עירובין ל ע"א

אֲבָל בִּגְדֵי עֲשִׁירִים לַעֲנִיִּים לָא
וְכִי תֵּימָא הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מְעָרְבִין לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן כְּדֵי מְזוֹנוֹ וּלְרַעַבְתָן בִּסְעוּדָה בֵּינוֹנִית שֶׁל כׇּל אָדָם קַשְׁיָא
וּמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הָכִי וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן פִּיתְחוֹ כִּמְלוֹאוֹ
וְאַבָּיֵי הָתָם הֵיכִי לֶיעְבֵּיד הַדּוֹמֵי נְהַדְּמֵיהּ [וְנַפְּקֵיהּ]
אִיבַּעְיָא לְהוּ פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹ לָא תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן פִּיתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה
הָתָם דְּאִיכָּא פְּתָחִים קְטַנִּים טוּבָא וְאִיכָּא חַד דְּהָוֵי אַרְבָּעָה דְּוַדַּאי כִּי קָא מְרַוַּח בְּהָהוּא קָא מְרַוַּח
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר רַב מְעָרְבִין בְּבָשָׂר חַי אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא מְעָרְבִין בְּבֵיצִים חַיּוֹת וְכַמָּה אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אַחַת סִינַי אָמַר שְׁתַּיִם:
הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן מוּתָּר בַּמַּיִם כּוּ': מֶלַח וּמַיִם הוּא דְּלָא אִיקְּרִי מָזוֹן הָא כֹּל מִילֵּי אִיקְּרִי מָזוֹן לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֵין מְבָרְכִין בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת אֶלָּא עַל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד
וְלָא אוֹתְבִינֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתַּיְיהוּ נָמֵי מֵהָא
אָמַר רַב הוּנָא בְּאוֹמֵר כׇּל הַזָּן עָלַי מַיִם וּמֶלַח הוּא דְּלָא זָיְינִי הָא כֹּל מִילֵּי זָיְינִי
וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה כִּי הֲוָה אָזֵילְנָא בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמֵיכַל פֵּירֵי דְּגִינּוֹסַר כִּי הֲוֵינַן בֵּי מְאָה הֲוָה מְנַקְּטִינַן לְכׇל חַד וְחַד עַשְׂרָה עַשְׂרָה כִּי הֲוֵינַן בֵּי עַשְׂרָה הֲוָה מְנַקְּטִינַן לְכׇל חַד וְחַד מְאָה מְאָה וְכׇל מְאָה מִינַּיְיהוּ (לָא) הֲוָה מַחְזֵיק לְהוּ צַנָּא בַּת תְּלָתָא סָאוֵי וַהֲוָה אָכֵיל לְהוּ לְכוּלְּהוֹן וְאָמַר שְׁבוּעָתָא דְּלָא טְעִים לִי זִיּוּנָא אֵימָא מְזוֹנָא
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ כִּכָּר זוֹ עָלַי אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ
מֵיתִיבִי הַנּוֹדֵר מִן הַכִּכָּר מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ מַאי לָאו דְּאָמַר עָלַי לָא דְּאָמַר זוֹ
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶטְעָמֶנָּה
אֲבָל אָמַר עָלַי מַאי הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ אִי הָכִי אַדְּתָנֵי כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין בַּהֶקְדֵּשׁוֹת לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּאָמַר זוֹ אֲבָל אָמַר עָלַי אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ
אָמַר לְךָ רַב הוּנָא אֶלָּא מַאי כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר עָלַי מְעָרְבִין קַשְׁיָא רֵישָׁא
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי הַנּוֹדֵר מִן הַכִּכָּר מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ וַאֲפִילּוּ אָמַר עָלַי נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶטְעָמֶנָּה
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב הוּנָא הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ כִּכָּר זוֹ עָלַי אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ
וּמִי אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכִי וְהָתַנְיָא זֶה הַכְּלָל אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּאוֹכֶל מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ אוֹכֶל הַנֶּאְסָר לוֹ לְאָדָם אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כִּכָּר זוֹ עָלַי מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין לוֹ בַּהֶקְדֵּשׁוֹת
תְּרֵי תַנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן כּוּ': מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי דְּתַנְיָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי אִי אַתֶּם מוֹדִים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

ותידוק מינה: אבל "בגדי עשירים" - לעניים, לא! כלומר: כאשר המטלית של עניים היא, אין אומרים שלא תקבל טומאה אלא אם כן ראויה היא אף לעשירים. אלא אומרים כיון שלבעליה העניים היא ראויה, הרי אף לעשירים, שהיא אינה ראויה להם, טמאה היא.

והכא נמי בבשר צלי, אין אומרים כדברי רב יוסף שכיון שאצל פרסאי אינו ליפתן, אף לגבי דידן לא הוי ליפתן, וצריך ממנו עצמו שיעור שתי סעודות לעירוב!

וכיון שכן תיקשי, אמאי אזלת בתר פרסאי?!

וכי תימא, כל כי האי גוונא ששיעורו של זה לא כשיעורו של זה, אזלינן תמיד לחומרא, ולפיכך:

הכא - גבי בגדי עניים - אזלינן לחומרא, ואמרינן כיון שלהם יש בו שיעור לקבל טומאה, טמא הוא, אף שלעשירים אין בו שיעור.

והכא נמי - גבי עירוב - בעינן למיזל לחומרא, ולומר להיפך: אף שלגבי דידן הוי ליפתן - ודי בשיעור שיש בו כדי ללפת פת של שתי סעודות - מכל מקום, כיון דלגבי פרסאי לא הוה ליפתן, אין מערבין בו אלא כשיעור הראוי לפרסאי, דהיינו מזון שתי סעודות ממנו עצמו.

הא ליכא למימר:

כי התניא לגבי עירוב, דאזלינן בכי האי גוונא לעולם לקולא! דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן - שאוכלין מעט, ושיעור מזון שתי סעודות שלהן קטן משל אדם בינוני - בשתי סעודות כדי מזונו שלו, ולא כשל אדם בינוני, כיון דהוי לקולא.

ומערבין לרעבתן - שאוכל יותר מאדם בינוני - בסעודה בינונית של כל אדם כיון דהוי לקולא!

והכא נמי לקולא בעי לך למיזל. וכיון דלדידן בשר צלי ליפתן הוי, סגי בשיעור של ליפתן?! ^[33]

ומסקינן: קשיא!

ותמהינן: ומי אמר רבי שמעון בן אלעזר הכי, דרעבתן אין משערין לו בעצמו, אלא נגרר הוא אחר כל אדם?!

ומביאה הגמרא ראיה מהלכות טומאה כי לרבי שמעון בן אלעזר נקבע השיעור לפי האדם עצמו ולא לפי אחרים.

בית שנמצא בו מת, גזרו חכמים על כל פתחיו שיהיו מטמאים את האדם והכלים הנמצאים בחלל הפתח, אם בפתחים האלה יש צד שיוציאו בהם את המת מהבית.

אך אם יש בין הפתחים "פתח מסויים", שדוקא דרכו עומדים להוציא את המת מן הבית, הרי רק פתח זה מטמא את הנמצאים בחללו, ולא שאר הפתחים, כיון שהם אינם מיועדים להוצאת המת [כתוצאה מקיומו של הפתח המסויים].

אחד הדברים המגדירים פתח כ"פתח מסויים" להוצאת המת, הוא כאשר לפתח זה יש שיעור של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, בעוד שבשאר הפתחים אין שיעור כזה [לפי הריטב"א כאן].

שיעור זה של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים נקבע משום שהוא השיעור לפתח שדרכו אפשר להעביר מת בגודל רגיל ^[34].

והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עוג מלך הבשן שמת, שיעור פיתחו כדי לסיימו כפתח העומד להוצאת המת ביחס לשאר הפתחים [הקטנים מפתח זה] - כמלואו של עוג מלך הבשן!

כלומר: כשיעור שראוי להוציאו דרך שם!

ודין פתח זה הוא כמו דין פתח של ארבעה טפחים בשאר מתים [ריטב"א].

והשתא תיקשי, מאי שנא דגבי עירוב אמרת כי אפילו אדם רעבתן שיעורו ככל אדם, ואילו לגבי עוג מלך הבשן שמת, לא אמרינן שיהיה שיעור פתחו כשיעור פתחו של כל אדם בארבעה טפחים, אלא כשיעור שלו עצמו [ריטב"א]?!

ואביי ^[35],

התם - גבי עוג מלך הבשן - היכי ליעביד?

האם הדומי נהדמיה [ונפקיה]?! וכי ננול את המת לחתכו לחתיכות כדי להוציאו.

כלומר: לא דמי, כי התם כיון שאין המת מטמא אלא בפתח ה"ראוי לו", הרי מת בגודלו של עוג לא ניתן להוציא בפתח של ארבעה טפחים. ריטב"א.

איבעיא להו: האם פליגי רבנן - גבי עוג מלך הבשן - עליה דרבי שמעון בן אלעזר, או לא פליגי?

תא שמע: דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אפילו עוג מלך הבשן - פיתחו בארבעה! אלמא חזינן, דפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן אלעזר.

ודחינן: התם במימריה דרבי יוחנן, מיירי דאיכא פתחים קטנים - פחותין מארבעה - טובא. ואיכא חד פתח דהוי ארבעה טפחים, וברור שצריך לפרוץ את אחד הפתחים ולהרחיבו כדי להוציא דרכו את המת [הגדול יותר מרוחב הפתחים].

ולכן במקרה שכזה אמרינן, דודאי, כי קא מרוח כשירחיבו את אחד הפתחים - בההוא פתח של ארבעה טפחים קא מרוח, ולכן חשוב הפתח הזה כמי שמיוחד להוצאת המת דרכו.

ובכי האי גוונא אפילו רבי שמעון בן אלעזר מודה שפתח זה מציל על כולם אף בעוג מלך הבשן.

ולא אמר רבי שמעון בן אלעזר שפיתחו של עוג צריך להיות כמלואו כדי ליחדו להוצאת המת, אלא לענין שאם יש שם פתח שראוי לצאת בו כמות שהוא, ושאר פתחים של ארבעה שאינם כמלואו של עוג, שפתח זה טמא והשאר טהורים ^[36].

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מערבין בבשר חי [מליח ולא מבושל. ראה מה שכתבו הראשונים לעיל].

אמר רב שימי בר חייא: מערבין בביצים חיות שלא נתבשלו, דזימנין סועדין בהן על ידי הדחק [ריטב"א].

וכמה ביצים נותן לעירוב?

אמר רב נחמן בר יצחק: (אחת) סיני [רב יוסף, שהיה בקי במשניות וברייתות ומסודרין בפיו, כאילו קבלם מהר סיני מפי משה רבינו, רבינו יהונתן] אמר: שתים!

שנינו במשנה: הנודר מן המזון - מותר במים ובמלח:

ודייקינן: מים ומלח הוא דלא איקרי "מזון" להיכלל בכלל נדרו. הא כל מילי אחריני איקרי "מזון".

לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל.

דרב ושמואל, דאמרי תרווייהו: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין של דגן בלבד.

וטעמייהו: משום דלא איקרי "מזון" אלא חמשת מיני דגן בלבד. ואילו ממתניתין מוכח דהכל מיקרי "מזון" ^[37].

ותמהינן אקושיין: וכי לא אותביניה לרב ושמואל חדא זימנא [וכי לא הקשינו כבר עליהם פעם אחרת, ממקום אחר] בברכות דף לז, מברייתא?!

ומפרשינן: אפילו הכי, לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא [האם יש תיובתא גם ממתניתין]?

ומשנינן: אמר רב הונא: ממתניתין ליכא לאותובי לרב ושמואל. כי מתניתין לא מיירי דקאמר הנודר "מזון - אסור עלי". אלא באומר "כל הזן - אסור עלי".

ולכן, רק מים ומלח, הוא דלא זייני [משביעים].

הא כל מילי - ואפילו שאינם מחמשת מיני דגן - זייני.

ומיהו בהא לא סגי להיקרא "מזון" ולברך עליהם בורא מיני "מזונות", כיון שאינם סועדים את לב האדם. ולפיכך אין מברכין בורא מיני "מזונות" אלא על חמשת מיני דגן.

ותמהינן אהא דאמרינן דכל מילי זייני: והאמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגינוסר [כשהיינו הולכים אחר רבי יוחנן לאכול פירות גינוסר, היא ארץ ים כנרת שפירותיה מתוקין], כי הוינן בי מאה [כשהיינו חבורה של מאה איש] הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה עשרה [היינו לוקחים לכל אחד עשרה פירות].

וכי הוינן בי עשרה [וכשהיינו חבורה של עשרה] הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה.

וכל מאה מינייהו [וכל מאה מן הפירות] (לא) הוה מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי [היה צריך כדי להחזיקן סל של שלש סאין]. והוה אכיל להו - רבי יוחנן - לכולהון. ואפילו הכי אמר רבי יוחנן: שבועתא דלא טעים לי "זיונא" [היה נשבע לאחר אכילתו שלא טעם כדי שביעה]!

הרי חזינן, שפירות אינן משביעין, והאיך אמרת דכל מילי זייני?!

ומשנינן: אימא: כך היה רבי יוחנן נשבע: שבועתא דלא טעים לי מזונא [עדיין לא סעדתי את לבי]!

אמר רב הונא אמר רב:

הנשבע: שבועה שלא אוכל ככר זו - מערבין לו בה. כיון שלא אסר על עצמו אלא אכילה, ולא הנאה. ואין העירוב בככר זו אסורה עליו מכח שבועתו ^[38].

אבל הנודר: ככר זו עלי, ואסר על עצמו גם הנאת הככר - אין מערבין לו בה, כיון שאף הנאת עירוב נאסרה עליו ^[39].

מיתיבי מהא דשנינו בברייתא: הנודר מן הככר - מערבין לו בה.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, בכגון דאמר "ככר זו אסורה עלי", ומכל מקום מערבין לו בה.

אלמא, אין אדם אוסר בסתם אלא עיקר הנאת הדבר, וכשנודר מככר אדעתה דאכילה נדר, ולא אדעתא דעירוב?!

ומשנינן: לא כך נדר. אלא הכא איירי דאמר: שבועה שלא אוכל ככר זו. שלא אסר אלא אכילתו.

הכי נמי מסתברא שהמדובר הוא בשבועה שלא אוכלנה.

מדקתני סיפא: אימתי יכול לערב בככר האסורה, בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה. לפי שלא אסר את ההנאה.

ואכתי תמהינן: אבל אם אמר "ככר זו עלי" מאי דעתך - האם הכי נמי דאין מערבין לו בה?

אי הכי, תיקשי: אדתני סיפא: האומר "ככר זו הקדש" אין מערבין לו בה, לפי שאין מערבין בהקדשות, היות ואינם ראויים לאכילת אדם.

ליפלוג וליתני בדידה - בככר חולין שלא הקדישו, אלא אסר על עצמו בשבועה או בנדר.

ונימא: במה דברים אמורים שאפשר לערב בככר שאסרה, בכגון דאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו".

אבל אם אמר "ככר זו עלי" - אין מערבין לו בה.

ומזה שהתנא לא חילק כך, מוכח שאפילו אמר "ככר זו עלי" מותר לערב בה.

אמר משני לך רב הונא: אלא מאי בעית למימר, דכל היכא דאמר "ככר זו עלי" מערבין לו בה?!

הא לפי זה קשיא רישא. דקתני בה: אימתי מערבין בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה", אלמא, אם אמר "ככר זו עלי"

- אסור לערב בה?!

אלא, בהכרח, שאי אפשר ללמוד מלשון הברייתא מהו הדין באומר "ככר זו עלי".

ודחינן: רישא לא קשיא: אלא חסורי מיחסרא בלשון הברייתא, והכי קתני בה:

הנודר מן הככר - מערבין לו בה. ואפילו אם אמר סתם "ככר זו עלי" - נעשה כאומר "שבועה שלא אטעמנה". שאף כאן, לא אסר עצמו אלא באכילה [ראשונים].

והדרינן לקושיין: מכל מקום קשיא לרב הונא הא דאקשינן, אמאי קתני בסיפא דבככר הקדש אסור. והרי אפילו באומר ככר זו עלי, אסור?!

ומשנינן: אין הכי נמי דמהך ברייתא מוכח דלא כרב הונא.

והוא - רב הונא - דאמר כרבי אליעזר דפליג אהך ברייתא.

דתניא: רבי אליעזר אומר: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - מערבין לו בה.

"ככר זו אסורה עלי" - אין מערבין לו בה.

והיינו כדרב הונא!

והשתא תמהינן ארבי אליעזר: ומי אמר רבי אליעזר הכי?!

והתניא: זה הכלל: כשאדם אוסר עצמו באוכל, כלומר כשנשבע שהוא לא יאכל [שהשבועה איסור גברא היא, כדאיתא בנדרים דף ב ב] - מערבין לו בה ^[40].

אבל אוכל הנאסר לו לאדם [היינו נדר, שהוא איסור חפצא, כדאיתא בנדרים דף ב ב], וכגון שאמר "ככר זו עלי" - אין מערבין לו בה.

רבי אליעזר אומר: האומר "ככר זו עלי" - מערבין לו בה.

אבל האומר "ככר זו הקדש" - אין מערבין לו בה.

לפי שאין מערבין לו לאדם בהקדשות.

והשתא תיקשי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר.

דלעיל קתני בברייתא שלפי רבי אליעזר האומר "ככר זו אסורה עלי" אין מערבין לו בה.

ואילו הכא קתני דלרבי אליעזר האומר "ככר זו עלי" מערבין לו בה?!

ומשנינן: תרי תנאי הם, ונחלקו אליבא דרבי אליעזר מהי שיטתו.

שנינו במשנה: מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה.

ואמרינן: מתניתין - דלא כבית שמאי.

דתניא: בית שמאי אומרים: אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה.

בית הלל אומרים: מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה.

הערות

^[33] נתבאר על פי דברי רש"י. אבל בריטב"א כתב: שאין קושית הגמרא מרעבתן, אלא מזקן וחולה בלבד, ראה שם.

^[34] תנן באהלות [פרק ג משנה ו]: "והמת - פיתחו בארבעה טפחים להציל הטומאה על הפתחים". ופירש הר"ש: גזרו חכמים טומאה על הפתח [ואפילו סגור הוא, שאינו בתוך אוהל המת], כיון שהמת יצא דרך שם. ואם יש לבית פתחים הרבה - כולן טמאין ! נפתח אחד מהן - שודאי בההוא פתח יוציא את המת [רש"י לקמן דף סח א] - רק הוא טמא וכולן טהורין. חישב להוציא בפתח אחד מהן, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים [שפחות מארבעה על ארבעה אינו חשיב להציל על השאר, רש"י לקמן. ובביצה דף י. פירש רש"י: דבכך שיערוהו ראוי להוצאת מתים, וכן כתב ר"ש במשניות. ובריטב"א כתב כאן, משום דחשיב "פתח"]. הציל על כל הפתחים. וזהו שאמרו: המת פתחו בארבעה טפחים. ובריטב"א כאן כתב: אף אם לא חישב להוציאו באותו פתח, אם יש שם פתח שהוא ארבעה על ארבעה, מציל הוא על שאר הפתחים הקטנים שלא יטמאו. ואין טמא אלא אותו פתח שיש בו ארבעה על ארבעה [ולא מצאנו לו חבר בראשונים]. וברש"י כאן, משמע קצת כהריטב"א.

^[35] כך היא הגירסא בגמרא, ומשמע דמישך שייכא הך קושיא במילתיה דאביי לעיל, והוי כמו "ואביי אמר לך", וביאר מהרש"א, דהזכיר אביי, משום דהוא הביא ברייתא דרבי שמעון בן אלעזר ברעבתן. אך בריטב"א שהאריך בפירוש הגמרא לא הזכיר כל זה. וכתב כאן: ופריק אביי:

^[36] על פי ריטב"א. וראה רש"י, גאון יעקב, ושפת אמת כאן. וחזון איש באהלות על סוגיא זו. ובשפת אמת כתב שדברי הריטב"א כאן צריכים עיון.

^[37] ומיהו, אף למאי דמשמע ממתניתין דהכל מיקרי "מזון", מכל מקום אין מברכין "בורא מיני מזונות" אלא על דבר שקובעין עליו סעודה. ונפקא מינה: שאף על אורז ודוחן מברכים בורא מיני מזונות. תוספות.

^[38] ואי משום דאסור הככר עליו באכילה ואינו ראוי לעירוב. הא לא איכפת לן, דלחכמים דמתניתין אם חזי לאחרים מערבין בו לכולם. ואפילו לסומכוס מהני לעירוב, דומיא דיין לנזיר דלא פליג סומכוס - כדלקמן בעמוד ב - כיון שיכול לישאל על נזירותו. והכא נמי יכול לישאל על שבועתו, ראשונים. וראה לשון רש"י.

^[39] נתבאר על פי משמעות רש"י. אבל בתוספות ביארו: שאין החילוק בין אוסר אכילה לאוסר הנאה, אלא בין שבועה לנדר. וברשב"א וריטב"א הסכימו כדעת רש"י. וראה שם שביארו אמאי נקט רב ברישא דמילתיה שבועה, ובסיפא דמילתיה נדר, אף שעיקר החילוק הוא בין אסר עליו אכילתו, או שאסר אף הנאתו. וראה עוד בזה בר"ן.

^[40] והוא הדין אם נדר, ובנדרו אסר על עצמו איסור אכילה בלבד - ריטב"א ור"ן, ראה שם.

אבל בגדי עשירים לעניים — לא צריך שיהיו כשיעורם של עשירים. משמע שאנחנו קובעים לכל אדם שיעור על פי צרכיו, ואין קובעים לפי שיעורם של אחרים.

וכי תימא: הכא לחומרא והכא לחומרא [ואם תאמר: גם כאן לחומרה וגם כאן לחומרה] שלענין טומאה אנו מחמירים בעניים, ולענין עירוב נחמיר לפרסיים שינהגו ככל אדם, והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו, כלומר כדי מזון שתי סעודות שלו. ואם מפני זקנותו או חוליו אוכל הוא מעט — קוצבים לו שיעור קטן יותר. ולרעבתן אין מוסיפים כדי שיעור שתי סעודות שתשבענה אותו, אלא די בשיעור סעודה בינונית של כל אדם. משמע שבעירוב הולכים אנו להקל ולא להחמיר. קשיא.

ומקשים: ומי [וכי] אמר ר' שמעון בן אלעזר הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] לגבי דיני טומאה: רבי שמעון בן אלעזר אומר, עוג מלך הבשן, או ענק כיוצא בו, שמת — פיתחו כמלואו (כגודלו) שאם מת אדם בבית ולא ברור מהיכן יוציאוהו — כל הפתחים שבבית טמאים, שמא יוציאוהו מכל אחד מהם, חוץ מפתחים קטנים ביותר שאי אפשר להוציאו בהם. ואמר ר' שמעון בן אלעזר שענק כעוג מלך הבשן, פתחו המטמא הוא רק בפתח כזה שיוכלו להוציאו בו. משמע שהולכים אנו בכל אדם לפי שיעורו שלו, ולא לפי שיעור כללי!

ושואלים: ואביי מה הוא סבור: התם היכי ליעביד, הדומי נהדמיה ונפקיה [שם כיצד נעשה, וכי נחתכנו לחתיכות ונוציאהו] אם כן בעל כורחו צריכים להוציאו בפתח גדול. אבל לגבי מזון שתי סעודות הכל הולך לפי דרך הכלל.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: פליגי רבנן עליה [האם נחלקו חכמים עליו, על] ר' שמעון בן אלעזר, או לא? תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עוג מלך הבשן אף פיתחו לענין טומאת פתחים אינו אלא בארבעה טפחים. משמע שנחלקו חכמים על ר' שמעון בן אלעזר.

ומשיבים שמשם אין ראיה: התם [שם] מדובר במקרה דאיכא [שיש] פתחים קטנים טובא [הרבה], ואיכא חד דהוי [ויש אחד שהוא] ארבעה טפחים, שודאי כי קא מרוח, בההוא קא מרוח [כאשר יגדיל את הפתח להוציא את הגוויה מן הבית, באותו פתח יגדיל] ואם כן פתח זה הוא הראוי לקבל טומאה. אבל כשכל פתחי הבית שווים בגודלם — כולם טמאים, שהרי אין לדעת באיזה פתח יוציאנו.

א ולענין עירובין אמר רב חייא בר רב אשי אמר רב: מערבין בבשר חי אף שאינו מזון אבל אפשר לאכלו בשעת הדחק. אמר רב שימי בר חייא: מערבין אף בביצים חיות. ושאלו: וכמה מהן צריכים לעירוב? אמר רב נחמן בר יצחק: השיעור הוא באחת. וסיני (כינוי לרב יוסף) אמר: בשתים.

ב במשנה נאמר שהנודר מן המזון, שקיבל על עצמו נדר שלא לאכול מזון, מותר במים ובמלח. ומדייקים מכאן: מלח ומים הוא שלא איקרי [נקראו] מזון, הא כל מילי איקרי [הרי שכל הדברים האחרים נקראים] מזון. לימא תיהוי תיובתא [שמא תהיה זו קושיה חמורה] על רב ושמואל, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין מברכין "בורא מיני מזונות" אלא על חמשת המינין של דגן בלבד, אבל לא על דברים אחרים, שהשאר אינם קרויים מזון.

ושואלים: ולא אותביניה חדא זימנא [וכי לא הקשינו ודחינו את דבריהם כבר פעם אחת] ממקור אחר? ומשיבים: אמנם כבר דחינו את דבריהם, ואולם לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא [שמא נאמר שתהיה קושייתם גם מדבר זה]!

אמר רב הונא: אפשר לתרץ את דבריהם כאן שמדובר בנודר ואומר "כל הזן אסור עלי", ואז מים ומלח הוא שמותרים, משום שלא זייני [מזינים], הא כל מילי — זייני [הרי כל הדברים האחרים — מזינים], ואילו הכינוי המיוחד 'מזון' הוא רק לאחד מחמשת מיני דגן.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה [כאשר היינו הולכים אחרי] ר' יוחנן למיכל פירי [לאכול פירות] גינוסר (הגדלים באיזור ים כנרת ומתוקים מאד), כי הוינן [כאשר היינו] קבוצה בי [בית, במידה של] מאה אנשים — הוה מנקטינן [היינו לוקחים] לכל חד וחד [אחד ואחד] עשרה עשרה פירות, כי הוינן [כאשר היינו] בי [בית, במידה של] עשרה הוה מנקטינן [היינו לוקחים] לכל חד וחד [אחד ואחד] מאה מאה, וכל מאה מינייהו לא הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי [מהם לא היה מחזיק אותם כלי בן שלש סאים] והוה אכיל להו לכולהון, ואמר: שבועתא דלא טעים לי זיונא [והיה אוכל ר' יוחנן את כולם, והיה אומר: שבועה, נשבע אני שעדיין לא טעמתי דבר הזן] והרי אמרנו שרק מים ומלח אינם בכלל דבר הזן? ומתקנים: לא כך אמר אלא אימא — מזונא [אמור לא טעמתי 'מזון'] אבל בוודאי קרויים פירות דבר הזן.

ג אמר רב הונא אמר רב: מי שאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו" — מערבין לו בה בככר זו, שהרי העירוב אינו חייב להיות ראוי להיאכל דווקא על ידו. אבל אם אמר "ככר זו אסורה עלי" — אין מערבין לו בה, שמשמעות דבריו לאסור על עצמו כל שימוש והנאה ממנה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו : הנודר מן הככר — מערבין לו בה, מאי לאו [האם לא] מדובר גם כאשר אמר "ככר זו אסורה עלי"? ודוחים: לא, מדובר רק כאשר אמר "שבועה שלא אוכל ככר זו".

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דקתני סיפא [שכן שנינו בסוף המשנה]: אימתי אמרנו דבר זה — בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה".

ושואלים: אבל אמר "ככר זו אסורה עלי", מאי [מה יהיה הדין]? הכי נמי [כך גם כן] שאין מערבין לו בה, אי הכי אדתני [אם כך, עד שהוא שונה בהמשך] "ככר זו הקדש" — אין מערבין לו בה, לפי שאין מערבין בהקדשות, מדוע לא ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בתוך הלכה זו של ככר חולין עצמה] ויאמר: במה דברים אמורים: שאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו" אבל אמר "שבועה ככר זו אסורה עלי" — אין מערבין לו בה, משמע שההסבר לא היה נכון!

אמר לך רב הונא: אלא מאי, כל היכא [מה תאמר, שכל מקום] שאמר "עלי" מערבין? אם כן, קשיא רישא [קשה מראשית המשנה] שאמרה: אימתי בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה", ומשמע שאם אמר "ככר זה עלי" אינו נאסר?

ומתרצים: לא כך אלא חסורי מיחסרא והכי קתני: [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: הנודר מן הככר — מערבין לו בה, ואפילו אמר "עלי" — נעשה כאומר: שבועה שלא אטעמנה. שגוף הככר אינו נאסר עליו אלא לאכילה בלבד, אבל יכול להשתמש בה לצורך עירוב.

ומעירים: ומכל מקום קשיא [קשה] הדבר לשיטת רב הונא! ומשיבים: הוא שאמר דבריו כשיטת ר' אליעזר: דתניא [ששנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: מי שאומר "שבועה שלא אוכל ככר זו" — מערבין לו בה, "ככר זו עלי" — אין מערבין לו בה.

ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' אליעזר הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], זה הכלל: אדם אוסר עצמו באוכל, וכגון שאמר: "שלא אוכל ככר זו" — מערבין לו בה בככר זה. אבל אוכל הנאסר לו לאדם, וכגון שאמר "ככר זו עלי" — אין מערבין לו בה. ר' אליעזר אומר: מי שאמר "ככר זו עלי" — מערבין לו בה, "ככר זו הקדש" — אין מערבין לו בה. לפי שאין מערבין לו בהקדשות! משמע שההבדל איננו אם אמר "עלי" או "זו", אלא בטיבו של האיסור — אם מסוג נדר הוא או מסוג הקדש.

ומשיבים שיש להסביר שלפנינו תרי תנאי [שני תנאים] החולקים זה על זה ושניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר, ומסרו דבריהם משמו.

ד נאמר במשנה: שמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, אף על פי שהם עצמם אינם יכולים לאכול מהם. ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת בית שמאי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], בית שמאי אומרים: אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ובית הלל אומרים: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. אמרו להן בית הלל לבית שמאי: וכי אי [אין] אתם מודים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But the clothing of the wealthy does not need to be three by three handbreadths in order to become ritually impure for the poor because even smaller pieces of cloth are significant for the poor. Therefore, the law with regard to the poor is not determined by the customary practice of the rich. So too, the law of eiruv pertaining to the rest of the world should not be determined by the customary practice of the Persians to eat roasted meat as a food in itself.

And if you say: Both here the ruling is stringent, and there the ruling is stringent, i.e., with regard to ritual impurity the halakha is stringent with respect to the poor and declares scraps of cloth that are only three by three fingerbreadths impure, but with regard to eiruv the halakha requires enough roasted meat to suffice for two meals as a food in its own right, in accordance with the practice of the Persians, then there is a difficulty: Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: One may establish an eiruv for an ill or elderly person with an amount of food that is enough for him for two meals, and if he eats less than the average person due to his sickness or age, a smaller amount of food is required in order to establish an eiruv on his behalf; however, for a glutton, we do not require food in an amount that would satisfy him but merely enough food for two meals measured according to an average meal for the typical person? This indicates that the halakha with respect to an eiruv is lenient and not stringent. The Gemara concludes: Indeed, this is difficult.

The Gemara raises a difficulty with the aforementioned baraita: Did Rabbi Shimon ben Elazar really say this? Wasn’t it taught in another baraita pertaining to the laws of ritual impurity that Rabbi Shimon ben Elazar says: Og, king of the Bashan, or any similar giant, requires an opening as big as his full size? If a person dies in a house and it is not clear how his corpse will be removed, all of the openings in the house are considered ritually impure, as the corpse might be carried out through any one of them. If the corpse can fit through some of the openings but not through others, only the larger openings are ritually impure. Rabbi Shimon ben Elazar says that in the case of a giant the size of Og, king of the Bashan, one opening can only prevent the others from contracting impurity if it is large enough for Og’s corpse to fit through. This indicates that the law is determined by the measure of each particular person and not by some general measure.

The Gemara asks: And what does Abaye say? How does he reconcile his position with regard to an eiruv, which maintains that we follow the customary practice of most of the world and not that of particular locales, with Rabbi Shimon ben Elazar’s ruling with regard to the corpse of a giant? The Gemara answers: There, in the case of a giant, what should we do? Should we cut the corpse into pieces and carry it out? We have no choice but to carry it out through an opening large enough for the corpse to pass through. However, in the case of the food for the two meals of an eiruv, there is no such logistical constraint, and the law should be determined in accordance with the usual practice.

A dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabbi Shimon ben Elazar, or not? Come and hear a proof from that which Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Og, king of the Bashan, requires an opening of four handbreadths in order to save the other openings in the house from becoming ritually impure. This indicates that the Rabbis disagree with Rabbi Shimon ben Elazar.

The Gemara rejects this proof: There, we are dealing with a case where there are many small openings, and there is only one that is four handbreadths wide. Therefore, it may be assumed with certainty that when one widens one of the openings in order to remove the corpse from the house, he will widen that opening. Consequently, that opening is ritually impure while the others are not. However, if all the openings in the house are equal in size, they are all ritually impure, as we cannot know through which opening the corpse will be carried out.

Returning to the laws of eiruv, Rav Ḥiyya bar Rav Ashi said that Rav said: One may establish an eiruv with raw meat because it can be eaten when necessary, even though it is not ordinarily regarded as food. Rav Shimi bar Ḥiyya said: One may also establish an eiruv with raw eggs. The Gemara asks: How many eggs are required for an eiruv? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One. Sinai, a nickname of Rav Yosef, said: Two.

We learned in the mishna: One who vows that nourishment is prohibited to him is permitted to eat water and salt. The Gemara infers from this: It is only salt and water that are not considered nourishment, but all other food items are considered nourishment. Let us say that this is a refutation of the position of Rav and Shmuel. As it was Rav and Shmuel who both said: One only recites the blessing: Who creates the various kinds of nourishment, over the five species of grain alone, but not over other types of food.

The Gemara asks a question: Did we not already refute their position on one occasion from a different source? The Gemara answers: Indeed, we already refuted their view, but let us say that there is a refutation of their position from here as well.

Rav Huna said: We can resolve the difficulty from the mishna by saying that it is referring to someone who vows and says: Anything that nourishes is prohibited to me. In that case, it is water and salt that are permitted to him, as they do not nourish, but all other food items are prohibited, as they do nourish. This inclusive formulation includes anything that provides even a small degree of nourishment; but the particular term mazon, nourishment or sustenance, used in the blessing over food, is reserved only for the five species of grain.

The Gemara asks: Didn’t Rabba bar bar Ḥana say: When we were following Rabbi Yoḥanan to eat of the fruits of Genosar, very sweet fruits that grow in the region of the Sea of Galilee, when we were a group of a hundred people, each and every person would take ten fruits; and when we were a group of ten, each and every person would take a hundred fruits for him. And each hundred of these fruits could not fit into a three-se’a basket. And Rabbi Yoḥanan would eat them all and then say: I swear that I have not yet tasted something that nourishes. Didn’t we say that only water and salt are excluded from the category of things that nourish? The Gemara corrects the rendition of the story: Say that he said as follows: I have not tasted sustaining food, but fruit is certainly considered something that nourishes.

Rav Huna said that Rav said: If one said: I swear that I shall not eat this loaf, one may nonetheless establish an eiruv for him with it because the food used for an eiruv does not have to be edible for the particular individual the eiruv services. However, if one said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it, as this formulation indicates that he is prohibiting himself to use or benefit from the loaf in any manner.

The Gemara raises an objection based upon the following baraita: With regard to one who vows not to benefit from a loaf, one may nonetheless establish an eiruv for him with it. What, is it not referring to one who said: This loaf shall be forbidden to me? The Gemara answers: No, the baraita is only is referring to a case where he said: I swear that I shall not eat this loaf.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to understand the baraita in this fashion, as it was taught in the latter clause: When do we apply this halakha? Only when one said: I swear that I shall not taste it.

The Gemara asks: But if he said: This loaf shall be forbidden to me, what is the halakha? So too, one may not establish an eiruv for him with it. But if so, there is a difficulty. Instead of teaching in the continuation of the baraita that if one said: This loaf is consecrated property, one may not establish an eiruv for him with it, as one may not establish an eiruv with consecrated objects, let him make an internal distinction in the case of a non-sacred loaf itself and state: In what case is this statement said? Only where one said: I swear that I shall not eat this loaf. But if one said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it. This indicates that Rav Huna’s understanding of the baraita is incorrect.

Rav Huna could have said to you: Rather, what would you say, that wherever one said: This loaf shall be forbidden to me, one may establish an eiruv for him with it? If so, there is a difficulty from the first clause of the baraita, which states: When do we say this? Only when one said: I swear that I shall not taste it. That indicates that if one said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it.

The Gemara answers that the baraita is incomplete, and it teaches the following: With regard to one who vows not to benefit from a loaf, one may nonetheless establish an eiruv for him with it. And even if one said: This loaf shall be forbidden to me, it is as though he said: I swear that I shall not taste it. Therefore, the loaf itself is only forbidden to him as food, but he can use it for the purpose of an eiruv.

The Gemara comments: Nevertheless, the difficulty remains according to the opinion of Rav Huna. The Gemara answers: He stated his view in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer; as it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If one said: I swear that I shall not eat this loaf, one may establish an eiruv for him with it; but if he said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it.

The Gemara asks: Did Rabbi Eliezer really say this? Wasn’t it taught in a baraita: This is the principle: With regard to a person who prohibits himself from eating a particular food, e.g., if one said: I swear that I shall not eat this loaf, one may establish an eiruv for him with that loaf. However, if the food was prohibited to a person, e.g., if he said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it. Rabbi Eliezer says: If he said: This loaf shall be forbidden to me, one may establish an eiruv for him with it. However, if he said: This loaf is consecrated property, one may not establish an eiruv for him with it, as one may not establish an eiruv for him with consecrated objects. Therefore, Rabbi Eliezer does not distinguish between the two differently worded types of vows, but between a vow and consecration.

The Gemara answers: It must be explained that these are two tanna’im who both held according to Rabbi Eliezer. Two later tanna’im disagreed with each other in reporting Rabbi Eliezer’s opinion.

We learned in the mishna: One may establish an eiruv for a nazirite with wine and for an Israelite with teruma, even though they themselves may not partake of these foods. The Gemara comments: The mishna was not taught in accordance with the opinion of Beit Shammai, as it was taught in a baraita that Beit Shammai say: One may not establish an eiruv for a nazirite with wine and for an Israelite with teruma. Beit Hillel disagree and say: One may establish an eiruv for a nazirite with wine and for an Israelite with teruma. Beit Hillel said to Beit Shammai: Do you not concede

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עוג מלך הבשן פתחו בד' עיקרו באהלות בפר' ג' כזית מן המת פתחו והמת פתחו בד' טפחים:

אמ' רב נחמ' בר יצחק סיני אמ' ב' היינו רב יוסף ובירורא דמילתא בסוף מסכת ברכות ובסוף מסכת דהוריות רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים:

ומי א"ר שמעון בן אלעזר הכי שאם הוא משונה מרוב בני אדם מעמידין אותו במדה של בינונים והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פתחו כמלואו. כלומר אם יש כמלואו וחישב להוציאו ממנו מטהר שאר פתחי הבית ואם לאו כל הפתחים טמאין. ודחינן התם גבי עוג משום דלא אפשר היכי נעביד ננתחי אברים אברים וניפקיה [איבעיא להו] מי פליגי עליה אי לא.

ת"ש דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עוג מלך הבשן פתחו בד' ש"מ פליגי עליה ודחי אביי התם כגון דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דריוח ד' טפחים ודאי כי מרוח ופתח פתחא לאפוקיה מיניה בהאיך רבה מוסיף קמרווח. משום דרב אמרו מערבין בבשר חי ובביצים חיים וכמה אמר רב נחמן סיני [אמר] שתים. ומפורש בסוף הוריות רב יוסף סיני רבה עוקר הרים:
ירושלמי בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. א"ר יסא מפני שאין הגוף ניזון מהן ר' לוי אמר שהן מין קללה. פי' מים מי המבול מלח מכת סדום. משנה בכלים פרק כ"ז. בגדי עניים אע"פ שאין להם ג' על ג' הרי אלו טמאין מדרס:

מתני' הנודר מן המזון מותר במים ומלח. ואקשינן וכי כל מילי איקרו מזון (כדאהני) [כדאתני] דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על ה' מינין הללו חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ולא אתותבו חדא זימנא נימא מיהא נמי תהוי עלייהו תיובתא ופריק ר' יוחנן מתני' בנודד ואמר כל דבר הזן אסור עליו ואקשינן תוב וכי כל מילי זייני חוץ ממים ומלח והא ר' יוחנן הוה אכיל מפירות גינוסר טובא והוה משתבע דלא טעים לי זיונא ופרקינן לא תימא זיונא אלא תימא מזונא.

אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין עליו בה (ככר זו מערבין עליו בה) וככר זו עלי אין מערבין לו בה. ומקשינן עליה ומוקמינן ליה רב הונא דאמר כר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר שבועה שלא אוכל זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ומי א"ר אליעזר הכי והתניא זה הכלל כל שהאוכל נאסר על האדם אין מערבין לו בה אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה ר' אליעזר אומר ככר זו עלי אסורה מערבין לו בה.

ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין בהקדשות ופריק תרי תנאי אליבא דר' אליעזר:

פיסקא מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. תניא בית שמאי אומר אין מערבין לנזיר ביין ולא לישראל בתרומה ובית הלל אומרים מערבין. אמרו בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבין לאדם גדול.

אלמא בדידיה משערינן. [כתב] הראב"ד ז"ל: נראה לי דעל חישב להוציאו באחד מהן לא פליגי ר' שמעון בן אלעזר, דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק ליה.

אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים. סיני היינו יוסף וכדאמרינן (הוריות יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיות ראוין הן לאכילת כל אדם והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו.

הא דאמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה. פירושו: משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות, אי נמי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו והלכך שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו, דאף על גב דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס נמי הואיל ואיבעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי מערבין לו בו דומיא דיין לנזיר (לקמן ע"ב). אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בו משום דאסור בהנאתו. ומאן דפליג עליה דרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והא דנקט רב הונא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם לאו דוקא, דהוא הדין דמשכחת איסורא בשבועה, וכגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זה, והיתרא בקונם וכגון דאמר אכילת ככר זה עלי. אלא אורחא דמילתא נקט, דאורחא דמילתא דאדם אוסר עצמו באוכל ע"י שבועה, ואוסרו בהנאה בקונם. והא נמי דתניא לקמן בסמוך אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בו אוכל הנאסר על אדם אין מערבין לו בו, לאו דוקא וכדאמרן דהא משכחת לה איפכא.
ואיכא למידק אם איתא דבהא פליגי ור' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי, אם כן מאי קא מתמה לקמן (עירובין לא, א) לימא רבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו כתנאי אמרה לשמעתיה, ואמרינן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה. ומאי תימא, והא על כרחך כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דהא פליגי בה ר' אליעזר ורבנן. על כן פירשו משום רבנו שמואל ז"ל דכולהו תנאי ואמוראי דהכא כרבא ורב יוסף סבירא להו, והכא בגזירה פליגי, דרב הונא סבר דככר זה עלי אין מערבין לו בו גזירה אטו ככר זה הקדש, דכל קונם דומיא דהקדש הוא, והלכך קונם אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור, אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו מערבין לו בה, דלא דמי להקדש וליכא למיגזר משום הקדש, ואי משום דאסור בהנאתו אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דנקט רב הונא וכן בברייתא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, ומילתא פסיקתא קאמרי דשבועה לעולם מותר וקונם לעולם אסור.
ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כיון דהא אתא רב הונא לאשמעינן, הוי ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בו, דאשמעינן רבותא בהדיא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. והא דאמרינן לקמן לימא רבא ולימא רב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתיה, לאו משום דלא אשכחן תנא דפליג בהא, אלא משום דאתו כר' יהודה דיחידאה היא קא מתמה לימא כתנאי אמרוה ואינהו דאמר כר' יהודה ושביק רבנן, אבל כי מוקמת להן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ניחא, דאינהו דאמרי כרבנן. ומסתברא נמי דהיינו דאוקי לרב הונא כר' אליעזר ולא אוקמה כרבנן וכאידך תנא דמהפך פלוגתייהו ואמר דר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא, כי היכי דלא לוקמו רבנן לבר מהלכתא.

מיתבי הנודר מן הככר מערבין לו בו מאי לאו דאמר עלי. ואף על גב דקתני בהדיא הנודר מן, ונדר דאסר חפצא על נפשיה משמע, אפילו הכי איצטריך למימר מאי לאו, משום דהוי ידע דאיכא למטעי בה, משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה.

חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כמי שאמר שלא אטעמנה. כתב הראב"ד ז"ל: מדתלי טעמא בהאומר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה, שמעינן מינה דטעמא לאו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא, אלא משום דקסבר דסתם קונמות לא אסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד, וכאילו פירש בהדיא שלא אטעמנה, וכיון שכן אחד אוסר בשבועה ואחד אוסר בקונם מערבין לו בה שלא אסרה עליו בהנאה. והביא הוא ז"ל ג"כ ראיה דסוגיין דתלמודא הכין דסתם קונם לא מיתסר בהנאה, מדאמרינן בשבועות פרק ג' (כב, א) אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות כיון דלא מפרש שמא דאכילה כבריה דמי ובכל שהוא, ואותבינן עלה ושקלינן וטרינן בה, ואי סלקא דעתך דאף בהנאה אסירי, באכילת כל שהוא מיבעיא.
ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצוות ליהנות ניתנו, אי נמי דמערבין אפילו לדבר הרשות, מדתלי טעמא דהאומר עלי קא מתסר בהנאה אין מערבין לו בה, והשתא ודאי איכא לאקשויי אהא דאמרינן לקמן (עירובין לא, א) לימא רבה כתנאי אמרה לשמעתיה, דמאי קא מתמה, על כרחין איכא תנאי דלא כוותיה, ואדרבה אותובי הוי לן לאותובי מינייהו לרבה ורב יוסף. ואע"ג דכל חד וחד מצי לתרוצה [לטעמיה דרבה מתרץ] לטעמיה דסבירא להו דמערבין אפילו לדבר הרשות, ורב יוסף מתרץ לטעמיה דסבירא להו מצוות ליהנות ניתנו, מכל מקום הוי להו לאקשויי מינה ולתרוצה. אלא ודאי טעמיה דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והכא הכי פירושה חסורי מחסרא והכי קתני: אפילו אמר עלי ואסרה אנפשיה בהנאה מערבין לו בה, דלגבי עירוב האוסר בהנאה כאוסר באכילה בלחוד הוא משום דאינו נהנה ממנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו. כך נראה לי.

מכל מקום סיפא קשיא לרב הונא. ואם תאמר ולימא רב הונא נמי חסורי מחסרא והכי קתני: אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה הא אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש. יש לומר דהא לא אפשר דאם כן מאי לפי שאין מערבין בהקדשות.

ככר זו הקדש אין מערבין לו בו. ואם תאמר אמאי לא והא אי בעי מיתשיל עלה. יש לומר דלא אמרו אי בעי מיתשיל עלה אלא במה שהוא עכשיו ראוי אצל אחרים, כיין לנזיר דחזי לאחרים ואי נמי תרומה לישראל דחזיא לכהנים, וכיון דחזו לאחרים מהשתא וחזי נמי לדידיה אי מיתשיל עלה בהא הוא דמהני מיגו אפילו לסומכוס, אבל במידי דלא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני לא מהני ביה מיגו כלל. והיינו טבל דלכולי עלמא אין מערבין בו כסתמא דמתניתין (לקמן עירובין לא, א) ואפילו לרבי דאמר (לקמן עירובין לב, ב) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

אי אתה מודה שמערבין לגדול ביום הכפורים. כלומר: הואיל וראוי לקטנים שמאכילין אותן בידים, ועוד שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא דאיסור היום רביע עליה. ואינו דומה לטבל טבול מדרבנן ואע"ג דאפשר דהא מאכילין אותן בידים לקטנים הואיל ולית ביה איסור [אלא] מדבריהם וכמו שכתבתי ביבמות פרק חרש (קיד, א ד"ה רבי), מ"מ הרי הוא אסור מצד עצמו, וכל שהוא אסור לגדול מצד עצמו אין מערבין בו.

וכי תימא הכא לחומרא והכא לחומרא דגבי טומא׳ כיון דשיעור חמור טפי תפסין לחומרא ולא אזלינן בתר עשירי׳ והכא שיעור דפרסאי נפיש והוי לחומרא שלא יועיל עירו׳ אלא בשיעו׳ גדול שלה׳. והא תניא ר׳ שמעון בן אליעזר אומר מערבין לזקן ולחולה כו׳. אלמא מערבין לזקן ולחולה בשיעורמועט שלהם לקולא ואינם נגררים אחר הרוב והרעבתן ששיעורו מרובה אין משערין לו בשיעורו הגדול אלא בשיעור העולם שהוא יותר קטן ולקולא וכיון דכן לא אזלינן בשיעורי עירוב לחומרא אדרבא נקטינן בה לקולא שיעורא דבציר טפי ואין קושייתינו מרעבתן דלא משערינן לעלמא לחומרא בשיעור גדול שלו דבהא איכא למיחש תרתי חדא דרעבתן טפי משונה בפרסאי ובטלה דעתו אצל כל אדם. ועוד רעבתן גברא ופרסאי אתרא. אלא קושיין דלא אזלינן בעירוב לחומרא לגרור מיעוט אחר הרוב כיון דמשערין לזקן ולחולה בשיעור קטן שלהם ולקולא וכל שכן שאין משערין לכל העולם מפני פרסאי לחומרא. והא דתניא בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים. פירש רש״י ז״ל במסכ׳ שב׳ לעניין טמא שרץ ונבלה וטמא מת דבגדי עניים בשלש אצבעות ובגדי עשירים בשלשה טפחים. והקשו בתוספות דהא אמרי׳ בפרק במה מדליקין שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד וקרא ודאי בין לעניים בין לעשירים הוא: ועוד מדאמרינן בזבחים בפרק דם חטאת מעיל שנטמ׳ ונפל עליו דם חטאת פירוש וצריך כבוס בקדש ואי אפש׳ לכבסו כולו בפנים מפני שהוא טמא מכניסו פחות פחות מג׳ מכבסו פי׳ דפחות מג׳ לא חשיב ורשאי להכניסו בטומאה ומכבסו. והא התם דבגדי כהונה בגדי עשירים הם ואפילו הכי נקט פחות מג׳ טפחים ולא נקט שיכניסנו בפחות פחות מג׳: ועוד מדתנן במסכת כלי׳ פרק ט׳ בגד מטמא משום שלש על שלש למדרס שלשה על שלשה לטמ׳ מת וכיון דנקט שלש על שלש למדרס בעשירים מיירי דאלו בעניים הא תנן פרק כ״ח בגדי עניים שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס. לפיכך פי׳ בתוספת דהא לעניין טומאת מדרס ומשום דמדרס ביחוד תליא מילתא חלקו בין עניים לעשירים שהעני מייחד אותו כשיש בו שלש על שלש אבל העשיר אין דרך ליחדו בפחות משלשה טפחי׳ אבל בשאר מקומות עשיר ועני חד שיעורא הוא בשלש על שלש דליכ׳ טעמ׳ לאפלוגי בינייהו. והקשו הראב״ד ז״ל דבכמ׳ דוכתי גמרינן משיעור׳ דעני כדאמרי׳ במסכת שבת שכן עלי אוכל פתו בלא כתישה ושכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה ושכן עני קולע שלשה נימין ותולה בצואר בנו ולא עוד אלא אפילו בשלש על שלש דטמא שרץ אמרינן דחזי לעניים ולעשירים לא חזי ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירי׳ ותירץ דבהנהו דהתם אפילו הבינוניים נקראים עניים בדברים ההם והוו להו רובא ואזלינן בתרייהו לגבי עשירי׳ ממש דהוו מיעוטא אבל הכא גבי מדרס כל הבינוניים דינם בעשירי׳ שאין מייחדין למדרס פחות משלשה אבל עניים מבליעין אותו בשלש על שלש לטלות על קרע שלהם:

והא תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו. פירוש לעניין מה שבבית ועתיד להוציאו משם דק״ל שאם יש בבית פתחים הרבה הן שכולן פתוחין או שכולן סתומי׳ בלא פרצת פצימין כולן טמאין עד שיחשוב להוציאו באחת מהם: ובלבד כל פתח שיש בו רוחב ד׳ טפחים דחשיב פתח אבל בציר מה׳ לא חשיב פתח וטהור ואם היה אחד מהן רתב ד׳ טפחים כולם טהורים חוץ מאותו שיש בו ד׳ טפחים ואם לא היה אחד מהם רחב ד׳ טפחים כולן טמאין אפילו חור שבכותל שאינו פתוח וכדאיתא התם במשניות וקתני רבי שמעון בן אלעז׳ דעוג מלך הבשן פתחו במלואו ואינו מטמ׳ כשהוא בבית אלא פתח שיש בו במלואו ואינך כולהו לא חשיבי ואפילו יש בהם ארבע טפחים ואם יש בו פתח אחד שהוא במלואו הוא לבדו טמא ואם אין בו שום פתח במלואו הוו להו כולהו כפתחים שאין בהם ארבע טפחים אלמא סבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר דמשערין לעוג בעצמו ואינו נגרר אחרי מתי׳ דעלמא והיכי קאמ׳ לעיל דרעבתן אין משערין לו בעצמו. ופריק אביי דלא דמי דהתם כיון שאין המת מטמא אלא בפתח שראוי לצאת בו אין לשער לעוג אלא בפתח הראוי לו ובפתח ד׳ טפחים אי אפשר לו לצאת דהיכי נעביד וכי נהדמיה הדומי לאפקיה הא ודאי לא אפשר דאם כן מנוול טובא: אבל הכא גבי עירוב אפשר לרעבתן לשער בעירוב דעלמא ולא ניזיל בתר שיעוריה כיון שהוא משונה ובטל מנהגו אצל בני אדם:

אמר אביי התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דבהא אפי׳ רשב״א מודה שאותו שיש בו ארבע טפחים מציל על כולם דמסתמא בדידיה מפיק ליה דכי מרווח בדידיה מרווח כי הוא עומד להרחיבו יותר מן השיעור הא כשכולם שיים כול׳ טמאי׳ ולפי זה אין ההפרש בין עוג מלך הבשן לאינשי דעלמא אלא כשיש בו פתח שיעור מלואו של עוג והשאר בד׳ דבעוג מציל על שאר פתחים ושאר מתים אינו מציל דאלו בשכולם בני ד׳ טפחים או פחותים מד׳ טפחים בין בעוג בין באיניש דעלמא כולם טמאים ואם כשהאחד יש בו ד׳ טפחים ושאר כולם קטנים כשם שהאחרים מציל אותו שיש בו דרך מציל לעני לפי דברי אביי. ודעת הראב״ד ז״ל דמי אמרינן שזה הגדול מציל על שאר הפתחים היינו מן הסתם אבל אם חשב על אחת מהם הקטני׳ הוא לבדו טמא דמסתמ׳ בההוא דחשיב התם מרווח.

מערבין בבצים חיים. פי׳ חיים ממש דזימנין דסועדין בהם כן ע״י הדחק וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני דהיינו רב יוסף אמר שתים כלימר שתי בצים: אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עליו אין מערבין לו בה. עיקר הפי׳ בזה שאין ההפרש בעלמא דשבועה איסור גברא וחשיב אוכל דהא ודאי אף קונם שאסרו עליו באיסור חפצא כיון דחזי לאחריני אוכל הוא חשיב והוה ליה כיין שמערבין בו לנזיר ואף על פי שהוא לו איסור. חפצא מכיון דחזי לאחריני אלא הטעם כדפרישית דשבועה מסתמא אינה אלא איסור אכולה שעל הרוב הוא אומר שבועה שלא אוכל וכיון שכן מותרת היא לו בהנא׳ ומערבין לו בה כיון דחזי לאכיל׳ לאחריני אבל אם קונם הוא שאומר ככר זה עליו ואינו מזכיר אכילה והוא אסור אף בהנאה דמסתמא לאיסור הנאה נחית ואם מערבין לו בו נמצא שנהנה באיסורי הלאה ואין לו לעשות מצוה זו באיסורי הנאה דחשיב הוא נהנה ובזו השטה דרך רש״י ז״ל אלא שהוא מפרש כל הסוגיא דכל היכא דאמרי׳ שמערבין בככר של קונם היינו מטעמא שהנודר סתם לא נחית לאיסור הנאה ואין דעתו אלא על איסו׳ אכילה בלחוד שדרך ליהנו׳ יותר בו ומפלי כן מערבין וכהא דאוקימנ׳ במסקנ׳ פלוגתא דר״א ורבנן דר״א סבר סתמא לאיסור הנא׳ נחית ורבנן סברי סתמא לאיסור אכילה בלחוד נחית ורב הונא דאמר כרבי אלעזר הוא כל שפי׳ איסור הנאה דברי הכל אין מערבי׳ בו או משום דמיירי כשעירוב לדבר הרשות וכסבר דמערבי׳ לדבר הרשות או משום דסב׳ שאע״פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה מצות ליהנו׳ ניתנו והיינו שלדברי הכל מערבין בככר של הקדש. וקשה לזה קצת דכיון דמוקמינן בין לרבנן בין לרבי אליעזר שמערבין לדבר הרשות או שהמצות ניתנו ליהנות היכי פרכי׳ לקמן על רבה ורב יוסף דאמרו שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנו׳ ניתנו טמא רבה ורב יוסף כתנאי אמרו׳ לשמעתא כלומר כתנאי דרבי יהודא ורבנן דהא ודאי אשכחן הכא דהויא שמעתייהו על כרחין כתנאי דהא רבי אליעזר ורבנן הוו דלא כוותייהו ואמאי מתמהינן עלייהו משום תנא דרבי יהודה ורבנן טפי מדרבי אליעזר ורבנן דפליגי עלייהו בהדיא וא״ת דרבה ורב יוסף מפרשי דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. אינו אלא אם מערבי׳ לרשות או לדבר מצוה וטעמא דאמרי רבנן שמערבין היינו מפני שאין מערבי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואינהו דאמור כרבנן: מכל מקום הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי כיון דסוגיין הכי נקטינן דאפי׳ לרבנן מערבי׳ לדבר הרשו׳ ומצות ליהנו׳ ניתנו. לפי׳ הנכון כשטת רש״י ז״ל דודאי טעמא דרב הונא כדאמרן וכל היכא דמותבינן עליה לומר שמערבין בככר של קונם בכולה שמעתין וטעמא דאמרי׳ במסקנ׳ דלרבנן מערבי׳ בו אינו אלא משום דסבירא לן שאין מערבי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ורבי אליעזר דאמר אין מערבי׳ קסבר שמערבי׳ לדבר הרשות אי נמי דמצות ליהנות ניתנו והשתא הוו להו אפילו לפום סוגיין רבה ורב יוסף דלקמן כרבנן דהוו רבים והיינו דלקמן דסלקא דעתא דהוו פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ואינהו דאמר כרבי יהודא דהא יחידא׳ הוה וקשיא לן ומתמהי׳ נימא כתנאי אמרוה לשמעתייהו כלומר וכיחידאה אבל משום תנאי דרבי אליעזר ורבנן דאמור דלא כרבי אליעזר לא חיישי׳ כלל כיון דאמור כרבנן דהוו להו רבים וזה ברור: ואם תאמר מכל מקום בין לפי שטה זו בין לשיטת רש״י ז״ל משמע שאין הפרש דוקא מפני חומר הקונם על השבוע׳ אלא מפני שיש בקונם מן הסתם איסור הנאה מה שאין כן בשבועה הא קונם שהוציאו בפירוש בלשון אכילה בלבד ושבועה שהוציאו בפירוש בלשון איסור הנאה כגין שאמר שבועה שלא אהנה מככר זו וקינם כבר זה עלי לאכילה יהא הדבר בהפך לרב הונא ולרבי אליעזר שמערבין בככר של קונם ואין מערבי׳ בככר של שבועה: ואם כן למה תפסו היתר בשבוע׳ ואיסור בקונם: י״ל דאורחא דתלמודא הוא דנקיט מאי דרגילי ביה טפי ורובי קונמות הם סתם ויש בהם איסור הנאה ורוב שבועות מפורשין בהם לשון אכילה: וא״ת ולפי שטה זו למה אין מערבין לדברי הכל בככר של הקדש משו׳ דאסור בהנא׳ י״ל מפני שהוא אסור לכל העולם ואנן בעי׳ עירוב במידי דחזי לאחריני לכל הפחות ואלו איסור ככר לכל העולם אפילו באכילה לחוד שוב אין מערבי׳ בו כיון דלא חזי לשום אדם והא דנקט הקדש אורחא דמילתא נקט שסתמא אסור לכל העולם: ובתוספת תפסו שטה אחרת בזה בשם רשב״א ז״ל: דהכא כולהו אמוראי ותנאי דסוגיין כולהו סבירי להו כרבה ורב יוסף שאין מערבין אלא לדבר מנוה ומצות לאו ליהנו׳ ניתנו ודקאמר רב הונא שאין מערבין בככר של קונם אינו אלא משום גזירה מפני שהוא אסור חפצא ודמי למקדש שהוא אסור לכל העולם ואין מערבין בו ולפיכך כשאסרו בשבוע׳ דלא דמיא להקדש ואפי׳ אמר שבוע׳ שלא אהנה ממנו מערבי׳ לו בה כשם שמערבי׳ לנזיר ביין דלא גזרי׳ בה כלום אטו והיינו דכולהו סוגיין נקט שריותא בשבועה ואיסורא בקונ׳ ואין זה מחוור דאי רב הונא הא אתא לאשמועי׳ לינקיט רבותא דיליה בהדיא דאי אומר שבועה שלא אהנה בה מערבי׳ לו בה ואם אמר קונם אכילתי עלי אין מערבין לו בה. ועוד דכל כי האי גוונא שהטע׳ משום גזירה היכי לא מפרש לה תלמודא לפיכך הנכון כשטה שכתבנו:

מאי לאו דאמר עלי: ק״ל למה הוצרך התלמוד לומר מאי לאו דהא פשיטא דהנודר מן הככר היינו עלי: וי״ל משום דסיפא משמע לכאורה דמיירי כיכרי בשבועה מדקתני אימתי בזמן שאמר שבועה כו׳. להכי קאמר מאי לאו דאף על גב דסיפא משמע קצת דמיירי בשבועה דלא מיירי אלא באומר עלי מדלא פליג ותני בדידה במה דברים אמורים כו׳. ואורחא דתלמודא היא לפעמים שהוא מרגיש בקושיותיו ודבריו קצת ממה שעתיד להקשות ולתרץ כדכתב בכמה דוכתי:

חסורי מיחסרא והכי קתני: הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי׳ אמר נעשה עלי בעשה כאומר שבוע׳ שלא אטעמי׳ כלומר שדין האומר עלי כדין שבועה כי אע״פ שחסרה עליו בהנאה אינו אלא כאלו לא אסרה תורה אלא לטעימה שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו: ואם תאמר ולרב הונא נמי נימא הכי דהכי קאמר אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמיה אבל אם אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש שאין מערבין בה: ויש לומר דהא ליתא דאם כן כיון שכבר אמר נעשה כאומר ככר זה הקדש שאין מערבין לו בה מה חזר ואמר לפי שאין מערבי׳ בהקדשות הרי כבר אמר שאין מערבין מככר של הקדש: ועוד מאי איריא דקתני שאין מערבי׳ בהקדשות אפי׳ בקונמות נמי אין מערבין: זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה כו׳ לפירוש רשב״ם אתי כפשוטי׳ אבל לשטתו ולשטת רש״י ז״ל לאו דווקא בהאי לישנא הוא הדין אם אסר הנאה בשבועה שאין מערבין ואם ככר עליו בקונם לאכילה בלחוד מערבין ומשו׳ דהני שכיח טפי: נקט איסורא בקונם ושריותא בשבועה:

כבר ביארנו בראשון של יום טוב שכל שהמת בבית והבית סתום הרי אותו הבית כקבר ואם היו שם פתחים הרבה וכלם נעולים או כלם פתוחים כלם טמאים היו כלם נעולים ונפתח אחד מהם או שגמר בלבו להוציאו באחת מהן הוצלו כלן. ודוקא בפתח או חלון שיש בו ארבעה על ארבעה שבשיעור זה הוא ראוי להוצאת המת ושיעור זה הואיל והוא ראוי לרוב בני אדם אף באדם הגדול כענקים כן אעפ״י שאי אפשר להוציאו דרך שם ואפי׳ לא היו שם עוד פתחים קטנים שנצייר בעצמנו שיצטרפו לה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו:

מי שאמר ככר זה הקדש אין מערבין לו בה שהרי אסור הוא לכל העולם ואפי׳ הי׳ הקדש דמים שאפשר לו לפדותו מכל מקום כשיפדה פנים חדשות הם אבל אמר שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה שהרי אעפ״י שאסור לו מותר הוא לכל העולם. אמר ככר זה עלי [קונם] שנמצאת הנאתו אסורה עליו מערבין לו בה שהרי אין מערבין עירובי תחומי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ומכל מקום לדעת הפוסקי׳ שמערבין אף לדבר הרשות ובא לערב לדבר הרשות אסור לערב בה הואיל ונאסרה לו בהנאה. ולמדת שאם אמר אכילת ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר וכלך לדרך זו אם אמר שבועה שלא אהנה מככר זה כל לדבר הרשות אסור. ומכל מקום מקצת חכמי צרפת כתבו שאפי׳ אמר אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו אף לדבר מצוה וכל שכן ככר זה עלי גזרה משום הקדש שהקונמות דומים הם להקדשות ואין הדברים נראין:

גדולי המפרשי׳ כתבו שהקונמות סתמן לא נאסרו אלא באכילה ממה שאמרו בשלישי של שבועות כיון דלא מדכר שמא דאכילה (דבירי) [כברי׳] דמי ואלו נאסר בהנאה לא הוצרך לטעם זה לאסור אכילה כל שהו ואף הם פסקו שלא כרב הונא ולדעת זה קונם ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר לדעת הפוסקי׳ שמערבין לדבר הרשות:

גמרא ומי ארשב"א הכי כו' עוג מלך הבשן פתחו כמלואו ואביי כו' עכ"ל נקט במלתיה אביי משום דהוא הביא הך ברייתא דלעיל דקתני ולרעבתן כו' מיהו ק"ק דמסיק לקמן לרשב"א לענין עירוב ולשאר מילי אמרינן הכל לפי מה שהוא אדם אלא דרעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ מאי פריך מעוג דלא שייך למימר הכי ויש ליישב וק"ל:

בתוס' בד"ה ככר זו עלי כו' משום דקונם הוי כעין הקדש ואתי כו' עכ"ל ולפירושו הא דקתני לקמן זה הכלל כל האוסר עצמו כו' ליכא לפרושי כפרש"י דמפליג בין איסורי אכילה ובין איסורי הנאה אלא דה"פ כל האוסר עצמו כו' דאסר עצמו על החפץ דהיינו שבועה מערבין בו וכל הנאסר על האדם דהיינו קונם שאסר החפץ עליו דומיא דהקדש אין מערבין ומשום דהך מלתא פשוט בכמה דוכתי לא הוצרך רשב"ם לפרושי ודו"ק:

ברש"י ד"ה אוכל הנאסר כו' ל"א ככר זו עלי מערבין וכו'. נ"ל דהאי לישנא אחרינא קאי אלעיל דפי' לעיל דמ"ד ככר זו עלי מערבין לו בה היינו מטעם דאפילו אמר עלי לא אסר אנפשיה אלא אכילה דהיא עיקר הנאה ובהקדש ודאי אסור בכל הנאה וע"ז קאי ל"א וכו' וק"ל:

גמ' אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר כו' לימא תיהוי תיובתייהו נמי כו' מנייהו לא הוה מחזיק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לימא תיהוי כו' שפיר דכל מילי כו' כצ"ל:

בד"ה ככר זו כו' ואפ"ה בקונם כו'. נ"ב פי' אע"ג דפי' אכילה בדבריו מ"מ גזרינן קונם אטו הקדש ודו"ק:

גמרא מערבין בביצים חיות וכמה כו' שתים. בבש"ר סי' קפ"ג הקשה הא הויין זוגות לכאורה תמוה דהא שיעור עירוב הוא בכדי מזון ב"ס. וע"כ גם ב' ביצים הויין לב"ס. וא"כ אין כאן רק ביצה א' לכל סעודה. ויש ליישב דבריו קצת ע"פ הא דלקמן (לו ב) לגין טבו"י כו' ואם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלום כו':

שם בש"א א"מ לנזיר ביין. לקמן אמרינן דסומכוס ל"פ בנזיר מטעם דאפשר למיתשל. אבל ב"ש ס"ל דאין שאלה בהקדש משום דהקדש טעות הקדש (ערכין כג) וכן ס"ל דנזירות טעות הוי נזירות (נזיר לא ב) ולכן גם בו אין שאלה ונכון בעז"ה:

שם א"ל ב"ה כו' שמערבין לגדול ביוה"כ. ופרש"י הואיל וחזי לקטן ק"ק א"כ למה לא תסגי כ"כ בכדי שיעור ב"ס לקטן מה"ט:

רש"י ד"ה בההוא מרווח. אבל כולן שוין כו'. לכאורה היה משמע דאפי' אינן שוין רק דכולהו הוו מד' ולמעלה כולן טמאין. ועמש"כ לקמן (סח) על דבריו:

רש"י ד"ה מערבין לו בה (הב'). דהא הנאה דממילא כו'. ל"י למה הוצרך לזה דכיון דאמר שלא אוכל הרי לא אסרו אלא באכילה. ואולי יכוון אפי' לר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל כו' ואחד אה"נ במשמע. ועי' מל"מ רפ"ד משבועות. אבל לפ"ז יאסר ג"כ בהנאה דממילא כמו באיסורי תורה שנאמר בהן לא יאכל כו' [ולולי דמסתפינא הייתי מציג תיבות "או שבועה שלא אהנה מככר זו" שבדבור הסמוך לקמן בסוף דבור דלעיל המתחיל אדם אוסר וא"ש בפשיטות] :

גמרא ר"ש בן אליעזר. צ"ל אלעזר. וכן בכולן [וכ״ה בדפו״י]:

שם סיני אמר שתים.נ"ב עיין סוכה כ"ו א':

גמ' לפי שאין מערבין בהקדשות. כעין זה שבת ד' כא ע"א וש"נ:

ה''ג אבל בגדי עשירים לעניים לא. כלומר לעניים לא בעינן בגדי עשירים אלא כיון דלדידהו חזו אזלי בתרייהו הכא נמי אע''ג דלפרסאי לאו ליפתן הוא כיון דלדידן הוי ליפתן ניסגי בשיעור זוטא: הכא לחומרא. דכיון דחזו להו מקבלי טומאה: והכא לחומרא. דעד דהוי ליפתן לכ''ע ליבעי שיעורא רבה: והתניא. גבי עירוב דכיון דחזו לזקן ולחולה אף על גב דלכל אדם לא הוי מזון שתי סעודות מערבין מיהא למאן דחזי וגבי רעבתן דאכיל טפי סגי בבינונית אלמא לקולא אזלינן: פתחו כמלואו. להציל על שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין: הדומי ניהדמיה. ינתחוהו לאיברין: פליגי רבנן. במת בבית: פתחים קטנים. פחותין מד': בההוא מרווח. הלכך מציל על כולן אבל כולן שוין בד' או בי' אמות כולן טמאין דלא ידעי בהי מרווח ומפיק ואפילו נפתח אחד מהן והאחרים סגורין או חישב עליו להוציאו באחד מהן דתנן בגמרא במסכת ביצה (דף לז:) הוא טמא וכולן טהורים ה''מ היכי דהאי חזי ליה ואפילו כולהו חזי ליה אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח וכולן שוין לא ידעינן בהי מרווח: סיני. קרי רב יוסף לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות: ולאו אותביניה חדא זימנא. בכיצד מברכין (דף לה:): באומר כל הזן עלי. מתני' דאסר ליה בכל מילי לאו דאמר יאסר עלי מזון דודאי לא מיקרי מזון אלא ה' מינין דהוו מין דגן דזייני וסעדי ליבא אלא כגון דאמר יאסר עלי כל הזן דמשמע כל דבר המשביע דכל מילי זייני חוץ ממים ומלח אבל מיסעד לא סעדי ולא מיקרו מזון: גינוסר. ארץ ים כינרת ופירותיה מתוקין: דלא טעים לי זיונא. לא אכלתי לשובע ועדיין אני רעב: זיונא ס''ד. לא גרסינן הכא אלא במס' ברכות והכא גרסינן אימא מזונא: מערבין לו בה. דלא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחריני מידי דהוה אנזיר ביין: ככר זו עלי. משמע כל דבר הנאתה קאסר עליה: מאי לאו דאמר עלי. ושמע מינה דלא אסר איניש אדעתיה אלא דרך עיקר הנאתה וכי נדר אדעתא דאכילה נדר: לא דאמר הרי זו. שבועה שלא אוכל ככר זו: הקדש. ודאי אסר בכל הנאות ואינו ראוי לשום אדם: בדידיה. בככר של חולין: אלא מאי כל היכא דאמר עלי מערבין. דלא משמע אלא אכילה: קשיא רישא. דקתני אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה דמשמע הא אמר עלי לא ומשני הא לא קשיא דחסורי מיחסרא כו' עד נעשה כאומר כו' דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה: אדם אוסר עצמו באוכל. שתלה הנדר במעשה שהוא עושה בעצמו דהיינו שלא אוכל: מערבין לו בה. דהא הנאה דממילא היא ולאו איהו עביד: אוכל הנאסר על האדם. כגון ככר זו תיאסר עלי או שבועה שלא אהנה מככר זו דהשתא לא תלה האיסור במעשה שבגופו אלא אפילו הנאה דממילא אין מערבין לו בה. ל''א ככר זו עלי מערבין לו בה דאמר לקמן (דף לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו הלכך משום הנאה לא איכפת לן ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחרים דומיא דנזיר ביין ככר זו הקדש לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני ואנן סעודה הראויה בעינן כדלקמן זה עיקר:

לימא תהוי תיובתא. ואם תאמר והא מאן דפליג ארב ושמואל לא פליג אלא באורז ודוחן וא''כ תקשה לכולהו ועוד תיקשי ליה מתניתין דכיצד מברכין (ברכות דף מ:) דיש כמה דברים דמברכין עליו שהכל או בפ''ה וי''ל דדווקא לרב ושמואל פריך דלא חשיבי אורז ודוחן אף על גב דקבעי נמי סעודתא עלייהו א''כ סבירא להו דכל מילי לא מיקרו מזון אלא ה' מינין בלבד אבל מאן דפליג עלייהו סבר שפיר דכל מילי איקרו מזון אך דלא תקנו בורא מיני מזונות אלא הך דקבעי סעודתא עלייהו ואאורז ודוחן קבעי נמי: ככר זו עלי אין מערבין לו בה. תימה לר''י אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר בשבועה גופה או בנדר גופיה הוה מצי לפלוגי דהיכא דאסר עליה באכילה מערבין לו בה בהנאה אין מערבין לו בה ועוד דאמר לקמן (דף לא.) לכ''ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא תנא דפליג והא רבי אליעזר דבסמוך דאמר ככר זו עלי דאין מערבין לו בה משום דאסור בהנאה אם כן סבר דמערבין לו לדבר הרשות או מצות ליהנות ניתנו ונראה כרשב''ם דמפרש דאין מערבין לו בה אפי' אמר קונם אכילת ככר זו עלי משום דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי בהקדש אבל אמר שבועה אפילו אמר שבועה שלא אהנה מככר זו כיון דלא מיחלף בהקדש מערבין לו בה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ונקט שבועה שלא אוכל דאפי' הכי בקונם אין מערבין לו בה וקשה לפירושו דכי פריך בסמוך לרב הונא ליפלוג וליתני בדידיה לישני דהכי קאמר אבל אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש ואין מערבין לו בה ולפי' הקונטרס ניחא דאין לו לתלות בהקדשות דאסירי לדידיה ולאחריני ויש לומר דלא מצי לשנויי הכי משום דמסיים בה לפי שאין מערבין בהקדשות משמע דווקא בהקדשות אבל בקונמות מערבין:

עירובין ל ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ל - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד