עירובין כז ע"ב

לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שֶׁמֶן לֹא צְרִיכָא שֶׁנָּתַן דְּמֵי מַיִם וּמֶלַח בְּהַבְלָעָה
וּבְהַבְלָעָה מִי שְׁרֵי אִין וְהָתַנְיָא בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר בַּבָּקָר מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין בָּקָר עַל גַּב עוֹרוֹ וּבַצֹּאן מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ וּבַיַּיִן מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ וּבַשֵּׁכָר מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי בַּבָּקָר אַלִּיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג מוֹבֵילְנָא מָאנֵיהּ אַבָּתְרֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא
מַאי טַעְמָא כּוּלְּהוּ צְרִיכִי לְבַר מִבַּבָּקָר דְּלָא צְרִיךְ מַאי צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּבָּקָר הֲוָה אָמֵינָא בָּקָר הוּא דְּמִזְדַּבַּן עַל גַּב עוֹרוֹ מִשּׁוּם דְּגוּפֵיהּ הוּא אֲבָל צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ דְּלָאו גּוּפֵיהּ הוּא אֵימָא לָא
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּצֹּאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דִּמְחוּבָּר בָּהּ אֲבָל יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ אֵימָא לָא
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּיַּיִן הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּהַיְינוּ נְטִירוּתֵיהּ אֲבָל תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ דְּקִיּוּהָא בְּעָלְמָא הוּא אֵימָא לָא כְּתַב רַחֲמָנָא שֵׁכָר
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּשֵּׁכָר הֲוָה אָמֵינָא מַאי שֵׁכָר דְּבֵילָה קְעִילִית דְּפֵירָא הוּא אֲבָל יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ אֵימָא לָא
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ דְּהַיְינוּ נְטִירוּתֵיהּ אֲבָל צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ אֵימָא לָא כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן דַּאֲפִילּוּ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ
בַּבָּקָר לְמָה לִי וְכִי תֵּימָא אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בַּבָּקָר הֲוָה אָמֵינָא צֹאן עַל גַּב עוֹרָהּ אִין עַל גַּב גִּיזָּתָהּ לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בַּבָּקָר לְאֵתוֹיֵי עוֹרוֹ אִיַּיתַּר לֵיהּ צֹאן לְאֵתוֹיֵי גִּיזָּתָהּ
אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בָּקָר לָא הֲוָה אָמֵינָא צֹאן עַל גַּב עוֹרָהּ אִין עַל גַּב גִּיזָּתָהּ לָא דְּאִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בָּקָר דְּמִמֵּילָא אִיַּיתַּר לֵיהּ צֹאן
וְכֵיוָן דִּכְתַב רַחֲמָנָא צֹאן דַּאֲפִילּוּ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ בַּבָּקָר לְמָה לִי הַשְׁתָּא צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ מִיזְדַּבְּנָא בָּקָר עַל גַּב עוֹרוֹ מִיבַּעְיָא הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי בַּבָּקָר אַלִּיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג מוֹבֵילְנָא מָאנֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָנֵי תַּנָּאֵי דִּלְקַמַּן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרְשִׁי רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי וְהָנֵי תַּנָּאֵי דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרְשִׁי רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ רִיבָּה בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר מִיעֵט וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ חָזַר וְרִיבָּה רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָה רִיבָּה הַכֹּל מַאי רַבִּי רַבִּי כֹּל מִילֵּי וּמַאי מִיעֵט לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִיעֵט צִיר לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ מִיעֵט מַיִם וּמֶלַח
וְהָנֵי תַּנָּאֵי דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דְּתַנְיָא וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ כָּלַל בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר פָּרַט וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט וּמָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע אַף כֹּל פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע
וְתַנְיָא אִידַּךְ מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ אַף כֹּל וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ
מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר אַבָּיֵי דָּגִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמַאן דְּאָמַר פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע הָנֵי דָּגִים גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ לְמַאן דְּאָמַר וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ דָּגִים מִמַּיָּא אִיבְּרוֹ
וּמִי אָמַר אַבָּיֵי דָּגִים גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ וְהָאָמַר אַבָּיֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

לא נצרכה הא דמתני רבי יצחק שמים ומלח המעורבין נקחין בכסף מעשר, אלא שנתן לתוכן שמן, שהוא פרי ^[4].

אמר הקשה ליה אביי לרב יוסף: לדידך, שאמרת דמיירי בשנתן לתוכן שמן, תיקשי: ותיפוק ליה שאפשר לקחתו בכסף מעשר משום השמן שבו, שהוא בודאי ניקח בכסף מעשר, ומאי קא משמע לן רבי יצחק במים ומלח?!

ומשנינן: לא צריכא - הא דרבי יצחק, שמותר לקנות בכסף מעשר שני מים ומלח שנתן לתוכן שמן - אלא שנתן דמי מים ומלח ב"הבלעה".

כלומר: שנתן דמים מרובים של מעשר שני עבור השמן, לפי שקנה יחד עמו מים ומלח [שהשמן מעורב בתוכן]. ש"הבליע" את התשלום עבור המים והמלח במחיר ששילם הגבוה עבור השמן. והא קא משמע לן רבי יצחק דשרי ^[5].

ותמהינן: ובהבלעה מי שרי לשלם עבור מים ומלח במעות מעשר שני?!

ומשנינן: אין!

והתניא בברייתא, דכי האי גוונא - שקונה בהבלעה - שרי:

דתניא: בן בג בג אומר: כתיב במעות מעשר שני "ונתתה הכסף - בכל אשר תאוה נפשך: בבקר, ובצאן, וביין, ובשכר".

ופירט הכתוב פרטים מיותרים, כדי לדרוש מהם:

בבקר: מלמד שלוקחין בקר על גב עורו. כלומר: נותן מעות מעשר עבור הבשר במחיר שהוא גם כנגד העור. זאת, למרות שהעור אינו ראוי למאכל, ורק דבר מאכל מותר לקנות במעות מעשר שני.

אך רק הבשר עצמו מתקדש בקדושת מעשר, ואילו העור יוצא לחולין.

ובצאן: מלמד, שלוקחין צאן על גב גיזתה, על אף שאין הגיזה ראויה למאכל. והחידוש הנלמד מ"צאן" הוא שמותר לעשות כן על אף שיש כאן שני דברים שאין ראוין: העור והגיזה.

וביין: מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו. ויש חידוש בלקיחת הקנקן שיבואר לקמן.

ובשכר: מלמד, שלוקחין תמד [מים שנותנין על גב החרצנים] משהחמיץ, שתסס ונעשה כיין, שיש טעם יין במים. ומותר לקנות את "טעם היין" יחד עם המים על ידי נתינת דמי המים בהבלעה [רש"י לקמן].

אבל קודם שהחמיץ לא חשיב אלא מיא [ריטב"א] ואסור לקנותו אז במעות מעשר שני.

וכיון שהביאה הגמרא ברייתא זו לענין הבלעה, היא מבארת אותה: אמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי "בבקר" [מי שיפרש לי למה כתיב בפסוק הזה "בבקר"] אליבא דבן בג בג - מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא [אוביל בגדיו אחריו לבית המרחץ! כלומר, אשמשנו כתלמיד המשמש את רבו].

ומבארת הגמרא את דברי רבי יוחנן:

מאי טעמא יש קושי דוקא ביתור המילה הזאת?

כי כולהו ["בצאן", "ביין", "בשכר"] צריכי. לבר מ"בבקר" - דלא צריך למיכתביה ללמד שלוקחין בקר על גב עורו.

ומפרשינן: מאי צריכי, כלומר: למה נצרכו "בצאן", "ביין", "ובשכר"?

דאי כתב רחמנא רק "בבקר", הוה אמינא: דוקא בשר בקר הוא דמזדבן, שנקנה במעות מעשר שני, על גב יחד עם עורו, משום דהעור - גופיה דבקר הוא [שאין יכול להפשיטו מחיים].

אבל צאן על גב גיזתה, דגיזה - לאו גופיה דצאן הוא [לפי שיכול לגוזזה מחיים], אימא לא מצי לקנות את הגיזה במעות מעשר שני אגב הצאן, הילכך כתיב "בצאן".

ואי כתב רחמנא "בצאן" להתיר קניית צאן על גב יחד עם גיזתה, הוה אמינא: דוקא גיזה מותרת, משום דמחובר בה הצמר בצאן. אבל יין על גב קנקנו - שאינו מחובר היין לקנקן - אימא לא שרי להבליע את הקנקן ביין. הילכך צריכא "ביין".

ואי כתב רחמנא "ביין" - להתיר לקנות יין יחד עם קנקנו - הוה אמינא משום דהיינו נטירותיה דיין [שהקנקן שומרו]. אבל תמד משהחמיץ, דקיוהא בעלמא הוא [שאינו פרי ממש אלא מים בעלמא שנכנס בהן "קיוהא", החריפות של החרצנים, וכמו "תקהינה שיניו"], אימא לא שרי לקנותו במעות מעשר שני, להכי כתב רחמנא: "שכר".

ואי כתב רחמנא רק "בשכר", הוה אמינא מאי אתי "שכר" לרבויי? לא לרבות היתר קניה בהבלעה, אלא היתר לקנות דבילה קעילית [דבילה של תאנים ממקום הקרוי קעילא] כיון דפירא הוא.

וצריך לרבויי מפני שלא חזי שפיר לאכילה, כיון שאכילתה מבלבלת את הדעת, ולאו אורחא למיכליה - ריטב"א, וראה בתוספות.

אבל יין על גב קנקנו, אימא לא, להכי כתב רחמנא "ביין".

ואי כתב רחמנא יין על גב קנקנו, הוה אמינא משום דהיינו נטירותיה דיין. אבל צאן על גב גיזתה, אימא לא, להכי כתב רחמנא "צאן", דאפילו על גב גיזתה.

אבל הא תיקשי: "בבקר", לרבות בקר על גב עורו - למה לי? והרי משאר הפרטים אפשר ללומדו?!

וכי תימא, שמא תתרץ כי אי לא כתב רחמנא "בבקר", הוה אמינא ש"צאן" לא ירבה את הבלעת גיזה, לפי שאינה גופיה דצאן, והייתי אומר כי צאן רק על גב, יחד עם עורה, אין, מותר להבליע, אבל על גב גיזתה, לא.

לפיכך כתב רחמנא "בבקר", כדי לאתויי, על הבלעת עורו. וממילא אייתר ליה "צאן" לאתויי גיזתה.

הא ליכא למימר!

כי אי לא כתב רחמנא "בקר" נמי לא הוה אמינא: צאן על גב עורה, אין, על גב גיזתה, לא.

דאם כן, לכתוב רחמנא "בקר" - דליכא לרבויי מיניה אלא עור - ולא לכתוב "צאן". ונמצא, דממילא [אף שלא היה נכתב "בקר"] אייתר ליה צאן ללמד על גיזתה!

וכיון דכתב רחמנא "צאן", דעל כרחך ללמד בא דאפילו על גב גיזתה.

ואם כן שוב תיקשי: "בבקר" דכתב רחמנא - למה לי?!

והא קל וחומר הוא: השתא, צאן על גב גיזתה מיזדבנא, נקנית במעות מעשר שני, אף דלאו גופיה הוא, בקר על גב עורו, שהוא גופו - מיבעיא?!

ומסיימת הגמרא להסביר את קושייתו של רבי יוחנן:

היינו דקאמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי מה שמסביר לי את הצורך בכתיבת "בבקר", אליבא דבן בג בג - מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא!

ועכשיו חוזרת הגמרא לפרש את הברייתא לעיל, שנחלקו בה רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר אם ציר של דגים ניקח בכסף מעשר. אך שניהם סוברים שדגים עצמם ניקחין בכסף מעשר.

ומפרשינן: במאי קא מיפלגי רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר, הסוברים שדגים ניקחין בכסף מעשר, והני תנאי דלקמן, הסוברים שאין דגים ניקחין בכסף מעשר?

רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי בכל התורה [ר"ח] במידה של ריבויי ומיעוטי.

ואילו הני תנאי דרשי בכל התורה במידה של כללי ופרטי.

את החילוק בין צורת הדרשות מבאר רש"י במסכת שבועות דף ד ב:

הדורש ריבויי ומיעוטי סובר:

כשנכתב בתורה כלל ולאחריו פרט ולאחריו כלל, אנו מתייחסים לכלל בתורת ריבוי ולפרט בתורת מיעוט.

המיעוט שאחר הריבוי הראשון אינו פירושו של הריבוי, אלא ממעטו במקצת. ובא לומר: לא את הכל ריבה הריבוי הראשון, אלא רק את זה, וכיוצא בו.

ובלא ריבוי בתרא היה משתמע כי רק זה וכיוצא בו.

הלכך, כי אתא ריבוי אחרינא אחריו - לרבות בא, אפילו שלא כעין המיעוט.

ולכן, ריבה הכתוב את הכל, ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד, שהכי ראוי להוציאו.

הדורש בכללי ופרטי סובר:

אם לא היה נכתב הכלל השני אלא הכלל הראשון והפרט לבד, היה מקום לומר: אין בכלל אלא מה שבפרט בדיוק [ולא הדומה לו].

וכשנכתב הכלל השני, כדי להוסיף, די לך אם תוסיף רק את הדבר הדומה לפרט.

והיינו דאמרינן: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן [את הכלל] אלא כעין הפרט.

כלומר: אמנם דן אתה להוסיף על הפרט, על ידי הכלל האחרון, אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא רק את הדומה לו.

רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי את הא דכתיב:

"ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך", שנכלל בפסוק זה כל דבר.

וכתיב בתריה: "בבקר ובצאן וביין ובשכר", דמשמע הני ולא אחרים.

וכתיב בתריה: "ובכל אשר תשאלך נפשך", שנכלל בו כל דבר -

בריבויי ומיעוטי.

והכי דרשי:

"ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" - ריבה הפסוק כל דבר.

"בבקר ובצאן וביין ובשכר" - מיעט הכתוב דבר אחד.

"ובכל אשר תשאלך נפשך" - חזר וריבה הכל.

וכיון שריבה הכתוב, ומיעט, וחזר וריבה - ריבה הכל! אלא שהועיל המיעוט למעט דבר אחד.

ומבארינן: מאי רבי, מה ריבה הכתוב?

רבי ריבה כל מילי.

ומאי מיעט?

לרבי אליעזר מיעט הכתוב ציר של דגים [שאין קרבי דגים מעורבין בו].

לרבי יהודה בן גדיש - הסובר שאף ציר ניקח בכסף מעשר - מיעט הכתוב מים ומלח.

אבל דגים נתרבו בריבוי, שריבה הכל.

ואילו הני תנאי - של שתי הברייתות המובאות בסמוך - דרשי להנך קראי בכללי ופרטי.

דתניא: נאמר בתורה כיצד יש להוציא את מעות מעשר שני בירושלים:

"ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" - כלל.

"בבקר ובצאן וביין ובשכר" - פרט.

"ובכל אשר תשאלך נפשך" - חזר וכלל.

כלל ופרט וכלל - אי אתה דן [ללמוד מהכלל] אלא כעין הפרט [ולא כל דבר. ולא כמאן דדריש בריבויי ומיעוטי לרבות את הכל חוץ מדבר אחד]:

מה הפרט מפורש, שהוא:

א. פרי [כל דבר שנוצר מדבר אחר קרוי "פרי"] שנוצר מפרי, שהעגל נולד מאמו, ואף אמו נחשבת "פרי". וכן הענבים נוצרים מן החרצנים שזרעום בקרקע, שאף הם פרי.

ב. וגידולי קרקע הן. כלומר, שניזונין וגדילין מן הקרקע.

אף כל דבר שהוא פרי מפרי, וגידולי קרקע, נלקח במעות מעשר שני.

יצאו דגים, שניזונין מן המים ולא מן הקרקע, ולכן אין הם ניקחין בכסף מעשר.

ותניא אידך, לדרוש את הכלל ופרט וכלל שבפסוק הזה בצורה אחרת:

מה הפרט - בקר וצאן יין ושכר - מפורש שהוא ולד שנולד מולדות שנבראו במעשה בראשית מן הארץ. אף כל ולד של ולדות הארץ, שנבראו במעשה בראשית מן הארץ נלקח בכסף מעשר.

יצאו דגים, שנבראו מן המים ולא מן הארץ, ולכן אין הם ניקחין בכסף מעשר.

והיינו, שהתנאים של שתי הברייתות האלו, הם התנאים החולקים וסוברים שאין דגים ניקחין בכסף מעשר.

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו, מהו החילוק לדינא בין שני התנאים של שתי הברייתות?

אמר אביי [בא לחלוק על מה שאמרה הגמרא לעיל שלפי שני התנאים התמעטו הדגים]: דגים - איכא בינייהו.

למאן דאמר בעינן פרי מפרי וגידולי קרקע אף דגים נכללו בכלל זה, להילקח בכסף מעשר.

דקסבר אביי: הני דגים - גידולי קרקע נינהו. שאף הם ניזונין מן הקרקע.

אבל למאן דאמר בעינן ולד ולדות הארץ, נתמעטו דגים על ידי הפרט הזה, כיון שהדגים - ממיא איברו [מן המים נבראו ולא מן הארץ].

ותמהינן עלה: ומי אמר אביי כי דגים - גידולי קרקע נינהו?! והאמר אביי:

כתיב בשרץ המים:

א. "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם. ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו" [שמיני יא, י יא].

הרי לאו אחד לשרץ המים.

ב. "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו" [ראה, יד י].

הרי לאו שני לשרץ המים.

וכתיב בשרץ הארץ:

א. "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" [שמיני, יא מב].

הרי לאו אחד לשרץ הארץ.

ב. "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" [שמיני, יא מא].

הרי לאו שני לשרץ הארץ.

ג. "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ", [שמיני, יא מד].

הרי לאו שלישי לשרץ הארץ.

וכתיב בשרץ העוף:

"וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" [ראה, יד יט].

וכתיב בכל השרצים, שני לאוים נוספים: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם" [שמיני, יא מג].

ולפיכך:

הערות

^[4] וראה בריטב"א, שביאר לשון "לא נצרכה", דלא שייכא הכא.

^[5] וביאר הריטב"א: אף מאן דמתני לה אעירוב, מיירי שהיה בתוכו שמן, אלא שלא היה בו שיעור לעירוב, אלא יחד עם המים והמלח. וכתב שם, שיש חולקים

לא נצרכה אלא לאופן שנתן לתוכן שמן, שאז מותר לדעת ר' יצחק לקנותם מכסף מעשר.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ותיפוק ליה [ותצא לו] ויהא מותר לקנותם משום שמן בלבד! ודוחים: לא צריכה [נצרכה] אלא לאופן שנתן דמי מים ומלח בהבלעה כלומר, אמנם כביכול קנה ושילם בעד שמן בלבד, אולם הוסיף (הבליע) במחירו את דמי המים והמלח שעירבו בו.

ושואלים: ובהבלעה מי שרי [האם מותר]? ומשיבים: אין [כן] והתניא [וכן שנינו בברייתא] בן בג בג אומר ודורש את הפסוק "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כו) "בבקר" — מלמד שלוקחין (קונים) בקר ומוסיפים במחיר על גב (עם) עורו, אף על פי שהעור אינו ניתן לאכילה — יוצא לחולין ובטל לבקר. "ובצאן" — מלמד שלוקחין צאן על גב (עם) גיזתה, ובגיזה משתמשים לצרכים אחרים, "וביין" — מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו. "ובשכר" — מלמד שלא רק יין ממש מותר לקחת אלא שלוקחין גם תמד (מים ששורים בהם חרצני ענבים) משהחמיץ וקיבל טעם כלשהו של יין.

א אגב דברי בן בג בג שהובאו כאן מביאים פה מה שאמר ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שיתרגם, יסביר] לי את הצורך בכתיבת המלה "בבקר" אליבא [על פי שיטתו] של בן בג בג, מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא [אוביל את בגדיו אחריו לבית המרחץ] כלומר, אכבד אותו עד כדי כך שאהיה מוכן לנהוג עמו כמנהג עבד באדונו.

מאי טעמא [מה טעם]? כולהו צריכי [כולם כל המקראות שהבאנו צריכים ונחוצים] לבר [חוץ] מ"בבקר", דלא [שאינו] צריך. ומבארים: מאי צריכי [למה נצרכו] דאי כתב רחמנא [שאם היה כותב המקרא] "בבקר" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: בקר הוא דמזדבן [שנמכר] במעות מעשר שני על גב עורו, משום דגופיה [שגופו] הוא העור, ולכן בטל עורו לבשרו. אבל צאן על גב גיזתה, דלאו גופיה [שלא גופו] הוא, שהרי אפשר להפריד את הגיזה מהצאן בעודה בחיים — אימא [אמור] שלא, ואין לקנותם יחד במעות מעשר שני, על כן היה צורך לכתוב "בצאן".

ואי כתב רחמנא "בצאן" על גב גיזתה [ואילו היה כותב המקרא "בצאן" על גב גיזתה] הוה אמינא [הייתי אומר] משום שמחובר בה ולכן בטל הוא. אבל יין על גב קנקנו שאינם מחוברים — אימא [אמור] שלא,

ואי כתב רחמנא [ואם היה כותב המקרא] אף "ביין", הוה אמינא [הייתי אומר]: משום דהיינו נטירותיה [שזו שמירתו] ואין אפשרות לטלטל את היין בלא כל קנקן. אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא, אימא לא [שחמיצות בלבד הוא, אמור שלא] שאינו חשוב בין הדברים הראויים להיקנות בכסף מעשר. על כן כתב המקרא "בשכר".

ויש צורך גם להוכיח להיפך: ואי כתב רחמנא [ואם היה כותב המקרא] רק "בשכר" הוה אמינא [הייתי אומר]: מהו משמעו של שכר — דבילה קעילית (תאנה מיובשת מהעיר קעילה) שהדבילים בה מובחרות ועסיסיות ושיש בהן מן המשכר. דפירא [שפרי] הוא, ולא תמד בלבד. אבל יין על גב קנקנו — אימא לא [אמור שלא] הותר לקנותו בכסף מעשר

ואי כתב רחמנא [ואילו היה כותב המקרא] רק יין על גב קנקנו, הייתי אומר: טעם הדבר: דהיינו נטירותיה [שזו שמירתו] אבל צאן על גב גיזתה, אמור שלא! על כן כתב רחמנא [המקרא]: "צאן" — שאפילו על גב גיזתה מותר לקנות.

ואם כן, "בבקר" למה לי לכתוב שהרי אם מותר לקנות צאן על גב גיזתה כל שכן בקר יחד עם עורו?! וכי תימא [ואם תאמר]: אי לא כתב רחמנא [אם לא היה כותב המקרא] "בבקר" הוה אמינא [הייתי אומר]: צאן על גב עורה — אין [כן], על גב גיזתה — לא. ולכן כתב רחמנא [המקרא] "בבקר" לאתויי [להביא] עורו. ועל כן אייתר ליה [נותר לו] הכתוב צאן לאתויי [להביא] גיזתה, שנקנית עימה.

ולולא "בבקר" הייתי מבין "צאן" באופן אחר, אולם יש לדחות טענה זו: אי לא כתב רחמנא [אם לא היה כתוב במקרא] "בקר" לא הוה אמינא [לא הייתי אומר] צאן על גב עורה — אין [כן], על גב גיזתה — לא. שאם כן, לכתוב רחמנא [שיכתוב המקרא] "בקר" שממילא אייתר ליה [מתייתר לו] "צאן". שהרי "צאן" ניתן לפרש בשני אופנים, אם לעורו אם לגיזתו, ואלו היה הכתוב רוצה ללמדנו רק לענין היתר קניית עור עם הבהמה, היה עליו לכתוב, "בבקר" — ולא היה אז מקום לטעות ולפקפק.

וכיון שכתב רחמנא [המקרא] צאן שאפילו על גב [עם] גיזתה נקנית. "בבקר" למה לי? מיותר הוא לגמרי השתא [הרי] צאן על גב גיזתה מיזדבנא [נקנית], בקר על גב עורו מיבעיא [נצרך] לומר? היינו דקאמר [זהו שאמר] ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שיסביר] לי "בבקר" אליבא [לשיטת] בן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא [מוביל אני בגדיו לבית המרחץ].

ב שוב חוזרים אנו לבעיה הראשונה; במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר והני תנאי דלקמן [ואותם תנאים שיובאו דבריהם לפנינו] בענין קניית ציר דגים מכסף מעשר שני? ומסבירים: ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי [דורשים] את המקרא לפי שיטת רבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], והני תנאי דרשי [ואותם תנאים דורשים] לפי שיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים] שהיא שיטה אחרת בלימוד המקרא.

ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי ריבויי ומיעוטי [דורשים בדרך ריבוי ומיעוט]. שהרי נאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים יד, כו) הרי ריבה, אחר כך נאמר "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — מיעט לדברים מסויימים, וכשמסיים שם "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וריבה, ועל פי שיטת לימוד זו אנו מסיקים: ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל. מאי רבי [מה ריבה] — רבי כל מילי [ריבה כל דבר] ומאי [ומה] מיעט — רק דבר אחד בלבד: לר' אליעזר מיעט ציר שאינו דומה כלל לפרטים השנויים בפסוק, לר' יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח.

והני תנאי דרשי [ואותם תנאים דורשים] לפי שיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" — כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וכלל. ולמדים: כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש: פרי מפרי, כלומר לאו דוקא פרי עצמו אלא גם דברים הבאים ממנו, וכגון עגל מן הפרה וענבים מן החרצן וגידולי קרקע, שכל אלה מקורם וגידולם או מקור תזונתם בקרקע. אף כל דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מה הפרט מפורש — ולד ולדות הארץ כלומר דבר שבא מדברים שבאו מן הארץ, אף כל הדברים שמותר לקנות אותם מכספי מעשר הם ולד ולדות הארץ.

ושואלים: מאי בינייהו: [מה ההבדל המעשי ביניהם] אמר אביי: לגבי דגים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למאן דאמר [למי שאומר] פרי מפרי וגידולי קרקע, הני [אלה] דגים, גידולי קרקע נינהו [הם] ואולם, למאן דאמר [מי שאומר] ולד ולדות הארץ, דגים ממיא איברו [מן המים נבראו] ולכן אינם בין ולדות הארץ ואינן נכללים בין הדברים שקונים בכסף מעשר.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו [הם]? והרי אמר אביי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yitzḥak’s ruling that water and salt mixed together may be bought with second-tithe money was only necessary in a case where one added oil to them. But a mixture of water and salt alone may not be purchased with second-tithe money.

Abaye said to Rav Yosef: If so, let him derive that the mixture may be bought with second-tithe money because of the oil alone. The Gemara refutes this argument: No, it was necessary for a case in which one paid the value of the water and salt by including it in the payment for the oil. Although ostensibly the money that he paid was for the oil, he added to the price of the oil in order to include payment for the water and salt that were mixed with it.

The Gemara asks: But if something may not be bought with second-tithe money, is one permitted to buy it by including it in the payment for something which may be bought with second-tithe money? The Gemara answers: Yes, and so it was taught in the following baraita: Ben Bag Bag says in exposition of the verse: “And you shall bestow that money on all that your heart desires, on oxen, on sheep, on wine, on strong drink, on whatever your soul requests” (Deuteronomy 14:26): “On oxen” teaches that one may buy an ox and include in its price payment for its hide. Although the hide cannot be eaten, it may be bought together with the ox, and it does not acquire the sanctity of the second tithe. “On sheep” teaches that one may buy a sheep and include in its price payment for its fleece, which is used for purposes other than eating. “On wine” teaches that one may buy wine and include in its price payment for its jug. “On strong drink” teaches that one is permitted to buy not only actual wine, but one may buy even mead, water in which grape seeds are soaked, once it has fermented and acquired the flavor of wine.

Having cited ben Bag Bag’s exposition of the verse, the Gemara continues: Rabbi Yoḥanan said: Whoever interprets the words “on oxen” for me in accordance with the opinion of ben Bag Bag, I will carry his clothes after him into the bathhouse, i.e., I will honor him to such an extent that I will be prepared to treat him as a servant treats his master.

What is the reason for Rabbi Yoḥanan’s difficulty? All parts of the verse cited above are necessary, except for the expression “on oxen,” which is not necessary. The Gemara clarifies: For what purpose are all the other words necessary? As, if the Torah had written only “on oxen,” I might have said that it is only an ox that may be bought together with its hide with second-tithe money because the hide is an inseparable part of its body, and therefore it is not considered an independent entity from its flesh. But as for buying a sheep together with its fleece, which is not an inseparable part of its body because the fleece can be removed from the sheep while it is alive, you might say no, second-tithe money may not be spent in this manner. It was therefore necessary to state “on sheep.”

And if the Torah had also written “on sheep,” teaching that one may buy even a sheep with second-tithe money together with its fleece, I might have said that it is only a sheep that may be bought together with its fleece because the fleece is attached to it, and therefore it is considered part of the animal. But as for buying wine together with its jug, you might say no, second-tithe money may not be spent this way. It was therefore necessary to state “on wine.”

And if the Torah had also written “on wine,” indicating that one may even buy wine together with its jug with second-tithe money, I might still have said that this is because the jug is needed for the wine’s preservation, as there is no way to carry wine without some sort of container. But as for mead that has fermented, which is mere acidity, you might say no, it should not be included among the items that may be bought with second-tithe money. Therefore, the Torah wrote: “On strong drink.”

The necessity of each word much be proven in the opposite order as well. And if the Torah had only written “on strong drink,” I might have said: What is meant by strong drink? Dried figs from the town of Ke’ila, which are choice and juicy figs that can have an intoxicating effect. They are therefore considered produce and not merely mead. But as for buying wine together with its jug, you might say no, this may not be done with second-tithe money, and therefore it was necessary to state “on wine.”

And if the Torah had also written “on wine,” indicating that one may buy even wine together with its jug with second-tithe money, I might have said that this is because the jug is needed for the wine’s preservation. But as for buying a sheep together with its fleece, you might say no, this may not be done with second-tithe money. Therefore, the Torah stated “on sheep,” to teach that a sheep may be bought with second-tithe money even together with its fleece.

If so, why do I need the words “on oxen”? If one may purchase a sheep together with its fleece with second-tithe money, it should certainly be permitted to buy an ox together with its hide. And if you say that if the Torah had not written “on oxen,” I might have said that a sheep together with its hide, yes, it may be bought with second-tithe money, but together with its fleece, no, it may not be bought; therefore, the Torah wrote “on oxen,” to include its hide, and so “on sheep” remains available for interpretation to include its fleece, i.e., that a sheep may be bought even together with its fleece. Therefore, the words “on oxen” are necessary, for without them I would have understood “on sheep” differently.

This argument can, however, be refuted: Even if the Torah had not written “on oxen,” I would not have said that a sheep together with its hide, yes, it may be bought with second-tithe money, but together with its fleece, no, it may not. For if it were so, the Torah should have written “on oxen,” in which case the words “on sheep” would remain available for interpretation. “On sheep” can be explained in two ways, both in reference to its hide as well as in reference to its fleece. Had the Torah wanted to teach only that an animal may be bought together with its hide but not with its fleece, it would have written “on oxen” only, which would have left no room for error, as oxen do not have fleece.

And since the Torah writes “on sheep,” teaching that a sheep may be bought with second-tithe money even together with its fleece, why do I need the words “on oxen”? These words are now entirely superfluous. If a sheep may be bought together with its fleece, is it necessary to state that an ox may be bought together with its hide? This is what Rabbi Yoḥanan meant when he said: Whoever interprets the words “on oxen” for me in accordance with the opinion of ben Bag Bag, I will carry his clothes after him into the bathhouse.

The Gemara now returns to the tannaitic disagreement pertaining to buying fish brine with second-tithe money: With regard to what principle do Rabbi Yehuda ben Gadish, and Rabbi Eliezer, and these tanna’im whose views will be cited below, disagree? The Gemara explains: Rabbi Yehuda ben Gadish and Rabbi Eliezer expound the verse based on the principle of amplifications and restrictions, and these tanna’im expound it based on the principle of generalizations and details, which is a different approach to biblical exegesis.

Rabbi Yehuda ben Gadish and Rabbi Eliezer expound the verse based on the principle of amplifications and restrictions. When the verse states: “And you shall bestow the money on all that your heart desires” (Deuteronomy 14:26), it has amplified. When it then states: “On oxen, on sheep, on wine, and on strong drink,” it has restricted its discussion to certain specific items. When it concludes with the phrase: “On whatever your soul requests,” it has once again amplified. According to this exegetical approach, we conclude that since it amplified and restricted and once again amplified, it has amplified the general category to include everything. What has it amplified the category to include? It has amplified the category to include everything. And what has it restricted from inclusion in the category? Only one thing: According to Rabbi Eliezer, it restricted brine from inclusion because brine is not at all similar to the items listed in the verse; according to Rabbi Yehuda ben Gadish, it restricted water and salt.

And these other tanna’im expound the verse according to the principle of generalizations and details, as it was taught in a baraita: The phrase: “And you shall bestow the money on all that your heart desires” is a generalization, as no particular type of food is specified. The phrase: “On cattle, on sheep, on wine, and on strong drink” is a detail, as specific types of food are mentioned. When the verse concludes: “On whatever your soul requests,” it has generalized again, as no specific type of food is mentioned. Since the verse is formulated as a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the items mentioned in the detail are clearly defined as the produce of produce, i.e., not only the produce itself but also things that come from it, such as the calf that comes from a cow or grapes from a seed, and they are also things grown from the ground, as all of these items grow from the ground or receive their main sustenance from it, so it includes all things that are the produce of produce and are grown from the ground.

And it was taught in another baraita: Just as the items mentioned in the detail are clearly defined as the offspring of the offspring of the earth, i.e., things that come from items that came from the ground, so it includes all things that are the offspring of the offspring of the earth.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two baraitot? Abaye said: There is a practical difference between them with regard to fish. According to the one who said that we apply the law to that which is the produce of produce and grown from the ground, fish are regarded as having grown from the ground. However, according to the one who said we apply it to that which is the offspring of the offspring of the earth, fish were created from water. Therefore, they are not of the offspring of the earth, and consequently they are not included among the items that may be purchased with second-tithe money.

The Gemara asks: Did Abaye say that fish are regarded as having been grown from the ground? Didn’t Abaye say the following?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפי' יהודה בן גדיש לא אמר [אלא] בציר דשומנא דפירא הוא אבל מים ומלח דברי הכל לא ופריק רב יוסף הא דתני ר' יצחק כגון שנתן שמן על גבי המליח והבליע לו דמי מים ומלח בשמן. פי' ששוה השמן לבדו חצי איסר. וא"ל הריני קונה מאצלך השמן לבדו באיסר והמים והמלח בחנם. ומנ"ל דכי האי גוונא שרי דתניא בן בג בג אומר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וגו' לא הי' לו לומר בבקר ללמד שלוקחין בקר על גבי עורו. פי' מבליע דמי עור בבשר:

בצאן כו'.

א"ר יוחנן מאן דמתרגם לי בבקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. פי' אני משמשו כתלמיד לרב מ"ט הני כלהו בצאן וביין ובשכר צריכ' [לבד] מבבקר דלא הוה צריך דאתי מהני אמאי כתביה רחמנא ולא אשתכח ליה תרגומא ובמאי פליגי יהודה בן גדיש דמרבה ליקח ציר במעות מעשר שני ור' אליעזר דאוסר והני תנאי דבעינא למימר לקמן ואמרי' (נמי) יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי התורה ברבויי ומיעוטי כתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ריבה כל דבר שתתאוה וחזר וכתב בבקר ובצאן ביין ובשכ' מיעט כל דבר ולא התיר אלא [אלו] בלבד. עוד חזר וכללו בכל אשר תשאלך נפשך חזר וריבה לן כל דבר שתשאלך נפשך ריבה ומיעט וריבה למדנו כל שהוא בתורה כעניין הזה דרשינן לא חזר ריבוי באחרונה אלא שריבה הכל.

מאי רבי רבי הכל אי הכי מיעוט למאי אתא ואמרינן אתא לר' אליעזר למעט [ציר] קסבר בעינן עיקר פירי והאי שומנא דפירי הוא ליהודה בן גדיש למעוטי מים ומלח.

הני תנאי דרשי כללי ופרטי דתניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר ופרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע האי תנא דספרי דבי רב ודבי ר' ישמעאל תנא מה הפרט מפורש וולד וולדות הארץ אף כל וולד וולדות הארץ.

מאי בינייהו אמר אביי דגים איכא בינייהו. האי תנא דמרבי כל דהוא פרי מפרי וגדולי קרקע מרבי אפי' דגים דהני נמי גדולי קרקע נינהו.

לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה. וא"ת תינח מעשר דשייך ביה הבלעה, אבל בעירוב היכי שייך ביה הבלעה, על כן יש מי שכתב דמאי דבעינן הכא הבלעה דווקא לענין מעשר איתמר, אבל לעירוב אפילו בלא הבלעה במים ומלח מעורבין זה בזה מערבין דהרי הן ראויין לטבל בהם את הפת. ולזה הקשה מורי שיחיה מהא דאמרינן חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר, לכאורה משמע דבחד גוונא מיירי, וכיון דע"כ אוקימנא למאן דמתני אמעשר בשנתן לתוכן שמן הכי נמי ודאי מיירי למאן דמתני לה אעירוב. על כן כתב הוא שיחיה דלעירוב נמי מיירי בהבלעה, ושייך ביה הבלעה דהא אמרינן לקמן (עירובין כט, א) דשיעור עירוב בשמן כדי רביעית או כדי שמינית למ"ד, ומיירי שלא נתן שמן כשיעור אלא בצירוף מים ומלח יש בו כדי שיעור. ובהדיא מוכח בירושלמי דמעשר ועירוב חד דינא אית להו, דגרסינן (פ"ג ה"א) אמר ר' אליעזר עשאן מי מלח מערבין בהן, ר' אחא בשם מיאשה והוא שנתן לתוכן שמן, ר' יוסי בעי מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון שמן שבהם עכ"ל הירושלמי. ושמעינן מינה דעירוב ומעשר חד דינהא אית להו גבי הא ותרוייהו בשנתן לתוכן שמן, וכן פירשו בתוספות.

אבל שכר לקיוהא בעלמא אימא לא. כתב רבנו נ"ר: דהוה אמינא קיוהא בעלמא קאמר, אבל לקושטא דמילתא שכר לא קיוהא בעלמא הוא דעיקר פירא הוא. ותדע לך דהא לכולי עלמא שכר ניקח בכסף מעשר וכדאמרינן הכא ואי לאו דפירא לא היה ניקח בכסף מעשר. ועוד דשכר דכתב רחמנא ודאי היינו שכר ממש ולא דבילה קעילית, ותדע לך דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (עו, א) וכן בפ"ג דשבועות (כג, א) דלא משתעי קרא בדבילה קעילית דגמרינן שכר שכר מנזיר ומה להלן יין אף כאן יין. ומאי דאמרינן הכא אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית, לאו למימרא דבילה קעילית ולא שכר ממש אלא מדרשא דבי"ת קאמרינן, כלומר: הוה אמינא דבי"ת דבשכר לא מרבה מיא (דביה) למיהוי ניקח בהבלעה, אלא מחלל עליו לפי חשבון יין שבו, ובי"ת אתי לרבויי דבילה קעילית. ולקושטא דמילתא ודאי שכר ניקח בכסף (ודאי) [מעשר] בהבלעה משום דפירא הוא כדאמרינן, ואף על גב דפוסל את המקוה בשלושת לוגין כדאיתא לקמן (עירובין כט, ב) היינו משום דרובו מים וכל שעיקרו מים פוסל את המקוה. ואינו דומה ליין מזוג דאמרינן במסכת מכות (ג, ב) אינו פוסל את המקוה אפילו בשיש בו שלושת לוגין מים שאובין, דשאני התם דחמרא מזיגא מיקרי כדאיתא התם, אבל הכא שעיקרו ממים שאני כדאמרן.

אמר רב יוסף לא נצרכ׳ אלא שנתן לתוכן שמן. פרש״י ז״ל דהא דר׳ יצחק דמתני לה אמעש׳ מיירי כשנתן לתוכן שמן. וק״ל מאי לא נצרכה דהא קושיין לא הוה משום דלא צריכא ולפום קושיין הוה ליה למימר אמר רב יוסף הב״ע כשנתן לתוכן שמן. וי״ל דרב יוסף ארכבי׳ לפירוקי׳ בתרי רכשי ושמעינן אגב אורחיה דאע״ג דהא דר׳ יצחק מיירי כשנתן לתוכן שמן דצריכותא יש בו שלא נוכל לומר דאי בהכי מיירי פשיט ואביי לא הבין מאי צריכותא דאית בה ופריך דא״כ תיפוק ליה משום שמן דאית ביה. ופרקי׳ לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה פי׳ כי במחייו של זה נבלע גם דמי המי׳ והמלח שבו והא קמ״ל דאגב שמן שהוא פרי יכול ליקח בכסף מעשר המים והמלח שבו ואפי׳ בשוה פרוטה דאלו פחות משוה פרוטה פשי׳ דלא חשיב מידי ולאו כסף הוא. וא״ת כיון דפריש תלמוד׳ דמאן דאתני לה אעירוב מיירי כשנתן לתוכן שמן דהא בההוא גוונא דמתני לה מר אמעשר מתני לה אידך אעירוב וכיון שכן תיקשי לן לענין עירוב תיפוק לי משום שמן דאית ביה דלגבי עירוב לא שייך טעמא דהבלעה דהכא לאו אדמים קפדינן אלא אגופיה דאוכל שיהא ראוי לסעודה וי״ל דהכא נמי מיירי כשאין בשמן שיעור ראוי לעירוב בפני עצמו שאין בו רביעית וגם אין בו כדי ללפות בו שתי סעודות אלא בתערובת המים והמלח וקמ״ל דאגב השמן חשוב הכל אוכל להשלים לשיעור שתי סעודות כן פי׳ בתוס׳ וכן מוכיח מירוש׳ בפירו׳. אבל מדברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל נראה שהם סוברים דלגבי עירוב מיירי אפי׳ בשלא נתן לתוכו שמן כיון שדרך לטבל וללפות בו דהא גבי עירוב לא בעיני׳ מידי דאקרי פרי אלא מידי דאורחא לעשו׳ ממנו סעודה או ללפת בה ואינו מחוור לא לפי שטת התלמודא ולא לפי שטת הירושלמי:

ומנא תימרא דהבלעה שרי דחטא בן בג בג אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו. פי׳ לישנא דאגב לא דייק שפיר וה״פ שלוקחין הבקר עם העור דאע״ג דעור לאו אוכל הוא ניקח בטפלה של בשר וכן על דרך הזה קנקן אגב היין: ופרש״י ז״ל שהעור והגיזות והקנקן יוצאין לחולין גמורין ואינו צריך למוכרן וליקח בדמיהן אוכל והכי משמע ודאי דאיכא לרבויי קרא וגזירת הכתוב הוא שתחול כל קדושת כסף מעשר על הבקר והצאן והיין השכר ויצאו הטפלין שלהם לחולין. ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו אלא בשלקחם חיים שאז הם טפלין לו: ותדע דבשלמא בעור הוה אפשר לומר דליזרוק אפי׳ שחוט עם הבשר מפני שנשאר בו לפעמים אבל גיזות מאי נטירותא דאית ביה אלא ודאי לא התיר זה הכתוב אלא כשהם חיים כי אז הכל טפיל לבהמה ונראין דברים דלגמרי שבא הכי רחמנא ואפי׳ כשאפשר לו ליקח בשר בלא עור ובלא גזות דלא פליג רחמנא בהא כדי שיקח בריוח שכן דרך בני אדם לעשות כן לצורך ביתם ליקח בעין יפה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמיד משהחמיץ פי׳ בהבלעת מים שבו ודוקא משהחמיץ דאלו מקמי הכי לא חשיב אלא מיא ופוסל את המקוה כמים ממש וכדתנן בפ״ק דחולין: וכל הני דרשי דעביד בן בג בג נראה קצת מפרש״י ז״ל דמגופיה דבקר ויין ושכר מדרשי דלהא בלחוד איכתיבו פרטי אבל א״א לומר כן דהא איצטריכו כולהו או מקצתיהו לכלל ופרט וכלל או לריבה ומיעט וריבה דלקמן דא״א דבן בג בג פליג דלא עביד כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה: וכל הפחות צריך לכלל ופרט וכלל שני פרטים בקר ויין או בקר ושכר או צאן ויין או צאן ושכר חד לבעלי חיים וחד לדבר שאין בו רוח חיים דהא לא אתי חד מחבריה כדאיתא בהדיא בפ״ק דקדושין גבי הענקה דצריכי צאן וגורן לפרטי לא אייתר לדרשא אלא יקב ובת״כ עביד הכי כלל ופרט וכלל מבקר ויין ודריש דלא אתי חד מחבריה מפני שזה מאכל וזה משקה וכיון דכן על כרחין הא דדריש בן בג בג אינו מגופן של פרטים דא״כ היכי דריש להו כולהו אלא ודאי מיתורא דביתי״ן דאית בהו דריש הכי כלה כי כתב רחמנא ביתי״ן בכל חד וחד לומר שהלוקח עמהם מה שהיא טפל להם. והשתא דאתית להכי ק״ל אידך תרי פרטי גופייהו למאי איצטריכו דאתין לשום דרשא דלא ידעי׳ לה דהא איכא דכוותה בתלמוד כך פירשו בתוס׳ בשם ר״ת ז״ל. והראב״ד ז״ל פי׳ דכיון דאיצטריכו למיכתב הביתי״ן משום הא דרשא דבן בג בג איצטריכו למיכתב התיבות עצמן דלא איפשר בלאו הכי ע״כ. וכי תימא וליכתוב התיבות בלא ביתי״ן ולייתו להא דרשא דבן בג בג הא ליתא חדא דגופיהו לא אתי שפיר הני דרשי שבאו לדרוש דבר הטפל ועוד בתרי מינייהו נצרכא לכתוב בביתי״ן איכתיבי אידך למי בביתי״ן:

אמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לבור כו׳. ואיכתב רחמנא ביין ה״א יין אגב קנקן אין משום דהיינו נטירותיה אבל שכר דקיות׳ בעלמא הוא אימא לא. ק״ל דהא אפי׳ לא כתב רחמנא אלא שכר ולא כתב רחמנא בשכר הוה לן למימר דתמד שהחמיץ ניקח בכסף מעשר דהא במסכת יומא ובמסכת שבועות אמרי׳ דשכר דכתב רחמנא היינו תמד דגמרי׳ לה מנזיר דכתיב ביה יין ושכר ומינ׳ נמי ק״ל הא דאמרי׳ בסמוך אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית דהא מוכח התם דשכר דהכא תמד הוא כדאמרן ולא ילפי׳ ממקדש דכתיב ביה שכר והיינו דבילה קעילית דמידי דתלה במאכל ולמשקה גמרינן ממדי דתלי. ומאכל ומשקה כגון נטר ולא ממקדש דטעמא דידיה ודאי משום הדעת וכדתניא שאם אכל דבש או חלב ונכנס למקדש לעבוד׳ חייב וי״ל דאנן הכי קאמרינן דאי לא כתב רחמנא אלא שכר לחודיה הוה דרשי׳ ליה שיקח תמד בלא הבלעת דמי המים שבו ואע״ג דלא חשיב חמרא מעליא ריבהו הכתוב לענין כסף מעשר אבל שיהא המי׳ בהבלע׳ דמים לא. וא״ת אמאי כולי טעמא משום דקיותא בעלמא דאי מהאי טעמאי אפי׳ שלא בהבלעה נמי י״ל דה״ק בשלמא אגב היין הוא שיהא בהבלעה דהא מנטר ליה ואע״פ שהוא חוץ מגופו הרי הוא כגופו כיון שאין ליין קיום ושימור זולתו אבל תמדים אינו כן כי המים שבו אין משמרין ואין מועילין אותו אדרבה עבדי ליה קיוהא וכל היכא דאית ביה מיא פורתא טפי מעלי. אי נמי דת״ק מכל שכר דקיותא בעלמא לא הוה מרבי׳ לה ליקח המים בהבלעת כי די לנו מה שריבה אותו הכתוב ליקח אותו בלא הבלעת מים כיון דהוי דקיותא. וכן הא דאמרינן דאי כתב רחמנא בשכר ה״א דבילה קעילית ה״פ דמייתורא דבי״ת מרבי׳ דבילה קעילית וא״ת ולמה למנקט דאי כת׳ רחמנא ה״א שכר דבלה קעילית דהא הוה מצי למימר דאפ׳ דרשי׳ בשכר לרבות תמד כדרש׳ דבן בג בג ה״א דדוקא תמד ניקח עם המי׳ בהבלעה כיון שהכל גוף אחד אבל יין אגב קנקנו לא. ועוד ק״ל למה לי לרבויי דבילה קעילית מדרשא דבי״ת תיתי מכלל ופרט וכלל דהא פרי וגדולי קרקע הוא. וי״ל דכל היכא דלא רביה קרא בהדיא לא משמע לאתויי משום דלא חזי שפיר לאכילה כיון שהוא מבלבל הדעת ולאו אורחא למיכלינ׳ ולגלויי אהאי עניינא דדבילה קעילי׳ צריכ׳ רבוייא נקטי׳ הכא אגב אורחא דה״א דביל׳ קעילי׳ לאשמעי׳ דהא נצרכ׳ לרבוייא ולאשמעי׳ דעם כל יריעות׳ חזי טפי לרבויי מתמד ליקח המים בהבלע׳ כיון דמקהו ליה. ומיהו התם בשבועות אי לאו דאשכחן דכתב שכר גבי נזיר דהיינו תמד הוה לן לומר דשכר היינו דבילה קעילית דומיא דמקדש דלא סגי לן בלאו הכי דמנא תיתי לן דשכר היינו תמד הוה לן כלל: ומיהו לבתר דגלי לן שכר דנזיר דמשמע לן דטפי איכא לרבויי תמד בלא הבלעת מים דחזי לשתייה בלא טירוף הדעת ושהוא דרך שמחה מלרבות דבילה קעילית אע״ג דהיא גופי׳ אוכל אבל בתר דאתי בשכר לדרשא אחריתי טפי עדיף לן דבילה קעילית שהוא עצמו אוכל מתמד דקיותא היא שניקח המים שבו בתוך מעשר: וא״ת ואפי׳ השתא דכתב רחמנא ביין אמאי לא ניחא לן נמי דבשכר אתי לדבלה קעילית וי״ל דכיון שחזי׳ שריבה הכתוב כ״כ ואפי׳ קנקן דעביד נטירות׳ בעלמא משמע לן דלא אפשר דלית ליה מכללא דבילה קעילית: שהוא עצמו פרי. וכיון דדבילה קעילי׳ אתי מכללא אייתר לן בית דבשכר להבלעת מים דתמד: וקי״ל דהתם בשבועות וביומא אתי לומר דשתייה בכלל אכילה מדכתב רחמנ׳ ואכלת וכתב שכר וטרחינן לברורי דשכר היינו תמד ולא דבלה קעילית ולמה לן למיטרח בהא דאפי׳ תימא דשכר היינו דבילה קעילית מ״מ בית דבשכר היינו תמד: ומיניה שמעי׳ שפיר דשתייה בכלל אכילה וי״ל דמההיא לא שמעי׳ לה דודאי כי כתיב ואכלת לא קאי אלא אפרטי גופייהו ולא אמאי דמרבי מן הבי״תין תדע דהא מרבי׳ קנקן ועור וגיזות דלאו בני אכילה נינהו:

לר׳ אליעזר מיעט ציר. פי׳ דאלו מים ומלח משמע דלא צריכי מיעוטא כי לא היו בכלל מעולם שהרי אינם פרי ולא אוכל שאלו היה בכלל הרבוי הא ודאי כל ריבה ומיעט וריבה אין לך למעט אלא הגרוע שבתוך הרבוי שהרי הרבוי השני מרבה כל דבר אלא כיון דכתב ביה מיעוטא לא סגי דלא אתי לשום מידי. וכבר פרש״י ז״ל במס׳ סנהדרין ודוכתי אחריני דריבה ומיעט לחוד חשיב בכלל ופרט וכלל וריבוי השני לרבות כל מאי דלא אתי בכלל ופרט וכלל דעלמא: ולפי׳ המיעוט נדרש בדבר הגרוע שבתוכו: ומשמע דריבה ומיעוט או מיעוט וריבה חדא מילתא היא ואינו כמו כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וזה ודאי דבר הצריך טעם מה לי כלל ופרט מה לי ריבה ומיעט ולמה לא נאמר ג״כ אין ברבוי אלא מה שבמיעוט ובכלל שאלה זו ג״כ למה נרבה יותר בלשון ריבה ומיעט וריבה טפי מלשון כלל ופרט וכלל. ותשוב׳ זו למדנו כבר במקומו׳ אחרים מפרש״י ז״ל כי לשון פרט משמע כאדם שמפרט ומפרש מה שהיה בידו כבר ולפי׳ כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כאלו אמרתי סתום ומפורש אין בסתום אלא מה שבמפורש וזה הטע׳ לכלל ופרט וכלל שאינו מרבה אלא מעין הפרט לפום טעמא דלקמן למאן דסבר כללא קמא דוקא או כללא בתרא דווקא. אבל ריבה ומיעוט אין משמעות לשון זה שבא המיעוט לפרש כלום אלא כי מן הרבוי שבינך בא לקצר ולמעט מהם קצת והדבר מסור לחכמים שבא למעט כל הדומה למיעוט ופרט וכלל דאמרי׳ שנעשה כלל מוסף על הפרט וריבה הכל מסתברא שלא בא לרבות כל דבר שאם כן פרט למה נכתב אלא בא לרבות כל הדומה לפרט ואפי׳ בחד צד: ויהא הפרט פירושו של כלל לרבות כל הדומה לו בשום צד. לר׳ יהודא בן גרים ממעט מים ומלח: פי׳ דקסבר שאף מים ומלח המעורבין ביחד בכלל הריבוי הם וכיון דכן ממעטים ליה משום דגריע טפי מציר ולא ממעטי׳ ציר דשומנא דפירא הוא. ומיהו כל שנתן בו שמן כלה ומודה שהוא ניקח בכסף מעשר ואפי׳ בהבלעת דמי מים ומלח כדאי׳ לעיל כדרמי׳ ממתנייתא דר׳ יהודא בן גרים: ור׳ אליעזר לר׳ יצחק אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע פי׳ ולמעוטי כמהין ופטריות דלא פרי מפרי נינהו ולמעוטי ציר ומים ומלח ואפשר דלמאן דדריש כללי ופרטי ממעט מים ומלח ושמן בהבלעה או אפשר והוא יותר נכון דבשמן כ״ע מודו משו׳ שמן דאית ביה וכי היכי דמרבי׳ יין אגב קנקנו דההי׳ דבן בג בג דברי הכל היא ואפי׳ להני תנאי וכנ״נ:

מה הפרט ולד מוולדות הארץ. פי׳ ובכלל זה פרי מפרי וגדולי קרקע וכדמוכח לקמן בהדיא וכדפרש״י ז״ל ובכלל ולד דנקט יש פרי מפרי שאין לך ולד שאינו פרי מפרי ובכלל ולדות הארץ יש גדולי קרקע מוסף עליו דגדולי קרקע מיקרי כל שחי ע״י הארץ ומתקיים בו כגון בהמה וחיה שאע״פ שאין גדולים מן הארץ ממש להיו׳ נוצרים משם ויונקי׳ ממנו וכדמוכח בברכות דלא חשיבי גדולי הארץ מ״מ הרי הם גדלים וחיים ע״י צמחי הארץ וולדות הארץ משמע מה שהוא נולד מן הארץ ממש נוצר משם ויונק ממנו כדמוכח בברכות וכדאמרי׳ בסמוך דלמאן דאמ׳ גדולי קרקע דגים ועופות גדולי קרקע פטור: ולמ״ד וולדות הארץ לאו ולדות הארץ נינהו דדגים מן המים נבראו. ועופות מן הרקק נבראו:

לוקחין בקר על גב עורו וצאן על גב גיזותיה ויין על גב הקנקן ויצא העור והגיזה והקנקן לחולין ואין צריך לחזור ולמכור כדי שיאכל המעות בירושלם שמן הסתם דברים אלו נבלעים עם ערך הבקר והצאן והיין ויתבאר במקומו דוקא בלוקח מבעל הבית שאין מנהגו לדקדק במכירתו אבל בלוקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא לחולין ובבעל הבית עצמו לענין קנקנים דוקא בסתומות והתמד והוא המים שנותנין על השמרים שהחמיצו נקחים בכסף מעשר על הדרך שביארנו בראשון של חולין וגדולי הרבני׳ פרשו בכאן תמד מים שנותנין על החרצנים:

אין לוקחין דגים בכסף מעשר שני וכל שכן שאין לוקחין ממנו ציר. כללו של דבר אין לוקחין אלא דבר שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע ופי׳ פרי מפרי הוא דבר היוצא מדבר אחר הן דרך הריון והולדה הן דרך זריעה ונטיעה כגון בהמה חיה ועוף מאמותיהם וענבים מגפניהם וכן הדומים לאלו אבל לא כמהין ופטריות שאין להם זרע ואין יוצאות זו מזו וכן הדומים להם ולשון פרי לאו דוקא אלא כל דבר שהוא פורה ופי׳ גדולי קרקע הוא כל דבר שיהא מזונם או יניקתם מן הארץ לבד ומתוך כך אין לוקחי׳ מהם דגים מפני שאעפ״י שהם פרי מפרי אינן גדולי קרקע ר״ל שאין נזונין מן הארץ לבד. ומה שנתגלגל בכאן במדת כלל ופרט וכלל אם נדרשת בכלל ופרט אם (ברבה) [בריבוי] ומיעט וכן אם כללא קמא דוקא אם כללא בתרא דוקא כבר ביארנו הכל בסנהדרי׳ פרק נגמר הדין:

בד"ה ה"א מאי שכר כו' וקשה דהיכי קאמר הכא דה"א כו' הא מכלל כו' דהוו פירי מפירי כו' עכ"ל אבל אהך דשבועות ויומא דבעי למדרש שכר גופיה לדבילה קעילית ל"ק להו הכי דא"נ מכלל ופרט נפקא איצטריך פרטא דשכר לשום דרשה כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד ועוד הקשה מהרר"ש דהיכי בעי למימר התם דשכר גופיה כו' והא אמר הכא דאי לאו כו' ה"א דבי"ת כו' עכ"ל כבר כתבנו בכוונת דברי התוס' בפ"ג דשבועות בשם אבן לב שנדחק בכוונתם ועוד כתבנו שם דרך אחרת אבל אחרי שזכינו ת"ל ללמוד במס' יומא פ' י"ה מצאנו וראינו שם בדברי התוס' קושיא זו ותירצו בעצמם דה"ק תלמודא הכא דאי כתב רחמנא בשכר ה"א דבילה קעילית כתב רחמנא יין ע"ג קנקנו וכ"ש דבילה קעילית ואייתר לן בי"ת דבשכר לתמד ואהא קשיא למהרר"ש כיון דקאמר הכא דאי לאו יין ע"ג קנקנו ה"א דבי"ת דבשכר לדבילה קעילית אבל השתא דכתיב יין ע"ג קנקנו לא איצטריך קרא לדבילה קעילית וא"כ היכי בעי למימר התם דשכר גופיה לדבילה קעילית הא לא איצטריך ליה דמיין ע"ג קנקנו נפקא ואהא תירצו דהכא בדבילה מעורבת עם המים בהבלעה דומיא דיין ע"ג קנקנו אבל דבילה קעילית בפני עצמה גרע טפי ולא נפקא מיין ע"ג קנקנו ולהכי פריך התם אימא שכר גופיה לדבילה קעילית בפני עצמה דלא נפקא מיין ע"ג קנקנו דאיירי בהבלעה כן למדתי מתוך דברי התוס' דפ"ב דיומא ע"ש ודו"ק היטב:

בגמ' לא נצרכה אלא שנתן לתוכן שמן. והא דקאמר לעיל ל"ש אלא מים בפני עצמו וכו' הל"ל אפילו מים בפני עצמו עם שמן מותר ול"ל למימר אבל מים ומלח ניקחים י"ל משום דאורחא דמלתא הכי הוא דנותנין שמן בתוך מים ומלח ואוכלין וא"כ מקרי מזון אבל אין דרך ליתן שמן במים בפני עצמן או מלח בפ"ע:

שם ואי כתב רחמנא בשכר ה"א מאי שכר דבילה קעילית. פי' ולכך כתב רחמנא ביין דאפילו יין אנב קנקנו מותר וכ"ש דבילה קעילית ולא צריך תו בשכר לדבילה קעילית הלכך ע"כ לתמד אתא כן פירשו בתוס' במסכת שבועות דף כ"ג:

בתוס' ד"ה מאן דמתני וכו' ומתניתין דמעילה וכו' ורבא דאמר וכו'. לקמן הוא דף כ"ט ע"ש:

ד"ה ה"א מאי שכר דבילה וכו' הא מכלל ופרט נפקא וכו'. פי' אבל אי מתיבת בשכר גופיה יליף לא שייך לאקשויי ל"ל הא מכלל ופרט נפקא דהוא עצמו הוא הפרט וכל הפרטים צריכי כדפירשו התוס' לעיל:

בא"ד ועוד הקשה מהר"ר שמואל וכו' והאמר הכא דאי לאו יתור דיין וכו'. פי' דקשה לא לכתוב ביין מאי אמרת דה"א דבי"ת דבשכר אתי לדבילה קעילית הא אמרת דבשכר גופיה אתי לדבילה קעילית אלא ע"כ ש"מ דבשכר גופיה אין פירושו דבילה קעילית א"כ ל"ל ג"ש דשכר שכר מנזיר דיליף מיניה בשבועות דבשכר הוי פי' יין ולא דבילה קעילית ויליף מיניה התם דשתייה הוי בכלל אכילה ואם נשבע שלא לאכול אסור לו גם כן לשתות ע"ש:

ד"ה ה"א צאן ע"ג עורו וכו' והא נפקא לן וכו'. יש להקשות למה לא הקשו התוס' קושיא זו מיד לעיל דקאמר בבקר מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו או בצריכותא מיד וי"ל דלעיל ה"א דדלמא אין ה"נ מש"ה קאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי כו' וכן נמי מה שאמר אחר כך בבקר למה לי היינו נמי דיליף מיין אגב קנקנו אבל השתא קשה ודו"ק:

רש"י בד"ה ואי כתב כו' בהבלעה אבל האי כו' הד"א:

גמרא מה הפרט כו' וגדולי קרקע. קרי כאן לבהמה גד"ק. וכן בסוכה (ס"ד יא) ונ"ל סמך לזה מהא דכתיב ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (דברים כח ד) ולהלן דחשיב לכולהו ברוכי בארורי דלג פרי בהמתך. ע"כ דכייל להו בפרי אדמתך. וקצר בקללה ע"ד שאמרו בב"ב (ס"ד פ"ח) ברכן בכ"ב וקללן בח'. ולא תקשה דא"כ ברך על בשר בפה"א הל"ל דיצא. וי"ל משום דבלשון ב"א אינו נקרא פה"א עמש"כ (בברכות מ) בס"ד:

רש"י ד"ה אגב גיזתיה. אע"ג דאיכא תרתי כו'. לכאורה תמוה הכי סני ליה הא דאמר הש"ס לקמן משום דלאו גופיה הוא. ואולי לא כוון בזה רק לפרש הראיה דמייתא מהכא על הבלעת מים ומלח בשמן דתרתי נינהו:

פרק שלישי

גמ' אבל יין ע"ג קנקנים אימא לא. יש לדקדק אמאי לא קאמר בפשיטות אבל תמד משהחמיץ לא. ויין ע"ג קנקנים מצי למילף מדבילה קעילית וי"ל דאי הוה נקט הכי אזי לא נוכל למילף ג"כ תמד משהחמיץ לא. שהייתי אומר דבילה קעילית נמי מצי למילף מיין ע"ג קנקנים והוה מוכחינן דע"כ שכר אתי לאורויי על תמד משהחמיץ. דאל"כ אמאי כתיב שכר ואתי למיטעי בתמד משהחמיץ. לכתוב יין ללמוד דבילה קעילית ולא אתי למיטעי תמד משהחמיץ אלא מדכתיב בשכר ע"כ הוה מוכח דאתי לתמד משהחמיץ לפ"ז לא הוה מצי הש"ס לומר דתמד משהחמיץ לא כנ"ל ולהכי נקט יין ע"ג קנקנים אימא לא וממילא ידעינן דה"ה תמד משהחמיץ:

(כז סע"ב) ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו והאמר אביי וכו' אלא אמר רבינא וכו'.—סוגיא זו כולה מוקשה, דלא מתרץ מידי רומיא דאביי אדאביי^*ומצאנו כעין זה בחולין לב ב, ועי' מ"ש שם בהגהת הרש"ש.. ועוד דמעיקרא ליתא לקושיא, דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (עי' ע"ז נח ב). שוב ראיתי בפי' ר"ח שכתב: ומשני רבינא לא תימא דגים איכא בינייהו וכו' אלא אימא עופות איכא בינייהו ע"כ. וזה דוחק שהרי העיקר חסר מן הספר. ואולי נאמר דלפי המסקנא ודאי לא קשיא דאביי אדאביי, כמו שאמרנו, דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, אלא שרבינא היה סבור, שאף בלשון חכמים אין דגים קרויים גידולי קרקע, ולכך אמר "עופות איכא בינייהו", ולפי דעתו ודאי קשה מדאביי אדאביי, ורבינא עצמו הוא שהקשה: ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו (ועי' תוס' ב"ב כב ב ד"ה וכמה).

לא נצרכה. הא דמתני ר' יצחק מים ומלח המעורבין ניקחין אלא כשנתן לתוכן שמן: בהבלעה. בשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכי האי גוונא שרי רבי יצחק: והתניא. בניחותא: בבקר. הואיל וכתיב בכל אשר תאוה נפשך למה לי למיכתב בבקר ובצאן וביין ובשכר אלא לדרשות בבקר ללמדך שלוקחים בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולחזור ולאכלו בירושלים: אגב גיזותיה. אע''ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקי לחולין: אגב קנקן. חבית של חרס שהיין שמור בתוכו ויצא הקנקן לחולין: תמד. שנותנים מים בחרצנים ולכשהחמיץ שנגמרה תסיסתו הוי כיין אלמא מדקתני בבקר אגב עורו אלמא בהבלעה שרי ואע''ג דעור באנפי נפשיה לא חזי דמידי דמאכל בעינן כדכתיב ואכלת: מאן דמתרגם בקר. דליצטריך למיכתביה אליבא דבן בג בג כו': עורו. המחובר לבשר ואינו יכול להפשיטו מחיים: אבל גיזה. יכול לגוזזה מחיים והוה אמינא דליתסר דלא גופא דפירא הוא: קיוהא. כמו תקהינה שיניו (ירמיה לא) כלומר: לאו פירא ממש הוא אלא מים בעלמא שנכנס בהן קיוהא של חרצנים איגרו''ס בלע''ז: ואי כתב שכר הוה אמינא. הבלעה לעולם אסירא והאי שכר לאו תמד הוא דנילף מיניה דיהיב דמים של מים בהבלעה אלא האי שכר דבילה קעילית היא מאותו מקום דמשכרא כדאמרינן בכריתות (דף יג:) אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב: דאם כן. דצאן לאו למישרי גיזות הוא דאתא אלא עור לא הוה כתיב קרא צאן אלא בקר דלית ליה גיזות: במאי קא מיפלגי רבי יהודה ורבי אליעזר. דאמרי תרוייהו דגים ניקחין ובציר הוא דפליגי: והני תנאי דלקמן. דדרשי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ ותרוייהו ממעטי דגים וכ''ש ציר: ה''ג לר''א מיעט ציר ולרבי יהודה מיעט מים ומלח. דלאו ציר: ה''ג דתניא ונתתה הכסף וגו': פרי מפרי. עגל נולד מאמו וכן שה וענבים מחרצנים שזורעין החרצנים: וגידולי קרקע. שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע: ולד ולדות הארץ. שנבראו מן הארץ במעשה בראשית: דגים. גידולי קרקע נינהו קסבר שהדגים ניזונין מן הקרקע:

מערבין בהן אף על גב דמסתמא נקנין בכסף מעשר דפרי מפרי הן וגידולי קרקע ויש לומר הא דאין מערבין בהן היינו משום דלא חזו אלא ע''י תיקון וגבי עירוב צריך שיהו ראויין לאכילה בשעה שהעירוב חל אבל לטמא טומאת אוכל או ליקח בכסף מעשר שפיר דמי כיון דחזו על ידי תיקון אבל דבר שאין צריך תיקון אם ניקח בכסף מעשר כל שכן דמערבין בו וכן משני לקמן אכפניות דלענין טומאת אוכל שאני דראוי למתקן על ידי האור ומתני' דמעילה דקתני ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין דמשמע דהא בהא תליא כדאמר לקמן היינו בדבר שאין צריך תיקון ורבא דאמר וכי מערבין בתפוחים לחדודי ההוא מדרבנן עבד דהא אטו מי לא הוה ידע דניקח בכסף מעשר דהוי פירי מפירי וגדולי קרקע דאין לומר דמיירי בתפוחים של יער דצריך למתקן דאם כן לא מייתי שפיר ממתני' דמעילה: הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית. כל הני דרשות מיתורא דביתי''ן דריש דפרטי צריכי לפרט וכלל דממה נפשך צריכי תרי מינייהו כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דאי כתיב צאן הוה אמינא גידולי קרקע לא ואי כתיב גורן הוה אמינא בעלי חיים לא ושאר פרטי נמי שמא צריכי לשום דרשה ועוד דבשבועות פ''ג (דף כג.) ובפרק בתרא דיומא (דף עו.) פריך ואימא דבילה קעילית ומשני גמר שכר שכר מנזיר והכא נפקא לן מדמרבינן יין אגב קנקן אלא התם אצטריך שכר שכר דלא נימא שכר גופיה דבילה קעילית היא והכא אבי''ת דבשכר קאי וקשה דהיכי קאמר הכא דה''א דבי''ת דבשכר לדבילה קעילית אתא הא מכלל ופרט נפקא דהוו פירי מפירי ועוד הקשה מה''ר שמואל דהיכי בעי למימר התם דשכר גופיה לדבילה קעילית והאמר הכא דאי לאו יתור דיין אגב קנקן ה''א דבי''ת דבשכר לדבילה קעילית ויש לומר דשכר גופיה בעי למימר לדבילה קעילית בעינן והכא בדבילה מעורבת עם המים שכך רגילים לתקנם וחשיב טפי מתמד ואם תאמר אמאי לא מוכח התם דשתיה בכלל אכילה מדמרבינן תמד ואמר רחמנא ואכלת וליכא למימר ע''י אניגרון כדאמרינן התם דמידי דמשכר בעינן הואיל ואתי מריבויא דבשכר וי''ל דואכלת לא קאי אביתי''ן אלא אגופיה דקרא דהא עור וגיזה וקנקן לאו בני אכילה נינהו: הוה אמינא צאן על גב עורו אין. ואם תאמר והא נפקא לן מיין אגב קנקן דעור נמי חשיב שומר כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) וי''ל דעור לא הוי כל כך שומר לבשר דמשהופשט לא הוי שומר אבל יין אי אפשר בלא קנקן:

עירובין כז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד