עירובין כו ע"ב

הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָא רַבָּנַן
כְּשֶׁתִּימְצֵי לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל לְרַבָּנַן הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל
פְּשִׁיטָא
אָמַר רַחֲבָה אֲנָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא תַּרְגֵּימְנָא לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לַחֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב
לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד
לְרַבָּנַן כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד כְּמַאן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי הָכִי רַב טַבְיוֹמֵי מַתְנֵי הָכִי כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִם בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד כְּמַאן אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת כְּמַאן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִי אָמַר לָא מְבַטֵּילְנָא וּלְרַבָּנַן אִי אָמַר מְבַטֵּילְנָא מַאי
טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם דְּקָסָבַר הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל וְהַאי אָמַר אֲנָא לָא מְבַטֵּילְנָא
אוֹ דִילְמָא טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם דְּבַיִת בְּלָא חָצֵר לָא עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּדָיְירִי וְכִי קָאָמַר לָא מְבַטֵּילְנָא לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ אַף עַל גַּב דְּאָמַר דָּיַירְנָא לָאו כְּלוּם קָאָמַר
וּלְרַבָּנַן אִי אָמַר מְבַטֵּילְנָא מַאי טַעְמָא דְרַבָּנַן מִשּׁוּם דְּקָסָבְרִי הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל וְהַאי אֲמַר מְבַטֵּילְנָא
אוֹ דִילְמָא טַעְמָא דְרַבָּנַן מִשּׁוּם דְּלָא עֲבִיד אִינִישׁ דִּמְסַלֵּק נַפְשֵׁיהּ לִגְמָרֵי מִבַּיִת וְחָצֵר וְהָוֵי כִּי אוֹרֵחַ לְגַבַּיְיהוּ וְהַאי כִּי אָמַר מְבַטֵּילְנָא לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ קָאָמַר
אֲמַר לֵיהּ בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כֵּיוָן דְּגַלִּי דַּעְתֵּיהּ גַּלִּי:
וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיּוֹצְאִים בְּעַרְקַבָּלִין בְּפֶסַח: מַאי עַרְקַבָּלִין אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אַצְוָותָא חָרוּזְיָאתָא:
הֲדַרַן עֲלָךְ עוֹשִׂין פַּסִּין
מַתְנִי' בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח
וְהַכֹּל נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן מוּתָּר בְּמֶלַח וּבְמַיִם
מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה סוֹמְכוֹס אוֹמֵר בְּחוּלִּין
וְלַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרָס רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

הא מתניתין דידן, רבי אליעזר, וכדאמר רבי אלעאי "שמעתי מרבי אליעזר", והא מתניתין דלקמן, רבנן היא.

ומפרש רב ששת [ריטב"א. והרי"ף גרס: אמר רב ששת] פלוגתייהו: כשתימצי לומר [כשתמצא בעצמך לרדת לסוף טעמם, תצטרך לומר - ריטב"א]:

לדברי רבי אליעזר: המבטל רשות חצירו, רשות ביתו נמי ביטל ואף על גב דלא פריש כן בהדיא [דמתניתין בהכי מיירי - וכמו שביארנו במשנה - מדאמר רבי אלעי "ובקשתי לי חבר ולא מצאתי", ואם פירש כן בהדיא כולי עלמא מודו דשרי], ולפיכך מותר להם להוציא מביתו לחצר, דכיון שנתבטל להם רשותו, הכל רשות אחת היא [אבל לו אסור, דנראה כחוזר מביטולו, וכמו שביארנו במשנה].

לרבנן: המבטל רשות חצירו ולא פירש שמבטל אף רשות ביתו, רשות ביתו לא ביטל, ולפיכך אסור אף להם להוציא מביתו המיוחד לו לחצר של כולם.

ותמהינן עלה דרב ששת: פשיטא דבהכי פליגי, ולמה הוצרך לומר: כשתימצי לומר.

ומשנינן: אמר רחבה: אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא להא דרב ששת, דלא נצרכא דבריו להשמיענו במאי פליגי, דפשיטא היא. אלא אשמעינן רב ששת שניתן לב להבין דבר מתוך דבר, דמהא דחזינן דלרבי אליעזר "המבטל בעין יפה הוא מבטל", וביטל אף רשות ביתו שלא הזכיר בביטולו, ולרבנן "בעין רעה הוא מבטל", נבין דאף בגוונא אחרינא פליגי רבי אליעזר ורבנן בהך סברא, ולפיכך:

חמשה ששרוין בחצר אחד, ועירבו הארבעה זה עם זה, ושכח אחד מהן ולא עירב, וצריך שתתבטל רשותו לכל אחד מבני החצר כדי להתיר החצר. [שאם לא כן, נמצא דהחצר שייכת לזה שנתבטל לו רשותו, ואין העירוב שעשה מאתמול מועלת לערב רשותו שקיבל בשבת, כיון שלא עירב על דעת חלק זה].

לדברי רבי אליעזר: כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל בפירוש לכל אחד ואחד, ואף שביטל רק לאחר מבני החצר, אמרינן דמסתמא אדעתא דכולהו ביטל רשותו, כיון שבעין יפה הוא מבטל.

לרבנן: כשהוא מבטל רשותו, צריך לבטל בפירוש לכל אחד ואחד, אבל ביטל רק לאחד, אמרינן שלא ביטל רשותו אלא לזה שפירש, ולא לשאר בני החצר, ואסורה החצר.

כמאן אזלא הא דתניא: חמשה ששרוין בחצר אחד, ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו, אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, כמאן? כרבי אליעזר!

רב כהנא הוא ניהו דמתני לדברי רב ששת הכי כדאמרינן לעיל, דרב ששת לא דיבר אלא על משנתנו, ורחבה ורב הונא, הם שפירשו דבריו, שבא להשמיענו פלוגתת רבי אליעזר ורבנן בביטול רשות לכל אחד.

אבל רב טביומי מתני לעיקר דברי רב ששת הכי: כמאן אזלא הא דתניא: חמשה ששרוים בחצר אחד, ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, כמאן? אמר רב הונא בר יהודה, אמר רב ששת גופיה: כמאן? כרבי אליעזר!

אמר ליה [בעי מיניה] רב פפא לאביי: לרבי אליעזר, כיצד יהא הדין, אי אמר וגלי דעתיה בהדיא כשביטל רשות חצירו: לא מבטילנא רשות ביתי.

וכן מיבעי לי: לרבנן, אי אמר וגלי דעתיה בהדיא: מבטילנא אף רשות ביתי, מאי, האם יהא ביתו מותר להן? ומפרש ספיקיה: מי נימא דטעמא דרבי אליעזר, משום דקסבר: המבטל רשות חצירו, מסתמא אף רשות ביתו ביטל, וכדפירש רב ששת לעיל, משום דבעין יפה הוא מבטל, ואם כן האי הא אמר בהדיא: אנא לא מבטילנא, וביתו אסור להן.

או דילמא, טעמא דרבי אליעזר לאו משום דבעין יפה הוא מבטל, אלא משום דבית בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי ולאו דירה היא!

ואם כן, כי קאמר לא מבטילנא לאו כל כמיניה, ואף על גב דאמר: דיירנא, לאו כלום קאמר.

ולרבנן אי אמר מבטילנא, הכי מספקא לי: מאי טעמא דרבנן?

מי נימא משום דקסברי, המבטל רשות חצירו, רשות ביתו לא ביטל וכדפירש רב ששת לעיל, דבעין רעה הוא מבטל, ואם כן הכא שאני, דהאי הא אמר: מבטילנא.

או דלמא טעמא דרבנן, משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה לגמרי מבית וחצר והוי כי אורח לגבייהו, וכיון שכן הוא דרך בני אדם, האי כי אמר: מבטילנא, לאו כל כמיניה, דבטלה דעתו אצל כל אדם. ^[80]

אמר ליה אביי לרב פפא: בין לרבנן בין לרבי אליעזר, כיון דגלי דעתיה, גלי!

שנינו במשנה: וכן שמעתי ממנו [מרבי אליעזר] שיוצאים בערקבלין בפסח: מאי ערקבלין? אמר ריש לקיש: אצוותא [סיב עבה הגדל סביב הדקל, ונכרך ועולה בו] חרוזיאתא [תכופות הרבה יחד כמחרוזות], וטעם מרור יש בו. וכתב הריטב"א [לעיל כו.], בטעם המחלוקת אם יוצאים בו: דלרבי אלעאי משמיה דרבי אליעזר, אף שאינו ממין זרעים - שמן האילן הוא בא - יוצאים בו. וחכמים דפליגי, סברי, כי הא דאמרינן בפסחים [דף לט.], דבעינן מרור דומיא דמצה שהוא מין זרעים. [וראה תוספות, וקרן אורה].

הדרן עלך פרק עושין פסין

הערות

^[80] נתבאר על פי פשוטו, ווכן מוכח בריטב"א, וכן משמע ממהרש"א. ובקרן אורה פירש: דרב פפא דמספקא ליה, ורב ששת, תרווייהו חדא קאמרי, ראה שם.

פרק שלישי - בכל מערבין

מבוא ל'עירובי תחומין'

א. תחום שבת - מן התורה או מדרבנן?

הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" [שמות טז כט] הוא המקור לאיסור היציאה מחוץ לתחום בשבת.

לדעת רבי עקיבא [שבת סט א] מלמד הכתוב הזה שאסור מן התורה לאדם לצאת חוץ מ"מקומו" בשבת, וכוונת הכתוב היא, לאסור את היציאה מהתחום של אלפיים אמה סביב למקום שביתתו של האדם בכניסת השבת.

ואילו לדעת חכמים, פסוק זה בא לאסור את מלאכת ההוצאה של חפץ מרשות לרשות בשבת, ואילו איסור היציאה של האדם מהתחום של אלפיים אמה אינו אלא מדרבנן.

אלא, שנחלקו הראשונים, האם מודים חכמים לרבי עקיבא שאסור לצאת מן התורה מהתחום של שנים עשר מיל, שהם שלש פרסאות, כשיעור מחנה ישראל במדבר.

ב. מהות האיסור - יציאה או הליכה?

כמו כן מצינו בדברי רבותינו הראשונים שני הסברים חלוקים במהות האיסור "לצאת ממקומו" - לפי הרמב"ן, היציאה של האדם ממקום השביתה היא האיסור, בדומה למלאכת ההוצאה מרשות לרשות.

ולפי הרמב"ם, ההילוך למרחק מחוץ לתחום הוא האיסור, בדומה להעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.

ג. כיצד נקבע מקום השביתה?

לכל אדם וחפץ יש "מקום שביתה" בכניסת השבת, ומסביבו יש לו תחום שבת של אלפיים אמות לכל רוח.

מקום זה יכול להקבע הן על ידי נוכחות האדם באותו המקום בשעת כניסת השבת, והן על ידי שייחד האדם את אותו המקום ל"מקום שביתתו", למרות שהוא עצמו נמצא בשעת כניסת השבת במקום אחר.

היחוד ל"מקום השביתה" יכול להעשות, באופן עקרוני, באמירה בעלמא, שמודיע האדם: "שביתתי - במקום פלוני", למרות שאינו נוכח באותו מקום [ואכן כך עושים כשאין אפשרות אחרת].

אלא, שתיקנו חכמים שאם נמצא אדם במקום מסוים בשעת כניסת השבת ורוצה לקבוע לו מקום שביתה אחר, כדי שיוכל ללכת ממנו והלאה אלפיים אמה, שיעשה זאת על ידי הנחת "עירוב תחומין" [של מזון הראוי לשתי סעודות] באותו המקום, בערב שבת, מבעוד יום.

קביעת מקום השביתה במקום אחר [על ידי נוכחותו במקום בשעת כניסת השבת או על ידי הנחת העירוב או על ידי אמירתו] מאפשרת לאדם להלך בשבת אלפיים אמה לכל רוח מאותו המקום שקבע לו כמקום שביתתו, ולא מהמקום שהוא נוכח בו במשך השבת.

את הנחת העירוב אין האדם צריך לעשות בעצמו, אלא יכול לשלחו באמצעות שליח שיניחנו שם.

ד. הגדרת 'מקום השביתה' משתנה ממקום למקום:

השובת בעיר נחשב לו כ"מקום שביתה" העיר כולה, ומסביבה יש לו אלפיים אמות לכל רוח.

אם רוצה להניח עירוב, הוא יכול לעשות זאת מחוץ לעיר, אך לא בתוך העיר, כי העיר כולה היא מקום שביתתו גם בלי העירוב, ונמצא שלא פעל כלום בהנחת העירוב.

ואם יניח את העירוב בעיר אחרת [הסמוכה לעירו, והנמצאת בתוך תחום שבת לעירו] תחשב העיר השניה כולה למקום שביתתו, ויהיה לו תחום שבת של אלפיים אמה מסביב לעיר השניה.

השובת מחוץ לעיר, בבית או בכל מקום המוקף לדירה, נחשב כל המקום המוקף למקום שביתתו, ויש לו אלפיים אמה סביב אותו המקום.

ואילו השובת במקום פתוח מחוץ לעיר, יש לו ארבע אמות כמקום שביתה, ואלפיים אמה מסביב לארבע אמותיו.

ה. תנאי יסודי להנחת העירוב הוא שיהיה 'הוא ועירובו במקום אחד'.

והיינו, שתהיה באפשרותו בכניסת השבת להגיע ולקחת את עירובו.

ו. בפרק שלפנינו יבואר:

א. איזה מזון ראוי להנחת העירוב, ומהו שיעורו.

ב. היכן הוא המקום שניתן להניח בו את העירוב.

ג. מי הוא הראוי להיות שליח להנחת העירוב.

מתניתין:

משנתנו מחולקת לשני ענינים:

האחד, ללמדנו שמלח ומים אינם נחשבים למזון, במקום שצריך מזון.

והשני, מחלוקת תנאים באיזה מידה מועיל העירוב כאשר המניח את העירוב מוגבל באכילתו.

הענין הראשון:

א. בכל מיני מזון מערבין עירובי תחומין ^[1].

ובכל מיני מזון משתתפין שתופי מבואות [כדי שיוכלו להוציא מן הבתים שבחצירות אל המבוי המשותף לכל החצירות].

חוץ מן המים ומן המלח שאינם נחשבים מזון.

ויסודו של העירוב בנוי על כך שדעתו של אדם היא כי מקום קביעותו ודירתו הוא המקום שבו נמצאים מזונותיו. הלכך מזון בעינן ולא מים או מלח.

ב. והכל מיני מזון ניקח בכסף מעשר שני [שהעלהו לירושלים, ואמרה תורה: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך], חוץ מן המים ומן המלח. ובגמרא מפרש טעמא.

ג. הנודר הנאה מן המזון, מותר במים ומלח.

החלק השני:

מערבין עירובי תחומין לנזיר ביין, ואף על גב שאסור הוא בשתייתו, דכיון דמזון הוא לאחרים שרו ליה רבנן.

וכן מערבין מאותו טעם לישראל בתרומה ואף שאסורה לו, כיון שמותרת לכהנים.

סומכוס אומר: אין מערבין לישראל אלא בחולין ולא בתרומה [ובגמרא מפרש דלא פליג סומכוס על יין לנזיר כיון שיכול לישאל על נזירותו].

ומערבין - לדעת כולם - לכהן על ידי שנותנין אותו בבית הפרס [שדה שאבד בה קבר, ושדה שנחרש בה קבר], ואף שאסור מדרבנן לכהן ליכנס שם, שמא נמצא שם עצם כשעורה המטמא במגע ומשא, וכל שאין יכול ליכנס ולאכול את עירובו אי אפשר לומר ש"שביתתו במקום עירובו", אפילו הכי מותר, כיון שמותר ליכנס שם על ידי ניפוח, [שמנפח את העפר בפיו לפני רגליו כדי לבודקו].

רבי יהודה אומר: מערבין לכהן אפילו בין הקברות,

הערות

^[1] כן פירשו כל הראשונים, דאילו בעירובי חצירות בעינן פת. ורש"י פירש שבכלל דברי המשנה גם עירובי חצירות. וראה משנה לקמן דף פ ב ובגמרא וברש"י שם. וראה שו"ת רעק"א קמא סימן י"ד.

הא [זו] משנתנו כשיטת ר' אליעזר והא [וזו] המשנה האחרת כשיטת רבנן [חכמים].

ומוסיפים: כשתימצי לומר (לכשתבדוק ותדקדק בדבר) לדברי ר' אליעזר המבטל רשות חצירו לאחרים — אף אם לא פירש, גם רשות ביתו ביטל לשימושם. ואילו לדעת רבנן [חכמים]: המבטל רשות חצירו — רשות ביתו לא ביטל, שהרי לא פירש.

ותוהים על הערה זו: פשיטא [פשוט, ברור] הלא ודאי שבנושא זה נחלקו, ומהו החידוש שבדבר? הלא לכאורה אי אפשר לפרש אחרת!

ומשיבים: אמר רחבה: אנא [אני] ורב הונא בר חיננא תרגימנא [הסברנו]: לא נצרכא הסברה זו אלא לחדש דבר אחר, לחמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב.

לדברי ר' אליעזר כשהוא מבטל רשותו — אין צריך לבטל לכל אחד ואחד שכן מצאנו כבר שר' אליעזר סבור לענין ביטול שהמבטל, בעין יפה הוא מבטל. ולכן, אם צריך לבטל לרבים, אף אם לא פירש — מבטל בוודאי לכולם ואינו מקפיד בכך.

ואילו לדעת רבנן [חכמים]: כשהוא מבטל רשותו אין די שיבטל לאחד, אלא צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. שמן הסתם אינו מבטל בעין יפה.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כמי הולכת נוהגת הלכה זו ששנינו בברייתא]: חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו, אין צריך לבטל רשות כל אחד ואחד. ושואלים: כמאן [כמי]? ודאי כר' אליעזר כפי שהסברנו.

רב כהנא מתני הכי [היה שונה כך] שכל זה כדי להשמיענו דין חמישה השרויים בחצר. ואילו לדעת רב טביומי רב ששת אמרה במפורש, ולכן מתני הכי [היה שונה כך] בלשון זו: כמאן אזלא הא דתניא [כמי הולכת זו ששנינו בברייתא] חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהם ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, כמאן [כמי]? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: כמאן [כמי] — כר' אליעזר.

א אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לשיטת ר' אליעזר שמן הסתם אדם מבטל את רשות ביתו, אי [אם] אמר במפורש: לא מבטילנא [אין אני מבטל] את רשות ביתי, ולרבנן [ולשיטת חכמים] שמן הסתם אין אדם מבטל את רשות ביתו, אי [אם] אמר במפורש: מבטילנא [מבטל אני] את רשות ביתי, מה יהא הדין אז? וטעמם של הדברים מאי

טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? משום דקסבר [שהוא סבור] כרגיל: המבטל רשות חצירו, אף רשות ביתו ביטל. והאי [ואדם זה] שאנו דנים בו הרי אמר במפורש: אנא לא מבטילנא [אין אני מבטל].

או דילמא [שמא], טעמא [הטעם] של ר' אליעזר משום שבבית בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי [אין אנשים גרים] וכל המבטל חצירו ממילא ביטל רשות ביתו ואין הדבר תלוי בדבריו. ולכן כי קאמר 'לא מבטילנא' [וכאשר הוא אומר: "אינני מבטל"] — לאו כל כמיניה [אין הכל ביכולתו], אף על גב דאמר 'דיירנא' [שאף על פי שאומר: אני ממשיך לגור ולהחזיק בביתי] — לאו כלום קאמר [לא כלום אמר].

וכן השאלה לרבנן [לשיטת חכמים], אי [אם] אמר: מבטילנא [מבטל אני] גם את ביתי. מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? משום דקסברי [שסברו]: המבטל רשות חצירו מן הסתם רשות ביתו לא ביטל, והאי [ואדם זה] שאנו דנים בו הרי אמר מבטילנא [מבטל אני] ואם כן יהא מותר?

או דילמא טעמא דרבנן משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה [או שמא טעמם של חכמים משום שאין אדם עשוי שמסלק עצמו] לגמרי מבית וחצר, והוי כי [ונעשה כמו] אורח לגבייהו שלו [אצלם, אצל שכניו], ואין הדרך לבטל כל כך. והאי כי אמר 'מבטילנא' [וזה שאמר: "מבטל אני"] — לאו כל כמיניה [אין הכל ממנו] אין זה ביכולתו לומר מה שירצה, אלא בטלה דעתו.

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא בפתרון בעיה זו: בין לרבנן [לחכמים] בין לדברי ר' אליעזר: כיון דגלי דעתיה [שגילה דעתו] — גלי [גילה] והכל הולך אחר גילוי הדעת.

ב במשנה שנינו עוד מה שמסר ר' אלעאי. וכן שמעתי ממנו מר' אליעזר שיוצאים בערקבלין בפסח. ושאלו: מאי [מהו] ערקבלין? אמר ריש לקיש: אצותא חרוזיאתא (מין סיב מר הנכרך על הדקל).

א משנה בכל מיני מזון מערבין עירובי חצרות ועירובי תחומין. ובכל משתתפין שיתופי מבואות לעשות את המבוי כיחידה אחת, שכן דעתו של אדם על דירתו במקום שמצוי מזונו. חוץ מן המים ומן המלח שאינם נחשבים כמזון, ואין מערבין ומשתתפים בהם.

וכלל דומה: הכל, כל מיני מאכל, ניקח בכסף מעשר. כאשר פודים את המעשר השני ומביאים את התמורה בכסף לירושלים (דברים יד, כו), מותר לקנות בכסף זה כל דבר מאכל חוץ מן המים ומן המלח. וכיוצא באלה הנודר שלא לאכול מן המזון — מותר במים ובמלח, שאינם נחשבים מזון.

ועוד אמרו בדיני עירובין: מערבין לנזיר ביין אף על פי שהוא אסור בשתייתו ולישראל מערבים אף בתרומה אף על פי שמותרת באכילה ובהנאה רק לכהן, משום שאין אנו מקפידים שיהא העירוב ראוי לאכילת המערב דוקא, ודי שראוי לאכילת אדם. ואילו סומכוס אומר: אין מערבים לישראל אלא בחולין.

ועוד אמרו: שמותר לערב לכהן בבית הפרס. כלומר מותר להניח את עירוב התחומין בשדה שנחרש בו קבר ויש בו משום כך ספק טומאה אף על גב שכהן אסור להטמא למתים, וממילא הרי גם אסור לו אף להכנס לבית הפרס. ר' יהודה אומר אפילו בין הקברות עצמם מותר להניח את העירוב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This, the mishna here, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, while that, the other mishna, is in accordance with the opinion of the Rabbis.

Rav Sheshet adds: When you examine the matter closely, you will find that according to the statement of Rabbi Eliezer, one who renounces his authority over his share in the courtyard to the other residents of the courtyard also renounces his authority over his own house. However, according to the opinion of the Rabbis, one who renounces his authority over his share in the courtyard to the other residents does not renounce his authority over his own house to them.

The Gemara expresses surprise at this comment: But it is obvious that this is the point over which the tanna’im disagree.

The Gemara answers: Raḥava said: Both Rav Huna bar Ḥinnana and I explained: Rav Sheshet’s explanation was necessary only with regard to the case of five people who lived in the same courtyard, one of whom forgot to join in an eiruv with the others.

According to the statement of Rabbi Eliezer, when he renounces his authority, he need not renounce it to each and every one of the residents, as we already know that Rabbi Eliezer holds that one who renounces authority does so in a generous manner, renouncing authority not only of his share in the courtyard, but also of his own house. Consequently, if he is required to renounce authority to many people, we assume that he does so even if this is not explicitly stated.

In contrast, according to the opinion of the Rabbis, when he renounces his authority, it does not suffice that he renounces it in favor of one person; rather, he must explicitly renounce it to each and every one, as we cannot presume that he renounces authority in a generous manner.

The Gemara continues: In accordance with which tanna is the ruling that was taught in the following baraita? If five people lived in the same courtyard, and one of them forgot and did not join in an eiruv with the other residents, when he renounces his authority, he need not renounce his authority to each and every one of the residents. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is it? It is in accordance with Rabbi Eliezer, as explained above.

Rav Kahana taught the passage this way, as cited above, that it was Raḥava and Rav Huna bar Ḥinnana who applied Rav Sheshet’s explanation to the case of the five people living in the same courtyard. Rav Tavyomei, on the other hand, taught it as follows, that it was Rav Sheshet himself who applied it to that case: In accordance with which tanna is the ruling that was taught in the following baraita? If five people lived in the same courtyard, and one of them forgot and did not join in an eiruv with the other residents, when he renounces his authority, he need not renounce his authority to each and every one of the residents. This statement is in accordance with whose opinion? Rav Huna bar Yehuda said that Rav Sheshet said: In accordance with whom? In accordance with Rabbi Eliezer.

Rav Pappa said to Abaye: According to the opinion of Rabbi Eliezer, which presumes that one renounces his authority over his house as well, if one who forgot to join in an eiruv with the other residents of the courtyard explicitly stated: I am not renouncing authority of my house, and likewise, according to the opinion of the Rabbis, if he explicitly stated: I am renouncing authority of my house, what is the halakha in such cases?

The Gemara clarifies: Is Rabbi Eliezer’s reason because he maintains in general that one who renounces authority over his share in a courtyard to the other residents presumably also renounces to them authority over his own house, but that since this person explicitly stated: I am not renouncing authority of my house, he therefore maintains his authority?

Or perhaps Rabbi Eliezer’s reason is because people do not generally live in a house without a courtyard, and therefore anyone who renounces authority over his share in a courtyard automatically renounces authority over his own house regardless of what he says. Therefore, when he says: I am not renouncing authority over my house, it is not in his power to do so, as even though he says: I will continue to live in and retain authority over my house, he has said nothing.

And the question likewise arises according to the opinion of the Rabbis. If one explicitly stated: I am renouncing authority of my house as well, what is the halakha? Is the reason for the opinion of the Rabbis because they maintain that one who renounces authority over his share in a courtyard to the other residents presumably does not renounce authority over his own house to them, but since this person explicitly stated: I am renouncing authority over my house, the other residents should be permitted to carry?

Or perhaps the reason for the opinion of the Rabbis is because one does not usually remove himself entirely from a house and courtyard, making himself like a guest among his neighbors. And therefore, when he states: I am renouncing authority over my house, it is not in his power to do so, and his statement is disregarded.

Abaye said to Rav Pappa in answer to his question: Both according to the Rabbis and according to Rabbi Eliezer, once one has revealed his wishes, he has revealed them, and everything follows his express wishes.

The mishna records yet another teaching handed down by Rabbi Elai: And I also heard from Rabbi Eliezer another halakha, that one may fulfill his obligation to eat bitter herbs on Passover with arkablin, a certain bitter herb. The Gemara asks: What is arkablin? Reish Lakish said: It is Atzvata ḥaruziyata, a type of fiber that wraps itself around a date palm.

MISHNA: One may establish a joining of houses in courtyards [eiruv ḥatzerot] in order to permit carrying on Shabbat in a courtyard shared by two or more houses, and one may establish a joining of Shabbat borders [eiruv teḥumin] in order to extend the distance one is permitted to walk on Shabbat; and similarly, one may merge courtyards in order to permit carrying in an alleyway shared by two or more courtyards. This may be done with all kinds of food except for water and salt, as they are not considered foods and therefore may not be used for these purposes.

The mishna continues with two similar principles: All types of food may be bought with second-tithe money, which must be taken to Jerusalem and used to purchase food (Deuteronomy 14:26), except for water and salt. Similarly, one who vows that nourishment is prohibited to him is permitted to eat water and salt, as they are not considered sources of nourishment.

It was further stated with regard to the laws of joining courtyards that one may establish an eiruv teḥumin for a nazirite with wine, even though he is prohibited to drink it, because it is permitted to others. And similarly, one may establish an eiruv teḥumin for an Israelite with teruma, even though he may not eat it, because it is permitted to a priest. The food used for an eiruv teḥumin must be fit for human consumption, but it is not essential that it be fit for the consumption of the one for whom it is being used. Summakhos, however, says: One may only establish an eiruv teḥumin for an Israelite with unconsecrated food.

It was additionally stated that one may establish an eiruv teḥumin for a priest in a beit haperas, a field containing a grave that was plowed over. There is doubt as to the location of bone fragments in the entire area. A priest is prohibited to come into contact with a corpse, and therefore may not enter a beit haperas. Rabbi Yehuda says: An eiruv teḥumin may be established for a priest even between the graves in a graveyard, an area which the priest may not enter by Torah law,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקינן מתני' ר' אליעזר אידך רבנן ואסיקנא בה' השרויין בחצר אחת ושכח אחד ולא עירב לדברי ר' אליעזר אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד לדברי חכמים צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד.

א"ל רב פפא לאביי לר' אליעזר אי פריש ואמר רשות חצרי בטלתי רשות ביתי לא בטלתי ולרבנן אי פריש ואמר רשות חצרי ורשות ביתי מאי.

ופשטנא בין לרבנן ובין לר' אליעזר כיון דגלי גלי:
ערקבלין פי' ירקות שמם אצותא חרזיתא. ירקות שיוצאין בהן בפסח:

הדרן עלך עושין פסין.

פ"ג בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח כו'.

מתני': בכל מערבין ומשתתפין. פירוש: בכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא עכשיו ושדרכן של רוב בני אדם לאכלם ושיהא מאכל גמור הראוי לקבל עכשיו טומאת אוכלין בלא שום תיקון אחר, אבל דבר שאינו נאכל כמות שהוא עכשיו עד שיתבשל אע"פ שהוא מידי דמיכל אין מערבין בו, וכדאמרינן בגמרא (לקמן עירובין כח, ב) גבי כפניות דאין מערבין בהם ואקשינן עלה מדתניא כפניות נקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין, ופרקינן טומאת אוכלין שאני הואיל ויכול לתקנם על ידי האור, כלומר: אבל לענין עירוב אין מערבין הואיל ואינו ראוי עכשיו לאכילה ואי אפשר לו לתקנם על ידי האור בשבת ואנן סעודה הראויה בעינן, ואמרינן נמי בגמרא (לקמן עירובין כט, א) דתבלין נמי אין מערבין בהן הואיל ואינן נאכלין בפני עצמן וכן חטין ושעורין הואיל ואינן נאכלין כמות שהן וכן עלי בצלים הואיל ואין ראויין עד שיתבשלו (שם). ודבר שאינו נאכל לרוב העולם ג"כ לא, דאף זה אינו ראוי לאכילה, וכדאמרינן בחזיז כדאיתא בגמרא (לקמן עירובין כח, א). וכן נמי אף דבר שנאכל כמות שהוא ודרך רוב העולם לאכלו, אם אינו מאכל ממש הראוי לקבל טומאת אוכלין עכשיו בלא שום תיקון אחר, אין מערבין בו דהיינו קורא (כח, ב), דאע"ג דהוא נאכל כמות שהוא ונקח בכסף מעשר, ואילו טיגנו מקבל טומאת אוכלין, אפילו הכי כיון שאינו אוכל גמור לקבל טומאה כמות שהוא אין מערבין. ודוקא נמי דראוי לסמוך עליו מחמת סעודה או מחמת לפתן, אבל בשאינו ראוי לסמוך עליו לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן לא, והיינו טעמא דמים ומלח וכמהין ופטריות.

ירושלמי (ה"א): אע"ג דאמר רבי מאיר בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא, הלוף והקולקס על דעתייהו דרבנן אין מערבין בהם. ועוד שם: ר' יצחק עטושיא אמר קומי ר' זעירא בשם דבית ר' ינאי אפונין חיין מערבין בהן, למי נצרכה לר' מאיר שלא תאמר הואיל והן מסריחין את הפה אין מערבין.

בכל מערבין. פירוש: עירובי תחומין, אבל עירובי חצירות בפת דוקא כדאיתא לקמן בפרק הדר (עירובין עא, ב), ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש עירובי חצירות.

כשתמצא לומר. פי׳ כשתמצא בעצמך לרדת לסוף טעמן תצטרך לומר דהיינו טעמא דר׳ אליעזר: פשיטא פי׳ דהיינו טעמייהו. אמר רבא אנא כו׳ לא נצרכה אלא כגון שהיו חמשה כו׳ פי׳ ולא בא רב ששת אלא ללמדנו דהא נפקא לן מגו פלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן דכי היכי דלר׳ אליעזר בעין יפה. מיבטיל ואמרי׳ שאף רשות ביתו בטל כדי שלא יאסור עליה׳: הכי נמי אמרי׳ באידך כי כשביטל רשותו לאחד מה׳ בעין יפה בטול ודעתו לבטלו לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליה׳ ומה שאמר לאחד מהם במקו׳ כולם אמר לו: והקשו בתוס׳ היכא רמז רב ששת בלשונו שנלמוד וה יותר ממה שאנו לומדין ממשנתינו דהא ממתני׳ נמי שמעי׳ הכי דלר׳ אליעזר בעין יפה ביטל וה״ה לאידך ותרצו דשמעי׳ הכי ממאי דנקט בלישניה רשות ביתו ביטול כלומ׳ הוא עצמו מבטל ולא נקט רשות ביתו נתבטל כלומר מטעם דביתא בלא חצר כמאן דליתא דמי: רב טביומי מתני׳ כמאן אזלא כו׳ ושניהם לשון אחד הם ממש אלא שבזה הלשון האחרון מזכיר בו רב הונא בר יהודא אמר רב ששת וכן כתב רש״י ז״ל ולא כגרסת מקצת הספרים שגורסי׳ בלשון אחרון צריך לבטל כמאן כרבנן. ותו לא מידי:

פרק שלישי בכל מערבין
בכל מערבין. פירש״י ז״ל בין עירובי תחומין בין עירובי חצרו׳. ולא דק דהא קי״ל דעירובי חצרו׳ צריכין פת כדאי׳ לקמן בפ׳ הדר והכא בעירובי תחומין קאמר דכולי פרקין בהכי מיירי: חוץ מן היין ומן המלח. פרישנא בתלמוד׳ שאין למדין מן הכללות אע״פ שנא׳ בהם חוץ והכא נמי מאי איכא כמהין ופטריות שאין מערבין בהן דלא חשיבי אוכלא ואינ׳ באי׳ לא לסעוד בה׳ ולא ללפת בה׳ את הפת ואוכליהון לאו אינשי: וכל שאינו ראוי לסעוד בו או ללפו׳ בו את הפת אין מערבין בו דמידי דחזי לסעודה בעי׳ והא ודאי מאי דנקט בתלמודא דהא איכא כמהין ופטריו׳ נקט מילתא דפסיקא לגמרי דבפרקין אמרי׳ לקמן דאיכ׳ כמה מילי שאין מערבין בהם. והעולה מכלל השמועות שאין מערבין אלא באוכל שהוא נאכל כמות שהוא עתה ואינו מחוסר תקון ולפי׳ אין מערבין בכפניות שמחוסרין מיתוק ע״י האור וכן חטי׳ ושעורים ועלה בצלים שאין נאכלין כמות שהן חיין ופולין יבשין וכן אין מערבין בדבר שאין דרך רוב העולם לאכלו כדאי׳ בתלמודא גבי חזין. וכן אין מערבין בדבר שאינו מאכל גמור ראוי לטמא טומאת אוכלין בלא שום תקון מבחוץ אין מערבין בו. וכשם שאמרו שאין מערבין בקורא דדקלא והטעם בכל אלו דעירוב דעבדי כעין סעודה צריך שיהא ראוי לסעוד׳ בשעה שקונה עירוב דהיינו בין השמשות ואם אינו נאכל כמות שהוא חי הרי אי אפשר לבשלו ולתקנו בשבת ובעי׳ נמי מידי דרגיל לסעודה ושיהו בני אדם אוכלין אותו. וקורא דדיקלא אע״ג דרגילין לאכלו וניקח בכסף מעשר מ״מ אינו אוכל גמור כיון שסופו להקשות כעץ ועומד לכך. ואע״ג דחזי לאכילה אין אוכלין אותו אלא באקראי ואינו בא לסעודה וללפות בו את הפת וכיון דלעניין טומאת אוכלין לא חשיב אוכל לא חשיב לשווייה אוכל לסעודת עירוב. וגרסי׳ ברושלמי אע״ג דר״מ בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח ובלבד דבר שנאכל חי כמות שהוא ואמרו שם כי אפונים מערבין בהם ואע״פ שמסריחין את הפה. ומסתברא דבאפונין לחין קאמר שהיו אוכלין אותן דומיא דפולין לחין שאמר בתלמודא.

חמשה או כמה שעומדים בחצר אחת ועירבו כלם חוץ מאחד הרי זה אוסר עליהם את החצר ואין צריך לומר ביתו של עצמו בין שנשאר שלא עירב במזיד בין בשוגג בין בשוכח ואם בטל להם רשות חצרו הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מחצר לבתיהם ומבתיהם לחצר ולביתו מיהא אסורים ואף הוא אסור לטלטל מביתו לחצר ואם בטל להם (חצרו) [ביתו] ביתו אסור לו ומותר להם כמו שביארנו במשנה ואם בטל רשותו או חצרו סתם לא נתבטל ביתו בכך עד שיבטלהו אצלם בפירוש והמבטל רשותו לבני החצר צריך שיבטלנה לכל אחד ואחד בפירוש ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך בין ברשות ביתו בין ברשות (חברו) [חצרו]:

כל שמבטל ביתו הוא שמשליטם בביתו כמותו ולא שיסלק הוא לגמרי עד שיצא מביתו ומתוך כך הוא אסור לטלטל מביתו לחצר מפני שאינו רשאי להוציא מרשות המשותף לרשות שאינה שלו והם מותרים אף מביתו לחצר שאעפ״י שלא נסתלק מביתו לגמרי והוה ליה לגבייהו רשות משותף עמו ומוציאין מרשות משותף לרשות שלהם בית דירה מיוחד הוא לכלם ר״ל לכל אחד ואחד שאין בית דירה חלוק כמו שתשמיש החצר חלוק שכל אחד ואחד משתמש לפני פתחו. ונשלם הפרק תהלה לאל:

בכל מערבין וכו׳. כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני ממנה שבא לבאר בתקון הצריך להם מצד אחד בזולת הכשר עצמם והוא הכשר הצריך להם מצד העירוב אם עירובי חצרות אם שתופי מבואות ושהחלק השלישי שבמסכתא אמנם ענינו בביאור עירובי תחומין והתחיל בפרק זה לבאר בענינים אלו ובפרט בעניני עירובי תחומין אלא שביאר על ידם בענין שתופי מבואות גם כן במה עושין אותם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים. הראשון במה מערבין ומשתתפין. והשני על יד מי צריך לשלחו וכן במקום הנחתם וכשיצא ממקומו על איזה צד הוא נפקע. והשלישי על איזה צד מתנה בעירובו או מערב לשני ימים או איזה מהם שירצה. זה הוא שרש הפרק דרך כלל אלא שיתערב בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנה תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בכל מערבין ר״ל עירובי תחומין שאם בעירובי חצרות הרי על כל פנים לפת שלמה אנו צריכים כמו שיתבאר בפרק חלון אלא שעל עירובי תחומין הוא אומ׳ כן. ומה שפירשוה גדולי הרבנים בעירובי חצרות לא דרך פסק אמרוה אלא פי׳ סוגיא ומכל מקום לענין פסק אי אתה מפרשה אלא בשל תחומין ואמ׳ שבכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ר״ל בכל אוכל.

חוץ מן המים ומן המלח. שאין לאלו סרך מזון כלל וענין עירובי תחומין הוא שיהא דעתו על דירתו להיותה במקום מזונותיו עד שיקנה שביתה לשם וימוד אלפים אמה משם למקום שירצה ואפי׳ לא לן לשם אלא שחזר ולן בביתו וכן עניין שתוף הוא שעושין בני מבוי זה עם זה או בני המדינה להיות הכל כאחד ומשנתנו בני המבוי כל אחד כפי מזונו בבית אחד נעשה הכל כרשות אחת וכן הענין בעצמו בעירובי חצרות אלא שאין עירובי חצרות אלא בפת שלמה.

והכל נקח בכסף מעשר שני. כשהוא בתוך ירושלם וכמו שכתו׳ [דברים יד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך.

חוץ מן המים ומן המלח. ומים ומלח עצמן דוקא כ״א בפני עצמו אבל עירב מים ומלח ביחד מערבין בו עירובי תחומין. ויש אומרי׳ דוקא בשמן כמו שנבאר. ושני אלו הלכה הן ר״ל שאין מערבין במים ומלח ולא נקחין בכסף מעשר. ומכל מקום יש שאר אוכלין שיוצאין מן הכלל ר״ל שלא לערב בהן ושאין נקחין בכסף מעשר כמו שיתבאר בגמרא.

והנודר מן המזון מותר במים ובמלח. כלומר ואסור בשאר אוכלין ופרשו בגמרא דוקא באומר כל הזן עלי אבל באומר מן המזון מותר בכל דבר שאין מברכין עליו בורא מיני מזונות על הדרכים שביארנו בברכות.

מערבין לנזיר ביין. אעפ״י שהוא אסור לו הואיל ומותר לאחרים וכן ישראל בתרומה וכן הדין לכל אדם במה שנדר או נשבע שלא יאכלנו כמו שיתבאר.

סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה. ואעפ״י שמודה הוא ביין לנזיר טעם הדבר שיכול לישאל נזירותו ונמצא ראוי לו אבל תרומה אם תמצא לומר שישאל עליה הרי היא טבל ואין מערבין בטבל שהרי אסור הוא לכל והלכה כתנא קמא.

מערבין לכהן בבית הפרס. ר״ל שיניח עירובו לשם ואעפ״י שאנו צריכין למקום שיוכל הוא לילך לשם ויקנה שם שביתה וכהן בבית הפרס אינו יכול ליכנס הרי מכל מקום בית הפרס מדרבנן ואפשר לו ליכנס שם לכתחלה על ידי נפוח כמו שאמרו [ברכות יט:] מנפח אדם בית הפרס והולך ואפי׳ לדבר הרשות ולדבר מצוה מיהא אפי׳ בלא נפוח. ומכל מקום בבית הקברות לא.

ור׳ יהודה אומ׳ אף בבית קברות. שיכול הוא לשבות לשם על ידי חציצת כלים שאין מקבלין טומאה כגון שידה תיבה ומגדל שהם גדולים ומחזקי׳ ארבעי׳ סאה בלח שהם כורים ביבש ויביא העירוב אצלו בלא הוצאת ידו על הקבר בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה וכן שאין יכולין להביא לו טומאה כגון שאין ברחבה טפח ואם יש ברחבה טפח מביאו דרך חדו שאין בו טפח והלכה כרבנן מפני שהלכה אהל זרוק ר״ל מיטלטל אינו אהל ואעפ״י שאינו מקבל טומאה אינו חוצץ וגדולי המחברי׳ כתבו בו הטעם מפני שבית הקברות אסור בהנאה והוא טעם אחר נזכר בגמרא ומכל מקום בכאן לא הוצרכנו לטעם זה שהרי אהל זרוק הלכה שאינו אהל והרי אנו צריכים למקום שיוכל הוא לילך לשם ולשבות שם. ומה שנזכר בגמרא לא בבית הקברות הוא אלא בקבר אחד שאף חכמי׳ מודים בו שנכנס סביביו בשידה תיבה ומגדל הואיל ובמקום טהרה הוא עומד אלא שדבריהם מתפרשי׳ אף בישראל כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא כשתמצי לומר לדברי ר"א כו' פשיטא אמר רבא כו' צ"ל דמאי דקמיבעי ליה לרב פפא לקמן אי הוה האי טעמא בין לר"א ובין לרבנן אי לא אלא דטעמא דר"א משום דבית בלא חצר כו' וכן לרבנן אי הוה טעמא דלא עביד אינש דמסלק נפשיה כו' פשיטא ליה הכא לרבא דליכא טעמא אלא האי דקאמר רב ששת ולא איצטריך ליה למימר אי לאו לה' ששרויין בחצר כו' וק"ל:

תוס' בד"ה ולכהן בבית הפרס כו' דלא העמידו דבריהם במקום כרת פי' אפילו במקום כרת כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפשטיה במקום כרת בשביל כרת אם לא יעשה פסח וכמו שהבינו התוס' לעיל משום דאין זה עיקר חידוש לפי תירוצם דהא הכא דליכא כרת ואפ"ה לא העמידו דבריהם אבל עיקר חידוש הוא דאפי' במקום כרת לעשות פסח בטומאה לא העמידו דבריהם ודו"ק:

גמ' כמאן [אזלא כו' עד] כרבי אליעזר כל זה נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

תוס' ד"ה ולכהן. וא"ת כו' והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא הע"ד כו'. לע"ד לק"מ דהיכי התירו לו הכא שילך בבה"פ בפועל. רק דאמרי' דעירובו עירוב הואיל דמצינו לו היתר במק"א ע"י תקנת נפוח. וכה"ג פרש"י לקמן (לב ב) ד"ה דמתא "ואע"ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל כו'" וכ"כ שם בד"ה ורה"י עולה עד לרקיע ונכון בעז"ה:

גמ' לאו כל כמיניה קאמר [מלת קאמר ליתא בדפוס ישן וי"ג לאו כלום קאמר]:

גמ' כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד. עיין לקמן דף סג ע"ב תוס' ד"ה בטילו רשותייכו:

מתני' בכל מערבין סומכוס אומר בחולין [מערבין לישראל אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן].
לקמן בגמרא (דף ל' ע"ב) מפרש בגמרא מ"ט דאנזיר ביין לא פליג סומכוס [וסובר כתנא קמא דמערבין בו] משום דאפשר דמתשיל אנזירות:
וקשה לי אכתי אמאי פליג סומכוס בתרומה, הא בזה תעמיד שאלת ב"ה (דף זה סוף ע"א דאמרו לב"ש דסבירי להו אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה) אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטנים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ותשובת ב"ש להם התם איכא סעוד' הראויה מבעוד יום ליתא לסומכוס, דהא מבעוד יום הוי נמי סעודה ראוי לכל דאי בעי מתשיל עלי' ומפרש מיני' ובי' תרומה אחרת ובשלמא ב"ש יפה השיבו דהא ס"ל דבשביל הואיל אי בעי מתשיל עלי' לא מקרי סעודה ראויה, דהא אית להו דאין מערבין לנזיר ביין אבל לסומכוס יקשה, דנהי דהשתא א"א לו להפריש תרומה דהוי שבות מ"מ נימא כיון דהשתא חזי לכהנים מבעוד יום הוי סעודה ראויה לכל דומה ממש ליוה"כ משום דחזי השתא לקטנים ומבעוד יום היה ראוי לכל מערבין בו [ודוחק דצריך ראוי' מבעוד יום דוקא בלא מתשיל עליה דמה סברא יש לחלק]:

מתני' ר''א. כדאמר רבי אלעאי שמעתי מר''א: רשות ביתו ביטל. ואע''ג דלא פריש בהדיא רשות ביתו דהא ודאי מתני' בדלא פירש דאי פירש לא מצי למימר ר' אלעאי בקשתי לי חבר ולא מצאתי דהא כ''ע מודו דשרי: פשיטא. דבהכי פליגי ולמה ליה לרב ששת לומר כשתימצי לומר: אמר רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא. להאי כשתימצי לומר דרב ששת למאי איצטריך: ה''ג לא נצרכה אלא לחמשה ששרוין בחצר כו'. דאשמעינן רב ששת לשום לב להבין טעם מחלוקתן וללמוד הימנו דבר אחר דלר' אליעזר מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו ולא אמרינן למאן דגלי גלי למאן דלא גלי לא גלי ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דמאי דלא פריש לא בטיל הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל וכולן אסורין דאע''ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב דההיא שעתא לאו דידיה הוא ודכוותיה תניא בהדר (לקמן דף ע:) אחד מן השוק שמת והיה לו בית בחצר והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום דהיינו קודם שעירבו דכי עירב אדעתא דההיא חולקא נמי עירב אינו אוסר משחשיכה הרי זה אוסר: רב כהנא מתני הכי. להאי כשתימצי לומר דרב ששת אמתניתין ורחבה ורב הונא הוא דתרגמוה לאגמורינן מינה אחמשה שעירבו בחצר כו' הוא דאתא: ורב טביומי מתני. דרב ששת בהדיא אמרה עלה: כר' אליעזר. דאמר מבטל בעין יפה מבטל: לרבי אליעזר. דאמר מסתמא ביטל רשות ביתו: אם אמר. בהדיא לא בטילנא רשות ביתו מי הוי ביתו מותר להן או לא: ולרבנן. דאמרי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אמר בהדיא מבטילנא לכו אף רשות ביתו מבטיל אי לא: ביתא בלא חצר. כיון דאסר עצמו בחצרו שביטל להם: לאו כל כמיניה. דכיון דלית ליה חצר דירת בית לא כלום היא לדידיה: והאי כי אמר מבטילנא. בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר: אצוותא חרזייתא. סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. חרזייתא תכופות הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור בו: מתני' בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין: ומשתתפין. במבוי: חוץ מן המים ומן המלח. דלאו מידי דמזון הן וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת וכו' וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך דבר מזון בעינן: בכסף מעשר. בתוך ירושלים כשהוא מוציאו [לצורך מאכלו] כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך: חוץ מן המים ומלח. בגמרא מפרש טעמא דלאו פרי מפרי הוא: מערבין לנזיר. עירובי תחומין: ביין. ואף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן: ולישראל בתרומה. דהא חזיא לכהן: סומכוס אומר בחולין. אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמרא מפרש מאי טעמא לא פליג סומכוס איין לנזיר: ולכהן בבית הפרס. סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה מניחין עירוב לכהן בבית הפרס אע''ג דבעינן דמצי למיזל ולמישקליה ומיכליה התם דאי לא מצי אזיל התם היכי קני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שבת שם בבית הפרס שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר ליכנס ע''י נפוח:

ולא מצאתי לי חבר. היינו דוקא בתלמידיו דתניא בכל שעה (פסחים דף לט.) עד שבאתי אצל ר''א בן יעקב והודה לדברי אי נמי לא מצא חבר ששמע מר''א קאמר: אצוותא חרוזייתא. פירש בקונטרס סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה כלולבי גפנים ואין נראה לר''י דבפ' כל שעה (פסחים דף לט.) אמרי' מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים והתם אמרינן דחרחבינא אצוותא דדיקלא ואפשר דהן ב' מינין ושניהן נכרכין סביב הדקל: מתני' בכל מערבין. פי' בקונט' עירובי חצירות ותחומין ואין נראה דבעירובי חצירות בעינן פת לכולי עלמא בפרק הדר (לקמן דף עא:) וכל האי פירקא מוכח דאיירי בתחומין: ולכהן בבית הפרס. וא''ת בפסחים (דף צב.) אמר אונן ומצורע ובית הפרס בעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פירוש לא העמידו דבריהם לטמאותו משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם והתם נמי ע''י בדיקה דרב יהודה איירי דקאמר אבית הפרס כדתנן ושוין ב''ש וב''ה שבודקין לאוכלי פסחים ואין בודקין לאוכלי תרומה וקאמר מאי בודקין א''ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך לו ואף ע''ג דמפרש התם בפרק בתרא דאהלות (משנה ד) אהך משנה כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם יש עצם כשעורה טמא ההיא בדיקה מיירי אם כבר עבר ובדיקת דרב יהודה איירי אם רוצה לעבור וה''פ מאי בודקין אם רוצה לעבור וי''ל דהא דקאמרינן התם דלא העמידו דבריהם במקום כרת היינו משום דאיכא נמי כרת לעושי פסח בטומאה ולכך דוקא לעושי פסח לא העמידו דבריהם אע''ג דאיכא כרת כיון דאי לא עביד נמי פסח איכא כרת אבל אין בודקין לאוכלי תרומה אף על גב דליכא כרת לאוכלי תרומה בטומאה כיון דאיכא מיתה העמידו דבריהם והכי אמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:) לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פי' אפי' במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה פי' אף על גב דליכא כרת אלא מיתה כדפרישית אבל הכא דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמלתא הוא לערב לדבר מצוה כדאמר בפ' כיצד משתתפין (לקמן דף פב.) ובמצוה רבה אפי' בלא ניפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמר במס' ע''ג (דף יג.) ובפרק מי שהוציאוהו (לקמן דף מ'.) דמדלא מייתי התם הא דרב יהודה משמע דבלא ניפוח איירי ולכך נקט נמי הנך מצות ולא נקט אחריני וכן מצינו דמשום כבוד הבריות התירו לטמא בטומאה דרבנן במי שמתו (ברכות דף יט:) גבי מדלגין היינו ע''ג ארונות: