עירובין כו ע"א

דף כו - א

אזל רבא [הלך רבא]  שלפינהו, שלף הקנים ממקומם, דסבירא ליה דאין צורך בזה, דכיון שבנה שם אותה קובה שהיא דירה, ממילא נעשה כל הבוסתן כחצר לאותה קובה וחשיב מוקף לדירה [וכדאמרינן לעיל [דף כד.], "פתח מתירו"].

ועוד אזל [הלכו] רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נקטינהו מבתריה [לקחו הקנים משם] שלא יחזור רב הונא בר חיננא ויתקנם, דסבירא להו כרבא.

למחר בשבת, כשרצו לאכול ולטייל בבוסתן [ריטב"א], איתיביה רבינא לרבא שהיה סובר שאין צורך בתקנתא דרב הונא אף על גב שהקובה נבנתה שם לאחר שהוקף הבוסתן:

השובת בערב שבת בתוך עיר שיש לה חומה, הרי העיר כולה עד החומה חשובה לו כארבע אמות שהן מקום שביתת כל אדם, ומודד מחוץ לחומה אלפיים אמה וזה הוא תחום שבת שלו.

ואם לא היתה לה חומה, מודד מן הבתים החיצוניים של העיר אלפיים אמה.

שבת בעיר חדשה [כדמפרש ואזיל] מודדין לה מישיבתה [מן הבתים המיושבים], ולא מחומתה, ועיר ישנה מודדין לה מחומתה.

איזו היא חדשה ואיזו היא ישנה?

חדשה: שהוקפה בחומה ולבסוף ישבה העיר בדיורין, [דחומתה לאו חומה היא לשוויה כולה כארבע אמות הואיל וישיבתה "חדשה" שקדמה חומתה לישיבתה, לשון רש"י]

ישנה: שישבה בדיורין ולבסוף הוקפה.

והאי בוסתנא נמי, שכבר הוקפה זה ימים רבים, וקובה זו עכשיו נבנית, והיקף הפרדס לאו אדעתא דהך דירה עבידא, כעיר שהוקפה ולבסוף ישבה, דמי! ^[78]

ואף רב פפא, דמתחלה פשוט היה לו כרבא ואף הלך ועשה מעשה, חזר בו, ואמר ליה רב פפא לרבא: והאמר רב אסי: מחיצות אדרכלין [בנאים] שעושין לאכול שם עראי [ריטב"א] לא שמה מחיצה, דלא חשיבא מוקפת לדירה.

אלמא, כיון דלצניעותא בעלמא עבידא לה, ולמחר סתרי לה, לא הויא מחיצה.

הכא נמי - מחיצות הקובה - כיון דלצניעותא בעלמא [לאכול שם דרך עראי ואקראי, ולצניעותא שלא יראום מבחוץ כשיושבים שם - ריטב"א] עבידא, לא הויא מחיצה, ואין הקובה עצמה מוקפת לדירה, ובודאי שלא תתיר כל הבוסתן.

ואף רב הונא בריה דרב יהושע חזר בו, ואמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: והאמר רב הונא: מחיצה העשויה לנחת [שלא לדור שם, אלא להשתמר מה "שיניחו" שם], לא שמה מחיצה, ואף קובה זו שלא נעשית אלא להניח שם לבושיהן וטליתותיהן שפושטין שם ושאר כלי תשמישם, אינה מחיצה, ואינה מוקפת לדירה.

דהא רבה בר אבוה היה מערב לה לכולה לכל העיר מחוזא, ערסייתא ערסייתא, שכונות שכונות, ולא עירב את כל העיר בעירוב אחד.

ועל אף שהיו כל מבואות העיר המפולשות כלפי קצה העיר סגורות במחיצות, בכל זאת לא נחשבה מחוזא כעיר אחת המוקפת חומה [היכולה לערב עירוב אחד בין כל תושביה] משום פירי, החפירות בצורת שוחות [פיר = שוחה] המפרידות בין השכונות, דבי תורי המיועדות לאכסן בהם את הגרעינים למאכל השוורים, שהיו אותן חפירות עמוקות יותר מעשרה טפחים.

ולא הועילו המחיצות שבראשי המבואות להחשיב את כל השכונות כמקום אחד היות ואותן המחיצות נועדו לשמור את הגרעינים שבחפירות ולא לצורך דיורין.

והא פירי דבי תורי - כמחיצה העשויה לנחת דמיא שאינה מועילה.

קרי עלייהו ריש גלותא, על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, שלא נזכרו אתמול שצריך לתיקונו של רב הונא בר חיננא, ומנעוהו מלשוב ולתקן, ועכשיו נעשו חכמים לאסור: "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו" אתמול.

שנינו במשנה: אמר רב אלעאי, שמעתי מרבי אליעזר שמקיפין שלא לשם דירה ואפילו בית כור:

ואמרינן: מתניתין - דקתני שאין מקיפין אלא עד בית כור [שלשים בתי סאה] - דלא כחנניה [יש מפרשים: משמיה דרבי אליעזר, ויש מפרשים משמיה דנפשיה - ריטב"א],

דתניא: חנניה אומר: ואפילו היא בית ארבעים סאה כאסטרטיא של מלך [רחבה שאחרי הארמון]. ^[79]

אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבי אלעאי וחנניה ממקרא אחד דרשו שיטתם:

שנאמר: בימים ההם חלק חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא וגו'. ויהי ישעיהו לא יצא [טרם הספיק לצאת אל] חצר התיכונה ודבר ד' היה אליו לאמר. שוב ואמרת אל חזקיהו וגו' הנני רפא לך.

ויש בפסוק זה קרי וכתיב:

כתיב: "העיר" התיכונה, וקרינן: "חצר"

התיכונה [הפנימית שמאחורי הארמון]!

מכאן לאיסטרטיא של מלך, שהיו גדולים כעיירות בינוניות! וכיון דקרי לה "חצר" שדרכה להיות מוקפת לדירה, אף על גב שבאמת היתה רחבה שאחורי הבתים שאינה מוקפת לדירה, נקטי מינה אסמכתא, דכל השיעור הזה יש לו דין חצר לטלטל בכולה, [ריטב"א].

ובמאי קמיפלגי הני תנאי?

מר סבר: עיירות בינויות הווין בית כור.

ומר סבר: ארבעים בית סאה הוויין.

ומפרשינן לקרא: וישעיהו שהיה אצל חזקיה [כשהיה חולה] - מאי בעי התם?

כלומר: למה רצה לצאת אל החצר התיכונה שאחורי הבית, שאינו דרך יציאה?!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מלמד, שחלה חזקיה, והלך ישעיהו ממנו, על דעת (והושיב) [להושיב - גאון יעקב] ישיבה של תלמידים לעסוק בתורה על פתחו בתוך החצר התיכונה, כדי שלא יהא רשות למלאך המות ליכנס שם, [שדברי תורה קולטין למלאך המות - יעב"ץ. וכעין שמצינו בדוד שלא היה יכול לו מלאך המות, כשלמד, ראה שבת דף ל:].

ומכאן לתלמיד חכם שחלה, שמושיבין ישיבה על פתחו.

ודחינן לה: ולאו מילתא היא להושיב אנחנו ישיבה על כל תלמיד חכם, אלא ישעיהו עשה כן, שהיה נביא וצדיק גמור [ריטב"א].

דילמא אתי לאיגרויי ביה שטן, שכשרואה מלאך המות שמתגרים בו שלא לתת לו ליכנס, מתגרה הוא בהם, [על פי רש"י שבעין יעקב].

שנינו במשנה: וכן שמעתי הימנו: אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, וביטל להם רשותו, ביתו שלו, אסור לו להוציא ממנו לחצר - אבל להם מותר:

ותמהינן: והתנן: ביתו אסור להוציא ולהכניס בין לו ובין להם?!

ומשנינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע, אמר רב ששת, לא קשיא:

אזל רבא שלפינהו להנהו קני סבר צריך להקיף גדר בהאי גיסא (לדירה אחריתי) [אחריתי לדירה] למחר בשבת אותיביה רבינא לרבא עיר חדשה מונין לה מישיבתה ואיזו עיר חדשה שישבה ולבסוף הוקפה ואיזו היא ישנה [שמודדין לה מחומתה].

שהוקפה ולבסוף נתיישבה דכיון דחומה נעשית תחלה כל בנין שבונים בפנים סמוכין על החומה שהיא מחיצה החיצונה והאי [נמי] כהוקף ולבסוף ישב דמי דהא בניינא דאיתבני בהדין בוסתנא בתרא הכי סמיכי להו אגדר דבוסתנא וכי עבד רב הונא קנה קנה פחות מג' בהאי גיסא דהוו בה זרעים שפיר עבד דגיסא אחריתי לא בעיא מחיצה דהא קיימי מחיצתה דבוסתנא דאינון חומה לכל בניינא דמתבי לגואי כגון חומת העיר. ואישתיק רבא וסייעיה רב פפא וא"ל אמאי שתקת הא אמר רב אסי האי מחיצת אדרכלין לאו שמיה מחיצה. פי' כי אינה עשויה מחיצה לשדה אלא למסע החיות מקנה קנה פחות מג' כמו מחיצת אדרכלין היא דעבידא לצניעותא בעלמא ואינה מחיצה שמתרת לטלטול בתוכה בשבת כמו מחיצה של שיירות להולכי דרכים ובא רב הונא בריה דר' יהושע נמי וסייעיה לרבא ואמר מחיצה זו אינה עשוי' (לעות). [לנחת] פי' להיות קבועה לעולם כבנין אלא עראי הוא.

ואמר רב הונא כל מחיצה שמתרת לטלטל בשבת כמו מחיצה שאינה עשויה (לעות) [לנחת] אינה מחיצה. ועוד הא רבא בר אבוה מערב למהוזא ערסתא. ערסתא מחיצת' חזקתא שרירתא דקביעין וקיימן ועשויות לנחת. פי' ערסתא שכונו' שכונות. וכיון שהסכימו כלן כרבא. וכי מה שעשה רב הונא [היה] שלא כהוגן הוה קרי עלייהו חכמים המה להרע וגו'. פי' בירא תורי באר דמחמא ואו' כי היא רסן העיר הגדולה וכבר ראינו פי' לרבותינו הגאונים זולתי זה אבל אנו כתבנו הפי' שהיא קבלה בידינו:

מתני' א"ר אלעאי שמעתי מר' אליעזר שאפילו בית כור. מתנייתא דלא כחנניה דתניא כחנניה אומר ארבעים סאה כאסרטיא של מלך.

ותנן בית כור שהוא ל' סאה א"ר חנן ושניהן מקרא אחד דרשו ויהי ישעיהו לא יצא חצר התיכונה. כתיב עיר וקרי' חצר מיכן לחצר של מלכים שהיא כעיירות בינוניות ובהא פליגי תנא דידן סבר עיירות בינוניות שלשים סאה וחנניה סבר מ' סאה.

ישעיה מאי בעי התם. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שחלה חזקיהו ובא ישעיה והושיב ישיבה על פתחו מיכן לת"ח שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו ולאו מלתא היא דלמא מגרי שטן:

פיסקא וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד ממנו ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא. לו אבל להם מותר והתנן ביתו אסור לו ולהן.

איתיבי׳ רבינ׳ לרבא מעיר חדש׳ שנעשו בתחל׳ חומותי׳ שלא לשם דיר׳ ואח״כ עשו בתוכ׳ דיורין גמורין שאין מודדין לה לענין אלפי׳ מחומותי׳ כיון שלא הקפו לדיר׳ ואע״פ שכשנעשו החומו׳ נעשו על דעת לעשו׳ בתוכו דיורין: גם נעשו אחרי כן דיורין גמורין לא אתו דיורין שבתוכו להכשיר החומו׳ החי צונו׳ ולעשותן כאלו הוקפו לדיר׳ הכא נמי כותלי האבורנק׳ בתוך הבוסתנ׳ לשם דירה לא יועילו לעשו׳ הבוסתנ׳ מוקפת לדיר׳ כיון שהוקפ׳ הבוסתנ׳ בתחל׳ שלא לשם דיר׳ ולא דמי להרחיק מן הכותל ד׳ טפחי׳ ועש׳ מחיצה לשם דירה דהת׳ הוא שזו המחיצה החדשה היא עכשיו אחת ממח צו׳ הקרפף שהוא מוקף בהם מה שאין כן בזה ורבא שמע תשובה זו וקבל׳:

שם אז נתנו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע על לבם ונזכרו הלכה וחזרו בהם ממה שהסכימו אתמול עם רבא בסלוק הקני׳ ובאו והקשו לו. והקשה רב פפא ממחיצת אדריכל לומר שאפי׳ את״ל דמחיצות עשויות לשם דירה בתוך קרפף שהוקף שלא לשם דירה יהיו מכשירין אותו בכאן אין ראוי להכשיר הבוסתנא פי׳ כותלי האבורנק׳ לפי שכותלי האבורנקא בעצמן לא חשיבי מוקפין לדירה מפני שאינם עשויין להשתמש בהם לדיר׳ קבע אלא לאכול שם דרך עראי ואקראי ולצניעותא שלא יראים מבחוץ כשיושבים ומטיילים שם והרי זה כמחיצ׳ כותלי אדריכל שעושין חוצבי אבנים לאכול שם עראי או לעשו׳ מלאכת׳ בצנעא דלא חשיב מוקף לדירה: וכדאמר רב אסי האי מחיצ׳ דאדריכל לא שמה מחיצה כיון דלצניעותא בעלמא עבידא ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה עוד לרבא מעין קושיא זו דמחיצות האבורנק׳ לא חשיב הוקף לדירה שהרי עיקר עשיית׳ הוא להניח שם כלי להצניע׳ שם כשבאים לטייל בבוסתנא וכל כה״ג הוי לה מחיצה העשויי׳ לנחת פי׳ להניח שם כלים: ואמר רב הונא כל מחיצה שהיא עשויה לנחת לא שמה מחיצ׳ וכדמוכח ממאי דהוה עביד רב׳ בר אבוה למחוזא ואז לא מצא רבא שום תשוב׳ לקושיות אלו נאסרה הבוסתנא ועל זה אמר ריש גלותא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו פי׳ הם חכמים להזכיר אלינו לאסור הבוסתנא אבל אתמול כשסילק רבא הקנים והסכימו על ידו לא היו חכמים להטיב ולומר שהיה הבוסתנא צריך הכשר ושנכשרנו ע״י הקנים שעשה רב הונא בר חיננא או על ידי הכשר אחר: והא דאמרינן דרבה בר אבוה מערב לה לכולא מחוזא עד סאת׳ ערסאת׳ משום פירא דבי תורי: פרש״י ז״ל כי מחוזא היתה עיר קטנה שאין בה ששום רבוא וקי״ל דעיר של יחיד אפילו נעשית של רבים מערבין את כולה כשהי׳ מוקפת מחיצות אבל מחוזא לא היו לה חומות ומבואו׳ שלה מפולשין ובתוך מקצת המבואות היו פירי דבי תורי כלומר שוחות עמוקות בין שכונה לשכונה ששם מניחין מאכל השוורים וכשעשו מחיצות בראשי המבואות ההם לא עשאום כדי לסתום בה את העיר אלא להיות מחיצות לאותו פירי דבי תורי וכיון שכן הוה ליה מחיצה העשרה לנחת ולא חשיבא היקף לדירה ומפני זה לא היתה מחוזא חשובה כסתומה ומוקפת לשם דירה וכמפולשות דמיא לעניין שאין מערבין את כולה: ולפיכך לא היה רבה בר אבוה מערבא כולה ביתד אלא היה מערב כל שכונה ושכונה באנפי נפשה: כי אין המחיצות חשובות מחיצות של קיימא לצרף את כולה לעשות כל העיר אחת: כן פירש״י ז״ל והקשו עליו בתוס׳ דהא מחוזא עיר גדולה הוה שיש בה ששים רבוא וחומות היו לה וכדאמרי׳ בפ״ק הני אבולי דמחוזא אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים: ופרש״י ז״ל שם כי הי׳ שם ששים רבוא כרגלי מדבר כלומר שהיו רגילין בה ששים רבוא: ואבולא דמחוזא היינו חומותיה. ועוד הקשו דאפי׳ היתה עיר גדולה מה בכך הרי מערבין את כולה ע״י שיור וכדאיתא בפ׳ הדר ושם אמר בפירש דפירי דבי תורי הוו שיורי דיורין דירה וש״מ דעיר גדולה היאתה ועוד היאך אפשר כי אותן מחיצות שעשו בראשי מבואות המפולשין לא היו עשויים גם לצורך סתימת העי׳ ולהיקף דירה וה״ל ישב ולבסוף היקף ודוחק גדול הוא לומר כי נעשו הפירות דבי תורי והקיפו קוד׳ שישבה העיר ולפי׳ פי׳ בתוס׳ והוא הנכון דמחוזא עיר גדולה הית׳ ומוקפ׳ חומה ואי לאו פירא דבי תורא שהיו שם אפשר היה לערב את כולה ביחד ע״י שיור וכדאי׳ בפ׳ כיצד מערבין אבל משום פירא דבי תירי שהיתה שם שהיתה מפסקת בין מבוי למבוי לא היו יכולין לערב ביחד ופירא דבי תורי היא חפירה עמוקה עשרה והיתה יתירה מבי׳ סאתים והיו עושין כן במבואות שבין שכונ׳ לשכונ׳ ולהצניע שם פירו׳ של מאכל בסמתם כי ארץ מקנה היתה וכיון שעשויה לכך חשיבא מוקפת שלא לדירה דהויא לה מחיצה העשויה לנחת דלא שמה מחיצה כדאמרינן לעיל וכיון שהיא עצמה אסורה ככרמלית היתה עושה הפסקה גמורה בין שכונה לשכונה שא״א לערב כולן ביחד ולפי׳ היו צריכין לערב כל שכונה ושכונה באנפי נפשה. וערסת׳ פירוש שכונות וחבירו בפ״ק דגיטין מערסא לערסא ואפשר שהיתה השכונה מבוי א׳ גדול או אפי׳ תבואות הרבה פתוחין זה לזה ואחרי השכונה מכאן ומכאן פירא דבי תורי לצורך בהמות אותה שכונה או אפשר שבכל מבוי ומבוי שבעיר היה פירי דבי תורי באמצע ושכונה קורה שמערבין בני מבוי זה שמצד שמאל עם בני מבוי השני הסמוך להם מצדה מאחוריהם ע״י פתחים או חלונות שביניהם וכן אותן שבצד ימין עם אותם שסמוכין מצדם מן המבוי האחר שבאחוריהם ועוד י״א שלאורך כל העיר באמצעות היה שם חפירה גדולה ושכונות מכאן ומכאן ובין כל שכונה ושכונה חפירה דבי תרי: וזו היא צורתה

א״ר אלעי שמעתי מרבי אליעזר אפי׳ היא כבית כור. פירוש מטלטלין בכולה ואע״פ שלא הוקפה לדירה ופליג את״ק דלעיל אליבא דר׳ אליעזר וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח א׳ מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא עמהם לו אבל להם מותר פירש מתני׳ כשבטל להם רשות שיש לו בחצר כדאיתא בתלמודא לא הוצרך התנא לפרש דהא פשיטא דבלאו הכי אוסר הוא עליהם לגמרי ובטול זה מועיל אפי׳ בשבת דהכי קיימא לן במכילתין בפ׳ הדר דמבטל ישראל רשות ואפי׳ בשבת ופרישנא בתלמודא דמיירי בשלא בטל להם בפירוש רשות ביתו ואפ״ה סבר ר׳ אליעזר שהמבטל רשות חצרו ביטל רשות ביתו וכאורח הוא אצלם לגמרי ושורת הדין היה שיהא גם הוא מותר להוציא ולהכניס אפי׳ מביתו לחצר פרש״י ז״ל שאם הוא חוזר ומוצא מביתו לחצר נראה כאלו הוא חוזר מן הבטול ומחזיק ברשותו הוא ואוסר רשותו עליהם והם עליו וכדתנן בפ׳ הדר משנתן רשותו והיציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר: והלכך הוא מותר להוציא ולהכניס מבתיהם לחצר כאורח בעלמא. ואסור להוציא ולהכניס מביתו לחצר והם מותרין אפי׳ מביתו לחצר וכן כל הבא משם. ויש מקשים לפרש״י ז״ל דאי מהאי טעמא הוא דאסור היה לו לתנא לומר שהוא אסור קודם שהחזיקו הם בחצר ואם קדמו והחזיקו בחצר כבר החזיקו ואינו אוסר עליהם מפני שחוזר ומחזיק ברשותו וכדתנא התם בהדיא בפ׳ הדר גבי הא דתניא מי שנותן רשות להוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר כו׳. בד״א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי אבל לאחר שהחזיקו אינו אוסר ר״ל דתנא לא נחת לפרוש כולי האי שלא בא עתה אלא ללמד שהמבטל רשות חצירו ביטל רשות ביתו מן הסתם ולפיכך מותר להם להוציא ולהכניס אפי׳ מביתו לחצר. וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקבלין בפתח. פרש״י ז״ל מצוותא דארזא. ופרש״י ז״ל שהוא סיב עבה סביב הדקל ובפ׳ כל שעה אמר לדברי הכל שיוצאין בחרכינ׳ ופרשו התם דהוי אצוותא דדקלא. ועל כרחין שני מינים הם וההוא דהתם מין ירק שגדל סביבות הדקל ועולה ונכרך בו ולפי׳ הוא כשר לדברי הכל דהא אמר בפ׳ כל שעה דבעי׳ מרור שהיא מן זרעים דומיא דמצה שהיא מין זרעים וכן פר״ח ז״ל בהא דהכא שהוא מין זרעים. וא״כ הטעם שלא הודו לו לו חביריו מפני שאין לו שרף ולחות וע״פ שהוא מר בעי׳ שיהא בו שרף והנכון דהא דהכא מעיקרו של דקל הוא גדל ושרף יש לו ומפני שאינו מין זרעים לא הודו לו ור׳ אליעזר לא בעי מרור מין זרעי׳ דומי׳ דמצה והא דקתני ובקשתי לי חבר לא מצאתי פי׳ כדפירש רש״י ז״ל שלא מצא לו חבר מתלמידי ר׳ אליעזר שיאמר כן בשמו של ר׳ אלעזר דבפ׳ כל שעה אשכחן בברייתא באתי אצל ר׳ אליעזר בן יעקב והודה לדברי אלא ודאי כדאמרן:

גמרא. מתניתין דלא כחנניא. פי׳ מורינו ז״ל דלא כחנניא משמיה דר״א דחנניא קתני משמי׳ דר׳ אליעזר אפי׳ היא ארבעי׳ סאה. ושניהם מקרא אחד דרשו בין ר׳ אליעזר בין ר׳ חנניא דר׳ אליעזר נתן שיעור באסטרטיא של מלכים. והם נחלקו בשיעור דאסטרטיא כדמפרש ואזיל. ויש לפרש מתני׳ דר׳ אלעאי בשם ר׳ אליעזר דלא כחנניא משמיה דנפשא וכי תימא מאי איריא דלא כחנני׳ אפי׳ דלא ככולי עלמא י״ל משום דחנניא אזיל בשטתי׳ דר׳ אליעזר דיליף מאסטרטיא דמלכים אצטריך לומר דמתני׳ דלא כחנניא דאלו לחנניא שיעורו מ׳ סאה: וכן פי׳ בתוס׳: מכאן לאסטרטיא של מלכים עיירות בינוניות פי׳ וכיון דקרי להחצר ואף על פי שהיא רחבה שאחורי הבתים שלא הוקפה לדירה כדקארי לה תיכונה נקטי מינה אסמכתא דכל השיעור הזה יש לה דין חצר לטלטל בכולה. ולא היא דאתי לאיגרויי שטן: פירוש ולתלמיד חכם בעלמא ליכא למיעבד כמו שעשה ישעיה שהיה נביא וצדוק גמור:

אתא רבא (שדנהו שלף) [שלפינהו] ולא להחמיר אלא להקל לומר שאינו צריך כלום ומפני שאבורנקא בית דירה גמורה ואעפ״י שהוקף הפרדס תחלה ולא הצריכו פתח ולבסוף הוקף אלא כשלא נתחדשה מחיצה לשם דירה בתוך כותלי הקרפף אבל זו שנבנית הקבה עם כותליה בתוך הפרדס אין זה פחות מכותל אחד שנתחדש בתוך כותלי הקרפף לשם דירה שהועיל ולמחר השיבו [רבינא] ממה שאמרו עיר חדשה מודדין לה מישיבתה ר״ל שאם היה מוקפת חומה ואינה מיושבת כלה כגון שקדמה חומתה לישיבה כשבא למדוד תחומיה לא ימדוד מן החומה אלא מן הבתים ואעפ״י שנעשית החומה על דעת לבנות בתוכה בתים וכן שבנה בתוכה מקצת בתים אין מודדין מחומתה שכל שקדמה חומה לבתים הרי זה הוקף ולבסוף ישב ואין אומרי׳ כשבנה לתוכה מיהא הועיל להיות חומת העיר נידונת כהוקפה לדירת היישוב שנתישב קודם להיקף אנו צריכין על כל פנים ואין דנין אותה כישנה ר״ל ישבה ולבסוף הוקפה שמודדין מחומותיה ואף זו שבכאן אתה צריך להוקף ממש אחר שפתח ואינו דומה להרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה לשם דירה שהועיל שבזו נעשית מיהא מחיצה למחיצות הקרפף לשם דירה אבל כאן מחיצת הקבה אינה מחיצה לפרדס כלל ועל כל פנים היינו צריכי׳ להכשר מחיצה ושלא כדין נשלפו הקנים. וכן הקשו לו מצד אחר שמחיצות הקבה הואיל ולצניעות בעלמא עשויות אינה מחיצה וכמו שאמרו מחיצה דארדיכלי לא שמה מחיצה. לצניעותא בעלמא הוא דעבידן. ומחיצה זו פירשו בה שעושין אותה חוצבי אבנים בהר להניח כליהם לפי שעה ולאכל שם בצניעות ויש גורסי׳ אדריכלי ואדריכל הוא האומן הגדול המושיב אבני הפנות ואחר כך הוא מורה לאחרים היאך יעשו. ולשון אדריכל שמהדר את הכל שהוא מסדר אבני הפנות ומורה לאחרים אחר כן היאך יסדרו זו אחר זו ואף קבה זו אינה אלא לעמוד שם להקר לרוח היום בצניעות או לאכל שם לפי שעה. ואף לדבריך לא הי׳ לך לומר כן אלא בבית דירה גמורה אבל זו אינה דירה גמורה ושמא תאמר ואם אינה דירה גמורה אף הוא היאך הספיקה לו מחיצת קנים מכל מקום סרך דירה יש כאן שכשיבנו כותל אחד מכותלי הקרפף לשם דירת קבה זו הועיל להיות הקרפף כהוקף לדירה ומתוך כך הכשירו במחיצת קנים או שמא מתורת מיעוט כמו שפירשנו למעלה.

וכן הקשוהו ממה שאמרו מחיצה העשויה לנחת אינה מחיצה כלומר להניח שם כלים לפי שעה או פירות ולא לעקר דירה דהא רבה מערב לכלה מחוזא ערבואתא ערבואתא ר״ל שלא היה מתיר להכשיר את העיר כלה כא׳ מפני שאותה העיר היו מבואותיה בדלים זה מזה מצד שהיה בכל ראשי המבואות חפירה שנותני׳ לתוכה גרעיני תמרה לצורך השוורים והיה מצוה להכשירה מבוי מבוי בפני עצמו ומערב זה פירושו מכשיר ואלמא שאותם החפירות. אעפ״י שהיה בהם עמק עשרה או שהיו בהם מחיצות גבוהות עשרה לא היה דנם כסתומות מפני שהיו עשויות לנחת. וכן הדין במבוי הסתום שצריך שיהו סתימותיו שבשלש רוחותיו לשם דירה ואלמלא כן אינה סתימה כלל ולא עוד אלא שהפרוץ טוב ממנו שיש לו תקון בצורת פתח מה שאין כן בסתום עד שנשתתק רבה לכלם. והוא שקרא עליהם ריש גלותא חכמי׳ המה להרע ולהיטיב לא ידעו כלומ׳ עכשיו הם חכמים להרע ולהקשות ואתמול כששלף המחיצה לא ידעו לומר לו שלא ישלפם ושמא תאמ׳ במחיצות אלו שכתבנו שאינן מחיצה הרי כל מחיצות קרפף לנחת ולצניעות בעלמא הן עשויות ודאי לענין קרפף מחיצות הם אבל לא לדירה מחיצות חבלים וקנים ואכפים שהן מחיצות לשיירא להתיר אף בבית סאתים לא שיהו מחיצות לענין דירה אלא כקרפף בעלמא ולפיכך לא התירום ליחידים אלא בבית סאתים כקרפף דעלמא ולשיירא כל צרכן ושלא ישאר בית סאתים פנוי׳ וכן כתבוה גדולי הדור. ולפי דרכך למדת שאעפ״י שמשעה שהוקפה לשם דירה הוקפה והועיל כשנסתרה חזר לאסורו:

יש מפרשי׳ במחיצה העשוי׳ לנחת מחיצה רחבה העשויה להלך עליה לשמור הפרדס סביב סביב והרי היא מחיצה הנדרסת ומחיצה הנדרסת אינה מחיצה. יש גורסין כל מחיצה שאינה עשויה לנחת כלומר שאינה חזקה. וזו ודאי אינה שמחיצת הבוסתנא חזקה היתה יותר משל הקנים והרי אף קמה קצורה ושבלים מקיפים אותה שמה מחיצה:

ממה שכתבנו למדת שאעפ״י שאמרו עיר של יחיד ר״ל שאין נכנסין בה ששים רבוא מערבין את כלה. עיר שאינה מוקפת חומה ומבואותיה מפולשים ויש חפירות קטנות בין שכונה לשכונה להניח שם גרעיני תמרים למאכל שוורים מפני שהיא מקום מקנה וכיוצא באלו הרי אלו מפסיקין שלא ליעשות כל העיר אחת ומערבין מבואות ואף אותם החפירות אם היו יותר מבית סאתים אין מטלטלין בכלם אלא בארבע אמות:

יש מפרשי׳ במעשה זה שלא בא להשמיענו הפסק המבואות זה מזה שלא לערב את הכל ביחד אלא להודיענו שאעפ״י שכל מבואות שבה היו פירא דבי תורי בראשו האחד והיה ראוי לידון כמחיצה וליעשות כמבוי סתום לא היה דנם כמחיצה אחר שלא היתה עשויה לנחת והיה מצריך הכשר (מפלש) [מיוחד] בכל מבוי זה שאנו מזקיקין לענין שבת ישב ולבסוף הוקף ובבתי ערי חומה אמרו דוקא הוקף ולבסוף ישב בתי ערי חומה המקרא מעיד עליו שכן נאמ׳ בית מושב עיר חומה כלומר מושב של עיר חומה אבל לענין שבת דיורין בעינן ובישב ולבסוף הוקף נראה יותר שהחומה נעשית לצרך הדיורין ונקרא היקף לדירה:

בד"ה והתנן כו' וליכא למימר דמתני' במבטל כו' עכ"ל וליכא למימר נמי דמתני' דהתם באומר לא מבטלינא דמשמע ליה נמי דאיירי אפילו בסתם ודו"ק:

והושיב שיבה על פתחו כו'. יש לדקדק מאי תיקן בזה דאכתי תיקשי דטפי ה"ל לישעיהו להושיב ישיבה על פתח חצר החיצונה שהוא מקום דרך כניסה ויציאה וי"ל שישעיהו ידע בנבואה שהמלאך המות יבא דרך פתח חצר התיכונה ואפשר דהיינו משום דשלום בעיר ליכא רשות למלאך המות לסגויי במקום שהולכין רוב בני אדם אלא דמחביא חבויי ומסגי כדאמרי' פ' הכונס ודו"ק:

דלמא אתי לאיגרויי כו'. נראה דקאי את"ח שחלה שאין להושיב ללמוד ישיבה שם מה"ט דגירויי אבל בחזקיהו לא שייך לאיגרויי כיון שכבר נגזר עליו שימות כמו שניבא עליו ישעיהו ואי לאו תפלתו שאח"כ היה מת כנבואת ישעיהו וק"ל:

תוס' בד"ה ולכהן בבית הפרס כו' דלא העמידו דבריהם במקום כרת פי' אפילו במקום כרת כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפשטיה במקום כרת בשביל כרת אם לא יעשה פסח וכמו שהבינו התוס' לעיל משום דאין זה עיקר חידוש לפי תירוצם דהא הכא דליכא כרת ואפ"ה לא העמידו דבריהם אבל עיקר חידוש הוא דאפי' במקום כרת לעשות פסח בטומאה לא העמידו דבריהם ודו"ק:

גמ' עבידא לה לא הוי' מחיצה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ערסיית' שכונות שכונות לבד כו' כצ"ל.

בד"ה משום פירא כו' של בין השכונות כו' לכל צד שחוץ לעיר להשתמר כו' כצ"ל. ונ"ב כזה :

בד"ה אנשי חצר כו' כיון דבטל להו דידהו הוי מיהא מביתו אסור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה משום פירא כו' שאם נסתלקה משם כו' והכא לא משמע בפירא אלא משום דהויא כו' כצ"ל. בגליון דמחוזא לית לה חומה לא נהירא דאמר לעיל אבולא דמחוזא אילמלא דלתותיה נעולות בלילה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא אר"ה בר יהודה אר"ש ל"ק כו'. כצ"ל כדלקמן בע"ב. כי ר"ה בריה דרב יהושע היה תלמידו דרבא ולא דר"ש שקדמו:

תוס' סד"ה דבי תורי. והכא לא משמע כפירושו אלא משום כו'. כצ"ל:

גמרא מכאן לת"ח שחלה שמושיבין ישיבה ע"פ. נ"ב לפי שד״ת קולטין ממ״ה:

שם דלמא אתי לאגרויי כו'. נ"ב כדעבד לדוד המע"ה [שבת ל:] ור"ח [מ"ק כ״ח א']:

מְלַמֵּד שֶׁחָלָה חִזְקִיָּהוּ, וּבָא יְשַׁעְיָהוּ לְהוֹשִׁיב יְשִׁיבָה עַל פִּתְחוֹ. פירש רש"י 'כדי שלא יהא רשות למלאך המוות להכנס לשם' וקשיא והלא בפרק א׳ דברכות (ברכות י.) מפורש להדייה אחר שהגיד לו ענין מיתתי אמר ליה חזקיהו הע"ה הב לי ברתך והשיב לו ישעיהו הע"ה שכבר נגזרה עליך גזירה שתמות ולא יש תקנה נמצא ישעיהו נתייאש ממנו, ולמה הושיב ישיבה כדי שלא יכנס מלאך המוות?
ונראה לי בס"ד דודאי חזקיהו הע"ה ימות בנשיקה ורק יתראה לפניו מלאך המוות באותה שעה לעשות לו בעיתותא בלבד ולא יוכל ליקח נפשו בידו ולכן ישעיהו הע"ה הושיב ישיבה שלא יוכל להכנס שם לעשות לו בעיתותא.
או נראה לי בס"ד לעולם לא נתייאש ממנו וידע שיש תקוה שיחיה ותתבטל הגזרה ורק אמר לו כך שכבר נגזרה גזרה כדי שישבר לבו ויתפלל מקירות לבו.
אי נמי נראה לי דבתחלה נתייאש ממנו ולכן אמר לו שכבר נגזרה גזרה אך אחר שסתר חזקיהו את דבריו באומרו כך מקובלני שלא להתייאש מן הרחמים חזר ישעיהו מדעתו הראשונה והוא גם כן השתדל לעזור לו על ידי קביעות ישיבה ועל ידי תפלה.
אי נמי הוא עשה לו דבר הנהוג לכל תלמיד חכם שחלה דלאו כולי עלמא ידעי זה ואם לא היה מושיב ישיבה הוה מתחזי זלזול כבוד לחזקיהו הע"ה לעיני הרואין בראותם שלא עשה לו כדרך שעושין לתלמידי חכמים או עשה כן לפרסם הנס.

וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דִּלְמָא אַתִּי לְאִיגְרוּיֵי בְּשָׂטָן. נראה לי אין כונת הגמרא לדחות סברת ישעיה הע"ה דמי יוכל לפקפק ולדחות מעשה נביא אשר רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ אך הכונה כמו שכתב הריטב"א ז"ל: 'ולא היא' פירוש לתלמידי חכמים בעלמא ליכא למעבד כמו שעשה ישעיה שהיה נביא וצדיק גמור עכ"ל, ועיין מהרש"א מה שכתב בזה ולא ראה דברי הריטב"א הנזכר והוא הבין חשש הנידוי הוא על החולה עצמו ולכן פירש הטעם בדרך אחר וי"ל בדבריו וק"ל.