עירובין כט ע"ב

דְּלָא אִבְּצִיל זִירְתָּא אֲבָל אִבְּצִיל זִירְתָּא לֵית לַן בַּהּ
אָמַר רַב פָּפָּא לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא אִישְׁתִּי שִׁיכְרָא אֲבָל אִישְׁתִּי שִׁיכְרָא לֵית לַן בַּהּ
תָּנוּ רַבָּנַן לֹא יֹאכַל אָדָם בָּצָל מִפְּנֵי נָחָשׁ שֶׁבּוֹ וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא שֶׁאָכַל חֲצִי בָצָל וַחֲצִי נָחָשׁ שֶׁבּוֹ וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת וּבִקְּשׁוּ חֲבֵירָיו רַחֲמִים עָלָיו וְחָיָה מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ:
אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל שֵׁכָר מְעָרְבִין בּוֹ וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין מַתְקֵיף לַהּ רַב כָּהֲנָא פְּשִׁיטָא וְכִי מָה בֵּין זֶה לְמֵי צֶבַע דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מֵי צֶבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין אָמְרִי הָתָם מַיָּא דְצִבְעָא מִיקְּרֵי הָכָא שִׁיכְרָא אִיקְּרִי
וּבְכַמָּה מְעָרְבִין סָבַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְמֵימַר בִּתְרֵין רִבְעֵי שִׁכְרָא כְּדִתְנַן הַמּוֹצִיא יַיִן כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס וְתָנֵי עֲלַהּ כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה מַאי כּוֹס יָפֶה כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ רוֹבַע רְבִיעִית כְּדֵי שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ וְיַעֲמוֹד עַל רְבִיעִית וְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא כֹּל חַמְרָא דְּלָא דָּרֵי עַל חַד תְּלָת מַיָּא לָאו חַמְרָא הוּא
וְקָתָנֵי סֵיפָא וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית וְכׇל הַשּׁוֹפְכִין בִּרְבִיעִית מִדְּהָתָם עַל חַד אַרְבַּע הָכָא נָמֵי עַל חַד אַרְבַּע
וְלָא הִיא הָתָם הוּא דִּבְצִיר מֵהֲכִי לָא חֲשִׁיב אֲבָל הָכָא לָא דַּעֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּשָׁתוּ כָּסָא בְּצַפְרָא וְכָסָא בְּפַנְיָא וְסָמְכִי עִילָּוַיְהוּ
תְּמָרִים בְּכַמָּה אָמַר רַב יוֹסֵף תְּמָרִים בְּקַב אָמַר רַב יוֹסֵף מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא אָכַל גְּרוֹגְרוֹת וְשִׁילֵּם תְּמָרִים תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה
הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא לְפִי דָמִים דַּאֲכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ בְּזוּזָא מַאי תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה בְּזוּזָא אֲכַל בְּזוּזָא קָא מְשַׁלֵּם אֶלָּא לָאו לְפִי מִדָּה דַּאֲכַל מִינֵּיהּ גְּרִיוָא דִּגְרוֹגְרוֹת דְּשָׁוְיָא זוּזָא וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ גְּרִיוָא דִתְמָרִים דְּשָׁוֵי אַרְבְּעָה וְקָתָנֵי תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה אַלְמָא תְּמָרִים עֲדִיפִי
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְעוֹלָם דַּאֲכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא וְקָא מְשַׁלֵּם בְּזוּזָא וּמַאי תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה דַּאֲכַל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא קָפֵיץ עֲלֵיהּ זָבֹ(י)נָא וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִידֵּי דְּקָפֵיץ עֲלֵיהּ זָבֹ(י)נָא
שְׁתִיתָא אָמַר רַב אַחָא בַּר פִּנְחָס תְּרֵי שַׁרְגּוּשֵׁי כִּיסָאנֵי אָמַר אַבָּיֵי תְּרֵי בוּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא
אָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם הָנֵי כִּסָאנֵי מְעַלּוּ לְלִיבָּא וּמְבַטְּלִי מַחְשְׁבָתָא
וְאָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם הַאי מַאן דְּאִית לֵיהּ חוּלְשָׁא דְּלִיבָּא לַיְיתֵי בִּישְׂרָא דְּאַטְמָא יַמִּינָא דְּדִיכְרָא וְלַיְיתֵי כַּבּוּיֵי דְרֵעִיתָא דְּנִיסָן וְאִי לֵיכָּא כַּבּוּיֵי דְרֵעִיתָא לַיְיתֵי סוּגְיָינֵי דַעֲרַבְתָּא וְנִיכַבְּבֵיהּ וְנֵיכוֹל וְנִשְׁתֵּי בָּתְרֵיהּ חַמְרָא מַרְקָא:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כֹּל שֶׁהוּא לִיפְתָּן כְּדֵי לֶאֱכוֹל בּוֹ כֹּל שֶׁאֵינוֹ לִיפְתָּן כְּדֵי לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ בָּשָׂר חַי כְּדֵי לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ בָּשָׂר צָלִי רַבָּה אָמַר כְּדֵי לֶאֱכוֹל בּוֹ וְרַב יוֹסֵף אָמַר כְּדֵי לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ
אָמַר רַב יוֹסֵף מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּהָנֵי פָּרְסָאֵי אָכְלִי טַבְהָקִי בְּלָא נַהֲמָא אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וּפָרְסָאֵי הֲווֹ רוּבָּא דְעָלְמָא וְהָתְנַן בִּגְדֵי עֲנִיִּים לַעֲנִיִּים בִּגְדֵי עֲשִׁירִים לַעֲשִׁירִים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

ובעלין נמי, לא אמרן שרעים הם, אלא היכא דלא אבציל זירתא [שלא גדלו עלי הבצל לכדי שיעור זרת]. שאז, עדיין יש לעלי הבצל ארס.

אבל אבציל גדלו עלי הבצל בגודל זירתא זרת - לית לן למיחש בה.

אמר רב פפא: לא אמרן - שהבצל רע הוא - אלא דלא אישתי שיכרא [שלא שתה אחר אכילתו, שכר], אבל אישתי שיכרא - לית לן בה.

תנו רבנן: לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו, כלומר: מפני שיש בו ארס כמו ארס הנחש.

ומעשה ברבי חנינא [בן דוסא, מהרש"א] שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה, ונטה למות. ובקשו חביריו רחמים עליו [התפללו עליו בשלשה, ריטב"א], וחיה, מפני שהשעה צריכה לו. שהיה הדור צריך לו ^[24].

אמר רבי זירא אמר שמואל: שכר - ^[25]

מערבין בו.

ופוסל את המקוה בשלשת לוגין, כדין מים שאובים, שאם נפלו שלושה לוגין של מים שאובים לתוך מקוה לפני שהיו בה ארבעים סאה, פסלוה מדרבנן, ואי אפשר להשלימה לארבעים סאה מים כשרים, לפי שאף השכר שם "מים" שאובים עליו.

מתקיף לה רב כהנא ומתמה עלה: פשיטא דשכר פוסל את המקוה כמים?!

וכי מה בין זה השכר למי צבע, דתנן בהם:

רבי יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין?! ואם כן מה השמיענו שמואל?

אמרי בבית המדרש לחלק ביניהם: התם - במי צבע - "מיא דצבעא" מיקרי, ולכן הם פוסלים את המקוה. אבל הכא, שמא רק "שיכרא" איקרי, ולא מיא. דסלקא דעתך אמינא שאין על שכר שם מים, ולכן קא משמע לן שמואל דשם מים עליו, ופוסל את המקוה בשלשה לוגין.

ובכמה שכר מערבין?

סבר רב אחא בריה דרב יוסף - קמיה דרב יוסף - למימר: שיעורו בתרין רבעי [בשתי רביעיות הקב, דהיינו - שני לוגין] שכרא.

וכדתנן: המוציא יין בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, שיעורו כדי להתחייב עליו הוא בכדי מזיגת הכוס [כשיעור שנותנין יין חי בכוס, כדי למוזגו במים].

ותני עלה לפרושי שיעור הכוס: כדי מזיגת כוס יפה.

ומפרשינן לה: מאי כוס יפה - כוס של ברכה על המזון!

ואמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה, צריך שיהא בו רובע יין של רביעית הקב [דהיינו רביעית הלוג. שהקב יש בו ארבעה לוגין, ו"רובע רביעיתו" הוא רביעית הלוג] יין חי, כדי שימזגנו במים ויעמוד על רביעית הקב שהיא לוג.

שהמזיגה היא חלק יין כנגד שלשה חלקים מים. וכדרבא!

דאמר רבא: כל חמרא יין דלא דרי שלא מזגוהו במים, בשיעור שנתנו על חד חלק יין חלת חלקים מיא - לאו חמרא הוא. אינו יין.

ונמצא כי שיעור יין להוצאת שבת, הוא רביעית הלוג.

וקתני בסיפא דההיא משנה: ושאר כל המשקין [ושכר בכללם] שיעורן להוצאת שבת, ברביעית הקב [דהיינו לוג שלם].

וכל השופכין [מים סרוחין] אף הן שיעורן ברביעית הקב.

והשתא מפרשינן האיך נלמד מכאן ששיעור משקה שכר לעירוב, הוא בשני לוגין:

מדהתם - גבי הוצאת שבת - היחס בין יין לשכר לגבי חיוב הוצאתם הוא אחד לארבע, על חד [כנגד אחד] של יין ארבע של משקה שכר, שהרי היין שיעורו ברביעית הלוג, והשכר בלוג שלם.

אף כאן שיעור שכר לעירוב הוא: על חד של יין, ארבע של שכר. וכיון ששיעור יין לעירוב הוא שתי רביעיות הלוג - כדאמרינן לעיל בעמוד א' - נמצא שיעור השכר כפול ארבע, שהוא שני לוגין.

ודחינן לה: ולא היא, דלא ילפינן מהוצאת שבת לעירוב!

כי התם גבי הוצאת שבת, כך הוא השיעור משום דבציר מהכי [בפחות מלוג] לא חשיב.

אבל הכא, גבי עירוב, לא בעינן שני לוגין, אלא סגי בשתי רביעיות הלוג, דהא עבידי אינשי דשתו כסא [כוס שכר שיש בה רביעית הלוג] בצפרא [בבוקר], וכסא בפניא [בערב], וסמכי עילויהו [ומסתפקים בכך], והוי ליה מזון שתי סעודות ^[26].

איבעיא להו: תמרים - בכמה הוא שיעורן לעירוב?

אמר רב יוסף: תמרים שיעורם הוא בקב.

ויליף לה רב יוסף, מהא דאמרינן לעיל בעמוד א' דנותנין לעני בגורן קב גרוגרות, ואמר עלה רב: "וכן לעירוב". ותמרים דעדיפי מגרוגרות, וכדלקמן, ולכן, כל שכן הוא דסגי בקב ^[27].

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה דתמרים עדיפי מגרוגרות?

מהא דתניא:

קיימא לן שישראל האוכל תרומה בשוגג, הרי הוא חייב לשלם את מה שאכל - בפירות חולין מתוקנין. ומוסיף עליהן חומש. והכל נעשה תרומה, ונותנו לכהן.

ובפסחים דף לב א מיבעיא לן: כיצד משלם?

האם "לפי מדה - שאכל - משלם", שאם אכל קב משלם קב, ולא איכפת לן אם ערכו של הקב שמשלם הוא יותר מערך אותו קב שאכל [וכגון שנשתנו המחירים בין האכילה לתשלום. או שמשלם במין אחר, ששוה יותר ממין שאכל].

או דילמא "לפי דמים משלם". כלומר כערך הפירות שאכל, כך יהיה ערך הפירות שמשלם.

ומסקינן התם דפלוגתא דתנאי היא.

וכך שנינו בברייתא: אכל גרוגרות של תרומה ושילם לכהן תמרים - תבוא עליו ברכה! וכדמפרש ואזיל.

והיכי דמי?

אילימא ששילם תמרים עבור הגרוגרות שאכל לפי דמים. דאכל מיניה מן התרומה, השייכת לכהן, גרוגרות בזוזא, וקא משלם ליה בזוזא [וקסבר האי תנא "לפי דמים משלם"] - מאי "תבא עליו ברכה"?!

והרי אין כאן ריוח לכהן, כי גרוגרות בזוזא אכל, ותמרים בזוזא משלם.

אלא, לאו, דמיירי הכא דשילם תמרים לפי מדה [דקסבר האי תנא "לפי מדה משלם"].

ומיירי דאכל מיניה גריוא [סאה] דגרוגרות דשויא זוזא, וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי ארבעה זוזי. ועל כך קתני "תבוא עליו ברכה" ^[28].

אלמא תמרים עדיפי מגרוגרות.

אמר ליה אביי: לעולם גרוגרות עדיפי.

ומיירי דאכל מיניה גרוגרות בזוזא, וקא משלם תמרים בזוזא, ד"לפי דמים משלם".

והא דקשיא לך: מאי תבא עליו ברכה?

אימא לך: כיון דאכל מיניה גרוגרות, דהוה מידי דלא קפיץ עליה זבינא [שקשה למוכרן, שאין הלוקחים קופצים עליהן], וקא משלם ליה בתמרים, דהוה מידי דקפיץ עליה זבינא [שאף שהגרוגרות עדיפי, התמרים לא שכיחי, ולהכי קפיץ עלייהו זבינא, ריטב"א] ^[29].

ועתה מבארת הגמרא את שיעור העירוב של כמה מאכלים:

שתיתא, מאכל שעושין מקמח קלי שנתייבש בתנור, ונותנין דבש לתוך התבשיל:

אמר רב אחא בר פנחס: תרי שרגושי, מלא שני תרוודין - כף גדולה - מן התבשיל.

כיסאני, קליות, כשהשבלין לחין מייבשין אותן בתנור, והן מתוקים לעולם. רש"י כתובות דף טו ב]:

אמר אביי: תרי בוני דפומבדיתא. שתי מדות הנהוגות בפומבדיתא.

אמר אביי: אמרה לי אם [האומנת שלי, שלא היה לאביי אם, שנפטרה כשילדתו, קדושין דף לא ב]: הני כסאני - מעלו לליבא, ומבטלי מחשבתא [מועילים ללב, ומבטלין דאגה].

ואמר אביי: אמרה לי אם: האי מאן דאית ליה חולשא דליבא [מי שיש לו חולשת הלב], לייתי בישרא דאטמא ימינא דדיכרא [יביא בשר ירך ימינו של האיל], ולייתי כבויי דרעיתא דניסן [ויביא צואת בקר שהפרישו בחודש ניסן, כדי לצלותו בהן].

ואי ליכא כבויי דרעיתא [ואם אין לו], לייתי סוגייני דערבתא [יביא קיסמין של ערבה], וניכבביה [ויצלה הבשר בגחלים שעשה מן הצואה או מן הערבה], וניכול הבשר [ויאכלנו], ונשתי בתריה חמרא מרקא [וישתה אחר אכילתו יין מזוג], ויועיל לו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מזון שהוא ליפתן [שדרך ללפת בו את הפת], שיעורו לעירוב, כדי לאכול בו [כדי ללפת בו] פת, מזון שתי סעודות ^[30].

וכל מזון שאינו ליפתן, שיעורו - כדי לאכול הימנו עצמו שתי סעודות.

שיעור בשר חי, כשהוא מליח אך לא מבושל, שאינו ליפתן - כדי לאכול הימנו עצמו שתי סעודות ^[31].

ואילו שיעור בשר צלי פליגי בו אמוראי.

רבה אמר: ליפתן הוא, ושיעורו כדי לאכול בו פת מזון שתי סעודות.

ורב יוסף אמר: אינו ליפתן. ושיעורו כדי לאכול הימנו עצמו שתי סעודות.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה שאינו ליפתן?

דהני פרסאי [פרסיים], אכלי טבהקי [חתיכות של בשר צלי] בלא נהמא [בלא פת]. וכיון שכן, אף שאנו דרכנו לאוכלו עם פת, בעי שיעור מזון שתי סעודות כשאוכלן בלא פת.

אמר ליה אביי: וכי פרסאי הוו רובא דעלמא, שיהיה דין כל העולם, כפי שנוהגים הם?!

ומביא אביי ראיה כי מנהגם של מיעוט אנשים אינו קובע את ההלכה:

(והתנן) [והתניא] לענין שיעור בגדים הראויים לקבל טומאת מדרס של זב, וכיוצא בו [תוספות] ^[32]:

בגדי עניים, כלומר: מטלית שאין בה אלא שלש על שלש אצבעות, שרק עניים מחשיבים אותה ומיחדים אותה לישיבה, חשובה היא לקבל טומאה כאשר היא שייכת לעניים. אבל אם היא שייכת לעשירים שאינן מחשיבים אותה מחמת קוטנה אין היא מקבלת טומאה.

בגדי עשירים, כלומר: מטלית שיש בה שלשה על שלשה טפחים, שאף העשירים מחשיבים אותה ומיחדים אותה לישיבה, חשובה היא לקבל טומאת מדרס אף כאשר לעשירים היא.

הערות

^[24] וביאר הריטב"א: מה שאמרו: "מפני שהשעה צריכה לו", הוא משום, שאלמלא כן כדאי היה לחוב בעצמו על שעבר על דברי חכמים. וראה עוד ביאורים במהרש"א ובקרן אורה.

^[25] תמד שנותנין מים בחרצנים ונעשה כיין, ומיירי שכבר החמיץ, ריטב"א, וראה שם. אבל ברמב"ם פ"ז ממקואות הלכה ד' מוכח, ששיכר ותמד שני דברים הן

^[26] ראה בשפת אמת, שהאריך בביאור הסלקא דעתין ומסקנת הגמרא.

^[27] ובדין הוא, דלא בעינן כולי האי כשיעור גרוגרות, דהא תמרים עדיפי. אלא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, ריטב"א. וראה גם בתוספות.

^[28] כלומר: והיינו דקתני: תבוא עליו ברכה, גאון יעקב בפירוש שני.

^[29] נתבאר על פי סוגיא דפסחים דף לב א. וסוגיא זו צריכה ביאור, כמו שתמה בגאון יעקב, ראה שם.

^[30] ואם הוא דבר הרגיל לבא בקינוח סעודה, שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא בקנוח שתי סעודות, רבינו יהונתן.

^[31] בשר חי ממש אין מערבין בו, רשב"א. ויש שיטות אחרות בראשונים.

^[32] ודעת רש"י שלענין כל הטומאות מיירי הכא, ולאו דוקא לענין טומאת מדרס, וכמו שכתבו התוספות משמו. ובתוספות הרא"ש דקדק כן גם מרש"י הכא.

שלא אבציל זירתא [הגדיל כדי זרת], מכיון שהוא ארסי וחריף מאוד, אבל אבציל זירתא [הגדיל כדי זרת] — לית לן [אין לנו] בה איסור.

אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] אלא כשלא אישתי שיכרא [שתה שיכר] אחריו, אבל אישתי שיכרא [שתה שיכר] — לית לן [אין לנו] בה חשש.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יאכל אדם בצל, מפני נחש (החלק החריף, הארסי) שבו. ומעשה בר' חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות. ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, והועיל הדבר רק מפני שהשעה היתה צריכה לו, שהיה הדור זקוק לתורתו, ולולי זאת לא היה מתרפא.

א אמר ר' זירא אמר שמואל: שכר מערבין בו עירובי תחומין ופוסל את המקוה בשלשת לוגין כדין מים שאובים. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא על הדין האחרון: פשיטא [פשוט, ברור] וכי מה בין זה לבין מי צבע? דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין, כשאר מים שאובים! ומה אם כן חידש שמואל?! אמרי [אומרים]: יש הבדל — התם מיא דצבעא מיקרי, הכא שיכרא איקרי [שם נקראים הם מי צבע, כאן נקראים הם שיכר], ויש מקום לומר שהשיכר אינו נחשב כמים כלל ואינו פוסל בשלשה לוגין, אלא בשינוי צבע, ולכן היה מקום לחידושו של שמואל.

ושואלים: ובכמה היא הכמות שמערבין בשיכר? סבר רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף קמיה [לפני] רב יוסף למימר [לומר]: בתרין רבעי שכרא [בשתי רביעיות שיכר], כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: המוציא יין בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים וכן להיפך, שיעורו לאיסור הוא כדי מזיגת הכוס, חלק היין הנמצא בכוס שיש בה מזיגת יין ומים. ותני עלה [ושנינו על כך]: הכוונה היא כדי מזיגת כוס יפה. ושאלו: מאי [מה היא] כוס יפה? וענו: כוס של ברכה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין כדי שיעור רובע רביעית, כדי שימזגנו במים ויעמוד על רביעית שלמה. ומזיגה זו כדרכו של רבא, שאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא — לאו חמרא הוא [יין שאינו חריף עד שצריך למוזגו על אחת שלוש במים — אינו יין],

וקתני בסיפא [ושנינו בסוף]: ושאר כל המשקין שיעורן ברביעית, וכל השופכין (הדברים הנוזלים) שיעורם ברביעית. מדהתם [ממה ששם] ביין על מידה חד [אחת] ארבע, ולדברי רב צריך שיהיו שתי רביעיות — הכא נמי [כאן בשיכר גם כן] על חד [אחת] ארבע, ודי בשתי רביעיות.

ודוחים: ולא היא, התם [שם] הוא, דבציר מהכי לא חשיב [שבפחות מכן לא חשוב] ולכן צריך שתי רביעיות, אבל הכא [כאן] — לא, דעבידי אינשי דשתו כסא בצפרא וכסא בפניא, וסמכי עילויהו [שעשויים בני אדם לשתות כוס שיכר בבוקר וכוס בערב, וסומכים עליהם] משום שהם מרווים אף בשיעור זה.

בשאלו: שיעור תמרים לענין עירוב בכמה? אמר רב יוסף: תמרים שיעורם בקב, אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו]? דתניא [שהרי כך שנינו בברייתא]: אכל בשוגג גרוגרות של תרומה ושילם תמרים בתמורתם — תבא עליו ברכה.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] ששילם לפי דמים, לפי המחיר, וכגון שאכל מיניה בזוזא, וקא משלם ליה בזוזא [ממנו בשווי זוז, והוא משלם לו בשווי זוז] מאי [מה פירוש] "תבא עליו ברכה"? בזוזא [בזוז] אכל, בזוזא קא משלם [בזוז הוא משלם], אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שמשלם לפי מדה, וכגון שאכל מיניה גריוא דגרוגרות דשויא זוזא, וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי [שאכל ממנו סאה גרוגרות ששוה זוז אחד, והוא משלם לו סאה של תמרים ששוה] ארבעה זוז. וקתני [ושנינו]: "תבא עליו ברכה", אלמא: [מכאן] שתמרים עדיפי [עדיפים], ואף לדין עירוב בתמרים יהא די בקב אחד.

אמר ליה [לו] אביי: אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לפרש שאכל מיניה בזוזא, וקא משלם בזוזא [ממנו בדמי זוז, והוא משלם לו בדמי זוז] ומאי [ומהו הפירוש] "תבא עליו ברכה" — שכן אכל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא, וקא משלם ליה מידי דקפיץ עליה זבינא [ממנו דבר שאין קופצים עליו הקונים, והוא משלם לו דבר שקופצים עליו קונים] והרויח המוכר בכך, שאף על פי שהשווי אחד הוא, קל יותר למכור את התמרים.

ג לגבי שתיתא (מאכל העשוי מקמח קלוי ודבש) — אמר רב אחא בר פנחס: שיעורו תרי שרגושי [שתי כפות גדולות]. כיסאני [מין קליות] מה שיעורן לעירוב? אמר אביי: שיעורן תרי בוני דפומבדיתא [שתי מידות מפומבדיתא].

ודרך אגב כיון שהוזכרו הקליות, אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): הני כסאני מעלו לליבא, ומבטלי מחשבתא [הקליות הללו מועילות ללב, ומבטלות מחשבת דאגה].

ואמר אביי, אמרה לי אם סגולה אחרת: האי מאן דאית ליה חולשא דליבא — לייתי בישרא דאטמא ימינא דדיכרא [מי שיש לו חולשת הלב — יביא בשר של ירך ימין של איל], ולייתי כבויי דרעיתא דניסן [ויביא גללי בקר הרועה בחודש ניסן], ואי ליכא כבויי דרעיתא, לייתי סוגייני דערבתא [ואם אין גללי בקר, יביא קיסמי ערבה], ויעשם גחלת, וניכבביה וניכול [ויצלנו בהם ויאכל], ונשתי בתריה חמרא מרקא [וישתה אחריו יין מזוג], ויועיל.

ד ועוד לענין עירובין אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהוא ליפתן לדבר אחר, שיעורו לענין עירוב כדי לאכול בו. כלומר, שישתמשו בו כדי ללפת בו מזון שתי סעודות. וכל שאינו ליפתן אלא הוא עצמו אוכל, שיעורו כדי לאכול הימנו מזון שתי סעודות. בשר חי שיעורו — כדי לאכול הימנו. בשר צלי נחלקו בו. רבה אמר: כדי לאכול בו, שבשר צלי איננו כשלעצמו מאכל אלא משמש כעין ליפתן לאחרים. ורב יוסף אמר: שיעורו כדי לאכול הימנו, משום שהוא בעצמו מזון.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני זאת] — דהני פרסאי אכלי טבהקי בלא נהמא [שכן הפרסים הללו אוכלים חתיכות בשר בלא לחם], משמע שהבשר כשלעצמו מאכל הוא! אמר ליה [לו] אביי: ופרסאי הוו רובא דעלמא [וכי הפרסים הם רוב העולם]?! והלא הולכים לפי מנהג רוב העולם, ולא לפי מנהג מקומות מסויימים. והתנן [והרי שנינו בברייתא]: בגדי עניים מטליות של עניים שגודלן שלש אצבעות על שלש אצבעות מקבלות טומאה אצל עניים שבכל מקום, משום שכל העניים מחשיבים אף שיעור כזה. בגדי עשירים כלומר מטליות ששיעורן לפחות שלשה על שלשה טפחים מקבלות טומאה בכל מקום, אף אצל עשירים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in a case where the bulb has not grown to the size of a span, the distance between the thumb and the little finger of a hand that is spread apart, because at that stage the leaves are very toxic; however, if it has grown to the size of a span, we have no problem with it.

Rav Pappa said: We only stated this concern about eating onion leaves in a case where one did not drink beer afterward; however, if he drank beer afterward, we have no problem with it.

The Sages taught in a baraita: A person should not eat onion because of the toxins in it. There was an incident with Rabbi Ḥanina, who ate half an onion and half of its toxins, and he fell deathly ill, and his colleagues prayed for mercy for him, and he survived. He was rescued only because the time needed him, as his generation was in need of his teaching, but otherwise he would not have recovered.

Rabbi Zeira said that Shmuel said: One may establish an eiruv with beer, and it invalidates a ritual bath with a measure of three log, similar to drawn water. Rav Kahana strongly objects to this: This is obvious, for what is the difference between this and dye-water? As we learned in a mishna that Rabbi Yosei says: Dye-water invalidates a ritual bath with a measure of three log, like regular drawn water. They said: There is a difference between the two cases, as there, the liquid is called dye-water; here, it is called beer. Therefore, it might have been possible to argue that beer is not considered like water at all, in which case it would only invalidate a ritual bath if it changed the color of the water, and so Shmuel’s novel teaching was necessary.

The Gemara asks: And how much beer is needed to establish an eiruv? Rav Aḥa, son of Rav Yosef, thought to say before Rav Yosef as follows: Two-quarters of a log of beer. Rav Aḥa’s reasoning is now spelled out in detail. As we learned in a mishna: If one carries out wine on Shabbat from a private domain to a public domain, he is liable if he carries out enough wine for diluting a cup, i.e., enough undiluted wine to fill a cup after it has been diluted with water. And a baraita was taught about this mishna: Enough wine for diluting a fine cup. They inquired: What is meant by a fine cup? They answered: A cup of blessing. And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: A cup of blessing must contain a quarter of a quarter-log of wine, so that after one dilutes the wine with water, it amounts to a full quarter-log. And this measure is in accordance with the statement of Rava with regard to the strength of wine, as Rava said: Any wine that is not strong enough to require that it be diluted with three parts water to one part wine is not proper wine.

And we learned in the latter clause of the aforementioned mishna: And one is liable for carrying out all other liquids, and similarly all waste water, in the measure of a quarter-log. Now, Rav Aḥa argues as follows: Since there, with respect to liability for carrying on Shabbat, the ratio is one to four, as one is liable for carrying out a quarter of a quarter-log of wine, and one is only liable for carrying out other liquids if one carries out a quarter-log; here, too, with respect to making an eiruv, the ratio of one to four should be maintained. Therefore, since Rav said that two-quarters of a log of wine are required for an eiruv, the minimum amount of beer one may use should be two full log.

The Gemara rejects this argument: And this is not so. There, with regard to carrying on Shabbat, we require four times as much beer as wine because less than that amount, i.e., less than a quarter-log of beer, is insignificant. However, here, with regard to establishing an eiruv, this is not relevant, as it is common for people to drink a cup of beer in the morning and a cup of beer in the evening, and they rely on them as their meals, as beer is satisfying even in such quantities. Therefore, we should require only two-quarters of a log of beer for an eiruv.

The Gemara asks: How many dates are needed to establish an eiruv? Rav Yosef said: The minimal amount of dates one may use is a kav. Rav Yosef said: From where do I say this halakha? As it was taught in a baraita: If one inadvertently ate dried figs of teruma, and paid dates in compensation, may a blessing come upon him.

The Gemara proceeds to clarify this ruling: What are the circumstances of this case? If you say that one paid according to the value of the figs he ate, e.g., he ate a zuz worth of figs and he paid a zuz worth of dates, what is the reason it says: May a blessing come upon him? He ate a zuz and paid a zuz. Rather, is it not that he paid in accordance with the measure of the figs eaten, e.g., that he ate a se’a of dried figs worth one zuz, and he paid a se’a of dates worth four zuz. And it says: May a blessing come upon him. Apparently, dates are superior to dried figs. Accordingly, since we learned above that one may establish an eiruv with a kav of dried figs, a kav of dates should certainly suffice for the purpose of an eiruv.

Abaye said to Rav Yosef: No proof can be brought from here. It can be argued that he actually ate a zuz worth of figs and he paid a zuz worth of dates. And what is the reason it says: May a blessing come upon him? For he ate something that buyers are not eager to buy, and he paid him something that buyers are eager to buy. Even though they are equal in value, the priest benefits, for it is easier for him to sell dates than to sell dried figs.

With regard to shetita, a dish made of roasted flour and honey, Rav Aḥa bar Pineḥas said: Two large spoonfuls are needed for an eiruv. With regard to kisanei, a type of roasted grain, Abaye said: Two Pumbeditan bunei, the name of a particular of measurement.

Having mentioned roasted grain, the Gemara tangentially relates that Abaye said: Mother, actually his foster mother, told me: These roasted grains are good for the heart and drive away worrisome thoughts.

And Abaye said: Mother told me about another remedy. One who suffers from weakness of the heart should go and bring the meat of the right thigh of a ram, and also bring the dung of grazing cattle from the month of Nisan, and if there is no cattle dung he should bring willow twigs, and then roast the meat on a fire made with the dung or twigs, and eat it, and drink afterward some diluted wine. This will improve his condition.

Returning to the matter of quantities of food required for an eiruv, Rav Yehuda said that Shmuel said: The minimum quantity for anything that serves as a relish is enough to eat two meals with it, i.e., enough to serve as a relish for the bread eaten in two meals. And with regard to anything that is not a relish, but rather is a food in its own right, one must use enough to eat two meals of it. The minimum quantity of raw meat is enough to eat two meals of it. Roasted meat is the subject of a dispute: Rabba said: Enough to eat the bread of two meals with it. That is to say, roasted meat is not a food in itself, but rather it serves as relish for other foods. And Rav Yosef said: Enough to eat two meals of it, as it is a food in its own right.

Rav Yosef said: From where do I say this halakha? For these Persians eat pieces of roasted meat [tabahakki] without bread, which shows that meat itself is a food. Abaye said to him: But are the Persians a majority of the world? The halakha follows the customary practice of most of the world and not that of particular locales. Didn’t we learn the following in a baraita? Clothing of the poor, i.e., pieces of cloth measuring three by three fingerbreadths, contracts impurity when in the possession of any poor people because poor people attach importance even to scraps of cloth of such small size. Clothing of the wealthy measuring at least three by three handbreadths contracts impurity in all cases, whether or not it is owned by the wealthy.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שכר מערבין בו ופוסל את המקוה בג' לוגין עיקר דיליה במסכ' מקוואות ר' אליעזר אומ' רביעית מים שאובין בין בתחילה בין בסוף שיעורן בג' לוגין ובמס' עדיות בפר' א' העידו מפי שמעיה ואבטליון ששלושת לוגים מים שאובין פוסלין המקוה ואיתה בגמ' דיציאות השבת:

תרין כוני היא שמה של מידה ואיתה בכתובות בפר' אלמנה ניזונת באתרא דכיילי בכנא כנא כנא בפרוטה:

א"ר זירא אמר שמואל שכר מערבין בו ופוסל את המקוה בג' לוגין. ואתקיף רב כהנא עליה הא פשיטא מ"ש ממי צבע דתנן ר' יוסי אומר מי צבע פוסלין את המקוה בג' לוגין ומשני איצטריך משום דהני מיא דצבעא מיקרו והמים פוסלין שהן שאובין אבל [הכא] שיכרא מיקרי. שיעור שיכרא לעירוב בכמה ואתינן למימר תרי רבעא שיכרא שאם תמזגם יעמוד בב' לוגין על חד תמניא. בהוצאת שבת פי' בהוצאת שבת המוציא רובע רביעית [חייב] נמצא ב' רביעיות של עירוב ח' חלקים כהוצאת שבת דתנן המוציא יין כדי מזיג' כוס ואוקימנ' בכוס של ברכ' (אומרים כוס של ברכה) ואמרינן כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית כדרבא דאמר כל חמרא דלא דרי מקבל על חד תלת מיא לאו חמרא הוא וקתני סיפא ושאר המשקין ברביעית ומדהתם על חד ארבעה הכא נמי על חד ארבעה דאינון תמניא רביעיות (בב') [דאינון ב'] לוגין ולא היא התם בציר מהכא מרובע רביעית לא חשיב אבל הכא גבי עירוב עבידי אינשי דשתו כסא דשכרא בצפרא דהוא רביעית מזוג וכסא דשכרא בפנייא וסמכי עלווייהו.

תמרים בכמה אמר רב יוסף קב דייק רב חסדא מהא דתניא אין פוחתין לעני בגורן מקב גרוגרות ואמר רב וכן לעירוב וסבר תמרי דעדיפי הן לא כל שכן ומנא אמינא לה דתניא אכל גרוגרות ושלם תמרין תבא עליו ברכה ונדחת זו הראייה שלו:
פי' שתיתא אסוויק. תרין שרגושי הן מדות קטנות אינן ידועות עכשיו כיסאני תרי כוני כוני נמי מדות הן כדגרסינן בכתובות פרק כונא בפרוטה ואינון מיני תרגימא כדתניא בתוספתא בברכות הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני. כסנין פ' (עובדא) [בשרא] דאטמא אבר הירך חמרא מרקא השוקט על שמריו כדכתיב ושוקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי אמר רב יהודה אמר שמואל כל דבר שהוא לפתן לאחר כדי לאכול בו ב' סעודות וכל הנאכל כמות שהוא כדי לאכול הימנו ב' סעודות בשר חי כדי לאכול הימנו ב' סעודות בשר צלי רבה אמר כדי לאכול בו רב יוסף אמר כדי לאכול הימנו דהא פרסאי [אכלי] טבהקי פי' בשר צלי בלא נהמא ואקשיה עליה אביי ופרסאי הוו רובא דעלמא כלומר מפני שהפרסיים אוכלין בשר צלי בלא פת נעשה כל העולם כולו כמותם ועלתה לרב יוסף בקשיא מהא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כדי סעודה בינונית של כל אדם.

לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. פרש״י כי השרף של בצל נקרא נחש מפני שהוא קשה לגוף כארס של נחש: והקשה ר״ת ז״ל דאם כן מאי האי דאמרינן ברבי חנינא שאכל חצי בצל ואכל עמו חצי נחש שבו פשיטא כי האוכל חצי בצל אוכל הוא חצי השרף שבו. ופירש כי העמוד שבתוך הבצל שמתעגל בו כמין גבעול והוא מסוכן כולו בתוכו כנחש ומתקבץ בו זרע הבצל אותו העמוד נקרא נחש של בצל וכן פירש ר״ח זי״ל. וכן הגיה ר״ת בפירוש רש״י ז״ל הכתובין מכתב ידו. ויש שפירשו כי נחש של בצל הוא תולע׳ שנעשה בו שהוא סכנה כארס של נחש וכדרך שאמרו קפא תאיני וקפא דחסא. ובקשו עליו חביריו רחמים פי׳ בשלשה ואף על פי שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים:

אמר רבי זירא שכר מערבין בו ופוסל את המקוה בשלשת לוגין. פירוש כדין ג׳ לוגין מים שאובין שפוסלין מקוה שלא היה שלם ואין דינוי כמשקין דעלמא שאינן פוסלין לעולם אלא בשינוי מראה ובשינוי מראה פוסלין אפילו מקוה שהיה שלם: וקשה לי היכי דמי. אי בתמד שלא החמיץ היאך מערבין בו דהא לא חזי למשתייה כלל. ועוד מאי קמשמע לן מתני׳ היא בפרק קמא דחולין התמד עד שלא החמיץ פוסל את המקוה ואדפרכי׳ ליה מיהא דאיצבע נפרוך ליה ממתניתין דהתם ואף על גב דהתם משמע דההוא מתני׳ בתמד של תמרי׳ כדפרי׳ התם וזו היא בתמד של חרצנים לעניין פסולו של מקוה אין הפרש בדבר זה לפסול את המקוה כל זמן שלא החמיץ: ואי הא דשמואל מיירי בתמד שהחמיץ היאך אומר שפוסל את המקוה. ובפי׳ שנינו שם התמד שהחמיץ אינו פוסל את המקוה ואדפרכינן ליה פשיטא נפרוך ליה מההיא מתני׳ שאינם פוסלין: ומתוך הדחק יש לי לומר דלעולם בשהחמיץ והא דקתני שאינו פוסל את המקוה היינו לצורך שיהא פסול התמד היין והמים שבו ביחד בג׳ לוגין כשם שאינו אומר בתמד שלא החמיץ שכולו חשוב כמים ופסול בג׳ לוגין אבל תמד שיש בו לוגין מים אפי׳ כשהחמיץ פוסל את המקוה במים שבו והיינו חדושא דאשמעינן שמואל ואנן פרכי׳ פשיטא שפוסלין ג״כ בשלשת לוגין דלא גרעי מאיצבע שפוסלין גם כן בשלשת לוגין על ידי המים שבו. ופרקינן דמהתם לא הוה שמעי׳ לה דשאני התם דמיא דצבעא מיקרי ועדיין שם מים עליה׳ תה שאין כן בזה דשכרא איקרי והוא ס״ד שלעולם אינו פוסל אלא בשינוי מראה. וא״ת ומאי שנא תמד שהחמיץ מיין מזוג שאינו פוסל אלא בשינוי מראה ואפי׳ יש בו לובן מים שאינו פוסל אלא בשינוי מראה ואפי׳ יש בו ג׳ לוגין מים או יותר כדאמרינן התם דחמרא מזיגה קרו ליה: י״ל דהתם איכא תרתי למעליות׳ כי היה עיקרו יין והשתא נמי מיקרי חמרא מזיגה מה שאין כן בשכר דאע״ג דמיקרי שכרא אין עיקרו אלא מים. תרין רבעי שכרא. פיר׳ תרין רבעי דקבא שהם שני לוגין כי הקב ד׳ לוגין וכדפרש״י ז״ל:

כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. פירש רש״י ז״ל דהא רביעית היינו לוג שהוא רביעית הקב והכי קאמר צריך שיהא בו רביעית הלוג של יין כי כשימזגנו כמזגא דרבא יעמוד על לוג וקתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית רביעית הקב דהיינו לוג אלמא לעניין הוצאת שבת היין הוא ברביעית הלוג ושאר כל המשקין ברביעית רביעית הקב דהיינו לוג אלמא לעניין הוצאת שבת היין הוא ברביעית הלוג ושאר כל משקין בלוג והוה יין חד מארבע דשאר משקין. הכא נמי לענין עירוב כיון ששיערו ביין שתי רביעית של לוג כדאיתא לעיל צריך בשאר משקין שני לוגין של מים. ואין פירוש זה נכון דהא ודאי שיעור כוס של ברכת המזון בין חי בין מזוג אינו אלא רביעית הלוג דהיינו ביצה ומחצה כדמוכח מד׳ כוסות של פסח שהאחד מהם הוי כוס של ברכת המזון ושיעורו אצבעים על אצבעים והוא ביצה ומחצה ועוד דהא דתנן ושאר כל המשקין ברביעית היינו רביעית הלוג כדמוכח במסכת נזיר דמני ליה בעשר רביעית ואותם רביעיות הם רביעית הלוג דהא מני התם רביעית דם המטמא באהל והוא ביצה ומחצה שאם יקרש יעמוד בכזית הלכך הכי קאמר צריך שיהא בו רובע של רביעית הלוג כי כשימזגנו יעמוד על רביעית הלוג ושאר כל המשקין ברביעית הלוג ואנן לדוגמא בעלמא מייתינן ראיה כי היכי דלענין הוצאת שבת היין הוא אחד מארבע בשאר משקין דהוא הדין לעניין עירוב וכיון דיין הוא לעירוב שני רביעית של לוג צריך לשאר משקין שני לוגין וזה ברור. דאכיל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא כו׳ פי׳ דאע״ג דגרוגרו׳ עדיפא טפי טפי קפצי זביני לתמרי דלא שכיחי כולי האי:

בשר חי. יש שפירשו בשר חי ממש וכגון שהוא מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו דאי לא אין דרך לסעוד בו. וכן פירשו בירושלמי. ובשר צלי היינו צלי ולא צלי והיינו טבהקי. דאלו צלי ממש דכולי עלמא כדי לאכול בו. ויש שפירשו בשר חי צלי ולא צלי כדאמרינן התם גבי בן סורר ומורה בשר חי בשיל ולא בשיל וצלי צלי גמור. ופירוש טבהקי חתיכות של צלי:

ופרסאי הוו רובא לעלמא. פירוש שנשען עליהם לכל העולם והתניא בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים פירוש דבגדי עניים מטמאין משלש על שלש ושל עשירים בשלשה על שלשה אבל בגדי עשירים לעניים פירוש שאפילו יש ברשות עניים סמרטוטי בגדי עשירים אין משערין להם אלא בבגדי עניים בשלש והוא הדין לבגדי עניים ברשות עשירים שיעורים טפח ונקטי׳ הכא אבל בגדי עניים לעשירים לא מפני שני דברים. הא׳ כי אנו שיערנו לרב יוסף בפרסאי ושיעורן יותר גדול משל שאר בני אדם שלופתין בו סבירא לן שאין לנו לתפוס שיעור גדול דפרסאי לעלמא כי היכי דלא הדרי׳ לעניין טומאה שיעור גדול של עשירים לגבי עניים אלא כל חד וחד בשיעוריה דיינינן ליה. ועוד דהתם העשירים הם מרובין כדבעינן למימר ואפ״ה אין העניי׳ המועטין נגררין אחריהן והיאך נגרור כל העולם אחרי הפרסיים שהן מועטין:

יש מעלין את המקוה ולא פוסלין מפני שהם כמים גמורים כגון השלג והברד ודומיהם כמו שיתבאר במקומו. ויש פוסלין ולא מעלין והם מים שאובין ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ והשכר. ויש שלא מעלין ולא פוסלין והם היין והחלב ושאר המשקין ר״ל שאם לא היו שם ארבעים סאה והושלם באחד מאלו לא העלוהו וכן לא פסלוהו אף בשלשת לוגין אלא הרי הוא כמות שהיה כמו שיתבאר במקומו:

המוציא יין בשבת שיעורו ברובע רביעית עד שאם ימזגוהו יעמוד על רביעית ושאר המשקים ברביעית וכבר בארנוה במקומה:

מערבין בשכר ושיעורו חצי לוג כשיעור היין ומה שאמרו כאן תרי רביעי ופירושן שני לוגין שהם שני רבעי קב כבר נדחה והחזירוהו לשיעור היין שהוא חצי לוג:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש לפי הערך שהיה שוה בשעת האכילה ואם אין לו מעות נותן פירות כפי שומא אכל גרוגרות ושלם תמרים באותו שווי אעפ״י שהגרוגרות שוות יותר מן התמרי׳ יצא הואיל ונתן לו בכדי שוויו שאף התמרי׳ יש להם יתרון שהלוקחים קופצים עליהם יותר מבגרוגרות:

שתיתא והוא מאכל שעושין מקמח קלי שנתיבש בתנור מערבין בו ושיעורו כמלא חפנים והוא ענין תרי שדגושי וכן ניסני ר״ל קליות מערבין בהם ושיעורן כמזון שתי סעודות והיו להם מדות ידועות ביניהם שעליהן אמרו תרי כווני דפומבדיתא:

בשר חי מערבין בו ושיעורו במזון שתי סעודות ויראה לגדולי הדור דוקא (במלח) [בנמלח] שאם בחי הגמור היאך מערבין בו והרי אינו ראוי וכן היא שנויה בירושלמי שאמרו דג מליח ובשר מליח מערבין בהן בשר חי הבבליים אוכלין אותו מפני שדעתן יפה אלמא אין דרך בכך אלא בבבל ובשר צלי שיעורו כדי ללפת בו (שלש) [שתי] סעודות. ויש מפרשי׳ בבשר חי בשיל ולא בשיל כדכתי׳ אל תאכלו ממנו נא ומתרגמינן כד חי וכן בבן סורר ומורה שפירשו יין חי מזיג ולא מזיג. הביצים מערבין בהם אפי׳ חיים שאכילתם אף בחיים היא ושיעורו בשתים כמו שהתבאר:

שיעור שתי סעודות שהזכרנו פירושו להקל ר״ל שאפי׳ לרעבתן שברעבתנים שיעורן בסעודה בינונית. ומכל מקום לזקן ולחולה דיין בשיעור סעודה הראויה להם ומזנו לחול ולא לשבת שמזון שבת רווחא לבסומי שכיחא ושיעור סעודה בינונית שלשה ביצים כמו שיתבאר בפרק כיצד משתתפין:

שיעור הבגד ליטמא שלש אצבעות כמו שביארנו במסכת שבת במה דברי׳ אמורי׳ בשאר הטומאות אבל למדרס בשלשה טפחים ואין בשיעורין אלו חלוק בין בגדי עניים לבגדי עשירי׳. ומכל מקום טלית של עניים שבלה אם שפתותיו קיימות אעפ״י שאין בה שלש על שלש מבגד חזק ובריא מיטמא מה שאין כן בשל עשירים. ולמדת שאין הלכה כדברי האומר בגדי עניים לעניים ופירוש בגדי עניים שהבגד הראוי להם אעפ״י שהוא גס אם הוא שלהם מיטמא ואם הוא לעשיר אינו מיטמא שאינו בגד אצלו ואין הלכה כן:

שכר מערבין בו ופוסל את המקוה בשלשת לוגין קשיא לי טובא מ"ש תמד שהחמיץ משכר ומי צבע כי היכי דתמד קלט טעם החרצנים הה"נ השכר קלט טעם התמרים והשעורים והכישות ומי צבע נמי קלטו טעם מן הסממנין ואמאי שכר ומי צבע אמרינן דאכתי תורת מים עליהן ופוסלין את המקוה בג' לוגין והתמד בטל מתורת מים ואניו פוסל את המקוה דתנן בשלהי הכל שוחטין התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף עעשר ופוסל את המקוה ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה ואם מפני שנשתנה מראית המים שחזרו להוות אדומים וכיון שנשתנו המים מטעמן וממראיתן בטלו מתורתן הראשונה והרי גם השכר ומי צבע בטלו מתורתן הראשונה והרי גם השכר ומי צבע בטלו מטעמן וממראיתן ואמאי פוסלין את המקוה ונ"ל לומר לפי הדחק דתמד מש"ה אינו פוסל דדרך העולם לערב מים ביין ובטלים המים ביין בכל דבר בין למקוה בין לברכה הילכך כיון שהחמיץ וקלטו טעם מן החרצנים כאלו ביין נתערבו חשבינן להו אבל בתמדים ובסמוכים אין דרך העולם לערב בהן מים שנאמר גם עתה כשקלטו טעמן יהא דינן כמותן הילכך בתורתן הראשונה עומדין ופוסלין את המקוה והנכון בעיני דה"ג שכר מערבין בו ואינו פוסל את המקוה דכיון דקלט טעם מן הפירות פרי הוה ובטלה תורת מים מעליו בין לגבי עירוב בין לגבי מקוה והשתא אתי שפיר מתקיף לה רב כהנא וכי מה זה למי צבע ומתרץ התם מיא דציבעא מיקרי הכא שיכרא מיקרי פי' אע"פ שגם מי הצבע נשתנו במראיתן ובטעמן כמו השכר מ"מ שם מיסעלית' אבל השכר אין שם מים עליו אבל המור' גריס פוסל את המקוה ופירש מתקיף לה דפשיט היא דמה בין זה למי צבע ותירץ הכא שיכרא מיקרי והוה ס"ד דלא פסיל קמ"ל דפוסל ואינו נראה לי כלל שאין לשון השטה מוכיח כן ובפ"ק דמכות אמרי' אמר רב יהודא אמר רב ג' לוגין מים שנפלו לתוך קורטב יין ומראיהן כמראה היין ונפלו למקוה לא פסלוהו מתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למי צבע דתנן ר' יוסי אומר מי צבע פוסלין את המקוה בג' לוגין אמר ליה רבא התם מיא דציבעא מיקרי הכא חמרא מזיגא מיקרי אלמא בתר שמא אזלי' ושכר נמי נשתנה שמן וטעמן ומראיתן שאין בשכר מים הילכך אינו פוסל את המקוה:

כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית פי' דהיינו לוג ואינו נ"ל דכל מקום הנזכר רביעית היא רביעית הלוג אבל כל מקום הנזכר רובע הוא רובע הקב דהיינו לוג כדאמרינן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה וה"נ אמרינן תרין ריבעא שיכרא וראיתי שבפ' המצניע פירש המורה רביעית הלוג ומשבש מי שמפרש רובע הקב דהיינו לוג:

דתניא אכל גרוגרת ושלם תמרים תבוא לו ברכה הך סתמא כר"א אתיא ודלא כר"ע דתנן בפ"ז דתרומות ר"א אומר משלמין ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה ר"ע אומר אין משלמין אלא ממין על מינו ובתוספתא דתרומות בפ' ר"ש אומר תני לה בפירוש מבשם ר"א והכי תניא התם ר"א אומר משלמין ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה הא כיצד אכל שעורין ומשלם חטין גרוגרת ומשלם תמרים תבוא לו ברכה:

בגדי עניים לעניי' ובגדי עשירים לעשרים מה שפירש המורה בשלש על שלש מקבלין טומאה לעניים אבל לא לעשירים דבגדי עשירים בעינן שלשה על שלשה ופירש אבל בגדי עשירים לעניים לא דלא בעינן לעניים שיעור העשירים אלא כיון דלדידהו חזו אזלי' בתרייהו אינו נ"ל דאטו האי שיעורא דשלש על שלש מדרבנן הוא מדאורייתא היא.

כדילפי' לה בפ' במה מדליקין מוהבגד דתנאי בגד אין לי אלא בגד שלש על שלש מנין ת"K והבגד ואימא לרבות שלשה על שלשה ולאו ק"ו היא כו' וכיון דמקרא הוא דדמקבלי טומאה בשלש על שלש היכי מצי רבנן למימר דלא ליקבלי טומאה אלא בשלשה על שלשה. ומה ראייה טומאה זו דהיא מדאורייתא ויהא בה שיעורא לעירוב דמדרבנן ושיעורי' מדרבנן ועוד שרבינו תם הוכיח בספר הישר בראיות ברורות דשלש על שלש טמאים אפילו בבגדי עשירים לעשירים והעיקר היא מה שפירש ר"ת כדתנן בפכ"ח דכלים בגדי עניים אע"פ שאין בהן ג' על ג' הרי אלו טמאים מדרס פי' כבר שנינו בפכ"ז דכלים שלשה על שלשה באש מתבריא וצורר מלח ובבית או בריא או צורר מלח כו' דאלמא אם הי' בריאים טמאים מדרס ואי לא חשיבי ליטמא מדרס ובבגדי עניים אמרי' אע"פ שהן קרועין שאין בהן ג' על ג' שלמים הרי אלו טמאים מדרס משום דאע"פ שהן קרועין חשיבי להו ושלשה על שלשה שלהן טמאים ואינן בריאין והיינו דתניא בגדי העניים לענייים שהן מקבלין מדרס אע"פ קרועין ובגדי עשירים לעשירים דבעינן שיהיו שלמין ובריאין והאי שיעורא לאו מדאורייתא הוא אלא רבנן קאמר ליה לפום חשיבותייהו ולא אמרן בגדי עשירים לעניים שגם בגדי העניים לא יהיו טמאים אא"כ הן בריאין דהא לעשירים לא חשיבי אלא בדידהו משערינן וה"נ לגבי עירוב בדידהו משערינן ואל בפרסאי:

תוס' בד"ה כדי שימזגנו כו' ור"ת מפרש דחי היינו מזוג כו' ובברכת הארץ מוסיף כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה ע' בחדושינו פרק המוציא יין:

בד"ה בגדי עניים כו' אע"פ שאין בהן שלשה על שלשה טמאין מדרס כו' עכ"ל כצ"ל וע' בחדושינו פ' כירה:

ובקשו בריו וכו' מפני שהשעה כו'. בהרבה מקומות בתלמוד אשכחן דבקשו רחמים כל חבריהם ולא קאמר כי הכא מפני שהשעה כו' וי"ל משום דר"ח שהוזכר הכא היינו ר"ח בן דוסא שהוא בעל המעשים בכ"מ להתפלל על חבריו וקאמר הכא דבקשו חבריו רחמים עליו ולא בקש הוא רחמי שמיא על עצמו וקאמר טעמא מפני שהשעה צריכה לו שיתרפא מחליו ואין בקשתו על עצמו מועלת כבקשת אחרים עליו כדאמרינן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וק"ל:

בתוס' ד"ה הכא שכר איקרי וכו' דכל עיקרו אינו אלא מים וכו'. דבשביל התמרים אין מתוסף שום משקה אלא שהתמרים עושין המראה והטעם ואם כן עיקרו אינו אלא מים מה שאין כן ביין אפילו הוא מזוג מ"מ יש בו ממשקה היין:

בא"ד ושם חמרא עלויה. פירוש וחמרא הוי שם פירא אבל שכר לא הוי שם פירא:

ד"ה ויעמוד על רביעית וכו' וחשיב נמי רביעית דם וכו'. אדלעיל קאי ופי' וחשיב נמי בנדר וכן הא דקאמר ופריך נמי התם קאי נמי אנזיר:

ד"ה בגדי עניים וכו' שלש על שלש הוי פי' ג' אצבעות וכך צ"ל ועוד דבמסכת כלים פ' כ"ז תנן דבגד מטמא שלשה על שלשה למדרס שלש על שלש למת כו':

גמ' אבל הכא עבידי אינשי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דלא איבציל זירתא שלא גדל זרת ועוד יש להן ארס בבצל כצ"ל.

תוס' בד"ה ויעמוד כו' בפ' כהן גדול בנזיר כצ"ל:

בא"ד וחצי לוג דם לכל כו'. נ"ב פי' זה השיעור מטמא לכל בין לתרומה בין לקדשים בין לעושה פסחו בין לנזיר אבל רובע כו' לא לכל פי' אינו מטמא לכל אלא לתרומה וקדשים:

[גמ' מדהתם על חד ארבע ה"נ על חד ד'. לכאורה משמע מזה דהא דא"ר ב' רביעיות יין היינו יין חי ולא מזוג דהא לענין הוצאות שבת אינו אלא על חד דחי ד'. אבל ל"מ כן מהפוסקים ונ"ל דלמסקנא דאמר דעבידי אינשי דשתו כסא כו' וסמכי עילויה סתמא דה"ה ביין מזוג. ובחי אפשר דסגי בב' רובע רביעיות וצ"ע להלכה] :

רש"י ד"ה בזוזא. תמרים היקרים מגרוגרת. לע"ד הוא שלא בדקדוק דהא לפי האילימא ע"כ הכוונה שלא תפשוט דתמרים יקרין מגרוגרות וכדדחי אביי:

גמ' מפני שהשעה צריכה לו. נ"ב ש"מ אילולי כן לא היו מבקשין עליו רחמים מפני שגרם רעה לעצמו והכניס עצמו בסכנה נתחייב בנפשו [ועי' רש״א בח"א]:

שם בשר חי. נ"ב אף על גב דלא חזי אלא לבבליים שדעתם יפה [מנחות צט:] אינהו נמי בבבל הוו והוי חזי להו לאומצא כדאיתא טובא:

וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁאָכַל חֲצִי בָּצָל וַחֲצִי נָחָשׁ שֶׁבּוֹ, וְחָלָה, וְנָטָה לָמוּת. כתב הריטב"א ז"ל יש שפירשו נחש של בצל הוא תולעת שנעשה בו שהוא סכנה כארס של נחש, וכדרך שאמרו קפא דתאני וקפא דחסא עד כאן לשונו.
וקשה על פירושם והלא תולעת זו מתהוה במחובר ואיך נכשל רבי חנינא בן דוסא בזה, דהא אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים במידי דאכילה, וכל תולע דמתליע במחובר אף על גב דהתוספות והרא"ש סבירא להו כל זמן שלא ריחש מותר, הנה רבינו יחיאל והרשב"א והר"ן סבירא להו אף על גב דלא ריחש קרינן ביה שֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא, מא) ואסור, וכן היא סברת הרמב"ם והרב המגיד וכנזכר בבית יוסף סימן פ"ד. והן אמת שהיה חצי תולע, עם כל זה איסורא איכא ואין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים במידי דאכילה אפילו באיסור בַּל תְּשַׁקְּצוּ?
על כן נראה דאין לפרש כן, אלא או כפירוש רש"י או כפירוש רבינו תם ז"ל, ודע דאפילו לפירוש רש"י ורבינו תם לאו בבצלים העומדים לאכילה איירי, אלא כמו שכתב הערוך ז"ל דאיירי בבצל שמשיירין בארץ להוציא ממנו זרע שדרך לצאת ממנו קנה, ויש לאותו קנה ראש כמו ראשו של נחש, וחם הוא מאד כי כל זרע הוא חם ולכך לא יאכלו אותו, וגם הבצל ההוא לא יאכלו שיצא מתורת מאכל, אבל שאר בצלים ליכא סכנתא עד כאן דבריו יעויין שם.

וּבִקְּשׁוּ עָלָיו חֲבֵרָיו רַחֲמִים וְחָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ. קשה וכי אם אין השעה צריכה לו אינו כדאי לבקש עליו רחמים? והלא חכם גדול וחסיד גדול היה!
ונראה לי בס"ד הכונה בעת שבקשו עליו רחמים באו בתפילתם בטענה זו שהשעה צריכה לו, ועל ידי כך תזכר צדקתו וזכות מעשיו הטובים, שאם לא היה צדיק גדול ביותר לא היתה השעה צריכה לו.
אי נמי כך אמרו בתפילתם, אפילו אם השלים חיים הקצובים לו, ראוי שיתן לו הקב"ה חיים מחדש מפני שהשעה צריכה לו.
והא דאמר לשון זה שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ ולא אמר 'שֶׁהַדּוֹר צָרִיךְ לוֹ' רמז בזה על מזל הפרנסה שנקרא 'שָּׁעָה' וכמו שאמר הקב"ה לרבי אלעזר בן פדת ואולי נפלת בשעתא דמזוני (תענית דף כה.), וכן אמרו (משנה אבות ד, ג) 'אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה' וכן אומרים (תענית כא.) 'שעתא קיימא ליה' וכיוצא בזה. וידוע דבת קול מכרזת כל העולם נזון בשביל חנינא בני (תענית דף כד:), נמצא הפרנסה וההצלחה של בני אדם תלוי בו וצריכה לו.
אי נמי נקיט שהשעה צריכה לו כי היה מסוגל להתפלל, וידוע דהתפילה נקראת חיי שעה והתורה חיי עולם וכנזכר בגמרא (שבת י.).

וּבִקְּשׁוּ עָלָיו חֲבֵרָיו רַחֲמִים וְחָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. נראה לי בס"ד דודאי המקטרגים והקליפות אויבי ישראל שונאין את רבי חנינא בן דוסא, וכיון שראו שהביא עצמו לידי סכנה בידים איך הצילו אותו החכמים על ידי תפלה לרפאתו, כי ודאי היה להם פתחון פה לומר שיש לו דין מאבד עצמו ח"ו? ואמר הצילו אותן בטענה זו שאמרו ראה שהדור חייב ויש על ישראל קטרוג דראוי לבא עליהם גזרות קשות ורעות, והוא סכן עצמו להיות מזבח כפרה בעדם ואין עליו אשמה, ואמרו צְרִיכָה לְכָךְ, על דרך מה שאמר רז"ל (מנחות כט:) על מיתת רבי עקיבה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה שתוק, כך עלה במחשבה, ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בתיבת 'כך' רמז על זווג עליון וזווג תחתון שעשה רבי עקיבה על ידי שמסר עצמו למיתה בעבור קדוש השם.

גמ' דלא אבציל זירתא. עיין תי"ט פ"ז מ"ד דשבת:

שם אבציל. בתוס' חולין נט ע"ב ד"ה והרי היה להם הגירסא כאן אפציל וכתבו דהוי כמו אבציל:

דלא אבצל זרתא. שלא גדלו זרת [יש להם ארס] בבצל: נחש שבו. ארס שרף הבצל: ופוסל את המקוה. כשאר מים שאובין: מתקיף לה רב כהנא מה בין זה למי צבע. ופשיטא דפוסל: שיכרא מיקרי. וסד''א אין עליו שם מים: תרין ריבעי שיכרא. תרי לוגין דלוג רובע קב: המוציא יין בשבת: כדי מזיגת כוס. כמו שנותנין יין חי בכוס כדי למוזגו במים: רובע רביעית. רובע לוג יין חי: וקתני סיפא. דהמוציא יין ושאר כל המשקין הוצאתן ברביעית דהיינו לוג: ומדהתם. בהוצאת שבת בעינן על חד דיין ארבע דשיכרא דביין תני רובע רביעית ובשאר כל המשקין תני רביעית: הכא נמי. גבי עירוב בעינן ארבע ואמר רב לעיל מערבין בשני רביעית יין אלמא בשיכרא תרי לוגי בעינן: דשתי כסא. של רביעית לוג שכר בצפרא וכסא בפניא וסמיך עלייהו: אכל גרוגרות. של תרומה בשוגג: בזוזא. בשוה זוז: וקא משלם ליה. תמרים היקרים מגרוגרת ולא שילם לו לפי מדה אלא לפי דמים: אלמא תמרים עדיפי. ותנן לעיל גבי עני בגורן קב גרוגרות ואמר רב וכן לעירוב וכ''ש תמרים דודאי סגי להו בהכי: א''ל אביי. מהא לא תשמע דתמרים עדיפי לעולם גרוגרות עדיפי ולפי דמים משלם ומאי ברכה. דקפיץ עליה זבינא. לוקחים ולענין עירוב בעינן טפי מקב: שתיתא. מאכל שעושין מקמח קלי שנתייבש בתנור ונותנין דבש לתוך התבשיל: שרגושי. תרוודין: כיסני. קליות: בוני. מדות: מחשבתא. דאגה: כבויי דרעייתא דניסן. צפיעי בקר: סוגייני דערבתא. קיסמין של ערבה: ונכבביה. יעשה מהן גחלת ויצלה בהן אותו בשר וניכול: חמרא מרקא. יין מזוג: כדי לאכול בו. כל שהוא לפתן שיעורו כדי לאכול בו ללפת בו את הפת מזון ב' סעודות: כדי לאכול הימנו. שיהו כל שתי הסעודות ממנו: בשר חי. אינו לפתן ובעינן כדי לאכול ממנו: בשר צלי. פליגי ביה אי הוי ליפתן אי לא: טבהקי. חתיכות: בגדי עניים. שלש על שלש מקבלין טומאה לעניים: בגדי עשירים. שלשה על שלשה מקבלין טומאה אף לעשירים:

מפני נחש שבו. פ''ה ארס של שרף בצל ור''ח פי' העמוד ... שבתוכו שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבצין בו זרע הבצל אותו העמוד נקרא נחש של בצל: הכא שכר איקרי. ואפ''ה פוסל המקוה והא דאמר בפ''ק דמכות דיין מזוג אינו פוסל את המקוה אפילו כשיש בו ג' לוגין מים שאובין משום דחמרא מזיגא מיקרי שאני שכר דכל עיקרו אינו אלא מים ועוד דהתם מיקרי חמרא מזיגא ושם חמרא עילוי' ופירי לא פסיל המקוה: כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. משמע דכוס של ברכה טעון מזיגה וכן בפרק ג' שאכלו (ברכות נ:) ובהמוכר פירות (ב''ב דף צז:) אמר ואין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ותימה דבפרק שלשה שאכלו (ברכות נא.) אמרינן עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה וחשיב חי ותירץ רש''י דחי דקאמר היינו שיתננו חי בכוס ואחר כך ימזוג לאפוקי שלא ימזגנו בכוס זה ויתננו בכוס אחר שמברך עליו ור''ת מפרש דחי היינו מזוג ולא מזוג דאמר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע.) אינו חייב עד שישתה יין חי ומוקי לה במזוג ולא מזוג ונותן בו קצת מים בתחילת הברכה ובברכת הארץ מוסיף עליו מים עד שיהא מזוג כראוי כדאמר בפ' ג' שאכלו (ברכות נא.) שמוסיף בברכת הארץ והיינו מים ולא כמו שפירש שם בקונט' שמוסיף יין ובני נרבונה מפרשים דחי קאי אכוס ולאפוקי כוס שבור דכולהו עשרה דברים קאי אכוס ושייך חי בכוס כדאמר (ב''ק נד.) שבירתן זו היא מיתתן ובפרק בתרא דמכות (דף טז:) אמר ריסק ט' נמלין ואחד חי ר''ל אותו חי שלם: ויעמוד על רביעית. נראה כמו שפי' רש''י בהמוציא (שבת דף עו:) דכוס של ברכה צריך שיהא בה רובע רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית הלוג ולא כטועים שמפרשים רובע רביעית הקב דהיינו רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית הקב דהיינו לוג דהא בנזיר בפרק שלשה מינים (דף לח.) חשיב הך דשאר משקין ברביעית דמייתי הכא ומשמע הכא ובהמוציא (שבת דף עו.) דהיינו שיעור כוס יפה אחר מזיגתו והנהו דחשיב בנזיר הוי רביעית הלוג מדחשיב רביעית שמן לנזיר דיליף מקרא בהתודה דהוי חצי שיעור של תודה ותנן בפ' שתי מדות (מנחות דף פח:) חצי לוג שמן לתודה ועוד תני התם ז' מדות של לח היו במקדש רביעית הלוג מה היא משמשת רביעית מים למצורע רביעית שמן לנזיר וחשיב נמי רביעית דם מטמא באהל דהיינו רביעית הלוג כדמשמע בפרק כ''ג בנזיר (דף נג.) דאמר חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע קב עצמות ורביעית דם לא לכל ופריך נמי התם ותו ליכא והאיכא מי רביעית נוטלין מהן לידים והיינו מי רביעית הלוג כדמוכח במס' ידים (פ''א מ''א): כל חמרא דלא דרי על חד תלת והא דאמר בדיני ממונות (סנהדרין דף לז.) אל יחסר המזג שאם נצרך אחד מהם לצאת רואין אם יש שם כ''ג דמשמע דמזוג הוי שני חלקים מים אומר ר''י דקרא איירי ביין השרוני דהוי ב' חלקים מים דליכא לאוקמא קרא בסתם מזוג רביעית דסנהדרין למאי חזי אבל שליש חזי לדיני נפשות ליהוי סנהדרי קטנה: אלמא תמרים עדיפי. ואם תאמר כיון דעדיפן דילמא לא בעינן קב ויש לומר דמייתי ראיה דיותר מקב לא בעי: בגדי עניים. דווקא בטומאת מדרס יש חילוק בין עניים לעשירים דביחוד תליא מילתא ואין דרך עשיר לייחד פחות משלשה על שלשה טפחים ואם ייחד בטלה דעתו אבל בטומאת מת אין חילוק ואף לעשירים הוי בשלש על שלש דבפרק במה מדליקין (שבת דף כו:) תניא שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד ולא מפליג בין עניים לעשירים ועוד דבמסכת כלים פרק כ''ז (משנה ב) תנן דבגד מטמא שלשה על שלשה למדרס ושלש על שלש למת ועל כרחך בעשירים מיירי דבעניים תנן פכ''ח (משנה ח) בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס כך פר''ת ודלא כפ''ה דסוף כירה (שבת דף מז.) שלש על שלש לא מטמא ביד עשיר כלל:

עירובין כט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד