עירובין כח ע"ב

בִּדְגִנּוּנְיָיתָא
זֶרַע גַּרְגִּיר לְמַאי חֲזֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁכֵּן רִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן פִּלְפְּלִין שׁוֹחֲקִין אוֹתוֹ וּמַטְבִּילִין בּוֹ אֶת הַצָּלִי
רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּרְסֵיהּ הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּיתְחָא דְּרַב יְהוּדָה בַּר אַמֵּי אָמַר כִּי נָפְקִי וְעָיְילִי רַבָּנַן אֵיקוּם מִקַּמַּיְיהוּ וַאֲקַבֵּל בְּהוּ אַגְרָא
נְפַק אֲתָא יָנוֹקָא דְּבֵי רַב אֲמַר לֵיהּ מַאי אַגְמְרָךְ רַבָּךְ אֲמַר לֵיהּ כְּשׁוּת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה חֲזִיז שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ אֲמַר לֵיהּ אַדְּרַבָּה אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא הַאי מֵאַרְעָא קָא מִרַבֵּי וְהַאי מֵאַוֵּירָא קָא מִרַבֵּי
וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב מַאי טַעְמָא הַאי גְּמַר פֵּירֵי וְהַאי לָאו גְּמַר פֵּירֵי וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי וְהַאי מֵאַוֵּירָא קָא רָבֵי לָא הִיא כְּשׁוּת נָמֵי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לַהּ לְהִיזְמְתָא וּמָיְיתָא כְּשׁוּתָא
וּבְכַפְנִיּוֹת אֵין מְעָרְבִין וְהָתַנְיָא קוֹר נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין וְכַפְנִיּוֹת נִקָּחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וּמִטַּמְּאוֹת טוּמְאַת אֳוכָלִים
רָבֵי יְהוּדָה אוֹמֵר קוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכׇל דְּבָרָיו אֶלָּא שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְכַפְנִיּוֹת הֲרֵי הֵן כִּפְרִי לְכׇל דִּבְרֵיהֶם אֶלָּא שֶׁפְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר
הָתָם בִּדְנִיסְחָנֵי
אִי הָכִי בְּהָא לֵימָא רַבִּי יְהוּדָה פְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר וְהָתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא הוּזְכְּרוּ פַּגֵּי בֵיתְיוֹנֵי אֶלָּא לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר בִּלְבַד פַּגֵּי בֵיתְיוֹנֵי וַאֲהִינֵי דְטוֹבִינָא חַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר
אֶלָּא לְעוֹלָם לָאו בְּנִיסְחָנֵי וּלְעִנְיַן טוּמְאַת אֳוכָלִין שָׁאנֵי כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הוֹאִיל וְרָאוּי לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר הָכָא נָמֵי הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר
וְהֵיכָא אִתְּמַר דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַהָא דְּתַנְיָא שְׁקֵדִים הַמָּרִים קְטַנִּים חַיָּיבִין גְּדוֹלִים פְּטוּרִין מְתוּקִים גְּדוֹלִים חַיָּיבִין קְטַנִּים פְּטוּרִין רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו זֶה וָזֶה לִפְטוּר וְאָמְרִי לַהּ זֶה וָזֶה לְחִיּוּב אָמַר רַבִּי אִילְעָא הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִיפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וְזֶה לִפְטוּר
וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה לְחִיּוּב לְמַאי חֲזֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הוֹאִיל וְרָאוּי לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר
אָמַר מָר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר קוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכׇל דְּבָרָיו אֶלָּא שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא
אָמַר אַבָּיֵי שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
מַתְקֵיף לַהּ רָבָא מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ לָא וְהָתַנְיָא הָעוֹר וְהַשִּׁילְיָא אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין עוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ וְשִׁילְיָא שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין
אֶלָּא אָמַר רָבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּרָכָה דְּאִתְּמַר קוֹר רַב יְהוּדָה אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ
רַב יְהוּדָה אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה אוּכְלָא הוּא וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת לָא מְבָרְכִינַן עִילָּוֵיהּ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא כְּוָותָ(י)ךְ מִסְתַּבְּרָא דְּהָא צְנוֹן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה
וְלָא הִיא צְנוֹן נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפוּגְלָא דִּיקְלָא לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא וְאַף עַל גַּב דְּקַלְּסֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל:
גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כְּשׁוּת וַחֲזִיז מְעָרְבִין בָּהֶן וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה כְּשׁוּת בְּכַמָּה כִּדְאָמַר רַב יְחִיאֵל כִּמְלֹא הַיָּד הָכָא נָמֵי כִּמְלֹא הַיָּד
חֲזִיז בְּכַמָּה אָמַר רַבָּה בַּר טוֹבִיָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב כִּמְלֹא אוּזִילְתָּא דְאִיכָּרֵי
אֲמַר רַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִיָּה מְעָרְבִין בְּקִלְיָא בְּקִלְיָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא בְּיַרְקָא דְקִלְיָא וְכַמָּה אָמַר רַב יְחִיאֵל כִּמְלֹא הַיָּד
רַבִּי יִרְמְיָה נְפַק לְקִירְיָיתָא בְּעוֹ מִינֵּיהּ מַהוּ לְעָרֵב בְּפוֹלִין לַחִין לָא הֲוָה בִּידֵיהּ כִּי אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא אֲמַרוּ לֵיהּ הָכִי אָמַר רַבִּי יַנַּאי מְעָרְבִין בְּפוֹלִין לַחִין וְכַמָּה אָמַר רַב יְחִיאֵל כִּמְלֹא הַיָּד
אָמַר רַב הַמְנוּנָא מְעָרְבִין בִּתְרָדִין חַיִּין אִינִי וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא סִילְקָא חַיָּיא קָטֵיל גַּבְרָא חַיָּיא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

בדגנונייתא, חזיז שגדל בגינה, דכולי עלמא אכלי ליה.

ומפרשינן לברייתא דמייתינן לעיל:

זרע גרגיר - למאי חזי [למה הוא ראוי], עד שאמרת: מתעשרין ירק וזרע?

אמר רבי יוחנן: שכן דורות ראשונים, שלא היה להן פלפלין, שוחקין אותו [את הגרגיר] ומטבילין בו את הצלי!

וביארו התוספות דהכי קאמר: שהגרגיר כששוחקין אותו ראוי הוא לאכילה כמות שהוא, ומשום הכי הוא דחייב במעשר, ולא משום הטיבול. אלא, שאין דרך לשוחקן כדי לאוכלו, אלא כדי להטביל בו.

ועתה מבארת הגמרא את ברכת החזיז.

רבי זירא כי הוה חליש מגרסיה [כשנחלש, ולא היה יכול ללמוד], הוה אזיל ויתיב אפתחא דרב יהודה בר אמי [היה יושב על פתח ישיבתו של רב יהודה בר אמי].

אמר [כי היה אומר] כי נפקי ועיילי רבנן [כשיוצאים ונכנסים החכמים] איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא [אקום בפניהם ואקבל על ידם שכר].

נפק רבי זירא להתם.

אתא ינוקא דבי רב, [תלמיד מישיבתו של רב יהודה בר אמי].

אמר ליה רבי זירא לינוקא: מאי אגמרך רבך [מה לימדך רבך]?

אמר ליה הינוקא: כשות - שגדל בין הקוצים, ואין לו שורש באדמה, אלא מהם הוא צומח - מברכין עליו: בורא פרי האדמה.

חזיז, מברכין עליו: שהכל נהיה בדברו [ומפרש טעמא לקמן].

אמר ליה רבי זירא לינוקא: אדרבה, איפכא מסתברא!

האי חזיז - מארעא קא מרבי [מן הארץ הוא גדל], וברכתו: בורא פרי האדמה.

והאי - כשות - מאוירא קא מרבי, וברכתו: שהכל נהיה בדברו.

אך מסקנת הגמרא היא: והלכתא כינוקא דבי רב, ולא כרבי זירא!

מאי טעמא?

האי - כשות - גמר פירי, נגמר בישולו ונקרא "פרי", ולכן ברכתו: בורא פרי האדמה.

והאי - חזיז - לאו גמר פירי, כי קוצרים אותו בהיותו שחת, וברכתו: שהכל נהיה בדברו, כיון דלאו "פרי" הוא.

ומאי דקאמרת, שטען רבי זירא: האי חזיז מארעא קא רבי, והאי כשות מאוירא קא רבי.

לא היא!

כי כשות נמי - מארעא קא רבי [יונק מן הארץ, דרך הקוצין].

והראיה: דהא קא חזינן שאנו רואים דקטלינן לה להיזמתא [שקוצצין ההיזמי, הקוצים] ואז מייתא כשותא, מתייבש הכשות.

ומוכח מזה שיניקת הכשות היא מהארץ, באמצעות הקוצים.

ותו תמהינן ארב: וכי בכפניות אין מערבין?!

והתניא: קור [דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה, וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ, קרי ליה "קור", ואז הוא טוב למאכל].

ניקח בירושלים בכסף מעשר שני, שהרי פרי מפרי הוא, וגדולי קרקע [דומיא דבקר וצאן יין ושכר המפורט בקרא, וכדאמרינן לעיל דף כז ב].

ואין מטמא טומאת אוכלין אפילו חישב עליו לאכילה, דלאו אוכל הוא ^[8].

וכפניות נקחות בכסף מעשר, ומטמאות טומאת אוכלים.

רבי יהודה אומר: קור, הרי הוא כעץ לכל דבר, אלא שניקח בכסף מעשר.

וכפניות, הרי הן כפרי לכל דבריהם, אלא, שפטורות מן המעשר, כיון שלא נגמרה מלאכתן. שהרי לא נתבשלו כל צרכן.

ולתנא קמא חייבות הן במעשר, "דלכל מילי

- פירות נינהו", רש"י.

הרי חזינן, שהכפניות לכולי עלמא מטמאות טומאת אוכלין, אלמא אוכל הוא, ואמאי אמר רב אין מערבין בהם?!

ומשנינן: התם - דאמר בברייתא דהכפניות אוכל הן - בדניסחני, דקלים זכרים שעושין כפניות, שאינם נעשים תמרים לעולם, אלא מצבם בצורת כפניות הוא גמר פירן, ולוקטין אותן בניסן. והנהו אוכלא נינהו, ומטמאין טומאת אוכלים, ואף מערבין בהם.

וכי קאמר רב שאין מערבין בהם, בדקלים נקבות, שכפניות שלהם נעשין תמרים, הלכך אכתי לא גמר פירא הוא [רש"י].

ודוחה הגמרא את התירוץ:

אי הכי - אם נעמיד את הברייתא בכפניות שנגמר פריין, תיקשי:

וכי בהא לימא רבי יהודה, שהן פטורות מן המעשר?! והתניא במפורש שכפניות של דקלים זכרים חייבות במעשר.

דתניא: אמר רבי יהודה: לא הוזכרו [בבית המדרש להיחשב פרי] פגי ביתיוני [תאנים קטנות הגדילות במקום הנקרא ביתיוני, והן כמו כפניות בתמרים, רש"י פסחים דף נג א] אלא לענין שיתחייבו במעשר בלבד.

וכמו שאמרו: פגי ביתיוני ואהיני דטובינא [כפניות של המקום טובינא, ושל דקלים זכרים הן], כיון שהוא גמר הפרי שלהם, חייבין במעשר.

וחוזרת בה הגמרא מתירוץ זה.

אלא, משנינן שינויא אחרינא, אהא דאקשינן לרב דאמר כפניות אין מערבין, מהא דתניא דכפניות נקחות בכסף מעשר, ומטמאות טומאת אוכלים:

לעולם הך ברייתא לאו בניסחני איירי.

ומכל מקום לא קשיא לרב. ומשום דלענין טומאת אוכלין שאני.

וכדאמר רבי יוחנן - בענין אחר - "הואיל וראוי למתקן על ידי האור".

הכא - בכפניות - נמי מטמאות הן טומאת אוכלין, הואיל ויכול למתקן ממרירותן על ידי האור [באמצעות קלייתם באש].

אבל לענין עירוב, צריך דבר שיהיה ראוי לאכילה באותה שעה, והני, הא לא מתקינהו [רש"י].

ומה שניקחות בכסף מעשר, הוא משום דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו. ואף על גב דלא חזו לגמרי לאכילה, כיון שאפשר למתקם ולתקנם, הוו להו כחטין ושעורים [שגם הם אינם נאכלין כמות שהן] וכיוצא בהם [ריטב"א].

והיכא אתמר דרבי יוחנן?

אהא דתניא:

שקדים המרים, כלומר: שקדים שמתחלה מתוקים הם, וכשגדלים נעשים מרים:

כשהן קטנים - חייבין הן במעשר, משום דחשיב גמר פרי, שהרי לכשגדלים יותר, נעשים מרים.

וכשהן גדולים - פטורין הן מן המעשר, שאינם אוכל מפני מרירותם.

ושקדים המתוקים - כלומר: שאין נעשין מרים אף לכשגדלים - לכשנעשו גדולים ונגמרו, חייבין במעשר.

אבל כשהן קטנים ועדיין לא נגמרו, פטורין ממעשר, דלחיוב מעשר בעינן גמר פרי.

רבי (שמעון) [ישמעאל] ברבי יוסי אומר משום אביו: בין זה [שקדים המרים, כשהן קטנים ומתוקים] ובין זה [כשגדלו ונעשו מרים] לפטור.

כשהן קטנים פטורים מן המעשר לפי עדיין לא נגמרו.

וכשהן גדולים פטורים, משום דלאו אוכל הן.

ואמרי לה, כך אמר רבי ישמעאל משמו של אביו: זה וזה לחיוב, וכדמפרש טעמא לקמן.

אמר רבי אילעא אמר רבי יהודה [ב"ח]: הורה רבי חנינא בציפורי, כדברי האומר: זה וזה לפטור!

והוינן בה: ולמאן דאמר: זה וזה לחיוב - למאי חזי שקדים המרים כשהם גדולים, והרי אינם ראויים לאכילה כי מרים הן, ואמאי מיחייבי במעשר?!

ועלה אמר רבי יוחנן: הואיל וראוי למתקן ממרירותן על ידי האור! ^[9]

אמר מר בברייתא דלעיל: רבי יהודה אומר: קור, הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר.

ותמהינן: היינו תנא קמא?! דהוא נמי אמר: קור ניקח בכסף מעשר, ואין מטמא טומאת אוכלין.

אמר תירץ אביי: כאשר שלקו [בישלו הרבה] לקור, או שטגנו בשמן - איכא בינייהו.

לרבי יהודה דקאמר "הרי הוא כעץ" לכל דבריו, אפילו שלקו וטגנו לא מטמא טומאת אוכלין. אבל לתנא קמא דלא קאמר "הרי הוא כעץ", אם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין.

מתקיף לה רבא: מי איכא למאן דאמר: קור ששלקו וטגנו - לא חשיב אוכל?!

והתניא: העור של בהמה שאינו ראוי לאכילה, והשיליא [הכיס שבו נתון ולד הבהמה במעי אמו] שאין דרך לאוכלה, אין מטמאין טומאת אוכלין.

אבל עור ששלקו, ועשאו ראוי לאכילה, והשיליא שחישב עליה לאוכלה, מטמאין טומאת אוכלין [אבל בעור לא סגי במחשבה].

והשתא תיקשי: השתא עור, שבלא שליקה אינו ראוי לאכילה כלל, בכל זאת אם שלקו מטמא טומאת אוכלין.

קור - שאף עכשיו ראוי קצת לאכילה - לא כל שכן שאם שלקו מטמא טומאת אוכלין?!

אלא אמר רבא תירוץ אחר: ברכה הוא דאיכא בינייהו, בין תנא קמא ורבי יהודה.

דאתמר: קור -

רב יהודה אמר: מברך עליו בורא פרי האדמה.

ושמואל אמר: מברך עליו שהכל נהיה בדברו.

ומפרשינן טעמייהו:

רב יהודה אמר, בורא פרי האדמה: אוכלא הוא.

ושמואל אמר, שהכל נהיה בדברו: כיון שסופו להקשות אינו חשוב גם עתה "פרי", ולכן לא מברכינן עילויה בורא פרי האדמה. והיינו דאיכא בין רבי יהודה לתנא קמא:

לתנא קמא, קור אוכלא הוא, ומברך עליו בורא פרי האדמה. ואילו לרבי יהודה דאמר "הרי הוא כעץ", אין מברכין עליו בורא פרי האדמה, אלא שהכל נהיה בדברו.

אמר ליה שמואל - דסבר דמברכין על קור שהכל נהיה בדברו - לרב יהודה דפליג עליה: שיננא [מחודד בתלמוד, ערוך. ויש מפרשים: בעל שנים גדולות, שיטה מקובצת כתובות יד.] כוותך כמוך מסתברא דמברכין על קור בורא פרי האדמה, ולא איכפת לן דסופו להקשות!

דהא צנון, שסופו להקשות, ומברכין עליה בורא פרי האדמה.

ודוחה הגמרא: ולא היא!

צנון, נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, נוטעין אותו כדי לאוכלו כשהוא רך, ולכן לא מתחשבים במה שסופו להקשות.

אבל דיקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא.

ומסקנת הגמרא: ואף על גב דקלסיה [שיבחו] שמואל לרב יהודה ואמר לו: כוותך מסתברא, הלכתא כוותיה דשמואל, שהקור מברכין עליו שהכל נהיה בדברו.

גופא: אמר רב יהודה אמר רב [לעיל בעמוד א']: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהם בורא פרי האדמה! ואיבעי לן: כשות - כשנותן אותו לעירוב, ששיעורו מזון שתי סעודות - בכמה הויא מזון הראוי לשתי סעודות?

ופשטינן לה: כדאמר רב יחיאל - ביחס למאכל אחר, ומייתי ליה בסמוך - כמלא היד, הכא נמי - בכשות - כמלא היד ^[10].

תו איבעי לן: חזיז - בכמה הוא שיעורו לעירוב?

אמר רבה בר טוביה בר יצחק, אמר רב: כמלא אוזילתא דאיכרי [כמלא אגודה של ירק שכורכין האכרים].

אמר רב חלקיה בר טוביה: מערבין בקליא [קלח של עשב, וקשה הוא כעץ]!

ותמהינן: וכי בקליא סלקא דעתך שמערבין בו, והרי אינו ראוי לאכילה?!

אלא הכי קאמר רב חלקיה: מערבין בירקא דקליא. [בירק שמסביב לקלח].

וכמה שיעור ירקות אלו לעירוב?

אמר רב יחיאל: כמלא היד.

רבי ירמיה נפק לקירייתא [יצא לכפרים לראות בתבואתו]. בעו מיניה: מהו לערב בפולין לחין? ^[11]

לא הוה בידיה דרבי ירמיה תשובה לשאלתם.

כי אתא - רבי ירמיה - לבי מדרשא, ושאל את שאלתם, אמרו ליה: הכי אמר רבי ינאי: מערבין בפולין לחין. וכמה שיעורן? אמר רב יחיאל: כמלא היד.

אמר רב המנונא: מערבין בתרדין חיין!

ותמהינן עלה: איני!

והאמר רב חסדא: סילקא [תרד] חייא, הנאכל כשאינו מבושל - קטיל גברא חייא [הורג אדם חי], וכיון שכן, האיך מערבין בהן?!

הערות

^[8] וביארו התוספות: דאף שניקח הוא בכסף מעשר, מכל מקום אינו מטמא טומאת אוכלין, כיון דסופו להקשות ואין נוטעין דקל אדעתא דקורא. אבל ניקח הוא בכסף מעשר, דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי, ואף על גב דלא הוי "אוכל".

^[9] וביארו התוספות: לא דמי לקור דאמרינן שאין מטמא טומאת אוכלין, אף שעל ידי שליקה וטיגון נעשה אוכל גמור, כדלקמן. משום שהמיתוק על ידי האור, קל משליקה וטגון. וראה מה שכתבו שאר הראשונים בזה.

^[10] שדין הכשות כדין לפתן ששיעורו כדי ללפת בו פת מזון שתי סעודות - וכדלקמן דף כט ב - וכך הוא שיעורו! על פי רמב"ם פרק א' מעירובין הלכה י"א.

^[11] ביבשים, פשיטא שאין מערבין בהם, כיון שאין נאכלין כמות שהן חיין, ריטב"א. וראה בהערות שם.

בדגנונייתא (חזיז הגדל בגינה) שהוא מין הנאכל.

כיון שנזכר זרע גרגיר שואלים: למאי חזי [למה הוא ראוי] הלא כרגיל אוכלים רק את עליו של הצמח? אמר ר' יוחנן: שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין, שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי. נמצא שאף זרע גרגיר נאכל, אם כי אין שימושו זה רגיל.

א ר' זירא כי הוה חליש מגרסיה, הוה אזיל ויתיב אפיתחא [כאשר היה חלש מלימודו, היה הולך ויושב על פתח] בית מדרשו של רב יהודה בר אמי, אמר: כי נפקי ועיילי רבנן [כאשר יצאו חכמים] — איקום מקמייהו [אקום מלפניהם] ואקבל בהו אגרא [בהם שכר]. שקיימתי מצוות כבוד תלמידי חכמים, שהיות ונחלש כוחו מלעסוק בתורה ינוח ועם זאת יקיים מצוה אחרת.

פעם נפק אתא [יצא ובא] מבית המדרש ינוקא דבי רב [תינוק של בית רב] אמר ליה [לו] ר' זירא: מאי אגמרך [מה למדך] רבך? אמר ליה [לו]: על כשות מברכים "בורא פרי האדמה", על חזיז מברכים "שהכל נהיה בדברו" אמר ליה [לו] ר' זירא: אדרבה, איפכא מיסתברא [ההיפך הוא המסתבר], שכן, האי [זה] החזיז — מארעא קא מרבי [מהארץ הוא גדל], והאי [וזו] הכשות — מאוירא קא מרבי [מהאויר היא גדלה].

וראוי איפוא לברך על כל דבר לפי מקור גידולו, ומסכמים בתלמוד: והלכתא כינוקא דבי רב [וההלכה כתינוק של בית הרב]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]: האי [זה] הכשות — הוא גמר פירי [פרי גמור], והאי [וזה] החזיז — לאו גמר פירי [איננו פרי גמור], ופרי שאינו גמור אין מברכין עליו אלא "שהכל". ומאי דקאמרת: האי מארעא קא רבי, והאי מאוירא קא רבי [ומה שאמרת: זה החזיז מהארץ הוא גדל, וזו הכשות מן האויר היא גדלה] — לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין.

ב ושואלים: וכי בכפניות אין מערבין? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: קור שהוא החלק הרך שבראש הדקל וראוי למאכל ניקח בכסף מעשר, ואולם אין מטמא טומאת אוכלין כיון שאיננו מאכל ממש אלא מעין עץ. וכפניות ניקחות בכסף מעשר, ואף מטמאות טומאת אוכלים.

ר' יהודה אומר בשינוי מסוים: קור הדקל הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שיוצא מן הכלל בדבר אחד — שניקח בכסף מעשר משום שהוא ראוי לאכילה. וכפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם, שכן פרי גמור הן! אלא שיש בהן פרט אחד חריג שפטורות מן המעשר כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתן.

ומשיבים: התם [שם] דברי ר' יהודה, שהכפניות הן פרי, מדובר בדניסחני במין מיוחד של כפניות שאינן בשלות לעולם. ואם כן, הגיעו כבר לגמר בישולן ככפניות. ואילו רב מדבר במין העשוי להתבשל ולהיות תמרים גמורים, וכפניות הוא רק שלב ביניים.

ושואלים: אי הכי, בהא לימא [אם כך, בזה יאמר] ר' יהודה פטורות מן המעשר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: לא הוזכרו פגי המקום ביתיוני אלא לענין מעשר בלבד, שאמרו: פגי תאנים הבאים מהמקום ביתיוני, ואהיני [והכפניות] של המקום טובינא חייבין במעשר אף על פי שאינן בשלות לעולם, כיון שהן נחשבות כפרי גמור לכל דבר.

אלא לעולם תאמר שדברי ר' יהודה לאו [אינם] בניסחני בכפניות הגמורות כבר, ואולם לענין טומאת אוכלין שאני [שונה] הדבר, ואין להביא ראיה מענין טומאת אוכלין לענין החשבתו באופן כללי כדבר מאכל, כמו שאמר ר' יוחנן: הואיל וראוי למתקן על ידי האור, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, ולכן ראויות הכפניות להיטמא טומאת אוכלים, אבל לענין עירוב צריך שיהיה דבר מאכל מוכן, ולא הראוי להיות מוכן על ידי הכנה.

ושואלים: והיכא אתמר [והיכן נאמר] דבר זה של ר' יוחנן במקורו? אהא [על זה] דתניא [ששנינו בברייתא]: שקדים המרים, בעודם קטנים וירוקים — חייבין הם במעשר, מפני שהם ראויים לאכילה בעודו בוסר, שלפעמים אוכלים שקדים ירוקים. ואולם גדולים — פטורין שאינם ראויים לאכילה. ואילו שקדים מתוקים, גדולים — חייבין, קטנים — פטורין, שעדיין לא הגיעו לגמר בישולם. ר' שמעון בר' יוסי אומר משום (בשם) אביו לענין הלכה: זה וזה שקדים מרים, בין קטנים בין גדולים לפטור. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר בשם אביו: זה וזה לחיוב. אמר ר' אילעא: הורה ר' חנינא בציפורי כדברי האומר זה וזה לפטור.

ושאלו: לדעת מאן [מי] שאמר זה וזה לחיוב, למאי חזי [למה ראוי] שקד מר גדול? אמר ר' יוחנן: הואיל וראוי למתקן את השקדים האלה על ידי האור ונעשים ראויים לאכילה.

ג אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר ושואלים: היינו תנא קמא [הרי זה ממש כדברי התנא הראשון] ובמה נחלק ר' יהודה!

אמר אביי: אם שלקו וטגנו את הקור איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' יהודה אף אם שלקו וטגנו אינו מטמא טומאת אוכלים, ואילו לדעת התנא הראשון הריהו מטמא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שכאשר שלקו וטגנו לא מטמא טומאת אוכלים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: העור והשיליא שאין אנשים רגילים לאוכלם אין מטמאין טומאת אוכלין אולם עור ששלקו עד שנעשה ראוי לאכילה, ושיליא שחישב עליה לאוכלה — מטמאין טומאת אוכלין! משמע שאף דבר שאינו ראוי מתחילה למאכל, מאחר ששלקוהו וטגנוהו, הרי הוא מטמא טומאת אוכלים, וכן יהיה הדין לענין קור לדעת כולם.

אלא אמר רבא: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] מחלוקת בענין ברכה. דאתמר [שנאמר] שנחלקו האמוראים בדבר קור הדקל: רב יהודה אמר: מברכים עליו "בורא פרי האדמה", ושמואל אמר: מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו".

ומסבירים את השיטות, רב יהודה אמר: מברכים עליו "בורא פרי האדמה" שכן אוכלא [אוכל] הוא, שכיון שראוי לאכילה הריהו נקרא פרי, ומברכים עליו כעל כל פרי. ושמואל אמר: אין מברכים עליו אלא "שהכל נהיה בדברו" כי כיון שסופו להקשות ולהיעשות כעץ שאינו ראוי לאכילה, לא מברכינן עילויה [מברכין עליו] "בורא פרי האדמה", שהרי בסופו יבטל מתורת פרי.

אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותיך מסתברא [גדול שיניים, כשיטתך מסתבר] דהא [שהרי] צנון שסופו להקשות, ובכל זאת מברכינן עליה [מברכים אנו עליו] "בורא פרי האדמה" ומעירים:

ולא היא, ואינו כן, צנון — נטעי אינשי אדעתא דפוגלא [נוטעים בני אדם על דעת לאכול אותו כשהוא רך], דיקלא [דקל] — לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [אין אנשים נוטעים על דעת לאכול מן הקור], ואם כן אין הקור נחשב כפרי הדקל, אלא דבר מאכל המופק ממנו, ואין לברך עליו אלא "שהכל". ומסכמים: אף על גב דקלסיה [ואף על פי ששבחו] שמואל לרב יהודה, הלכתא כוותיה [הלכה כמותו, כשיטת] שמואל.

ד גופא [לגוף הדבר] שהזכרנו אמר רב יהודה אמר בשם רב: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהם "בורא פרי האדמה" ושואלים: כשות בכמה מערבים בה? ומשיבים: כפי שאמר רב יחיאל בנושא דומה: כמלא היד, הכא נמי [כאן גם כן] השיעור כמלא היד.

וחזיז שיעורו בכמה? אמר רבה בר טוביה בר יצחק אמר רב: כמלא אוזילתא דאיכרי [אגודת ירק שאוגדים האיכרים].

אמר רב חלקיה בר טוביה: מערבין בקליא [באשלג] ותוהים: בקליא סלקא דעתך [באשלג עולה על דעתך]?! וכי אוכלים בני אדם אשלג? אלא בירקא דקליא [בירק שמאפרו מכינים את האשלג] שלפני שריפתו ראוי הוא לאכילת אדם, וכמה שיעורו? אמר רב יחיאל: כמלא היד.

מסופר: ר' ירמיה נפק לקרייתא, בעו מיניה [יצא לכפרים, שאלו ממנו]: מהו לערב בפולין לחין? לא הוה בידיה [לא היתה בידו תשובה]. כי אתא לבי מדרשא אמרו ליה [כשבא לבית המדרש אמרו לו]: הכי [כך] אמר ר' ינאי: מערבין בפולין לחין. וכמה שיעורם? אמר רב יחיאל: כמלא היד.

אמר רב המנונא: מערבין אף בתרדין חיין. ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רב חסדא: סילקא חייא קטיל גברא חייא [סלק חי הרג אדם חי], משמע שהתרד מזיק לבריאות ואין ראוי לערב בו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he was referring to the garden variety, which is commonly eaten.

Having mentioned arugula seeds, the Gemara asks: For what are they suitable? Generally, only the plant’s leaves are eaten. Rabbi Yoḥanan said: The earlier generations, who had no pepper, would crush these seeds and dip their roasted meat in them. Therefore, arugula seeds are also eaten, even though this is not their typical use.

The Gemara relates that when Rabbi Zeira was exhausted from his studies, he would go and sit at the entrance to the academy of Rav Yehuda bar Ami, and say: When the Sages go in and out, I shall stand up before them and receive reward for honoring them, as it is a mitzva to honor Torah scholars. Too tired to engage in actual Torah study, he sought a way to rest while fulfilling a different mitzva at the same time.

Once, a young school child was leaving the study hall. Rabbi Zeira said to him: What did your teacher teach you today? He said to him: The proper blessing for dodder is: Who creates the fruit of the ground; the proper blessing for green grain is: By Whose word all things came to be. Rabbi Zeira said to him: On the contrary, the opposite is more reasonable, as this, the green grain, derives nourishment from the ground, whereas that, the dodder, derives nourishment from the air, and it is fitting to recite a blessing over each item in accordance with its source of nourishment.

The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the young school child. What is the reason for this? This, the dodder, is fully ripened produce, and that, green grain, is not fully ripened produce. If produce is not fully ripened one can only recite the blessing: By Whose word all things came to be. And that which you said: This, the green grain, derives nourishment from the ground, whereas that, the dodder, derives nourishment from the air, this is not so. Dodder also derives nourishment from the ground, for we see that when the prickly shrub is cut off, the dodder attached to it dies. This shows that dodder also derives its nourishment from the ground, albeit indirectly.

The Gemara now considers the next part of Rav’s statement: And is it correct that one may not establish an eiruv with unripe dates? Wasn’t it taught in a baraita: Heart of palm, the soft, edible inner core of a palm tree, may be bought with second-tithe money; but it does not contract the ritual impurity of foods, as it is not actually a food, but rather a part of the tree itself. And unripe dates may be bought with second-tithe money, and they even contract the ritual impurity of foods.

Rabbi Yehuda says this somewhat differently: Heart of palm is like a tree in all its legal aspects, except that it may be bought with second-tithe money, as it is edible. And unripe dates are like fruit in all regards, as they are actual fruit, except with respect to one characteristic, which is that they are exempt from tithes because they are not yet fully ripened.

The Gemara answers: There, the baraita is referring to the fruit of palms that never fully ripen. They are therefore regarded as full-fledged fruit even in their unripe state. Rav, however, was referring to the fruit of palms, which eventually ripen. Their unripe state is merely a transitional stage in their development.

The Gemara asks: If so, would Rabbi Yehuda say with regard to this that they are exempt from tithes? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: The unripe figs of the place called Beityoni were only mentioned with regard to tithes, as it was stated: In the case of the unripe figs of Beityoni, and the unripe dates of the place called Tuvina, one is obligated to tithe them even though they never ripen, since they are considered full-fledged fruit in all respects?

Rather, say as follows: Actually, the baraita is not referring to the fruit of palms that never fully ripen, but rather to the fruit of palms that eventually ripen. However, the halakha pertaining to the ritual impurity of foods is different, and an item’s status as a food with regard to the impurity of foods cannot be brought as proof of its status as a food with regard to an eiruv. As Rabbi Yoḥanan said elsewhere: Since they are fit to be sweetened through cooking with fire, they are regarded as food for the purpose of tithes; here too, we can say: Since they are fit to be sweetened through cooking with fire, unripe dates are fit to contract the impurity of foods. However, with regard to an eiruv, we require food that is ready for consumption, and something that can be prepared to become food is not sufficient.

The Gemara asks: Where was this comment of Rabbi Yoḥanan originally stated? The Gemara answers: It was stated on this ruling, which was taught in a baraita: One is obligated to tithe bitter almonds while they are still small and green, as they are fit to be eaten while still undeveloped. When they are large, however, one is exempt from tithing them, as they are no longer edible. One is obligated to tithe sweet, large almonds, whereas one is exempt from tithing small ones, as they have not yet fully ripened. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei, said in the name of his father: One is exempt from tithing both this and that, large and small bitter almonds. And some say that he said in the name of his father: One is obligated to tithe both this and that. Rabbi Ila said: Rabbi Ḥanina ruled in Tzippori in accordance with the one who said: One is exempt from tithing both this and that.

The Gemara asks: According to the view of the one who said one is obligated to tithe both this and that, for what are large, bitter almonds suitable? Rabbi Yoḥanan said: Since these almonds are fit to be sweetened and made edible through cooking with fire, they are regarded as food for the purpose of tithes.

The Gemara further examines the baraita cited earlier. The Master said that Rabbi Yehuda says: Heart of palm is like a tree in all its legal aspects, except that it may be bought with second-tithe money. The Gemara asks: Rabbi Yehuda’s opinion is identical to that of the first tanna.

Abaye said: There is a practical difference between them in a case where one boiled or fried the heart of palm. According to Rabbi Yehuda, it does not contract the ritual impurity of foods even if it was boiled or fried, whereas the first tanna holds that in that case it does contract impurity.

Rava strongly objects to this: Is there really anyone who said that even if one boiled or fried it, it does not contract the ritual impurity of foods? Wasn’t it taught in a baraita: The hide and the placenta of an animal, which people do not typically eat, do not contract the ritual impurity of foods; however, a hide that one boiled until it became edible and a placenta that one intended to eat do contract the impurity of foods? This indicates that even something not originally fit to be eaten contracts the impurity of foods once it has been boiled or fried, and the same should apply to heart of palm according to all opinions.

Rather, Rava said: There is a practical difference between them with regard to the blessing that must be recited prior to eating, for it was stated that the amora’im disagreed about the blessing recited over heart of palm: Rav Yehuda said the appropriate blessing is: Who creates the fruit of the ground. And Shmuel said the appropriate blessing is: By Whose word all things came to be.

The Gemara explains the two opinions: Rav Yehuda said the appropriate blessing is: Who creates the fruit of the ground, as it is food. Since heart of palm is edible it is called a fruit, and we recite a blessing over it in the manner of all fruits. And Shmuel said the appropriate blessing is: By Whose word all things came to be. Since it will eventually harden and become like an inedible tree, we do not recite over it the blessing: Who creates the fruit of the ground, as it will eventually lose the status of a fruit.

Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana, your opinion is reasonable, as a radish will eventually harden, and yet we recite over it the blessing: Who creates the fruit of the ground.

The Gemara comments: But it is not so, because people plant radish with the intention of eating it while it is soft; but people do not plant palm trees with the intention of eating heart of palm. Therefore, heart of palm is not considered the fruit of the palm, but rather food extracted from it, over which only the following blessing should be recited: By Whose word all things came to be. And the Gemara concludes: Even though Shmuel praised Rav Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.

The Gemara now examines the matter itself cited in the previous discussion in the name of Rav. Rav Yehuda said that Rav said with regard to dodder and green grain: One may establish an eiruv with them, and when eating them one recites the blessing: Who creates the fruit of the ground. The Gemara asks: How much dodder must be used to establish an eiruv? The Gemara answers: As Rav Yeḥiel said with regard to a similar issue: A handful. Here, too, the measure is a handful.

Similarly, how much green grain is needed to establish an eiruv? Rabba bar Toviya bar Yitzḥak said that Rav said: A full farmers’ bundle.

Rav Ḥilkiya bar Toviya said: One may establish an eiruv with glasswort. The Gemara expresses astonishment: Does it enter your mind that one may establish an eiruv with glasswort? People do not eat glasswort. Rather, one may establish an eiruv with the herb from whose ashes glasswort is prepared, as it is fit for human consumption before it is burnt. And how much of it is needed to establish an eiruv? Rav Yeḥiel said: A handful.

The Gemara relates that Rabbi Yirmeya once went out to visit certain villages, and the villagers asked him: What is the halakha with regard to establishing an eiruv with moist beans? He did not have an answer for them. When he came to the study hall, they said to him: This is what Rabbi Yannai said: One may establish an eiruv with moist beans. And how much is needed for that purpose? Rav Yeḥiel said: A handful.

Rav Hamnuna said: One may also establish an eiruv with raw beets. The Gemara raises a difficulty: Is that so? Didn’t Rav Ḥisda say: Raw beet kills a healthy person, which indicates that beets are unhealthy and should therefore be unfit for establishing an eiruv?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן אהא דתנן השאולין והגרגיל שזרען לירק מתעשרין זרע וירק זרע גרגיל למאי חזי א"ר יוחנן ראשונים שלא היה להן פלפלין שוחקין זרע גרגיל ומטבילין בו בשר צלי. ואסיקנא כישות מברכין עליה בורא פרי האדמה דמארעא קא רבי דהא חזינן דקטלי הזמתא ומייתא כשותא והיא גמר פירא אבל חוץ שהכל נהיה בדברו דהא לא גמר פירא לפיכך אמר רב אין מערבין בחזיז דדברא כדאוקימנא וגם לא בכפניות ואקשינן בכפניות לא [מערבין] והתניא קור אלגומר ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין כפניות נלקחות בכסף מעשר ומטמאין טומאת אוכלין כו' ופרקינן כי תניא זו הברייתא כפניות הרי הן כפרי לכל דבריהן אלא שפטורין מן המעשר בדניסחני. פי' הן הכפניות הללו שיוצאין בניסן העשויות להיאכל כפניות כי הן דקלין ידועין שפירותיהן נאכלין כפניות (נאכלין) ואינן מתקיימין להיגמר תמרים אבל שאר דקלים כפניות היוצאות אחר ניסן שראויות להיות תמרים. עכשיו כפגין חשובין ולא נגמרו.

ואקשינן אי הכי בהא נימא ר' יהודה פטורה מן המעשר. והתניא א"ר יהודה לא הוזכרו פגי ביתיוני אלא לענין מעשר. ביתויני פי' מקום ואהיני דבוובניא. פי' בוסר חייבין במעשר. פי' כיון שכן דרכם להיאכל חייבין במעשר שכבר נגמרה מלאכתן הכא נמי בכפניות דניסחני הרי נגמרה מלאכתן אמאי פטורין מן המעשר לר' יהודה ומפרקינן לעולם דלאו דניסחני אלא כפניות שהן פגין קתני וכי קתני כפניות הרי הן כפרי לענין טומאת אוכלין קתני מ"ט הואיל ויכול לתקן ע"י האור ולעשותן אוכל וכר' יוחנן דאמר בשחיטת חולין פרק ראשון בשקדים המרים הואיל ויכול לתקן ע"י האור והא דאמר ר' (יוחנן) יהודה קור דהוא אמגומר הרי הוא כעץ לכל דבריו היינו ת"ק דאמר [אין מטמא טומאת אוכלין] ואתא אביי לפרק שלקו וטיגנו איכא בינייהו דר' יהודה סבר אפילו שלקו וטיגנו אינו מטמא אוכלין שאע"פ שהעור אינו אוכל כיון דהא עץ הוא ות"ק סבר כיון דטיגנו מטמא ודחה רבא האי פריקא מדתניא עור ששלקו ושיליא שחשב עליה מטמא טומאת אוכלין אע"פ שהעור אינו אוכל כיון ששלקו נעשה אוכל אמר רבה ברכה איכא בינייהו (ר' יהודה סבר) [ת"ק] כיון דאכיל שויא אוכלא ובריך עליה בפה"א.

ושמואל אמר כיון שסופו להקשות לאו אוכלא. והלכתא כשמואל דדיקלא אדעתא דקורא לא נטעי אינשי אבל צלף דאיכא אינשי דנטעי לשיתאי תנן על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ.

אמר רב ששת כישות וחזין מערבין בהן ומברכין עליהן בורא פרי האדמה ואוקימנא בדגינוניתא ואמרי כישות בכמה. פי' כמה שיעור הוא בעירוב ופשטנא כדאמר רב יחיאל בפולין לחין מלא היד כישות נמי מלא יד חזיז בכמה ופשיטנא כמו איזולתא דאכירי. פי' איסורייתא והן חבילות של חמן שקושרין אותו האיכרים הם עובדי האדמה:

מערבין בירקא דקיליא כי יש ירקות ששורפין אותן ומערבין אפרן בבורית שמעבירין הכתם ונקרא ירקא דקיליא כדכתיב אשר קלם מלך בבל באש. ואלו הירקות ירקות שדה הנאכלין הן ולפיכך אמר מערבין בהן בכמה מלא היד וכן פולין לחין. אמר רב יחיאל מלא היד אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין איני והא אמרינן סילקא חייא קטיל גברי חייא ופרקינן ההוא בבשיל ולא בשיל:

והלכתא כינוקא דבי רב. ואע"ג דאמר רב חזין מברכין עליו בורא פרי האדמה, הא אוקמוה לה בדגינואתא שדרכו לאוכלו כך וגמר פירא הוי והכא בדברא.

קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים. אינו מטמא טומאת אוכלים לפי שאינו עומד למיכל, דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי באקראי בעלמא אכלי ליה, הלכך אינו בכלל כל מאכל אשר יאכל, ואע"ג דכי שלקי ליה ומטגני ליה מטמא טומאת אוכלין, היינו כד עבד [הכי] חזי למאכל ואכלי ליה אינשי, אבל מ"מ לאו להכי קאי, [ד]לא שלקי ליה אינשי, והוי כעור דכי שלקו מטמא טומאת אוכלים ועד שלא שלקו לא מטמא טומאת אוכלים, וטעמא משום דלא קאי להכי, ואינן דומים לכפניות שאומרים בסמוך דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ומתקנם על ידי [האור], דכפניות להכי קאי וסופן למתקן על ידי האור, והלכך אפילו עד שלא מתקן מטמאות. ומכל מקום קור ניקח בכסף מעשה, דכיון דאכלי ליה קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ ניקח היא בכסף מעשר דמרבינן ליה מכל אשר תאוה נפשך, כדמרבי מינה הקושט והחימוס (נדה נא, ב) שאינן ראויין אלא להכשיר את המאכל.

גירסת רש"י ור"ח ז"ל: התם בדניסני. פירוש: אותם שנגמרים ומלקטים בניסן שאותם לעולם לא יתקנו בעמידתן באילן והלכך היינו גמר פירן והכשרן. אבל באותם שהם מתבשלים באיביהם ואינם נלקטים אלא לאחר ניסן אם לקטן כפניות אינם חשובים מאכל. ויש גורסים: בדנסחני, ומפרשים דנסחני הם החשובים ואפילו הכפניות שבהם חשובים, אבל כפניות דלאו דנסחני גריעי ולאו מאכל נינהו, והראשון נראה עיקר, דפגי בית יוני דמדמה להם הם פגים שאינן מתבשלים באיביהם לעולם ולעולם הם נאכלים פגים, מדאמרינן אוכלים בתמרים עד שיכלו פגי ביתיוני.

ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר ר' יוחנן וכו'. וא"ת אם כן אפילו במעשר ליחייבו מהאי טעמא, דההיא דר' יוחנן לענין מעשר היא, וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר. ויש לומר דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מההיא טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור, דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות.

זה וזה לפטור. פירוש: שקדים המרים בין קטנים בין גדולים, קטנים משום דלא נגמרו, גדולים משום דמרירן טפי. ואינו דומה לקישות ונמצאת מרה דאמרינן (תרומות פ"ג, מ"א) תרומה וחוזר ותורם, כלומר: תרומה מדאורייתא, אלא משום דנמצא תורם מן הרעה על היפה שלא בכוונה הצריכוהו חכמים לחזור ולתרום כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות פט, א). דהתם לאו מרה גמורה היא עד שלא תאכל, אבל שקדים המרים אין נאכלין כלל.

הכי גרסינן: גדולים למאי חזו אמר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן. דעל מרים בלבד פליגי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שראוי למתקן, אם מיתקן ודאי מערבין בהן, דהשתא מיהא הא חזי ואוכל הוא וכולי עלמא אכלי ליה.

ברכה איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל: לרבנן מברכין עליהן בורא פרי האדמה. ולרבי יהודה דאמר הרי הוא כעץ לכל דבריו אין מברכין עליו אלא שהכל. ונראה דרבנן אזלי בה לחומרא ורבי יהודה לקולא, וכדאמרינן נמי גבי שלקו וטיגנו. ואע"ג דאמר שמואל שהכל [ו]הילכתא כוותיה דשמואל, בהא כרבי יהודה ס"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש איפכא דלרבנן שהכל ולרבי יהודה בורא פרי האדמה. ונראה שהזקיקו לומר כן כי היכי דתיקום רבנן בהלכתא. ואינו מחוור כמו שאמרנו דרבי יהודה כעץ לכל דבריו קאמר. והוא ז"ל גם כן פירש גבי שלקו וטיגנו דלרבנן מטמא ולר' יהודה אינו מטמא.

לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי. ואינו דומה לצלף (ברכות לו, א), דצלף אדעתא דעלין אביונות וקפריסין נטעי ליה אינשי.

קוליא. פירש רש"י ז"ל: קלח של כרוב, ושאר המפרשים פירשו: בורית. והיינו דקא מתמה קוליא סלקא דעתך, ומתרץ אלא בירקא דקוליא. כלומר: הירקות שנעשה מהן הקוליא ראויין לאכילה.

מהו לערב בפולין לחין. ודוקא לחין קא מיבעי להו, ומפני שמקצתן אוכלין אותם חיין, אע"פ שדרך חשיבות אכילתן היא לאחר בישולן. אבל ביבשין לא קא מיבעיא ליה, דלעולם אינן נאכלין חיין ופשוט דאין מערבין בהן.

כי קאמר רב ברגאנייתא: פי׳ מין חזיז ידוע שאנו ראוי לתבואה כלל ולא היה עולה יפה ונוהגין לזרעו לאכיל׳ ירקו כשהוא לח אבל חזיז דעלמא אין מערבין אותן בו אפי׳ בבבל דבטלה דעתם אצל כל אדם: זרע הגרגיר למאי חזי א״ר יוחנן שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין סוחטין אותו ומטבלין בו את הצלי פי׳ וכיון דחזי לאכילה חייב במעשר וה״ה דמטמא טומאת אוכלין כדתנן במס׳ נדה כל שחייב במעשר מטמא טומא׳ אוכלין והקשו דכיון דאמרינן הכי כי מפני שלא היה להם פלפלין עושין כן מכלל דפלפלין עדיפי וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין וההם נמנו וגמרו שהפלפלין אינם מטמאין טומאת אוכלין. ותרצו דהכא ברטיבתא והייני דאמרי׳ שהראשוני׳ לא היו להם פלפלין דפלפלין לחין לא שכיחי והיו נותנין במקומן גרגיר לח אבל פלפלי׳ יבשי׳ לא חזו לטבול בהם אלא שהם תבלין לקדרת ולפי׳ אין מטמאין טומאת אוכלין ומיהו אפ״ה חייבין בערלה ובמעשר כיון דנחית עלייהו חיוב בעודן לחים תו לא פקע מה שאין כן לעניין טומא׳ ולענין ברכה נמי הא אמר בפ׳ כיצד מברכין דרטיבת׳ בורא פרי העץ ויבשתא לא כלום כדכתיב התם בס״ד: ויש שכתבו שם דרטיבתא בורא פרי האדמה דלא חשיבי פרי העץ אלא דחשבה תורה בהם לחייבם בערלה מדכתיב כל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה:

והלכתא כינוקא דבי רב ולא קשיא להכא דאמר רב חזין בורא פרי האדמ׳ דההיא הא אקימנא לעיל ברגוניינת׳ והא מיירי בר לאו גנונייתא ואע״פ שכתבתי לעיל שאין מערבין בהם אפי׳ בכל נהי דלעירוב לא חשיבי אוכלא דבעי מידי דחזי לסעודה או ללפתן אבל לגבי ברכה הא חזו קצת לברך עליה׳ שהכל מ״מ יחת מה שאין כן במידי דלא חזי לא כילה כלל שאין מברכין עליהם כלום כדכתיב בדוכתא בס״ד:

והא דאמרי׳ שאין מערבין בכפניות והם התמרים שלא נתבשלו כל צרכן הוינן בה וכפניות לא מערבין והתני׳ קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין פי׳ קור היינו קורא דדקלא שאמר בפ׳ כיצד מברכין: והם החריות של דקל כשהן לחין ודרכו לאכלם וראויים הם לכך ולפי׳ נקחין בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו: אבל אין מטמאין טומאת אוכלין משום דכתיב גבי טומאה מכל האוכל אשר יאכל כלו׳ שעיקרו לאכיל׳ ואם מניחין אותו יהא ראוי לאכילה לעתיד ואפי׳ אינו נאכל עתה לגמרי וקור זה אין עיקרו לאכיל׳ דלאו אדעתא דהכי נטען ליה ואם אתה מניחו הרי מתקשה ויוצא מעצמו מתורת אוכל הילכך אע״פ שאם שלקו וטיגנו: מקבל טומאה כדאמרי׳ לקמן מ״מ כל זמן שלא שלקו וטיגנו אינו מקבל טומאה ויפה דימו אותו לקמן לעוזרדין שאינו מקבל טומא׳ ואם שלקו מקבל טומאה דהת׳ נמי לאו אוכל הוא מנפשי׳ ולא להכי קאי ואם אתה מניחו מתקשה ויוצא מתורת אוכל מאליו והכפניות שא׳ בסיפ׳ דמתנייתא שהם מקבלי׳ טומאה ואע״ג דהא לא חזו לגמרי לאכילה עד שימתקם באור היינו טעמא דהנהו עיקר נטיעתם לפרי ולאוכל ואם תניחם לא יצאו מאליהם מתורת אוכל וכיון שכן ועומדים לאכילה ולתקנם קרי בהו שפיר כל האוכל אשר יאכל ומעתה ראוים לקבל טומאת אוכלין: קודם שימתקם באור כדאמרי׳ בסוגיין ולפי׳ שנינו ניקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין וכן הגרסת ברוב הספרים ומה שניקחות בכסף מעשר משום דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו ואע״ג דלא חזו לגמרי לאכילה כיון שאפשר למתקם ולתקנם הוו להו כחטים ושעורים וכיוצא בהם ומצינו מקצת נוסחאות ישנו׳ שגורסים כפניות אין ניקחית בכסף מעשר: ויש לפרש הטעם דגריעי מקור דאלו קור הא חזו לגמרי לאכיל׳ ונוהגין לאכלם כן אבל כפניות אין רגילין לאוכלן כמות שהן וכיון שכן ואין פריין נגמר כחטים ושעירים וגם לעניין ברכה אין מברכין עליהם פרי האדמה אין נקחין בכסף מעשר ולעניין עירוב הא אסיקנא שאין מערבין בהם כיון שאין נאכלין כמות שהן ומחוסרין תקנ׳ דמידי דחזי לשעתיה בעינן: והקשו בתוס׳ דהא תנינן הכא גבי קור שניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין אלמא לא תלי׳ הא בהא ואלו במס׳ נדה אמרי׳ גבי קשט וחמום וראשי בשמים אין ניקחין בכסף מעשר ליטמו טומאת אוכלין: ותירצו שאין כל הדברים שוים דהתם פרי גמור הם שנגמר עניינם לגמרי אלא שאנו מסופקי׳ אי חשיבי אוכל כיון שאין רגילות לאכלן אלא בתורת ציקי קדירה וכיון דכן אם הם חשיבי אוכל לכסף מעשר הוא הדין לטומאת אוכלין ואי לא חשיבי אוכל לחד מינייהו אף לאידך לא חשיבי אוכל מה שאין כן בקיר דאיכא טעמא רבא דכתיבנא לפלוג. ביה בין ניקח בכסף מעשר לטומא׳ אוכלין:

התם כדניסני. פי׳ תמרי׳ הנלקטים בניסן כי אפילו היה מניחים אותם באילן לא היו מתבשלין יותר הלכך זהו פריים וכן הדרך לאכלן וכי אמרי׳ שאין מערבין בכפניו׳ באותן תמרים שאין נלקטין בניסן והיו מתבשלין באביהן וכשממהרין ללקטן קודם זמנם ליכא גמר פרי והאוכלם בטל דעתו אצל כל אדם:

אי הכי בהא לימא ר׳ יהודה פטורות מן המעשר והאמר רבי יהודא כו׳: ואיהבנו רטובניא אינו כפניות דנסני וקתני ר׳ יהודא שחייבות במעשר אלא לעולם בדלאו ניסני פי׳ הא דקתני הרי הם כפרי לכל דבריהם אפי׳ בדלאו ניסני קאמר שלא נגמר פריים וכ״ש בדנסני וכי אמרי׳ שאין מערבי׳ בהם אפילו בדניסני משו׳ דלטומא׳ אוכלין שני הואיל וראוי למתקן על ידי האור אבל לענין עירוב בעינן מידי שנאכל כמות שהוא חי ובין דנסני ובין דלא נסני אינם נאכלין כמות שהן בלא תיקון ולפיכך אמר רב סתם שאין מערבין בכפניות וכל כפניות במשמע אפילו דלא נסני:

שם הא דתנן לא הוזכרו פני בהוותני: הם תאנים שאין מתבשלין כאבן דומיא דכפניות ולענין ביעור שביעית היא שנויה דקאמ׳ ת״ק עד מתי אוכלין בתאני׳ עד שיכליי פגי ביוותני אמר רבי יהודא לא הוזכרו פני ביוותני אלא לעניין מעשר בלבד. והקשו בתוספות. כיון דטעמא דר׳ יהוד׳ הוא מפני שראוי למתקן ע״י האור למה פוטרן מן המעשר דהא בההיא דר׳ יוחנן לעניין מעשר אתמרא כדלקמן: וי״ל דר׳ יהודא סביר׳ ליה דלא מהני טעמא הואיל וראויין למתקן על ידי האור אלא לשויי׳ אוכל לעניין טומאת אוכלין דכתבי בהו אשר יאכל אבל לא לעניין מעשר: גם שקדים המרים סבר לה כמאן דאמר זה וזה לפטור פי׳ אשקדים המרים קאי דבין גדולים ובין קטנים פטורים דגדולים מרירן טובא ולא דמו לקשות מרה שחייבת בתרומה דההיא לא מרירא טובא וחזי לאכילה קצת שאין תרומתה יפה ולפי׳ נאמרו התור׳ מן הקשות ונמצאו׳ מרה תרומה יחזור ויתרום כלומר תרומה דאורייתא ויחזור ויתרום מדרבנן דהוה ליה כתורם מן הרע על היפה כדאית׳ בפ׳ האשה רבה וקטנים דחזו קצת פטורים משום דלא נגמר פריין וכיון דכן ומרירן קצת אינם בני מעשר ולמ״ד זה וזה לחיוב למאי חזו. פירוש הגדולי׳. דאנו הקטנים הא חזו קצת ויש גורסין בהדיא גדולים למאי חזו:

שלקו וטגנו איכא בינייהו. פירוש לרבנן טמאים ולרבי יהוד׳ טהור דהא קתני שהוא כעץ לכל דבריו. אנא אמר רבא ברכה איכא בינייהו. הנכון כדפרש״י ז״ל דלרבנן מברך עליו בורא פרי האדמה ולר׳ יהודא מברך עליו שהכל אבל ליכא לפרושי איפכא כדפיר׳ ר״ח ז״ל דהא ר׳ יהודא דקתני שהוא כעץ לכל דבריו לקולא אזיל בה על כרחין טפי מדרבנן ואף על גב דקיימא לן בסמוך כשמואל דאמר שהכל אין בכך כלום אי אתי פסק הלכתא כרבי יהודה ודלא כרבנן דזימנין טובא פסק תלמודא כיחיד במקים רבים:

ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דדקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ודין הזמורות הרכים כדון קורא דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי ומברכין עליהם שהכל וכן בשקדים המתוקין שאוכלין קליפתן בעודן קטנים אבל בשקדים המרים אומר ר״י ז״ל שמברכין עליהם בורא פרי העץ כיון שכשהם גדולים לא חזו לאכילה ולא נהיר כדפרישית בדוכתא בס״ד מ״ר רשות בכמה פירש בכמה יש בו שיעור שתי סעודות שהוא שיעורו של עירוב:

מערבין בקוליא. פרש״י ז״ל קלח של כרוב ולפיכך הא דפרכינן קוליא סלקא דעתא משום דסלקא דעתא דמיירי אפי׳ באותו קשה שבו שאין דרך לאוכלו: ופרקי׳ בירקא דקוליא כלומר הדבר הרך שבו. ויש מפרשי׳ דקוליא היינו בורית ולהכי פרכי׳ קוליא ס״ד ומהדרי׳ בירקא דקוליא פירוש בירקות שעושין מהם הבורית:

מהו לערב בפולין לחים. פירוש דאלו יבשין פשי׳ שאין מערבין בהם שהרי אין נאכלין כמות שהן חיין ואסיקנא דמערבין בהן כמלא היד כי כשיעור זה דרך ללפות שתי סעודות:

הכשות מערבין בו ומברכין עליו בורא פרי האדמה ואעפ״י שגדלין על ההיזמי באויר כבר אנו רואים שהם מתים כשאדם קוצר ההיזמי ולמדנו שמן הארץ הם יונקים והחזיז כבר ביארנו שאין מערבין בהן וכן אף לענין ברכה אין מברכין עליהם אלא שהכל הואיל ואינו נגמר:

הקור הוא סיב רך הנעשה סביבות הדקל בכל שנה נקח בכסף מעשר ואינו מקבל טומאת אוכלים עד שיטגנהו הוא תקונו ואעפ״י שאפשר לתקנו ולהכשירו לטומאת אוכלין אין מערבין בו שהרי עכשיו מיהא אינו ראוי. ולענין ברכה הואיל וסופו להתקשות אין מברכין עליו אלא שהכל ואעפ״י שהצנון סופו להתקשות ומברכין עליו בורא פרי האדמה טעם הדבר מפני שאדם נוטעו על מנת לאכלו כך מה שאין כן בקורא וכבר ביארנוה בברכות פרק כיצד. ויש מפרשי׳ בקור כמין גבנה שגדל בראש הדקל והוא לבן וטוב לאכלו בעוד שהוא רך. והכפניות גם כן נקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן ומטמאות טומאת אוכלין:

פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה כגון שאם היו לו גרוגרות משנה שביעית אוכל מהן עד שיכלו תאנים שבאילנות שבשדה וכמאוחרות שבהם ומקום היה ידוע להם שהיו תאניו מתאחרות ביותר ובהם היו משערין והוא שאמרו שאוכלין בתאנים עד שיכלו (פגי בית ואני) [פגי ביתיוני] והוא שם מקום וכן אמרו על פגים אלו ר״ל (פגי בית ואני) [פני ביתיוני] ועל תמרים שבטובינא [שאעפ״י] שאין באים כל כך לידי בשול חייבים במעשר ומהם אנו למדים לכיוצא בהם:

שקדים המרים פטורין מן המעשר בין בגדלן בין בקטנן והמתוקים בקטנן פטורין מן המעשר בגדלן חייבים ושיעורן מבואר במקומו משתתפרש קלפתם החיצונה וכבר ביארנוה במסכת חולין:

העור אינו ראוי לאכילה. ומכל מקום אם שלקו וחשב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים והשיליא מכיון שחשב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין אבל עור קודם שנשלק אפי׳ חשב עליו לאכילה ושיליא שלא חשב עליה לאכילה אינם מטמאין טומאת אוכלין כמו שיתבאר במקומו:

גמרא ולענין טומאת אוכלין שאני כדאר"י הואיל וראוי למתקן כו' מטומאת אוכלין הוה קשיא ליה אעירוב ואפשר שסמך אהך מתני' דמעילה דמייתי לקמן דקתני ובמזון ב' סעודות לעירוב וכביצה לטמא כו' וה"ה דה"מ להקשות מהא דנקחות בכסף מעשר וא"כ מערבין בהן כדאמרינן לעיל מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בתוס' ד"ה קור כו' אי חזי לאכילה וכו' ושפיר קרינן ביה מכל האוכל וכו' פירוש כלל הדבר דגבי טומאה בעינן שיהא מתחלתו עד סופו אוכל אבל גבי מעשר אין צריך אלא שיהא ראוי לאכילה בשעת לקיחה ולכך גבי בשמים אי נקחות בכסף מעשר חזי השתא לאכילה אם כן לעולם הן אוכל דהא אין משתנין לעולם ולכך מטמאין נמי טומאת אוכלין אבל קור אפילו אם נקח היינו דהשתא חזי לאכילה מ"מ אינו מטמא טומאת אוכלין כיון דסופו להקשות וק"ל:

ד"ה זה וזה לפטור וכו' דבסוף פ"ק דחולין וכו' עד גדולים למאי חזו. פי' אבל הכא דלא גרסינן גדולים נוכל ליישב דפריך למאי חזו אקטנים מתוקים אבל אין לפרש דפריך מקטנים מרים דאם כן למה לא פריך נמי אמאן דאמר קטנים חייבים גדולים פטורים ולמה פריך אמאן דאמר זה וזה לחיוב וק"ל:

גמרא דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא. הוא מלשון מיתה וע' לקמן (ר"ד כט):

רש"י ד"ה אהיני. וכש"כ דגמר פירא הוא לש"מ. לענין הקושיא מר"י אר"י לא נצרך לזה רק דמפרש לישנא דחייבין במעשר דלא בא לאפוקי שאר מילי דאדרבה דכש"כ הם ומעשר דנקט הוא לרבותא. ולישנא דאלא הוא לאפוקי מת"ק דיליה עי' בפסחים:

בדגנונייתא. בחזיז שגדל בגינה דכולי עלמא אכלי להו: כשות. גדל בהיזמי ואין לו שורש בקרקע אלא מהיזמי צמח: כשות גמר פרי. ונקרא פרי: דקטלי להיזמתא. שקוצצין ההיזמי ומייתי כשותא אלמא אי לא ינקא מארעא לא רביא: קור. דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ קרי ליה קור וטוב למאכל הוא: ניקח בכסף מעשר. דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא: ואינו מטמא טומאת אוכלין. ואפילו חישב. עליו להאכילו דלאו אוכל הוא: קור הרי הוא כעץ כו'. לקמן פריך היינו ת''ק: אלא שפטורות מן המעשר דלא נגמרה מלאכתן ולתנא קמא חייבות דלכל מילי פירות נינהו ומדקתני מטמאות טומאת אוכלים אלמא אוכל נינהו: התם. דקתני מטמאות: בדניסחני. דקלים זכרים שעושין כפניות ואינם נעשים תמרים לעולם וכפניות הוא גמר פירן ולוקטים אותן בניסן והנהו אוכלא נינהו וכי קאמר רב בדקלים נקיבות שכפניות שלהן נעשים תמרים הלכך אכתי לא גמר פרי הוא: לא הוזכרו וכו'. בתוספתא דשביעית (פ''ז) היא ומייתי בגמרא דפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלים בתאנים עד שיכלו פגי ביתוני רבי יהודה אומר כו': ביתוני. מקום: פגי. תאנים הן שלא נתבשלו: אהיני. הן כפניות והנך דטובינא כולם זכרים הן ומשום הכי חייבין במעשר דגמר פירא. הוא וכל שכן דגמר פירא הוא לשאר מילי: ויכול למתקן. אף על פי שעכשיו בקטנותן מרין הן אבל לענין עירוב בעינן מידי דחזי בההיא שעתא והני הא לא מתקינהו ולענין מעשר משום דלא גמר פירא הוא: קטנים חייבין. משום שהוא גמר פרי שלהן שכשגדלין נעשין מרים: וגדולים פטורין. ממעשר דלאו אוכל נינהו: מתוקין קטנים פטורין. דלא נגמרו: זה וזה לפטור. מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים דלא אוכלא קטנים דלא פירא: שלקו. מבושל הרבה: וטיגנו. בשמן פרי''ט בלע''ז לרבי יהודה אפי' שלקו וטיגנו אינו טמא ותנא קמא אם שלקו וטיגנו מטמא דלא אמרי הרי הוא כעץ: עור ששלקו מטמא. אבל במחשבה גרידתא לא: ושיליא. אפי' במחשבה גרידתא וכיון דמהניא שליקה לעור כ'''ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא: ברכה איכא בינייהו לתנא קמא בורא פרי האדמה לרבי יהודה שהכל דסופו להקשות: אדעתא דפוגלא. לאוכלו כשהוא רך: כשות בכמה. הויא לה מזון ב' סעודות דאמרינן לקמן (דף פ:) מזון שתי סעודות לעירוב: אוזילתא. ווי''ל בלע''ז אגודות ירק שכורכין האיכרים: קליא. קלח של עשב וקשה כעץ: לקרייתא. כפרים לראות בתבואתו:

ראשונים שלא היה להן פלפלין. הקשה ה''ר שמעון א''כ מהאי טעמא נמי פלפלין חייבין במעשר ואם כן מטמאין טומאת אוכלין דהא בהא תליא כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נ:) והתם בגמרא מייתי נמנו וגמרו שאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין וי''ל דהא דגרגיר חייב במעשר לאו משום דמטבילין בו אלא משום כששוחקין אותו חזי למיכל בעיניה אבל אין רגילות לשוחקו כדי לאוכלו בעיניה אלא כדי לטבל בו אבל פלפלין גם כי נשחקו לא חזו בעינייהו ופטורין מן המעשר: והאי לאו גמר פירא הוא. והא דאמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז מברכין עליהן בפה''א הא אוקימנא בדגנונייתא: קור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלים. תימא דבפ' בא סימן (נדה דף נא:) פריך גבי קושט וחימום וראשי בשמים אי נקחין בכסף מעשר ליטמאו טומאת אוכלין ומסיק דנמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין והכא קתני דקור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי''ל ודאי התם אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל אבל הכא קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות ולא נטעי דיקלא אדעתא דקורא ומכל מקום ניקח בכסף מעשר דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי אע''ג דלא הוי אוכל: הואיל וראוי למתקן ע''י האור. וקור אף על גב דחזי ע''י שליקה וטיגון לא מטמא טומאת אוכלין משום דהוי כעץ בעלמא אלא דחזי ע''י שליקה כמו עור דבסמוך אבל הכא דבקל יכול למתקן חשיב אוכל ואף קודם מיתוק מטמא טומאת אוכלין: זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב. אמרים גדולים וקטנים קאי אבל אין לפרש דקאי אקטנים מרים ומתוקים דבסוף פ''ק דחולין (דף כה:) גרסינן ברוב ספרים ולמ''ד זה וזה לחיוב גדולים למאי חזו: איכא בינייהו ברכה. דלתנא קמא מברך בפה''א ואע''ג דלענין ברכה מיקרי פרי מכל מקום לא חשיב לטמא טומאת אוכלין:

עירובין כח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד