עירובין כט ע"א

הָהוּא בִּבְשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב הַמְנוּנָא אֵין מְעָרְבִין בִּתְרָדִין חַיִּין דְּאָמַר רַב חִסְדָּא סִילְקָא חַיָּיא קָטֵיל גַּבְרָא חַיָּיא וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָא אָכְלִי וְלָא מָיְיתִי הָתָם בִּבְשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל
אָמַר רַב חִסְדָּא תַּבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִם וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִים אָמַר אַבָּיֵי וְהוּא דְּיָתֵיב אַבֵּי תָפֵי וְעָבֵיד תּוֹךְ תּוֹךְ
אָמַר רָבָא הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא תַּפּוּחִים בְּכַמָּה אֲמַר לֵיהּ וְכִי מְעָרְבִין בְּתַפּוּחִים
וְלָא וְהָתְנַן כׇּל הָאֳוכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִויָּה בַּחֲצִי פְרָס וּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב וּכְבֵיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִים
וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי כׇּל הָאֳוכָלִין וְהָנֵי בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְמֵדִין מִן הַכְּלָלוֹת וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ חוּץ
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי וּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב וּכְבֵיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין וְהָנֵי נָמֵי בְּנֵי טַמּוֹיֵי טוּמְאַת אֳוכָלִין נִינְהוּ
וְכַמָּה אָמַר רַב נַחְמָן תַּפּוּחִים בְּקַב
מֵיתִיבִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר עוּכְלָא תַּבְלִין וְלִיטְרָא יָרָק וַעֲשָׂרָה אֱגוֹזִין וַחֲמִשָּׁה אֲפַרְסְקִין וּשְׁנֵי רִמּוֹנִים וְאֶתְרוֹג אֶחָד וְאָמַר גּוּרְסַק בַּר דָּרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר שְׂגוּבְלִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב וְכֵן לְעֵירוּב וְהָנֵי נָמֵי לִיהְווֹ כִּי אֲפַרְסְקִין
הָנֵי חֲשִׁיבִי וְהָנֵי לָא חֲשִׁיבִי
אָמַר רַב יוֹסֵף שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר שְׂגוּבְלִי אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ אַמַּתְנִיתִין וְהוּא אַמְרַהּ אַבָּרַיְיתָא דִּתְנַן אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי בַּגּוֹרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּין וְקַב שְׂעוֹרִין רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֲצִי קַב שְׂעוֹרִין וְקַב וַחֲצִי כוּסְּמִין וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מָנֶה דְּבֵילָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר פְּרָס וַחֲצִי לוֹג יַיִן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר רְבִיעִית וּרְבִיעִית שֶׁמֶן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שְׁמִינִית וּשְׁאָר כׇּל הַפֵּירוֹת אָמַר אַבָּא שָׁאוּל כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת וְאָמַר רַב וְכֵן לְעֵירוּב
וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי מֵהָךְ אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּקָא תָּנֵי בְּהָךְ תַּבְלִין וְתַבְלִין לָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ אַטּוּ הָכָא מִי לָא קָתָנֵי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי חֲצִי לוֹג יַיִן וְאָמַר רַב מְעָרְבִין בִּשְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל יַיִן מִדְּבָעֵינַן כּוּלֵּי הַאי שְׁמַע מִינַּהּ כִּי אָמַר רַב וְכֵן לְעֵירוּב אַהָא מַתְנִיתִין קָאָמַר שְׁמַע מִינַּהּ
אָמַר מָר וּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר עַד דְּאִיכָּא סְעוּדָה מֵהַאי וּסְעוּדָה מֵהַאי אֲמַר לֵיהּ רַבָּה אֲפִילּוּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ
גּוּפָא אָמַר רַב מְעָרְבִין בִּשְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל יַיִן וּמִי בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר יַיִן כְּדֵי לֶאֱכוֹל בּוֹ חוֹמֶץ כְּדֵי לְטַבֵּל בּוֹ זֵיתִים וּבְצָלִים כְּדֵי לֶאֱכוֹל בָּהֶן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת
הָתָם בְּחַמְרָא מְבַשְּׁלָא
אָמַר מָר חוֹמֶץ כְּדֵי לְטַבֵּל בּוֹ אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב כְּדֵי לְטַבֵּל בּוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת שֶׁל יָרָק אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב יָרָק הַנֶּאֱכָל בִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת
אָמַר מָר זֵיתִים וּבְצָלִים כְּדֵי לֶאֱכוֹל בָּהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת וּבִבְצָלִים מִי מְעָרְבִין וְהָתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר פַּעַם אַחַת שַׁבָּת רַבִּי מֵאִיר בְּעַרְדִּיסְקָא וּבָא אָדָם אֶחָד לְפָנָיו אָמַר לוֹ רַבִּי עֵירַבְתִּי בִּבְצָלִים לְטִיבְעִין וְהוֹשִׁיבוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ
לָא קַשְׁיָא הָא בְּעָלִים הָא בְּאִימָּהוֹת דְּתַנְיָא אָכַל בָּצָל וְהִשְׁכִּים וּמֵת אֵין אוֹמְרִין מִמָּה מֵת וְאָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֶּעָלִים אֲבָל בְּאִימָּהוֹת לֵית לַן בַּהּ וּבְעָלִין נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

ומשנינן: ההיא סילקא דאמר רב חסדא דקטיל גברא, מיירי בסילקא דבשיל ולא בשיל, אבל כשהוא חי לגמרי ראוי הוא לאכילה, ומערבין בו.

איכא דאמרי הכי אמר רב המנונא: אין מערבין בתרדין חיין, דהא אמר רב חסדא: סילקא חייא קטיל גברא חייא.

והכי מתמהינן עלה: והא קא חזינן דקא אכלי להו כשהן חיין ולא מייתי [ואינם מתים]?!

והכי משנינן: התם - הא דרב המנונא ורב חסדא - בבשיל ולא בשיל, ולא מיירי רב המנונא ורב חסדא בחי לגמרי.

אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין, יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן שהוא טוב לבני מעיים.

אמר אביי: והוא - דיפה וטוב הוא - דיתיב אבי תפי, ועביד קול הנשמע: "תוך תוך"! שהושיב התבשיל בכירה במקום שפיתת הקדירה, ונתבשל יפה ונצטמק עד שנימוחו התרדין ורתחו, ובשעת רתיחה דומה כמשמיע קול "תוך תוך".

אמר רבא, ביום אחד שהיה שמח בו: דעתי צלולה עכשיו, ולכן הריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני, כמו בן עזאי, שהיה דורש בשוקי טבריא! ולא היה בימיו חריף ועוקר הרים כמותו.

אמר שאל ליה ההוא מרבנן לרבא: תפוחים - בכמה הוא שיעור מזון שתי סעודות שלהם, שיהיו ראויים לעירוב?

אמר ליה רבא: וכי מערבין כלל בתפוחים?! ^[12]

ותמהינן ארבא: וכי לא מערבין בהן?!

והתנן במסכת מעילה: כל האוכלין הטמאין מצטרפין לשיעור כדי לפסול את הגוייה [את גופו של האדם האוכלם] מלאכול בתרומה ^[13],

באכילת שיעור של חצי פרס אוכלים טמאים.

כלומר: חצי "פרוסה", כאשר שיעור ה"פרוסה" עצמה הוא חצי "ככר", ובככר יש שמונה ביצים. וכמבואר לקמן דף פב ב.

דהיינו, אוכל טמא בשיעור שני ביצים.

וכן מצטרפין כל האוכלין במזון לשיעור שתי סעודות - הדרוש להנחת עירוב תחומין.

וכן מצטרפין כל האוכלין הטמאין לכביצה, כדי שיוכלו לטמא ביחד אוכל אחר טומאת אוכלים במגען בו ^[14].

ומבארת הגמרא את הקושיה מהמשנה הזאת על רבא:

והאי - מאי תיובתא מהך משנה?!

אילימא משום דקתני בה "כל האוכלין" לענין מזון שתי סעודות לעירוב, ומכאן יש ללמוד שמערבים בתפוחים כשיש בהם מזון שתי סעודות, ומשום דהני תפוחים נמי בני אכילה נינהו, ובכלל "אוכלין" הן.

אי אפשר לומר שקשה מכאן.

כי והאמר רבי יוחנן לעיל: אין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ"

מדבר פלוני, ושפיר איכא למימר דתפוחים יצאו מן הכלל של המשנה?!

אלא הכי הוא דמותבינן: משום דקתני במשנה: ובמזון שתי סעודות לעירוב, וכביצה לטמא טומאת אוכלין

ומשמע, שכל דבר שהוא מטמא טומאת אוכלין נחשב גם כמזון הראוי לעירוב.

והני תפוחים נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו, ואם כן ראוי גם לערב בהם ^[15].

וכמה הוא שיעור התפוחים לעירוב?

אמר רב נחמן: תפוחים שיעורם בקב, לפי שבשיעור זה יש כדי ללפת שתי סעודות פת ^[16].

מיתיבי מהא דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עני הבא אל הגורן כדי לקבל מעשר עני - שאין פוחתין מליתן לו מזון שתי סעודות מאותו מין שמחלק, כדלקמן - נותנין לו:

עוכלא [שמינית של ליטרא] תבלין [משום שבכך מתבלין שתי סעודות], וליטרא ירק, ועשרה אגוזין, וחמשה אפרסקין, ושני רמונים, ואתרוג אחד. כי פעמים שאדם מלפת בכל אלו שתי סעודות של פת [ריטב"א].

ואמר עלה גורסק בר דרי משמיה דרב מנשיא בר שגובלי משמיה דרב: וכן הוא שיעורם של כל אלו לעירוב תחומין. לפי שגם שיעור עירוב הוא מזון שתי סעודות.

והשתא תיקשי: והני תפוחים נמי, ליהוו כי אפרסקים, דסגי להו בחמשה לעירוב תחומין, ואמאי צריך בעירוב להניח קב תפוחים?!

ומשנינן: הני אפרסקים חשיבי, ואין דרך לאכול מהם בסעודה יותר מחמשה.

ואילו הני תפוחין לא חשיבי, ולכן אוכלים מהם יותר, ובעו קב עבור שתי סעודות.

אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו אדונו, הקב"ה] לרב מנשיא בר שגובלי על שטעה והוסיף על דברי רבי שמעון בן אלעזר בברייתא העוסקת בענין עני המקבל מעשר עני בגורן, את המילים "וכן לענין עירוב".

דאנא אמריתא ניהליה, כי אני הוא זה שאמרתי לו משמיה דרב "וכן לעירוב", אך לא על הברייתא הזאת אמרתי, אלא אמתניתין [וכפי שאבאר].

ואילו הוא טעה ואמרה אברייתא דרבי שמעון בן אלעזר!

כי רב אמר זאת על הא דתנן: אין פוחתין לכל עני ועני הבאים ליטול מעשר עני בגורן, מחצי קב חטין, כאשר מעשרותיו של בעל הגורן הם מן החיטים.

ואין פוחתין מקב שעורין, ומהכוסמין קב ומחצה.

משום דכתיב במעשר עני "ונתת", ולהכי שיעור חשוב, הראוי להקרא "נתינה" בעינן ^[17].

רבי מאיר אומר: חצי קב שעורין, וקב וחצי כוסמין ^[18].

ונותנין לו קב [מדת נפח] גרוגרות [תאנים יבשים] פרודות, או - אם דרסם ודיבקם בעיגול - נותן לו מהם מנה [מדת משקל] דבילה [שכך הוא הדרך: משעה שנעשין עיגולי דבילה, מוכרין אותן במשקל ולא במדת נפח].

רבי עקיבא אומר: פרס, חצי מנה דבילה.

ונותנין לעני בגורן חצי לוג יין. רבי עקיבא אומר: רביעית הלוג.

ונותנין לו רביעית הלוג שמן, רבי עקיבא אומר: שמינית הלוג.

ושאר כל הפירות שאין דרכן לאכול בקביעות, ולעשות מהן טיבול [שנות אליהו בפאה]:

אמר אבא שאול: נותנים לו כדי שימכרם העני, ויקח בהן מזון שתי סעודות!

ועלה הוא דאמר רב: כל השיעורים שנאמרו במשנה הם למזון שתי סעודות. וכן הוא גם לעירוב. ולא אמרה רב כלל אברייתא ^[19].

ותמהינן על רב יוסף דקפיד על רב מנשיא:

ומאי אולמיה דהאי מתניתין מהך ברייתא?!

כלומר: מה לי אם אמרה רב על המשנה או אם אמרה על הברייתא.

והרי המשנה והברייתא לא נחלקו, אלא שהמשנה מדברת על קצת מינים והברייתא על מינים אחרים. וכיון שכן, אין קפידא לאומרה על המשנה יותר מאשר על הברייתא. כך שאפילו אם היה שומע רב מנשיא מרב עצמו שאומר דבריו בהדיא על המשנה, אין להקפיד אם היה רב מנשיא אומר אותה על הברייתא ^[20].

אילימא, שמא תאמר, כי מהאי טעמא קפיד רב יוסף על רב מנשיא - משום דקא תני בהך ברייתא: עוכלא "תבלין". ותבלין הא לאו בני אכילה נינהו. ונימא דסבירא ליה לרב יוסף דמשום הכי אין מערבין בהן? ^[21]

הא ליכא למימר!

דאטו הכא במתניתין מי לא קתני "חטין ושעורין", ואף על פי דלאו בני אכילה נינהו כמות שהן, ואין מערבין בהן.

ומכל מקום אמר רב יוסף, שרב אמר על המשנה הזאת "וכן לעירוב"! אלמא, רב לא נתכוין להשוות את דין עירוב לדין המעשר לענין המינים, אלא לענין השיעורים.

וכיון שכן, הכי נמי יש לומר "וכן לעירוב" על השיעורים שנאמרו בברייתא, ולא קאי אלא על סוג המינים שמערבין בהן.

אלא, משום הכי הוא דקפיד רב יוסף: משום דקתני במתניתין שנותנים לעני חצי לוג יין.

ומצינו שאמר רב גם לענין עירוב: מערבין בשתי רביעיות לוג של יין!

וחידוש הוא, שהרי מסתבר שמספיק רביעית אחת של יין, שבשיעור זה היין נחשב כ"דבר חשוב" בכל דוכתא [ריטב"א].

שמע מינה: כי קאמר רב "וכן לעירוב" - אהא מתניתין קאמר! וללמדנו שהעירוב בשתי רביעיות יין דוקא הוא דומה לשיעור החשוב של יין בנתינת מעשר שני.

ומסקינן: אכן, שמע מינה! ^[22]

אמר מר במשנה דמייתינן לעיל: כל האוכלין מצטרפין וכו' ובמזון שתי סעודות לעירוב! סבר רב יוסף למימר: שאין האוכלין מצטרפין, עד דאיכא סעודה אחת שלימה מהאי מין, וסעודה שלימה מהאי מין. אבל אין לצרף שתי סעודות משלשה או ארבעה מיני אוכל, שאין בכל מין סעודה שלימה.

אמר ליה רבה לרב יוסף: אפילו אם יש מכל מין למחצה לשליש ולרביע של סעודה, נמי מצטרף.

גופא, אמר רב: מערבין בשתי רביעיות של יין!

ותמהינן: ומי בעינן כולי האי?!

והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: הנותן יין לעירוב, צריך שיהא בו שיעור כדי לאכול בו [לשרות בו] פת מזון שתי סעודות.

והנותן חומץ, צריך שיהא בו כדי לטבל בו מזון שתי סעודות [ומפרש לה לקמן].

זיתים ובצלים, צריך שיהא בהן כדי לאכול בהן [ללפת בהן] פת, מזון שתי סעודות.

וכיון שכן, תיקשי, למה לי שיעור שתי רביעיות יין שהוא שיעור שתי סעודות מיין לבד, והא סגי ביין בשיעור כדי לשרות בו פת מזון שתי סעודות?!

ומשנינן: התם דאמרינן דלא בעינן ביין אלא כדי לשרות בו פת בלבד, מיירי בחמרא מבשלא [ביין מבושל], שחשוב ללפת בו את הפת על ידי שריית הפת בו. אבל ביין שאינו מבושל, צריך שיהיה מהיין עצמו שיעור שתיית יין בשתי סעודות, דהיינו שתי רביעיות.

אמר מר: חומץ - כדי לטבל בו.

ומפרשינן לה: אמר רב גידל אמר רב: כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק שממנו כל סעודתו. [ושיעורו, רביעית. תוספות ומשנה ברורה].

איכא דאמרי: הכי אמר רב גידל אמר רב: כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות של פת. כלומר: שסעודתו היא פת שמלפת אותה בירק, ושיעור החומץ הנצרך לטיבול הירק, הוא השיעור לעירוב.

אמר מר: רבי שמעון בן אלעזר אומר: זיתים ובצלים, כדי לאכול בהן מזון שתי סעודות.

ותמהינן: ובבצלים מי מערבין?!

והתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר גופיה: פעם אחת שבת רבי מאיר בערדיסקיא, ובא אדם אחד לפניו. אמר לו אותו אדם: רבי! עירבתי עירוב תחומין בבצלים כדי ללכת לטי בעין!

והושיבו רבי מאיר בארבע אמות שלו, מפני שערדיסקיא היתה מחוץ לתחום עירו של אותו אדם, ולא הגיע לשם אלא מפני שסמך על עירובו [שהיתה ערדיסקיא בין עירובו לטיבעין].

וכיון שכל היוצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות, וזה עירב בבצלין שאין מועילים לעירוב, נמצא שיצא מחוץ לתחומו שהוא תחום העיר ששבת בה, והוצרך לישב בארבע אמותיו ^[23].

הרי חזינן, דבצלים לא מהני לעירוב, ותיקשי רבי שמעון בן אלעזר דידיה אדידיה?!

ומשנינן: לא קשיא!

הא דתניא דבצלין לא מהני לעירוב, מיירי כשעירב בעלים שלהן, דלא חשיבי, ורעים הם לאכול.

הא דמערבין בבצלין, מיירי כשעירב באימהות [בבצל עצמו].

דתניא: אכל בצל, ושכב והשכים ומת, אין אומרין ושואלין: ממה מת? שודאי כתוצאה מאכילת הבצל מת!

ועל כך אמר שמואל: לא שנו אלא באוכל עלים, אבל באימהות לית לן לחשוש בה.

הערות

^[12] וביאר הריטב"א בשם תוספות: שתפוחין שלהן קשים היו, ואין דרך לאוכלן חיים אלא על ידי הדחק. ובתוספות שלנו לעיל דף כז: כתבו ביאור אחר בזה. וראה מה שכתבו שאר הראשונים בזה.

^[13] שאף שאין אוכל יכול לטמא אדם במגע, בכל זאת, אם אכל אדם טהור אוכל טמא, נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה, מדרבנן.

^[14] ויש מן הראשונים שמפרשים דקאי גם על השיעור לקבלת טומאה של האוכל, ראה כסף משנה פ"ד מטומאת אוכלין.

^[15] הריטב"א כתב דממשנה יתירה הוא דמקשינן, דכל הך סיפא מייתרא, כי אפשר ללמוד זאת מרישא, דמיירי לענין פסול גוייה. ולא נכתב אלא ללמד שכל שמטמא טומאת אוכלין הרי הוא ראוי לעירוב, אם אך נגמר פריו. וראה עוד ברשב"א ור"ן.

^[16] ריטב"א. ובמשנה ברורה כתב: משום דבציר מהכי לא חשיבי, ובשער הציון ציין: "גמרא", והיינו, דכן משמע מתירוץ הגמרא לקמן.

^[17] רש"י. אבל בירושלמי דרשי לה מקרא: ואכלו בשעריך "ושבעו", תן לו כדי שבעו, וכן הוא ברמב"ם.

^[18] וכל השיעורים שבמשנה שיעור מזון שתי סעודות הוא, [מלאכת שלמה]. וביארו בירושלמי: שקבלה היא בידי חז"ל שכך הוא השיעור של כל מין.

^[19] וכתב הריטב"א: דברי אבא שאול לא שייכי בעירוב, אלא במעשר עני. וראה בהערות שם.

^[20] כן פירש הריטב"א כפירוש הפשוט, אלא שתמה על פירוש זה. אך מרש"י נראה, דכך מפרשה.

^[21] נתבאר על פי משמעות לשון רש"י. ומשמע מיניה, דלקושטא דמילתא ולמסקנת הגמרא מערבין בתבלין. ונחלקו הראשונים בזה.

^[22] "להכי קפדינן שלא לשנות דברי רב מן המשנה על הברייתא, כדי שנלמוד מדבריו דין זה, דבעינן שתי רביעיות לעירוב. שאלמלא אמרה רב, לא היינו סבורים כן. ואף על גב דהא אמרה רב חדא זימנא, ניחא לן למקבע בה מסמרות, ולאומרה לאידך מימרא ד"וכן לעירוב" על משנתינו". [לשון הריטב"א בשם תוספות, והוא מתוספות רבינו פרץ. וראה בתוספות שלנו]. פירושם אינו עולה בקנה אחד עם שיטת רש"י, וכן פירוש הריטב"א גופיה, שאף הוא שלא כשיטת רש"י, כמו שכתב הריטב"א. וראה עוד ראשונים בביאור גמרא זו.

^[23] וכתבו הראשונים: שהיה זה בשדה, ולא בתוך העיר ערדיסקיא, ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות, שאם היה בעיר, היינו אומרים שכל העיר כארבע אמות חשיב.

ומשיבים: ההוא, בבשיל ולא בשיל [במבושל ואינו מבושל] מסוכן הוא.

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב המנונא: אין מערבין בתרדין חיין, שכן אמר רב חסדא: סילקא חייא קטיל גברא חייא [תרד חי הרג אדם חי]. ושואלים: והא קא חזינן דקא אכלי ולא מייתי [והרי רואים אנו אנשים האוכלים ואינם מתים]? עונים: התם [שם] מדובר בבשיל ולא בשיל [במבושל ואינו מבושל] שהוא מסוכן.

אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעיניים, וכל שכן שטוב לבני מעיים. אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי [שהיה התבשיל מונח על הכירה] ועביד [ועושה] תוך תוך, כלומר נתבשל יפה עד שמשמיע קול רתיחה.

א פעם כשהיה במצב רוח טוב אמר רבא: הריני כבן עזאי החריף בשכלו ודורש תדיר בשוקי טבריא, ואף אני מוכן לענות לכל איש על מה שישאל אותי. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: תפוחים בכמה מערבים בהם? אמר ליה [לו]: וכי מערבין בתפוחים?

והקשה: ולא, וכי אין מערבים בתפוחים? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בחצי פרס. שאם אכל אדם מאכלים טמאים כשיעור חצי פרס, הרי הם מטמאים את גופו (גוייתו). וכל האוכלים מצטרפין במזון הדרוש לשתי סעודות לצורך עירוב. ומצטרפים לשיעור כביצה — לטמא טומאת אוכלים בעצמם. ותפוחים הרי בכלל כל האוכלים הם!

ומקשים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא]? אילימא [אם תאמר] משום דקתני [ששנינו]: "כל האוכלין", והני [ואלה] התפוחים בני אכילה נינהו [הם], ואולם איך אפשר להקשות מלשון כללית כזו?! והאמר [והרי כבר אמר] ר' יוחנן: אין למדין מן הכללות (מהמקומות שנאמר בהם "כל") אפילו במקום שנאמר בו "חוץ", משום שאין כלל הממצה את כל המקרים!

אלא משום דקתני [ששנינו] שם "ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין". והני נמי בני טמויי [ואלה גם כן התפוחים ראויים לטמא] טומאת אוכלין נינהו [הם]. ומשום כך ראיה גמורה היא שמדובר כאן אף בתפוחים.

ושואלים: אם מערבין בהם כמה שיעור? אמר רב נחמן: תפוחים בקב.

מקשים: ר' שמעון בן אלעזר אומר: המחלק מעשר עני לעניים לא יפחות להם משיעור עוכלא (שמינית לוג) של תבלין, וכן לא יפחות משיעור ליטרא [לוג] ירק, וכן לא פחות מעשרה אגוזין, וכן מחמשה אפרסקין, וכן לא יפחות משני רמונים, ומאתרוג אחד, שאלו הם שיעורים הראויים לנתינה. ואמר גורסק בר דרי משמיה [משמו] של ר' מנשיא בר שגובלי משמיה [משמו] של רב: וכן הוא הדין לעירוב. ואפשר לשאול: הני נמי ליהוו כי [אלה התפוחים גם כן שיהיו כמו] אפרסקין! שהרי דומים הם להם בגודלם, ודי יהא לערב בחמישה תפוחים!

ומשיבים: שיש להבחין בדברים; הני, חשיבי [אלה האפרסקים, הם חשובים], ולכן חמישה מהם, שיעור חשוב הוא. והני, לא חשיבי [ואלה התפוחים, אינם חשובים], ולכן צריך שיהיו כמזון שתי סעודות.

אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו אדוניו, ה'] לרב מנשיא בן שגובלי שטעה והטעה: אנא אמריתא ניהליה אמתניתין [אני אמרתי הלכה זו לפניו על משנתנו], והוא אמרה על הברייתא וגרם על ידי כך לשיבוש. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין פוחתין לעני שמחלקים לו מעשר עני בגורן מחצי קב חטין ומקב שעורין. ר' מאיר אומר: חצי קב שעורין, וכן מקב וחצי כוסמין וכן מקב גרוגרות או ממנה דבילה. ר' עקיבא אומר: לא מנה אלא פרס (חצי מנה). וקבעו שאין פוחתים לו מחצי לוג יין, ר' עקיבא אומר: חצי השיעור, רביעית. וכן נותנים רביעית שמן. ר' עקיבא אומר: שמינית בלבד. ושאר כל הפירות, אמר אבא שאול: שיעורם כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות. ועל דבר זה אמר רב: וכן הוא השיעור לעירוב.

ושואלים על דברי רב יוסף: מדוע הקפיד על ששינה רב מנשיא בר שגובלי מדבר לדבר, מאי אולמיה דהאי מהך [מה תוקפו של דבר זה יותר מההוא] שהרי לכאורה גם במשנה וגם בברייתא אותו תוכן עצמו, ומה חשיבות לשינוי? אילימא [אם תאמר] משום דקתני בהך [ששנה בזה] גם תבלין, ותבלין לאו [אינם] בני אכילה נינהו [הם] בפני עצמם אלא כתוספת, ואם כן ודאי שלא על זה אמר רב שהוא הדין לענין עירוב — אטו הכא מי לא קתני [האם כאן לא שנה] חטין ושעורין, ולאו [ואינם] בני אכילה מיד נינהו [הם].

אלא משום דקתני [ששנינו] חצי לוג יין, ואמר רב: מערבין בשתי רביעיות של יין שהוא שיעור מחצית הלוג. מדבעינן כולי האי [מכיון שצריך כל כך] הרבה כשיעור זה — שמע מינה [מכאן נלמד] כי [שכאשר] אמר רב "וכן לעירוב" אהא מתניתין קאמר [על משנה זו אמר], ולפי השיעורים האמורים בה יש לקבוע על מה נאמרו הדברים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא הדבר.

ב אמר מר [החכם]: ובמזון שתי סעודות לעירוב. סבר רב יוסף למימר [לומר]: עד דאיכא [שיש] סעודה מהאי [מזה] וסעודה מהאי [מזה]. שאין מערבים אלא אם כן כל סעודה אינה אלא ממין אחד. אמר ליה [לו] רבה: אפילו אין בסעודה אלא למחצה ממין אחד או לשליש ולרביע.

ג גופא [לגוף הדבר] מקשים; הרי אמר רב: מערבין בשתי רביעיות של יין ויש להקשות עליו: ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים אנו כל זה, כל כך הרבה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: יין שיעורו כדי שישרו בו את המזון שיסייע לאכל בו, חומץ שיעורו כדי לטבל בו את המזון, זיתים ובצלים שיעורם כדי שיספיקו לאכול בהן, ושיעור מזון זה הוא כדי אכילת שתי סעודות. הרי ששיעור יין קטן בהרבה משתי רביעיות?

ומתרצים: התם בחמרא מבשלא [שם מדובר ביין מבושל] שהוא חריף ביותר, ודי בו אף בשיעור קטן.

אמר מר [החכם]: שיעור חומץ כדי לטבל בו. אמר רב גידל אמר רב: כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק. איכא דאמרי [יש שאומרים בלשון אחרת]: אמר רב גידל אמר רב: כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות, ושיעור זה הוא פחות משיעור שתי סעודות שכולן ירק.

אמר מר [החכם]: שיעור זיתים ובצלים כדי לאכול בהן מזון שתי סעודות. ומקשים: ובבצלים מי [האם] מערבין, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' שמעון בן אלעזר: פעם אחת שבת ר' מאיר בעיר ערדיסקא, ובא אדם אחד לפניו אמר לו: רבי, עירבתי עירוב תחומין על ידי בצלים לעיר טיבעין, וערדיסקא היתה בין עירובו לטיבעין, והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו, שאסר עליו לצאת מתחום ארבע אמותיו, שסבר שעירוב בבצלים אינו עירוב ונמצא שיצא חוץ לתחומו בלא עירוב.

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה, כאן] מדובר — בעלים של הבצל, שהם מזיקים. הא [זה, כאן] מדובר — באימהות, בגוף הבצל עצמו שראוי לאכילה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שאכל בצל והשכים ומת — אין אומרין ממה מת שודאי הבצל גרם לו שימות. ואמר שמואל: לא שנו דבר זה אלא בעלים שלהם, אבל באימהות לית לן [אין לנו] בה כל מקום לחשש, וכן בעלין נמי לא אמרן [גם כן לא אמרנו חשש זה] אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: That is referring to a beet that was only partially cooked, which is dangerous.

There are some who say that Rav Hamnuna said: One may not establish an eiruv with raw beets, as Rav Ḥisda said: Raw beet kills a healthy person. The Gemara asks: Don’t we see people eating it and they do not die? The Gemara answers: There, it is referring to a beet that was only partially cooked, which is dangerous.

Rav Ḥisda said: A cooked dish of beets is beneficial for the heart, good for the eyes, and all the more so beneficial for the intestines. Abaye said: That is specifically when the dish sits on the stove and makes a tukh tukh sound, i.e., it is cooked thoroughly enough to produce a boiling sound.

Rava once said when he was in an especially good mood: Behold, I am like the intellectually sharp ben Azzai, who would regularly expound in the markets of Tiberias. I, too, am ready to answer any question posed to me. One of the Sages said to Rava: How many apples are needed to establish an eiruv? Rava said to him: Does one establish an eiruv with apples?

The other Sage responded: And is it not permissible to establish an eiruv with them? Didn’t we learn in a mishna: All foods combine to disqualify the body of a priest who eats half of a half-loaf of ritually impure food, and to complete the measure of food required for two meals for the purpose of an eiruv, and to complete the measure of an egg-bulk required for a food to be able to contract the ritual impurity of foods? An apple is a kind of food, so it should be included in the items that may be used to establish an eiruv.

The Gemara asks: And what is the refutation? If you say it is because it was taught using the term all foods, and these apples are fit for eating, how can an objection be raised from such a general term? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say: One may not learn from general statements using the word all, even in a place where it says except, since no rule exhausts all cases?

Rather, it is because it taught: And all foods combine to complete the measure of food required for two meals for the purpose of an eiruv, and to complete the measure of an egg-bulk to contract the ritual impurity of foods; and these apples are also susceptible to the ritual impurity of foods. Therefore, there is clear proof that the mishna is referring to apples as well.

Having established that an eiruv may be established with apples, the Gemara returns to the question raised above: How many apples are needed to establish an eiruv? Rav Naḥman said: The minimum measure of apples that must be used for an eiruv is a kav.

The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: When distributing poor man’s tithe, one must give each individual poor person at least an ukla, an eighth of a log, of spices, a liter of vegetables, ten nuts, five peaches, two pomegranates, or one citron, as these are worthy amounts for distribution. And Gursak bar Darei said in the name of Rav Menashya bar Sheguvlei, who said in the name of Rav: And similarly, this is the halakha with regard to an eiruv. Now, it can be asked: These apples should also be like peaches, as they are similar in size, and it should be enough to use five apples for an eiruv.

The Gemara answers that there is a distinction between them: These peaches are important, and therefore five of them are a significant amount, but these apples are not important, and therefore one must use the larger measure of a kav.

Rav Yosef said: May his Master, God, forgive Rav Menashya bar Sheguvlei, for he erred and caused others to err. I stated before him a ruling in the name of Rav concerning a mishna, and he stated it concerning the baraita, which led to the error. As we learned in a mishna: One may not give a pauper receiving poor man’s tithe at the threshing floor less than half a kav of wheat or less than a kav of barley. Rabbi Meir says: He must be given at least half a kav of barley. Similarly, he must be given no less than a kav and a half of spelt, a kav of dried figs, or a maneh of pressed figs. Rabbi Akiva says: Not a maneh, but half a maneh. He must be given at least half a log of wine. Rabbi Akiva says: Half that amount, a quarter log. And similarly, he must be given a quarter log of oil. Rabbi Akiva says: Half that amount, an eighth of a log. And with regard to all other fruit, Abba Shaul said: He must be given enough to sell them and buy food that suffices for two meals with the proceeds of their sale. And with regard to this mishna, Rav said: And similarly, this is the halakha with regard to an eiruv.

The Gemara poses a question with regard to Rav Yosef’s harsh reaction to Rav Menashya bar Sheguvlei’s statement: What is the strength of this over that? The mishna and baraita seem to share the same content, so why should Rav’s ruling be more applicable to one than the other? If you say it is because the halakha with regard to spices was also taught in this baraita, and spices are not fit for eating on their own but only when added as a flavoring to other foods, and therefore Rav could not have been referring to the baraita when he said that the same law applies to an eiruv; wasn’t the halakha with regard to wheat and barley taught here in the mishna, and they too are not immediately fit for eating until they are processed further.

Rather, it is because it was taught in the mishna that one must give half a log of wine. And Rav said: One may establish an eiruv with two-quarters of a log of wine, which is equal to half a log. Since we require so much wine, learn from here that when Rav said: And similarly, this is the halakha with regard to an eiruv, he said it about this mishna and the measures mentioned therein. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that this is the proper understanding of Rav’s statement.

The Gemara further examines the mishna cited earlier. The Master said: And all foods combine to complete the measure of food required for two meals for the purpose of an eiruv. Rav Yosef thought to say that an eiruv may not be established unless there is a complete meal of this kind of food and a complete meal of that kind of food, meaning that an eiruv may only be established if each meal consists of a single type of food. Rabba said to him: An eiruv may be established with the amount of food required for two meals even if each type of food made up only half, a third, or a quarter of a meal.

The Gemara now examines Rav’s statement itself, which was cited in the course of the previous discussion. Rav said: One may establish an eiruv with two-quarters of a log of wine. The following question may be raised: Do we really need so much? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: The minimal amount of wine required for an eiruv is enough to eat bread with it, i.e., enough to soak the bread in to enable one to eat it? Additionally, the minimal amount of vinegar that may be used to establish an eiruv is enough to dip the food in it, and the minimal amount of olives and onions is enough to eat them together with the bread. All of these quantities are calculated on the basis of two meals. This baraita clearly indicates that an eiruv may be established with much less than two-quarters of a log of wine.

The Gemara answers: There, the baraita is referring to cooked wine, which is very strong, and therefore even a small amount suffices.

The Master said in the baraita that the minimal amount of vinegar that may be used for an eiruv is enough to dip food in it. Rav Giddel said that Rav said: Enough to dip in it the food of two meals consisting of vegetables. Some say that Rav Giddel said that Rav said: Enough to dip in it the vegetables that are eaten in two ordinary meals, which is less than the amount consumed in two meals consisting entirely of vegetables.

The Master also said that the minimum measure of olives and onions that may be used for an eiruv is enough to eat them with the food of two meals. The Gemara asks: May one establish an eiruv with onions? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar said: Rabbi Meir once spent Shabbat in the town of Ardiska, and a certain person came before him and said to him: Rabbi, I made an eiruv of Shabbat borders [eiruv teḥumin] with onions, so that I might walk to the town of Tiv’in. Ardiska was located between the man’s eiruv and his destination of Tiv’in, which was beyond his Shabbat limit as measured from his hometown. And Rabbi Meir made him remain within his four cubits. He forbade him to leave his four cubits, as he held that an eiruv made with onions is not an eiruv, and therefore the person had left his Shabbat limit without an eiruv teḥumin.

The Gemara answers: This is not difficult. This ruling, which states that onions may not be used for an eiruv, is referring to onion leaves, which are harmful; whereas that ruling, which states that onions may be used for an eiruv, is referring to onion bulbs, which are edible. As it was taught in a baraita: If one ate an onion and died early the next morning, we need not ask from what he died, as his death was certainly caused by the onion. And Shmuel said: They only taught this with regard to the leaves; but with regard to onion bulbs, we have no problem with it. And even with regard to the leaves, we only stated this concern

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. פי' רבא משתבח ואמר הריני [ידוע] בחכמה (ידוע) בעירובין כמו שהיה בן עזאי ידוע בחכמתו בשוקי טבריא. שאלו ההוא מרבנן שיעור תפוחים בעירוב כמה א"ל רבא וכי מערבין בתפוחין א"ל ההוא מרבנן ולא והתנן במס' מעילה פרק ד' כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס. וכמזון ב' סעודות לעירוב קתני מיהת כל האוכלין ואפי' התפוחין נמי בכללן שגם הם אוכלין הן. ודחאו רבא הא"ר יוחנן אין למדין מן הכללות כלומר האי דקתני כל לאו דווקא הוא. ואמרינן לאו (מכלל) [מכל] אלא מדקתני ובמזון ב' סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין.

והני נמי בני טמויי נינהו ללמד דווקא קתני ולא מצא רבא תשובה.

ופי' רב נחמן תפוחין (בעירובין) [בקב]. וכן הלכה ומותיב עלה מיהא דתני בפאה בפרק האחרון. בירושלמי וקרוב לענין הזה בספרי דבי רב.

ר"ש בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק עשרה אגוזין וה' אפרסקין ב' רמונים ואתרוג אחד ואמר גורסק בר דרי משום (דרבנן) [דרב] וכן לעירוב ואם איתא ניהוי ה' תפוחים כשיעור אפרסקין ה'. ושנינן תפוחין דשכיחי קב אפרסקין דלא שכיחי ה' אמר רב יוסף שארי לי' מריה לרב מנשיא בר שגובלי דאנא אמריתא ניהלי' האי דאמר רב וכן לענין [עירוב] אמתניתין דתנן בסוף פאה אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין ר' מאיר אמר חצי קב וקב וחצי כוסמין וקב גרוגרת או מנה דבילה [ר"ע אומר] פרס חצי לוג יין.

ר' עקיבא אומר רביעית. רביעית שמן ר' עקיבא אומר שמינית ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהן מזון ב' סעודות והוא אמר הא דרב וכן לעירוב (בזו) [על זו] הברייתא ומאי אולמיה דמתני' מברייתא משום דתני בברייתא תבלין ותבלין לאו בני אכילה ולאו בני עירוב נינהו אטו מתני' [מי לא] תני חיטין ושעורין דלאו בני אכילה נינהו אלא משום דתני במתני' חצי לוגין ואמר רב מערבין בב' רביעיות של יין ש"מ כי אמר רב וכן לעירוב אמתני' קאמר ש"מ ואם הוא יין מבושל אמר רב כדי לאכול בו חומץ כדי לטבול בו.

זיתים ובצלים כדי לאכול בהן ב' סעודות וכמזון ב' סעודות לעירוב סבר רב יוסף עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי מצטרפין ואסיקנא [דאפילו למחצה ולשליש ולרביע] (חומץ כדי לטבול בו) [בצלים כדי לאכול מהן] מזון ב' סעודות הני מילי באימהות אבל בעלין לא ועלין נמי לא אמרן אלא דלא אפציל זיתא (זיתא) אבל אפציל לית לן בה פי' נחש שבצל העמוד שבתוכו שמתעגל בראשו כמין גבעול ומתקבץ בו זרע הבצל אותו העמוד נקרא נחש של בצל:

אמר ליה וכי מערבין בתפוחים. וא"ת ואמאי לא. ותירצו מקצת מרבותינו הצרפתים דשמא תפוחין שלהן היו מדבריות ואינן ראויות כשלנו. ואינו מחוור, דתפוחים סתם קאמר ואין הכוונה בשלהן שהן רעועות מיירי אלא בשל עולם דאינהו לאו רובא דעלמא, והיה להם לפרש תפוחים מדבריות מהו לערב בהם. ונראה לי דרבא היה סבור שאין אדם מערב אלא בדבר שאדם סומך עליו מחמת סעודה ממש או שבא בלפתן ללפת בו את הפת, ותפוחים לקינוח סעודה הן באין. ואסיקנא דמערבין בהן ועדיפי טפי מכמהין ופטריות שאינן באין אלא באקראי.

והני נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו. והלכך אפילו לענין עירוב מערבין בהן. יש מקשין וכללא הוא והא אמרינן לעיל (עירובין כח, ב) גבי כפניות הני מילי לענין טומאת אוכלין אבל לענין עירוב לא. ולקמן נמי אמרינן דתבלין וחטין ושעורין לא מערבין בהו, ואע"ג דבני טמויי טומאת אוכלין נינהו, ואפילו תבלין איכא דמטמא טומאת אוכלין. ויש לי להשיב דהכא כל האוכלין קאמר, כלומר: מה שהוא ראוי עכשיו ליאכל כמות שהוא.

ומאי אולמיה דהך מהך. פירוש: פשיטא להו דרב יוסף לא שמעה בפירוש מרב אמתניתין, דאי לא מאי קאמר ומאי אולמיה דהך מהך, אם רב אמרה בהדיא אמתניתין ולא אברייתא היאך יאמר רב שגובלי על הברייתא אמר רב וכן לעירוב והוא לא אמרה, ודאי כזה צריך כפרה. אלא דרב יוסף לא שמעה בפירוש אלא מכלל דברי רב אמרה, על כן חוקר מה ראה לתלות אותה דרב אמתניתין ולא אברייתא, אילימא משום דבברייתא קתני תבלין, במתניתין נמי קתני חטין ושעורין, אלא מאי אית לך למימר דרב דקאמר וכן לענין עירוב לאו לרבות מינין קאמר ולומר כל מינין אלו גם כן ראויין לעירוב אלא לשיעורין קאמר, והראוי לעירוב שיעורו לעירוב כשיעור חלוקתו בגורן, ולא קאי לא אתבלין ולא אחיטין ושעורין, דהא אינן ראויין לעירוב. אלא במתניתין תני לוג יין ושמעינן ליה נמי לרב דאמר ביין כי האי שיעורא, אלמא אמתניתין אמרה ולא אברייתא. וממנה אתה למד דכל אותן השנויין נמי במשנתינו כשיעור חלוקתן בגורן כך שיעורן לעירוב, וה"ה נמי לאותן השנויין בברייתא דמאי שנא, דהא מתני' וברייתא לא פליגן, אלא במאי דאיירי במתניתין לא איירי בברייתא ומאי דאיירי בברייתא לא איירי במתניתין וכמו שפרש"י ז"ל, ועד כאן לא קאמר רב יוסף שרא ליה מריה אלא בשלא אמרה על אותה ממש שאמרה רב אע"ג דלא נפיק מינה מידי לענין דינא.
אבל הראב"ד ז"ל פירש: דאיין דוקא קאי רב אבל אשארא דילמא לאו חד שיעורא אית להו. והיינו נמי דקאמר רב יוסף שרא ליה מריה, דדילמא רב אהני דמתניתין בלבד אמרה ולא אהני דברייתא. ובמסקנא אמרינן דדוקא ביין קאמר ולא אשארא. וכדבריו נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: תמן תנינן חצי לוג יין ר' עקיבא אומר רביעית, שמן רביעית ר' עקיבא אומר שמינית, אמר ר' אלעזר וכן לעירוב, א"ר חיננא הדא דתימא ביין אבל בשמן מערבין מזון שתי סעודות [וכו'] רב ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק כדי לטבל ירק הנאכל מזון שתי סעודות. ע"כ בירושלמי. ותמן תנינן דמייתי התם היינו מתניתין דמייתי הכא, ור' אלעזר דהתם כרב דהכא, וקא מפרש דדוקא יין אבל לא אמרה לשאר שיעורין דמתניתין. וכן נראה עיקר.

וש"מ כי אמר רב וכן לעירוב אהא אמר. לשון זה יש בספרים שלנו. וגם זה נראה שמוכיח כדברי הראב"ד ז"ל דלא אמר אלא אהא דיין בלחוד, דאי אכולה מתניתין הוה ליה למימר כי אמר רב אמתניתין אמר. ואם תאמר לרב תרתי למה לי כיון דאמר בהדיא בשתי רביעיות של יין אמאי קאמר וכן לעירוב. תירץ הראב"ד ז"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר.

הכי גרסינן: כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר בחמרא מבושלא. ולא גרסינן: כי קאמר רב, דיין מבושל בשדה לחלק לעניים ליכא.

והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו. פירוש: לפי שהוא כיוצא מתחומו שאין לו אלא ארבע אמות, ובשדה היה דאילו בעיר כל העיר שלו כארבע אמות ומהלך את כולה, כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מא, ב).

מפני נחש שבו. יש מפרשים מפני שרף שבו. ואינו נראה דאם כן מאי קאמר אכל חצי בצל וחצי נחש שבו, בודאי אם אכל חצי בצל השרף שבחצי הבצל אכל. אבל ר"ח ז"ל פירש: נחש של בצל העמוד שבתוכו שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבץ זרע הבצל, אותו העמוד נקרא נחש של בצל. ורבנו תם ז"ל כן הגיה בפירושי רש"י ז"ל הכתובין בכתב ידו.

אמר רבי זירא אמר שמואל שכר מערבין בו ופוסל את המקוה. קשיא לי דמדמערבין בו בודאי משהחמיץ הוא, וכיון שכן אמאי פוסל את המקוה, והא סתם מתניתין היא בפרק קמא דחולין (כה, ב) דתנן התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ ניקח בכסף ואינו פוסל את המקוה. ואי אפשר לומר דשמואל לצדדין קאמר, מערבין בו כשהחמיץ, ופוסל את המקוה כשלא החמיץ, דמאי דמערבין בו קאמר דפוסל את המקוה. עוד קשיא לי דאפי' כשלא החמיץ צריכה לאשמעינן, דהא הוה סבירא לן התם בפרק קמא דחולין דפלוגתא דר' יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה ולא מצא אלא כדי מדתו דר' יהודה מחייב במעשר וחכמים פוטרין בכל ענין בין החמיץ בין לא החמיץ, ור' יהודה אפילו בלא החמיץ מחייב, וכיון שכן כי קאמר שמואל דפוסל את המקוה מאי קא פריך ליה רב כהנא פשיטא מאי שנא ממי צבע, דהא צריכא לאשמעינן, או למידק דליתא לדר' יהודה או לאשמעינן דר' יהודה ורבנן בשהחמיץ דוקא פליגי, דהא התם בפרק קמא דחולין איצטריכא להו אי בכל ענין פליגי או בדהחמיץ דוקא פליגי, וכל שכן דהכא ודאי בדהחמיץ הוא וכמו שכתבתי. וצריך לי עיון.

אלמא תמרים עדיפי. ומיהו בפחות מגרוגרות אי אפשר לערב, דלא ידעינן כמה עדיפי מינייהו, הלכך הבא מן הדין כנדון.

אמר אביי לעולם באכל מיני' בזוזא וכו'. ומכל מקום הא דאביי דחויא בעלמא היא, ולעולם שיעור תמרים כשיעור גרוגרות.

בשר חי כדי לאכול. ונראה דחי ומליח קאמר, אבל חי ממש בלא מליח לאו רובא דעלמא אכלי ליה, ואע"ג דאיכא מקצת דאכלי ליה, לאו רובא דעלמא נינהו ובטלה דעתן אצל כל אדם. וכן נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: דג מליח מערבין בו בשר מליח מערבין בו בשר חי תמן תנינן הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ע"כ. אלמא אין אוכלין אותו אלא הבבליין מפני שדעתן יפה, ובבל לא הוי רובא דעלמא וכדאמרי' לעיל (עירובין כח, א) גבי חזיז וצ"ע.

הא דתניא בגדי עניים לעניים. פירוש: לענין טומאת מדרס מתנייא ולא לענין שאר טומאות, דלשאר טומאות אפילו שלש על שלש ביד עשיר מקבל טומאה. דהא מרבינן ליה בפרק במה מדליקין (שבת כו, ב) מוהבגד וקרא לא כתיב ביה עניים אלא לכולי עלמא קאמרינן. וכן בכולה שמעתין בפרק במה מדליקין לא מחלקא בין עניים ועשירים. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש כן בשבת (מז, א ד"ה בגדי עניים), בודאי לא נאמרו דברים אלא לענין טומאת מדרס, לפי שטומאת מדרס תלויה ביחוד וכדתנן (זבים פ"ה, מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם וכיון שכן שלש על שלש לא חשיב להו לעשירים ליחדו לישיבה ולפיכך אינו מקבל טומאת מדרס בידם. וכבר כתבתי יותר מזה בס"ד בשבת בסוף פרק כירה (שבת מז, א ד"ה בגדי).
והקשה הראב"ד ז"ל דבכמה דוכתיה גמרינן מעני כדאמרינן במסכת שבת (עו, ב) שכך עני אוכל פתו בעיסה בלוסה, שכן (שם סד, א) עני קולע שלש נימין ותולה בצוואר בתו, וגמרינן מיניה לעשירים, ושלש על שלש גופייהו דגמרינן בבמה מדליקין (כו, ב) שלש על שלש דלעניים היא דחזי לעשירים לא חזי, ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירים. והוא ז"ל תירץ דהני עניים דאמרינן בכל הני דוכתי הבינונים בכללן והוו עניים אצל העשירים והוו רובא דעלמא, והני עניים דהכא היינו עניים ממש. ולדבריו נצטרך לומר דאפילו הבינונים מצנעי ליה לשלש על שלש לתלות אותו על הקרע, אבל אין חשוב כל כך בעיניהם ליחדו לישיבה.

וכי מערבין בתפוחי׳ הקשו בתוס׳ ואמאי אין מערבין בהם דהא פרי חשוב הן ונאכלין כמות שהן ודרך ללפות ולסעוד בהם ותירצו דתפוחים דידהו קשה היו ולא היה דרך לאכלן חיים אלא על ידי הדחק וכן הם היום בארץ אשכנ״ז שהתפוחי׳ מדבריות: ומ״ה הוה אמר רב סתמא שאין מערבין בהם:

אלא משום דקתני במזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאות אוכלין משנה יתירה היא דהא מריש׳ דטומאו׳ פסול גויה הוה שמעי׳ לה שפיר להכי משמע לן שלא נשני׳ אלא לתלות׳ בדין עירוב לומר דכל דחזו לטמויי טומאת אוכלין מערבין בו בדבר שנגמר פריו מיהת ולאפוקי כפניות דלעיל:

תפוחים בקב. פירוש שבזה יש שיעור ללפת בהם שתי סעודות רבי שמעון בן אליעזר אומר כו׳ פי׳ הא דרבי שמעון בן אלעזר לענין חילוק מעשר עני בגורן היא שנויה שאם באו עניים הרבה נותן לכל אחד מהם שיעור שתי סעודו׳ שכן שיערוה חכמים נתינה האמורה בתורה לעניים וכשהעניי׳ מרובין ואין במעשר שיעור נתינה לכל אחד מהם מניחו ביניהם ומסתלק והשתא משער ת״ק שיעור שתי סעודות:

ערלה בתבלין כלומר כי הערלה שהיא שמיניה הלקיטה מתבלין יש בו שיעור שתי סעודות וכן בלטרא ירק ועשרה אגוזין או חמשה אפרסקי כי פעמים אדם לופת בהם שתי סעודות וכן לעירוב פי׳ דשיעור זה נותנין לשתי סעודות של עירוב בדברים האמורים במשנה זו כאותן שהם ראויין לעירוב ולאפוקי תבלין דלא חזי לעירוב דהא לא חזי אפילו ללפות בהם את הפת וכ״ש לאכלן בפני עצמן ואנן בעינן מידי דחזי ליה הלכך אפילו באותן שחייבין במעשר או מטמאין טומאת אוכלין אין מערבין דהא בהא לא תליא:

אנא אמריתה ניהליה אמתני׳ והוא אמרה אברייתא. פי׳ דרב יוסף אמרה לרב מנשיא להא דרב אמתני׳ דלקמן ורב מנשיא אמרה לגורסק בר דארו תלמידו אבריית׳ דלעיל דקים ליה לרב יוסף דמאי דאמרה גורסק בר דארו לעיל אברייתא מרב מנשיא גמרה. ר׳ עקיבא אומר פרס פירוש חצי מנה. כדי שימכרום ויקחו בהם שתי סעודות. פירוש ואע״פ שאין בהם עצמם מזון ראוי לשתי סעודות ומיהו אין אלא לעניין חלוק עניים דאלו לעניין עירוב פשיטא מידי דאיהי גופיה חזי לאכילה ושיהא נאכל או ללפת כמות שהוא חי:

ומאי אולמיה דהא מהך. ק״ל דהא לישנא משמע דבעי׳ למימר דמה לי דאתמרא על מתני׳ או על ברייתא שהרי מתני׳ ובריית׳ לא פליגי אלא דמתני׳ מיירי במקצת מינין וברייתא במיני אחריני וכיון דכן ליכא קפידא לאוקומא על זו יותר מזו ואפי׳ כי שמעה מרב בפירוש דאמרה על המשנה אין להקפיד אם אומר אותה על ברייתא: ולפי זה קשה דאם כן מאי משנינן במסקנא דכאן דשמעי׳ ליה לרב דאמר דבר הדומה למשנה לעניין שיעור יין ש״מ דכי אמרה רב לאידך אמתני׳ אמרה: ומה תשובה יש בזה לשאלתינו דאכתי נימא מאי אולמיה דהאי מהאי: ובתוס׳ תירצו כי מה שאמר דבעינן שתי רביעית יין לעירוב הוא חדוש דהא מסתמא הוה מסתברא דסגי ברביעי׳ דהוי דבר חשוב בכל דוכתא ולהכי פרי׳ שלא לשנות דברי רבי מן המשנה על הברייתא כדי שנלמוד מדבריו דין זה דבעינן שתיי רביעיו׳ לעירוב שאלמלא שאמרה רב לא היינו סבורים כן ואע״ג דהא אמרה רב חדא זימנא לן למקבע בה מסמרות ולאמרה לאידך על משנתינו: והנכון דקים לן דרב יוסף לא קבלה בפירוש על המשנה אלא מסברא הוא דאמר הכי והכין מוכח ממאי דאמרי׳ במסקנא דש״מ דכי אמרה על מתני׳ אמרה אלמא לא היה לו לרב יוסף קבלה אחרת בדבר זה ומשום הכו פרכי׳ דהא ודאי כיון דרב יוסף מסברא אמרה על המשנה והוא קפד עתה על רב מנשיא כששנה אותה על הברייתא מכלל שיש קפידא בדבר זה שלא ללמוד זה מזה וכיון שכן צריכין אנו לדעת מאן מכרח לרב יוסף לאמרה על משנתינו יותר מן הברייתא דאי משום דאי אפשר לאמרה על הברייתא כיון דקתני בה תבלין דלא חזו לעירוב כ״ש דליכא לאמרה על המשנה דקתני חטין ושעורים. ובין בהא ובין בהא יש לנו לומר על כרחינו שלא נתכוון רב להשוות עירוב לחלוק עניים במינין אלא על השיעורין ואם תאמר הדרא קושין לדוכתה אם אין קפידא בין המשנה לברייתא למה הוא מקפיד לשנותה על זו יותר מזו. ואם אין קפידא בדבר מה ראיה יש לאמרה על זו יותר מזו. ומהדרינן דודאי איכא קפידא כי אין כל שיעוריהן של דברים שוין ואין ללמוד זה מזה ואפי׳ על משנתינו לא היינו מסיימין אותה אי לאו דחזינן דאמרי רב דכוותא. וכיון דכן יש הוכחה לעמידה על המשנה יותר מהברייתא ושוב אין לינו לשנותה כי אולי בזה מודה רב שכן לעניין עירוב ולא יודה כדברי הברייתא כן נראה לי. וכן משמע מדברי הרב ר׳ אברהם בר דוד ז״ל. אבל מדברי רש״י ז״ל נראה דליכא קפידא במילתא וכיון דאמרינן לה על מתני׳ הוא הדין על הברייתא אלא דניחא ליה לרב יוסף לקבעה על המקום שנראה שאמרה רב. וכן נראין דברי התוספות ואינו מחוור. ואם תאמר ולמה ליה לרב תרתי בשיעור עירוב. יש מתרצין שלא אמר רב אלא חדא ואידך מכלל הברייתא איתמר. ואפשר כי הא דאיתמרא על מתני׳ ללמד על כל האמור במשנה ובאו ולמדו ממנה לעניין יין מיהת ועשו ממנה מימרא. אבל אין לומר דהוא אמר המימרא ואחר כך נקטוה מכלל זה ואמרוה על המשנה אלא לדברי רש״י ז״ל שאומר שאין קפידא בין מינין למינין לעניין השיעורין וכיון שהשוה אותם רב לעניין היין יכולין אנו להשוותם לשאר דברים השנויין במשנה הראויין לעירוב. ויש מתרצים כי זו המימרא לא אמרה רב אלא על ידי מעשה. וכן תירצו בתוספות:

והושיבו ר״מ בארבע אמות שלו. פי׳ מפני שאין עירובו עירוב שאין מערבין בבצלים ואם תאמר ואפילו יצא חוץ לתחום בשבת שלא על ידי עירוב למה הושיבו בד׳ אמותיו דהא קי״ל שהיוצא מתחומו בין באונס בין ברצון שיכול להלוך כל העיר. ותרצו בתוספות דהא עובדא בשדה הוה ושם מצאו לר׳ מאיר. אי נמי דילמא רבי מאיר סבר לה כר׳ יהושע דאמר לקמן בפ׳ מי שהוציאוהו שאפילו בעיר אין לנו אלא ד׳ אמות: גרסת הספרים כי קאמר רב בחמרא מבשלא פירוש דבהא לא סגי אלא בשתי רביעית אבל בחמרא דעלמא שאין דרך לשתות ולסמוך עליו לשעורי מה שהוא ולפי שדרך בני אדם לאכול בו שתי סעודות ולא בעי שיעורא כולי האי אבל ביין מבושל דרכן של בני אדם לסעוד ממנו לבדו וכששות׳ ממנו רביעית סומך עליו לסעוד׳ ולפי זה כי מותבי׳ מדר׳ שמעון בן אלעזר היינו משום דמשמע לן דשיעורא דרב נפיש טפי מדר׳ שמעון בך אלעזר שאמר כדי לאכול בו. וקשה לי דהא אפילו ההוא דאמר רב אמתני׳ לאו בחמרא מבשלא היא דלעניין חילוק עניים היא דליכא חמרא מבשלא בשכר ואפילו תימא דהא דמתניתין מכלל אידך איתמרא היאך למדו מיין מבושל ליין שאינו מבושל כיון שאתה אומר שיש לחלק ביניהם: והנכון דהכי גרסי׳ וכן היא במקצת ספרים כי קאמר ר׳ שמעון בן אלעזר בחמרא מבשלא שאין דרך לשתותו בפני עצמו אלא ללפו׳ בו ולפיכך אמרו כדי לאכול בו ולא נתן שיעור בדבר אלא הכל כפי מה שהוא במקום שרגילין בו שאין זה רגיל בכל מקום אבל ביין שאינו מבושל שהוא מורגל בכל מקום ושותין ממנו לבדו לסמוך עליו לסעודה נתן רב שיעור שתי רביעיות לשתי סעודות וגם לפי פירוש זה יש לפרש דסבירא לן דשיעורא דרב נפיש טפי מדר׳ שמעון בן אלעזר והכין מסתבר דטפי שיעורא בעינן למאי דמשתי באנפי נפשא מההוא דאתי לאכול בו וכן פירש רש״י ז״ל בלשון הזה אחרון:

עירובי תחומין כל שאדם משתתף בהם עם אחר צריך שיהא כשיעור מזון שתי סעודות לכל א׳ מן המערבים אבל שתופי מבואות שרבים משתתפים בו בכל שהם משמנה עשר ולמטה כגרוגרת לכל אחד ואחד ומשמנה עשר ולמעלה אפי׳ אלף שיעורן בשמנה עשר גרוגרות שהוא שיעור מזון שתי סעודות והוא כששה ביצים בינוניות לדעת קצת גאונים אלא שיש לפקפק בה כמו שיתבאר בפרק חלון ואם עירבו בלפתן שיעורו בכדי שילפתו בו פת של שתי סעודות ומתוך כך נתנו שיעור לכל הפרטים על פי כלל זה כשות למלא היד וחזין שיעורן כמלא היס״ט תרמלו של רועה העשוי לולאות לולאות כעין רשת ונקרא אוזילתא דאכרי כלומ׳ רשת האכרים וכן מערבין בעלים של קלח הכרוב והוא הנקרא ירקא דקילא ושיעורו כמלא היד וכן מערבין בפולים לחים ושיעורן כמלא היד גם כן אבל יבשים חיים אין מערבין בהן הא מבשלין מערבין במלוא היד. ובתלמוד המערב אמרו אפונין חיים מערבין בהן שלא תאמר הואיל ומסריחין את הפה אין מערבין.

התרדין הרי הן בכלל ירק וכל ירק מערבין בו בין חי בין שלוק ושיעורו ליטרא ומכל מקום בשיל ולא בשיל אינו ראוי לכלום ואין מערבין בו ויש אומ׳ שהחי אין מערבין בו אבל בשיל ולא בשיל מערבין בו.

מערבין בתפוחים ושיעורן בקב וכן תמרים וכן גרוגרות אבל דבילה שיעורה במנה ועשרה אגוזים וגדולי המחברי׳ כתבו בחמשה וכן חמשה אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחד ושני ביצים:

כבר ידעת שאין אדם וכלים מקבלין טומאה כלל אלא מאב הטומאה. וכן ידעת שהאוכלין אין נעשין אב הטומאה שכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה ולמדת שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין ומכל מקום אדם האוכל אוכלין טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה ואין צריך לומ׳ קדשים קלים ובלבד שיאכל מהם שיעור חצי פרס ולא סוף דבר באוכל אחד אלא כל האוכלין מצטרפין לשיעור זה וכן במזון שתי סעודות לשתוף וכמו שאמרו למטה אפי׳ למחצה:

שיעור עני בגרן שיערו חכמי׳ שלא לפחות מאותו דבר בפחות משתי סעודות ואם הוא ליפתן ללפת בו שתי סעודות הכל לפי מה שהוא. והוא שאמרו שבעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו מעשר עני ורוצה לחלקו לא יתן להם פחות מכדי שביעה שנ׳ ואכלו בשעריך ושבעו ושערו בו מזון שתי סעודות ושם אמרו לא יפחות מחצי קב חטים קב שעורים קב וחצי כוסמין קב גרוגרות מנה דבלה ר״ל משקל עשרי׳ וחמש סלעים רובע קב ארז חצי לוג יין רביעית שמן ליטרא ירק שלשת קבין חירובין עוכלא תבלין עשרה אגוזים חמשה אפרסקין שתי רמונים אתרוג אחד ושאר כל הפירות בכדי שימכרם ויקח מהם מזון שתי סעודות וכן לענין עירוב במה שראוי לעירוב ומכל מקום תבלין אין מערבין בהם כמו שביארנו וכן חטים ושעורים אין מערבין בהם שאינן ראויים עד שיתבשלו וגדולי המחברי׳ כתבו עוכלא תבלין אף לעירוב והוא תמה ולדבריהם מיהא שיעור עוכלא הוא מפני שהוא שיעור לתבל בו שתי סעודות של אדם אחד:

זה שכתבנו ביין ששיעורו בחצי לוג דוקא ביין חי אבל מבושל הואיל ודרך העם לאכל בו פתו שיעורו בכדי לטבל בו שיעור מזון שתי סעודות וכן בחומץ כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות והשכר דינו כיין:

גדולי המפרשים כתבו בפרק חלון שהמשקין שיעורן לשתוף ברביעית ממה שראו באוכלין שהזכירו בהם שיעור הוצאת שבת וכן שאמרו בפרק הדר וליקני להו מר רביעתא דחלה אלא שאם עירבו ביין חי דיו ברובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית:

מערבין בבצלים רצוני לומ׳ באמהות שלהן אבל לא בעלים ואם עירב בהן אינו עירוב:

מעשה באחד שעירב בעלי בצלים ובא לפני ר׳ מאיר והושיבו בארבע אמותיו ר״ל שלא לזוז מאותם ארבע אמות שהיה בהם בשעה ששאלו מפני שכך הוא דין היוצא [חוץ] לתחום בלא עירוב ומכל מקום כל שגדלו כשיעור זרת מערבין אף בעלים:

כל שביארנו בדברים אלו שמערבין בהם פירושו לעירובי תחומין ולשתופי מבואות אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת וכל שעירבו בפת שלמה אפי׳ כאיסר מערבין בה אפי׳ לאלף וכן כתבוה גדולי המחברי׳ אבל גדולי הרבנים כתבו שאין בין חצרות לתחומי׳ ושתופין אלא שחצרות בפת לבד והתחומין והשתופין בכל האוכלין הא לענין שיעור הפת אף בעירובי חצרות צריך שיהא בו כגרוגרת לכל אחד עד שמנה עשר ומשם ולמעלה אפי׳ אלף בשמנה עשר גרוגרות שהוא שיעור שתי סעודות. ומה שאמרו עליהן ככר שלם והוא כאיסר מערבין בו פירושו בככרות הרבה שיהא בין כלם כגרוגרת לכל אחד או מזון שתי סעודות אפי׳ לאלף ואין מערבין חצרות בפרוסות אפי׳ מאפה סאה ומכל מקום לעירובי תחומין שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואם בלפתן בכדי שילפת ממנו לשתי סעודות:

תוס' בד"ה מאי אולמיה כו' נראה לפרש דקים ליה כו' עכ"ל משום דלפרש"י דלא סתרן אהדדי הני שיעורייהו בהכי כו' משמע דיש ללמוד זה מזה קשיא להו דאכתי מאי קמשני אלא משום דקתני חצי לוג יין ואמר כו' דמ"מ מאי נ"מ ליה לרב יוסף ולא הל"ל בהא דשרא ליה מריה לרב מנשיא אע"כ דאין ללמוד זה מזה וא"כ קשיא להו מאי פריך מאי אולמיה כו' אימא דהכי שמיע ליה לרב יוסף מרבו דאמתני' אמרה ואין ללמוד מלתא דברייתא מיניה ואהא תרצו דקים ליה לתלמודא כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה חומץ כדי לטבל בו בשר מזון כו' עכ"ל ותלמודא דנקט ירק לאו דוקא וכ"ה בהגהת אשר"י אלא דתלמודא לא בא לפלוגי אלא בין כדי לאכול הימנו כל הב' סעודות ובין כדי ללפתו עם הפת וק"ל:

בתוס' ד"ה מאי אולמיה וכו' אלא מכללא דהאי וכן אתמר וכו'. פי' דתלמידי דרב למדו דין זה מכללא דוכן ולכך דייק רב יוסף אם כן צריכין אנו לומר דתלמידיו שמעו דקאמר רב האי וכן אמתניתין לכך למדו דין זה ממנו מכללא דאי אברייתא מנא להו וכו' ודו"ק:

גמ' חצי קב שעורין וקב כו' כצ"ל:

שם מדבעינן כו' האי נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

גמרא כל האוכלין מצטרפין כו' ובמזון ב"ס לעירוב. ק"ל הא לענין עירוב אין כל האוכלין שוין בשיעורן. ואנן קי"ל כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. עי' יומא (פא) ואולי בעירוב הקילו:

שם אלא משום דקתני כו' והני נמי בני טמויי כו'. ומזה ל"ק לרב לעיל בכפניות. די"ל דאינו בכלל אוכלין. אבל תפוחים בני אכילה נינהו [ולזה כוונו התוס' לעיל (כז ב) בד"ה מאן] :

רש"י ד"ה עוכלא. שמינית כו'. עי' (ב"ב פט ב') וברשב"ם שם ד"ה תומן הב':

רש"י ד"ה דאנא אמרית. והוא אגמריה לגורסיק כו'. זה סותר למה שפי' בחולין (קיג ב') ד"ה הא דרביה:

תוס' ד"ה והושיבו. דהא בדאורייתא לא קניס. הוא בגיטין (נג ב):

רש"י ד"ה הריני כבן עזאי וכו' והיה אומר כל חכמי ישראל וכו'. בכורות נח ע"א:

תוס' ד"ה מאי אולמי' וכו' דקים ליה להש"ס. כעין זה בתוס' בשבת דף ט ע"ב ד"ה הא לן וש"נ:

רש"י ד"ה הריני כבן עזאי וכו' הריני מזומן להשיב חריפות וכו' הרב באר שבע רצה לדקדק ברש"י דהכא גבי רבא כתב בחריפות ופ' בתרא דערכין פי' גבי אביי דרשן ובקי ותנא דווקנא הוא בשנותו את טעמ"ו ע"ש בסוף הוריות והרב חוות יאיר בחוט השני סי' ך' השיגו ממ"ש בקידושין דף ך' ובסוטה דף מ"ה וגם אני בעניי דקדקתי על הרב באר שבע מדברי עצמו שם בסוטה וכבר כתבתי בעניותי בזה באורך בס' הקטן שער יוסף שם בשילהי הוריות ע"ש:

(כט א רש"י) ד"ה עוכלא וכו' וליטרא הוא לוג.—הגר"א בהגהותיו הגיה בדברי רש"י: "וליטרא הוא חצי לוג"; וטעמו מפני שבירושלמי תרומות פ"י ה"א [מז ע"ב] איתא: "וכמה לוגא עביד תרתין ליטרין וכמה ליטרא עבדא מאה זוזין". וכ"כ הרמב"ם בפ"א הי"ב מעירובין: "הליטרא הוא שתי רביעיות והרביעית משקל שבעה עשר וחצי זוז". אבל הגהת הגר"א בדברי רש"י אינה נכונה, שהרי בחולין (קי א) כתב רש"י: "ריבעא ליטרא" - ביאור דבריו, דריבעא הוא רובע הקב, דהיינו לוג בלח וליטרא ביבש. וכן כתב בפי' ר"ג שם: "ריבעא כלומר ליטרא דבישרא". נראה שר"ג ורש"י כתבו כן לפי זמנם ומקומם, שהיה אצלם לוג כמשקל ליטרא. וגם עוד היום בעירנו קוראים לליטרא קמח "לוג". אך נראה שהלוג והליטרא שבבבל ובזמן התלמוד היו במדה ובמשקל אחרים מאלו שהיו בזמן ר"ג ורש"י.

וכתב בשאילתות דרב אחאי פרשת בשלח סוף סי' מ"ח: "דארבע סאין הן צ"ו ליטרין", ומאחר שארבע סאין הן צ"ו לוגין (שכל סאה היא ששה קבים, וכל קב ארבעה לוגין) הרי שלוג היא ליטרא כדעת רש"י. אבל נראה יותר שיש להגיה שם "ריטלין" במקום "ליטרין", וכ"כ בפי' ר"ח (עירובין פב ב) דלוג הוא ריטל. ומ"מ אף לפי הגהה זו אפשר שדעת רש"י דליטרא הוא הוא ריטל, וכמ"ש ביוחסין סדר אמוראים ערך ר' יהודה בר חנינא "והליטרא הפוך רטל"^*וכ"כ בערוך ע' אגן ב' דיש הרבה דברים הפוכים.. ועי' שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' רל"ה וערוך ע' דרס ג' ובהקדמת רב האי גאון לסדר טהרות שכתבו "דם מגפתה ודמעת עינה וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית ופירושו שלא יטמא מהם אלא עד (שלש לוגין שהן)^*[כך הגיה מו"ר זצ"ל בפי' הגאונים שלו (ע"ש).] רביעית רטל שהיא ביצה ומחצה". ומזה שרטל הוא לוג.

והנה כבר כתבנו בשם הירושלמי דליטרא הוא משקל מאה זוז. וכ"כ רש"י בבכורות (נ ע"א ד"ה ליטרין). ולפי מ"ש בשם הרמב"ם הליטרא הוא משקל ל"ה דינר, והרי שיעור הרמב"ם אינו אלא שליש ויותר מעט משיעור הירושלמי. וכבר תמה על זה הרב מעדני יו"ט ברכות פ"ג סי' ל', והניח בצ"ע, והביא שם מ"ש המגיד על דברי הרמב"ם שם מה שזכר מביאור משקל הליטרא והעוכלא אפשר שיש מזה סמך בפ' המוכר את הספינה וכו', ואני לא מצאתי שם סמך, וגם הוא לא אמר אלא בדרך אפשרות, סוף דבר מה שמצאנו מפורש בירושלמי ראוי לנו שנסמוך עליו ע"כ. והרי שלא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם ולא ידעו מקור למשקל הליטרא שכתב הרמב"ם.

ואנחנו נבאר פה כי מעיינו של הרמב"ם נובע ממקור טהור היוצא מדברי הגאונים. עי' מפתח לרב נסים גאון (עירובין פב ב), שכתב בשם הגאונים, דמשקל ביצה י"ז כספים חסר שליש מכספים של ארץ ישראל, ומשקל הקב ארבע מאות כספים. עוד בשבלי הלקט סי' רי"ב בשם תשובות הגאונים: שיעור ביצה משקל ט"ז זוז וארבע גיראות (פי' מעות, והדינר שש מעות) כמשקל כסף של בגדד. עוד בהלכות קידוש לר' יצחק בן גיאת בשם ר' הילאי: שיעור ביצה בינונית שיעור ט"ז כסף ושני שלישי כסף בכסף של בבל. ובהלכות פסח שם^*ומובא גם בכלבו סי' פ"ט.: אמר מר סעדיה שיעור עיסה בפסח עד כדי עומר לגלגולת דהיינו שבע מאה ועשרים זוזי; ומאחר דעומר הוא שיעור מ"ג ביצה וחומש, וכל ביצה של ט"ז זוז ושני שלישים, נמצא שיעור עומר תש"כ זוז. וכתב הרי"ף (עירובין רפ"ח): "הקב ארבע מאות זוז במשקל אלקירואן", והוא עולה ג"כ כשיעור הנ"ל, וכסף ארץ ישראל וכסף בגדד וכסף בבל וזוזי הגאונים אחד הוא, והם הם הזוזים של אלקירואן שהזכיר הרי"ף. וכתב בכפתור ופרח פט"ז בשם הרי"ף פרק כיצד משתתפין (ולפנינו נשמט זה!), דליטרא מאה דינרין, שהם במשקל ערביים, שהוא משקל אלקירואן קמ"ד זוז שהן ליטרא ע"כ. ומדברי הרי"ף אלו זכינו לדעת שיעור זוזי ארץ ישראל או ערביים של הגאונים, שהן הזוזין הערביים, שנזכרו בבכורות נ ע"א (וע"ש בפירש"י). ומאחר דשיעור לוג לגאונים הוא מאה זוזים ערביים, נמצא שהם שבעים דינרי צורי, והרביעית י"ז ומחצה דינרי צורי וכמו שכתב הרמב"ם שם.

והנה לפי מה שכתב הרי"ף משקל הליטרא הוא מאה דינרי צורי, ולפי הרמב"ם ל"ה דינרי צורי. וברור הוא שהרי"ף שיער את הליטרא שהיתה נהוגה בימיו, והרמב"ם שיער את הליטרא הנזכרת בתלמוד שהיתה פחותה מזו של הרי"ף בס"ה דינרי צורי. ועדיין מוקשין אצלנו דברי הירושלמי, שעולה ממנו דהליטרא חצי לוג, והלוג מאתים זוז. ומי חכם כהרמב"ם ידע למצוא פשר דבר, והוא שהירושלמי שם נסמך על מה ששנינו בתרומות שם "משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל", לכן גם הירושלמי מיירי בזוזי יהודה, וכן מוכח שם למעיין בו, וזוזי יהודה אינם זוזים סתם שבמשנה ובתלמוד, שהן ע"פ רוב דינרי צורי^*ובכל מקום שרוצים בזוזי יהודה אומרים מפורש כן, כמו בכתובות סד ב. [בשאלה זו עסק המחבר גם בשתא"י, עמ' 100. וחזר בו כאן ממה שכתב שם (ע"ש).]. ודעת הרמב"ם שזוזי יהודה משקלן רק ל"ג שעורה ושליש (כי דינרי צורי משקלן צ"ו שעורה כמבואר ברמב"ם), ומשקל הליטרא שנזכרה בירושלמי שם היתה של מאה זוזי יהודה במשקל שהוא ל"ה דינרי צורי והיא היא הליטרא ששיער הרמב"ם שם^*ועי' חולין קלה א: וכמה נותנין לו משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל. והרמב"ם פ"י הט"ז מבכורים כתב: לא יתן לכאו"א פחות ממשקל ה' סלעים: ובפ"א הי"ב מעירובין כתב: והסלע ד' דינרין, ומשמע מזה דסלעים שביהודה הן ד' דינרי צורי. אבל אפשר שהרמב"ם לא דקדק בהלכות בכורים ותפס לשון המשנה. אלא שמפירושו לפרה פ"ג מ"י נראה להיפך דסלעי גליל הן ד' דינרי צורי. (ולפי זה יהיה זוז מגליל משקלו ט"ז שעורה ושני שלישי שעורה) והוא משקל חמשים זוז מזוזי ערביא.

ודע שבערוך ע' דרס ג' כתב בשם גאון, דפרס שיעורו ט"ו כסף ושני שלישי כסף ע"כ, ונתכוין להקדמת רב האי גאון לפירוש ס' טהרות שלו שכ"ה שם, ונ"ל ברור שט"ס בהקדמה ובערוך וצ"ל "ס"ו^*[חכם עדיף מנביא, שכ"ה " ס"ו " בכי"י של פי' הגאונים ובכי"י של הערוך, עי' פי' הגאונים שהוציא מו"ר זצ"ל עמ' 6 הע' 10.] כסף וב' שלישי כסף", והשיעור הזה הוא בכספים הערביים הנ"ל, שמאה כסף משקל לוג, ודעת רה"ג ז"ל, דפרס הוא משקל ד' ביצים^*עי' בפירושו לנגעים פ"ט מ"ב שהעתיק מתוספתא פ"ז שם: וכמה הוא פרס חצי ככר משלש לקב [אבל זוהי תוספת גליון בפי' הגאונים, ולא מלשון הגאון היא, עי' בפיה"ג עמ' 97]. ומאחר שהקב הוא ד' לוגין והלוג שש ביצים נמצא שהקב הוא כ"ד ביצים, ושליש קב הוא הככר של ח' ביצים, וחצי ככר של ד' ביצים הוא פרס (ועי' במ"מ פ"ב ה"ד משביתת עשור)., ומאחר שכבר נתבאר שמשקל ביצה הוא ט"ז כסף ושני שלישי כסף מכסף ערבי, נמצא שמשקל הפרס הוא ס"ו כסף ושני שלישי כסף.

בשיל ולא בשיל. קטיל גברא: איכא דאמרי אמר רב המנונא וכו' והא חזינן אינשי דאכלי ולא מייתי: התם בבשיל ולא בשיל. כי קאמר רב המנונא אין מערבין בבשיל ולא בשיל: אבי תפי. בכירה מקום שפיתת הקדירה: ועביד תוך תוך. שמבושל יפה ונצטמק כולו עד שנימוח וכשהוא רותח דומה כמשמיע קול זה תוך תוך: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילי דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו [והיה אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה]: לפסול את הגוויה. אם אכל אוכלין טמאין אע''ג שאין אוכל מטמא אדם במגע אי אכיל מינייהו חצי פרס דהיינו שני ביצים נפסל מלאכול בתרומה כדתנן בפירקין דלקמן (דף פב:) וחצי חציה לפסול את הגוויה חציה היינו פרס ל' פרוסה וחצי חציה היינו חצי פרס: אלא משום דתני. עירוב דומיא דטומאת אוכלין דמשמע כל שהוא מטמא טומאת אוכלין יש לו מזון שתי סעודות חזי לעירוב ותפוחין בני טמויי נינהו: ר' שמעון בן אלעזר. במעשר עני שמחלקו לעניים הרבה על הגורן קאי וקאמר אין פוחתין לעני בגורן מהאי שיעור דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ובציר מהכי לא הוי נתינה: עוכלא. שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג: וכן לעירוב. דחלק עני בגורן נמי מזון שתי סעודות היא כדאמר לקמן: ה''ג והני נמי ליהוי כאפרסקין. ותיסגי בחמשה: חשיבי. ואמרינן לקמן כל שהוא ליפתן. כדי לאכול בו אלמא לאו ממש סעודות דליהוי כולה סעודתא מההוא מינא בעינן אלא כל מידי לפום חשיבותיה אם לפתן שאדם רגיל ללפת בו את הפת [שיעורו כדי ללפת בו את הפת] לשתי סעודות ואם דבר הרגיל לבא בקינוח סעודה הוא. שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא קינוח לב' סעודות: שרי ליה מריה. ימחול לו אדונו על דבר זה לר' מנשיא: דאנא אמריתא ניהליה. להא דאמר רב וכן לעירוב אמתני' כדמפרש ואזיל והוא אגמריה לגורסק בר דרי אברייתא: אין פוחתין לעני בגורן. ממעשר עני אם יש לו הרבה לחלק ובאו עניים הרבה והוא מחלק לכל אחד אל יפחות לו משיעור זה דנתינה בעינן והתם קתני היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן: מחצי קב חיטין. ואם שעורין קב ואם כוסמין קב ומחצה: דבילה. לאחר שנדרסין בעיגול קרי להו דבילה ושוב אינו מוכר במדה אלא במשקל: פרס. חצי מנה: ומאי אולמיה דהאי מהך. דאיקפד רב יוסף ארב מנשיא דאמר אברייתא במאי דאיירי מתניתין לא איירי ברייתא ולא סתרן אהדדי הני שיעורייהו בהכי והני שיעורייהו בהכי: לאו בני אכילה נינהו. וסבירא ליה לרב יוסף דאין מערבין בהן הלכך וכן לעירוב לאו עלה אתמר: אלא משום דקתני חצי לוג יין. דהיינו שתי רביעיות ושמעינן ליה לרב גבי עירוב נמי דקאמר הכי: וסעודה מהאי. ב' אוכלין מצטרפין לעירוב אבל ג' וד' דליכא סעודה מכל חד לא: יין כדי לאכול בו. לשרות בו פת מזון ב' סעודות: חומץ כדי לטבל בו. בשר מזון ב' סעודות: כדי לאכול בהן. ללפת בהן את הפת דב' סעודות: התם. דקתני יין כדי לאכול בו: בחמרא מבושל. קאמר דחשוב ללפת בו אבל חמרא בעלמא בעינן להיות בו שתיית ב' סעודות והיינו ב' רביעיות: מזון שתי סעודות ירק. שכל הסעודה מן הירק: ירק הנאכל לב' סעודות. בפת: בערדיסקא ובא אדם אחד לפניו. בשבת מחוץ לתחום על ידי עירוב שעירב ממקומו לטיבעין והיה ערדיסקא באלפים אמה שבין עירובו לטיבעין: והושיבו ר' מאיר בד' אמות. ואסר לו לצאת ולזוז ממקומו מד' אמותיו שהיה עומד בהן בשעת שאלה דקסבר לאו עירוב הוא ונמצא יוצא חוץ לתחום בלא עירוב ותנן לקמן בפ' מי שהוציאוהו (דף מא.) אין לו אלא ד' אמות: עלין. לא חשיבי ורעים לאכול:

מאי אולמיה דהאי מהאי. נראה לפרש דקים ליה להש''ס דרב יוסף לא שמעיה דרב אמתני' בפירוש אלא משום טעם דקדק רב יוסף דאמר רב אמתני' ולהכי קאמר מאי אולמיה דהאי מהאי מאיזה כח בא לדקדק ומשני משום דקתני מתני' חצי לוג יין ואמר רב מערבין בשתי רביעיות יין והך מילתא לא אמר רב בפירוש אלא מכללא דההיא דוכן לעירוב איתמר א''כ שמע מינה דוכן לעירוב אמתני' איתמר דאי אברייתא מנא ליה דסבר רב מערבין בשתי רביעיות יין דהא פשיטא דאין ללמוד זה מזה מדלא אמר כל שיעורי עירוב כשיעורי מתנות עניים: חומץ כדי לטבל בו. היינו רביעית כדאמרינן בפרק הדר (דף סח.) וליקנו להו רביעתא דחלא בחביתא: והושיבו ר' מאיר בד' אמותיו. חוץ לעיר היה דבעיר היה מהלך את כולה כדאמר במי שהוציאוהו (דף מא:) אי נמי סבר לה כרבי יהושע דאמר אין לו אלא ארבע אמות ואין לומר משום דרבי מאיר קניס שוגג אטו מזיד דהא בדאורייתא לא קניס ואית ליה בפירקין [דף לה:] דתחומין דאורייתא ועוד כיון דחשבינן כל העיר כארבע אמות אפילו במזיד נמי מהלך את את כולה דמזיד נמי אית ליה ארבע אמות. בתוספות רבינו יהודה:

עירובין כט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד