עירובין כה ע"א

מַאן דְּשָׁרֵי דְּהָא לֵיכָּא דָּיוֹרִין וּמַאן דְּאָסַר זִימְנִין דְּהָוֵי בַּהּ דָּיוֹרִין וְאָתֵי לְטַלְטוֹלֵי
קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁלֹּא הוּקַּף לְדִירָה וּבָא לְמַעֲטוֹ מִיעֲטוֹ בָּאִילָנוֹת לָא הָוֵי מִיעוּט
בָּנָה בּוֹ עַמּוּד גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה הָוֵי מִיעוּט פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לָא הָוֵי מִיעוּט מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעָה רַבָּה אָמַר הָוֵי מִיעוּט וְרָבָא אָמַר לָא הָוֵי מִיעוּט
רַבָּה אָמַר הָוֵי מִיעוּט דְּהָא נָפֵיק לֵיהּ מִתּוֹרַת לָבוּד רָבָא אָמַר לָא הָוֵי מִיעוּט כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי מְקוֹם אַרְבָּעָה לָא חֲשִׁיב
הִרְחִיק מִן הַכּוֹתֶל אַרְבָּעָה וְעָשָׂה מְחִיצָה הוֹעִיל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לֹא הוֹעִיל מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעָה רַבָּה אָמַר הוֹעִיל רָבָא אָמַר אֵינוֹ מוֹעִיל
רַבָּה אָמַר הוֹעִיל דְּהָא נָפֵיק לֵיהּ מִתּוֹרַת לָבוּד רָבָא אָמַר אֵינוֹ מוֹעִיל כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי מְקוֹם אַרְבָּעָה לָא חֲשִׁיב
רַב שִׁימִי מַתְנֵי לְקוּלָּא טָח בּוֹ טִיט וְיָכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָוֵי מִיעוּט אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ רַבָּה אָמַר הָוֵי מִיעוּט רָבָא אָמַר לָא הָוֵי מִיעוּט
רַבָּה אָמַר הָוֵי מִיעוּט הַשְׁתָּא מִיהָא קָאֵי רָבָא אָמַר לָא הָוֵי מִיעוּט כֵּיוָן דְּלָא יָכוֹל לְמֵיקַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ לֹא כְּלוּם הוּא
הִרְחִיק מִן הַתֵּל אַרְבָּעָה וְעָשָׂה מְחִיצָה הוֹעִיל
פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אוֹ עַל שְׂפַת הַתֵּל רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא חַד אָמַר הוֹעִיל וְחַד אָמַר לֹא הוֹעִיל
תִּסְתַּיַּים דְּרַב חִסְדָּא אָמַר הוֹעִיל דְּאִתְּמַר הָעוֹשֶׂה מְחִיצָה עַל גַּבֵּי מְחִיצָה אָמַר רַב חִסְדָּא בְּשַׁבָּת הוֹעִיל
בְּנִכְסֵי הַגֵּר לֹא קָנָה
וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר אַף בְּשַׁבָּת נָמֵי לֹא הוֹעִיל תִּסְתַּיַּים
אָמַר רַב חִסְדָּא וּמוֹדֶה לִי רַב שֵׁשֶׁת שֶׁאִם עָשָׂה מְחִיצָה עַל הַתֵּל שֶׁהוֹעִיל
מַאי טַעְמָא הוֹאִיל וּבַאֲוִיר מְחִיצוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הוּא דָּר
בָּעֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה נִבְלְעוּ מְחִיצוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת וְהָעֶלְיוֹנוֹת קַיָּימוֹת מַהוּ
לְמַאי אִי לְנִכְסֵי הַגֵּר הַיְינוּ דְּיִרְמְיָה בִּירָאָה דְּאָמַר יִרְמְיָה בִּירָאָה אָמַר רַב יְהוּדָה הַאי מַאן דִּשְׁדָא לִיפְתָּא אַפִּילָא דְּאַרְעָא דְגֵר וַאֲתָא יִשְׂרָאֵל אַחֲרִינָא רְפַק בָּהּ פּוּרְתָּא בָּתְרָא קָנֵי קַמָּא לָא קָנֵי
מַאי טַעְמָא בְּעִידָּנָא דִּשְׁדָא לָא קָא שָׁבַח כִּי קָא שָׁבְחָא מִמֵּילָא קָא מְשַׁבְּחָא
וְאֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת הָוֵי מְחִיצָה הַנַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת
וְתַנְיָא כׇּל מְחִיצָה הַנַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד שְׁמָהּ מְחִיצָה
לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב נַחְמָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִזְרוֹק אֲבָל לְטַלְטֵל אָסוּר
כִּי אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן אַמֵּזִיד אִיתְּמַר
הָהִיא אִיתְּתָא דַּעֲבַדָה מְחִיצָה עַל גַּבֵּי מְחִיצָה בְּנִכְסֵי הַגֵּר אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא רְפַק בָּהּ פּוּרְתָּא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אוֹקְמַהּ בִּידֵיהּ אֲתַא[י] אִיהִי וְקָא צָוְוחָא קַמֵּיהּ אֲמַר לַהּ מַאי אֶיעְבֵּיד לָךְ דְּלָא מַחְזְקַתְּ כִּדְמַחְזְקִי אִינָשֵׁי
קַרְפֵּף בֵּית שָׁלֹשׁ וְקֵירָה בּוֹ בֵּית סְאָה רָבָא אָמַר אֲוִיר קֵירוּיוֹ מְיַיתְּרוֹ וְרַבִּי זֵירָא אָמַר אֵין אֲוִיר קֵירוּיוֹ מְיַיתְּרוֹ
לֵימָא רָבָא וְרַבִּי זֵירָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי דְּאִיתְּמַר אַכְסַדְרָה בְּבִקְעָה רַב אָמַר מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלָּהּ וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין מְטַלְטְלִין אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת
רַב אָמַר מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלָּהּ אָמְרִינַן פִּי תִקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין מְטַלְטְלִין אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא אָמְרִינַן פִּי תִקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

ומפרשינן לה: מאן דשרי אף על גב שהיה לנו לאסור משום תקנת עירובי חצרות: דהא ליכא דיורין ברחבה, ואין מי שיאסור מלטלטל מזה לזו, ולהיפך.

ומאן דאסר: זימנין דהוי בה [ברחבה] דיורין [גזירה משום דפעמים יש דיורין ברחבה], ואתי לטלטולי.

קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, שאסור לטלטל בו, ובא למעטו:

א. מיעטו באילנות ואותו חלק שלא נטע אינו גדול מבית סאתים, לא הוי מיעוט, כיון שדרך קרפיפות שיהיו בהם אילנות ותשמיש דקרפף הם [ריטב"א].

ולפיכך, לא בטל שם "קרפף" ממקום הנטיעה, והוי ליה היקף אחד יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה.

ב. בנה בו עמוד גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, ונותר שטח פנוי שאינו גדול מבית סאתים, הוי מיעוט, דכיון דעמוד אינו תשמיש דקרפף, והוא חשוב - שהרי גבוה עשרה ורחב ארבעה - הרי הוא עומד בפני עצמו ולא בטל לקרפף, ונמצא שנחסר מן "הקרפף" שיעור האוסרו.

ג. בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחבו פחות משלשה טפחים, לא הוי מיעוט, שאינו מקום חשוב, וכמאן דליתיה דמי.

ד. בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחבו משלשה טפחים ועד ארבעה טפחים, [ולא ארבעה בכלל].

רבה אמר: הוי מיעוט.

ורבא אמר: לא הוי מיעוט.

וכדמפרש טעמייהו ואזיל.

רבה אמר הוי מיעוט, כיון דשיעור שלשה טפחים חשוב הוא, דהא בהאי שיעורא נפיק ליה בכל מקום מתורת לבוד.

רבא אמר לא הוי מיעוט, דכיון דלא הוי מקום ארבעה, לא חשיב, ובטיל ליה

קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה, ופתח לו בית או שעשאו לתשמיש דירה, ובא לעשות היקף חדש על דעת דירה, בלא לפרוץ יותר מעשר:

א. הרחיק מן הכותל הקיים ארבעה טפחים ועשה מחיצה חדשה בתוך הקרפף לשם דירה: הועיל. ^[74]

ב. הרחיק המחיצה החדשה מן הכותל הקיים פחות משלשה טפחים: לא הועיל, דהוי כמחיצה על מחיצה - דאמרן לעיל שאינו מועיל - כיון שאין ביניהן שלשה טפחים.

ג. הרחיק המחיצה משלשה ועד ארבעה טפחים, רבה אמר: הועיל. רבא אמר אינו מועיל, וכדמפרש ואזיל.

רבה אמר הועיל, דהא נפיק ליה - בעלמא, שיעור שלשה - מתורת לבוד.

רבא אמר אינו מועיל, כיון דלא הוי בין זה לזה מקום ארבעה, לא חשיב להחשיבו כמחיצה בפני עצמה שהוקפה לדירה.

רב שימי, מתני [היה שונה] להנך תרי פלוגתייהו דרבה ורבא גבי עמוד וגבי מחיצה, לקולא.

כלומר: כולי עלמא "מקילין" ברחב שלשה כיון דנפיק ליה מתורת לבוד בין בעמוד רחב שלשה בין במחיצה רחוקה שלשה, ולא פליגי אלא ברחב ורחוק פחות משלשה.

ואף בזו מקיל רבה וסובר דהוי מיעוט, והועילה מחיצתו החדשה לעשות הקרפף כמוקף לדירה.

ועתה מבארת הגמרא את הדין בקרפף יותר מבית סאתים שבא למעטו, וטח בו [בכתלים] מבפנים טיט, עד שמיעטו לבית סאתיים:

א. אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, שעשוי כל כך עבה, עד שאפילו אם ינטל הכותל הראשון יעמוד הטיט החדש: הוי מיעוט.

ב. אם אינו יכול לעמוד בפני עצמו:

רבה אמר הוי מיעוט.

רבא אמר: לא הוי מיעוט.

וכדמפרש טעמייהו ואזיל.

רבה אמר הוה מיעוט, דהשתא - מכח הכותל הקיים - מיהא קאי הטיט.

רבא אמר לא הוי מיעוט, כיון דלא יכול למיקם בפני עצמו, לא כלום הוא.

ועתה מבארת הגמרא את דינו של קרפף הגדול הרבה יותר מבית סאתיים, ויש בו בחלקו תל, ולא הוקפו מחיצות הקרפף לדירה, ואחר כך עשאו לקרפף מקום דירה, ובא להקיף מחדש:

א. הרחיק את המחיצה החדשה מן התל [שהוא עצמו מחיצה לקרפף] ארבעה טפחים, ועשה מחיצה לשם דירה [ועדיין נותר יותר מבית סאתיים בהיקף החדש], הועיל, וכדאמרן לעיל, דבהרחיק את המחיצה החדשה ארבעה טפחים, הועיל.

ב. הרחיק המחיצה מן התל פחות משלשה טפחים, או שהוסיף מחיצה על שפת התל, פליגי בה רב חסדא ורב המנונא:

חד אמר: הועיל, דאף דמחיצה על מחיצה היא, סבירא ליה דמועיל [והוא הדין דפליג אכל מה דאמרן לעיל].

וחד אמר: לא הועיל, דהא מחיצה על גבי מחיצה היא, ולא מהני.

ואמרינן: תסתיים, דרב חסדא אמר: הועיל!

דאתמר: העושה מחיצה על גבי מחיצה:

אמר רב חסדא: בשבת - כגון הא דעסיקנא בה - הועיל.

אבל בקנית נכסי הגר שאין לו יורשין, שמת, והרי נכסיו הפקר [ובישראל לא משכחת לה שאין לו יורשין, דכל ישראל קרוביו], ובא אדם לקנות קרקע שלו בחזקה על ידי עשית מחיצה [דקיימא לן: נעל או גדר או פרץ הרי זו חזקה], ועשאו לגדר מחיצה על גבי מחיצה קיימת - לא קנה. ואם בא אחר לקנותה בחזקה, קנה השני.

ורב ששת אמר: אף בשבת נמי לא הועיל. הרי חזינן, דרב חסדא סבירא ליה דמחיצה על גבי מחיצה מהני לעשותו היקף חדש לדירה.

ומסקינן: תסתיים!

אמר רב חסדא: ומודה לי רב ששת, שאם בא להתיר תל עצמו, כשהוא גדול מבית סאתים ומחיצותיו - דהיינו דופנות התל - אינן מוקפות לדירה, ובא לעשות היקף חדש לדירה על ידי שעשה מחיצה על התל, שהועיל להתיר לטלטל על גבי התל.

מאי טעמא?

הואיל והדר על התל באויר מחיצות העליונות החדשות הוא דר, ולא באויר התחתונות הקיימות. ואף דשפיר מהני ליה דפנות התל לעשות רשות היחיד על גבי התל, מכל מקום לא באוירן הוא דר.

בעי רבה בר בר חנה: עשה בקרפף שאין מוקף לדירה מחיצות עליונות על גבי מחיצות תחתונות לשם דירה, דאמרן דאין מועיל כיון דהוי מחיצה על גבי מחיצה, ואחר כך נבלעו המחיצות התחתונות בקרקע, והעליונות החדשות קיימות, מהו?

מי אמרינן, כיון שבשעה שהקיפן לדירה לא הועילו, גם אחר שנבלעו התחתונות לא יועילו, דהשתא נעשו המחיצות מאליהן.

או דילמא כיון שמתחלה עשאן לדירה, ועכשיו אין לקרפף אלא מחיצות אלו, מהני [קרן אורה]?

למאי [לענין מה] בעי לה רבה בר בר חנה?

אי לנכסי הגר? ודאי לא מהני!

דהיינו מימריה ד[רבי] ירמיה ביראה. דאמר [רבי] ירמיה ביראה, אמר רב יהודה: האי מאן דבעי לקנות נכסי הגר בחזקה, ושדא ליפתא אפילא דארעא דגר [נטע לפת בגומא שמצא בקרקע ולא חפרה], ואתא ישראל אחרינא רפק ביה פורתא [חפר בה מעט, דהוי חזקה גמורה]:

בתרא קני שהרי החזיק בה.

קמא - שלא חפר בה אלא נטע בה לפת בעלמא - לא קני!

מאי טעמא?

בעידנא דשדא [בשעה ששם הראשון הלפת באדמה] הא לא קא שבח [לא השביחה הקרקע], ועדיין אין כאן חזקה. כי קא שבחא [ואחר כך כשהשביחה הקרקע שגדל הלפת] הא ממילא קא משבחא, ולא הוא השביח הקרקע, שנאמר דהוי חזקה.

והכא נמי, כיון שבשעת עשית המחיצות לא השביח כלום, דהא הוי מחיצה על גבי מחיצה, ואחר כך כשנבלעו, ממילא נבלעו, אין כאן חזקה.

ואלא רבה בר בר חנה - על כרחך - לענין שבת קא מיבעיא ליה.

ואם בחול נבלעו, ליכא למיבעי מידי, דודאי מהני ליה מחיצות העליונות! ועל כרחך, כי קא מיבעי ליה, כגון דבשבת עצמה נבלעו, הא נמי לאו בעיא היא, דהוי מחיצה הנעשה [הנעשית] בשבת. ותניא: כל מחיצה הנעשה בשבת, בין בשוגג בין במזיד, שמה מחיצה! ותמהינן: לאו איתמר עלה, אמר רב נחמן: לא שנו אלא לענין לזרוק מרשות הרבים לרשות היחיד, הוא דאמרינן דהוי מחיצה כשנעשית בשבת, ולחייב הזורק.

אבל לסמוך על מחיצה הנעשית בשבת להתיר לטלטל, אסור!

ואם כן הכא אמאי אמרת דמהני מחיצה בשבת לענין טלטול.

ומשנינן: כי איתמר דרב נחמן, אמחיצה הנעשית באיסור בשבת במזיד הוא דאיתמר!

ההיא איתתא [אשה אחת], דעבדה מחיצה על גבי מחיצה כדי לקנות בנכסי הגר, אתא ההוא גברא [ובא אחריה אדם אחד] והחזיק בהם על ידי דרפק בה פורתא [חרש בה מעט].

אתא ההוא גברא לקמיה דרב נחמן, אוקמיה לנכסי הגר בידיה דההוא גברא.

אתת איהי וקא צווחה קמיה [באה האשה, הראשונה, וצווחה על כך בפני רב נחמן].

אמר לה רב נחמן: מאי איעביד לך [וכי מה אוכל לעזור לך?!] דלא מחזקת כדמחזקי אינשי [שהרי לא החזקת כדרך שאנשים מחזיקים], ולא קנית הנכסים, והשני שהחזיק כדין, זכה!

קרפף שגודלו בית שלש סאין שלא הוקף לדירה, וקירה בו בית סאה [עשה גג לבית סאה אחד], ונשאר גודלו הבלתי מקורה בית סאתים בלבד, והמקורה פחות מבית סאתים:

(רבא) [רבה] אמר: לא תיקן מאומה, כי אויר קירויו - מייתרו! כלומר: האויר וההיקף שתחת הקירוי, מצטרפים לעשותו "יותר" מבית סאתיים.

ורבי זירא אמר: אין אויר קירויו מייתרו.

כלומר: אין האויר וההיקף שתחת הקירוי מצטרף לעשותו יותר מבית סאתיים, משום דאמרינן: פי תקרה - שבין בית הסאתים ובית הסאה - יורד וסותם, ומחלק ביניהם.

לימא, (רבא) ד[רבה] ורבי זירא פליגי בעיקר דין "פי תקרה יורד וסותם" מכל הצדדים, ובפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי?

דאיתמר: אכסדרה [מקום פרוץ מארבע רוחותיו, ומקורה בקירוי ישר ולא משופע] הנמצאת בבקעה שהיא כרמלית:

רב אמר: מותר לטלטל בכולה [בכל האכסדרה].

ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.

וכדמפרש טעמייהו ואזיל.

רב אמר מותר לטלטל בכולה. דאמרינן: פי תקרה - של אכסדרה מארבע רוחותיה - יורד וסותם, והרי היא מוקפת בארבע מחיצות.

ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. דלא אמרינן: פי תקרה מכל ארבעת הצדדים יורד וסותם. והרי היא כבקעה עצמה ואסור לטלטל בה.

ואם כן, מי נימא דרבה ורבי זירא פליגי כעין פלוגתא דרב ושמואל?

הערות

^[74] נחלקו רבותינו בשיעור המחיצה: יש ראשונים - וכן פסק השולחן ערוך - הסוברים, דסגי במחיצה חדשה באורך יותר מעשר. ויש סוברים: דבעינן לרוחב כל המחיצה - ראה משנה ברורה וביאור הלכה, שנ"ח סעיף ו'.

מאן דשרי [מי שמתיר] טעמו הוא — דהא ליכא [שהרי אין] דיורין ברחבה, ובמקום שאין בו דיורים אינו יכול לאסור על רשות אחרת הסמוכה לו. ומאן דאסר [ומי שאוסר] טעמו הוא — זימנין דהוי [פעמים שיש] בה דיורין היכולים לאסור על בני רשות אחרת ואתי לטלטולי [ויבוא לטלטל] באיסור מרחבה לעיר.

א קרפף ששטחו יותר מבית סאתים שלא הוקף מתחילה לדירה ובא למעטו משטח זה, מיעטו באילנות שנטע בו — לא הוי [אינו] מיעוט משום שרגיל שיהיו אילנות בקרפף העשוי לדירה ואינם נחשבים כדבר שונה הממעט משטחו.

ואולם, בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה טפחים — הוי [הריהו] מיעוט שאם נעשה על ידי כך שטח הקרפף עד כבית סאתיים, מותר לטלטל בו. אולם אם היה העמוד רחב פחות משלשה טפחים — לא הוי [אינו] מיעוט. משלשה ועד ארבעה טפחים — נחלקו בדבר. רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט, ורבא אמר: לא הוי [אינו] מיעוט.

ומסבירים את השיטות. רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט — דהא נפיק ליה [שהרי יצא לו] כבר בגודלו מתורת לבוד שהוא בשלשה טפחים, וכיון ששטח כזה אינו נדון כצמוד למקום אחר הרי שטח חשוב הוא, ואם כן יפה כוחו אף למעט. רבא אמר: לא הוי [אינו] מיעוט, כיון דלא הוי [שאין הוא] מקום של ארבעה טפחים — לא חשיב [אינו חשוב], שבפחות מארבעה טפחים אינו קרוי מקום.

ועוד אמרו: הרחיק מן הכותל הקיים בקרפף ארבעה טפחים ועשה מחיצה אחרת — הועיל לתקן את השטח הגדור במחיצה הפנימית. אולם אם הרחיק פחות משלשה טפחים — לא הועיל, שהרי הכותל החדש נחשב כלבוד לראשון והרי הוא כמחיצה על גבי מחיצה. משלשה טפחים ועד ארבעה טפחים — נחלקו חכמים. רבה אמר: הועיל, רבא אמר: אינו מועיל. ומסבירים את השיטות.

רבה אמר: הועיל — דהא נפיק ליה [שהרי יצא לו] מתורת לבוד. רבא אמר: אינו מועיל, כיון דלא הוי [שאין הוא] מקום ארבעה טפחים, לא חשיב [אינו חשוב].

רב שימי מתני [היה שונה] מחלוקת זו לקולא [להקל], ולדעתו שלושה טפחים די בהם כדי למעט חצר בעמוד וכדי לעשות את המחיצה הסמוכה לחברתה כמחיצה למעט את החצר ולהכשירה, ולא חלקו אלא בפחות משלשה טפחים. ועוד אמרו: טח בו בכותלי אותו קרפף הגדול מבית סאתיים טיט, ויכול הטיט לעמוד בפני עצמו — הוי [הריהו] מיעוט שהרי זה כאילו עשה מחיצה חדשה. אולם אם הטיט אינו יכול לעמוד בפני עצמו ועמידתו רק משום שהוא דבוק לכותל — רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט, ורבא אמר: לא הוי [אין הוא] מיעוט.

ומסבירים את השיטות. רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט, השתא מיהא קאי [עכשיו בכל אופן הוא עומד]. רבא אמר: לא הוי [אין הוא] מיעוט, כיון שלא יכול למיקם [לעמוד] בפני עצמו, לא כלום הוא.

ב וכן הרחיק מן התל הגבוה מעשרה טפחים, שהיה בתוך הקרפף ורחוק ממחיצתו יותר מכבית סאתיים, והרחב מארבעה טפחים וגבוה ארבעה טפחים ועשה מחיצה — הועיל לכל החצר.

עשאה פחות משלשה או על שפת התל, ונעשית כמחיצה על גבי מחיצה, רב חסדא ורב המנונא נחלקו בכך. חד [אחד] מהם אמר: הועיל, וחד [ואחד] מהם אמר: לא הועיל.

מתחילה לא נמסר לנו מה היתה דעתו של כל אחד מן החכמים, ומעירים: תסתיים (תוגדר) שרב חסדא הוא זה שאמר הועיל, דאתמר [שכן נאמר] שנחלקו אמוראים: העושה מחיצה על גבי מחיצה קיימת, אמר רב חסדא בענין שבת אם המחיצה הראשונה היתה שלא לשם היקף דירה — הועיל, ומחיצתו השניה מחיצה היא.

בנכסי הגר — לא קנה. שנכסי הגר שמת בלא יורשין נעשים הפקר, אם לא נתנם בחייו מתנה למי שהוא. ונכסים אלה כל הקונה אותם ראשונה — זכה בהם. אחד מאופני הקנייה הוא עשיית מחיצה, ואמרו חכמים שאם עשה בנכסי הגר שמת מחיצה על גבי מחיצה קיימת — לא קנה בכך את הנכסים.

ורב ששת אמר: אף בשבת נמי [גם כן] לא הועיל. ומעירים: אכן, תסתיים (תוגדר) שרב חסדא הוא שסבור שמחיצה על גבי מחיצה מועילה.

אמר רב חסדא: ומודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל שיש בו כבית סאתיים ולא בסמוך לו בלבד — שהועיל להתיר את הטלטול בתוך התל עצמו, אף על פי שהחצר עצמה אסורה בטלטול.

מאי טעמא [מה הטעם] — הואיל ובאויר (בחלל) המחיצות העליונות הוא דר ונמצא שמחיצות חדשות אלה יש בהן עבורו שימוש ויש להן תפקיד, ואף שלגבי העומד למטה מן התל הרי אלו מחיצות על גבי מחיצת התל הקיימת, ואינן מתירות את הטלטול בקרפף עצמו, מכל מקום לטלטול בתוך התל עצמו הועילו.

בעי [שאל] רבה בר בר חנה: נבלעו מחיצות התחתונות, כגון שטבעו באדמת בוץ, ומחיצות העליונות שעשה קיימות, מהו דינן?

ושואלים למאי [למה, לאיזה ענין נשאלה השאלה]? אי [אם] לענין נכסי הגר, היינו [הלא זוהי] ההלכה שאמר ירמיה ביראה, שאמר ירמיה ביראה אמר רב יהודה: האי מאן דשדא ליפתא אפילא דארעא דגר, ואתא ישראל אחרינא רפק בה פורתא, בתרא קני, קמא לא קני [מי שזרע זרע לפת על סדקי האדמה של גר, ובא אדם אחר מישראל ועדר בה מעט באותה האדמה, האחרון העודר — קנה, הראשון — לא קנה].

מאי טעמא [מה טעם הדבר] שלא קנה הזורע? בעידנא דשדא [בזמן שזרע] — הרי לא קא שבח [הושבחה] הקרקע בזריעה. כי קא שבחא [כאשר הושבחה] בגדילת הלפת — ממילא קא משבחא [מעצמה היא משביחה]. כלומר, מעשה הזריעה בלבד אינו מעשה ניכר שיש בו כדי לשנות ולהועיל לנכס בשעתו. ואף על פי שיש בו תועלת לאחר זמן, הרי זו תועלת הבאה כאילו מעצמה בקרקע, ולכן, פעולה שתועלתה רק בעתיד אין בה משום מעשה קנין.

ואלא תאמר ששאל לענין שבת, והרי זו מחיצה הנעשה בשבת שהרי קודם לכן לא היתה זו להלכה מחיצה, ומכיון שנבלעו המחיצות התחתונות נעשתה העליונה חשובה כמחיצה.

ואף דבר זה תניא [כבר שנינו בברייתא]: כל מחיצה הנעשה בשבת, בין בשוגג בין במזיד — שמה מחיצה. ואם כן מחיצות העליונות נעשו מחיצות כדינן.

ומקשים: לאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] אמר רב נחמן: לא שנו ענין זה שדינה כמחיצה אלא לאסור לזרוק ממנה לרשות הרבים ולהיפך, אבל לטלטל בתוכה כברשות היחיד — אסור. משמע שאין אלה מחיצות גמורות.

ודוחים: כי איתמר [כאשר נאמרה] הלכה זו של רב נחמן — אמזיד איתמר [על ענין מזיד נאמרה], שאם עשה בשבת מחיצה במזיד קנסו שלא ישתמש בה בשבת.

בדומה לעניננו מסופר: ההיא איתתא דעבדה [אשה אחת שעשתה] מחיצה על גבי מחיצה בנכסי הגר. אתא ההוא גברא, רפק [בא אדם אחד, עדר] בה פורתא [מעט]. אתא לקמיה [בא אותו איש לפני] רב נחמן, אוקמא בידיה [והעמיד את השדה בידו]. אתת איהי וקא צווחא קמיה [באה היא האשה וצוחה לפני] רב נחמן. אמר לה: מאי איעביד לך, דלא מחזקת כדמחזקי אינשי [מה אעשה לך, שאין את מחזיקה בדבר כפי שאנשים עושים חזקה].

ג היה קרפף ששטחו בית שלש סאים וקירה בו חלק שהוא בית סאה, ואם כן יש מקום לדון האם אפשר לומר שעכשיו יש בו בית סאתיים בלבד ומותר לטלטל בקרפף, או לא. רבא אמר: אויר קירויו מייתרו (מוסיף בו) על מידת בית סאתיים, שאין הקירוי נחשב נפרד מן השאר. ור' זירא אמר: אין אויר קירויו מייתרו, ומותר.

ומעירים: לימא [האם לומר] שרבא ור' זירא בפלוגתא [במחלוקת] של רב ושמואל קא מיפלגי [נחלקו]. דאתמר [שכן נאמר] שנחלקו בכך: היתה אכסדרה מבנה מקורה ללא מחיצות, או ללא מחיצות שלמות, בתוך בקעה שדינה ככרמלית, רב אמר: מותר לטלטל באכסדרה כולה שהיא כרשות היחיד. ושמואל אמר: אין מטלטלין אלא בארבע אמות. ומסבירים את השיטות.

רב אמר: מותר לטלטל באכסדרה כולה כי אמרינן [אומרים אנו] פי תקרה יורד וסותם, שתקרת האכסדרה נחשבת כיורדת עד למטה ונעשית כמחיצה הסותמת את האכסדרה מכל צדדיה והריהי כולה רשות היחיד לעצמה. ושמואל אמר: אין מטלטלין אלא בארבע אמות, כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] פי תקרה יורד וסותם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sage who permits doing so holds that it is permitted since in the yard itself there are no residents, and a place without residents cannot prohibit carrying in another, adjacent domain. And the Sage who prohibits doing so holds that it is prohibited because sometimes there are residents in it who can prohibit carrying in the other domain, and people might unwittingly come to carry from the yard to the town in their usual manner, even though it is prohibited.

With regard to a karpef that measures more than two beit se’a and that had not been fenced in from the outset for the purpose of residence, and one came to reduce its size, if he reduced it by planting trees in a section of the space, it is not a valid reduction, because trees are commonly found in a karpef designed for dwelling; therefore, they are not considered something out of the ordinary that would reduce its size.

But if he built up a column ten handbreadths high and four handbreadths wide, it is an effective reduction, i.e., if the karpef is thereby reduced to the area of two beit se’a, one is permitted to carry within it. However, if the column is less than three handbreadths wide, it is not an effective reduction. And if it is between three to four handbreadths wide, there is a dispute between amora’im. Rabba said: It constitutes an effective reduction, and Rava said: It does not constitute an effective reduction.

The Gemara explains the two opinions. Rabba said that it constitutes an effective reduction because it is large enough to be excluded from the principle of lavud, namely, that solid surfaces with gaps between them less than three handbreadths are considered joined. Since the column stands independently, it reduces the size of the karpef. Rava said that it does not constitute a valid reduction because as it is not a place of at least four handbreadths, it is not significant. An area of less than four handbreadths is not considered independent.

It was further stated: If one distanced himself four handbreadths from the wall of the karpef and erected an additional partition for the sake of dwelling, it is effective in permitting one to carry in the fenced-off inner area. But if the distance is less than three handbreadths, it is not effective, as the new wall is considered attached to the first by means of the principle of lavud, and it is like one partition built on top of another. And if the distance is between three to four handbreadths, that is the topic of the dispute among the amora’im, in which Rabba said: It is effective, and Rava said: It is not effective.

The Gemara explains the two opinions. Rabba said: It is effective, as it is far enough away to be removed from the principle of lavud. Rava disagreed and said: It is not effective, because as it is not a place of at least four handbreadths, it is not significant.

Rav Simi would teach a more lenient version of the dispute between Rabba and Rava. If one plastered the walls of a karpef larger than two beit se’a with plaster, and the plaster can stand on its own, all agree that it is an effective reduction, as it is considered as if he has made a new partition. But if the plaster cannot stand on its own, and it only stays in place because it is attached to the existing wall, there is an amoraic dispute in which Rabba said: It is an effective reduction, and Rava said: It is not an effective reduction.

The Gemara explains the two opinions. Rabba says: It is an effective reduction, because for now, in any case, it stands. Rava says: It is not an effective reduction, because as it cannot stand on its own, it is nothing, i.e., it is insignificant.

If one distanced himself four handbreadths from a mound ten handbreadths high that stands in a karpef larger than two beit se’a, and he erected a partition for the sake of dwelling, it is effective to permit one to carry.

But if he erected the partition less than three handbreadths from the mound or on the edge of the mound itself, so that it is like a partition built on top of another partition, this is a dispute between Rav Ḥisda and Rav Hamnuna. One of them said: It is effective, and the other one said: It is not effective.

The Gemara seeks to clarify which of the Sages held which opinion. Conclude that it was Rav Ḥisda who said it is effective, for it was stated that the amora’im disagreed about the following: If one erected a partition on top of an existing partition, Rav Ḥisda said: With regard to the halakhot of Shabbat, e.g., if the first partition was not erected for the purpose of residence, the second partition is effective.

However, with regard to the property of a convert, he does not acquire it. The property of a convert who dies without heirs is regarded as ownerless unless he had transferred it to someone as a gift during his lifetime. Whoever first implements a valid mode of acquisition upon such property acquires it. For example, one may acquire property by performing an act of taking possession, such as construction of a partition around it. But if one erects a partition around the property of a deceased convert on top of an existing partition, he does not acquire the property in this manner.

And Rav Sheshet said: Even with regard to Shabbat it is not effective. The Gemara comments: Indeed, conclude that it is Rav Ḥisda who maintains that one partition built on top of another is effective for Shabbat.

Rav Ḥisda said: Rav Sheshet agrees with me that if one erected a partition on the mound, rather than merely adjacent to it, that it is effective to permit one to carry on the mound itself, even though, according to him, it is prohibited to carry in the rest of the karpef.

What is the reason for this? Since he dwells in the space between the upper partitions, he utilizes these new partitions and they serve a function. Although in relation to one positioned below the mound these are partitions built on top of the pre-existing partitions of the mound, and therefore they do not allow him to carry in the karpef, they are nonetheless effective in allowing him to carry on the mound itself.

Rabba bar bar Ḥana raised a dilemma: If the lower partitions were swallowed up, e.g., if they sank in boggy ground, and the upper partitions that he had erected still stand, what is the law?

The Gemara asks: With regard to what issue was this dilemma raised? If it was raised with regard to acquiring the property of a convert, this is precisely the same as the ruling cited by Yirmeya Bira’a, as Yirmeya Bira’a said that Rav Yehuda said: If one sowed turnip seeds in cracks which he found in land that had belonged to a convert, and another Jew came and plowed the ground a little, the latter one, the one who plowed, acquires the property, and the first one does not acquire it.

What is the reason that the first one who sowed the seeds does not acquire the property? At the time that he sowed, the land was not improved by his sowing. When it did improve, with the growth of the turnips, it improved on its own. That is to say, the act of sowing alone is not a sufficiently noticeable action that changes and improves the property at the time. Although the sowing later proves to have been beneficial, this is seen as an improvement of the land that comes on its own. Therefore, an action that will only provide benefit in the future cannot serve as an act of acquisition.

Rather, you must say that the dilemma was raised with respect to Shabbat, in which case it is a partition that was made on Shabbat; beforehand it was not a valid partition, and the upper ones acquired the status of a partition only after the lower partitions sank into the ground.

And it was already taught in a baraita: Any partition made on Shabbat, whether unwittingly or intentionally, is called a valid partition. Consequently, the upper partitions should be regarded as valid partitions that allow one to carry in the karpef.

The Gemara raises a difficulty: Wasn’t it stated about this law that Rav Naḥman said: They taught that such a partition is called a partition only as a stringency, in that it is prohibited to throw from an area enclosed by such a partition into the public domain and vice versa; but to carry within it as a full-fledged private domain is prohibited. This implies that these are not proper partitions.

The Gemara refutes this objection: When that statement of Rav Naḥman was stated, it was stated with regard to a case where one erected the partition intentionally. Since one intentionally violated Shabbat when he erected the partition, the Sages imposed a penalty that he is prohibited to carry within the enclosed area. But if the partition was made unwittingly or came about by itself, no such penalty was imposed, and one is permitted to carry.

The Gemara cites a related incident: A certain woman erected a partition on top of another partition in the property of a deceased convert. A certain man then came and plowed the ground a little. The man came before Rav Naḥman, who established the property in his possession. The woman then came and cried out before Rav Naḥman. He said to her: What can I do for you, as you did not take possession of the property in the manner that people take possession.

With regard to a karpef the size of three beit se’a, and one roofed one beit se’a of it, the amora’im disputed whether or not the area of karpef is two beit se’a, in which case it is permitted to carry there, or three beit se’a, in which case it would be prohibited. Rava said: Its roofed space renders it in excess of two beit se’a, meaning that the roofed area is not considered separate from the rest, and so it is prohibited to carry in the karpef. And Rabbi Zeira said: Its roofed space does not render it in excess of two beit se’a, and it is permitted to carry there.

The Gemara comments: Let us say that Rava and Rabbi Zeira dispute the same point that was the subject of dispute between Rav and Shmuel. These amora’im disagreed about the following, as it was stated: With regard to an enclosed veranda [akhsadra], which is a roofed structure without walls or with incomplete walls, in a field that has the status of a karmelit, Rav said: One is permitted to carry in the entire enclosed veranda, as it is considered a private domain. And Shmuel said: One may carry only a distance of four cubits.

The Gemara explains the two opinions: Rav said: One is permitted to carry in the entire enclosed veranda, since we say that the edge of the roof descends to the ground and closes up the enclosed veranda on all sides; consequently, it is considered a separate private domain. And Shmuel said: One may carry only a distance of four cubits, as we do not say that the edge of the roof descends and closes up the enclosed veranda.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן דשרי דהא לית בה דיורין וכחצר דמיא ומאן דאסר גזר דלמא מיתבי בה דיורין וקי"ל הלכתא כמאן דמיקיל ושרי ולא חיישינן לדיורין וכבר פירשנוה למעלה (ורחבה) [דברחבה] דרבים הוא (ולא) [דלא] חיישינן אבל ברחבה דיחיד זמנין דמימליך ובני בתי ודייר בה דיורין.

קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו באילנות לא הוי [מיעוט] דהא נטיעת אילנו' בחצר כחצר דמו כדאמרן.

עמוד גבוה י' טפחים ורחב ד' טפחים הוי מיעוט פחות מג' לא הוי מיעוט וכן סלקא סוגיא דשמעתא ד' הוי מיעוט פחות לא.

הרחיק מן התל ד' ועשה בו מחיצה הועיל בו. פי' התל הוא מקום שלא הוקף לדירה ואם הרחיק משפת התל ד' טפחים ועשה בו מחיצה לדירה הותר לו לטלטל בכולו. אבל בפחות מג' וכן העושה מחיצה על שפת התל לא דאין מחיצה שעשה עכשיו מבטלת גידור התל שהוא מחיצתו המוקף שלא לדירה אלו דברי רב ששת ורב חסדא אמר העושה מחיצה ע"ג מחיצה בשבת הועיל בנכסי הגר לא קנה ורב ששת אמר אפילו בשבת לא הועיל.

ואמר רב חסדא מודה לי רב ששת בעושה מחיצה על שפת התל ודר בתל שהועיל הואיל ובמחיצות העליונות הוא דר ומותר לטלטל בכולו. והלכתא כרב חסדא בין בשבת דהוא לקולא בין בנכסי הגר דהא רב נחמן קאי כוותיה.

בעי רבה בר חנן אליבא דרב ששת נבלעו מחיצות התחתונות והעליונות קיימות מהו כמחיצה ע"ג מחיצה הוי אי לא ופשיט אביי לענין שבת הא קי"ל כל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה ואפילו רב נחמן דאמר לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור. לא אמר אלא במתכוין לעשות מחיצה כדי לטלטל הוא דאסר אבל כי האי גוונא אפילו רב נחמן שרי.

אי בנכסי הגר הא אמרינן האי מאן דשדא ליפתא בי (פילחי) [פילי] בארעא דגר לא עבד ולא מידי.

מ"ט בעידנא דשדא האי ליפתא לא משבחא ולא מידי בתר הכי כי קא משבחא ממילא שבחא. האי נמי בעידנא דעבד מחיצה ע"ג מחיצה לא הועיל בתר דנבלעו התחתונות לא עשה הוא בעליונות כלום הלכך לא קנה בנכסי הגר כלום כי האי גוונא. האי אתתא דעבדא מחיצה ע"ג מחיצה בנכסי הגר אתא ההוא גברא רפק ביה פורתא.

אוקמה רב נחמן בידיה לההוא דרפק בנכסי הגר אתא היא צווחא קמיה ולא אשגח בה אמר לה לא מחזקת כדמחזקי אינשי.

קרפף בית ג' סאין וקירה בו בית סאה. רבה אמר קירויו מייתרו וכאילו יתר מבית סאתים הוא ואסור. ור' זירא אמר אין קירויו מייתרו אלא הקרוי מפסיק בינתים וזה אין בו יותר מבית סאתים ומותר.

מאן דשרי דהא לית בה דיורין. וקיימא לן כוותיה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכתבו ר"ח והגאונים ז"ל: דוקא ברחבה דרבים הא בשל יחיד לא, דגזרינן דילמא מימלך ובני לה בתים וכדאמר רב משרשיא לעיל (עירובין ח, א) גבי מבוי שכלה לרחבה. והראב"ד ז"ל פירש כאן אפילו בשל יחיד, וההיא דרב משרשיא משום דפרוצה לרשות הרבים ואי מלי בתי הוה ליה מבוי פתוח לרה"ר דאורייתא, אבל הכא שאפילו מלי לה בתי לא פתיחא אלא לשביל שהיא רשות היחיד לא גזרינן.

מיעטו באילנות לא הוי מיעוט. פירוש: לא שנא אילן שאינו גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ולא שנא גבוה עשרה ורחב ארבעה דהוי רשות היחיד, דהא לאו בחילוק רשויות תליא מילתא, דהא עמוד שאינו רחב ארבעה רשות בפני עצמו הוא דמקום פטור הוא, ואפילו הכי לא ממעט, ומשלשה ועד ארבעה נמי פליגי בה רבה ורבא. אלא משום דאילנות תשמיש הקרפף הן הרי אלו נחשבין עמו ונמדדין עמו, אבל עמוד בשאינו חשוב בטיל לגביה וכשחשוב באפי נפשיה קאי ולא בטל. ומדנקט הכא עמוד ולא אמר נמי בור כדנקיט בכל מקום גובה ועומק, וכדאמרינן בשבת בתל גבוה עשרה וכן (בבקעה) [בנקע] עמוק עשרה, (בנה עמוד) [גדר] גבוה עשרה וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד גמורה (שבת לא) וכן רבים, ש"מ דבור לא ממעט בקרפף משום דמתשמישי הקרפף הוא כאילנות ולפיכך נמדד עמו, וכמו שכתבתי למעלה (ד, ב) גבי ר' יהודה בור ופסין קאמר. כן נראה לי.

רבה בר שילא מתני לה לקולא וכו'. הראב"ד ז"ל פסק כלישנא קמא, משום דהוא הוי לישנא דגמרא, ולא שבקינן לישנא דגמרא ונקטינן לישנא דרבה בר שילא יחידאה. ורב המנונא ורב ששת הכין סבירא להו. וקיימא לן (כרבה) [כרבא] דבתרא הוא דאמר דדוקא הרחיק ארבעה דאיכא מקום חשוב, הא לאו הכי הרי הוא כבונה מחיצה על גבי מחיצה ולא הועיל. ורב המנונא נמי הכין סבירא ליה דמדאמרינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל, משמע דבארבעה דוקא הוא דשוו רב חסדא ורב המנונא הועיל הא בפחות מארבעה לא הועיל לרב המנונא, דאי לא אמאי נקט ארבעה כיון דלכולהו אפילו שלשה נמי הועיל. ומאי דקאמר פחות משלשה או שעשה מחיצה על שפת התל חד אמר לא הועיל, לאו למימרא דבשלשה מודה דהועיל, אלא בהאי דקאמר הרחיק מן התל ארבעה אשמעינן כח מאן דאסר דלעולם לא שרי עד דאיכא מקום חשוב דהיינו ארבעה, ובהא דשלשה או על שפת התל אשמעינן כח מאן דשרי, דאפילו בפחות משלשה ואפילו בשעשה ממש על שפת התל שרי, משום דלדידיה אפילו מחיצה על גבי מחיצה הועיל.

שאם עשה מחיצה על שפת התל הועיל. רש"י ז"ל לא גרס על שפת התל אלא על התל, שאם עשאו ממש על שפת התל הרי זה כמגביה את המחיצה ואינו כלום, ואפילו לאותן העומדין על התל. וזה כדעת אביי ורבא דאמרי הכי בגודא דנהרא דלעיל (עירובין כד, ב). ואינו מחוור דכאן על כרחך אי אפשר לומר כן, דהיכי דמי, אי בשהרחיקו ארבעה או שלשה דסבירא ליה כמר או כמר פשיטא, ואי בשלא הרחיקו שלשה היינו על שפת התל. אלא אין אנו צריכין למחוק גירסת הספרים.

אכסדרא בבקעה. פירש רש"י ז"ל (להלן עירובין צ, ב ד"ה אכסדרא): שאין לה מחיצות כלל אלא שעומדת על ארבעה קונדסין, רב סבר פי תקרה יורד וסותם מארבע רוחותיה, ושמואל סבר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון שאנו צריכין לומר כן מארבע רוחותיה. והיינו דאמרינן:

אי דעבידא כאכסדרה. כלומר: שגגה שוה, הכי נמי דאמרי כולהו בין רבה בין ר' זירא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולכולי עלמא אי אותו קירוי סמוך ממש לכותל הקרפף, ואם אינו סמוך לכותל ופרוץ מארבע רוחותיו כרב.

אלא הכא דעבידא כארזלא. כלומר: שגגו משופע ובגג מדרון לא שייך למימר פי תקרה יורד וסותם. ורש"י ז"ל גורס בפרק כל גגות (להלן עירובין צד, ב) גבי חצר שנפרצה מארבע רוחותיה בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית ליה לשמואל בארבע בשלש אית ליה, כלומר: כשאינו מודה דפי תקרה יורד וסותם, הני מילי כשהוא צריך לומר כן בכל ארבע רוחות, אבל כשאינו צריך אלא לשלש אית ליה.
אבל ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה אכסדרא) פירש: דאפילו רב אוסר באכסדרה פרוצה, אלא באכסדרה מוקפת משלש רוחות או לפחות משתי רוחות הוא דפליגי, שזו היא שנקראת אכסדרה וכדאמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב כה, ב) עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינו מסוכך. ומיהו ודאי רב אית ליה אפילו במוקפת משתי רוחות כדמוכח בהדיא בשלהי כל גגות דתנן התם (צד, ב) וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואמרינן עלה (שם בע"ב) מאי שנא מרוח אחת דלא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם, ופרקינן אמרי בי רב כגון שנפרץ בקרן זוית, דאלמא אפילו נפרץ משתי רוחותיו אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגרסינן התם (צד, ב) כי לית ליה לשמואל בשלש בארבע אית ליה, כלומר: בשאין שם אלא שלש מחיצות וברביעית אין בה גיפופי כלל, אבל בארבע, כלומר: בשיש ברביעית גיפופי אלא שנפרצה ביתר מעשר אית ליה פי תקרה יורד וסותם. וכן גירסת ר"ח ז"ל (שם). והכא הכי קאמר אי עבידא כאכסדרה שמוקף שלש מחיצות אי נמי שתים, הכי נמי דמודה רבה דאין אויר קירויו מתירו כרב, אלא הכא דעבידא כארזלא, כלומר: כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ארבעה קונדסין ומותחין חבלים מקונדס לקונדס לשכב עליהן בלילה ולישב תחתיהן לצל ביום ופתוח מכל צדדיו, דבכי הא אפילו רב מודה דלא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם. ותרגום כמלונה (ישעיהו א, ח) כערסל במבתותא. וכן פירש גם הראב"ד זכרונו לברכה.

קרפף שהוא יותר מבי׳ סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו באילנו׳ לא הוי מיעוט׳. פי׳ כל אילן במשמע ואפילו הוא גבו׳ עשרה ורחב ד׳ דהוי רשות היחיד דהא לאו בחלוק רשויות תליא מילתא דעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ד׳ רשות בפני עצמו דמקום פטור הוא ואפ״ה לא ממעיט אלא משום דאילנות תשמיש דקרפף הם הרי הם נחשבין ממנו נמדדין עמו אבל עמוד שאינו תשמיש קרפף כשהו׳ חשוב באנפי נפשיה קאי ולא בטיל ודווקא עמוד אבל בור לא ממעט בקרפף ואפי׳ הוא עמוק עשרה ורחב ד׳ דמשתמשי הוא כאילנות ונמדד עמו והיינו דלא נקט הכא עמוד או בור כדנקיט בכל דוכתא גוב׳ ועומק כההי׳ דאמרינן שפת בתל גבוה עשר׳ וכן בוקע עומק עשרה ורבים כזה:

הרחיק מן הכותל ד׳ טפחים ועשה מחיצה. פי׳ קרפף שהוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא לעשות בתוכו מחיצ׳ אחת לשם דירה. אם הרחיקה מן הכותל הראשון ארבעה טפחים הועיל לדברי הכל וחשיבא כאלו הוקפה כולה מתחלתה לשם דירה ומסתברא בשיהא כותל גבוה עשרה טפחים ושיהא משוך כל הכותל הראשון שהיה באותו הצד שסמכו לזה בין מרובה בין מועט: פחות מג׳: פי׳ שהיה זה הכותל בתוך ג׳ טפחים לראשון לא הועיל כלום דהא כלבוד דמי ודווקא כשנשאר בו עדיין יותר מבית סאתים דאם לא כן לא גרע זה הכותל החדש מהיכ׳ דטחו לכותל הראשון בטיט דאמרי׳ לקמן שאם יכול להטיח לעמוד בפני עצמו דהוי מיעוט. משלשה ועד ארבעה: פי׳ ועד ארבעה ולא עד בכלל: רבא א׳ אינו מועיל דכיון דלית בה מקום ד׳ לא חשיב. פי׳ ואע״ג דנפקא ליה מתור׳ לבוד ואפילו לאותה שעה שכתבנו בפ״ק גבי מחיצות כלאי׳ בברייתא דג׳ מדות שנרא׳ ממנה דרבא סובר אליבא דרבנן דכל שיש במחיצה ג׳ טפחים דכיון דנפקא ליה מתורת לבוד חשיבא להתיר לזרוע כנגדה. ואע״פ שהפרוץ מרוב׳ על העומד. ולית ליה דאביי דבעי התם לרבנן שיהא בה ד׳ טפחים דחשיבא לה. לא קשיא על הא דהכא שאין כל העניינים שוים דהתם לגבי כלאים דתלי מילתא בערבוביא הקילו לעשו׳ דבר חשוב כל שיצא מתור׳ לבוד אבל הכא לקרפף שכבר נאסר להוציאו מחזקתו ע״י מחיצ׳ קס״ד בהאי לישנ׳ דבעי׳ הרחקת שיעור דחשיב שתהא כמופלגת לגמרי מן הראשון:

רבה בר שימי מתני לה לקולא. פי׳ דכל היכא דאיכ׳ ג׳ טפחים שלמים דהרחקה דכ״ע מועיל בו וכי פליגי בפחות מג׳ דאפי׳ בפחו׳ מג׳ אמר רבה דהועיל ופירשה רש״י ז״ל דקאי אפי׳ אההיא דעמוד שאפי׳ בעומד פחות מג׳ אמר רבה דהוי מיעוט דלגבי מיעוט בכל דהו סגי לן כיון שאינו מן הדברים העשויין לתשמישו של קרפף ומורי הרב נר״ו אומר דבעמוד כולי עלמא אית להו כלישנא קמא והכא על הרחוק מן הכותל ועשה כותל חדש קאי דסבר רבה דכל שעשה בו שום מחיצה שלימה לשם דירה בהכי סגי ליה ונראין דברי הראב״ד ז״ל שפסק כלישנא קמא דהוא לישנא דתלמודא ותו דרב המנונא ורב ששת הכין סבירא להו וקי״ל כרבא דהוא בתראה דבעי׳ הרחקת ד׳ טפחים דמימרא דרב המנונא דהרחיק מן הכותל ד׳ טפחים הכי ריהט׳:

טחו בטוטפי׳ קרפף יותר מבית סאתי׳ שהוקף שלא לשם דירה וטחו לאחד מכותליו בטיט לשם דירה וע״י הטיח הזה נתמעט אויר הקרפף והם כבית סאתים או בפחות אם טיחה זו חשוב׳ שיכולה לעמוד בפני הכתלים הוי מיעוט לדברי הכל: אינו יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל ורבא אמר אינו הועיל כך הגרסא בכל הספרי׳ ופירושו שהועיל למעט השיעור אם נתמעט ע״י הטיח אבל לכ״ע לא הועיל לחשבו מוקף לדירה אם עדיין נשאר בו יותר מבית סאתים ואפי׳ ללישנא דרבה בר שימי דמתני לה לקולא ושרי רחב בפחות מג׳ טפחים התם הוא מפני שנעשה כותל חדש בפני עצמו וזה ברור. והועיל ולא הועיל האמור כאן אינו כעין האמור למעלה ואגב אשגרות לישן דלעי נקטוה הכא. ורש״י ז״ל מוחק וגורס כאן רבה אמר הוי מיעוט ורבא אמר לא הוי מיעוט ואין צריך למחוק:

הרחיק מן הכותל ד׳ טפחים ועשה מחיצה. פי׳ כגון שהיה הקרפף הזה עמוק והקרקע לכל סביביו גבוה עשרה טפחים והרחיק מן הכותל בתוך העומק ד׳ טפחים ועשו כותל אחד חדש לשם דירה להכשירו אפילו ביותר מבית סאתים דברי הכל הועיל אבל אם הרחיקו פחות מג׳ או שעש׳ מחיצה על שפת התל ממש גבוה עשרה טפחים פליגי בה רב אחא ורב המנונא כדמפרש ואזיל ומדלא נקט הבא פחות מג׳ לא הועיל כדאמרי׳ לעיל שמעי׳ דהכא מאן דמכשר אפילו בפחות מכשר דכיון שהראשון הוא כותל העשוי מאליו סגי ליה בכותל רחוק כל דהו וכשם שהוא מכשיר מחיצה ע״ג מחיצה. ומיהו ודאי מאן דאמר לא הועיל אפילו מג׳ ועד פחות מד׳ טפחים קאמר דלא הועיל דהא לא קאמר תלמודא שהועיל לדברי הכל אלא כשהרחיק מן התל ד׳ טפחים שלמים אלמא כל שהוא פחות מד׳ טפחים פלוגת׳ הוא:

עשה מחיצה על גבי מחיצה. אמר רב חסדא בשבת מועיל. נראין דברים שלא הקיל רב חסדא אלא זה דעשה על שפת התל כדאמרינן לעיל שאע״פ שאינו עושה היכר ליושבים בתוך הנקע עושה הוא היכר ליושבים על התל שלא היו עומדים קודם לכן בתוך מחיצו׳ וכן פי׳ מורי הרב: והלכתא כמאן דאמר אינו מועיל וכדאמרי׳ לעיל בהדיא דרחבה אין מחיצה על גבי מחיצה: ומיהו כל שלא היתה המחיצה הראשונה גבוה עשרה והשלים בה כל שהו להשלימה לעשרה לשם דיר׳ הרי זה היקף גמור לשם דירה ואפי׳ באחת מן המחיצות בלבד: גרסת הספרים אמר רב חסדא מודה רב ששת שאם עשה מחיצ׳ על שפת התל מועיל פי׳ שאם היה הקרפף גבוה כולו ומחיצות שלו חריץ עמוק עשרה טפחים סביביו ועשה הוא למעלה מחיצה גבוה עשרה טפחים סביביו שהועיל לדרים בתוכו גובה הואיל ובאויר מחיצות הוא דרפי׳ שכבר עשה היכירא לדור בתוך מחיצות ונראין דברים דאפי׳ במחיצה אחת סגי. ורש״י ז״ל כתב דלא גרסינן על שפת התל אלא ה״ג שאם עשה מחיצה על התל משמע דקשיא ליה עובדא דרחבה דפוס נהרא שהיו רוצין לעשות מחיצה על שפת הגודא ואמרו אין מחיצה על גבי מחיצה ולא ידענו מה הועיל רבי׳ ז״ל בגרסתו דהא כי גרסינן נמי שעשה אותו על התל ה״ד דאי כשהרחיקו משפת התל ד׳ טפחים או ג׳ כמאן דאמר הכי לעיל פשיטא מאי מודה ואם לא הרחיק היינו על שפת התל ושמא נאמר דרב חסדא ורב ששת סוברי׳ כלישנ׳ דרבה בר שימי דמתני לעיל לקולא שאפילו בפחות מג׳ הועיל והיינו רבותי׳ ועם כל זה אין לנו למחוק גרסת הספרים דההיא דאביי ורבא דלעיל כבר פירשנוה לעיל במקומה: האי מאן דשרא לפתא כו׳: להכי נקט לפתא מפני שדרכו לצמוח כפילי הנגרעא וגם שהוא צומח מהר׳ וניכר שבחו: ואפילו הכי לא קני ביה דבעי׳ שיחזיק בענין שיעשה תועלת לקרקע כשמחזיק בו לקנותו ממש:

קרפף בית שלש. פירוש בת ג׳ סאין מצומצמין שלא הוקף לדירה וקירונו בית סאה לשם דירה והנשאר הוא בית סאתים רבה אמר אויר קירויו. פי׳ עדיין המקירה חשוב מן המנין לדונו כיותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כי הקירוי אינו מועיל לעשותו מוקף לדירה דבמחיצות הדבר תלוי. ר׳ זירא אמר אין אויר קירוי מתירו פי׳ שאין מודדין אלא כשאין מקורה בפני עצמו והרי אין בו אלא בית סאתים וטעמא משו׳ דסבר דאמרי׳ פי תקרה יורד וסות׳ כדמפרש ואזיל: ואמרי׳ לימא רבא ורבי זירא בפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי: פי׳ דאיפליגו נמי אי אמרינן בהא פי תקרה יורד וסות׳:

דאיתמר אכסדרה בבקעה. פרש״י ז״ל שאין לה שום מחיצה אלא שנעץ ד׳ קונדיסין והטיל קירה בין קונדס לקונדס ועשה עליה קרוי והיינו דנקט אכסדרה בבקעה כלומר שהיא פרוצה מכל צד רב סבר פי תקרה יורד וסותם פי׳ מד׳ רוחותיה ושמואל סובר דלא אמרינן פי׳ תקרה יורד וסותם מד׳ רוחותיה הא משתים ושלשה רוחות אמרי׳: ורבינו ז״ל גורס בפרק כל גגות אמרינן חצר שנפרצה בד׳ רוחותיה בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית לי׳ לשמואל בד׳ אבל בשלש אית ליה פי׳ דבג׳ מחיצות מודה שמואל דאמרינן פי תקרה יורד וסותם: ומהדרי׳ הכי אי דעביד כאכסדרא הכי נמי פי׳ רבי׳ ז״ל דאי דעביד קירוי דהכא כאכסדרה דהתם שגגו שוה דכ״ע אמרינן פי תקרה יורד וסותם בין מג׳ רוחות לשמואל בין מד׳ רוחות לרב כגון שהיה הקרוי באמצע קרפף ואינו סמוך לשום כותל: הב״ע דעביד כאורזילא כלומר שגגו משופע ומדרון ובגג מדרון לא שייך לומר פי תקרה יורד וסותם זו שיטת רבי׳ ז״ל: וק״ל דכיון דאמרינן לימא בפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי משמע שזו כעין פלוגתא דרב ושמואל הוא ואמאי והא הכא מסתמא כשקרויו בית סאה אין צריך לומר פי תקרה יורד וסותם אלא מרוח אחד והא אמרת דבהא אפי׳ שמואל מודה ומהיכא משמע לן דמיירי בשקרויו הי׳ באמצע שאינו סמוך לשום כותל וי״ל מדנקט סתם וקירו בו בית סאה: א״כ דהשתא סבירא לן דשמואל אפי׳ במחיצה אחת קאמר ולא ידעי׳ סוגיא דפרק כל גגות דמודה שמואל בג׳ מחיצות וס״ד דהאי דנקט הכא אכסדרה בבקעה משום כח דהיתירא דרב: ור״ת ז״ל הקשה על פרש״י חדא דלשון אכסדרה לא משמע שהיא פרוצ׳ מכל צד אלא שהיא עומדת מג׳ רוחות או לכל הפחות משתי רוחות וכדאמרי׳ בפרק לא יחפור עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת. ועוד ללישנא דאורזילא לא אשכחן ליה בשום דוכתא כפי׳ זה ועוד דכי הוי הגג משופע התקרה עומדת היא ישרה מן הסת׳ ולמה אין אומרין בו פי תקר׳ יורד וסותם לכן פי׳ ר״ת ז״ל דהכ׳ כשהיא סתומה מג׳ רוחות או משתי רוחות הא בפרוצה מכל צד או מג׳ רוחות אפי׳ רב מודה דלא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם והא דנקט הכא אכסדרה בבקעה מפני שהיא פרוצה לרוח רביעית לגמרי שאין שום סתומה כנגדה באכסדרה שבחצר והשתא איפלגו אפי׳ ברוח אחת בלחוד סבר שמואל דלא אמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם והתם בפ׳ כל גגות כך הגרסא בכל הספרים הישינים וכי לית ליה לשמואל בשלש בארבע אית ליה. וכן גורס בה ר״ח ז״ל וה״פ דכי לית ליה לשמואל כשאין שם אלא ג׳ מחיצות ורוח רביעית פרוצה כולה אבל אם מקצת רוח הוא סתום מודה הוא דאמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם כיון שיש בו גפופי ואפי׳ יש שם פרצה ביותר מעשר. ומהדרי׳ אי דעביד כאכסדר׳ כלו׳ שזה הקירוי עשוי כאכסדרה מוקף מג׳ רוחות או שתי׳ הכי נמי דאמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם אליבא דרב דהלכתא כוותיה ומודה ביה רבה כסברא דרב. דעביד כאורזילא כלומר שהוא פרוץ מכל צד או מג׳ רוחות שהקירוי עשוי ע״ג קונדיסין בלא שום מחיצה לשמור עליה משום הגנות ולשבת תחתיה לצל לפעמים וכדמתרגמינן כמלונה במקשה כארסילא במבוהתא. וכן פי׳ הראב״ד ז״ל:

קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו עד בית סאתים כדי שיוכל לטלטל בכלו כל שמיעטו בדברים שהם תשמיש הקרפף ושדרך בני אדם לעשות כן בקרפיפות כגון שנטע שם אילנות אפי׳ באילן שמקומו חשוב ושיש לו דין מחיצה כגון גבוה עשרה ורחב ארבעה אינו מיעוט אבל בדברים שאין דרכן בקרפף הרי זה מיעוט. מעתה בנה שם עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה אין ספק שהוא מיעוט אפי׳ הוא באמצע הואיל ומכל מקום נתמעט (שבור) הנשאר מבית סאתים ואם אין רחבו אלא בפחות משלשה אעפ״י שנתמעט בו מבית סאתים אינו כלום שאין זה אלא כמי שאינו. משלשה ועד ארבעה נחלקו בה רבה ורבא שלדעת רבה הואיל ויצא מתורת לבוד הרי זה מיעוט. וכן פסקוה גדולי המחברי׳ ונראה הטעם מפני שרבה רבו של רבא היה ולדעת רבא הואיל ואין כאן מקום ארבעה אינו מיעוט. וכן פסקוה רוב גאונים ואף גדולי הדור נוטים אחריה ומפני שהיה רבא בתרא:

עשה בה בור עמוק עשרה ורחב ארבעה יש אומרים שהוא כעמוד שהרי גובה ועומק אחד הם לענין שבת וכמו שאמרו שבת בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה וכן הרבה אבל גדולי הדור כתבו שהבור (כקרפף) מתשמישי [הקרפף] הם והרי הוא כאילנות וכן הדין אצלם בגנה ואעפ״י שהוא רשות לעצמו שהרי אף האילן רשות לעצמו הוא כמו שביארנו:

קרפף זה שלא הוקף לדירה ויש בו יתר מבית סאתים ורצה להכשירו במחיצה לשום דירה לטלטל בכלו אף בכלים ששבתו בבית רשאי וכיצד הוא עושה הרחיק מן הכותל הישן ארבעה טפחים ועשה מחיצה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה לשם דירה שפתח לתוכו הועיל שהרי נעשה כותל זה לשם דירה הפתוחה שם (וחזר לו) [והוה לי׳] פתח ולבסוף הוקף פחות משלשה לכותל אינו מועיל והרי הוא ככותל ישן לענין היקף דירה אלא שמכל מקום אם נתמעט עד בית סאתים מטלטל בתוכו. הרחיק משלשה ועד ארבעה לרבה הועיל לרבא לא הועיל ואף בזו גדולי המחברי׳ פסקו כרבה ושאר הפוסקי׳ כרבא:

רצה למעטו עד בית סאתים לטלטל (מיא בתוח) [מיהא בתוכו] וטח כותל הקרפף בטיט עד שבאותו עובי נתמעט חלל הקרפף לבית סאתים אם יכול טיט זה לעמוד בעצמו אילו נטלו הכותלים הישנים הרי זה מיעוט ואם לאו לדעת רבה הוה מיעוט הואיל ועכשיו מיהא עומד. וכן פסקוה גדולי המחברי׳. ולרבא אינו מיעוט והרי הוא כמי שאינו ורוב מפרשים פסקו כמותו:

ולענין ביאור תדע שאנו גורסי׳ רבה בר שילא מתני הכי והוא ענין אחר שלא כמחלקת ראשונה ר״ל הרחיק מן הכותל ארבעה הוא בהקף דירה ולטלטל מן הבית לתוכו ואף ביתר מבית סאתים והאחרונה בשאינו מכוין להיקף דירה אלא למעט עד בית סאתים כדי לטלטל בכלו ואעפ״י שאף בטחו בטיט אמרו לשון הועיל ולא לשון מיעט אף המיעוט תועלת הוא ואעפ״י שקשה מעט לענין סדור היאך נאמרה זו של מחיצה בין שתי שמועות מיעוט והיה לו להזכיר כל אותם של מיעוט בסדר. אין זה הכרח ומכל גירסת הספרים רבה בר שילא מתני לקולא והוא ענין אחד עם הראשונה ושתיהן להיקף לשם דירה נאמרו ובא רבה בר שילא לומר שאם עשאה למחיצה אפי׳ בסמוך פחות משלשה לכותל מחיצה היא ולא נחלקו אלא בטח את הכותל לשם דירה וכל שיכול לעמוד בעצמו הועיל [הואיל] והוקף לדירה הוא ואם אין יכול לעמוד בעצמו לרבה הועיל ולרבא לא הועיל. וגדולי המפרשי׳ גורסין כן ופוסקים כלשון ראשון וכרבא. וגדולי המחברים נראה שגורסין כגרסתנו ופירושינו שבמחיצה פסקו שפחות משלשה מיהא לא הועיל ובטיחה שאף באין יכול לעמוד הועיל עד שראיתי לגדולי הדור תמהים עליהם מפני שהם סוברים שהוא גורס כגירסתם ומכל מקום לגירסתנו דברינו שוים לדבריהם לגמרי אלא שלענין מחיצה היה להם לומר הועיל ולא לשון מיעט וכן כתבוה גדולי הרבנים. ואף הם גורסי׳ רבה בר שילא מתני לה לקולא פי׳ זו של מחיצה ר״ל שלא נחלקו אלא בפחות משלשה ואחר כך הם גורסי׳ טחו בטיט וכו׳ שמועה בפני עצמה:

קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה והוא עמוק עשרה עד שגובה דפני הקרקע בעצמו נעשי׳ לו מחיצות מאליהם ובא לבנות סביבו מחיצה לשם דירה על גובה התל הרי דין זה כדין בא לבנות מחיצה סמוך לכותל שהזכרנו. ויראה שאם בא לבנות בעמק הקרפף לפנים מן התל הואיל ולא היה שם היקף על ידי אדם אף בסמוך לתל פחות משלשה הועיל שהרי גלה שהתל אין לו אצל הקרפף כלום אבל אם בנה על התל לשם דירה אם הרחיק ארבעה מן התל כלפי חוץ הוכשר הקרפף והוכשרו עמו אותם ארבעה טפחי׳ הנשארים מן התל כלפי פנים. בנאה בסמוך פחות משלשה לתל הרי הוא כמי שבנאה על שפת התל ואין מחיצה על מחיצה. עשה מחיצה זו על התל לכונת שידור על התל בחוץ למחיצתו הרי נמצאת מחיצה זו מועלת למקום דירתו שהרי באויר מחיצות העליונות הוא דר ומתוך כך הרי הן מחיצות אף לקרפף אחר שדעתו בהם אף להכשר הקרפף עד שאין לומר בהם (גואי לגואי עבידי) [גואי לגואי עבידן] על הדרך שאמרוה למטה. וזהו פי׳ מה שאמרו מודה רב ששת שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל (באויר) [שבאויר] מחיצות העליונות הוא דר. ואנו גורסין עשה מחיצה על שפת התל ודר בתל. ויש מפרשי׳ לגירסא זו שעשאה על שפת התל החיצונה ונמצא משתמש לפנים אף על התל. ומכל מקום יש שאין גורסי׳ כן ומפרשי׳ אותה בקרפף שמחיצותיו חריצים עמוקים עשרה ורחבים ארבעה שאין המחיצות ניכרות כלל ובנה מחיצה על שפת התל מבפנים ועל אלו אמר שהועיל שבאויר אותם המחיצות הוא דר הואיל והראשונות אינן ניכרות ואף זו הלכה כן וכן מצאתיה לחכמי הדור:

קרפף שמחיצותיו נעשו שלא לשם דירה והגביהן בשיעור מחיצה לשם דירה שאינו כלום כמו שביארנו אם (נחבסו) [נחבטו] המחיצות עד שנבלע כל הישן ונשאר זה שהוקף לשם דירה הוכשר. ולא סוף דבר כשנבלעו מערב שבת אלא אף בנבלעו בשבת שכל מחיצה שנעשית בשבת הרי היא מחיצה בין בשוגג בין במזיד אלא שבמזיד מיהא נאסר טלטולה בשבת כמו שביארנו. לא הוקף במחיצות עשרה שנמצא שאין היקפו היקף והשלימן לעשרה הועיל:

לענין נכסי הגר הנקנים בחזקה לקודם כמו שיתבאר במקומו עשה מחיצה על מחיצה אינו כלום והמחזיק אחריו זכה ואפי׳ נבלעו התחתונות שהרי הנוטע לפת בגומא שמצא בקרקע השדה של גר הואיל ולא חפר הוא את הגומא לא זכה שהרי בשעת נטיעה לא עשה ולא כלום ומה שהשביח אחר כן מאליו הוא בא:

קרפף שהיה בו יתר מבית סאתים והוקף שלא לשם דירה וקירו בו אותו היתר ולא נשאר בו שלא בקירוי אלא בית סאתים לבד יש צדדין שאויר שתחת הקירוי מצטרף עם האחר ונחשב הכל כאויר אחד ונמצא יתר מבית סאתים כשהיה והוא ענין האמור כאן אויר קירויו מיתרו כלומר האויר שתחת הקירוי הוא מוסיף האויר הסמוך לו ונעשה הכל אויר אחד ונמצא אויר מיתרו ר״ל עושה אותו יתר על בית סאתים ויש צדדין שאין אויר קירויו מיתרו אלא זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ונשאר אויר שאינו מקורה בבית סאתים לבד והוכשר וכיצד הוא הדין עשה לאותו הקירוי שתי מחיצות דעריבן אומרי׳ בו בשאר הצדדין פי תקרה יורד וסותם ואין אויר שתחתיו מצטרף עם האויר האחר שאינו מקורה ואין צריך לומר אם קורה על שלש מחיצות שאומרי׳ ברביעית פי תקרה יורד וסותם אבל אם אין לקירוי שתי מחיצות דעריבן אלא שקירה על גבי שני כותלים שמזה ומזה כעין צדדין שבמבוי מפולש אין אומרין בו פי תקרה יורד וסותם ונמצא אויר קירויו מיתרו ואין צריך לומר אם קירה על גבי עמודים. ויש מוסיפין לומר שאף בשתי מחיצות דעריבן דוקא בשהגג כלו שוה ואינו משפע ועשוי דרך מדרון שכל שהוא משפע ועשוי מדרון אין לומר בו פי תקרה יורד וסותם:

זהו עיקר מה שנראה לפסוק בשמועה זו ומתוך שיש פוסקי׳ בה בדרך אחרת אני צריך להעירך מעט בביאור סוגיא זו עד שתדע שמתוך איזה פי׳ שבה אנו פוסקין כן והוא שבקרפף בת שלש שקירו בו בית סאה החמיר רבה לומר שאויר קירויו מיתרו ור׳ זירא הקל לומר שאינו מיתרו ונאמר עליהם לימא בדרב ושמואל קא מיפלגי דאתמר אכסדרה בבקעה רב אמ׳ מטלטלין בכלה ושמואל אמ׳ אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. ואכסדרה ענינה שאינה פרוצה לגמרי וכמו שהביאוה חכמי צרפת ממה שאמרו בשני של בתרא [כה:] עולם לאכסדרה היא דומה ורוח צפוני אינה (מסוככת) [מסובבת] נמצא שאכסדרה מוקפת היא משלש רוחות ואמר שאכסדרה בבקעה ר״ל שקיירה עליה מטלטלין בכלה לדעת רב שהלכה כמותו. וצריך אתה לידע שלא סוף דבר שאמרה רב בשלש רוחות שהרי אף בשתים הוא סובר פי תקרה יורד וסותם. וכן הביאו חכמי צרפת שהזכרנו ממה שאמרו בפרק גגות וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואמרו בגמרא מאי שנא נפרץ מרוח אחת דלא. דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם ותירצו אמרי בי רב שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון למדת שלדעת רב אף משתי רוחות אומרי׳ פי תקרה וכו׳ ומכל מקום דוקא בעריבן אבל זו כנגד זו לא שלא אמרו דין פי תקרה בשתי מחיצות של מבוי מפלש אלא לר׳ יהודה שאמרה בפרק גגות בבונה עליה על גבי שני בתים ונחלקו הכל עליו. ובענין אכסדרה שאין לה פצימין שסכך עליה אמרו במסכת סוכה [יח:] אביי אמ׳ כשרה ורבא אמ׳ פסולה ואמר ליה רבא אפי׳ נפרצה דופן האמצעית והוא שהאכסדרה הוא שכשהיה אדם נכנס בחצר היה פרוץ דרך כניסה והיתה רחבה באמצע החצר והבתים פתוחים לה מכאן ומכאן ויוצאה עליה תקרה משלש רוחותיה סביב האויר והוא מסכך על אותו אויר ונמצא סכך זה שיש לו דופן מכאן ומכאן שעלייה היוצאה מן הכותלים אינן רחבים ארבע אמות ויש לומר בהם דופן עקומה אבל הצד האמצעי שבה רחבה העלייה שם יותר רחבה מארבע אמות ואי אפשר לומר בה דופן עקומה ונמצא שאין לה אלא שתי דפנות ומכשירה אביי מטעם פי תקרה יורד וסותם ואמ׳ ליה רבא לדבריך אפי׳ נפרצה דופן האמצעית אמ׳ ליה בהא מודינא לך דהוה ליה כמבוי מפולש וכבר אמרו בה בפרק גגות [צד:] כי פל גי אליבא דרב אביי דאמ׳ כרב ורבא עד כאן לא קאמ׳ רב אלא באכסדרה דמחיצות לאכסדרה עבידן אבל הכא המחיצות לאו לסוכה עבידן לא. אלמא רב עצמו לא הכשיר אלא בדפנות דעריבן ושמואל אינו סובר פי תקרה אלא מרוח אחת ואף בזו דוקא ביש לה גפופין מרוח רביעית והם גורסי׳ בפרק כל גגות כי לית ליה לשמואל פי תקרה בשלש בארבע אית ליה כלומר בבית שהיו לו ארבע מחיצות ואף עכשו אם יש לה שלש מחיצות גמורות ורביעית בגפופין אעפ״י שנפרצה ברביעית ביתר מעשר אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם והיינו סבורים בכאן שלא לחלוק בפי תקרה אלא כשם שאומרי׳ אותו באכסדרה לדעת רב כן נאמר בכאן בקרפף. ותירצו אי דעביד כאכסדרה אף רבא מודה להקל בה כלומר שיהיו בה קצת מחיצות או שלש או שתים דעריבן כגון שקירה לצד הכותל האמצעי. הכא דעביד כערסלא ר״ל כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ארבעה קונדיסין ומסרגין עליהם חבלים לשכב עליהן בלילה ולנוח תחתיהן ביום וכן תרגם יונתן כמלונה במקשה כערסלא במבתותא ואף כאן שקירוה על גבי עמודים שיוצאין חוץ לכותל והוא הדין על כותלים שזו כנגד זו הא כל שקירה על שתי דפנות דעריבן כשר אף לרבה ואין חלוק לדעת זה בין גגו שוה למשופע זו היא שטתנו.

ומכל מקום גדולי הרבנים סוברים שמחלקת רב ושמואל באכסדרה אף היא בשאין לה מחיצות ואף בזו אמ׳ רב שפי תקרה יורד וסותם ושמואל חולק בה אלא אם כן יש בה מיהא רוח אחת. והם גורסים שם כי לית ליה לשמואל בארבע כלומר שנפרצה מארבע רוחותיה בשלש אית ליה הואיל ונשארה מחיצה ברוח אחת ומפרשי׳ כאן דעבידא כאכסדרה כלומר שגגה שוה הכי נמי הכא דעבוד בי ארזילא ופירשו בארזילא מדרון ומאחר שהוא במדרון אין לומר בו פי תקרה יורד וסותם ונמצא לדעתו שכל שגגו שוה מותר ואין אויר הקירוי מייתר אעפ״י שאין שם מחיצה כלל וכבר ביארנו סתירת דבריהם מאותם השמועות שזכרנו. ומכל מקום גדולי הדור מצרפין את הכל להחמיר ואין מתירין אלא בשתי מחיצות דעריבן ושיהא גג הקירוי שוה ומדבריהם למדו רבים בגגים שלנו שהם משופעים שאין מטלטלי׳ במה שתחתיו ומכל מקום לשטתנו אף בגג שוה כן וכבר כתבנו מזה בראשון של שבת:

בד"ה אכסדרה בבקעה כו' ורב אית ליה פי תקרה כו' ובזה שלא כנגד זה והאי דלא נקט כו' עכ"ל וק"ק לפ"ז דמנ"ל לתלמודא למימר בפרק כל גגות לשמואל דכי לית ליה בשלש כו' אימא דבג' מחיצות מודה לרב דמהני פי תקרה ול"פ עליה דרב אלא הכא באכסדרה בבקעה דאיירי בב' מחיצות ושם יבואר:

רש"י בד"ה באילנות כו' ולא בטיל ליה משם קמא כצ"ל. ונ"ב ס"א:

בד"ה ה"ג כו' ועשה מחיצות סביב. נ"ב לאו דוקא אלא ביותר מעשר וכן באשר"י:

תוס' בד"ה מאן דשרי כו' ובשביל לית בה דיורין כו' כצ"ל:

בד"ה ומאן דאסר כו' ששבתו בתוכה כצ"ל:

גמרא האי מאן דשדא ליפתא כו' ואתא כו' בתרא קני כו'. לכאורה ה"נ מדל"ק בקיצור לא קנה כדאר"ח לעיל. דדוקא אם קדם האחר קודם שנשרש. וקמ"ל דל"א שקנה הא' למפרע משעה דשדא. אבל משנשרש קנה עכ"פ מאותה שעה ודלא כדמשמע מפרש"י. אבל בב"ב הגי' לא הוי חזקה משמע דלגמרי אינו כלום אף משהשריש. והמגיהים לא העירו מזה:

תוס' ד"ה שאם. רש"י ל"ג ע"ש התל כו'. גירסת ע"ש התל ודאי לא יתכן דהא אמר מקודם דע"ש התל מחלוקת. וא"כ ע"כ כאן צריך לשנות הלשון. ולולי פירש"י והתוס'. הנל"פ דלא מיירי בתל העומד בקרפף אלא בתל בפ"ע המתלקט עשרה מתוך ד' דלא מהני אלא לב"ס כדלעיל (טו) והכל לענין לטלטל בראשו. ואמר: הרחיק מן התל כו' היינו שעשה מחיצות למטה רחוק מרגליו. ועל שפת התל היינו בהתחלת גובה שפועו:

גמ' בנה "בו" עמוד. כצ"ל [וכ"ה בדפו״י]:

רש"י ד"ה טח בטיט כו' ״רבה בר שימי". צ"ל "רב שימי" [אבל י״ג בגמרא רבה בר שימי וכ"ה ברא"ש וא"צ להגיה ברש"י]:

גמ' קרפף בית שלש וקירה בו בית סאה. עי' לקמן דף צ ע"א תוס' ד"ה אלא שתי:

(כה סע"א) אכסדרה בבקעה וכו'.—פי' דאם היתה אכסדרה בחצר אף שאין לאכסדרה מחיצות הרי יש לה מחיצות החצר, והכל מודין שמותר לטלטל בכולה. וכעין זה בתוספות סוכה (יח ב ד"ה אכסדרה), אבל מ"ש התוס' כאן אינו מובן.

דלית בה דיורין. שיאסרו על. בני מבוי הלכך רשות בני מבוי הוא ובני שביל לא אסרי עלה דהוי כחצר קטנה שנפרצה לגדולה דגדולה מותרת וקטנה אסורה ושביל לא מתקנינן ליה גזרה שמא יאמרו לחי מועיל לשביל דעלמא: באילנות לא הוי מיעוט. דדרך קרפף להיות בו אילנות ולא בטיל ליה היקף קמא: בנה בו עמוד. ואפילו באמצע ובכך נתמעט מבית סאתים: פחות מג' טפחים. אפילו נתמעט מבית סאתים כמאן דליתיה דמי: דהא נפקא ליה מתורת לבוד. כלומר דהא חשיב ליה ג' בעלמא למיפק מתורת לבוד הלכך ה''נ חשיבי ולא בטיל: הרחיק מן הכותל. של קרפף ד' טפחים ועשה מחיצה לדירה: הועיל. מחיצה זו להיות היקף חדש והוי פתח ולבסוף הוקף: פחות מג' לא הועיל. דהוי כמחיצה על גבי מחיצה ולא בנתמעט מבית סאתים מיירי מדלא נקט מיעוט ואינו מיעוט דאי נתמעט ודאי הוי מיעוט שאפילו הוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט שפיר דמי כדלקמן אלא למיהוי פתח ולבסוף הוקף מיירי: מתני לקולא. להך פלוגתא דלעיל ואמר דבשלשה דנפק ליה מתורת לבוד כולהו מודו דעמוד הוי מיעוט ומחיצה הויא מחיצה לדירה ולא כמוסיף ובפחות משלשה פליגי: טח בטיט. והוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט והאי לאו רבה בר שימי קאמר לה אלא מילתא באנפי נפשיה היא: ויכול לעמוד. הטיט בפני עצמו שעשוי בעובי שאפילו ניטל כותל הראשון יכול זה לעמוד: הוי מיעוט ולא הוי מיעוט גרס הכא: הרחיק מן התל. שבקרפף ויש מן התל עד המחיצה יותר מבית סאתים הרבה ועשה מחיצה לדירה אצל התל ברחוק ד' טפחים ועדיין יש יותר מבית סאתים בין ישנה לחדשה אבל זו לדירה עשאה: הועיל. והכל מותר: לא הועיל. דהויא מחיצה על גבי מחיצה: וחד אמר הועיל. דקסבר: מחיצה ע''ג מחיצה מהניא להיות היקף לדירה: בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשין אין זו חזקה לקנות ואם בא אחר והחזיק בהן קנה האחרון: בשבת. כגון לענין היקף לדירה שבתחילה היתה מחיצה הוגנת אלא שלא הוקפה לדירה: הכי גרסינן מודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל. ולא גרסי' על שפת והכי פירושו אף על גב דפליג ואמר דלא מישתרי קרפף בהכי היינו טעמא שהדר בקרפף באויר מחיצות החתונות דר אבל אם היה תל יותר מבית סאתים ועשה מחיצות סביב עליו להשתמש על גובה התל: הואיל. והדר על התל דר באויר מחיצות העליונות ולא מהני ליה תחתונות מידי הלכך לאו מחיצה על גבי מחיצה היא: בעי רבה. למ''ד אין מחיצה על גבי מחיצה נבלעו התחתונות בקרקע שהיה העפר רך ותיחוח ונחבט הכותל בבת אחת בשבת ולא נפל אלא נבלע והעליונות קיימות מהו: אי לנכסי הגר. קא מיבעיא ליה אי לא קדם אחר והחזיק בהן עד שנבלעו התחתונות ונמצא שאין בו אלא מחיצות שעשה לו זה ומעכשיו קנוי לו: דשדא ליפתא אפילא. נטע לפת בגומא שמצא בקרקע הגר ולא חפרה הוא דאי חפרה במכוש ראשון קנה: לא קא שבח. ולאו חזקה היא ואנן נעל גדר ופרץ כל שהוא תנן (ב''ב דף מב.) מידי דמהני הוי חזקה: ממילא שבח. וההיא שעתא לאו איהו מחזיק בה אלא לפת הוא דשבח ואזיל והכא נמי כיון דבשעתא דהחזיק לאו חזקה היא כי הדור הוו מחיצות ממילא הוא דהוו ולא איהו דעביד: אלא לענין שבת. אי משתרי בעליונות שהיו בטילות עד עכשיו: לזרוק. לחומרא: וקירה בו בית סאה. קירוי גג: אויר קירויו מייתרו. סאה המקורה מיחשבה בהדי אידך כאילו לא קירוהו ואכתי הוי יותר מבית סאתים: אין אויר קירויו מייתרו. דאמרינן פי תקרה יורד וסותם: אכסדרה. מקורה בגג חלק כעליות שלנו ואינו משופע והיא קירוי שבכל הש''ס:

מאן דשרי דהא לית ביה דיורין. ובשביל לית ביה דיורין דליתסרו עליה ולפירוש הקונטרס דאית ביה דיורין לא אסרו עלה משום גיפופי: ומאן דאסר זימנין דאית ביה דיורין. שהבתים שאצל הרחבה יפתחו מבתיהן לרחבה ויאסרו הרחבה על בני מתא להוציא בה כלים ששבתו בתוכה ומשום הכי אסור לטלטל ממתא לרחבה דשמא יטלטלו גם לאחר פתיחת הדיורין בלא עירוב כמו עתה אבל רחבה גופיה שרי שהרי אף לאחר שיפתחו מותר לטלטל כלים ששבתו בתוכה: שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל. רש''י לא גריס על שפת התל דהוה משמע לאותן הדרים למטה אלא גריס על התל והועיל לאותן הדרים על התל ומיהו צריך לפרש דמיירי על שפת התל שאם הרחיקו ד' מן השפה אין שם חידוש דהכי נמי למטה אם הרחיק הועיל: אכסדרה בבקעה רש''י פירש לקמן דאכסדרה פרוצה מארבעה רוחותיה והשתא אתי שפיר הא דנקט בבקעה שאין שם מחיצות ולא נקט בחצר וגרס לקמן בפרק כל גגות (דף צד.) דמשני שמואל אדשמואל כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה וקשיא לפירושו דבסוכה אמרינן דאפילו בשתי רוחות זה כנגד זה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם משום דהוי כמבוי מפולש ומפרש ר''ת דאכסדרה אית לה שלשה מחיצות כדאמרינן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כה:) עולם דומה לאכסדרה ורוח צפונית אינה מסובבת וגרס בפרק כל גגות (לקמן דף צד:) כי לית ליה בשלש אבל בד' אית ליה פירוש שיש ג' מחיצות ומעט מן הרביעית ורב אית ליה פי תקרה יורד וסותם אפי' בשתי מחיצות ובזה שלא כנגד זה והא דלא נקט אכסדרה בחצר משום דסתם אכסדרה בחצר יש לה ג' מחיצות להכי נקט בקעה דאפי' כי ליכא אלא שתי מחיצות אמר רב פי תקרה יורד וסותם:

עירובין כה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד