עירובין כז ע"א

דף כז - א

מפני שיכול לחוץ [לעשות מחיצה בינו ובין הקבר] ולילך ולאכול, שיכול ליכנס מבעוד יום למקום שנתנו שם עירובו על ידי שידה תיבה ומגדל [דהיינו, באמצעות מיני עגלות, החוצצות בפני טומאת הקבר, ומותר לכהן ליכנס בתוכם לבית הקברות], וליטול העירוב ולאוכלו.

אבל אם אינו יכול ליכנס לשם, אין להתיר - אף לתנא קמא הסובר שאם ראוי הוא לאחריני שפיר דמי, ועל אף שראוי הוא לישראל - מפני שכשנותנו בין הקברות, הוי ליה "הוא במקום אחד, ועירובו במקום אחר".

אבל אם האדם המערב יכול לקחתו אלא שאין הוא ראוי לאכילתו [אבל הוא ראוי לאכילת אדם אחר] חשיב שפיר "הוא ועירובו במקום אחד".

גמרא:

אמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות. כל היכא דתנן "כלל", אין הכונה שאין יוצא מן הכלל. דאיכא "כלל" שלא דקדק התנא בדבריו, ויש דברים שאינם באותו כלל.

ולא מיבעיא היכא שלא הוציא התנא שום דבר מן הכלל, אלא אפילו במקום שנאמר כלל, והוסיף בו התנא "חוץ מדבר פלוני", שהיה משמע שלבד מדבר פלוני הכל בכלל, אפילו הכי אין למדין הימנו.

ומדייקת הגמרא מדבריו אלו של רבי יוחנן, שהם אינם מתייחסים למשנתנו:

מדקאמר רבי יוחנן ש"אין למדים מן הכללות" והוסיף "אפילו במקום שנאמר בו חוץ", משמע שהכלל שהתייחס אליו רבי יוחנן לא נאמר בו "חוץ", שלכן הוסיף ואמר רבי יוחנן "אפילו במקום שנאמר בו חוץ"

ומכלל דבריו אתה למד, דלאו הכא על משנתנו קאי [אמרה רבי יוחנן], שהרי נאמר בה "חוץ".

וכיון שכן, יש לנו לברר: היכא קאי [על מה אמרה רבי יוחנן]?

ומבארינן: רבי יוחנן - התם קאי, על הא דתנן: כל מצות עשה שהזמן גרמא [שהזמן גורם למצוה שתבוא, כגון שופר וסוכה] אנשים חייבין בהן ונשים פטורות.

ומצוות שלא הזמן גרמא - אחד נשים ואחד אנשים חייבין.

ועל כך הוינן בה: וכי כללא הוא ללא יוצא מן הכלל דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?!

הרי מצות אכילת מצה בליל הראשון של פסח, שהיא חובה, שנאמר "בערב תאכלו מצות", ונשים חייבות בה, לפי שהוקשה מצות אכילת מצה לאיסור חמץ. ללמד: כל שישנו בבל תאכל חמץ, ישנו בקום אכול מצה.

וכן מצות שמחה בחג, שנאמר "ושמחת אתה וביתך", הרי נשים בכלל.

וכן מצות הקהל במועד שנת השמטה בחג הסוכות, שהמלך עומד על בימה וקורא לפני ישראל מצות משנה תורה. ונאמר באותה פרשה [וילך, לא יב]: הקהל את העם האנשים והנשים והטף. הרי שאף נשים נתחייבו.

דכל אלו מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ונשים חייבות?!

ותו הוינן בה: וכי כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות?!

הרי מצות תלמוד תורה שהנשים פטורות, מדכתיב "ולמדתם אותם את בניכם", וממעטינן: ולא את בנותיכם.

וכן מצות פריה ורביה, דכתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשוה". ודרשינן: איש שדרכו לכבוש חייב בפריה ורביה ולא אשה.

ומצות פדיון הבן, דכתיב "וכל בכור בניך תפדה". ודרשינן: "תיפדה" - כל שחייב להיפדות, דהיינו זכר, הוא זה שחייב לפדות את בנו. אבל אשה אינה בכלל פדיון, דהא כתיב "בכור בניך תפדה", למעט בנותיך. ולפיכך אינה חייבת בפדיון בנה.

דכל אלו מצות עשה שלא הזמן גרמא הן, ונשים פטורות!

אלא, מכח קושיות אלו, אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות [וכמו "כל" מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, לאו דוקא "כל" הוא], ואפילו במקום [בכלל אחר] שנאמר בו "חוץ" מדבר מסוים.

אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו "חוץ"!

דתנן: עוד כלל אחר אמרו: כל אוכל או משקה [נדה לב ב] שנישא על גבי הזב ["עליונו של זב"], טמא [דדרשינן: וכל הנוגע בכל אשר יהיה - הזב - תחתיו יטמא. והיינו עליונו של זב].

וכל דבר שהזב נישא עליו ["תחתונו של זב"] טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב - כלומר: שמיוחד לישיבה ולשכיבה - שהוא טמא [כדכתיב: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא].

לאפוקי: כפה סאה [של תבואה] וישב עליה, שאינו נטמא משום מושב הזב.

וכן האדם שהזב נישא עליו שהוא טמא. דכתיב: והנושא "אותם" - את כל האמור בענין הזב [רש"י בחומש] - יכבס בגדיו! ובכלל זה הנושא את הזב עצמו].

ומדייקת הגמרא שלכלל הזה יש יוצאים מן הכלל:

וכי תו ליכא?! וכי אין עוד דברים מלבד משכב ומושב היוצאים מן הכלל שתחתונו של זב טהור!?

והא איכא "מרכב הזב", שיושב עליו בשעת רכיבתו, שאף הוא תחתונו של זב והוא טמא, מלבד משכב ומושב דקתני בכללא דמתניתין.

אלא מוכח שה"כלל" לאו דוקא ויש לו יוצאים מן הכלל.

ודוחה הגמרא את ראיית אביי: האי מרכב - היכי דמי? אי דיתיב עליה [שיושב עליו] הזב - היינו מושב דקתני לה במתניתין, ומאי קשיא לו?!

ומתרצת הגמרא: אנן - הכי קאמרינן:

הא איכא נמי גבא דאוכפא [עץ שליד האוכף, שהרוכב תופס בו] שאף הוא טמא, ואף שאין הזב יושב עליו.

דתניא: האוכף שעל הבהמה, שישב עליו זב - טמא משום מושב הזב.

והתפוס [היינו גבא דאוכפא] - טמא מרכב [דכתיב: וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא], ובכל זאת לא תנן לה במתניתין, ומוכח שיש לכלל יוצא מן הכלל?!

אלא, שמע מינה: אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ"!

אמר רבינא, ואיתימא רב נחמן: אף אנן נמי תנינא במשנתנו, שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ.

דתנן: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים והמלח.

וכי תו ליכא דבר שאין מערבין ומשתתפין בו?!

והא איכא נמי כמיהין ופטריות, שאפילו כשהן מבושלים אין מערבין בהם, כיון שאין אדם רגיל לסמוך עליהם, לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, אלא באים באקראי ^[2].

אלא, שמע מינה: אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ".

שנינו במשנה: הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח:

רבי אלעזר, ורבי יוסי בר חנינא:

חד מאלו מתני לדין מלח ומים שבסמוך - אעירוב.

וחד מאלו מתני - לדין מלח ומים שבסמוך - אמעשר.

ומבארת הגמרא: חד מתני אעירוב:

לא שנו, שאין מערבים במלח ובמים, אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו - דאין מערבין בהן כשכל אחד מהם לחוד.

אבל במים ומלח המעורבין ביחד, מזון הן חשובים, לטבל בהן את פתו, ולכן מערבין בהן ^[3].

וחד מתני אמעשר: לא שנו, אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו, הוא דאין ניקחין בכסף מעשר.

אבל מים ומלח המעורבין, ניקחין בכסף מעשר.

ומפרשינן: מאן דמתני - להך "לא שנו" דאמרן - אמעשר, כל שכן שהוא שונה זאת אעירוב.

ומאן דמתני - להך "לא שנו" - אעירוב, אבל אמעשר, לא מתני לה, ואף מים ומלח המעורבין אין ניקחין בכסף מעשר.

מאי טעמא?

במעשר שני "פירא" [דבר שנוצר מדבר אחר קרוי "פירא"] בעינן למעשר שני - כדילפינן לה בעמוד ב - והנך, מים ומלח לאו פירא נינהו.

כי אתא רבי יצחק מארץ ישראל לבבל, מתני - להך "לא שנו" - אמעשר.

מיתיבי לרבי יצחק מהברייתא:

העיד רבי יהודה בן גדיש לפני רבי אליעזר: אנשים של בית אבא, היו לוקחין ציר [שמנונית של דגים] בכסף מעשר.

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהודה בן גדיש: שמא לא שמעת - שיקחו ציר בכסף מעשר - אלא כשקרבי דגים מעורבין בהן, אבל ציר לבד לא!

והשתא מותבינן לרבי יצחק: ואפילו רבי יהודה בן גדיש לא קאמר שמותר ליקח בכסף מעשר שני אפילו דבר שאינו ראוי אלא לטבל בו, אלא בציר דשומנא, ציר דג שומני, דפירא היא [שגם דג בכלל "פרי" הוא, כדלקמן].

אבל מים ומלח בלבד לא קאמר. וכיצד אמר רבי יצחק שמים ומלח מעורבין ניקחין בכסף מעשר?!

אמר תירץ רב יוסף:

א"ר יוחנן אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ פי' כל מקום שיאמר כל אינו ממש. ואפילו אם יפרש ויאמר חוץ מכך וכך לא תאמר כיון שאמר חוץ אין לך דבר היוצא מן הכלל הזה אלא המפורשין אלא יש הרבה זולתן יוצאין מזה הכלל. ואסיקנא בקדושין תנן כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ואנשים חייבין כו' והתם א"ר יוחנן אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ.

אמר אביי אף אנן נמי תנינא במסכת זבים פ"ה עוד כלל אמרו כל הנישא ע"ג הזב טמא. וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאדם ואקשינן כללא הוא ותו ליכא. והא איכא מרכב ואמרינן מרכב מאי ניהו איכוף אדייתיב עליה היינו מושב. ולטעמיך מי לא כתיב מושב וכתיב מרכב אלא מרכב (גברא) [גבא] דאוכפא דבהדי דרכיב מחית ידיה עליה ותנן בתוספתא בכלים [בב"ב] פרק ב' האיכוף מטמא מושב והתופס שלו מטמא מרכב ושאר כל התופיות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאין יש מי שמפרש התופיות הזונות והן העצים הנתונים בטיפשא שבאחור ושלפנים. כדכתיב (מלכים א כ״ב:ל״ח) והזונות רחצו והן פיני המרכב שניטנפו מן הדם. פי' האיכוף העץ שאחורי הסרג והתפוס העץ שלפניו שאוחז בידו בעת שהוא עולה לרכוב והנה אלו לא מושב ולא מרכב וטמאין ש"מ אין למדין מן הכללות. וכן שנינו בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח והא איכא כמיהין ופטריות נמי כמו (המים ומן המלח) [מים ומלח] ואמרינן לא שנו אלא מים בפ"ע ומלח בפ"ע אבל שניהן יחד ניקחין.

מאן דמתני אמעשר שניקחין כ"ש אעירוב שמערבין כו'.

כי אתא ר' יצחק מתני אמעשר ואותבינן עליה מהא דתניא יהודה בן גדיש לפני ר' אליעזר של בית אבא היו לוקחין ציר בכסף מעשר. אמרו לו שמא לא שמעתה [אלא] בציר שקרבי דגים מעורבין בהן.

גמרא: גירסת ר"ח ז"ל: וליטעמיך מי לא כתיב מרכב וכתיב מושב אלא מרכב גבא דאוכפא. והיא הגירסא הנכונה דאוכף מטמא מושב והתפוס שלו מטמא מרכב זהו לשון ר"ח ז"ל. ופירש הוא ז"ל דהתפוס שלו אלו הן צידי האוכף שמלפניו ולאחריו שאדם תופס בהן בשעה שעולה לרכיבה. והראב"ד ז"ל גריס: (והשפיט) [והטפיט], ובספרא (תו"כ מצורע) גרסינן (שפיטן) [טפיטן] של סוס טמא מרכב מפני שיושב עליו כקומפיא. וכתב הוא ז"ל: נראה לי שהוא מלשון אשר הציף (דברים יא, ד) דמתרגמינן דאטיף, ולשון משנה (אבות פ"ב, מ"ז) על דאטפת אטפוך, והן צדדין של אוכף שפירשנו, ועל שם שיושב עליהם מעט כאדם שצף על המים, וזהו שאמר ר' יוסי (בתו"כ שם) מפני שיושב עליו כקומפא, מלשון (חגיגה טז, ב) אקפיין ידייכו, ויצף הברזל (מלכים-ב א, ו) [מתרגמינן] וקפא, עד כאן.

והא איכא כמהין ופטריות. אעפ"י שהם נאכלים כמות שהן, אינן ראויין לעירוב, שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי, ומאן דאכיל ליה בתורת לפתן בטלה דעתו אצל כל אדם.

אף אנן נמי תנינא. כל הנישא על גב הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאד׳. פי׳ שלש טומא׳ חמורו׳ יש בזב משונו׳ מטמא שרץ וטמא מת מדרסותיו והסיטו ועליונו של זב. מדרסותיו מטמאין אדם וכלים בין במגע בין במשא והא טעון כבוס בגדי׳ והם בכל דבר הראוי למשכב ומושב שייחד׳ לכך ואפי׳ פשוטי כלי עץ כדברירנא בבבא בתר׳ ועליונו והסיטו הם דברי׳ הנישאים עליו ושני ענייני׳ חלוקי׳ הם. דהא הסיטו נפקא לן מדכתיב וכל אשר יגע בו הזב. איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו ואלו עליונו של זב נפקא לו במס׳ נדה בפ׳ בנות כותי׳ מדכתי׳ וכל אשר יהיה תחתיו כלו׳ דבר שהזב עומד תחתיו ושם ביררנו ההפרש שיש בין הסיטו לעליונו דעליונו הוא דבר שכלו נישא ונסמך עליו בין שנישא אותו ממש או׳ אפי׳ שהיה הוא בכף מאזנים ואוכלים ומשקים בכף שנייה דקי״ל שאם כרעו הזב טמא גם זה מדין עליונו כמו שהיה מפ׳ רש״י ז״ל במס׳ נדה ועליונו של זב הוא כגון בגד שהוא פרוץ מקצתו עליו ומקצתו נגרר בארץ או שסומכין מקצתו בני אדם אחרים או שסומכין אותו כלי עליו ומשכחת נמי עליונו של זב על ידי כף מאזנים לפי דעת מקצת רבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל כגון שהזב והטהור בכף מאזנים ומושבות ומשכבות בכף שנייה וכרעו הזב והטהור דמדין היסיטו ליכא כיון שאין הזב לבדו מכריע כי אם בסיוע הטהור: ודעת רבותינו בעלי התוספת ז״ל ג״כ דעליונו של זב ליתיה אלא בדבר הראוי למשכב ומושב דלהכי אפקיה רחמנא בלשון כל אשר יהי׳ תחתי׳ למדרשיה נמי כפשטיה שראוי להיות תחתיו דזב אבל היסיטו של זב הוא בכל דבר הראוי לטמ׳ במגע כדאמרינן התם כל שבא לכלל מגע בא לכלל היסיט: ויש דבר שמטמא בהיסט ולא במגע כגון כלי חרס המוקפין צמיד פתיל דאמרינן התם וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכדאי׳ בהדיא במשניות: ועליונו של זב אינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד כדאמרינן התם בהדיא בפרק בנות כותיי׳ נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה וה״ה ודאי להיסטו של זב שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו חוזר ומטמא אלא אוכלין ומשקין שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואינו חשוב אב הטומאה בזב אלא הוא ומשקיו ומדרסותיו בלבד. נמצא מדרס חמור משניהם לעניין שהוא ראוי לטמא אדם וכלים מה שאין כן בהיסטו ועליונו: והיסטו חמור משניהם שהוא נוהג בכל דבר. ומדרסותיו ועליונו אינו אלא בדבר הראוי למשכב ומושב ועליונו הוא הקל שבכולם שאינו אלא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין ואינו נוהג אלא בדבר הראוי למשכב ומושב. ועוד יש בזב דין רביעי משונה והיינו אבן מושמה זב והיא נוהגת בעליונו של זב ובהסיטו ובמדרסותיו וכדפרישנא במס׳ נדה כי אם יש משכבות תחת אבן מושמה כבדה עד מאד והזב י״ל האבן אע״פ שאינו מכביד על המשבצות הרי הם טמאים מדרס וכן אם נושא אבן כבדה עליו ויש על אותו אבן קלים שאינם מוסיפי׳ שום כובד מטמאין מדין היסט. וה״ה כשהבגד נמשכת עליו בכח אחרים על אבן מושמה יהא טמא מדין עליונו של זב והטומאות האלו שוות בנדה כזבה כמו בזב. יעוד יש באלו טומאת מרכב שהוא מטמא ברכיבתו והוא מטמא אח״כ אדם וכלים בין במגע בין במשא אלא שבמשא טעון כיבוס בגדים ובמגעו אין כיבוס בגדים אלא טומאת ערב כדאיתא במסכת כלים בהדיא. מעתה הא דאמרינן כל הנישא ע״ג הזב אין לפרשה מדין עליונו של זב כדפרש״י ז״ל דהא כללא כלי המט׳ על גבי הזב ואלו עליונו של זב אינו בכל דבר אלא בראוי למשכב ומושב כפי השטה שכתבנו ויש לפרשה בהסיטו של זב שהוא נוהג בכל דבר כמו שאמרנו. אבל רש״י ז״ל שמפרש אותה בעליונה של זב נראה שהוא סובר שאף עליונו של זב נוהג בכל דבר ואינו נראה נכון. גם הלשון הנישא על גבי הזב לא משמע אלא הסיטו ואף על גב שלא שנינו כל הניסט ע״ג הזב אין בכך כלום כי טומאת היסט טומא׳ משא הוא אלא שהיסטו של זב משונה שהוא טמא נושא טהור וכל שאר טומאת משא דעלמא הוא כטהור נושא טמא וזו היא שאמרו בכל מקום דהיסטו של זב אין לו חבר בכל התורה כולה ולפי׳ ייחדו שם היסיטו אבל פעמים שאפי׳ משא דעלמא נקרא בלשון היסט כדאי׳ בפר׳ רבי עקיבא וכן פעמים שהסיטו של זב נקרא משא כגון זה. וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ ממשכב ומושב והאדם פי׳ כי אדם הנושאו טמא וטעון כיבוס בגדים שהיא לבוש וגם מטמא כלים דעלמא בחיבורין אבל שלא בחיבורין אינו מטמ׳ אלא אוכלין ומשקין והא דאמרי׳ דכל שהזב ניש׳ עליו טהור פי׳ טהור לגמרי ואפי׳ מטומא׳ קלה כשלא נגע בו והכיי אית׳ בהדיא בת״כ וכל אשר ישב עליו במיוחד לשכיבה או לישיבה ולא שאינו מיוחד לשכיב׳ ולישיב׳. יכול לא יהא מטמא טומא׳ חמור׳ אבל יטמא טומא׳ קלה ת״ל משכב ומאי דקשיא על הא בפ׳ דם נדה כבר בררנוהו שם בס״ד:

ותו ליכא והאיכא מרכב. ופרכי׳ האי מרכב ה״ד אי דיתיב עליה היינו מושב: גר״ח ז״ל וליטעמיך באורייתא נמי אי לא כתיב מרכב וכתיב מושב. פי׳ והם חלוקי׳ בטומאת׳ דמישב הנוגעו טעון כבוס בגדי׳ מה שאין כן במרכב. אלמא תרי מילי הא. אנא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב אחית ידיה עליה וכדתניא האוכף טמ׳ מושב והתפוס שלו טמא מרכב ופר״ח ז״ל כי אוכף ותפוס כלי אחד הוא העשוי לרכיבה והמקום שיושבין בו ברכיבה הוא האוכף והוא מטמא טומאת מושב שהנוגעו טעון כיבוס בגדים והתפוס שלו הם הצדדין שלו מלפניו ומאחריו הנקראים ארצון שהאדם תופס בהן כשרוכב והיינו דאמרי׳ הכא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב מחי׳ ידיה עלי׳ והצדדין האלו יש בהן דין מרכב שהנוגעו אחר שרכב עליו הזב אינו טעון כבוס בגדים וכן פירש״י ז״ל בפי׳ החומש. ובתוספו׳ הקשו על זה היאך אפשר שיהא כלי אחד ויהיו לו שני דינים לטמא אחרים לכך פי׳ כי אוכף ותפוס ב׳ כלים הם ואוכף הוא הבאש״ט בלעז שאין דרך לרכוב בו אלא בלא פסוק רגלים וזה יש בו דין מושב ואפי׳ רוכבין בו לפעמים בפיסוק רגלים דמיוחד לרכיבה בעי׳ כדאי׳ בתוספתא בהדי׳ מרכב המיוחד. ומרכב הוא אותו שרוכבין בו בפסוק רגלי׳ כגון אותו ישאנו קורין בלעז סיליי״א וזה כלו מטמא כדין מרכב: ואפי׳ המקום שרוכבין בו ומשמע שחלקו בין אוכף של נאקה לאוכף של חמור דתנן אבל אוכף של נאקה מטמא כלו׳ משא מרכב: וי״ל הטעם דאוכף של חמור מטמא מושב מפני שאינו מיוחד לרכיבה וכן פי׳ רבי׳ שמשון ז״ל ובספרא אמר שפיטן של סוס טמא מרכב מפני שיושבין עליו: וכן הגרסא בפי׳ הראב״ד ז״ל ופי׳ הוא ז״ל מפני שיושבין עליו עראי כאדם שצף על המים כלומר שאין ישיבתו ישיבה גמורה מלשון אוקפי היינו ניצף הברזל נקפא ברזלא: אבל בתוספתא מצי׳ שגורס שפטין של סוס טמא מושב שעומדין עליו בסמפון וכן מוכיח במשנה דהכי תנן ואלו טמאין משום מרכב הזרת האשקלונית ומדינ׳ הנרית והעביט של גמל וטפיטן של סוס: ר׳ יוסי אומר טפיטן של סוס טמא מושב מפני שעומדין עליו בקומפין ובודאי שזו היא שאמר בת״כ אלא כי לשם שנו אותם סתם לדברי ר׳ יוסי ונראה כי טפיטן של סוס אינו השיליי״א ממש אלא כלי אחר כמין באש״ט שנותנין על הסוס שרוצין לרכב עליו דרך ישיבה למי שהוא זקן או חולה: ובערוך ובפרש״י ז״ל כי טפטן של סוס יושבין עליה בני אדם ועושין אותו לסוס ברדלא: ומפ׳ קונפין שהוא כעין ששוחקין בו לפני המלכים ובודאי בלישנא דתנן ואטפוס דייק טפי כפי׳ הראשון שהאוכף והטפוס כלי אחד הם וגזרת הכתוב הוא כי הזב כשרוכב על המרכב יטמא מקו׳ מושבו לטמא אדם הנוגע בו לכיבוס בגדים ויש טמא הצדדין טומאה יותר קלה שלא יהא הנוגע בו טעון כיבוס בגדים. ואע״פ שהטומאה יורדת לשניהם ביחד על רכיבתו. והא דאמרי׳ בפסחים שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב היינו דבזב כתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והכוונה על הארצון שאמרנו ובאשה כתיב אשר היא יושבת עליו ולא אמר רוכבת עליו ואע״פ שהכוונה על הארצון. ולישנא דקרא דנקט ירכב עליו ויושבת עליו ואע״פ שאין רכיבת האיש ולא ישיבת אשה על הארצון י״ל שאמר כן מפני שהרכיבה היא בסמוך של ארצון שתופס כי האדם כשעולה ויורד מן המרכב עם בעוד שהוא רכוב עליו. אבל לפי׳ השני יבאו הכתובים כפשוטן כי אפי׳ מקום המושב שאדם יושב עליו או רוכב עליו קרוי מרכב ויש לו דין מרכב וקראו הכתוב באשה לשון מושב דכתיב אשר הוא יושבת עליו לשון כבוד כדאיתא התם בשמעתא קמייתא דפסחים ואתי שפיר מה שאמרו בת״כ ואם על המשכב זה משכב אשר היא יושבת זה מושב בנוגעו בו איזהו דבר שחלוק בין מגעו למשאו הוי אומר זה מרכב ופי׳ זה מושב ר״ל זה מושב שבמרכב דלא בעי למימר מושב דעלמא דא״כ הכא אשכחן דבאש׳ קראו מושב אלא ודאי מושב זה היינו מרכב ולמדנו שאפי׳ מושב שבמרכב דין מרכב יש לו ולאידך פי׳ יש לפ׳ דתנ׳ נמי לישנא מעליא נקט וה״ק אשר היא יושבת עליו זה מושב של אשה שכיוצא בו הוא מרכב באיש והיינו הארצון ואע״פ כן הפי׳ השני הוא יותר מחוור ונכון כי כל הכלי דין א׳ יש לו. ובתורת כהנים תניא בהדיא בפרשה זה תהיה אשר ירכב עליו הזב יטמא יכול אפי׳ רכב על המשכב ת״ל מרכב לא משכב ולא מושב יכול הוציא את אילו ולא הוציא את האוכף ת״ל מרכב מרכב מיוחד משמע דאוכף שהוא ממעט כלי שלם הוא לעצמו דומיא דמשכב ומושב והא דקתני בתוספת׳ האוכף טמא מושב ותפוס שלו טמא מושב דמשמע דאוכף ותפוס חד כלי הוא נראה שכך הוא הפירוש כי פעמים שהאוכף והתפוס שלו הרי הם מחוברין ביחד ועושין כלי אחד ואז הוא מיוחד לישיבה שיוכלו לשבת עליו בלא פיסוק רגלי׳ ובאותה שטה כל הכלי טמא מושב. ופעמים שנוטלין ממנו אותו מקום מושב כשרוצין לרכוב בפסוק רגלים ונשאר התפוס לבדו והוא מיוחד לשכיבה ואז יש לתפוס דין מרכב וזהו שאמר והתפוס שלו טמא מרכב כלומר כשעומד לבדו ואוכף של נאקא אמר עליו שהוא טמא מרכב לעולם מפני שלעול׳ הוא מיוחד לרכיבה כי הוא מפיל רוכבו אחור אם אינו תופס בו יפה דרך רכיבה בפסוק רגלים וכדאמרי׳ התם משום דבעותא אורחיה הוא ברכיבה בפסוק רגלים ואפי׳ לנשים כדכתיב ותרכבנה על הגמלים:

והא דגרסי הכא ברוב הספרים דתנן האוכף טמא מושב כו׳ טעותא הוא שאינה משנה אלא תוספתא והכין איתא בתוספתא האוכף טמא מושב והתפוס שלו טמא מרכב. ושאר כל התפיסות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאות פירוש שאין התפוס מטמ׳ מרכב אלא אותו שהוא מלפני הרוכב או מאחוריו אבל אותן עצים שעושין לפעמים מן הצדדין באוכף אם אינם רחבים טפח טהורו׳ אפי׳ ממרכב וכן שנינו תפוס של חמור שהוא יושב עליה טהורה ופי׳ רבי שמשון ז״ל כי הטעם מפני שאינה רחבה טפח. וכבר הארכנו בזה הרבה בכאן ונחזור לשמועתינו:

והאיכא כמהין ופטריו׳ פי׳ שאע״פ שנאכלין כמות שהן אינו ראויין לעירוב שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי ומאן דאכיל ליה בתורת ליפתן בטלה דעתו אצל כל אדם. מאן דמתני לה אמעשר כ״ש אעירב. ק״ל מאי כ״ש דהא איכא כמה מילי שניקחין בכסף מעשר ואין מערבין בהן חטין ושעורין ותבלין וכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי וי״ל דכל שהגריעות שבו הוא מפני שלא נגמר בישולו או שהוא מחוסר הכשר אכילה אבל מ״מ אוכל הוא או פרי דין הוא שיה׳ ניקח בכסף מעשר. ואע״פ שאין מערבין בו דלגבי עירוב בעינן מידי דחזי לאכילה בשעה שקונה עירוב כי א״א לתקנו בשב׳ ולגבי כסף מעשר הרי יכול לתקנו ולאכלו. אבל כל שהגריעות שלו מחמת שאינו חשוב אוכל גמור ולא פרי גמור אבל מ״מ נאכל הוא כמות שהוא חי אם אתה אומר שהוא ניקח בכסף מעשר מפני שאתה חושבו פרי או אוכל כ״ש שראוי לחשבו אוכל לעניין עירוב דרבנן:

לעולם אין למדין מן הכללות ואפי׳ שייר מהם ונאמר על שיורו חוץ מדבר פלוני שהדברי׳ מוכיחים שהוא מדקדק בלשונו אעפ״י כן אין למדין מהם שסומכין הם על רוב הענינים ואין חוששין למה שיוצא הימנו הרי שאמרו כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות והרי שיצאו מצה ובשר הפסח ושלמי שמחה והקהל וקדוש היום מן הכלל שהן מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות וכן אמרו כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות והרי יצאו מן הכלל תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן שאין כאן זמן גרמא ונשים פטורות:

כל הנישא על הזב אעפ״י שלא נגע בו כגון שהיה אצבעו של זב תחת הנדבך והכביד עליו טמא וזהו הנקרא עליונו של זב או כגון שני כלים שעל ראשו זה על גב זה שאף העליון טמא ודינו ככלים שנגע בהם הזב שהם ראשון לטומאה וטומאה זו נוהגת אף במה שאינו רגיל להיות נשא עליו אבל תחתונו של זב והוא מרכב ומשכב ומושב שטמא אף בלא מגע והוא אב הטומאה ואף בעשר מצעות זו על גב זו אינו נוהג בכלי׳ אלא בראוי למשכב ומושב ומרכב הא כפה סאה וישב עליה לא שהרי אומרי׳ לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו טמא [אף] במגע אף בעליונו כמו שיתבאר במקומו אלא שטהור לגמרי. ומכל מקום אדם מיהא אף בלא מגע טמא אף בתחתונו אלא שאינו אלא ראשון ומושב הוא האכף היושב עליו וכן כל כיוצא בו ומרכב הוא תפוש האכף [שהם] הדפים הזקופים והגבוהים על האכף לפניו ולאחריו כדי לסמוך בו לפניו ולישען בו לאחריו:

כבר ביארנו במשנה שאעפ״י שלא הוציא מכלל עירובי תחומין ושיתופי מבואות אלא מים ומלח אין למדין מן הכלל שהרי אין מערבין ולא משתתפין בכמהין ופטריות וכלל הדברי׳ שאין מערבין אלא בדבר הראוי או למזון עצמו או ללפת בו את הפת וכן אין מערבין ולא משתתפין בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ״י שיהא ראוי לאחר שיתבשל לרוב העולם כגון כפניות והם תמרים שלא בשלו כל צרכן ואעפ״י שאמרו עליהן מיטמאות טומאת אוכלין הואיל ויכול למתקן על ידי האור שמכל מקום סעודה הראויה בשבת הוא צריך וכן תבלין אין מערבין בהן הואיל ואין אכילתן בפני עצמן (אם) [ולא] דרך לפתן ולא בדבר שאינו נאכל לרוב העולם אעפ״י שקצת בני אדם אוכלי׳ אותו כגון (חזין) [חזיז] והוא שחת של תבואה. וגדולי המחברים מתירי׳ בחזין ולא בדבר שאינו ראוי לקבל טומאת אוכלין בלא תקון כמו שאמרו [לקמן כח:] בקור על הדרך שיתבאר למטה.

וכבר ביארנו שמים ומלח אם עירבן זה בזה ראוי הוא לטבל בו את הפת מערבין ומשתתפין בה וכן ביארנו שנקחין בכסף מעשר. ומכל מקום לענין מעשר מצינו בהדיא שלא נאמר אלא בשנתן לתוכן שמן שלא הותר ליקח אלא פרי ומים ומלח אינו פרי ומכל מקום בשנתן לתוכן שמן ועל ידי הבלעה שיקח את השמן ביוקר עד שיבליע בתוך המקח (והמים) [המים] והמלח אבל לענין עירוב רוב מפרשי׳ כתבו שאין צריך בו שמן שהרי מכל מקום אף בלא שמן ראויים הם לטבל את הפת. וכן נראה דעת גדולי הפוסקי׳ והמחברי׳ אבל גדולי הדור סוברי׳ שאף בעירוב צריך ליתן בתוכן שמן וכגון שלא היה שם שמן בכדי הראוי לעירוב שהוא רביעית ויש בין הכל כדי לטבל בו מזון שתי סעודות והביאוה מתלמוד המערב שאמרו עשאן מי מלח מערבין בהם ר׳ אחא אומ׳ והוא שנתן לתוכן שמן ואעפ״י שאמ׳ אחר כן מעתה לא יערב אלא לפי חשבון שבהן אין הלכה כן שזהו כנגד תלמוד שלנו:

בד"ה כל שנישא כו' אבל אי מיירי בעליונה כו' מספקא לר"י כו' אלא בדבר הראוי לכך כו' עכ"ל לפום הך סברא דמיירי בעליונו של זב ואינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך המ"ל דר"י דקאמר אין למדין מן הכללות אהך רישא קאמר לה דקתני כל שנישא על גבי הזב טמא וכללא הוא והרי דבר שאינו ראוי לכך טהור הוא וק"ל:

בתוס' ד"ה מפני שיכול וכו' ולא משום דס"ל כסומכוס וכו'. פירוש לאפוקי פירוש רש"י דס"ל דת"ק דרבי יהודה ורבי יהודה שניהם ס"ל כסומכוס דמידי דחזי ליה בעינן ולכך קאמר ת"ק דדוקא בבית הפרס מניחין אבל לא בבית הקברות וצ"ל לפרש"י דת"ק דרבי יהודה לאו איהו ת"ק דסומכוס אלא רבנן אחרים ועיין לקמן בגמרא בפיסקא רבי יהודה אומר אף בבית הקברות סוף דף ל' פירש רש"י בהדיא דרבנן ורבי יהודה שניהם ס"ל כסומכוס ובאלפסי בשלטי הגבורים:

בא"ד וכן קאמרינן מערבין לכהן טהור וכו'. רבי יהודה קאמר לה לקמן בבריתא תחלת (עירובין דף ל"א:)

ד"ה כל שנישא וכו' כדאמרינן איזהו מגע וכו'. פירוש שמביא ראיה דכל מקום שאינו מסיט כולו אינו היסט:

בא"ד אי הוי דומיא דמשכב וכו' שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך. קצת תימה א"כ מאי הוי חילוק בין עליונו ובין תחתונו ותנא דברייתא חלק ביניהם דקתני כל שנישא ע"ג זב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור וי"ל דהא דקאמר ר"י מספקא ליה אי גם בכל שנישא ע"ג הזב צריך להיות ראוי לכך היינו ר"ל ראוי להיות נישא לא ראוי להיות משכב והשתא א"ש שהתנא חילק ביניהם משום שרוב דברים הן ראויים להיות נישא ע"ג הזב ולכך קתני כל שנישא על גבי הזב טמא אבל רוב הדברים אינן ראוים להיות הזב נישא עליהן כי אם אותן הדברים הראויים למשכב ומושב ולכך קתני כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב:

ד"ה כל שהזב נישא וכו' ואבן מסמא מפרש ד"ת וכו'. קשה לו מה ענין אבן מסמא למשכב ומושב לכך קאמר ואבן מסמא מפרש ר"ת כו' לאפוקי פרש"י דפירש שם פרק דם הנדה בענין אחר:

בא"ד ומפרש התם ר"ת וכו' אכתי מניין שלא יטמא טומאה קלה וכו'. ופירושו תמוה הוא דאם כן מאי קאמר בגמרא אי מה היא מטמאה באבן מסמא מה ענין אבן מסמא לטומאה קלה וי"ל דה"פ אי מה וכו' פירוש דאפילו באבן מסמא ליטמא טומאה קלה כל שכן במשכב גמור:

ד"ה אי דיתיב וכו' ודינם חלוק וכו'. פירוש לענין דמשכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים שעליו ומרכב אינו מטמא אדם לטמא בגדים אלא האדם לבד דישיבה דע"י מרכב גרע מישיבה דעלמא אבל לפי מאי דמסיק דתנן האוכף טמא מושב כו' אף ישיבה דעל ידי מרכב נמי מטמא אדם לטמא בגדים שעליו כשאר מושב אלא התפוס שאין בו ישיבה כלל הוא טמא מרכב דהיינו לטמא אדם ולא בגדים ודין מרכב שבתורה שחלקו הכתוב מדין מושב עליה כתיב וק"ל:

תוס' בד"ה כל שהזב כו' מפרש ר"ת דהיא כו'. נ"ב וזהו לשון תוס' שנ"ץ וה"פ אי מה היא מטמאה אוכלין ומשקין באבן מסמא אף דמה נמי מטמא אוכלין ומשקין באבן מסמא ופירוש דחוק הוא דאכתי לא פשיט שיטמא אוכלין ומשקין אפי' במשכב וקבעי באבן מסמא עכ"ל:

גמרא ושלא הז"ג אחד אנשים ואחד הנשים חייבין. כ"ה הגי' בקדושין. ועיין סוכה (כ) ברש"י ותוס' ובציוני הגרי"פ שם:

שם בכל מערבין כו' והאיכא כמהין ופטריות. הגר"א ז"ל באו"ח שפ"ו סקט"ז מפרש דקושיית והאיכא כו"פ לא קאי רק אהכל נקח כו' דכן מפורש בתו"כ מכלל ופרט כיצד כו' יצא כו"פ ע"ש. ואנכי תמה דהא לר"י בן גדיש דאפי' ציר נקח מטעם דדריש ריבויי ומיעוטי ומרבי כל מילי וממעט מים ומלח כדלקמן משמע דמרבי נמי כו"פ. ובתו"כ לא ממעט להו רק משום דדריש בכלל ופרט וא"כ א"ל דמתניתין אתיא כוותיה. (ולשון רש"י לקמן בד"ה פירא בעינן "כדלקמן מכלל ופרט" אינו מדוקדק). ודברי התוי"ט בפ"א דמע"ש מ"ג בזה מגומגמין מאד ע"ש ולפי גי' הק"א שם משמע דלא ממעט להו בתו"כ אלא משום דסבר כללא קמא דוקא ובעינן נמי וולד ולדות הארץ (עי' לקמן ר"ד כח) אבל למאן דל"ב רק פרי מפרי וגד"ק לא מימעטו. ובזה אתיין דברי התוס' בד"ה מאן. שכ' דכו"פ נקחין דפרי מפרי הן וגד"ק לנכון ולא יקשה עליהם מת"כ הנ"ל. וכ"נ להדי' מהירושלמי דתלי זה בפלוגתת רי"ש ור"ע דרי"ש דדריש ולד ולדות הארץ ממעט כו"פ. ולר"ע דלא דריש רק פרי מפרי מרבה כו"פ והגר"א ז"ל שהעתיק התו"כ "אף כל פרי מפרי כו' יצאו כו"פ" ל"י אנה מצא גי' זו. ואולי הגיה כן מדעתו. אבל הוא נגד הירושלמי והתוס'. שוב מצאתי חבר גדול להגר"א ז"ל. רש"י בב"ק (סג) ד"ה פרי מפרי שכתב דבא למעט כו"פ:

רש"י (במשנה) ד"ה לחוץ. יכנס שם מבע"י בעגלות. לכאורה קשה דהא בעינן דח"ל בה"ש. ומה"ט לסומכוס א"מ לישראל בתרומה אף דאי בעי מיתשל עלה ויפריש תרומה אחרת מבע"י. וי"ל דדוקא אם אינה ראויה כך כמות שהיא רק מחמת דאי בעי הוה עביד תקנה. בעינן שיוכל עשותה בה"ש. (עי' לקמן ל ב' תד"ה ולפרוש) אבל היכא דראויה ליה בלא דאי מבעו"י (ולאחריני חזי אפי' בשבת עצמה) ש"ד. וכמו שהשיבו ב"ש שם על הא דמערבין לגדול ביוה"כ התם איכא סעודה הראויה מבעו"י וזה דומה להא דלקמן (ר"ד נא) והוא דכי רהיט לעיקריה מטי. דהיינו מבעו"י בעת שאומר שביתתי בעקרו:

לחוץ. לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו וכגון בשידה תיבה ומגדל יכנס שם מבעוד יום בעגלות אם ירצה אלמא חזי ליה: גמ' אין למידין מן הכללות. כל היכא דתנן כלל לא אמרינן דוקא הוא דאיכא כלל דלא דק במילתיה ואיכא מילי דליתנהו בההוא כלל כי הנך דאמרינן לקמן: ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. מדבר פלוני דאיכא למימר מדאפקיה להאי וודאי דק בכלליה אפילו הכי לא ילפינן מיניה דדלמא שייר ולא אפיק כל מאי דבעי: מדקאמר. רבי יוחנן אפי' מכלל דכי אמרה למילתיה לאו הכא אמרה דהכא נאמר בו חוץ וממילתיה משמע דאכלל שלא נאמר בו חוץ אמרה ומש''ה אמר אפי' כלומר לא מיבעיא היכא דלא נאמר בו חוץ אלא אפי' במקום שנאמר בו חוץ: ונשים פטורות. בפרק קמא דקידושין (דף לד.) יליף טעמא: מצה. לילה הראשונה חובת עשה היא בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר כל הימים אם רצה להסתפק בבשר בלא לחם אין חובה עליו לאכול: שמחה. ושמחת אתה וביתך (דברים יד) הרי נשים במשמע ומצה נמי חובה לנשים במס' פסחים (דף מג.) מהיקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים ישנן בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה נשים מוזהרות כאנשים בפ''ק דקידושין (דף כט.): הקהל. במועד שנת השמטה בחג הסוכות המלך עומד על בימה וקורא לפניהן מצות משנה תורה כדאיתא בסוטה (דף מא.) וכתיב האנשים והנשים והטף: תלמוד תורה. נשים פטורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם: פריה ורביה. דכתיב פרו ורבו ומלאו וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש (יבמות דף סה:): פדיון. בנו הבכור חובה על האב ולא על האם בקידושין (דף כט.) שמעינן לה מדכתיב תפדה קרי ביה תפדה כל שחייב ליפדות חייב לפדות את בנו ואשה אינה בכלל פדיון עצמה דכתיב (שמות יג) בכור בניך תפדה ולא בנותיך אינה נמי במצות פדיון בנה הבכור: כל שנישא על גבי הזב. עליונו של זב דכתיב (ויקרא טו) בכל אשר יהיה תחתיו ואמר בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) מאי תחתיו אי נימא תחתיו דזב היינו משכב אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו והיינו עליונו של זב: חוץ מן הראוי למשכב ומושב. אבל שאינו ראוי טהור כדאמר בחומר בקודש (חגיגה דף כג:) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאינו מיוחד לישיבה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו: והאדם. דכתיב והנושא אותם אף הזב במשמע אותם: תפוס. דאוכף ארצו''ן בלעז שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצו''ן ולהכי מטמא משום מרכב: חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר. האי לא שנו דקאמרינן לקמן: מים ומלח. המעורבין מזון הן לטבל בהן פתו: פירא בעינן. כדלקמן (עמוד ב') מכלל ופרט: כי אתא ר' יצחק מתני. להאי לא שנו אמעשר: דשומנא דפירא. אפילו כשאין קרבי דגים מעורבים בו יש שם קצת משמנן עם המים ומלח: אבל מים ומלח. דעלמא דלאו ציר הוא לא אמר:

מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול. אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע''ג דחזי לישראל משום דהוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והיינו טעמא דת''ק דלא הוי עירוב ולא משום דס''ל כסומכוס ומיהו ר' יהודה משמע דסבר כסומכוס מדקאמר ולאכול וכן קאמר בברייתא לקמן (דף לא.) מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה משמע דבעי מידי דחזי ליה: כל שנישא על גבי הזב. אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא ובכמה דוכתי קרי להיסט משא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו ושמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמר (ת''כ פ' מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו מספקא לר''י אי שייך בכל דבר או לא דעליונו של זב נפקא לן מבכל אשר יהיה תחתיו הזב אי הוי דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך או לא: כל שהזב נישא עליו טהור. אומר רבינו תם דטהור מטומאה חמורה דאינו מטמא אדם וכלים אבל טמא טומאה קלה כגון לטמא אוכלין ומשקין אף על גב דאינו ראוי למשכב ומושב ומייתי ראיה מפרק דם הנדה (דף נד:) דקאמרינן אי מה היא עושה משכב ומושב כו' אף (מדוה) נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ומשני אמר קרא היא ולא דמה אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי והשתא כיון שמיעט דמה מדין משכב ומושב מאי קאמרינן תו דליטמא באבן מסמא והא אבן מסמא היינו משכב ומושב דמטעם משכב ומושב הוא דמיטמא כדקתני בתורת כהנים אפילו עשרה כלים זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא מניין תלמוד לומר כל המשכב ואבן מסמא מפרש רבינו תם דהיינו אבן גדולה שיש כלים תחתיה ואין מרגישין הכלים בכובד הזב היושב על האבן שבלא הזב האבן כבידה ביותר ומפרש התם רבינו תם דהכי פירושו אי מה היא כו' כלומר דנהי שמיעטת דמה מטומאה חמורה אכתי מניין שלא יטמא טומאה קלה אף על גב דממעט ממשכב ומושב צריך למעט מטומאה קלה והיינו משום דאפילו דבר שאינו ראוי למשכב ומושב מטמא טומאה קלה ואין נראה דבהדיא כתיב בתורת כהנים תניא כל אשר ישכב עליו הזב יטמא יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה לא מה היא אינה מטמאה כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה תלמוד לומר משכב אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי ונראה לפרש דמה שמרבה בתורת כהנים אבן מסמא מוכל המשכב היינו דוקא לטומאה קלה ושמא בשום מקום ממעט לה מטומאה חמורה אבל מידי דלא חזי למשכב ומושב אפי' טומאה קלה ליכא ולכך אע''ג דמיעט דמה מדין משכב ומושב לענין טומאה חמורה עדיין צריך למעט מדין אבן מסמא שהוא לענין טומאה קלה: אי דיתיב עלה היינו מושב. תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי''ל דנהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא מ''מ התנא דקאמר חוץ מן הראוי למשכב ומושב כל עניני ישיבות קאמר ולא נימא . דלא דק בכללי' משום הכי קאמר היינו מושב: אבל במים ומלח מערבין. בסמוך מוקי בשנותן לתוכן שמן וקשה דתיפוק לי משום שמן כדפריך לקמן (עמוד ב') אמעשר והכא לא שייך שינויא דהתם ויש לומר דהכא איצטריך דאף על גב דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות: מאן דמתני אמעשר כ''ש אעירוב. וקשה הא איכא כמיהין ופטריות וכפניות ופולין יבישין דאמרינן לקמן דאין