אילימא [אם תאמר] משום שמקיף לה [אותה] סולמא [סולמה] של צור מהך גיסא [מצד זה], ומחתנא דגדר מהך גיסא [ומורד גדר עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים מצד זה] בבל נמי [גם כן] מקיף לה נהר פרת מהך גיסא [מצד זה], ונהר דיגלת מהאי גיסא [מצד זה] ואף היא לא תיחשב כרשות הרבים. וכן דכולא עלמא נמי [ואת כל העולם גם כן] מקיף אוקיינוס. ונמצא שאין רשות הרבים כלל בעולם, אלא דילמא [שמא] מעלות ומורדות שבארץ ישראל קאמרת [אמרת] שאינם נוחים להילוך ולכן אין עליהם דין רשות הרבים?

אמר ליה [לו] רב דימי: קרקפנא [בעל הגולגולת, אדם גדול], חזיתיה לרישך בי עמודי כי [ראיתי את ראשך בין העמודים של בית המדרש כאשר] אמרה ר' יוחנן להא שמעתא [את זאת השמועה, ההלכה] כלומר, הרי אתה מכוון למשמעות הדברים כאילו היית בין עמודי בית המדרש, ושמעת את הדברים מר' יוחנן עצמו.

איתמר נמי [נאמר גם כן] כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן משום רשות הרבים לפי שאינן כדגלי מדבר שאין רשות הרבים אלא בדומה למקום שהלכו בו שבטי (דגלי) בני ישראל ביציאת מצרים, שהיה מקום ישר ונוח להילוך הרבים.

א בעא מיניה [שאל אותו] רחבה מרבא: תל המתלקט עשרה מתוך ארבע, כלומר, שמגיע גובהו לעשרה טפחים בתוך אורך שיפוע של ארבע אמות ויש בו איפוא התנאים היוצרים רשות היחיד, ואולם רבים בוקעים (מהלכים) בו, חייבין עליו משום רשות הרבים או אין חייבין עליו?

ומפרשים את הדברים: אליבא דרבנן לא תיבעי לך [על פי שיטת חכמים לא תישאל לך השאלה כלל ] השתא ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא [עכשיו, ומה שם בפסים שנוח תשמישה של רשות הרבים אמרו חכמים שאין הרבים באים ומבטלים את המחיצה], הכא, דלא ניחא תשמישתיה — לא כל שכן [כאן שלא נוח תשמישו, במדרון — לא כל שכן] שיחשב התל כמחיצה היוצרת רשות היחיד ואין דריסת הרבים מבטלתה.

כי תיבעי לך אליבא [כי תישאל לך השאלה, הרי זה לשיטת] ר' יהודה מאי [מהו], התם הוא דניחא תשמישתיה, הכא הוא דלא ניחא תשמישתיה; לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא [שם הוא שנוח שימושה של רשות הרבים, כאן שלא נוח שימושה, אין הרבים באים ומבטלים מחיצה] או דילמא לא שנא [או שמא אינו שונה]? אמר ליה [לו]: חייבין משום רשות הרבים.

שאלו רחבה: והאם תאמר הלכה זו ואפילו מדרון זה משופע עד כדי כך שכדי לטפס עליו עולין לו בחבל שיש להיעזר בחבל כדי לטפס בו. אמר לו: אין [כן] שאלו: ואפילו במקום ששמו מעלות בית מרון, שהן תלולות ביותר?! אמר ליה [לו]: אין [כן].

איתיביה [הקשה לו] רחבה מן התוספתא: חצר המגודרת מסביב שהרבים נכנסין לה בכניסה זו ויוצאין בזו; הרי היא נחשבת כרשות הרבים לענין טומאה, וכל ספק טומאה בתוכה הוא טהור, ואולם עדיין רשות היחיד היא לענין שבת.

ומעתה נברר מני [של מי היא] הלכה זו; אילימא רבנן [אם תאמר חכמים] השתא [עכשיו] ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתי רבים ומבטלי מחיצתא [ומה שם בפסים שנוח תשמישה של דרך הרבים אמרו חכמים אין הרבים באים ומבטלים מחיצה], הכא דלא ניחא תשמישתיה [כאן, בחצר, שאין נוח תשמישה למעבר רבים] לא כל שכן שאין הרבים יכולים לבטל מחיצה, ולא היה מקום לפרט הלכה זו במיוחד.

אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' יהודה היא? ונמצא שאף ר' יהודה מחלק בין דרך לדרך.

ענה לו: לא, לעולם תפרש שהלכה זו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ומה ששאלת מה חידוש בדבר לשיטתם והרי רשות הרבים לטומאה איצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיענו]. שאף על פי שחצר זו רשות היחיד לשבת מכל מקום חידש שרשות הרבים היא לענין טומאה. שוב מנסה רחבה להביא ראייה מן המשנה.

תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: מבואות המפולשות בבורות, בשיחין ובמערות, הרי הן רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.

ומתחילה מבררים את לשון המשנה: "בבורות" סלקא דעתך [עולה על דעתך], וכי אפשר לדבר על מבואות מפולשים בתוך בורות? אלא יש לתקן כך: מבואות המפולשות לבורות הרי הם רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.

ומעתה נברר מני [של מי היא משנה זו], אילימא רבנן [אם תאמר חכמים] השתא [עכשיו] ומה התם [שם, בפסים] — דניחא תשמישתיה, אמרי: לא אתו רבים ומבטלי לה [שנוח תשמישה של דרך הרבים, אמרו חכמים : אין הרבים באים ומבטלים אותה, את המחיצה]. הכא [כאן, בחצר] — דלא ניחא תשמישתיה [שלא נוח תשמישה למעבר רבים], לא כל שכן. אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' יהודה היא!

ודחה רבא: לא, לעולם תפרש שהלכה זו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואם תשאל מה חידוש יש בדבר? החידוש הוא שדין רשות הרבים לטומאה היא איצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיענו] שאף על פי שאין נוח להלך בהם, כיון שבכל זאת הרבים מצויים שם הרי זו רשות הרבים לענין טומאה.

שוב רוצה רחבה להביא ראיה מן המשנה. תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: שבילי בית גילגול (שבילים הקשים להילוך) וכיוצא בהן, הרי דינם כרשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה,

ואיזהו שבילי בית גילגול? אמרי דבי [אומרים בני בית מדרשו] של ר' ינאי: כל שאין העבד יכול ליטול על גופו סאה של חיטין וירוץ לפני סרדיוט [חייל], שאף מפני אימתו את איש הצבא אינו יכול לרוץ,

ונברר מני [של מי היא משנה זו] אילימא רבנן, השתא ומה התם דניחא תשמישתא, אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא. הכא, דלא ניחא תשמישתא [עכשיו, ומה שם בפסי בור שנוח תשמישה לרבים אמרו חכמים: אין הרבים באים ומבטלים את המחיצה. כאן, שלא נוח תשמישה], לא כל שכן! אלא לאו [האם לא] ר' יהודה?

אמר ליה [לו] שבילי בית גילגול קאמרת, יהושע שכבש את הארץ וחילקה אוהב ישראל היה, עמד ותיקן להם דרכים וסרטיא (דרך המלך), כל היכא דניחא תשמישתא [כל מקום שנוח שימושו] מסרה לרבים, וכל היכא דלא ניחא תשמישתא [וכל מקום שלא נוח שימושו] מסרה ליחיד. ודבר זה נאמר רק בארץ ישראל בלבד אבל אין לקבוע כלל שכל מקום אחר שקשה להלך בו אינו נידון כרשות הרבים.

ב משנה אחד בור מקום כינוס מים, אבל שאין מימיו נובעים, השייך לרבים. ובאר שמימיה נובעים, והיא של הרבים, ואפילו באר היחיד; עושין להן פסין להתירם כפי שאמרנו.

אבל לבור היחיד, שיש בו שני חסרונות: שהוא של יחיד ושאין מימיו נובעים — אין אפשרות להתיר לשאוב ממנו בשבת על ידי פסים אלא אם כן עושין לו מחיצה גבוהה גמורה בת עשרה טפחים, אלו דברי ר' עקיבא.

ר' יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר, כגון: בור הרבים, או באר היחיד — עושין חגורה (היקף חבלים) גבוה עשרה טפחים שהרי מכח דין לבוד דינה כמחיצה מעולה.