עירובין כ ע"ב

וְכֵן בַּגַּת
גַּבֵּי אָדָם הָא אָמַר דְּבָעֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ גַּבֵּי פָּרָה מִי בָּעֵינַן לַהּ רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ אוֹ לָא
כֹּל הֵיכָא דְּקָא נָקֵיט מָנָא וְלָא נָקֵיט לַהּ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּבָעֵי רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ מִלְּגָ(י)ו כִּי תִּבְּעֵי לָךְ הֵיכָא דְּנָקֵיט מָנָא וְנָקֵיט לַהּ מַאי
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא הַפָּרָה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ מִבִּפְנִים וְשׁוֹתָה מַאי לָאו דְּנָקֵיט לַהּ וְנָקֵיט מָנָא לָא דְּנָקֵיט מָנָא וְלָא נָקֵיט לַהּ
וְכִי נָקֵיט מָנָא וְלָא נָקֵיט לַהּ מִי שְׁרֵי וְהָתַנְיָא לֹא יְמַלֵּא אָדָם מַיִם וְיִתֵּן בְּשַׁבָּת לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ אֲבָל מְמַלֵּא הוּא וְשׁוֹפֵךְ וְהִיא שׁוֹתָה מֵאֵילֶיהָ
הָא אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר אַבָּיֵי הָכָא בְּאֵבוּס הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחַב אַרְבָּעָה וְרֹאשׁוֹ אֶחָד נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין
גְּזֵרָה דִּילְמָא חָזֵי לֵיהּ לְאֵבוּס דִּמְקַלְקַל וְאָתֵי לְתַקּוֹנֵיהּ וְדָרֵא לֵיהּ לְדַוְולָא בַּהֲדֵיהּ וְקָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים
וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי מִיחַיַּיב וְהָאָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמְפַנֶּה חֲפָצָיו מִזָּוִית לְזָוִית וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן וְהוֹצִיאָן פָּטוּר שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ
אֶלָּא זִמְנִין דִּמְתַקֵּן לֵיהּ וַהֲדַר מְעַיֵּיל לֵיהּ וְקָא מְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד
אִיכָּא דְּאָמְרִי גַּבֵּי אָדָם הָא קָאָמְרִינַן דְּסַגִּי לֵיהּ בְּרֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ גַּבֵּי פָרָה מִי סַגִּי לַהּ בְּרֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ אוֹ לָא
הֵיכָא דְּנָקֵיט מָנָא וְנָקֵיט לַהּ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּסַגִּי לַהּ בְּרֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּנָקֵיט מָנָא וְלָא נָקֵיט לַהּ מַאי
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ מִבִּפְנִים וְשׁוֹתָה מַאי לָאו דְּנָקֵיט מָנָא וְלָא נָקֵיט לַהּ לָא דְּנָקֵיט מָנָא וְנָקֵיט לַהּ
וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי נָקֵיט מָנָא וְלָא נָקֵיט לַהּ מִי שְׁרֵי וְהָתַנְיָא לֹא יְמַלֵּא אָדָם מַיִם וְיִתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ אֲבָל מְמַלֵּא וְשׁוֹפֵךְ וְהִיא שׁוֹתָה מֵאֵילֶיהָ
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר אַבָּיֵי הָכָא בְּאֵבוּס הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחַב אַרְבָּעָה וְרֹאשׁוֹ נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין דְּזִמְנִין דְּחָזֵי לֵיהּ לְאֵבוּס דִּמְקַלְקַל וְאָתֵי לְתַקּוֹנֵיהּ וְדָרֵי לֵיהּ לְדַוְולָא בַּהֲדֵיהּ וְקָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים
וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי מִיחַיַּיב וְהָאָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמְפַנֶּה חֲפָצָיו מִזָּוִית לְזָוִית וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן וְהוֹצִיאָן פָּטוּר שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ
אֶלָּא זִמְנִין דִּמְתַקֵּן לֵיהּ וַהֲדַר מְעַיֵּיל לֵיהּ וְקָא מְעַיֵּיל לֵיהּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד
תָּא שְׁמַע גָּמָל שֶׁרֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ מִבִּפְנִים אוֹבְסִין אוֹתוֹ מִבִּפְנִים וְהָא אִיבּוּס כְּמַאן דְּנָקֵיט מָנָא וְנָקֵיט לַהּ דָּמְיָא וְקָא בָעֵינַן רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ
אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת שָׁאנֵי גָּמָל הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ אָרוֹךְ
תָּא שְׁמַע בְּהֵמָה שֶׁרֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ בִּפְנִים אוֹבְסִין אוֹתָהּ מִבִּפְנִים וְהָא אֵבוּס כְּמַאן דְּנָקֵיט מָנָא וְנָקֵיט לַהּ וְקָא בָעֵינַן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ מַאי בְּהֵמָה נָמֵי דְּקָתָנֵי גָּמָל
וְהָתַנְיָא בְּהֵמָה וְהָתַנְיָא גָּמָל
מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָא תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר בְּגָמָל הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ אָרוֹךְ
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַדָּא לֹא הוּתְּרוּ פַּסֵּי בֵירָאוֹת אֶלָּא לְעוֹלֵי רְגָלִים בִּלְבַד וְהָתַנְיָא לֹא הִוָּתְרוּ פַּסֵּי בֵירָאוֹת אֶלָּא לְגַבֵּי בְהֵמָה בִּלְבַד מַאי בְּהֵמָה בֶּהֱמַת עוֹלֵי רְגָלִים אֲבָל אָדָם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

וכן הא דקיימא לן בגת של יין, שעומד אדם על הגת, ושותה יין ממנה מבלי לעשר [בין שמזגו שם במים חמין בין בצונן. לפי שכל זמן שלא הוציא את היין מחוץ לגת לאו שתיית קבע היא, ופטור מן המעשר].

אף בזו, אינו רשאי לעמוד חוץ לגת ולשתות על הגת בלא לעשר, אלא אם כן מכניס אל מקום הגת את ראשו ורובו! ^[46]

ומיבעי לן: גבי אדם השותה ברשות אחרת ממקום שנמצאים רגליו, ליכא למיבעי מידי, דהא אמר דבעי ראשו ורובו.

אבל גבי פרה שמשקה אותה ברשות היחיד, ונותן לפיה של פרה, ורגליה של פרה עומדין ברשות אחרת, מיבעי לן: מי בעינן לה שתהא ראשה ורובה ברשות שהוא משקה אותה, דחיישינן שמא יבא להוציא הכלי לרשות שעומדת שם, או דילמא לא בעינן, דלא חיישינן?

ומפרשינן לאיבעיא דידן: כל היכא דקא נקיט [שתופס] המשקה בידו למנא [כלי] שמשקה אותה בו, ולא נקיט לה לפרה עצמה באפסר שבצוארה, שלא תוכל לעקם ראשה לחוץ, לא תיבעי לך אם צריך ראשה ורובה בפנים המקום שמשקה אותה.

כי אפילו אם תימצי לומר דשרי להשקותה בכלי היכא דלא נקיט לה [דאף זה לא פשיטא - וכדלקמן], הא מיהא פשיטא, דבעי לכל הפחות ראשה ורובה של פרה מלגיו [מבפנים], דחיישינן שמא תעקם את ראשה, ויוליך [הרא"מ הורוויץ] את הכלי אחריה, [נתבאר על פי תוספות וראשונים].

כי תבעי לך אי בעינן ראשה ורובה של פרה מלגיו, היכא דנקיט מנא שמשקה אותה בו, ונקיט אף לה באפסר - מאי?

דהא כיון דנקיט לה, ליכא למיחש כל כך שתוציא ראשה לרשות שעומדת שם ויוציא זה לשם הכלי שבידו - ריטב"א.

אמר ליה [לא נתפרש מי אמר למי - יעב"ץ]: תניתוה במתניתין דידן:

מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא הפרה ראשה ורובה מבפנים ושותה.

מאי לאו, מדקתני "בלבד" שהוא לשון מיעוט, לומר שאפילו מי שדרכו להשקות תמיד בדנקיט לה ונקיט גם מנא, אף הוא אינו יכול לעשות פסין שאינן רחוקין כדי ראשה ורובה של פרה - ריטב"א [וראה עוד שם, וברשב"א ור"ן].

הרי חזינן, דכל היכא דנקיט מנא אף דנקיט לה באפסר לא שרי, ובעינן שתהא ראשה ורובה בפנים!

ודחינן: לא. דילמא מתניתין בדנקיט מנא ולא נקיט לה שהוא דרך רוב משקי בהמות, הוא דלא שרינן אלא בראשה ורובה בפנים.

אבל נקיט מנא ונקיט לה שרי בלא ראשה ורובה בפנים.

ותמהינן אהאי דיחויא: וכי נקיט מנא ולא נקיט לה מי שרי להשקות ואפילו ראשה ורובה בפנים - בתמיהה?!

והתניא דלא שרי בדלא נקיט לה: לא ימלא אדם מים מבין פסי הביראות ויתן בשבת לפני בהמתו, כלומר: שלא יאחוז הכלי בידו וישקנה [ואפילו ראשה ורובה בפנים, תוספות] אבל ממלא הוא ושופך לפניה, והיא שותה מאליה!

הרי מבואר בברייתא דאסור לנקוט מנא ולהשקות בהמתו. ועל כרחך צריך אתה לומר כדי שלא תיקשי ממתניתין דשרי אף בדנקיט מנא [דעל כרחך בהכי איירי ולא בשופך לפני בהמתו, מדבעינן ראשה ורובה בפנים, ובדלא נקיט מנא הא ליכא למיחש למידי ולמה לי ראשה ורובה בפנים], דמתניתין מיירי בדנקיט אף לבהמה [ולא אסרו בברייתא אלא היכא דלא נקיט לה]. וכיון שכן תפשוט בעיין, דאף דנקיט לה בעינן ראשה ורובה בפנים.

ודחינן: לעולם מתניתין בדנקיט מנא ולא נקיט לה, ומשום הכי הוא דבעינן ראשה ורובה בפנים.

והא דאקשינן, דהא בכי האי גוונא לא שרי אפילו ראשה ורובה בפנים וכדאיתא בברייתא, לא היא, דהא אתמר עלה דההיא ברייתא, אמר אביי: בברייתא לאו משום חששא דיוליך הכלי אחריה הוא דאסור, אלא הכא בברייתא באבוס העומד ברשותהרבים גבוה עשרה טפחים ור (ו) חב ארבעה טפחים שהוא רשות היחיד, והבהמה עומדת בבית שחלון פתוח ממנו לאבוס ואוכלת ממנו, וראשו אחד של האבוס נכנס לבין הפסין, ועל כי האי גוונא אמרינן בברייתא, שלא ימלא בעל הבהמה מים מהבור שבין הפסין [שהוא רשות היחיד] ויוליך הדלי עמו כשהוא הולך ברשות הרבים [ליד האבוס] והדלי בידו מעל האבוס [שאף הוא רשות היחיד] אל פי הפרה שברשות היחיד מצדו השני של האבוס.

ואף על גב דבעלמא אמרינן, דעומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, מכל מקום הכא אסור, ומשום גזרה דילמא חזי ליה [תוך כדי הולכתו את המים] לאבוס, דמקלקל בראשו השני העומד ברשות הרבים, ואתי לתקוניה לאבוס, ודרא ליה לדוולא בהדיה [ויניח בעל הבהמה את הדלי שהוציא מן הבור שהוא רשות היחיד, לצידו] כדי לתקן את האבוס, וקא מפיק מרשות היחיד - דהיינו הבור - לרשות הרבים, שהרי הוא עומד ברשות הרבים, ואם יניח מידו את הדלי ליד גופו, הרי זה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. [ואם רוצה להשקות בהמתו, ישפוך המים בתוך הפסין לתוך האבוס, והמים הולכין עד הבהמה מאליהן].

ותמהינן עלה דאביי: וכי האי גוונא שעקר מתחלה הדלי שלא על מנת להוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחר כך כשראה שנתקלקל האבוס שכח והוציאו - כשהוא עקור בידו - לרשות הרבים מי מיחייב, עד שנאמר, שגזרו רבנן אפילו לא הוציאו כלל, שמא יוציאו - בתמיהה?!

והאמר רב ספרא, אמר רבי אמי, אמר רבי יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית שברשות היחיד, ונמלך עליהן אחר שעקרן, להוציאן לרשות הרבים והוציאן - פטור, ומשום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ובשבת "מלאכת מחשבת" אסרה תורה שנתכוין לכך, אלא שחייב חטאת אם שגג בשבת שכסבור היום חול, או שמלאכה זו מותרת, אבל כשלא נתכוין לכך פטור מחטאת.

אלא מפרשינן לברייתא הכי: דבאמת לאו משום גזירה ד"הוצאת" הדלי לרשות הרבים הוא דאסרו חז"ל באבוס.

אלא, זמנין דמתקן ליה לאבוס [לאחר שהניח הדלי לצידו ברשות הרבים], והדר "מעייל" ליה [וחוזר ו"מכניס" את הדלי] ממקום שהניחו, על גבי האבוס ליד הפרה, וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד.

איכא דאמרי ומיבעי להו לאיבעיא דלעיל הכי: גבי אדם, הא קאמרינן "דסגי ליה" בראשו ורובו ברשות שהוא שותה.

אבל גבי פרה מיבעי להו [להאיכא דאמרי] "מי סגי לה" בראשה ורובה בפנים, או לא סגי, ואפילו ראשה ורובה בפנים נמי אסור?

ומפרשינן לאיבעיא דידן: היכא דנקיט מנא ונקיט גם לה, לא תיבעי לך, דסגי לה בראשה ורובה בפנים, דממתניתין דידן מוכח כן, דהא ודאי מתניתין לא אסר אלא בדנקיט למנא [דבלאו הכי למה יהא אסור], ומכל מקום שרינן בראשה ורובה בפנים, ולכל הפחות מוכח דבדנקיט גם לה שרי.

אלא כי תיבעי לך, דנקיט מנא ולא נקיט לה, מאי?

אמר ליה [לא נתפרש מי אמר למי - יעב"ץ] תניתוה במתניתין: ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה מבפנים ושותה, מאי לאו דמיירי בדנקיט מנא ולא נקיט לה ואפילו הכי שרינן כשראשה ורובה בפנים, ותפשוט בעיין!

ודחינן: לא, דנקיט מנא ונקיט לה, ומשום הכי שרי.

ומסייעינן לה: והכי נמי מסתברא.

דאי נקיט מנא ולא נקיט לה, מי שרי?!

והתניא: לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, אבל ממלא הוא ושופך, והיא שותה מאליה. הרי חזינן דבדלא נקיט לה מיהת - אסור, ועל כרחך מתניתין מיירי בדנקיט גם לה.

ודחינן, דאי משום הך ברייתא לא תסייען: דהא איתמר עלה, אמר אביי: הכא באבוס העומד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, ור (ו) חב ארבעה טפחים, וראשו נכנס לבין הפסין, ואסור, משום דזמנין דחזי ליה לאבוס דמקלקל, ואתי לתקוניה, ודרי ליה לדוולא בהדיה, וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים.

ומקשינן לפירושא דאביי: וכי האי גוונא מי מיחייב?!

והאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן, פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, והכא נמי היכי מיחייב?!

ומשנינן: אלא, זמנין דמתקן ליה, והדר מעייל ליה, וקא מעייל ליה מרשות הרבים לרשות היחיד! תא שמע למיפשט בעיא דלישנא קמא, אם בדנקיט מנא ונקיט גם לה בעינן ראשו ורובו בפנים:

דתניא, גמל שראשו ורובו מבפנים לרשות ששם נמצא אבוסו, אובסין [דרך גמל כשיוצא למדבר ומתיירא בעליו שלא ימצא לו אוכל, שתוחבין לו על כרחו מספוא הרבה בבית הבליעה יותר מכדי אכילתו - עד שנעשה כ"אבוס" במעיו] אותו כשהאובס מבפנים.

והשתא תפשוט: והא איבוס - דבעל כרחו של גמל הוא נעשה - כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא, כלומר: על כרחך בדנקיט מנא ונקיט לה הוא, שהרי בעל כרחו הוא אובס אותה וצריך לתופסה, ומכל מקום קא בעינן ראשו ורובה מבפנים, ותפשוט בעיין!

ודחינן: אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא תפשוט בעיין דמספקא לן בפרה, דאף על גב דבפרה לא חיישינן היכא דנקיט לה, שיוליך את הכלי לחוץ, הכא דבגמל מיירי, שאני גמל הואיל וצוארו ארוך, ואם אין גופו מבפנים, אם יתקפנו ויעקם צוארו יגיע עד רשות הרבים, ולהכי בעינן אף בדנקיט לה, ראשו ורובו מבפנים.

תא שמע למיפשט כי האי גוונא מסתם בהמה, דתניא: בהמה שראשה ורובה בפנים, "אובסין" אותה מבפנים. והא "א [י] בוס" כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא, וקא בעינן ראשו ורובו מבפנים, ותפשוט בעיין!

ודחינן: מאי "בהמה" נמי דקתני הכא? גמל, שצוארו ארוך, ואסור! ותמהינן אפירוקין: והתניא ברייתא חדא: בהמה. והתניא ברייתא אחריתא [דמייתינן לעיל]: גמל, הרי דבהמה לחוד וגמל לחוד.

ומשנינן: מידי הני תרי ברייתות גבי הדדי תניא [וכי נשנו הברייתות בבת אחת] עד שנאמר, דגמל לחוד ובהמה לחוד?! הא ליתא, ומי ששנה ברייתא דבהמה, לא שנה ברייתא דגמל ושניהם לגמל נתכוונו.

ומסייעינן לפירוקין דגמל שאני, תניא נמי הכי: רבי אליעזר אוסר בגמל הואיל וצווארו ארוך!

אמר רבי יצחק בר אדא: לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד, [וכן לכל ההולכים לדבר מצוה, כגון ללמוד תורה - וכדלקמן].

ומקשינן: והתניא, לא הותרו פסי ביראות אלא לגבי בהמה בלבד, ומשמע דבבהמה מיהת מותר לכולם?!

ומשנינן: מאי בהמה, בהמת עולי רגלים!

הערות

^[46] ונחלקו הראשונים בטעם הדבר, דבריטב"א כאן כתב: שכשכל גופו חוץ לגת וראשו בגת, שתיה חוץ לגת חשיבא. ובפירוש הרא"ש ריש פרק ד' דמעשרות, כתב: דהתם נמי טעמא משום גזירה, כמו בשבת.

וכן בגת לענין מעשר. כל עוד נמצא אדם ראשו ורובו בגת יכול הוא לשתות ממנה בלא לעשר, כיון ששתייה שם — שתייה ארעית היא, הפטורה ממעשר.

ומעתה באים לברר כמה הלכות בנושא זה; גבי [אצל] אדם — הא [הרי] אמר בהלכות אלה דבעי [שצריך] שיהא ראשו ורובו בתוך התחום. גבי [אצל] פרה העומדת ברשות הרבים ושותה מתוך רשות היחיד מי בעינן לה [האם צריכים אנו אותה] שיהא ראשה ורובה בתחום רשות היחיד או לא?

ומבררים: כל היכא דקא נקיט מנא ולא נקיט לה [בכל מקום שהוא מחזיק את הכלי ואינו מחזיק אותה] — לא תיבעי [תסתפק] לך דבעי [שצריך] שיהא ראשה ורובה מלגיו [בפנים] שמא תזוז הפרה לאחוריה ותמשוך עימה את הכלי, ויבוא הוא לטלטלו. כי תבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — היכא דנקיט מנא ונקיט לה, מאי [כאשר מחזיק את הכלי ומחזיק אותה, מה דינו]?

אמר ליה [אמר לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] את התשובה לשאלה זו: ובלבד שתהא הפרה ראשה ורובה מבפנים ושותה. מאי לאו דנקיט לה ונקיט מנא [האם לא מדובר גם כשמחזיק אותה ומחזיק את הכלי]? ודוחים: לא, מדובר כאן במקרה דנקיט מנא ולא נקיט לה [שמחזיק את הכלי ואינו מחזיק אותה]

ומקשים: וכי נקיט מנא ולא נקיט לה, מי שרי [וכאשר מחזיק הוא את הכלי ולא מחזיק אותה, האם מותר בכלל] להשקות את בהמתו בצורה זו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא ימלא אדם מים מן הבור שברשות הרבים לתוך כלי ויאחוז את הכלי ויתן בשבת לפני בהמתו. אבל ממלא הוא ושופך, והיא שותה מאיליה משמע שאסור לאדם לתת את המים בכלי לפני הבהמה בדרך זו!

ודוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על בעיה זו שאמר אביי: הכא [כאן] מדובר כשהפרה עומדת בתוך בית שחלונותיו פתוחים לרשות הרבים ואוכלת מתוך אבוס (או שוקת) העומד ברשות הרבים והוא עצמו גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים. ואם כן איבוס זה רשות היחיד הוא, וראשו אחד של איבוס זה נכנס לבין הפסין.

ואסרו לדלות מים מן הבור שבין הפסים ולהניח את הכלי לפני הבהמה, גזירה דילמא חזי ליה לאבוס דמקלקל ואתי לתקוניה, ודרא ליה לדוולא בהדיה [שמא יראה אותו, את האיבוס, שהוא מקולקל בצידו הפונה לרשות הרבים ויבוא לתקנו, וימשוך את הדלי עמו], וקא מפיק [והרי הוא מוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שופך את המים על האיבוס ומגיעים לבהמה מאיליהן.

ומקשים: ואף אם אמנם יניח את הדלי עצמו על גבי האבוס, וכי האי גוונא מי מיחייב [ובכגון זה האם מתחייב]? והאמר [והרי אמר] רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית בתוך הבית, ונמלך עליהן בשעת פינוי והוציאן לרשות הרבים — פטור משום מוציא, כיון שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך לצורך הוצאה לרשות אחרת, שהרי כשעקר את החפץ ממקומו נתכוון רק להזיזו ברשות המותרת. אף כאן כיון שלא עקר את הדלי מתחילה על מנת להוציאו לרשות הרבים — אינו מתחייב ואין מקום לגזור גזירה בשל כך.

אלא יש לומר שהגזירה היא משום חשש אחר: זמנין דמתקן ליה והדר מעייל ליה, וקא מעייל [פעמים שמתקן לו לאיבוס, וחוזר ומכניסו את הדלי אל האיבוס, והריהו מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד, ועקירתו זו הרי נעשתה כבר מתוך כוונה להכניס את הדלי מרשות הרבים לרשות היחיד.

א אותה סוגיה עצמה נאמרה גם בלשון אחרת: איכא דאמרי [יש שאומרים] גבי [אצל] אדם — הא קאמרינן דסגי ליה [הרי אמרנו שדי לו] בראשו ורובו ברשות שהוא שותה בה. גבי [אצל] פרה מי סגי [האם די] לה בראשה ורובה, או לא? ושמא צריך להכניסה כולה לאותה רשות?

ומפרטים: היכא דנקיט מנא ונקיט לה [במקום שמחזיק את הכלי ומחזיק אותה] — לא תיבעי [תיסתפק] לך דסגי [שודאי די] לה בראשה ורובה, אלא כי תיבעי [כאשר תיסתפק] לך הרי זה דנקיט מנא ולא נקיט לה, מאי? [כשמחזיק את הכלי ואינו מחזיק אותה, מה דינו]?

אמר ליה [לו]: תניתוה [שניתם אותה] ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה מבפנים ושותה. מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה [האם לא מדובר כאן אף במקרה שמחזיק את הכלי ולא מחזיק אותה] ודוחים: לא, אפשר לומר דנקיט מנא ונקיט לה [שמחזיק את הכלי ומחזיק אותה]

ומעירים: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר] דאי נקיט מנא ולא נקיט לה, מי שרי [שאם מחזיק את הכלי ואינו מחזיק אותה, האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, אבל ממלא ושופך והיא שותה מאיליה!

ודוחים מיד את הראיה הזו: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] שאמר אביי: הכא [כאן] מדובר באבוס העומד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה, וראשו נכנס לבין הפסין, דזמנין דחזי ליה לאבוס דמקלקל ואתי לתקוניה, ודרי ליה לדוולא בהדיה, וקא מפיק [שפעמים רואה את האבוס שהוא מקולקל ובא לתקנו, ומושך את הדלי עמו, והרי הוא מוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים.

ומקשים: וכי האי גוונא מי מיחייב [וכלום בכגון זה האם מתחייב]? והאמר [והרי כבר אמר] רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן — פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך!

אלא, כך יש לומר: זימנין דמתקן ליה והדר מעייל ליה, וקא מעייל ליה [פעמים שמתקן אותו וחוזר ומכניס אותו, והרי הוא מכניס אותו] מרשות הרבים לרשות היחיד. ומכל מקום אין להביא ראיה ממקור זה. על כן מנסים להביא ראיה אחרת.

תא שמע [בוא ושמע] מה ששנינו: גמל שראשו ורובו מבפנים — אובסין אותו (מאכילים אותו בעל כורחו כמות גדולה) מבפנים, והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא [והרי האבסה שכמי שמחזיק כלי ומחזיק אותו נחשב], שהרי אינו יכול להאביס את הבהמה בעל כורחה בלא להחזיק בצוארה, ובכל זאת קא בעינן [ובכל זאת אנו צריכים, די לנו] שיהא ראשה ורובה בפנים!

אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: שאני [שונה] גמל, הואיל וצוארו ארוך חייבים שיהא ראשו ורובו בפנים, שאם לא כן יוכל להוציא ראשו מעבר לתחום הפסים עד רשות הרבים, אבל אין צורך להקפיד על כך בשאר בהמות, על כן רוצים להביא ראיה.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא אחרת: בהמה שראשה ורובה בפנים — אובסין אותה מבפנים. והא אבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה [והרי איבוס שכמי שמחזיק כלי ומחזיק אותה] נחשב, וקא בעינן [ובכל זאת אנו צריכים, די לנו] ראשו ורובו! ודוחים: מאי [מהי] "בהמה" נמי דקתני [גם כן זו ששנינו] — גמל.

ותוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחת] 'בהמה' והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] 'גמל'! ומשמע שהלכה זו היא לא רק בגמל אלא גם בשאר בהמות!

ומשיבים: מידי גבי הדדי תניא [וכי זו אצל זו שנויות אלו שתי הברייתות]?! שאילו הברייתות היו שנויות כאחת, ראוי היה לומר שאינו חוזר על אותו נושא במלים שונות, ואולם הרי שתי ברייתות אלה ממקורות שונים באו, ושמא קרא אחד התנאים לגמל בהמה סתם ואין להוכיח מכאן. וכעין זה תניא נמי הכי [שנינו גם כן בברייתא]: ר' אליעזר אוסר בגמל, הואיל וצוארו ארוך.

ב אמר ר' יצחק בר אדא: לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא הותרו פסי ביראות אלא לגבי בהמה בלבד, ולכאורה משמע — כל בהמה! ומשיבים: מאי [מהי] בהמה זו שנזכרה — הכוונה בהמת עולי רגלים. אבל אדם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the law is likewise in a winepress with respect to tithes. As long as one’s head and most of his body is in the winepress, he may drink from the wine without first separating tithes because drinking wine in a winepress is considered incidental drinking, which does not require tithing. The activity of harvesting and ingathering grapes is not considered completed as long as the grapes are in the winepress, since the grapes are still intended for making wine. Consequently, at this stage one may consume the produce in a casual, incidental manner. Once the work has been completed, however, one must tithe the produce before consuming any of it.

The Gemara clarifies several laws related to this issue: With regard to a person, it was said in connection to these laws that it is necessary that his head and most of his body be inside the domain from which he is drinking. However, a question may be raised with regard to a cow standing in a public domain and drinking from a private domain, or vice versa: Is it necessary that its head and most of its body be inside the domain from which it is drinking, or not?

The Gemara clarifies: Wherever one holds the bucket from which the cow is drinking but does not hold the animal, there should not be a dilemma for you, for it is certainly necessary for its head and most of its body to be inside, as the cow might move backward and pull the bucket with it, causing him to carry it from one domain to the other. Where there should be a dilemma for you is where he holds the bucket and also holds the animal. What is the law in such a case?

He said to him: We already learned a resolution to this dilemma, for we have learned in the mishna: It is permitted to bring the upright boards closer to the well, provided that the enclosed area is large enough for a cow to stand in, with its head and most of its body inside the partitioned space and drink. Does this not refer even to a case where one holds the cow and also holds the bucket? The Gemara rejects this argument: No, this may refer exclusively to the case where he holds the bucket but does not hold the animal.

The Gemara raises a difficulty: And where he holds the bucket but does not hold the animal, is it permitted to give his animal to drink in such a fashion? Wasn’t it taught in the following baraita: A person may not fill a bucket with water and hold it before his animal on Shabbat; but he may fill it and pour it out into a trough, and it, i.e., the animal, drinks of its own accord? Consequently, we see that it is prohibited to give an animal to drink from a bucket if he does not hold the animal.

The Gemara refutes this: Wasn’t it stated with regard to this baraita that Abaye said: Here we are dealing with a cow standing inside a house with windows open to the public domain, eating from a manger or trough that stands in the public domain that is ten handbreadths high and four handbreadths wide, i.e., it constitutes a private domain, and one end of this manger interposes into the area between the upright boards surrounding a well?

In such a case, it is prohibited to fill a bucket with water in the area enclosed by the upright boards and hold it before his animal, unless the animal is within the enclosed area. This is a rabbinical decree, lest one see that the manger was damaged on the side in the public domain and go to fix it, and he might take the bucket with him, thereby carrying it from the private domain to the public domain. Rather, he must pour out the water into the manger, so that it reaches the animal on its own.

The Gemara asks: Even if he carried the bucket into the public domain, would he be liable in such a case? Didn’t Rav Safra say that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to one who transfers objects from corner to corner in a house, and changed his mind about them while carrying them and carried them out to the public domain, he is exempt because the lifting at the first moment was not for that purpose of carrying out to a different domain; when he picked them up, he intended merely to move them around his house. Here too, then, one should not be liable, since when he picked up the bucket he did not intend from the outset to carry it into the public domain; accordingly, there is no room for such a decree.

Rather, say that the decree is due to a different concern, that at times one would fix the manger and then bring the bucket back in again, thereby carrying from the public domain into the private domain. In this case one picks up the bucket from the outset with the intention of carrying it from a public domain into a private domain.

Some say a different version of the previous discussion. With regard to a person, we said that it is sufficient if his head and most of his body are inside the domain from which he is drinking. But a question may be raised with regard to a cow standing in a public domain and drinking from a private domain, or vice versa: Is it sufficient if its head and most of its body are inside the domain from which it is drinking, or not? Perhaps all of the cow must be in that domain.

The Gemara clarifies the question. The case where one holds the bucket from which the cow is drinking and also holds the animal should not be a dilemma for you, as it is certainly enough if its head and most of its body are in the domain. Rather, the case where there should be a dilemma for you is where he holds the bucket but does not hold the animal. What is the halakha in such a case?

He said to him: We already learned a resolution to this dilemma in the mishna: It is permitted to bring the upright boards closer to the well, provided that the enclosed area is large enough for a cow to stand in, with its head and most of its body inside the partitioned space, and drink. Doesn’t this refer even to a case where one holds the bucket but does not hold the animal? The Gemara rejects this argument: No, this may refer only to the case where he holds the bucket and also holds the animal.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say this, for if one holds the bucket but does not hold the animal, is it in fact permitted to give his animal to drink in such a fashion? Wasn’t it taught in a baraita: A person may not fill a bucket with water and hold it before his animal on Shabbat. But he may fill it and pour it out into a trough, and the animal drinks of its own accord.

The Gemara refutes this argument: Wasn’t it stated with regard to this baraita that Abaye said: Here, we are dealing with a manger that stands in the public domain, and it is ten handbreadths high and four handbreadths wide, i.e., it constitutes a private domain, and one end of the manger interposes into the area between the upright boards surrounding a well, and the animal is standing at the other end in the public domain. In such a case, it is prohibited to fill a bucket with water in the area enclosed by the boards and hold it before his animal, unless the animal is within the enclosed area. This is a rabbinical decree, lest at times one see that the manger was damaged on the side in the public domain and go to fix it and take the bucket with him, thereby carrying it from the private domain into the public domain.

The Gemara asks: But would he be liable in such a case? Didn’t Rav Safra say that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to one who transfers objects from corner to corner in a house, and changed his mind about them while carrying them and took them out to the public domain, he is exempt because the lifting at the first moment was not for that purpose of carrying out to a different domain; when he picked them up, he intended merely to move them around his house. Here too, then, he should not be liable, since when he picked up the bucket he did not intend from the outset to carry it into the public domain; accordingly, there is no room for such a decree.

Rather, we must say that the decree is due to a different concern, that at times one would fix the manger and then bring the bucket back in again, carrying from the public domain into the private domain. In this case, he picks up the bucket with the intention of carrying it from a public domain into a private domain. In any case, no proof can be brought from this source.

The Gemara cites a different proof. Come and hear the following baraita: A camel whose head and most of its body are inside a private domain may be force-fed from inside the private domain. Now, force-feeding is like the case where he holds the bucket and also holds the animal, as one cannot force-feed an animal without holding it by its neck, and nonetheless we require that its head and most of its body be inside the domain where it is eating.

Rav Aḥa bar Rav Huna said that Rav Sheshet said: A camel is different, as since its neck is long, its head and most of its body must be inside; otherwise it could stretch its neck into the public domain, and the one feeding it might come to carry the bucket from the private domain into the public domain. In the case of other animals, however, there is no reason for such stringency.

The Gemara attempts to cite yet another proof. Come and hear the following baraita: An animal whose head and most of its body were inside a private domain may be force-fed from inside the private domain. Now, as stated above, force-feeding is like the case where he holds the bucket and also holds the animal, and nonetheless we require that its head and most of its body be inside the domain where it is eating. The Gemara refutes this argument: What is this animal that is taught in this baraita? It is also a camel.

The Gemara objects: Wasn’t it taught as animal in one baraita, and wasn’t it taught as camel in the other baraita? The implication is that this law applies not only to camels, but to other animals as well.

The Gemara answers: Were these two baraitot taught next to each other? Had both of these baraitot been taught together, we would indeed expect the tanna not to teach the same law using different formulations. However, since these two baraitot come from different sources, it is possible that one of the tanna’im referred to a camel with the generic term animal, and hence no proof can be brought from here. This same idea that a camel is different was also taught in another baraita: Rabbi Eliezer prohibits this in the case of a camel, since its neck is long.

Rabbi Yitzḥak bar Adda said: Upright boards surrounding wells were only permitted to Festival pilgrims. The Gemara raises a difficulty: Wasn’t it taught in a baraita that boards surrounding wells were permitted only for cattle? The Gemara answers: What is the cattle mentioned here? It means the cattle of festival pilgrims. However, a person

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרה מאי מי בעינן להכניס ראשה ורובה למקום ששותה [ואי לא והיכא דנקיט לה למנא ולא נקיט לה לבהמה.

לא תיבעי לן דודאי בעינן להכניס ראשה ורובה למקום ששותה] כי תיבעי לן היכא דנקיט לה למנא ונקיט לה לבהמה מאי.

ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה כו'.

[איכא דאמרי גבי] אדם הא קאמרינן דסגי ליה בראשו ורובו בהמה מאי היכא דנקיט לה למנא ונקיט לה לבהמה דברי הכל סגי ליה בראשה ורובה כי תיבעי לן היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה מאי.

ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה לפנים ושותה מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה ודחינן לא דנקיט מנא ונקיט לה הכי נמי מסתברא דאי לא נקיט לה מי שרי לה לאשקויה.

והתניא לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אבל ממלא הוא ושופך והיא שותה מאיליה ודחינן הא אתמר עלה דהא ברייתא אמר אביי הכא באיבוס העומד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ד' שהוא רה"י וראשו אחד נכנס לבין הפסין עסקינן חיישינן דלמא נפיק ומסגי עילולא ומפיק ליה [לדוולא] בהדיה ומנח ליה כ"א בארעא וקא מפיק מרה"י לרה"ר ואקשינן ומאן דמפיק כי האי גוונא מי מיחייב והא אמר ר' יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואמרינן חיישינן דלמא בתר דמנח ליה הדר מעייל ליה וקא מעייל מרה"ר לרה"י.

גמרא: ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה. וא"ת ומאי ראיה דלמא דלא נקיט לה וכדדחינן לה נמי. י"ל דלשון ובלבד קשיתיה, דמשמע דלא סגי לעולם בלאו הכי, ואם איתא הא אפשר בפחות מיכן בדנקיט לה. אי נמי יש לומר דאברייתא סמיך, דקתני לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, דמינה הוה שמיע ליה דכל היכא דלא נקיט לה לעולם אסור וכדמקשי ואזיל מינה לבסוף.

וכי לא נקיט לה מי שרי והתניא וכו'. איכא למידק דמעיקרא משמע דהוה מילתא פשיטא דבנקיט מנא ולא נקיט לה כי ראשה ורובה בפנים מיהא שרי, דאמר כי נקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה, דמשמע דפשיטא דבעינן ראשה ורובה ובהכי סגי, והכא אקשינן דכי לא נקיט לה לעולם אסור. ותירצו בתוס' (ד"ה וכי) דלעיל לאו בדוקא קאמר, אלא הכי קאמר אפילו אם תימצי לומר בדלא נקיט לה לא תיבעי לך דלכשתמצא לומר דשרי על כרחין לא משכחת לה אלא בשראשה ורובה מבפנים והיינו מתני'. ולי נראה שאין אנו צריכין לכך אלא מעיקרא ודאי על דרך האמת אמר כן ומסקנא נמי הכין, דברייתא דקא קשיא ליה הא אוקמה אביי באבוס שראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ אלא שהמקשה היה טועה בה. ובדין היה דמיד שאמר השואל כי לא נקיט לה לא תיבעי לך דבעינן ראשה ורובה בפנים שיקשה לו וכי לא נקיט לה אפילו בראשה ורובה מי שרי, אלא שדרך התלמוד כן לברר תחילה ולהשיב על עיקר השאלה, ומתוך מה שהשיב לו על עיקר השאלה נתברר גם מה שאמרו דהיכא דלא נקט לה בראשה ורובה סגי, כן נראה לי.

כי תיבעי לך היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה לא דנקיט מנא ונקיט לה ה"נ מסתברא דתניא וכו'. קשיא אלמא שואל זה היה יודע ברייתא זו, וא"כ מעיקרא מאי קא מיבעי ליה. וניחא לי דהאי הכי נמי מסתברא לישנא דגמרא היא ולא תשלום דברי השואל שהשיב לא דנקיט מנא ונקיט לה, אלא הוא דחה בדרך דלמא וגמרא אומר דהכי מסתברא כדדחיא איהו. כן נראה לי.

הכא באבוס עומד ברשות הרבים עסקינן גבוה עשרה ורחב ארבעה וראשו אחד עומד לבין הפסין. מה שפירש רש"י ז"ל שהבהמה עומדת בבית וחלונות פתוחין לה לרשות הרבים ואבוס מתוקן לפניה ברה"ר, לאו דוקא עומדת בבית אלא שעומדת כולה חוץ לפסים, ואורחא דמלתא נקיט לה רבנו ז"ל.

גבוה עשרה ורחבה ארבעה. כתב הראב"ד ז"ל: נ"ל דרחב ארבעה לאו דוקא אלא הכי קאמר, אי רחב ארבעה צריך שיהא גבוה עשרה, אבל אי לא רחב ארבעה מה שבחוץ מקום פטור הוא, ואע"פ שאינו גבוה עשרה מותר לשפוך לתוכו.

גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. אובסין לאו דוקא דהא קתני התם בשבת (קנה, ב) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו, אלא הכא לא דק בלישניה ומלעיטין קאמר. וכן כתבתי שם (ד"ה אין) בס"ד בשם רבנו שמואל ז"ל.

והא אבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמי וקא בעינן ראשו ורובו בפנים. ותפשוט בעיין קמא. ואע"ג דאסיקנא בבעיא אחרינא, כן דרך התלמוד במקצת מקומות. ויש לנו כיוצא בה אחרת בפרק קמא דיבמות (יא, ב) גבי המחזיר גרושתו וצרתה מה היא.

גבי אדם הא אמרי׳ דבעי׳ ראש. ורובו. פי׳ שיהא ראשו ורובו במקום ששותה ואי לא חישי׳ שמא יכניס ויוציא הכלי. גבי בהמה מאי כלומר אם עומדת ברשות אחת והשקה אותה ברשות אחרת מי בעינן שתהא ראשה ורובה במקום ששותה שמא יבא להוציא הכלי לרשו׳ שעומד׳ שם או דילמא לא חיישינן וזו הכוונה מוכחת כי טעם איסור׳ דאתי משו׳ גזרה דפרש״י ז״ל היא וכדמוכח כלה שיטת׳ דאייתינן על בעיין היכא דלא נקיט לה לא תבעי לך כי תבעי לך פי׳ הכי דלא נקט לה לבהמ׳ לא תבעי לך דבעי׳ ראש׳ ורוב׳ והוא דנקיט למאנה כדמקשי לה וכדאמרי׳ לקמן בסוגיין דנקוט מנא ולא נקיט לה: וכלל של דבר כי זה על ד׳ דרכים או דנקט מאנה ונקיט לה או דנקיט מאנ׳ ולא נקיט לה או דנקיט לה ולא נקיט מנא: או דלא נקיט לה ולא נקיט מנא. וכל היכא דלא נקיט מנא כששותה לא שקלינן וטרינן בה בהאי סוגיין כלל דהא פשיט׳ דליכא למיגזר ואע״ג דלא נקיט לה וכ״ש בדנקיט לה ואין כל הסוגיא אלא בדנקיט מנא או דנקיט לה או דלא נקיט לה. והגדו׳ יותר היינו דינא דלא נקיט לה ונקיט מנ׳: ואחריו הוא היכא דנקט מנא ונקיט לה דכיון דנקיט לה נמי ליכא למיחש כ״כ שתוציא ראשה לרשות שעומדת שם ויוציא זה לשם הכלי שבידו ודוק בכולה שמניח ותשכח הכי:

ת״ש דתנן גבי פסי ביראות ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים:. וא״ת והא מנא ליה למפשט הכי כיון שאפשר לומר שלא הוצרך אליו משום היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה תרצו בתוספת דדייק לישנא דקתני ובלבד שהוא לשון מיעוט לומר שאפי׳ למי שדרכו להשקות לעולם בדנקיט מנא ונקט א״א לעשות פסי׳ בפחות מכדי ראשה ורובה. ועי״ל דאדלקמן סמוך שהוא סובר דכל היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא שרי אפי׳ בראשה ורובה. וכיון דכן על כרחיך שריותא דראשה ורובה היינו להיכא דנקיט מנא ונקיט לה דאלו בדלא נקיט מנא לא בעי׳ ראשה ורובה כלל כדאמרן: וא״ת מ״מ למה לא התירו פסי ביראות בפחות מכדי ראשה ורובה של פרה להשקותה בדלא נקיט מנא: יש לומר דסתם השקאה שהיא בכלי תלוש אינו אלא בדנקיט מנא כדי שלא תשפך המים ודח׳ דדילמא מתנ׳ בדנקיט מנא ולא נקיט לה הוא שדרך רוב משקי בהמות: ופרכי׳ וכי לא נקיט ונקיט מנא מי שרי והתניא כו׳: הקשו בתוס׳ והא בתחל׳ הבעיא נקטי׳ להדיא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תיבעי לך דבעי׳ ראשו ורובו ומשמע מהא. לישנ׳ דבעי׳ וסגי לן דהכי משמיעות׳ דהא לישנא בכל דוכתא ותירצו בתוס׳ דמעיקרא לא דק בלישנ׳ כולי האי אלא כך ר״ל דאם תמצא לומר דכל היכא דצא נקיט לה ונקיט מנא יועיל שלא תהא כולה בפנים ע״כ לא סגי דלא בעי׳ ראשה ורובה. עוד י״ל כי אפי׳ היה דעת השואל לומר דבעי׳ וסגי לן הנשאל לא הסכימה דעתו בכך אדרבה הא סבר דלא סגי לן. ומ״מ לא רצה השואל לתפוש מיד על זה כי הניחו לעשו׳ שאלתו וכי אתא למיפשט בעיא דיליה הפך דעת השואל מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה והיכי כוונתו כמו שפירשנו דאלו בדלא נקיט לה לא סגי לה בראשה ורובה בפנים והשואל לא הבין זה ודחה לו דילמא מתני׳ בדלא נקיט לה אז חוזר הנשאל ומפרש לו.

ואי בדלא נקט לה מי שרי והתניא כו׳. וסוף סוף דחה השואל זו הברייתא ואמר דילמא כל היכא דלא נקיט נה סגי בראשה ורובה ובעילה וכדנקיט מנא ונקיט לה תבעי לן בעי׳ ראשה ורובה ויש כיוצא בזה בתלמוד. ולפי שטת התוספות אפשר עוד לפרש. כי השואל והנשאל הראשונים הסכימו לסברא זו דאע״ג דנקיט מנא ולא נקיט לה סגי בראשה ורובה ועכשיו חוזר התלמוד ושואל על הסכמה זו. דאי בדלא נקיט לה ונקיט מנא מי שרי והא תניא כו׳ ותרצו לנו הברייתא להעמיד דברי השואל והנשאל הראשונים. וזה דבר נוח ורגיל בתלמוד.

והא תניא לא ימלא אדם ויתן לפני בהמתו. פי׳ זו הברייתא גבי גבי פסי ביראות תנא וכן אתה רוצה הברייתא באוקימתא דאביי דבסמוך שהוצרך לומר וראשה עומד בין הפסי׳ והוא מן הטעם הזה דכיון שכבר יש בפסי ביראות שיעור שיהא ראשה ורובה בפנים משמע לן על כרחין דלא סגי דמיירי אלא בדנקיט מנא ולא נקיט לה דאלו בדנקיט מנא ונקיט לה פשי׳ דסגי בראשה ורובה בפנים דאי לא כי לא מהני למה הצריכו בפסי ביראות ראשה ורובה בפנים. ואין צ״ל בדלא נקיט מנא כלל דאפי׳ בעלמא דליכא ראשה ורובה בפנים. אבל ממילא הוא שופך והיא שותה מאליה פי׳ ושופך אפי׳ על הכלי בדלא נקיט לה כל היכא דלא נקיט מנא דאי כששופך בגומא שבקרקע פשיטא דהא לא גזרי׳ בהא אטו מנא אלא ודאי כדאמרן. ולכשתמצא לומר דשופך לפנינו משמע על הגומא לא נקטה בדוקא אלא משום שאין דרך להשקותה בכלי ולא נקיט ליה לכלי כדכתב לעיל:

ואמרי׳ הא אתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים עסקינן. פרש״י ז״ל שהבהמה עומדת ברשות היחיד כל גופה ותוצי׳ ראשה דרך חלון שבכותל לאבוס שעומד בפניה שראש האבוס הסמוך לה הוא ברשות הרבים. וראשי האבוס השני נכנס לבין הפסין שהוא רשות היחיד והאבוס בעצמו יש לו דין רשות היחיד שהוא גבוה עשרה ורחב ד׳ טפחים. ולהכי קתני שלא ימלא מים ויתן לפני בהמתו לתת הכלי על האבוס הזה אפי׳ בראשו שתוך הפסין מטעם הגזרה דמפרש ואזיל ובודאי דהאי אוקימתא דאביי לא מכרחא שתהא הבהמה עומדת ברשות היחיד כמו שמפרש רש״י ז״ל שאין טעמו של אביי לומר אלא דהכא אין החשש שמא יוציא הכלי אחריה אלא טעם אחר וגזרה אחרת היא כדמפ׳ ואזיל ורבינו ז״ל כדי להראותינו דהכא לאו משום חששא דלעיל היא כלל אלא משום גזירה אחריתי הפריז במדתו ופירשה כן דיכול היה לומר שהיא עומדת כלה ברשות הרבים והאבוס לפניה ואיכא לגזרה דאביי. והא דנקט אביי שהאבוס גבוה עשרה ורחב טפחים היינו משו׳ דרוב האבוסים רחבי׳ ד״ט וכיון דרחב ד״ט לא סגי שלא יהא גבוה עשרה דאי לא הא ה״ל כרמלית וא״כ בלאו גזרה דדילמא מנח ליה ברשות הרבים איכא איסור׳ דרבנן דכי חזי ראשו של אבוס שבין הפסין שהוא מקולקל ומניח בכלי בראש האבוס השני הויא לה הנח׳ מרשות היחיד לכרמלי׳ כי ראשו שבין הפסין רשות היחיד וראשו השני שברשות הרבי׳ כרמלי׳ כיון דלא גבוה עשרה ורחב ד׳ ולהעמידו בפחות מרחב ד׳ טפחים שהוא מקום פטו׳ א״א דסתם אבוס אינו כן וכן דרך הראב״ד ז״ל אע״פ שלא פי׳ כל הצורך. צ״ע דהא אבוס זה כלי הוא כדפרש״י ז״ל ערבה ומשמע בפ״ק דשבת שאין כרמלית בכלים גבי קופה וי״ל דשאני ערב׳ זו שהיא כבדה ואדם קובע לה מקום:

שם גזרה דילמא חזי ליה לאבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיא וחזי ליה לאידך גיסא. דמקלקל דקא מפיק ומנח ליה וקא מפיק כו׳ כך הגרס׳ בכל הספרים ויש לישב׳ יפה כפי׳ רש״י ז״ל שכבר אמרנו שראש האבוס הא׳ בין הפסים וכי חזי דמקלקל ואינו מתיישב שם יפה יצא הוא עצמו מבין הפסין כדי להתקרב לראש האבוס השני הרחוק ממנו וכשיוצא מבין הפסין לרשות הרבים יוצא הכלי דרך האבוס מראש האבוס שבין הפסים לראשו השני העומד ברשות הרבים ואע״פ שהאבוס כולו אחד שפיר שייך למימר דמפיק לי׳ כיון שהראש האחד עומד בין הפסין וראשו אחר הוא מבחוץ וזהו שכתב רש״י ז״ל כי אע״פ שהוא עומד ברשות הרבי׳ ומטלטל כלים ברשות היחיד אין כלום דהא קיימא לן עומד אדם ברשות ומטלטל חפצים ברשות היחיד פי׳ בחפצים שאין צריכין לו בחוץ כגון זה וכי חזי לראש השני שהוא מקלקל לחוץ ואין הכלי מתיישב בו מפיק לי׳ ומנח לי׳ ברשו׳ וקא מפיק וכו׳ ופרכי׳ וכה״ג מי מחייב פי׳ כיון שבעקר הכלי מבין הפסין שהיא רשות היחיד לא היה דעתו לעשות ריוח ברשו׳ הרבים והא תניא המפנה כו׳ ואע״פ שהוא פטור אבל אסור משום איסורא דרבנן כי הא דלא שכיחא לית לן למיגזר דהוי ליה גזר׳ לגזרה וא״ת וליחייב משום העקירה שעשה מראש האבוס השני שהיתה על דעת להניחו ברשות הרבים. וי״ל דהת׳ כיון שלא נתייש׳ הכלי ולזרק אותו מידו לא חשיבא שם הנחה ועקיר׳ והרי זה כעומד לפוש שאמ׳ שם שהוא פטור. וזו צורת האבוס למראית העין: רשו׳ הרבי׳ ולכן ציירתי רשות היחיד כך שעומד בתוך רשות הרבים שאם לא כן היתה צריך לומר שיהא אבוס ארוך י״ו אמה כשיעור רשות הרבים אלא א״כ נאמר כי רשות היחיד היה סמוך לבין הפסי׳ מן הצד והאבוס לפניו וראשו נכנס לבין הפסים ואע״פ שכל כיוצא בזה מקום האבוס שבחוץ הוא קרן זוית שהוא כרמלית אפשר דכי מפיק ליה מנח ליה ברשות הרבים גמורה של אחר האבוס כגון זו הצורה: והצורה ראשונ׳ יותר נכונ׳ ומצוי יותר שיניחנו ברשות הרבים א״ד גבי אדם פשוטה דסגי לי׳ בראשו ורובו. אובסין אותו בפנים פירשה רש״י ז״ל אביסה ממש להניח בגרונה וא״א דהא קי״ל שאין אובסין בהמה כשרה. לכך פר״י ז״ל דלא דק ומלעיטי׳ בעי למימר דפשטי׳ הא מגמל ללישנא קמא הוא. ודכוותא בתלמודא שאני גמל שראשו ארוך. פי׳ ואע״ג דנקיט לה נהי דלא מישתמיט ונפיק יעקים צוארו ויוציאנו לחוץ ויוצי׳ הוא האוכל או הכלי לחוץ דהא מילת דשכיחא היא. ל״ג איתמר נמי דמאי סייעת׳ מדבריו לדבריו. והתניא אלא לבהמ׳ בלבד פי׳ ומשמע דלצורך בני אדם לא התירו ואפי׳ של עולי רגלים:

מים חיים למאי. פי׳ דאי למעוטי בור שמימיו מכונסין הא קתני באר אלא ודאי מים חיים דקאמר היינו מים זכים ראויים לשתות ופרקי׳ בעי׳ מאי דחזו ליה לאדם ופעמים רבים לא ימצאו מים דחזו לאדם ויפסידו הבהמות שלא יעשו להם פסין. א״כ עשית מן הטפל עיקר. והנכון כמו שפי׳ בתוס׳ כי באמת עיקר התקנה מפני הבהמות היתה דאלו לאדם הם מטפס ועולה מטפס ויורד אע״פ כיון שבאו להתיר התירו לטלטל בהם גם לצורך האדם אגב בהמה אפי׳ כשאינו יכול לטפס כדאמרינן לקמן שאם היו רחבים שא״א לטפס ולירד שממלא כדרכו לצרכו ואפי׳ אין שם בהמה כלל או שאינה ראוי לבהמה מפני שאין מן הפסין לבאר כדי ראשו ורובו. ועוד יש מרבותי אומרים כי תחלת התקנה היתה מפני בהמת עולי רגלים אבל הוא הדין דכיון דהותר להן הותרו אפי׳ לשאר בהמות ובלבד שנעשו בתחילתן לצורך עולי רגלים או של מתיבתא ולא מבעיא כשיש שם בהמות עולי רגלים שמקשה על ידן שאר בהמות אלא אפילו אם אין שם בהמות עולי רגלים כלל כיון שנעשו לצרכן והותרו הותרו לכולן שלא יהא לזה מותר ולזה אסור. ולעיל הכי קאמר שלא הותרו לעשותן מתחלה אלא לבהמת עולי רגלים וזהו דעת רבותי וטעמא דמסתבר הוא אף על פי שאין לו עיקר בתלמודא:

ומה שאמרו וכן בגת לענין מעשר נאמרה שכל שהוא בגת לא נאסרה שתיית עראי ממנו ובלבד על הגת אבל להוציא מן הגת ולשתות לא. ולענין פסק אף משיצא מן הגת כן עד שישלו החרצנים והזג מעל החביות כמו שיתבאר בפרק אחרון וכמו שביארנוה בראשון של שבת. ולענין טלטול שהזכרנו אם היה מרשות הרבים או מרשות היחיד לכרמלית שותה אף בהכנסת ראשו לבד ואין צריך לראשו ורובו:

כבר ביארנו במשנה שמותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שיניח שם ריוח שתי אמות בכדי שתכנס שם [ראשה] ורובה יראה מתלמוד המערב שאין מזקיקין לראשה ורובה ממש. אלא כל שיש שם שיעור בכדי כך שתהא שותה מיהא בפנים ומכל מקום מתלמוד שלנו יראה שצריך שיכנס ראשה ורובה ואף תלמוד המערב יש לפרשו שכל שיש שם שיעור שתי אמות אעפ״י שהבהמה גדולה שאין שיעור זה מחזיק ראשה ורובה מכל מקום הוכשר וכל שאין שם שיעור זה אף לבהמה קטנה ששיעור זה מחזיק ראשה ורובה אינו כלום והוא שאמרו שם היה שיעור כשיעור הזה אפי׳ גמל כלו מבחוץ מותר פחות מן השיעור אפי׳ גדי כלו אסור. ומכל מקום צריך שתהא שותה בפנים והוא ששאלו בכאן בהמה מאי כלומר צריך שתהא ראשה ורובה ממש בפנים או לא והעלו מן הסוגיא שצריך להיות ראשה ורובה בפנים ואף גם זאת דוקא כשאינו תופס לא הבהמה באפסרה ולא הכלי או שתופש את הבהמה באפסרה ואינו תופש את הכלי אבל כל שתופש את הכלי ואינו תופש את הבהמה חוששין שמא תעקם את ראשה כלפי רשות הרבים ויוציא את הכלי אחריה ואף בראשה ורובה אסור עד שתעמוד כולה בפנים שהרי נשארה כאן בספק ודנין בה להחמיר:

זה שאמרו לענין פסים שלא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אלא שממלא ושופך והיא שותה מאליה אינו כן שהרי כל שאינו תופש לא הכלי ולא הבהמה מותר בראשה ורובה ולא נאמרה אלא שהיה לו אבוס גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא רשות היחיד ומקצתו לפנים מן הפסים ומקצת בחוץ והבהמה עומדת על האבוס ומן הדין היה מותר לטלטל מבין הפסים לתוך האבוס ואעפ״י כן אסרוה שמא כשנותן דליו לתוך האבוס רואה צדו הפנימי של אבוס מתקלקל ואינו רוצה ליתן מים מאותו צד ומוציא הדלי בידו ליתן מימיו בצד האחד ורואה אף הצד האחר מקולקל ומניח הדלי בקרקע של רשות הרבים ולפיכך גזרו בזו שלא יתן הדלי לפניה אלא ישפוך ותשתה ממקום שפיכתן ואעפ״י שהמפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ומכיון שאין כאן איסור תורה אין לנו לגזור ולאסור משום גזרה. מכל מקום יש לחוש שמא תחוס עינו על דליו ויחזירנו ברשות היחיד כדי להצניעו ומכל מקום בכרמלית כיוצא בזה כגון שהיה האבוס בגובה פחות מעשרה מותר שאף אם שכח פטור:

ביארנו באחרון של שבת שאין אובסין את הגמל בשבת מפני הטורח ופירשנו שם שענין זה הוא שהיו מאכילין אותו הרבה ביד שתוחבין השעורים בגרונו עד מקום שאין יכול להחזירו ואם כן מה שאמרו כאן גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו לא נאמר אלא לענין השקאה מרובה ואף זו בתפיסת ראשה בכלי שהמים לתוכן אבל להרביצה ולהשקותה ביד הרבה אסור והוא בכלל מה שאמרו שאין אובסין את הגמל. ויש שפרשוה במאכל ובמאכל בינוני הנקרא הלעטה שהותרה שם ואמר עליה אובסין על דרך העברה ומכל מקום לענין הלעטה או השקאה מותר ואעפ״י שצוארו ארוך ונעשה רובו במעט מן הגוף ויציאתה לחוץ נקלה ביותר והיה לנו לחוש להוציא האבוס אחריה:

פסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולצורך בהמותיהן אבל לעולי רגלים עצמן לא אלא אם רוצה לשתות יהא מטפס ויורד כלומר מקפץ ויורד מקפץ ועולה וישתה בתוך הבאר ומכל מקום אם היה הבאר רחב עד שלא יהא יכול לטפס ולירד אם מלא לבהמתו מותרין לו. וכן לא הותרו פסי ביראות אלא בבאר מים חיים נובעי׳ וזכים שיהיו ראוים לאדם שאעפ״י שעיקר התקנה לצורך בהמה היתה מכל מקום צריך שיהא בו תשמיש לאדם:

פרש"י בד"ה לא ימלא כו' דאי נקיט לה הוא ואפ"ה אסור למה הוצרכו ראשה כו' אלא פשיטא בדלא נקיט לה ומתני' כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוספות וז"ל ומשמע דקאי אמתני' ואע"ג דאיכא ראשה ורובה כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל אבל קשה למה אנו צריכין לכל זה הדוחק כי המקשה שבא לדחות הפשיטות כו' עכ"ל ע"ש ולי נראה דלק"מ דודאי הוצרכו לזה דהברייתא איירי בדאיכא ראשה ורובה לאוכוחי דכי נקיט מנא ולא נקט ראשה ורובה אסור אפילו בדאיכא ראשה ורובה בפנים דההיא נמי קמבעיא ליה באת"ל כמ"ש התוספות והשתא פשיט נמי הך דע"כ הברייתא איירי בנקיט מנא ולא נקיט לה דאסירי אפילו בראשה ורובה וכן מוכח מלשון הפשטן דקאמר וכי נקיט מנא ולא נקיט לה מי שרי והתניא כו' דמשמע דהך נמי בעי למפשט:

ברש"י ד"ה צוארו ארוך ואף על גב דרוב גופו וכו'. ס"א ואי לאו דרוב נופו מבפנים אם יתקפנו וכו':

גמרא ר"א אוסר בגמל כו'. נ"ב פירוש אפילו בראשו ורובו כפרש"י וכמו שהגהתי מספרים מדוייקים ואין להקשות מדאמר רבי אליעזר אוסר בגמל משמע דוקא בגמל אבל בבהמה לא פליג את"ק אלמא דת"ק איירי נמי בבהמה ואין חילוק לתנא קמא בין גמל לבהמה ובעי בשתיהן ראשו ורובו לא קשה דאפשר לומר אדרבה דשמעיה רבי אליעזר מתנא קמא דבעי ראשו ורובו בגמל ובבהמה לא בעי ראשו ורובו ואם כן לרבי אליעזר דפליג בגמל ואוסר אפילו בראשו ורובו אם כן לכל הפחות גבי בהמה בעי ראשו ורובו ע"כ קאמר אוסר בגמל אפילו בראשו ורובו אבל בבהמה לא פליג ושרי אפילו בלא ראשו ורובו ודו"ק:

רש"י בד"ה לא ימלא כו' למה הוצרכו כו'. נ"ב מה שפרש"י דאיירי בדלא נקט לה כו' דאם כן נמה הוצרכו לראשה ורובה אין להקשות דלמא הך ברייתא איירי בלא ראשה ורובה ומשום הכי אסור אפילו בדנקט לה נ"ל לפרש מן הסתם שדעת רש"י מאחר דסתמא קתני לא ימלא ויתן דמשמע שאסור לעשות כן בשום ענין ואמאי אסרו עליו יכניס ראשה ורובה בתוך הפסין בשלמא אי איירי בדלא נקט לה ומשום הכי אסרו עליו אין להקשות אמאי אסרו לו בשום ענין דנקט לה באפסר משמע דאיירי בסתם פרות שאין להם אפסר וחבל ומאחר שאין לה אם כן לא מועיל לו שום היתר ליתן המים לפניה אלא לשפוך לה והתוס' פי' בע"א דקאי על המשנה דאיירי בראשו ורובו אבל קשה למאי אנו צריכין לכל זה הדוחק כי המקשה שבא לדחות הפשיטות ורוצה לומר דאפילו בדנקיט לה בעינן ראשה ורובה ממ"נ שפיר קאמר וה"ק הכי נמי מסתברא דמתני' איירי בדנקיט למנא ונקיט לה דאי בדלא נקיט לה אפילו בראשה ורובה נמי אסור כמו שמביא מהך ברייתא דאסור למלאות בדלא נקיט לה ואם כן ממילא מתניתין בדנקיט לה איירי ושמעינן דבעי ראשה ורובה מאי אית לך למימר דלמא האי ברייתא איירי בדנקיט לה ולא ימלא משום דלא הוי ראשה ורובה בפנים אם כן סוף סוף נמי שמעינן דבעי ראשה ורובה אפילו בדנקיט לה ודו"ק:

בד"ה שלא היתה כו' אלא ששגג בשבת כו' כצ"ל:

בד"ה צוארו ארוך ואע"ג דרוב גופו כו' עד רה"ר ואהכי בעי ראשו ורובו ואע"ג דנקיט לה כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' ברה"ר ומטלטל ברה"י כו' כצ"ל:

בא"ד וחזי ליה לאידך כו'. נ"ב חוזר לגרסת ר"ת:

תוס' ד"ה אמר. ובחנם דחק רש"י כו'. ולענ"ד נראה כוונתו ליישב דאיך רשאי לטלטל הדלי ע"ג אבוס לפניה או איך יתן לפניה התבן בידו ואין ראשה ורובה ע"ג האבוס:

רש"י ד"ה צוארו ארוך. עיין בהגהות שבגליון ולדבריהם יהיו דבורי רש"י מסורסין ול"נ דרש"י מציין על דברי ר"א דברייתא ור"א קאי על הך ברייתא דתני בהמה שרו"ר בפנים כו' והוא אוסר בגמל אפי' ברו"ר בפנים ובשאר בהמות א"ל דלא בעי אפי' רו"ר:

תוס' ד"ה וכי. קשה וכו'. הנה בכאן י"ל דזה הקשה אחד מבני הישיבה אחר ששמע השקלי וטריא דהבעין והפשטן ובזה י"ל ג"כ הא דתמהו (ביומא עו) ד"ה הני וש"מ שציינו שם:

גמרא א"ל תניתוה. נ"ב ג"כ חסר האומר ולמי אמר וע"ל:

וכן בגת. מפרש בפ' בתרא (דף צט:) לענין מעשר דכל כמה שהוא בגת שותין בלא מעשר על הגת אבל להוציא מן הגת שתיית קבע הוא ועל הגת אפי' מוזגו בחמין דהויא לה קבע לא חשיב ליה קבע התם: גבי בהמה. המשקה בהמתו ברה''י והיא עומדת ברה''ר מהו: היכא דנקיט מנא. שהיא שותה בו: אלא נקיט. לצוארה באפסר שלא תוכל לעקם ראשה בחוץ: לא תיבעי לך. דודאי חיישינן שמא תעקם את ראשה ותוליך את הכלי אחריה: וכי לא נקיט לה מי שרי. לאחוז הכלי בפסי ביראות ואע''ג דעשויין כתיקנן שהפרה ראשה ורובה בפנים: לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו. ויאחוז הכלי בידו בעוד שהיא שותה ולקמן בברייתא בשמעתין היא גבי פסי ביראות ועל כרחך בדלא נקיט לה הוא דאי נקיט לה הוא ואפ''ה אסור למה הוצרכו ראשה ורובה בפנים אלא פשיטא בדלא נקיט לה ומתני' דשרי בדנקיט לה וקתני ראשה ורובה מבפנים: הא איתמר עלה כו'. כלומר כי בעינן ראשה ורובה בדלא נקיט לה וכי הוי ראשה ורובה שרי וברייתא דקתני לא ימלא ויתן הוא עצמו לבהמתו הא תרצה אביי לקמן דלאו בבהמה העומדת ברה''ר וראשה ורובה בין הפסין עסקינן אלא בבהמה העומדת בבית וחלונות פתוחות לה לרה''ר ואיבוס מתוקן לה לפניה ברה''ר גבוה י' ורחב ד' דהוי רה''י ונותן לה שם תבן ומספוא מרה''י וראש האיבוס נכנס לבין הפסין ואשמעינן דלא ימלא מן הבור ויגביה הדלי על ראש האיבוס וילך דרך רה''ר ויטלטל הדלי על האיבוס לפני בהמה ואע''ג דקיי''ל עומד אדם ברה''ר ומטלטל ברה''י בהמוצא תפילין (לקמן ד' צח:). הכא אסור: דילמא. כי בעי לאנוחי דלי על ראש האיבוס חזי ליה לאיבוס דמקלקל בראשו שברה''ר ומינשי ודרי ליה לדווליה בהדיה ואזיל לתקוניה וקא מפיק מבין הפסין לר''ה הלכך לא יניחנו ויטלטלנו אלא שופך על האיבוס והמים הולכין עד הבהמה מאליהן: וכי האי גוונא מי מיחייב. כי עקר מרה''י אדעתא לאנוחיה ברה''י ואינשי ואפקיה לרה''ר מי מיחייב מדאורייתא דליגזור רבנן בדלא אפקיה משום דלא ליתי להכי: שלא היתה עקירה כו'. ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוין לכך אלא ששגג בשבת כסבור שהיום חול או מלאכה זו מותרת אבל כי לא נתכוין פטור מחטאת וכיון דאי נמי אתי לידי כך ליכא חיובא דאורייתא לא איבעי לן למיגזר היתירא משום הא: והדר מעייל ליה. לדוולא לאיבוס לבתר דתקניה וקא עקר ליה מר''ה אדעתא לאנוחי ברה''י: לא תיבעי לך דסגי בראשה ורובה. דהא מתני' היא בדנקיט מנא דאי לאו דנקיט מנא קמיה למה הצריכו ראשה ורובה בפנים אבל הא מספקא לן דדילמא מתני' בדנקיט לה הוא: אובסין אותה מבפנים. מפרש בפ' מי שהחשיך (שבת ד' קנה:) שתוחב לה מספוא הרבה על כרחה בבית הבליעה יותר מכדי אכילתה עד שנעשה כאיבוס במעיה כשיוציא למדבר ומתיירא שלא תמצא מאכל: והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה הוא. שאם אינו אוחז בצוארו אינו יכול לתחוב וקא בעי ראשו ורובו ותיפשוט בעיא קמייתא דלישנא קמא: מידי גבי הדדי תני להו. דתנא בהמה לא תנא גמל ומאי בהמה גמל: איתמר נמי לא גרסי': צוארו ארוך. ואע''ג דרוב גופו מבפנים אם יתקפנו ויעקר צוארו יגיע עד רשות הרבים: בהמת עולי רגלים. אבל אדם אפי' עולי רגלים לא הותר לדלות ולשתות שיכול ליכנס לפנים ולשתות:

וכי לא נקיט לה מי שרי. קשה דאין זה סוגיית הש''ס דלעיל קאמר היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה והשתא פריך מי שרי וי''ל לא משום דפשיטא ליה קאמר הכי אלא אפי' אם תימצי לומר דשרי לא שרי אלא בראשה ורובה: והתניא לא ימלא. גבי פסי ביראות מיתניא ומשמע דקאי אמתני' ואע''ג דאיכא ראשה ורובה ועל כרחך בדלא נקיט לה איירי דאי בדנקיט לה איירי אם כן מה הועילו ראשה ורובה של פרה: אמר אביי הכא באיבוס העומד ברה''ר. פירוש שהבהמה אוכלת מן האיבוס ברה''ר אצל הפסין וקא משמע לן דלא ימלא דלי ויתננו על ראש האיבוס ויאחזנו בידו דילמא חזי לראש האיבוס שברה''ר נתקלקל וילך שם עם הדלי ומפיק מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שופך לפניה דכי נמי חזי לראש האיבוס שנתקלקל ואזיל להתם הא לית ליה מידי בידיה דהא כששפך הניח הדלי בין הפסין ובחנם דחק רש''י לפרש שהבהמה עומדת בבית ויש ספרים שכתוב בהן וכן גירסת רבינו חננאל דלמא חזי לאיבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיה פירוש שלא יכול להניח הדלי בראש האיבוס שבין הפסין ומפיק לה לדווליה דרך האיבוס דעומד אדם ברה''ר ומטלטל ברה''י וחזי ליה לאידך גיסא דמקלקל ומנח ליה וקא מפיק ליה מרה''י לרה''ר ומנח ליה פי' על ארעא ברה''ר עד דמתקן ליה לאיבוס: אובסין. האי אובסין לאו דוקא אלא כלומר מלעיטין דתנן בפ' בתרא דשבת (ד' קנה:) אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין:

עירובין כ ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד