עירובין כד ע"א

בְּטִיל לֵיהּ לְגַבַּי רוּבָּה וְהָוֵה לֵיהּ קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם וְאָסוּר
אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר הָא מִיעוּטָא שָׁרֵי אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הָוֵי בֵּית סָאתַיִם אֲבָל בֵּית סָאתַיִם אָסוּר
כְּמַאן כְּרַבָּנַן
וְרַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מַתְנֵי לְקוּלָּא הָא מִיעוּטָא שְׁרֵי אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא אֲמַרַן אֶלָּא בֵּית סָאתַיִם אֲבָל יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם אָסוּר כְּמַאן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
נָטַע רוּבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר וּמוּתָּר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר אֲבִימִי וְהוּא שֶׁעֲשׂוּיִין אִצְטַבְּלָאוֹת וְרַב נַחְמָן אָמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אִצְטַבְּלָאוֹת
מָר יְהוּדָה אִקְּלַע לְבֵי רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה חֲזָנְהוּ לְהָנְהוּ דְּלָא עֲבִידִי אִצְטַבְּלָאוֹת וְקָא מְטַלְטְלִי בְּגַוַּיְיהוּ אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דַּאֲבִימִי אֲמַר לֵיהּ אֲנָא כְּרַב נַחְמָן סְבִירָא לִי
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁלֹּא הוּקַּף לְדִירָה כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה פּוֹרֵץ בּוֹ פִּירְצָה יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר וְגוֹדְרוֹ וּמַעֲמִידוֹ עַל עֶשֶׂר וּמוּתָּר
אִיבַּעְיָא לְהוּ פָּרַץ אַמָּה וְגָדַר אַמָּה [וּפָרַץ אַמָּה וּגְדָרָהּ] עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר מַהוּ
אֲמַר לֵיהּ לָאו הַיְינוּ דִּתְנַן כׇּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים
וּבָעֵי חִזְקִיָּה נִיקַּב כְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ וְחָזַר וְנִיקַּב כְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְמוֹצִיא רִמּוֹן מַהוּ
וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי שָׁנִיתָה לָנוּ סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאׇזְנָיו וְתִיקְּנָהּ טָמֵא מִדְרָס
נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִיקְּנָהּ טָהוֹר בָּהּ מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס
וַאֲמַרְתְּ עֲלַהּ מַאי שְׁנָא רִאשׁוֹנָה דְּהָא קָיְימָא שְׁנִיָּה שְׁנִיָּה נָמֵי הָא קָיְימָא רִאשׁוֹנָה
וַאֲמַרְתְּ לַן עֲלַהּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן הָכָא נָמֵי פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן
קָרֵי עֲלֵיהּ לֵית דֵּין בַּר אִינָשׁ אִיכָּא דְּאָמְרִי כְּגוֹן דֵּין בַּר נַשׁ
אָמַר רַב כָּהֲנָא רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת
וְאָמַר רַב נַחְמָן אִם פָּתַח לוֹ פֶּתַח מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ פֶּתַח מַתִּירוֹ וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁפָּתַח וּלְבַסּוֹף הוּקַּף אֲבָל הוּקַּף וּלְבַסּוֹף פָּתַח לָא
פָּתַח וּלְבַסּוֹף הוּקַּף פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא דְּאִית בֵּיהּ בֵּי דָרֵי מַהוּ דְּתֵימָא אַדַּעְתָּא דְּבֵי דָרֵי עַבְדֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן
קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁהוּקַּף לְדִירָה וְנִתְמַלֵּא מַיִם סְבוּר רַבָּנַן לְמֵימַר כִּזְרָעִים דָּמוּ וַאֲסִיר
אֲמַר לְהוּ רַב אַבָּא אֲבוּהּ דְּרַב בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מַיִם כִּנְטָעִים דָּמוּ וּשְׁרֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

הוי ההיא מיעוטא המוקף לדירה בטיל ליה לגבי רובה שאינו מוקף לדירה, והוה ליה האי קרפף, היקף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואסור?! אלא אי איתמר - הא דרב הונא בריה דרב יהושע - הכי איתמר [וקאי רב הונא בשיטת רבנן דרבי שמעון]:

מדאמרינן "נזרע רוב אסור", איכא למידק: הא מיעוטא [אם נזרע מיעוטו של קרפף] שרי!

ועל כך אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

לא אמרן דבנזרע מיעוטא שרי, אלא דלא הוי

- המיעוט שנזרע - בית סאתים, שהוא שטח שאינו חשוב ליבדל משאר ההיקף, ואינו חשוב ליתן לו שם "קרפף" בפני עצמו. ולפיכך אינו אוסר "החצר" שנפרצה לו.

אבל אם היה המיעוט שנזרע, בית סאתים בצמצום, חשוב הוא ליתן לו שם בפני עצמו, ונקרא: קרפף שלא הוקף לדירה, ולפיכך אסור לטלטל בכל ההיקף שהרי החלק המוקף לדירה הוי "חצר", והחלק שאינו מוקף לדירה הוה ליה "קרפף", וחצר וקרפף שנפרצו זו לזו אסור לטלטל בשתיהן.

[וכל שכן שאסור, אם היה יותר מבית סאתים, דהוי ליה נפרץ לכרמלית].

כמאן? כרבנן, הסוברים שחצר וקרפף שתי מיני רשויות הן ואסור לטלטל מזו לז, וממילא כשהן "פרוצות" זו לזו, הוי ליה כל אחת, רשות שנפרצה במלואה למקום האסור לה, ואסור לטלטל בהן כלל.

ורב ירמיה מדיפתי מתני - הא דרב הונא בריה דרב יהושע - שלא בא להחמיר על בית סאתים בצמצום ולאוסרו, אלא לקולא קאמר [וקאי רב הונא בשיטת רבי שמעון], והכי קאמר: הא מיעוטא שרי:

ועל כך אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

לא אמרן, אלא שהיה המיעוט שנזרע, בית סאתים בצמצום [וכל שכן פחות מבית סאתים], דאז מותר לטלטל בכולו ואף דכשתי רשויות הן [שהרי חלקו חצר וחלקו קרפף], מכל מקום שרי, דחצר וקרפף רשות אחת הן.

אבל אם היה המיעוט שנזרע יותר מבית סאתים, דהוי אותו מיעוט היקף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שדינו ככרמלית, אסור לטלטל בכל ההיקף, שהרי נפרץ החלק השני לכרמלית ואסור לטלטל בה.

וכמאן שרינן כשאין בחלק הנזרע יותר מבית סאתים? כרבי שמעון, הסובר שחצר וקרפף רשות אחת הן.

למדנו לעיל: נטע רובו של קרפף הרי הוא כחצר, ומותר:

אמר רב יהודה אמר אבימי: הא דאמרינן שאין הנטיעה מבטלת שם היקף לדירה, והוא שעשויין אצטבלאות, שהיתה נטיעת האילנות שורות שורות, ונאה לשבת שם, ועדיין מקום דירה הוא.

ורב נחמן אמר: אף על פי שאין עשויין אצטב לאות.

מר יהודה, אקלע לבי רב הונא בר יהודה, חזנהו [ראה] להנהו קרפיפות יותר מבית סאתים - שהוקפו תחילה לדירה, ואחר כך נטעו בו אילנות - דלא עבידי אצטבלאות, ואפילו הכי קא מטלטלי בגווייהו.

אמר ליה מר יהודה לרב הונא בר יהודה: וכי לא סבר לה מר להא דאבימי - בתמיהה - דאמר אם אין נטועין אצטבלאות, בטלה דירה מהקרפיפות, והוה ליה קרפף יותר מבית סאתים שאינו מוקף לדירה?!

אמר ליה רב הונא בר יהודה למר יהודה: אנא - כרב נחמן דלעיל סבירא לי, דאמר: אף על פי שאין עשויין אצטבלאות.

אמר רב נחמן אמר שמואל: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואחר כן פתח דירה לשם, דקיימא לן שאסור לטלטל בו [אלא אם כן תחילה פתח דירה לשם קודם ההיקף, ואחר כך הוקף] - כיצד הוא עושה, לתקנו שייחשב כמו "פתח ולבסוף הוקף"?

א. פורץ בו בקרפף - במחיצות המקיפות את הקרפף - פירצה יותר מעשר אמות, שברוחב זה שוב אין שם "פתח" על הפירצה, אלא היא חשובה פירצה, המבטלת את המחיצות.

ב. וגודרו לקרפף שנית, ומעמידו, ומצמצם את פירצתו עד שתעמוד על עשר אמות בלבד, שמעתה יש לקרפף "פתח" ולא פירצה.

ואז מותר לטלטל שם. שהרי זה כמי שהקיף לקרפף אחר שפתח דירה לשם.

איבעיא להו: אם פרץ בהיקף פירצה של אמה בלבד, שעדיין לא בטלו המחיצות, וגדר אותה אמה, [ושוב פרץ אמה נוספת, סמוך לאמה הראשונה, וגדרה] עד שהשלימו על ידי כמה פרצות לפירצה יותר מעשר.

אלא, שמעולם לא היתה במחיצה פירצה אחת גדולה מעשר אמות כאחת. וכמו כן בשעה שגדר, הוא לא סתם פירצה של יותר מעשר אמות - מהו?

מי אמרינן, כיון שלא פרץ יותר מעשר אמות בבת אחת, לא בטל מעולם ההיקף הראשון שלא הוקף לשום דירה.

או דילמא, כיון שאם לא היה גודר הפרצות, הן היו מצטרפות ליותר מעשר, והיה בטל ההיקף הראשון.

ונמצא שעל ידי שגדר כל פירצה בפני עצמה הועיל בכך לעשות שלא תהא פירצה יותר מעשר, ונחשב הדבר כהיקף חדש שעושה לשם דירה? ^[70]

אמר ליה [אין ידוע מי האומר - יעב"ץ]: לאו היינו דתנן: כל כלי עץ של בעלי בתים [שאינו עומד למכירה], שיעורן - כדי לטהר אותן מטומאתן אם ניקבו, ובטל מהם שם "כלי" - כרמונים שניקבו עד שרימונים שבתוכם נופלים ממנו.

אבל אם ניקבו פחות מכן, דרך בעלי בתים להצניען להשתמש בהם לרימונים, ולפיכך לא בטל מהם שם "כלי".

ובעי חזקיה: ניקב הכלי נקב קטן כמוציא זית, וסתמו, וחזר וניקב - ליד המקום שסתמו - כמוציא זית, וסתמו, וחזר וניקב עד שהשלימו למוציא רמון, מהו?

ואמר ליה רבי יוחנן לחזקיה: רבי, שנית לנו משנת סנדל!

דתנן [ב"ח]: סנדל - שנטמא במדרס הזב, שמטמא אדם וכלים - שנפסקה אחת מאזניו עדיין הוא טמא מדרס, עד שייפסקו שתי אזניו, דאז לא חזי למדרס.

נפסקה אחת מאזניו ותיקנה, טמא מדרס, שהרי אפילו לא תיקנה, טמא מדרס, וכדאמרן.

נפסקה אוזן שניה - אחר שתיקן הראשונה - ותיקנה, טהור (בה) מן המדרס כיון שבין הכל נפסקו שתי אזניו מעת שנטמא. אבל טמא הסנדל טומאת מגע מדרס [ככלי שנגע בדבר שנטמא במדרס הזב], שלענין טומאה זו עדיין "כלי" הוא, כיון שראוי לתשמיש אחר, ונטמא בטומאה זו באותה שעה שפרשה האוזן ממנו, ולא בטלה טומאה ממנו. ^[71]

ואמרת [אתה, חזקיה] עלה לפרושי: מאי שנא דכשנפסקה הראשונה לבדה, טמא הוא, ומשום דאמרינן: הא קיימא עדיין אוזן שניה שלא נפסקה.

בנפסקה אוזן שניה - אחר שתיקן הראשונה - נמי נימא: הא קיימא אוזן ראשונה המתוקנת, ואין הסנדל חסר אלא אוזן אחת?!

ואמרת לן עלה: פנים חדשות באו לכאן, כלומר: אין אזנים חדשות הללו מהסנדל שדרסן הזב, ומטומאה הראשונה טיהרו שהרי אין זה סנדל ראשון. וכיון שכן פשט ליה רבי יוחנן לחזקיה: דהכא נמי גבי כלי שניקב וחזר וניקב איכא למימר: פנים חדשות של כלי באו לכאן ואין זה אותו כלי שנטמא.

וקרי עליה חזקיה על רבי יוחנן: לית דין בר אינש [אין זה - רבי יוחנן - בן אדם] אלא מלאך! ואיכא דאמרי: הכי קרי עליה: כגון דין בר נש זה הוא אדם גדול!

ועל כל פנים, נפשט נמי הספק שהסתפקו בפרץ את ההיקף, סתמו, וחזר ונפרץ וסתמו, דאף הכא פנים חדשות של היקף באו לכאן, והוה ליה היקף חדש שהוקף אחר שנפתח לו בית דירה, ומותר לטלטל בו!

אמר רב כהנא: רחבה שאחורי הבתים [שטח פנוי אחורי הבית, שאין משתמשין שם תשמישי הבית, כבחצר - משנה ברורה] שאין הבית פתוח לתוכו, חשיב כהיקף שלא הוקף לדירה, ואם היה ההיקף יותר מבית סאתים, אין מטלטלין בו, אלא בארבע אמות.

ואמר רב נחמן: אם פתח לו [לרחבה] פתח מן הבית הצמוד לרחבה, מותר לטלטל בכולו, שהפתח מן הבית מתירו, ועושהו כמוקף לדירה.

ולא אמרן שהפתח מתירו, אלא שפתח הפתח מן הבית ולבסוף הוקף הרחבה, אבל הוקף הרחבה ולבסוף פתח, לא. וכדאמרן לעיל דלא מיקרי הוקף לדירה בכי האי גוונא.

ותמהינן: פתח ולבסוף הוקף, פשיטא, ומאי קא משמע לן רב נחמן?!

ומשנינן: לא צריכא דאית ביה ברחבה, כלומר: שקודם שהוקפה הרחבה היה באותו מקום בי דרי [גורן].

מהו דתימא אפילו פתח ולבסוף הוקף לא מהני, שאין הפתח עשוי על דעת להקיף שם רחבה, אלא אדעתא דבי דרי [כדי שיוכל לצאת מביתו לגורן] עבדיה לפתח, קא משמע לן דסתמו נפתח לרחבה. ^[72]

קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, ונתמלא מים מכונסים בשוחה שברחבה [תוספות] בעומק עשרה טפחים, סבור מתחלה רבנן למימר: דמים בקרפף, כזריעת זרעים דמו, דאמרן לעיל שהן מבטלין במקומם שם היקף לדירה - ולפיכך אסיר לטלטל בכולו, אם נתמלא מים ברובו של קרפף, וכדאמרן לעיל גבי "נזרע רובו", [קרן אורה, וכפירוש שני של תוספות].

אמר להו רב אבא (אבוה) [אחוה] (דרב) [דרבא] בריה דרב משרשיא: הכי אמרינן משמיה דרבא, מים, לאו כזרעים דמו אלא כנטעים של אילנות דמו - שאין מבטלין היקף דירה, וכדאמרן לעיל - ולפיכך שרי לטלטל בו.

הערות

^[70] וכתב בשפת אמת דאפילו לא גדר כל הפרצות, כל שעשה פירצה פחות מעשר אמות וגדרה, ואחר כך פרץ להשלים פירצה ראשונה יותר מעשר, כיון דאם היה נוטל מה שגדר מקודם, היה כאן פירצה יותר מעשר, מיבעי לן - ולשון הגמרא "וגדרה" לאו דוקא. וכן כתב בגאון יעקב.

^[71] וכתבו התוספות: דלפירוש זה דרש"י, יש על הסנדל טומאת מגע מדרס, אף בסנדל שנפסקו שתי אזניו.

^[72] נתבאר על פי משנה ברורה סימן שנ"ט, ובגאון יעקב פירש באופן אחר.

בטיל ליה לגבי [בטל לו אצל] רובה של הגינה והרי זה כאילו נזרעה כולה. והוה ליה [הריהו נעשה] כדין קרפף יותר מבית סאתים — ואסור בטלטול כל עיקר.

אלא אי איתמר [אם נאמר] דבר בשם רב הונא בן רב יהושע הכי איתמר [כך נאמר] ונדייק: הא [הרי] אם נזרע מיעוטא [מיעוט] של הקרפף — שרי [מותר] בטלטול. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: לא אמרן [אמרנו] אלא דלא הוי [שאין הוא] שיעור המקום הזרוע בית סאתים, אבל אם היה בית סאתים או יותר — אסור הטלטול בכל שטח הקרפף אף על פי שרובו אינו זרוע.

כמאן [כשיטת מי]? כרבנן [כשיטת חכמים] החולקים על ר' שמעון וסוברים שקרפף וחצר אסורים בטלטול מזה לזה.

ורב ירמיה מדיפתי מתני לקולא [היה שונה דבר זה להקל], וכך היה מדייק: דברנו בקרפף שנזרע רובו, הא מיעוטא [הרי אם זרע מיעוטו] — שרי [מותר], אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: לא אמרן [אמרנו] אלא בית סאתים, אבל יותר מבית סאתים — אסור. וכמאן [כשיטת מי]? כר' שמעון.

אמרנו מקודם שאם נטע אילנות ברובו של הקרפף — הרי הוא כחצר, ומותר. אמר רב יהודה אמר אבימי: והוא שעשויין אצטבלאות (שורות) שכך נהוג לנטוע עצים לנוי בחצר. אבל אם היו מסודרים בדרך אחרת הריהם כפרדס שאינו עשוי לדירה, ואסור. ורב נחמן אמר: אף על פי שאין עשויין אצטבלאות דרך לנטוע עצים בכל צורה בחצר הבית.

מר יהודה אקלע לבי [הזדמן לבית] רב הונא בר יהודה חזנהו להנהו דלא עבידי אצטבלאות, וקא מטלטלי בגוייהו [ראה את אלו העצים שאינם עשויים שורות, ומטלטלים בתוכם]. אמר ליה [לו]: האם לא סבר לה מר להא דאבימי [אדוני לאותה הלכה זו של אבימי]? אמר ליה [לו]: אנא [אני] כרב נחמן סבירא לי [אני סבור], שאף כשאין עשויים שורות מותר.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: קרפף ששטחו יותר מבית סאתים שלא הוקף מלכתחילה לדירה ורוצה לעשות בו תיקון שיהא מותר לטלטל בכולו, כיצד הוא עושה? פורץ בו פירצה יותר מעשר אמות, ועל ידי כך נעשה כאילו פירצה גדולה זו מבטלת את המחיצה. וגודרו (את הקרפף), ומעמידו על פירצה של עשר אמות בלבד. והיקף מחודש זה גורם שיהא מותר לטלטל בו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: מה הדין אם לא עשה פירצה זו בבת אחת, אלא פרץ אמה וגדר מחדש את אותה אמה, ופרץ אמה וגדרה, עד שהשלימו, את שיעור ההיקף מחודש, ליותר מעשר אמות. מהו?

אמר ליה [לו]: לאו היינו דתנן [האם לא זה ששנינו במשנה]: כל כלי עץ של בעלי בתים שנטמאו, שיעורן שתיבטל מהם תורת כלי וייטהרו, ככל כלים שבורים אם יש בהם נקבים, כגודל רמונים.

ובעי [ושאל] חזקיה: מה יהא הדין אם ניקב רק נקב כמוציא זית (שזית יכול לצאת בו) וסתמו, וחזר וניקב הכלי כמוציא זית סמוך לנקב ההוא וחזר וסתמו, עד שהשלימו בחשבון כל הנקבים והסתימות לשיעור כמוציא רמון מהו הדין? האם נאמר שהנקבים הללו מצטרפים לנקב אחד, או שמא כיון שלא היו כל הנקבים בשעה אחת אינם מצטרפים?

ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: רבי, שניתה לנו מענין זה: סנדל שהוא טמא מדרס שנפסקה (נחתכה) אחת מאזניו ותיקנה — עדיין הריהו טמא מדרס. וטעמו של דבר — שהסנדל אינו בטל מתורת כלי על ידי פסיקת אוזן אחת.

נפסקה שניה ותיקנה — טהור מן המדרס, שבטל ממנו תשמישו. אבל טמא מגע מדרס כאילו היה רק נוגע בדבר שטמא טומאת מדרס.

ואמרת עלה [עליה], על הלכה זו: מאי שנא [במה שונה] פסיקת אוזן ראשונה שאין הכלי ניתר בגללה — דהא קיימא [שהרי קיימת] האוזן השניה, כשנקרעה השניה נמי, הא קיימא [גם כן, הרי קיימת] הראשונה, וכיצד בטל הסנדל מתורת כלי כל עוד יש לו אוזן אחת שלמה?!

ואמרת לן עלה [לנו עליה], כתשובה: פנים חדשות באו לכאן כלומר כיון שתוקנו שתי אוזניו של הסנדל, שוב אין זה הסנדל הישן שנטמא אלא נתחדש והריהו כסנדל אחר, שלא נטמא כלל. הכא נמי [כאן גם כן] בענין כלי שניקב כמוציא רימון נאמר אף אנו פנים חדשות באו לכאן, וכל אותו מקום הנקב חדש הוא לגמרי, וכיון שניקב הכלי בסך הכל כמוציא רימון הריהו טהור.

התפעל חזקיה וקרי עליה [קרא עליו על ר' יוחנן]: לית דין בר אינש [אין זה בן אדם אלא מלאך] שיכול לפתור בעיה שאני מתקשה בה מדבר שאני עצמי לימדתיו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר: כגון דין ברנש [זה הריהו בן אדם], ומכאן נלמד אף לעניננו שאם גדר ופרץ, גדר ופרץ, עד שהשלים לכשיעור הראוי — הרי זה מועיל, ואין צורך שיפרוץ בבת אחת.

ב אמר רב כהנא: רחבה שאחורי הבתים שאין הבית פתוח אליה ונוהגים להניח בה חפצים שונים, והמיועדת לדברים שאינם מחייבים שימוש קבוע, אף אם היתה גדורה — אין דינה כחצר ממש ואינה כרשות היחיד גמורה שמותר לטלטל בתוכה, אם שטחה גדול מכבית סאתיים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות בלבד.

ואמר רב נחמן: אם פתח לו פתח מצד הבית — מותר לטלטל בכולו, שכן פתח מתירו ועושה אותו כחלק מן הבית. ולא אמרן [אמרנו] היתר זה אלא שפתח ולבסוף הוקף בגדר, אבל הוקף ולבסוף פתח — לא.

ומקשים: פתח ולבסוף הוקף פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי בודאי היקף רחבה זו לצורך הפתח נעשתה, ומשיבים: לא צריכא דאית ביה בי דרי [לא נצרכה אלא כגון שיש בה גורן], מהו דתימא [שתאמר]: פתח זה אדעתא דבי דרי עבדיה [על דעת הגורן עשאו], ולא לשם הרחבה כולה, על כן השמיע לנו שהפתח מתיר את הרחבה בכל מקרה.

ג קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, ואולם נתמלא מים בשיטפון או בדרך אחרת, סבור רבנן למימר [סברו חכמים לומר] שהמים כזרעים דמו [הם נחשבים] — ואסיר [ואסור] הקרפף בטלטול. שביטלוהו המים מדירה, כי אין זה רגיל לדור במקום המלא מים.

אמר להו [להם] רב אבא אבוה [אביו] של רב בריה [בנו] של רב משרשיא: הכי אמרינן משמיה דרבא [כך אומרים אנו משמו של רבא]: מים כנטעים דמו [הם נחשבים], ושרי [ומותרים]. שחצר שיש בה מים, ראויה לדירה, שהמים מועילים לדרי החצר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is nullified relative to the greater part, and it is as though the karpef were entirely sown. And therefore, it is regarded as a karpef greater than two beit se’a, in which it is prohibited to carry.

Rather, if this was stated, this is what was stated by Rav Huna, son of Rav Yehoshua: If the greater part of the karpef was sown, it is prohibited to carry within it. It follows that if only a minor part of the karpef was sown, it is permitted to carry within it. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: We said that it is permitted to carry only if the sown section is not as large as two beit se’a, however, if it is at least two beit se’a, it is prohibited to carry anywhere in the karpef, even though most of it is not sown.

The Gemara asks: According to whose opinion was this stated? It is according to the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Shimon and say that a karpef and a courtyard are regarded as separate domains, so that it is prohibited to carry from one to the other.

And Rav Yirmeya from Difti would teach this matter as a leniency, as follows: It was stated that if the greater part of the karpef was sown, it is prohibited to carry within it. From here it follows that if only a minor part was sown, it is permitted to carry within it. Rav Huna, son of Rav Yehoshua said: We only said that it is permitted to carry if the sown section is not more than two beit se’a, but if it is more than two beit se’a, it is prohibited to carry. According to whose opinion was this stated? It was according to the opinion of Rabbi Shimon.

It was stated earlier that if the greater part of the karpef was planted with trees, it is considered like a courtyard, and it is permitted to carry. Rav Yehuda said that Avimi said: This is only if the trees were planted in rows [itztablaot], the customary manner of planting ornamental trees in a courtyard. But if they were arranged differently it is considered an orchard, which is not made for dwelling, and where it is prohibited to carry. But Rav Naḥman said: This applies even if they were not planted in rows, as people commonly plant trees in any arrangement in the courtyards of their houses.

Mar Yehuda happened to come to the house of Rav Huna bar Yehuda, where he saw certain trees that were not planted in rows, and people were nevertheless carrying among them. Mar Yehuda said to Rav Huna: Doesn’t the Master hold in accordance with this opinion of Avimi? Rav Huna said to him: I hold like the opinion of Rav Naḥman, that it is permitted to carry even if the trees are not planted in rows.

Rav Naḥman said that Shmuel said: With regard to a karpef that is greater than two beit se’a, and which was not enclosed from the outset for the purpose of residence, what should one do if he wishes to carry within it? He should make a breach in the fence larger than ten cubits, which nullifies the partition, and then fence it off and reduce the opening to only ten cubits, which thereby creates an entrance. He is then permitted to carry in the karpef, because it is now regarded as having been enclosed for the purpose of residence.

The Gemara raises a dilemma: If he did not make the breach at once, but rather he breached one cubit and fenced off that same cubit, and then breached another cubit and fenced it off, until he completed the breaching and fencing off of more than ten cubits, what is the law?

He said to him: Is this not as we learned in a mishna: All ritually impure wooden utensils belonging to ordinary homeowners become ritually pure through breaking the utensil, if they have holes the size of pomegranates.

And Ḥizkiya raised a dilemma: If a utensil was perforated with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it, and then it was perforated again with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it again, and this went on until the holes together completed a space large enough for a pomegranate to emerge, what is the halakha? In other words, is the ruling that because the sum of all the holes is the size of a pomegranate the utensil is pure, or is the ruling that it remains ritually impure because each hole was filled before the next hole was formed?

Rabbi Yoḥanan his student said to him: Master, you taught us that with regard to a sandal that became ritually impure by impurity imparted by the treading of a zav, and one of its ears, i.e., straps, broke and he repaired it, it remains ritually impure with impurity imparted by treading [midras] and can still render people and utensils ritually impure. If one of a sandal’s straps is torn, it can still be used as a sandal, and therefore it does not lose its status as a utensil.

If the second ear broke and he repaired it, it is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure as would a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading. However, the sandal itself is ritually impure due to contact with an object that became ritually impure with impurity imparted by treading, i.e., the sandal before its second strap ripped. Therefore, it can transmit ritual impurity to food and liquids.

And you said about this halakha: What is different in a case where the first ear breaks, that the sandal remains impure? It is because the second one is intact. However, when the second ear breaks, the first ear is intact; so how does the sandal lose its utensil status?

And then you said to us with regard to this that the reason it is no longer a utensil is because a new entity has arrived here. The legal status of the sandal with the two repaired ears is not that of the original sandal; it is a new sandal. Here, too, with regard to a utensil that was perforated several times, where the sum of all the holes adds up to the size of a pomegranate, let us say that a new entity has arrived here, as the entire area of the hole is completely new, and the utensil is no longer the same utensil that had been ritually impure.

Ḥizkiya was so impressed by Rabbi Yoḥanan’s comment that he exclaimed about him: This is not a human being; rather, he is an angel, as he is capable of resolving a problem that I struggle with, from something that I myself taught. Some say that he said: This is an ideal human being. This parallel analysis teaches that if one breached one cubit and fenced it off, breached another cubit and fenced it off, and continued this way until he breached and fenced off more than ten cubits, then this is effective, and he need not breach more than ten meters at once.

Rav Kahana said: A fenced-in yard located behind a group of houses, which is used to store objects not in regular use and which measures more than two beit se’a, is not treated as a full-fledged private domain. Therefore, inside it, one may carry objects a distance of only four cubits.

Rav Naḥman said: If one opened an entrance to it from the house, it is permitted to carry throughout the entire area, because the entrance permits it, allowing it to be considered as part of the house. And we stated this allowance only where he opened the entrance and afterward fenced in the area; but if he first fenced it in and only afterward opened the entrance, he may not carry throughout the yard.

The Gemara raises a difficulty: If he first opened the entrance and afterward fenced in the area, it is obvious that it is permitted to carry throughout the yard, because it is clear that the area was enclosed for the entrance, i.e., in order to use it from the house. The Gemara answers: This ruling is necessary only in the case where there is a threshing floor in the yard. This is because you might have said that he made the entrance with the threshing floor in mind, and not so that he would be able to use the entire yard. He therefore comes and teaches us that the entrance renders it permitted to carry in the yard in all cases.

The Gemara considers a new case: With regard to a karpef measuring more than two beit se’a, which had been enclosed for the purpose of residence but became filled with water, by floods or any other cause, the Rabbis thought to say that the water is considered like seeds. This means that the karpef is regarded as if it were sown with seeds, so that it is prohibited to carry. It is no longer considered as having been enclosed for the purpose of dwelling, since it is not normal to live in a place filled with water.

Rav Abba, father of Rav, son of Rav Mesharshiya, said: We say in the name of Rava as follows: Water is considered like planted trees, so that one is permitted to carry. A courtyard filled with water is still suitable for dwelling, since the water benefits the residents of the courtyard.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן ר' יוסי היינו ר' אליעזר ופרקינן איכא בינייהו ריבעא [דריבעוה] רבנן דתנן עגולות דברי ר' חנניה בן אנטיגנוס וחכמים אומרים מרובעות כטבלא מרובעות כדי שיהא נשכר הזויות לר' אליעזר דאמר אם היה אורכה יתר על שנים ברחבה אפילו אמה אם היא מרובעת לא שרי לטלטולי בה דכי (אשכחת) [משחת] לה באלכסונא מזוית לזוית (אשתכרו) [אשתכחו] טפי מן שנים ברחבה כר' חנינא בן אנטיגנוס. [דכתיב] זה יהיה לכם גבול לזה אתה (אומר) נותן פיאות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת. ואילו ר' יוסי דאמר אפילו אורכה כשנים ברחבה [אפי'] מרובע [שרי] דיליף ממשכן דהוא ארכו ק' אמה ורחבו נ' אמה שנמצא ארכו מרובע כשנים ברחבו אע"ג דאלכסונו טפי מן שנים ברחבה שרי כרב אחא דאמר המעביר ד' אמות ברה"ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן ואמר רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד' מי בעינן הן ואלכסונן אי לא ופשטנא מיהא דתני רב חנינא כזה יהיו כל שובתי שבת ובהא אסיקנא הלכתא כרבי עקיבא והלכתא כר' יוסי ותרווייהו לקולא דאפי' אריך וקטין ואפילו לא יש בה שומירה ולא בית דירה שרי. קרפיף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה אם ניטע רובו הרי הוא כחצר פי' לא אפקיה מתורת חצר דעבידי אינשי דנטעי אילנות בחצר. ועדיין תורת חצר עליו. אבל אם נזרע רובו בא זריעתו ודחה את ההקפה שהקיפו לשם דירה לפיכך אמרו הרי הוא כגינה ותנן לא אמרו בית סאתים אלא בגינה ובקרפיף אבל יתר מיכן אסור. וזה כיון שהוא יתר מבית סאתים אסור דהא זריעתו אפקיה מתורת דירה. אמר רב הונא בריה דר' יהושע לא אמרו שבאה זריעתה ובטלה תורת הקפתו לדירה אלא בזמן שהוא יתר מבית סאתים אבל בית סאתים מותר. דתנן אחד גגות אחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחת הן] לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ואקשינן לר' שמעון נמי אפילו בית סאתים כיון שנזרע רובו בטיל ליה מיעוטו לגבי רובו וחשיב כמי שלא הוקף לדירה כיון שזרעו ליהוי כי קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כשם שזריעתו עשאתו כשדה כך תעשהו ביתר מבית סאתים אלא אי אתמר הכי אתמר הא נזרע מיעוטו שרי:
אמר רב הונא כו' רב ירמיה מדפתי מתני לה לקולא נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור.

הא מיעוטו שרי. אמר רב הונא בריה דר' יהושע לא אמרו אלא בית סאתים הא יתר מבית סאתים אפילו שלא נזרע אלא מיעוטו אסור כמאן כרבנן:

איצטבלאות. עיקר המלה ארוות סוסים הוא בלשון יווני ופירושו כי נוטעין אילנות זה בצד זה כגון העמדת סוסים בתוך אורותיהם זה בצד זה ואסיקנא דאע"ג דאינה עשויה איצטבלאות מותר כרב נחמן:

אמר רב נחמן אמר שמואל קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה פורץ בו פרצה יתר מעשר אמות וחוזר וגודרו לשם דירה ודיו וחשוב כאילו הקיפו כולו לשם דירה וכן אם פרץ אמה וגדרה לשם דירה ועוד פרץ אמה וגדרה לשם דירה עד שהשלים יתר מי' אמות גדר לשם דירה נעשה כאילו הוקף כולו לשם דירה ומותר לטלטל בכולו ואפילו הוא בית י' כורין.

ולא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים. פירוש: אף על גב דבעלמא על כרחין קרפף שאינו בית סאתים הוי קרפף ואסור להוציא ולהכניס ממנו לחצר לדעת רבנן. תדע לך דהא ביתר מבית סאתים אפילו לר' שמעון אסור, ואם איתא דרבנן מודו ליה לר' שמעון בדלא הוי בית סאתים, א"כ לא פליגי אלא בבית סאתים מצומצם, ולא אפשר דבהכי דוקא פליגי. אלא ודאי קרפף פחות מבית סאתים נמי קרפף הוא, ואפילו הכי הכא שרי כיון דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דהוי מיעוטא ועוד דליכא דבר חשוב, דכל שאינו מגיע לשיעור קרפף שלנו דהיינו בית סאתים לא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר, וכיון שאינו אלא מיעוטו של חצר הרי הוא בטל לגבי הרוב. אבל כשהוא בית סאתים הרי הוא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר אע"פ שהוא מיעוטו של חצר, והלכך אסור עם החצר כאילו הוא קרפף מחולק מן החצר כרבנן דאמרי קרפיפות וחצירות שתי רשויות הן ואפילו חצר וקרפף דחד גברא. דהכא על כרחך אפילו בחד גברא היא אי נמי בשותפין ועירבו דלית לה אוקימתא אלא בהכין ודוק ותשכח, וכן פירשו רש"י ז"ל וכל המפרשים ז"ל.
ותדע לך עוד דהא עיקר דינא דהאי מימרא דקרפף שהוקף לדירה ונזרע רובו וניטע רובו בחד גברא שייך, וכיון שכן מסתמא בחד גברא הוא כיון דלא פריש, שאילו היה הדין הזה מתחלק בין יחיד לרבים הוה ליה לפרושיה. וכיון דעיקר מימרא בחד גברא איתמר, אם איתא דהא דרב הונא בקרפף דתרי דוקא ולא בחד היכי קאמר לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים, דודאי עיקרא דמימרא אפילו בדהוי בית סאתים איתמר דהא בחד גברא הוא, ובחד גברא אפילו לרבנן משרי שרי, אלא ודאי כדאמרן וכדפרישו כולהו רבוותא ז"ל. וכי הוי בית סאתים הכל אסור ואפילו החצר והקרפף לעצמן, משום דכל חד וחד נפרץ במלואו למקום האסור לו. ומהא שמעינן לר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור, דלא פליג ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית מודה לרבנן. והלכך מדרבנן נשמע לדידן דקיימא לן כר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור. ולפי זה רחבה שאחורי הבתים דאמרינן לקמן דכשהוקף ולבסוף פתח דהויא כקרפף, אפילו דחד גברא אסור.
והשתא דשרינן בחצר ורחבה דידן, דוקא כשפתח ולבסוף הוקף. וכן כתבו בתוס'. אבל אע"פ שהחצרות והרחבות שלנו פתחים פתוחין להם מן הבתים בשעת עשייתן אינו מועיל אם עשה גדרים החיצונים תחילה, דאע"פ שחזר ובנה תוך הגדרים לשם דירה והניח פתח בכותל שהוא בונה בין בית הדירה ובין הרחבה והחצר אין זה כהוקף לדירה. דלא תימא דלא גרע מקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, דאמרינן לקמן (עירובין כה, א) שאם הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה שהועיל לעשות הכל כהוקף לדירה. דהתם שאני דנעשית אחת ממחיצות הקרפף עצמו לשם דירה, אבל כאן מחיצות הבתים לאו מחיצות הקרפף נינהו דלגואי עבידן לבראי לא עבידן, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (עירובין כה, ב) בעובדא דאבורנקא.
והראב"ד ז"ל שפירש רחבה שאחורי הבתים כגון שבנה ראובן במזרח ושמעון במערב ולוי בצפון ויהודה בדרום, ונמצאת רחבה עשויה באחורי הבתים ממילא בלא היקף מחיצות דינה [ככרמלית], לפי שהכותלים לגואי עבידן לבראי לא עבידן בשביל הרחבה שנשארות אחוריהן ממילא. ומשמע מדבריו דרחבה שבבתים ממש אף ע"פ שהיא אחורי הבתים ולא פתח לה פתח מעיקרא כהוקף לדירה היא, דמחיצה נמי עשויה מחמתה. גם זה אינו מחוור, דהא לא דמיא אלא לעיר חדשה דאין מודדין לה מחומתה כדאיתא לקמן (עירובין כו, א) בעובדא דאבורנקא. ועיר חדשה הא מיפרשא בברייתא דהיינו שהוקפה ולבסוף ישבה אע"פ שנעשית חומתה כדי למלאותה בפנים בבתים, ואפילו הכי הוקפה ולבסוף ישבה מעיקרא ואין מודדין לה אלא מישיבתה וכמו שאני עתיד לכתוב שם.
ומיהו נראה לי דרחבה שאמרו דוקא יתירה מבית סאתים דהיא הויא כקרפף, אבל בית סאתים לא הויא כקרפף. ודכוותה אמרינן [בגג] דבדלא הוי בית סאתים לאו דיניה כקרפף לדעתיה דרב בריש פרק כל גגות (עירובין צ, א) וקיימא לן כוותיה. ובדהוי יתר מבית סאתים דיניה כקרפף, והוא הדין לרחבה דתרווייהו חד גוונא נינהו ותשמישי בית נינהו.
ומ"מ קרפף ובית דחד גברא אסור כדאמרן. ואל יקשה בעיניך הא דקתני במתניתין (לעיל עירובין כג, א) בגינה והקרפף שהיא שבעים אמה ושירים המוקפת גדר עשרה טפחים מטלטלין בתוכו ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, ותחשוב דכשיש בתוכו בית דירה שיהא מותר לטלטל ממנו לבית הדירה, דלא בא אלא לומר כחו של קרפף שאם אין בה אחד מאלו אף הוא עצמו אסור לטלטל בו אלא בד' אמות וכשיש בו אחד מאלו הוא עצמו מותר לטלטל בתוכו, ומחלוקתו שבצדו תוכיח שלא נחלקו אלא בהיתר טלטולו. ועוד סמוכה לעיר תוכיח, שאע"פ שסמיכות העיר היא מתירתן אף על פי כן אינו מותר לטלטל ממנה לעיר. וכן דעת רבותינו הצרפתים מפורש בדבר זה (תוס' כג, ב ד"ה לכלים ולקמן (עירובין עו, ב) תוד"ה ובלבד), והוא הנכון והאמת.

ותיקנה טמא. כלומר: עדיין טומאתו הראשונה עליה. והוא הדין ללא תיקנה דהא חזיא למילתא קמייתא, והא דנקט תיקנה משום סיפא נקטיה דקתני נפסקה שנייה טהור מן המדרס אבל מטמאה מגע מדרס, דאי לאו דתיקן את הראשונה לא היה טמא מגע מדרס דמנא ליה טומאת מגע, אי משום דנגע כל חלק ממנו לסמוך לו הא לא אפשר דטומאת בית הסתרים היא, ואי בשעת פרישתו הא שבע ליה טומאה חמורה וכדאמרינן במנחות פרק הקומץ (מנחות כד, א) גבי עשרון שחלקו ונתנו בטבלא ונגע טבול יום באחד מהן. אלא שהטעם לטומאת מגע מפני האוזן הראשונה, שכשחברה אל הסנדל והיא היתה טהורה נטמאת בנגיעתה אל הסנדל וירדה לה טומאת מגע, וטומאת מדרס נמי מפני שנעשית חלק מן הסנדל והרי היא טמאה אף טומאת מדרס כסנדל, וכן נמי הסנדל נעשה טמא מגע מדרס כאן, שאע"פ שהאוזן מיעוט לגבי הסנדל ובטל לגבי הסנדל ואין הסנדל בטל לגבי האוזן, מ"מ כיון שנעשה הכל כלי אחד מתוך שמקצת נטמא מגע מדרס נעשה הכל טמא מגע מדרס, ולא אמרו בכיוצא בזה שבע ליה טומאה. וכבר כתבתי יותר מזה בשבת בריש פרק אלו קשרים (שבת קיב, ב ד"ה אבל) בס"ד. ורש"י ז"ל פירש משום דקתני סיפא ותיקנה טהור מן המדרס נקט רישא ותיקנה, לומר שאע"פ שתיקן את הראשונה טהור דפנים חדשות באו לכאן, אבל אם לא תיקן את הראשונה פשיטא דטהור. והראשון עיקר.

אלא אי איתמר הכי איתמר הא דקתני נזרע רובו אסור דמשמע דנזרע מיעוטו שרי לא אמרן אלא דלא הוי בית אבל בי׳ סאתי׳ אסור דמשמע דנזרע מיעוטו שרי לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתי׳ אבל בית סאתי׳ אסור כמאן כרבנן דאמרי דחצר וקרפף שתי רשויו׳ ומה שהוא זרוע הוי כקרפף ושאינו זרוע הוי כחצר וכיון שכן ה״ל חצר נפרץ במלואו למקום האסור לו אליבא דרבנן ולפי׳ נאסר הוא גם הוא בעצמו: ויש מדקדקין מכאן דלרבנן אין חצר וקרפף שתי רשויות אלא כקרפף שהוא סאתי׳ אבל קרפף פחות מבית סאתים רשות אחת הוא עם החצר ומותרין זה לזה דאי לא כי הוי הזרוע פחות מבית סאתים ליתסר דהא נפרץ במלואו למקום האסור לו ואין זה נכון דא״כ פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בחצרות וקרפפית אינו אלא בקרפף שהוא בית סאתים בצמצום דביותר מבית סאתים אפי׳ ר״ש אוסר כדכתיב לעיל ולא אפשר דלא ליפלגי אלא בבית סאתי׳ מצומצ׳ ומאי דאמרי׳ הכא לרבנן דנזרע מיעוטו פחו׳ מבית סאתים שהוא מותר לרבנן טעמא דמילתא משום דכיון דאיכא תרתי למעליית׳ חדא שאין הזרוע אלא מיעוטו ועוד שהוא פחות מבית סאתים שאינו דבר שלם לא נעקר מחיצות מתורת דירה כלל וה״ל כחצר גמור שהוא מותר. רב יהודא מפרש מתני׳ לקילא דנזרע מיעוטו אפי׳ בית סאתים שרי אליבא דר״ש והא קיימא לן הלכתא כר״ש: אצטבלאות פי׳ שורו׳ שורו׳: אנא כרב נחמן סבירא לי וכן הלכתא: פורץ בו פרצה יותר מעשר פי׳ וחשוב כאלו נפרץ כל הכותל לגמרי וכשחוזר וגודרו ומעמידו עד עשר לשם דירה הרי הוא חשוב כאלו עשה בו מחיצה אחת שלימה לשם דירה דסגי בהכי לקרפף שלא מוקף לדיר׳ כדאי׳ לקמן בשמעתין:

איבעיא להו פרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ביותר מעשר. פירש דהשתא איכא גדר יותר מעשר לשם דירה אלא שלא נעש׳ הכל ביחד מי אמרינן דכל אמה ואמה בטלה בשעתה או דילמא דהשת׳ חוזר הכל וניעור ומצטרף: ר׳ שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה טמאה מדרס פי׳ כי עדיין תורת סנדל עליו אפי׳ לקבל טומא׳ ואין צריך לומר דלא פרחה טומאה ישנה ממנו. וכתב רש״י ז״ל דה״ה לא תקנה דכל שנשאר בו אזן ראוי למלאכתו ותורת סנדל גמור עליו כבתחלה והא דקתני ותקנה משום דבעי למתני שאם נפסקה שנייה ותקנה טהור מן המדרס ואלו לא נתקנה ראשונה פשיט׳ שהוא טהור שהרי אין לו שום אזן והא דקתני כי כשנפסקה השנייה ותקנה טהור מטומאת מדרס שבו אבל מקבל מגע מדרס כתב רבינו ז״ל מפני שבשעת פריסת הסנדל הזה מן האזן השנית שהיה עליו תורת מדרס לטמא כלים קבל טומאה מאביו והוי ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין ולא נהיר דלא אמרינן בעלמא בשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו אלא כגון בגד שלם שהיה טמא מדרס ונפסק ממנו מקצת שאין בו שיעור מדרס ונשאר שם שיעור מדרס דמה שנפסק מטמא מגע מדרס דבשעת פרישתו מאביו קבל טומאה ממנו אבל סנדל זה שפקעה מכלו טומאת מדרס כשנפסקה אזנו השנייה הרי פרחה כל הטומא׳ ביחד ואין כאן דבר שנאמ׳ שמקבל ממנו טומא׳ בשעת שפירש ממנו: ואין לומר דכל דבר שקבל טומאת מדרס החמורה ויצא מתורת כלי מדרס לטמא אדם וכלים עדיין יש דבר בו מן הטומאה מקצתה כדי לעשות טומאה קלה חדא דהא אמאי כיון שכלה היתה בתחלת׳ טומאת מדרס היאך אפשר למיפלגא. ועוד דא״כ לא ה״ל למימר שקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו גם לא נאמ׳ בכל התלמוד הלשון ההוא אלא על הדרך שהזכרנו. אבל הנכון כמו שפירש רבינו שמשון ז״ל שהטעם לטומאת מגע זה מפני האזן הראשונה שתקן שכשחברה אל הסנדל והיא היתה טהורה נטמאת בנגיעתה אל הסנדל וירדה תורת מגעה כשנגעה בה גם ירד לה טומאת מדרס כשנתחברה לו מפני שנעשית חלק מן הסנדל וכיון דטומאת מגע קדמה שפיר מקבלה טומאת מדרס וכמו שנעשית היא ע״י חיבור הסנדל טמא מדרס כך נעשה כל הסנדל טמא מגע מדרס באזן שאע״פ שהאזן מיעוט הוא לגבי הסנדל ואין הסנדל בטל לגבי האזן כיון שכולו כלי אחד ונעש׳ מקצתו מגע מדרס אף כולו כן. ואע״ג דאמרינן במנחות דכלי שקבל טומאה חמורה אינו חוזר ומטמא טומאה קלה משום דישבע ליה טומאה מעיקרא התם שהכלי עצמו ששבע טומאה חמורה יחזור הוא עצמו לחול עליו טומאה קלה בנגיעתו אבל הכא שבאה לו טומאה מפני שנתחב׳ למקצתו שהוא טמא בו בכי הא לא אמרינן דשבע ליה טומאה ולפי שטה זו יש לומר דלהכי קתני רישא ותקנה שהרי ע״ז התקון ההיא באה עתה הפסיק׳ שנייה טומאה מגע לסנדל זה וכן מוכיח בסיפא דמתני׳ במס׳ כלים בפ׳ כ״ו דקתני לא הספיק לתקן הראשונה עד שנפסק׳ השנייה טהור אלמ׳ טומאת מגע שבזו משום תקון אזן הראשונה הוא. ויש פירשו דהא דקתני הכא טמא מגע מדרס מיירי כשדרס בו הזב ברגלו שחלו עליו ביחד שתי טומאות טומאות מגע וטומאות מדרס דכי פקעה טומאת מדרס מינה בפסיקת השנייה נשאר בו עדיין טומאת מגע ולפי זה י״ל דקתני ברישא ותקנה כדפרש״י ז״ל משום סיפא והדין הזה אמת הוא אבל פי׳ רבי׳ שמשון ז״ל הוא המוכרע ממקומו כמו שכתבנו:

ואמרת לנו פנים חדשות באו לכאן וטהור. פי׳ דסוף כבר נפקו שתי אזניו הראשונו׳ שבהן קבל טומאה ואע״פ שלא נפסקו ביחד אין בכך כלום ה״נ לגבי נקב במוציא רימון בפנים חדשות באו לכאן וטהור ע״כ דברי ר׳ יוחנן שאמר לחזקיה ומ״מ תפשוט מינה הא דקרפף דגדרות מצטרפין לעשות מוקף לדירה דסוף סוף פנים חדשות באו לכאן וקרפף חדש הוא וכן הלכתא: רחבה שאחורי בתים: פי׳ שסתמ׳ אינה מוקפת לשם דירה ויש בה יותר מבית סאתים שדינה ככרמלי׳ אבל הוקף ולבסוף פתח לא פי׳ דמשום דפתח׳ לתשמי׳ דירה לא מחשב׳ מוקפת לדירה עד שיעשה בה מעשה לפרוץ בה יותר מעשר ולחזור ולגודרו ולהעמידו בעשר: לא צריכא דאית בה בי דארי. פי׳ דקודם שחזר והקיף היה שם גורן שפתח הבית פתוח לו. מהו דתימא דכשחזר והוקף לצורך בי דארי הוא ולא שתהא פתוח׳ לחצר לתשמישו אין הקיפו היקף דיר׳ ואע״פ שהפתח קודם להיקף קמ״ל דכיון שהפתח קודם להקף לא סגי שלא יהא ההיקף גם לצורך תשמישו של בית וה״ל היקף לדירה ושרו. סבור מינה מים כזרעים דמו פי׳ ומבטל תורת דירה מן החצר כדין זרעים האמור לעיל. כנטעים דמו. פי׳ ולא מבטלי תורת דירה אלא כדין נטעים שהוזכר לעיל:

קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ורצה להכשיר אם פרץ בו פרצה ביתר מעשר או שהיתה שם מאליה וגדר בו אפי׳ אמה אחת לשם דירה עד שהעמידה על עשר הרי הוא כאלו הוקפה כולה לשם דירה ולא סוף דבר שיפרוץ את כל הפרצה ביחד ואחר כך יגדור אלא אפי׳ פרץ אמה וגדרה פרץ אמה וגדרה עד שהשלימו עד עשר הרי זה מותר. כיוצא בו לענין טומאה במה שידעת שכל כלי שנטמא ונשבר אחר טומאתו עד שנפסד תשמישו טהר ובמקומן יתבארו שיעורי השברים כלם והוזכר בכללם בכלי עץ שכלי בעלי בתים שיעורן במוציא רמון בינוני ואם נקב במוציא זית וסתמו ונקב עוד במוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון אעפ״י שנסתם טהור מטומאתו הישנה שמכל מקום פנים חדשות באו לכאן. וכן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה שעדיין מטמאה טומאת מדרס הואיל ועדיין שם מנעל עליו אפי׳ לא תקנה ולא תפש שם תקנה עליו אלא משום סופה שאם אחר כן נפסקה שניה אעפ״י שתקנה טהורה מן המדרס הישן אעפ״י שלא היתה שעה בלא שם מנעל שהרי שתי אזניה נתחדשו ומכל מקום יש עליה טומאת מגע מדרס ר״ל שהיא טמאה טומאת עצמה כדין הנוגע במדרס להיות ראשון הא אם נפסקו שניהם כאחת הואיל ובטל תורת מנעל ממנה טהור אף ממגע מדרס כמו שיתבאר במקומו:

רחבה שאחורי הבתים ואין הבית או החצר פתוח לה הרי הוא כקרפף ואין מטלטלין בה אלא בד״א שהרי שלא לשם דירה הוקפה ודוקא ביתר מבית סאתים כדין קרפף פתח לה פתח מותר לטלטל בכלה כמה שהיא ואפי׳ מן הבית לה ודוקא בפתח תחלה ולבסוף הקיפה שכבר נתגלה דעתו בשעת היקף שלשם דירה הקיפו ואפי׳ היה שם גורן וכיוצא בו שהדבר מוכיח שלשם יציאה לגורן הוא פותח ולא לשם היקף רחבה מותר אבל אם הקיפה ועדיין אין שם פתח הרי לא הקיף לדירה ואין מחשבה עושתו דירה וכן הדין בכל קרפף שאינו קרוי מוקף לדירה אלא אם כן קדמה שם בית דירה ופתחה פתוח לקרפף קודם שיוקף. ומכל מקום יראה לי שאם בשעת היקף דעתו על הפתח אלא שרוצה להקיף את הרחבה או את הקרפף תחלה כדי שלא יהא ביתו פתוח עד שיוקף הקרפף הסמוך לו שאין זה מעכב ולא עוד אלא שראיתי מפרשי׳ רחבה זו כגון שבנה זה למזרח וזה למערב ונעשית הרחבה אחר בתיהם מאליה ואסורי׳ מפני שהמחיצות לא נעשו לצורך רחבה ואם פתח אחר פתחו לשם ואחר כך הקיפו האחרים שם את בתיהם הרי זה שפתח קודם היקפם החשיב אותם המחיצות ונעשית כחצר:

כל שאתה נותן דין קרפף כגון רחבה הסמוכה לבית ואין הבית פתוח לתוכה או שהוקפה ואחר כך פתחו לה פתח ופרדס וגנה ושאר מקומות המוקפים שלא לשם דירה ביתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף כלים ששבתו בתוכו ובבית סאתים או פחות שאין חלוק בין סאתים לפחות מהם מטלטלין בכלו כלים ששבתו בתוכן או ששבתו בחצר או בגג או באכסדרא ומרפסת שגגות וחצרות וקרפפות ואכסדרה ומרפסת כולם רשות אחת הן אבל כלים ששבתו בבית לא שהבית אינו רשות אחת עמהן ואפי׳ לא היה שם בית סאתים ודבר זה אין בו חלוק בין בית לאחד וקרפף לאחר ואפי׳ עירבו שאין עירוב לקרפף שהרי ככרמלית הוא ואין עירוב לכרמלית בין שהבית והקרפף לאחד ואעפ״י שיש חולקי׳ להקל בשהכל לאחד כמו שביארנו במשנה הרי אתה רואה בסוגיא זו בשמועת נזרע רובו שפרשוה גדולי הרבנים בשהכל לאחד וכן בפרק גגות שאין רשויות מתחלקות לשנים בבעלים אלא בבתים שהן תדירות לדירה. וכן כתבוה גדולי המפרשי׳ בפרק זה במעשה אבורנקא דריש גלותא הנזכר למטה. וכן בפרק חלון ובפרק הדר.

וזה שאמרו ובלבד שיהא שם בית דירה פרשו גדולי הדור לא שיהא מותר להוציא מן השמירה ובית הדירה אלא להתיר לדעתו אגבה טלטול עצמו מצד שיהיה השמירה או הבית דירה מוכיח עליו היקף קצת לשם דירה וכמו שאמרו או שתהא סמוכה לעיר שאין כונתו להתיר מן העיר לתוכה. וגדולי הדור שואלים אם כן כלים ששבתו בבית לא יוציא אף לגגו לדעת שמואל שהרי בפרק גגות [צ.] אמר שמואל שאויר גג כקרפף והיאך אנו משתמשים בגגין שלנו בכלים ששבתו לתוך הבית. ומכל מקום הרבה מפרשי׳ כתבוה לאסור בכל שאינו מוקף לדירה אלא שהם מתרצי׳ שלא אמרה שמואל אלא בגג היתר מבית סאתים אבל בשאינו יתר מבית סאתים לא החמירו בו לעשותו כקרפף אלא כחצר ונמצא גג וחצר כשהם לאחד ובבית סאתים מותר אף לכלים ששבתו בבית. והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק הזורק לא יעמוד אדם בגגו ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו. והרי אין כל גג וגג רשות בפני עצמו שהרי שמואל בשטת ר׳ שמעון היא שכל גגות העיר רשות אחת הן כמו שיתבאר ושהלכה כן אלא פירושו לא יקלוט להביא לביתו ובשלו מיהא מותר אלמא טלטול מגגו לביתו מותר וכשאין בו יתר מבית סאתים. ומכל מקום לא הוצרכו בו אלא לדעת שמואל וכמו שביארנו שהרי לרב שהלכה כמותו אויר גג אינו כקרפף והוא דמנכרן מחיצאתא כגון גג שאין קירויו בולט חוץ למחיצותיו שמכשירין אותן בגוד אסיק והרי הוא כמוקף לדירה כמו שיתבאר בפרק גגות:

וכל שאי אתה נותן לו דין קרפף כגון שהוקף לדירה ולא נתבטלו מחיצותיו בזריעה או שלא הוקף לדירה והוכשר בפרצה יתר מעשר שגדרה עד עשר לשם דירה או בשאר מיני הכשר המתבארים בסמוך מטלטלין בכלו אפי׳ ביתר מבית סאתים ואפי׳ כלים ששבתו בבית. ולפי מה שכתבנו יראה שאף הפרדסי׳ שבבית אם נזרעו רובם נתבטלה תורת מחיצת בית מאליהם ואין מטלטלין מכלים ששבתו בבית לתוכן אעפ״י שאין בהם בית סאתים ופעמים אף במה שאין זרוע מתורת נפרצה למקום האסור לה על הדרך שביארנו בקרפף. ומכל מקום יראה לי שהזרעים העשויים לטיול (ולצאת לשם תמיד לטייל שם) ולהריח אין אלו מבטלות מחיצות והיקף דירה הוא אעפ״י שנזרע. ומכאן יראה לי שרבים מקילין בכך בפרדסים הסמוכים לבתיהם:

קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים כלו או מקצתו אם המים ראוים לשתיה אפי׳ היה בעמקן יתר מבית סאתים מותר שאין זה אלא ככריא דפירי ר״ל חריץ עמוק שמצניעין פירות לתוכו שאעפ״י שעמוק הרבה נוטלין מהם בשבת אבל אם אינן ראוים לשתיה הרי הוא כנזרע רובו ואם נתמלא רוב החצר אסור אף בשאין עמקן יתר מבית סאתים ומעוטו מותר ובלבד כשאין עמקן יתר מבית סאתים [אבל אם עומקן יותר מבית סאתים] הכל אסור. מקום המים מפני שהוא יתר מבית סאתים והנשאר ממנה מפני שהוא נפרץ למקום האסור. ועמקן שאמרו פירושו בשטחן ומפני שאין מים מתכנסין אלא בעומק הוא תופס לשון בעמקן ופירושו במקומן ובלבד בעומק עשרה טפחי׳. ומכל מקום אם אינם עמוקים עשרה אינו אלא טיט בעלמא ואינו חולק רשות לעצמו אף ברוב החצר או כלו וכן כתבוה גדולי הדור. והביאוה ממה שאמרו ברקק מים שברשות הרבים היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בתוכו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב וכמה רקק מים פחות מעשרה אלמא כל שהוא פחות מעשרה בעומק רקק הוא ואינו חולק רשות לעצמו:

תוספות בד"ה סנדל כו' ואגב דתני ברישא תני כו' עכ"ל וכן צ"ל לפי' קמא של רש"י אבל אין לומר דתני תקנה בסיפא לרבותא דאפ"ה טהורה דלהא לא אצטריך דהא דכיון דתני תקנה ברישא דתקנה בשעדיין היה הסנדל טמא אפ"ה בשנפסק גם השני טהור משום דפנים חדשות באו לכאן מכ"ש בשתקן השני אחר שנעשה טהור שאינו חוזר לטומאה הישנה וקרוב לזה כתבנו בר"פ אלו קשרים ועוד הארכנו שם בדברי התוס' ובכוונתם ע"ש:

בד"ה פשיטא לא כו' דלקמן גבי אבורנקי עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה שלא מצינו לקמן דמהני אפילו לרבא אלא בהוקף ולבסוף ישב ולא בהוקף ולבסוף פתח כו' עכ"ל ואולי נעלם מעיני הרב מה שכתבו התוס' לחד פי' שם וז"ל והם לא ידעו אם רבא סמך על הוקף ולבסוף פתח כו' והקשו לו מעיר חדשה וכו' כ"ש הוקף ולבסוף פתח עכ"ל ע"ש:

רש"י בד"ה שרי לטלטולי כו'. נ"ב פי' אפי' הוי של שני בעלי' השתא נמי בלא מחיצה שרי לחד גברא ודו"ק:

בד"ה לבי רב הונא כו' לדירה וניטע אח"כ כצ"ל:

בד"ה אבל כלי כו' שעדיין היה מדרס כו' כצ"ל:

בא"ד קבל טומאה מאביו כו'. נ"ב פי' משום דבשעת פרישתו מאזן אי אפשר לצמצם שלא יגע מעט ובשעת פרישה אינו קרוי מגע בית הסתרים פרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ג:)

תוס' בד"ה סנדל כו' דבעינן באות מבגד גדול כו'. נ"ב פי' שנשארה בו טומאת מדרס לאפוקי האזן אחר שנפרשה אין בה טומאת מדרס כלל.

בא"ד בא לה טומאת מדרס. נ"ב פי' לאזן:

בא"ד שבטלה אצל הסנדל. נ"ב פי' האזן ודו"ק:

בא"ד בלא זה וכיון שבאו לה כו' כצ"ל.

בד"ה פשיטא כו' דלקמן גבי אבורנקי. נ"ב ותימה שלא מצינו לקמן דמהני אפי' לרבא אלא בהוקף ולבסוף ישב ולא בהוקף ולבסוף פתח וכן מפרשים התוס' גופא לקמן ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא פורץ בו פרצה יותר מעשר כו'. נראה דא"צ לפרוץ עד היסוד אלא רק למעטו מגובה עשרה. ולזה נראה שכוון הרמב"ם בפי"ב הל' ה' במש"כ פרצה יתר על י"א בגובה י"ט. דר"ל שתהא הפרצה נכנסת בהגובה י"ט שמן הארץ וכ"מ להדיא בהגהת הרמ"א (שנח ב) וכן נ"ל בהא דלקמן (כה) נבלעו מחיצות התחתונות כו' דהיינו אפי' כ"ש עד שלא נשאר מהם גובה י"ט. ולא עוד אלא אפי' לא בנה עליהן מעיקרא אלא כ"ש נמי סגי. ולכן לא הבינותי פרש"י שם "שהיה העפר רך ותיחוח ונחבט הכותל בב"א":

שם ופרץ אמה וגדרה. האי וגדרה ל"ד דה"ה אפי' לא גדרה נמי. ואגב דאמר ברישא וגדר אמה אמר נמי בסיפא וכמ"ש התוס' לענין אוזן הסנדל. וכן צ"ל נמי בדחזקיה דנקיט וסתמו הב' אגב הא': ולכאורה הך בעיא דמיא להך דבעי רבב"ח (לקמן כה) נבלעו מחיצות התחתונות כו'. אלא דשם משמע דלא מיבעיא ליה אלא בנבלעו בשבת. אבל בחול ודאי מהני. ואולי דהתם איבעי ליה אחר ששמע פשיטותא דהכא. וה"ה דהוה מצי למיבעיא בגוונא דהכא דהיינו דפרץ אמה וגדרה. ואח"כ נפרצה בשבת עד יותר מי':

שם א"ל רב אבא אבוה כו'. בהגהת הגרי"פ ט"ס וצ"ל אחוה. ואולי יש ליישב הגי' שלפנינו ולומר דר"א היה אבוה דרב ובריה דר"מ. אולם לא מצינו רב סתם זולת רב חבירו דשמואל:

תוס' ד"ה אבל. כגון שדרס עליו כו' יחף. ור"ל דבאו לו בב"א טומאת מדרס הזב ומגעו. אבל לפ"ז הל"ל אבל טמא מגע הזב. ומש"כ עוד ולא הפסיק בפשוטי כ"ע. תמוה דמאי איריא פשוטי כ"ע אפי' כלי קבול דעץ או כלי מתכות אי לא חזיין למדרס אינן נעשים רק ראשונים ואין הסנדל שהוא כלי מקבל טומאה מהן. ואי דחזי למדרס אפי' פשוטי כ"ע נמי מיטמא מדרס כדאיתא בבכורות (לח):

גמרא עד שהשלימו ליותר מעשר מהו אמר ליה. נ"ב ע"ל ד"כ ע״א וע״ב [שגם שם לא נזכר שם האומר]:

שם נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס. כצ"ל ומלת בה נמחק [וכן ליתא בשבת ובכלים]:

תוס׳ ד״ה לא. לטלטל. נ"ב ר"ל שלא לטלטל ולענין טלטול קאמר:

בא״ד בשלשה משהוין. נ״ב דפחות מותר לחצר וב"ס אסור. ויותר אסור גם לעצמו:

ד"ה אבל. ולפירושו אפי' נפסקה שניה. נ״ב ולא תקנה:

בטיל לגבי רובה. והוי כאילו נזרע כולו: והוה ליה קרפף יותר מבית סאתים. ואע''ג דהוקף לדירה חשוב כלא הוקף לדירה דהא הוי כולו גינה ובגינה לא מהני הוקף לדירה: דלא הוי. ההוא מיעוט דנזרע בית סאתים דלא חשיב להבדל מן החצר ולהקרות לו שם לבדו: אבל בית סאתים. נקרא קרפף שלא הוקף לדירה ואע''ג דאילו הוה באנפי נפשיה כבית סאתים לא מיתסר הכא דנפרץ לחצר וחצר נפרצה לו קיימא לן דאסור לטלטל מקרפף לחצר דהוי רשות הנפרצה למקום האסור לה ואוסרין הרשויות זו לזו ואין מטלטלין לא בזה ולא בזה: כמאן. אמרינן דשתי רשויות נינהו: כרבנן. דפליגי עליה דר'''ש בפ' כל גגות (דף פט.) ואמרי כל חד וחד רשות לעצמו ואע''ג דליכא דיורין בהו דליסרו אהדדי אין מטלטלין מזה לזה: לקולא. דאפילו המיעוט בית סאתים דמיקרי קרפף כיון דבאנפי נפשיה שרי השתא נמי שרי ולא אסרי אהדדי דאילו היה מחיצה ביניהן הוה שרי לטלטולי מזה לזה כר'''ש והשתא דנפרצו זה לזה לא נפרצו לרשות האסור לה אבל יותר מבית סאתים נעשה כרמלית ובהא אפילו ר''ש מודה דאין מטלטלין מחצר לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה והכא דנפרצו זה לזה הרי כל אחד נפרץ למקום האסור לו: איצטבלאות. נטועין שורות שורות ונאה לשבת שם: לבי רב הונא. ויותר מבית סאתים הוה והוקף לדירה וניטע אחרי כן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. ואחרי כן בנה אצלו דירה ואמרי' לקמן הוקף שלא לדירה ולבסוף פתח לו פתח דירת ביתו לא מהני: כיצד הוא עושה פורץ לו פרצה יותר מעשר. דהוי כמי שאין בו מחיצות וגודר וסותם אותה פירצה ומעמידה על עשר והוי כפתח ולבסוף הוקף לדירה שנפתחה לו דלעולם בעינן שיגדור יותר מעשר אמות דאי פריץ עשר לבד וגדרה לא חשיב ההוא היקף לשם דירה אלא כמי שעשה פתח דעד עשר לעולם הוי פתח: פרץ אמה. אצל סתימה וגדרה ועוד פרץ אמה אצל סתימת אמה החדשה וגדרה דלא פרץ י' אמות כאחד ולא גדר עשר אמות בבת אחת אלא מעט היה פורץ וגודר מיד: עד שהשלימו ליותר מעשר. מי אמרינן כיון דלא פרץ י' בבת אחת ולא גדר בבת אחת לא הויא היקף בזו לשם דירה או דילמא כיון דהשתא מיהא הוי החידוש של היקף יותר מעשר חשיב היקף לשם דירה: כל כלי בעלי בתים. לגבי כלי עץ תנינן לה במסכת כלים (פי''ז מ''א): שיעורן כרמונים. לטהר מטומאתן אבל פחות מכאן חייס עליה ולא מבטיל ליה שיעורן כרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור: וחזר וניקב. אצל הסתימה: ותיקנה. הוא הדין כי לא תיקנה נמי עדיין טמא מדרס הוא והא דנקט תיקנה לרבותא דאי לאו הכי תו לא איצטריך למימר נפסקה השניה וכו': טהור מן המדרס. דתו לא הוה כלי ולא חזי למדרס מלטמא תו אדם וכלים: אבל כלי הוא דחזי לתשמיש אחרינא ועדיין טומאת מגע מדרס עליו שהרי בשעת פרישתו מן האוזן שעדיין הוא מדרס לקבל טומאה לטמא כלים קיבל טומאה מאביו והוי ראשון לטומאה ומטמא אוכלין ומשקין: פנים חדשות. אין אזנים הללו ממנו ומשניתקנו לא דרסן הזב ומטומאה הראשונה טיהרו שהרי אין זה סנדל ראשון: לית דין בר נש. אלא מלאך: כגון דין בר נש. אדם גדול: רחבה שאחורי הבתים. ואין פתח הבית פתוח לה הויא מוקפת שלא לדירה ואי יותר מבית סאתים היה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות: ואם פתח לו פתח. מן הבית: פשיטא. דבפתח ולבסוף הוקף שרי שהרי הוקף לשם פתח: לא צריכא דאית ביה בי דרי. גורן אחר הבית קודם היקף הרחבה: מהו דתימא אדעתא דבי דרי פתחיה. ולאו אדעתא להקיף שם רחבה:

לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים. אע''ג דלרבנן קרפף פחות מבית סאתים דינו כקרפף בית סאתים לטלטל ממנו לחצר משום דאין סברא שיהו שלשה חילוקים בשלשה משהויין הכא לא אסר מיעוט הנזרע לרוב שאינו נזרע במה שפרוץ לו במלואו דכיון שהוא פחות מבית סאתים לא חשיב ובטל לגבי רוב שאינו נזרע אבל בית סאתים חשיב טפי ולא בטיל ובנזרע רובו אפי' לא הוי בית סאתים אסור דבטיל לגבי רובו והוה כנזרע כולו: סנדל שנפסקה וכו'. הוא הדין בלא תקנה נמי דטמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה לה טומאה תו לא הדרה לה דלא מצינו טומאה ישנה חוזרת אלא בכלי מתכות כדמפרש בסוף פ''ק דשבת (ד' טז.) והא דנקט ותקנה פ''ה לאשמועינן אע''ג דתקנה כי נפסקה שניה טהורה מן המדרס דפנים חדשות באו לכאן: אבל טמא מגע מדרס. פירש הקונטרס משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמישתא אחרינא ולפירושו אפילו נפסקה שניה טמא מגע מדרס וקשה דתנן בהדיא בסיפא דהך משנה במסכת כלים בפרק כ''ו (מ''ד) לא הספיק לתקן ראשונה עד שנפסקה שניה טהורה ורש''י חזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרס דעדיין כלי הוא וחזי למילתא קמייתא דהא איתקנה ראשונה ולפירושו איצטריך למיתני ברישא ותיקנה דאי לא נתקנה כי נפסקה שניה אינה טמאה אפילו מגע מדרס ואגב דתני ברישא תני נמי בסיפא ומיהו תימה מתי בא לו מגע מדרס דאם בא לו מגע מדרס ומדרס יחד כגון שדרס עליו הזב ברגלו יחף או אפי' במנעל ולא הפסיק בפשוטי כלי עץ א''כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס ולפי' רש''י קמא ניחא דאפילו נפסקו ב' אזנים טמא מגע מדרס הואיל וחזי לתשמיש אחרינא ובפרק אלו קשרים (שבת דף קיב:) פ''ה דטמא מגע מדרס לפי שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה ולא נהירא דטומאת בית הסתרים היא דלא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מטמא מדפריך בפשיטות בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובהעור והרוטב (שם דף קכט:) טומאת בית הסתרים היא ומה שפירש כאן נמי דבשעת פרישתו מאוזן קיבל טומאה מאביו אינו נראה דבפרק בהמה המקשה (שם דף עב:) אמרינן דבעינן באות מבגד גדול ואין לומר דכשתיקן אוזן ראשון לאחר שתפר חציה נעשית מחוברת ובא לה טומאת מדרס שבטלה לסנדל וכשחזר ותפר חציה השניה בא לסנדל מגע מדרס מן האוזן ותו ליכא פנים חדשות דא''כ תפשוט בעיין דהקומץ רבה (מנחות דף כד.) דלא אמרינן שבע לה טומאה ולהר''ר שמעון מיינבי''א דמפרש דלא אמרינן שבע לה טומאה היכא דטומאה בא לו מגופו אתי שפיר ועוד יש לומר דלאוזן בא מגע מדרס ומדרס יחד כשתפרה לסנדל והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה וכיון שבאו לה כאחד אין שייך לומר גביה שבע לה טומאה וריצב''א אומר דלא שייך גבי מגע פנים חדשות דאפילו נפסקו שתי אזניו ראוי לקבל טומאת מגע אם מיחדו לתשמיש אחר ולא נתבטל תורת יחוד מכאן דכל שעה ושעה מתקנו ודעתו להשתמש בו אבל לנועלו אם נפסקו שתי אזניו אפילו מיחדו בטלה דעתו אצל כל אדם: פשיטא לא צריכא דאית ביה בי דרי. אדרב נחמן דאמר אם פתח בו פתח מותר לטלטל פריך דמפרש הש''ס בפתח ולבסוף הוקף ואהא פריך פשיטא אבל אש''ס דמפרש לא אמרן לא פריך דקמ''ל הוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דלקמן (ד' כה:) גבי אבורנקי:

עירובין כד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד