאן דאפילו עירב לד"מ אינו יכול לילך לדבר הרשות וכדעת רש"י שהביא הב"י בסי' תט"ו ודלא כהטור והרמ"א שם. דאל"כ הרי יהנה עכ"פ ברשות (ועי' בסמוך) ובר"ה (כח) אמרי' המודר הנאה ממעיין כו' אבל לא בימה"ח:

שם ומ"ס מערבין אפי' לדה"ר. וא"ת בגוונא דאר"י מערבין דהוא לדב"מ אמאי פליגי רבנן עליה. וי"ל משום גזירה דלמא אתי לערב בו לדה"ר. משא"כ לר"י דא"מ כלל לדבה"ר:

רש"י (ברה"ע) אלא אפי' בתרומה דאי מטמאה לח"ל אפשר למיעבד תקנתא. הן התקנות דמפרש הש"ס אינן רק בכדי שלא יטמא הכהן. אבל להתרומה אין תקנה זולת שלא הוכשרה מקודם וזה לא מיקרי תקנה. לכן נ"ל שט"ס ברש"י וכצ"ל דא"נ מיטמא (ר"ל הכהן) חזו ליה אלא אף בתרומה דאי מיטמא (ר"ל הכהן) לח"ל כו':

[רש"י ד"ה בפשוטי כלי עץ. וטמא אסור בתרומה כו'. משמע משום איסור טומאת כהן אין בו חשש. עי' נזיר (נד ב) תד"ה ת"ש ובבאורי הגר"א ז"ל ליו"ד סי' שס"ט וא"כ א"צ לתקנה זו אלא להברייתא דאיירי בתרומה אבל מתניתין א"ל דמיירי בחולין ולכן ל"ד התוי"ט בהבאתו זאת על המשנה. ועי' בדבריו בנזיר פ"ז מ"ג ד"ה ומזה] :

גמרא דמייתי לה אחוריה. נ"ב נראה שצ״ל בדלי״ת [אחודיה וכ"ה בדפו"י]:

גמ' מכלל דר"י סבר מותר מצות לאו ליהנות. עיי' לקמן דף עח ע"ב תוס' ד"ה אשירה:

תוס' ד"ה ומ"ס אהל זרוק וכו' ורשב"א מפרש דלתות. עי' טורי אבן חגיגה דף כה ע"א ד"ה הא מני רבי היא:

ד"ה היכי אזיל וכו' דלא הויא אלא הרחקה. עי' ב"ב דף קא ע"א תוס' ד"ה ותו:

מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. וכ''ש בחולין דאי נמי מיטמו חזו ליה אלא אפי' בתרומה דאי מטמאה לא חזיא ליה אפשר למיעבד תקנתא כדמפרש ואזיל ודוקא נקט טהור בטהורה אבל בטמאה לא דלא חזיא ליה לא לכהן טמא ולא לכהן טהור וכהן טמא בטהורה נמי לא דלא חזיא ליה: היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון דאחתא מיטמיא ליה. כלומר נהי דלר' יהודה אפילו בבית הקברות איכא תקנתא למיזל בשידה תיבה ומגדל וכ''ש קבר יחידי שיכול לעמוד אצלו אלא מיהא תרומה מכי אנחה התם מטמא באהילו של קבר: במי פירות. שאין מכשירין: והיכי מייתי לה. לאוכלה דהא רבי יהודה ראוי לאוכלו בעי מדנקט טהור בטהורה ולא אכשר טמא בטהורה משום דחזיא לאחריני ועוד מדתני במתניתין לחוץ ולאכול: בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה. אבל במידי דמקבל טומאה לא דה''ל כלי טמא מת שהוא אב הטומאה דמיטמא מחמת אהל ומטמא ליה לאדם וטמא אסור בתרומה טהורה וקאי עליה במיתה ואע''ג דלית בה פותח טפח דמייתי ליה אחוריה כדמפרש לקמן קי''ל (שבת דף יז.) בי''ח דבר שכל המטלטלין מביאין את הטומאה על עצמן כשהאהילו על מת בכל שהן ומטמא ליה אדם האוחזו ותו לא חזיא ליה תרומה: והא קא מאהיל. קס''ד כשיש בכלי פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושאו בעובי המרדע ביציאות השבת (שם): דמייתי ליה אחוריה. דכלי שאין בחודו טפח לאו אוהל הוא: אי הכי מ''ט דרבנן. בקבר יחידי נהי דאיפלגו במתניתין בבית הקברות ולא סבירא להו דתיהוי חציצה באוהל זרוק אבל הכא יכול לעמוד על שפתו ויביאנו אצלו: אסור לקנות בית באיסורי הנאה. בקבר והא הנאה היא דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין (ד' מז:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ואפילו בישראל נמי אסרי רבנן והא דתני כהן להודיעך כחו דרבי יהודה: מצות לאו ליהנות נתנו. ואין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת לבית האבל או לבית המשתה כדלקמן: הא דרבה. במסכת ר''ה (דף כח.) תוקעין בשופר של עולה: רבנן סברי מערבין אפילו לדבר הרשות. והלכך הנאה היא: הא דרב יוסף. בכיצד משתתפין (דף פב.): כיון דקנה ליה עירוב. בין השמשות תו לא איכפת ליה בנטירותא ועד קניית עירוב אי נמי ניחא ליה לאו הנאה היא דמשום מצוה הוא: מתני' בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי: ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. ואע''ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא מפרק: גמ'

קתני בברייתא דמייתי בנזיר בפרק כהן גדול (דף נה.) ר' יוסי ברבי יהודה אומר תיבה שהיתה מלאה כלים זרקה באהל המת טמאה ואם היתה מונחת טהורה וא''ת למ''ד אהל זרוק לא שמיה אהל מה היו מועילים דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמר בפרק הישן (סוכה ד' כא.) הא אהל זרוק הוא ואומר ר''ת שיסבור שלא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסם רחבה כדא''ר יהודה התם והשוורים רחמנא קרינהו אהל דכתיב ובעצמות וגידים תסוככני (איוב י) ורשב''א מפרש דלתות על גב שוורים לכ''ע הוי אהל דתנן באהלות (פ''ו מ''א) אדם וכלים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר פירוש מביאין טומאה ואין מפסיקין בין טומאה שתחתיהם לכלים שעליהם ולא מיירי באדם וכלים שעושים עצמן אהלים אלא כדמפרש התם כגון נדבך של אבנים או דלתות על האדם או על הכלים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ומשמע דסבר דאהל זרוק לא שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך על גבי הכלים אמאי לא יהיה חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ''ד שמיה אהל וקתני סיפא נתון על גבי אבנים שאינם כלים או על דבר שיש בו רוח חיים דומיא דשוורים בפרק הישן (סוכה ד' כא.) טומאה תחתיו כלים שעליו טהורין כו' משמע דבענין זה הוי אהל לכ''ע: היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל פירש נהי דלר' יהודה איכא תקנה אפילו בבית הקברות על ידי שידה תיבה ומגדל ובקבר יחידי נמי שגזרו שתופס ד' אמות סביביו משום הרחקה כ''ש דמצי אזיל בשידה תיבה ומגדל ולקמן פריך מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי נהי דבבית הקברות גדול לא הוי חציצה הכא דלא הויא אלא הרחקה אמאי פליגי הא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל דאין לך הרחקה גדולה מזו: בשלא הוכשרה. ולספרים דגרסי או שנילושה במי פירות ה''פ בשלא הוכשרה כגון שעירב בפירות או בפת שנילושה במי פירות: בפשוטי כלי עץ. משמע דלא מקבלי טומאה אפילו מדרבנן וכן תנן במס' כלים (פ''ב מ''א) ומייתי לה בפ''ק דשבת (ד' טז.) כלי עץ וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאין וע''כ פשוטין טהורים אפי' מדרבנן דכלי זכוכית אפילו יש להן בית קבול אין להן טומאה אלא מדרבנן כדאמר בשבת וכן משמע בכמה דוכתי דטהורין פשוטי כלי עץ אפי' מדרבנן וקשה דבהמוכר בית (ב''ב דף סו.) אומר שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן גבי דף של נחתומין והתם לא איירי בהנך דחזו למדרסות דהנהו מקבלי טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת כדילפינן בב''ק פ''ב (דף כה.) ק''ו מפכים קטנים ורשב''א פירש התם דאין לחוש כיון דמסקנא לא קיימא הכי דמוקי לה בדף של מתכת ור''י מפרש דכלי עץ שהם רחבים כעין דף וראוי להניח עליהם חפצים גזרו רבנן עלייהו טומאה משום דדמו למקבלי כלי עץ אבל פשוטי כלי עץ שאינם רחבים טהורין אפילו מדרבנן וי''מ דדף של נחתומים וכיוצא בזה שהם שימושי אדם ומשמשין שימושי אדם גזרו רבנן בהן טומאה כדמוכח בתורת כהנים בפרשת ביום השמיני דממעט סולם וקולב מכלי עץ ולא כל כלי עץ ומרבה שולחן וטבלא ודולבקי מכל וקאמר ומה ראית ת''ל שק מה שק מיוחד שהם תשמישי אדם ומשמשי תשמישי כו' וע''כ כשאין ראויין למדרס איירי מדלא נקט כסא ומטה ועוד דמוכל המשכב ה''ל לרבויינהו וכשאין להן בית קבול נמי איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן אלמא מקבלי טומאה מדרבנן ואף על גב דדריש מקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשה דרשינן למה שק מטלטלין מלא וריקן וכמה מדרשות יש בת''כ דהוי רק אסמכתא ותדע דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) אמר רבי יוחנן לדברי האומר מסגרת למטה היתה פי' ברגלים ולא בשולחן טבלא המתהפכת טמאה כדדרשינן מעל השולחן הטהור מכלל דאיכא שהוא טמא ולדברי האומר למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי לך דשל מקדש מקבל טומאה לפי שיש לו בית קיבול וצריך קרא דהטהור מכלל שהוא טמא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים שלא תאמר עשוי לנחת הוא והשתא אמאי תיבעי תיפשוט מדרשה דת''כ אלא ש''מ אסמכתא בעלמא היא כדפרישית והא דמשמע התם דטבלא המתהפכת עדיפא לקבל טומאה דאורייתא משאר פשוטי כלי עץ היינו כדפ''ה משום דראוי להשתמש מב' צדדין: דמאי הא לא חזי ליה. נראה דלסומכוס דווקא פריך דלרבנן אף על גב דלא חזי ליה הא חזי לעניים ואם תאמר ולסומכוס הא חזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפילו לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי ויש לומר דמשמע ליה מתניתין אפילו ליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתניתין איירי בכל ענין ולעיל (דף ל:) נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אפילו ביתר משתי סעודות ומיהו בפרק מפנין (שבת דף קכז:) פריך נמי הכי גבי טלטול ומשני כי הכא מיגו דמפקר כו' והתם הוה מצי למימר דחזי לעניים אלא משום דהתם מיבעי ליה לשנויי כי הכא ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז.):