עירובין יט ע"ב

שֶׁהֵן כְּעֶשֶׂר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּכְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה אַמָּה
כְּעֶשֶׂר הָא עֶשֶׂר הָוְיָין מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא כִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה
כִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה טְפֵי הָוְיָין מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי כְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה וּכְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָא לָא הָוְיָא אָמַר רַב פָּפָּא יְתֵירוֹת עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְאֵינָן מַגִּיעוֹת לְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה
אָמַר רַב פָּפָּא בְּבוֹר שְׁמוֹנֶה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא בָּעֵינַן פְּשׁוּטִין
בְּבוֹר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָעֵינַן פְּשׁוּטִין
כִּי פְּלִיגִי מִשְּׁמוֹנֶה עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְרַבִּי מֵאִיר בָּעֵינַן פְּשׁוּטִין לְרַבִּי יְהוּדָה לָא בָּעֵינַן פְּשׁוּטִין
וְרַב פָּפָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא
רַב פָּפָּא בָּרָיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּבָרַיְיתָא:
אֲרִיךְ יוֹתֵר בְּתֵל חִיצַת חָצֵר שֶׁיָּבְשָׁה סִימָן: בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה הֶאֱרִיךְ בִּדְיוֹמְדִין כְּשִׁיעוּר פְּשׁוּטִין לְרַבִּי מֵאִיר מַהוּ
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין מַאי לָאו דְּמַאֲרִיךְ בִּדְיוֹמְדִין לָא דְּמַפֵּישׁ וְעָבֵיד פְּשׁוּטִין
אִי הָכִי הַאי וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין עַד שֶׁיַּרְבֶּה פַּסִּין מִיבְּעֵי לֵיהּ תְּנִי עַד שֶׁיַּרְבֶּה פַּסִּין
אִיכָּא דְאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין מַאי לָאו דְּמַפֵּישׁ וְעָבֵיד פְּשׁוּטִין לָא דְּמַאֲרִיךְ בִּדְיוֹמְדִין
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין שְׁמַע מִינַּהּ
בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה מַהוּ פְּשׁוּטִין עָבֵיד אוֹ בִּדְיוֹמְדִין מַאֲרֵיךְ
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ כַּמָּה הֵן מְקוֹרָבִין כְּדֵי רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ שֶׁל פָּרָה וְכַמָּה מְרוּחָקִין אֲפִילּוּ כּוֹר וַאֲפִילּוּ כּוֹרַיִים
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּית סָאתַיִם מוּתָּר יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם אָסוּר אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה אִי אַתָּה מוֹדֶה בְּדִיר וְסַהַר וּמוּקְצֶה וְחָצֵר אֲפִילּוּ בַּת חֲמֵשֶׁת כּוֹרִים וַאֲפִילּוּ בַּת עֲשָׂרָה כּוֹרִים שֶׁמּוּתָּר
אָמַר לָהֶן זוֹ מְחִיצָה וְאֵלּוּ פַּסִּין
וְאִם אִיתָא זוֹ מְחִיצָה וְזוֹ הִיא מְחִיצָה מִיבְּעֵי לֵיהּ
הָכִי קָאָמַר זוֹ תּוֹרַת מְחִיצָה עָלֶיהָ וּפִרְצוֹתֶיהָ בְּעֶשֶׂר וְאֵלּוּ תּוֹרַת פַּסִּין עֲלֵיהֶן וּפִרְצוֹתֵיהֶן בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ
בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה תֵּל הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד אוֹ אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר הָיְתָה שָׁם אֶבֶן מְרוּבַּעַת רוֹאִין כׇּל שֶׁאִילּוּ תְּחַלֵּק וְיֵשׁ בָּהּ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד וְאִם לָאו אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר הָיְתָה שָׁם אֶבֶן עֲגוּלָּה רוֹאִין כׇּל שֶׁאִילּוּ תֵּחָקֵק וְתֵחָלֵק וְיֵשׁ בָּהּ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד וְאִם לָאו אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר חַד רוֹאִין אָמְרִינַן תְּרֵי רוֹאִין לָא אָמְרִינַן וּמָר סָבַר אֲפִילּוּ תְּרֵי רוֹאִין נָמֵי אָמְרִינַן
בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה חִיצַת הַקָּנִים קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד אוֹ לָאו
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ הָיָה שָׁם אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ חִיצַת הַקָּנִים נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד מַאי לָאו קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה
לָא גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי אִי הָכִי הַיְינוּ אִילָן
וְאֶלָּא מַאי קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הַיְינוּ גָּדֵר אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר תְּרֵי גַוְונֵי גָּדֵר הָכָא נָמֵי תְּרֵי גַוְונֵי אִילָן
אִיכָּא דְּאָמְרִי גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי מַאי אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ הָיָה שָׁם גָּדֵר אוֹ אִילָן אוֹ חִיצַת הַקָּנִים נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד מַאי לָאו גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי
לָא קָנָה קָנֶה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אִי הָכִי הַיְינוּ גָּדֵר
וְאֶלָּא מַאי גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי הַיְינוּ אִילָן אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

אמה ושני שלישי אמה, שהן - שתי רבקות של שלש שלש בקר - כעשר אמות [אמה ושני שליש כפול שש], דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: או כשלש עשרה אמה [שחסר עוד שליש], ואו כארבע עשרה אמה [שפחות בשני שליש].

דהיינו: שיעור הריוח בין פס לפס - הוא שיעור שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר - הוא שלש עשרה אמה ושליש אמה. יותר משלש עשרה ופחות מארבע עשרה.

ומקשינן אדברי רבי מאיר: אמאי נקט בכ"ף הדמיון - כעשר?!

הא מכוון הוא בצמצום ועשר בדיוק הוויין! שכל פרה עוביה אמה ושני שליש, הרי לך לשש פרות עשר אמות מכוונות?!

ומשנינן: נקט התנא בדברי רבי מאיר "כעשר": משום דבעי למיתנא סיפא - בדברי רבי יהודה - "כשלש עשרה" - תנא נמי רישא כעשר [ב"ח]!

ותמהינן: היכי אמרת דאיידי דבעי למיתנא בסיפא "כשלש עשרה", תנא נמי רישא "כעשר"?

והרי לשון סיפא גופה אינו מיושב.

היכי תני בה "כשלש עשרה"?! והא טפי משלש עשרה הויין, בשליש אמה!

בשלמא אי הוה השיעור פחות משל עשרה, שפיר נקט התנא לשון "כשלש עשרה", שמגדיל את השיעור, ולא ממש שלש עשרה.

ואז היה אפשר לתרץ דתני נמי בדברי רבי מאיר "כעשר" כמו בדברי רבי יהודה.

אבל השתא, שלשון הסיפא עצמה הוא דחוק, לא יתכן לומר שנקט התנא בדברי רבי מאיר שיעור שאינו לשון מדוייק בגלל הסיפא!

ומשנינן: הא דתני "כשלש עשרה" הוא משום דבעי למתני "כארבע עשרה".

ובארבע עשרה שפיר נקט "כארבע עשרה" כיון שבאמת השיעור הוא פחות מארבע עשרה [שהוא שלש עשרה אמה ושליש]. ואיידי דידיה תני נמי "כשלש עשרה".

והשתא ניחא שפיר הא דאמרינן, דתני נמי "כעשר", משום דבעי למיתנא סיפא "כשלש עשרה".

ומקשינן עלה: הרי לשון "כארבע עשרה" נמי לא ניחא.

ו"כארבע עשרה" - הא לא הויא?! כלומר: הלא השיעור הוא רחוק מארבע עשרה, שאינו אלא בשליש יותר משלש עשרה, ונמצא דאף "כארבע עשרה" הוא לשון מגומגם. ואיך נאמר "איידי" דידיה תני נמי "כשלש עשרה", ואיידי "כשלש עשרה" תני נמי ברבי מאיר "כעשר"?!

ומשנינן: אמר רב פפא: בשלמא אי הוה תני בברייתא רק "כשלש עשרה", או הוה תני רק "כארבע עשרה", לא היה הלשון מדוקדק.

אבל השתא דתני כאחד: "כשלש עשרה וכארבע עשרה", הכי פירושו: יתירות על שלש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה.

והשתא ממילא, ניחא שפיר הא דשנינן דתני "כעשר", איידי דבעי למיתנא סיפא "כשלש עשרה".

[שמועה זו נתבארה על פי מהרש"ל].

והשתא הדרינן לפרושי מתניתין:

אמר רב פפא לפרושי פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר במשנתנו - דרבי יהודה סבר דסגי בארבעה דיומדין, ולרבי מאיר בעי עוד ארבעה פסין - באיזה רוחב בור ובאיזה גודל היקף הפסין, נחלקו:

בבור רחב שמונה אמות על שמונה אמות, דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי מאיר - לא פליגי דסגי בארבעה דיומדין בפינות הבור, ולא בעינן פשוטין ביניהם.

שהרי אף לרבי מאיר מותר להרחיק בין דיומד לדיומד עשר אמות, כדאמר רבי מאיר במשנה. וכשרוחב הבור שמונה אמות, לא תמצא בין דיומד לדיומד אלא עשר אמות, ואם כן למה לי פסין.

כיצד: הוסף על רוחב הבור שתי אמות לכל רוח - שהרי צריך להרחיק הפסין מן הבאר כדי ראשה ורובה של פרה - נמצא רוחב ההיקף שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות. הוצא שתי אמות דיומד בכל רוח - אמה מכאן ואמה מכאן - ותמצא בין הדיומדין עשר אמות.

ומאידך: בבור רחב שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות, דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין רבי יהודה - לא פליגי דבעינן תוספת פשוטין על הדיומדין.

שהרי אף רבי יהודה לא התיר להרחיק בין דיומד לדיומד יותר משלש עשרה אמה ושליש, כדאמר רבי יהודה במשנה. וכשרוחב הבור שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות, תמצא בין דיומד לדיומד יותר משלש עשרה אמה ושליש, וצריך פשוטין למעט הריוח שביניהם.

כיצד: הוסף על רוחב הבור שתי אמות לכל רוח, הרי לך היקף רחב שש עשרה אמה, הוצא ממנו שתי אמות לדיומדין, הרי לך ארבע עשרה אמה בין דיומד לדיומד, דלא שרינן אף לרבי יהודה.

כי פליגי: בבור שהוא רחב במשהו יותר משמונה אמות, שהריוח בין הדיומדין הוא, משהו יותר מעשר אמות, ועד בור שהוא רחב שתים עשרה אמות, שהריוח בין הדיומדין ארבע עשרה אמה.

[ולאו דוקא, דאף אם רחב הבור אחת עשרה אמה ושליש ועוד משהו, נמי לא פליגי! שהרי הריוח בין הדיומדין, שלש עשרה אמה ושליש ועוד משהו, טפי מריוח דשרי רבי יהודה. אלא שלא דק - תוספות].

לרבי מאיר - דשרי עשר אמות ריוח ולא יותר - בעינן עוד ארבעה פשוטין, כדאיתא במתניתין.

אבל לרבי יהודה - דשרי ריוח עד שלש עשרה אמה ושליש - לא בעינן פשוטין.

ותמהינן ארב פפא: מאי קא משמע לן?

והא תנינא לכל דבריו במתניתין!

דממילא שמעינן מסיפא - דשרי רבי מאיר רווח עשר אמות, ורבי יהודה לא שרי אלא שלש עשרה אמה ושליש, וקתני: שצריך להרחיק הפסין שתי אמות - דברישא, בבור שהוא רחב משמונה ועד שתים עשרה הוא דפליגי.

שהרי פשיטא, דריוח עד עשר לא בעי פשוטין, לרבי מאיר. ולא אמר רבי מאיר ברישא דבעינן פשוטין, אלא בריוח יותר מעשר אמות!

ומשנינן: רב פפא לפרושי מתניתין קא אתי!

שהרי במשנה לא נאמר שיעור הריוח שבין הפסים ושיעור הרחקת הפסין מן הבאר, באמות, אלא לפי עוביה של פרה, וראשה ורובה של פרה.

ופירש לן רב פפא: שיעורא דרבי מאיר: עשר אמות! ושיעורא דרבי יהודה: שלש עשרה אמה ושליש! וראשה ורובה של פרה: שתי אמות! וממילא נלמד שנחלקו בבור רחב שמונה ועד שתים עשרה.

ואף דמברייתא שפיר ידעינן שיעור עוביה, ושיעור ראשה ורובה של פרה, ולא צריכנא לדרב פפא, מכל מקום רב פפא - מהך ברייתא לא שמיע ליה, אלא מדעתו הבין כך, וקא משמע לן רב פפא, ששיעוריהן כדאיתא בברייתא.

ומביאה הגמרא סדרה של בעיות ששאל אביי מרבה וסימן לאיבעיות:

א. [ה] אריך ב. יותר ג. בתל ד. חיצת, ה. חצר. ו. שיבשה - סימן.

א. [ה] אריך:

בעא מיניה אביי מרבה: אם היה היקף הדיומדין גדול, עד שבין הדיומדין יותר מעשר אמות - שמצריך רבי מאיר פשוט בין דיומד לדיומד - והאריך בדיומדין כשיעור פשוטין. [ראה ציור 1]

כלומר: עשה הדיומדין רחבין עד שלא נשאר ריוח בין דיומד לדיומד יותר מעשר אמות, ועשה כן במקום להעמיד את הפשוטין שהיה צריך ליתן כדי לעשות פירצות פחותות מעשר אמות. ^[33]

לרבי מאיר שהזכיר בדבריו תיקון של "תוספת פשוטין" - מהו שיועיל אף הרחבת הדיומדין? וביאור הספק: איכא למימר שרבי מאיר דוקא "פשוטין" קאמר, דכיון דהרחיקן יותר משיעור חכמים [שהוא, עד שיהא עשר אמות בין דיומד לדיומד], בעינן היכר ביני ביני לדיומדין, ולא די בהארכת דיומדין, אלא צריך להרחיק פורתא מן הדיומד ונותן שם פשוט, וכן לאידך גיסא, משום דליהוי היכירא.

או דילמא, כיון דסוף סוף בין דיומד לדיומד עשר אמות ריוח הוא דאיכא, לא מיתסר. ^[34]

אמר פשט ליה רבה לאביי: תניתוה במתניתין:

מותר להרחיק [מן הבאר] כל שהוא [ואפילו יותר מעשר אמות בין דיומד לדיומד], ובלבד שירבה בפסין.

מאי לאו, "ירבה" לשון הגדלה ותוספת הוא [ריטב"א]. והכי קאמר: "שירבה ויאריך בפסין" שכבר עומדין בפינות הבור. והיינו, דמאריך בדיומדין. ^[35]

הרי חזינן שיכול אף להאריך בדיומדין!

ודחינן: לא כדקאמרת.

אלא: "ירבה" לשון ריבוי מנין הוא [ריטב"א].

והכי קאמר: דמפיש שמרבה ועביד ומעמיד עוד פשוטין, והיינו "פסין" דמתניתין.

ותמהינן עלה: אי הכי - האי "ובלבד שירבה בפסין" דקתני במתניתין, מי ניחא?! -

והא "עד שירבה פסין" - מיבעי ליה למיתני!

ד"שירבה בפסין" משמעותו ריבוי בפסין הקיימים, ולא ריבוי של עוד פסין?!

ומשנינן: תני במתניתין: עד שירבה פסין.

איכא דאמרי הכי אמר ליה רבה לאביי:

תניתוה במתניתין שאין יכול להאריך הדיומדין. דהא קתני: ובלבד שירבה בפסין.

מאי לאו, ^[36]

הכי קאמר: דמפיש שמרבה ועביד ועושה פשוטין. ולא סגי בהארכת הדיומדין.

ודחינן הכי: לא.

אלא הא דקתני: ובלבד שירבה בפסין, היינו דמאריך בדיומדין אם ירצה. ^[37]

הכי נמי מסתברא - כדפרשינן.

מדקתני: ובלבד שירבה בפסין, ולא קתני שירבה "פסין".

שמע מינה.

ב. יותר: בעא מיניה אביי מרבה: היה הריוח שבין הדיומדין יותר משלש עשרה אמה ושליש [דלא מהני לכולי עלמא], לרבי יהודה, שלא הזכיר בדבריו תיקון פשוטים - מהו נותן כדי להפחית הריוח שביניהן?

האם פשוטין דוקא עביד ביניהם, כי היכי דליהוי הכירא ביני ביני לדיומדין.

או דילמא אדרבא, בדיומדין מאריך, עד שיעמוד הריוח על שלש עשרה אמה ושליש. דאי עביד פשוטין ביניהן, איכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא [בין הדיומד לפשוט], ואוירא דהאי גיסא [בין הפשוט לדיומד], ומבטל ליה לפשוט, ועדיף הארכת הדיומדין?

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה בברייתא:

כמה הן הפסין מקורבין לבאר?

לא פחות מכדי ראשה ורובה של פרה.

ועד כמה הן מרוחקין?

אפילו בית כור ואפילו בית כוריים, ובלבד שירבה בפסין!

רבי יהודה אומר: אם שטח ההיקף הוא עד בית סאתיים - מותר.

יותר מבית סאתיים - אסור. לפי שזה הוא השיעור בכל מקום להיקף העשוי שלא כתיקנו.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: וכי אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר, שאפילו אם היא בת חמשת כורים, ואפילו בת עשרה כורים - שמותר לטלטל בהם?! והוא הדין לביראות - שהקיפן לדירה הוא, מפני שמימיהן ראויין בחול לשתית אדם - מהני היקף אפילו ביותר מבית סאתיים.

אמר להן רבי יהודה לחכמים: זו שבדיר וכל השאר: מחיצה שלימה היא. ומשום הכי מהני אפילו ליותר מבית סאתים.

ואלו שבביראות: פסין ולא מחיצות שלמות!

שהרי בין כל אחד ואחד שלש עשרה אמות ויותר, ואין בהן עומד אלא אמה בין כל שלשה עשרה ושלש עשרה אמה, ומשום הכי לא מהני היקף פסין ליותר מבית סאתיים.

[ראה מה שנתבאר במתניתין ריש פירקין, בביאור מחלוקתן של רבי יהודה וחכמים].

והשתא פושט רבה לאביי את בעייתו:

ואם איתא דלרבי יהודה מאריך בדיומדין - זו מחיצה וזו מחיצה מיבעי ליה!

כלומר: כיון שביש בו בית סאתים מיירי, אם בא להאריך בדיומדין עד שלא יהא ביניהם אלא שלש עשרה אמה ושליש אמה, הרי העומד מרובה בו על הפרוץ [שהרי רחבו של בית סאתיים הוא שבעים אמה ושיריים. כי שבעים אמה ומעט על שבעים אמה ומעט, עולה חמשת אלפים אמה, כשיעור שטח של בית סאתיים], ומחיצה גמורה חשיבא אף הפסין שבביראות, וזו וזו מחיצה הן! ^[38]

אלא שיש לדחות ולומר: לעולם לרבי יהודה מאריך בדיומדין.

והכי קאמר: זו - שבדיר וכל השאר - תורת מחיצה עליה, הואיל ופרצותיה רחבים בעשר ולא יותר, כשיעור "פתח".

ואלו שבביראות תורת פסין עליהן, הואיל ופרצותיהן שבין פס לפס, רחבים שלש עשרה אמה ושליש, שהם יותר משיעור "פתח", הלכך ביותר מבית סאתיים לא מתכשר! ^[39]

ג. בתל:

בעא מיניה אביי מרבה:

עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, הרי הוא רשות היחיד, בראשו.

תל ברשות הרבים שהיה לו מדרון לעלות עליו מרשות הרבים:

אם היה מדרונו משופע יפה, ונוח לבני רשות הרבים לעלות עליו, בטל שם רשות היחיד מגובה העמוד, כיון דנוח המדרון להילוך רבים.

אבל אם היה שיפוע המדרון זקוף, שאין המדרון נוח להילוך רבים, לא בטל שם רשות היחיד מראשו.

ושיעור שיפוע המדרון הזקוף הוא, אם מתחלתו ברשות הרבים, ועד שמגיע לגובה עשרה טפחים, אין נמשך המדרון יותר מארבע אמות [כפי שהוא באלכסון מאירי שבת דף ק א וגאון יעקב, והחזון איש ביאר שהכונה היא לאורך הבסיס]. [ראה ציור 1]

אבל אם נמשך אלכסונו של המדרון יותר מארבע אמות עד שמגיע לגובה עשרה, אין זה מדרון זקוף.

עמוד או תל שהיה בסביבות הבאר, גבוה עשרה ורחב יותר מאמה על אמה, הרי הוא נידון משום דיומד, אף על גב שהוא סתום. מפני שאנו אומרים: כל שאילו יחלק, כלומר, ינטל עובי העמוד, ויעשה כמרזב - דופן לכאן ודופן לכאן - שרוחב כל דופן אמה, רואין אותו כאילו נחלק למרזב, וראוי הוא לשמש כדיומד של פסי ביראות. [ראה ציור 2]

ובעי אביי מרבה:

תל המתלקט, המתאסף לגובה של עשרה טפחים מתוך ארבע אמות, דהיינו ששפוע מדרונו נמשך לא יותר מארבע אמות עד שמגיע לגובה עשרה טפחים, שהוא מדרון זקוף שאינו נוח להילוך [ולענין רשות היחיד, חשיב רשות היחיד בראשו, כיון שהוא גבוה עשרה טפחים].

ורוחב ראשו הוא בשיעור כזה שאילו יחלק ראשו ויעשה כמרזב, יהיה לו אמה מכאן ואמה מכאן - האם יכול להיות נידון תל זה כשהוא נמצא ליד באר משום דיומד.

או אינו יכול להיות נידון משום דיומד?

[אבל אם היה מתלקט עשרה רק מתוך חמש אמות, פשיטא שלא היה נידון משום דיומד, אלא הרי כקרקע רשות הרבים].

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם היתה שם בסביבות הבאר אבן מרובעת [ולא עגולה], רואין את שיעור האבן: כל שאילו תחלק האבן, ותעשה כמרזב, ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן - נידון משום דיומד.

ואם לאו - אינו נידון משום דיומד.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אפילו היתה שם אבן עגולה -

הרי למרות שהיא מחוסרת חקיקה כפולה:

א. לחקוק ולהסיר את בליטת העיגול על הריבוע שבתוכה, כדי להשוות את רוחב אמצעה לרוחב צדדיה ותהא מרובעת.

ב. ליטול ממנה עובי הריבוע ולעשותה כמרזב.

בכל זאת - רואין: כל שאילו תחקק האבן העגולה, שיוסר ממנה תחילה עודף העיגול על הריבוע, ואחר כך תחלק ויהיה אפשר לעשותה כמרזב, ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן - נידון משום דיומד.

ואם לאו, אינו נידון משום דיומד.

ומפרשינן לפלוגתייהו: במאי קא מיפלגי?

מר - רבי שמעון בן אלעזר - סבר: רק חד "רואין" אמרינן, ומשום הכי רק אבן מרובעת שפיר דמי, דאמרינן: "רואין" כאילו נחלקה.

אבל תרי "רואין" לא אמרינן. ומשום הכי, באבן עגולה אין אומרים בה: "רואין" כאילו נחקקה, ו"רואין" כאילו נחלקה, ואינה נידונית משום דיומד.

ומר - רבי ישמעאל - סבר: אפילו תרי "רואין" נמי אמרינן.

ותל נמי, דאיבעיא ליה לאביי - בפלוגתא דהנך תנאי תליא!

כי תל כאבן עגולה דמי, כיון שאי אפשר לתל שיהא מרובע ולא יהיה בו תוספת על הריבוע, ובעינן לומר תרי "רואין":

א. כאילו ניטל עודף התל על הריבוע שבתוכו.

ב. כאילו ניטל פנים הריבוע ונעשה כמרזב.

נתבאר על פי רש"י, בתוספת דברי הריטב"א. ^[40]

ד. חיצת:

בעא מיניה אביי מרבה: עשה בפינות הבאר - במקום דיומד - חיצת הקנים [מחיצה של קנים] מקנה - קנה העומדים זה ליד זה, וסמוכים בפחות משלשה טפחים ביניהם ואיכא למימר "לבוד", מי נידון משום דיומד או לאו?

וביאור הספק: דכיון דפסי ביראות הפרוץ מרובה בהן על העומד, לא הכשירו אלא כשהעומד הוא מחיצה של שתי וערב, אבל מחיצת הקנים שמחיצה של שתי היא, שמחיצה גרועה היא [וכדלעיל דף טז ב], אפשר לא הקילו בה בפסי ביראות - ריטב"א.

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה: היה שם סביבות הבאר, אילן שאפשר לחוקקו ולחלקו ויהיה בו אמה לכאן ואמה לכאן, או גדר מרובעת של אבנים [רש"י סוכה דף כב ב] שאפשר לחלקה ויהיה בה אמה לכאן ואמה לכאן, או חיצת הקנים, נידון משום דיומד.

מאי לאו, "חיצת הקנים" דאיתא בברייתא, היינו קנה קנה בפחות משלשה טפחים ביניהם, וקתני דנידון משום דיומד!

ודחי ליה אביי: לא מיירי "חיצת הקנים" בקנים שאינם מחוברין למטה. אלא בגודריתא דקני, שהם: קנים הרבה המחוברים בעץ אחד למטה סמוך לארץ עד לגובה שלשה טפחים, ולמעלה משלשה הן מתפרדים לקנה קנה פחות משלשה טפחים, וכיון שהם מחוברים כולם לאותו מקום הם נחשבים לקנה אחד [ר"ח], ואילו הספק שלי הוא בקנים נפרדים לגמרי.

ותמה עלה רבה: אי הכי, לדבריך, שחיצת הקנים משמעותה שמחוברים הקנים למטה, כמו אילן, שיש לו גזע שנפרדים ממנו ענפים - היינו אילן, ומדוע הוסיף התנא את חיצת הקנים לאחר שכתב את דין אילן!?

וענה לו אביי: ואלא, מאי בעית למימר מכח הך קושיא - ד"היינו אילן" - ד"חיצת הקנים" היינו קנה קנה פחות משלשה טפחים.

הרי לא הועלת בכך מידי.

כי אף אם תפרש כן, יקשה: חיצת הקנים - היינו גדר, ומדוע הצטרך התנא לשנות שוב חיצת הקנים?

שהרי "גדר" סתם קתני, ואף גדר של שתי נמי "גדר" מיקרי [כי מאן יימר לן דבגדר שתי וערב מיירי התנא]. ואם כן גדר הינה ממש חיצת הקנים.

אלא, על כרחך מאי אית לך למימר, דקתני תרי גווני "גדר":

א. "גדר" גמור של שתי וערב [ואם תאמר מאי קא משמע לן? איבעי לן לאשמועינן דאף על גב ד"היה שם" ולא הועמד לשם פסים נמי מהני].

ב. חיצת הקנים שהיא של שתי.

וכיון שכן הכא נמי, כלומר: אף אם נפרש ד"חיצת הקנים" היינו גודריתא דקני, וכמו שאמרתי, לא יקשה לך "היינו אילן".

כי תרי גווני אילן קתני בברייתא:

א. אילן שלם, דאיכא למימר יחקק ויחלק ויהיה בו אמה לכאן ואמה לכאן.

ב. גודריתא דקני, דגריעא טפי, מחמת שני ענינים.

האחד, שצריך לומר "רואין" כפול:

רואין כל שאילו יחקק ויחלק בתחתית הגודריתא. ורואין כל שאילו יינטלו הקנים האמצעיים שבגובה הגודרייתא וישארו קנים עשויים כדיומד.

והשני, אף אחר שתאמר "רואין", עדיין מחיצה של שתי היא למעלה.

וזה הוי כמו תרתי לגריעותא, ואשמועינן ברייתא דאף בכי האי גוונא מהני.

איכא דאמרי: קנה קנה פחות משלשה טפחים לא מיבעיא ליה לאביי, דודאי מהני!

אלא רק גודריתא דקני הוא דקא מיבעיא ליה לאביי: גודריתא דקני - מאי?

דגודרייתא דקני גריעא, דהוי כמו תרתי לגריעותא, דבעינן למימר רואין כל שאילו יחקק ויחלק מלמטה, ורואין כל שאילו יינטלו קנים האמצעיים למעלה וייעשה כעין דיומד. וגם אחר דנאמר "רואין", הרי תישאר למעלה רק מחיצה של שתי, וזה הוי כמו תרתי לגריעותא, ומשום הכי מיבעיא ליה לאביי.

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה: היה שם גדר או אילן או חיצת הקנים נידון משום דיומד.

מאי לאו, "חיצת הקנים" היינו גודריתא דקני - ומהני.

ודחי ליה אביי: לא, "חיצת הקנים" היינו קנה קנה פחות משלשה טפחים, דאף לדידי מהני.

ומתמה עלה רבה: אי הכי היינו "גדר", דמשמע אף מחיצת שתי, וקנה קנה נמי מהני?!

ומשני אביי: ואלא מאי בעית למימר, ד"חיצת הקנים" היינו גודריתא דקני.

לדבריך נמי תיקשי: היינו אילן!

הערות

^[33] בשפת אמת מפרש: "כשיעור" פשוטין, שהיה בתוספת שהוסיף על הדיומדין כשיעור רוחב שהיה צריך לעשות אם היה נותן פשוטין, דהיינו לכל הפחות אמה לכל פשוט [כדאיתא במתניתין]. והזכיר זה אביי, לאשמועינן: דאפילו בכי האי גוונא מספקא ליה אי דיומדין מהני, ראה שם.

^[34] וכתב בגאון יעקב: שאם האריך בדיומדין עד שהעומד מרובה על הפרוץ, לא מיבעיא לן.

^[35] ומתניתין רבי מאיר היא, דסתם מתניתין רבי מאיר. ועוד, דהא רבי יהודה פליג וסבירא ליה שאין יכול להרחיק כרצונו, אלא עד בית סאתיים - ריטב"א.

^[36] מדקתני "ובלבד", דאי לאו למעוטי האריך בדיומדין, הא קתני רישא דעביד פשוטין - גאון יעקב.

^[37] "ובלבד" לאו דוקא - גאון יעקב.

^[38] נתבאר על פי הריטב"א, ולפי שיטת רש"י.

^[39] נתבאר על פי משמעות רש"י. וראה ריטב"א, רשב"א ור"ן.

^[40] וראה בחזון איש סימן קי"ח סק"י שביאר דבריהם, שהמרובע היכרו יותר ניכר מהעיגול, שבעיגול אין כאן "פני מחיצה". וענין הדיומדין הוא, משום גודל ההיכר שיש בכל ארבע פינות הבור, ועל כן מרובע שיש לו פני מחיצה עדיף, ומשום הכי קרינן ליה תרי "רואין", ראה שם. ועיין במבוא ביחס לפסי ביראות וב"עיונים".

שהן כעשר אמות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשיטתו: כשלש עשרה אמה וכארבע עשרה אמה.

ומתחילה תוהים: מדוע אמר "כעשר", שמשמעו בערך עשר? הא [הלא] עשר בדיוק הויין [הן]! ומשיבים: משום דבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף] "כשלש עשרה", שנה אף בתחילה "כעשר".

ושואלים: כיצד אמר "כשלש עשרה" הלא טפי הויין [יותר הן]!? ומשיבים: משום דבעי למתני [שרצה לשנות] "כארבע עשרה". ושואלים: וכארבע עשרה הא לא הויין [הלא אינו]. אמר רב פפא: יתירות על שלש עשרה שליש אמה, ואינן מגיעות לארבע עשרה.

אמר רב פפא: בבור שרוחבו כשלעצמו שמונה אמות דכולי עלמא לא פליגי דלא בעינן [הכל אינם חולקים שאין צורך] להעמיד פסים פשוטין בין הדיומדין. שכן רוחב הבור בתוספת הרווח הדרוש לעמידת הפרה מסביב לבור, שהוא כשתי אמות לכל צד, מגיע לשתים עשרה אמות. ונמצא שהרווח שבין הדיומדין, לאחר ניכוי מקומם שהוא שתי אמות לכל צד, עשר אמות. ובכך ר' מאיר מתיר ואומר שאין צורך להוסיף.

בבור שרחבו שתים עשרה אמה — דכולי עלמא לא פליגי דבעינן פשוטין [הכל אינם חולקים שצריכים אנו פשוטים] שאז גם אם מוסיף רק שתי אמות לכל צד בשביל הפרות נמצא השטח שש עשרה אמה והרווח המינימאלי בין הדיומדין ארבע עשרה אמה, שגם לשיטת ר' יהודה צריך סתימה.

כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה משמונה עד שתים עשרה אמות. שלשיטת ר' מאיר בעינן [צריכים אנו] להוסיף פשוטין. ולשיטת ר' יהודה לא בעינן [אין אנו צריכים] פשוטין.

ושואלים: ורב פפא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו]? הלא כבר תנינא [שנינו] שלדעת ר' מאיר הרווח הוא כעשר אמות בלבד, ולדעת ר' יהודה הוא קצת יותר משלש עשרה אמות?!

ומשיבים: אכן, עבורנו אין בכך חידוש אולם רב פפא הברייתא לא שמיע ליה, וקא משמע לן [לא היתה ידועה לו והשמיע לנו] מעצמו כדברי הב רייתא הזאת.

א ארי"ך יות"ר בת"ל חיצ"ת חצ"ר שיבש"ה הרי זה סימן לעניינים שיובאו במהלך הדברים הבאים. בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: האריך בדיומדין שהוסיף על כל זרוע שלהם כשיעור פשוטין עוד אמה אחת, ואין הרווח עומד עכשיו על יותר מעשר אמות, לשיטת ר' מאיר מהו, האם נאמר שדי בכך ושוב אינו צריך להעמיד פסים פשוטים, או שמא יש צורך דווקא בהעמדת פסים בחלל?

אמר ליה [לו]: כבר תניתוה [שניתם אותה] שכן למדנו: "ובלבד שירבה בפסין" מאי לאו [האם לא] הכוונה שמאריך בדיומדין? ודוחים: לא, הכוונה היא דמפיש ועביד [שמרבה ועושה] פסים פשוטין.

אמר לו: אי הכי [אם כך] האי [לשון זו] "ובלבד שירבה בפסין" אינה מדוייקת, שמשמעה שמוסיף בפסים עצמם, ובמקום זה "עד שירבה פסין" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ענה לו: אין להקפיד בכך, תני [שנה, למד] "עד שירבה פסין".

אותו ענין נאמר גם בגירסה אחרת: איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] "ובלבד שירבה בפסין". מאי לאו [האם לא] הכוונה דמפיש ועביד [שמרבה ועושה] פשוטין? ודחה: לא, אולי הכוונה שמאריך בדיומדין.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], מדקתני [ממה ששנינו] "ובלבד שירבה בפסין" משמע יאריך את הפסים עצמם. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ב בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: יותר משלש עשרה אמה ושליש לשיטת ר' יהודה מהו? פשוטין עביד [עושה] או בדיומדין מאריך?

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] כעין זה: כמה הן הדיומדים צריכים להיות מקורבין לבור — כדי ראשה ורובה של פרה. וכמה מרוחקין — אם ירצה אפילו שטח בית כור ואפילו כוריים, ובלבד שירבה בפסים כדי למעט הפרצות.

ר' יהודה אומר: בית סאתים — מותר להקיף כך, יותר מבית סאתים — אסור. אמרו לו לר' יהודה: וכי אי (אין) אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר, אפילו בת חמשת כורים ואפילו בת עשרה כורים שמותר להשתמש בה?

אמר להן: יש הבדל גדול, כי זו מסביב לדיר וסהר מחיצה גמורה היא, ואלו פסין בלבד.

ומעתה בשאלתנו: ואם איתא [יש, נכון] שמאריכים בדיומדין, הרי משמעו של דבר שעשה סביב לבאר מחיצה גמורה של דיומדין המתארכים והולכים, וכמוה כמחיצת דיר וסהר, ולכן זו מחיצה וזו היא מחיצה מיבעי ליה [היה צריך לו לומר]!

ומשיבים: אין להביא מכאן ראיה, כי הכי קאמר [כך אמר]: זו הדיומדים שסביב לחצר תורת מחיצה עליה, ופרצותיה בעשר, ואלו המקיפים את הבאר ומצמצמים את רוחב הפרצות, תורת פסין עליהן — ופרצותיהן הפרצות שביניהם אינן עולות על שלש עשרה אמה ושליש, שאם תאמר שהוא מאריך את הדיומדים, אינו אלא כמחיצה ממש, ולכן אין להוכיח מכאן.

ג ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: תל המתרומם ומתלקט לגובה זקוף של עשרה טפחים מתוך שיפוע של ארבע אמות, האם נידון משום דיומד או אינו נידון משום דיומד?

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: היתה שם אבן מרובעת רואין, כל שהיתה האבן גדולה שאילו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן — נידון משום דיומד, ואם לאו — אינו נידון משום דיומד.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: היתה שם אבן עגולה בפינת הבאר, רואין כל שהיתה האבן גדולה שאילו תחקק ותחלק שיעשה ממנה אבן מרובעת ויש בה שיעור אמה לכאן ואמה לכאן — נידון משום דיומד ואם לאו אינו נידון משום דיומד. מכל מקום, מדברי שניהם למדנו שאפשר להשתמש בכל דבר בתורת דיומד אם יש בו כשיעור.

לגוף הברייתא שואלים: במאי קא מפלגי [במה נחלקו שני תנאים אלה]? ומשיבים: מר [חכם זה, ר' שמעון בן אלעזר] סבר: חד [פעם אחת] רואין אמרינן [אומרים אנו], תרי [שתי] פעמים רואין — לא אמרינן [איננו אומרים] כלומר; דיינו שאנו אומרים שרואים את האבן כאילו נחלקה, אבל אין אומרים פעם נוספת "רואין שנחקקה", ומר [וחכם זה, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה] סבר: אפילו תרי [שתי] פעמים רואין נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו]. ואם כן הוא הדין לתל הדומה לאבן עגולה, שנידון אף הוא משום דיומד.

ד ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: חיצת הקנים (מחיצת קנים העומדת כעין דיומד) והיו בה קנה קנה פחות משלשה טפחים זה מזה, שדינם כלבוד, האם נידון משום דיומד או לא?

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו: היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים — נידון משום דיומד. מאי לאו [האם לא] הכוונה שהיו בחיצת הקנים קנה קנה פחות משלשה?

ודוחים: לא, מדובר כאן בגודריתא דקני [בסבך של קנים] הצמודים זה לזה ויוצרים כעין עמוד. ומקשים: אי הכי — היינו [אם כך הרי זה] אילן, ובודאי לא חזר התנא על אותו דבר פעמיים.

טענה זו נדחית: אלא מאי [מה תאמר] שחיצת הקנים היא קנה קנה פחות משלשה, אם כן לדעתך היינו [הרי זה] גדר! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] ולהסביר ששנה תרי גווני [שני מיני] גדר! הכא נמי [כאן גם כן] שנה תרי גווני [שני מיני] אילן, ואין איפוא להוכיח מכאן לענייננו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היתה השאלה, אלא גודריתא דקני קא מיבעיא ליה [סבך של קנים צפוף הוא שנשאלה לו], גודריתא דקני מאי האם נחשבת היא כדיומד. אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו: היה שם גדר או אילן או חיצת הקנים — נידון משום דיומד. מאי לאו, גודריתא דקני [האם לא מדובר שם בסבך של קנים]

ודוחים: לא, מדובר בקנה קנה פחות משלשה שאז הוא כשר לכתחילה. ומקשים: אי הכי, היינו [אם כך, הרי זה] בדיוק גדר!

ודוחים קושיה זו: אלא מאי [מה] היא חיצת הקנים, הלא לדעתך היא גודריתא דקני [סבך של קנים] — היינו [הרי זה] אילן! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

so that the total width of six oxen is approximately ten cubits; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda said the following, in accordance with his own opinion that the gap may be the size of two teams of four oxen each: The total width is approximately thirteen cubits or approximately fourteen cubits.

The Gemara asks: Why does the tanna of the baraita say: Approximately ten cubits in Rabbi Meir’s statement? Isn’t it exactly ten cubits? The Gemara answers: Since he wanted to teach: Approximately thirteen, in the last clause, i.e., Rabbi Yehuda’s statement, he therefore also taught: Approximately ten, in the first clause.

The Gemara asks: But how could he say: Approximately thirteen, when it is more? The Gemara answers: Since he wanted to teach: Approximately fourteen, he therefore also teaches: Approximately thirteen. The Gemara continues this line of questioning: But they are not approximately fourteen, but rather are less. Rav Pappa said: It is a third of a cubit more than thirteen cubits, and it does not reach fourteen cubits.

Rav Pappa said: With regard to a water cistern whose own width is eight cubits, everyone agrees, both Rabbi Yehuda and Rabbi Meir, that there is no need to position upright boards between the double posts. In such a case, the width of the enclosed area, which is the width of the cistern together with the space required for the cows, i.e., two cubits on each side, is twelve cubits. Since the width of each double post is one cubit, the gap between the double posts is ten cubits, and a gap of this size is permitted even according to Rabbi Meir.

With regard to a cistern whose width is twelve cubits, everyone agrees that there is a need for upright posts. In this case, even if only two cubits are added on each side for the cows, the enclosed area will be sixteen cubits, and the gap between the double posts will be fourteen cubits, which must be closed off even according to Rabbi Yehuda.

Where they disagree is in the case of a cistern whose width is between eight and twelve cubits. According to the opinion of Rabbi Meir, one must add upright posts, whereas according to the opinion of Rabbi Yehuda, one need not add upright posts.

The Gemara asks: And what is Rav Pappa teaching us? We already learned in the baraita that according to Rabbi Meir the gap may not be more than ten cubits, whereas according to Rabbi Yehuda it may be up to thirteen and a third cubits.

The Gemara answers: Indeed, for us nothing new is being taught here; however, Rav Pappa did not hear this baraita, and he taught us on his own as was taught in the baraita.

Extended, more, in a mound, a barrier of, a courtyard, that dried up; this is a mnemonic containing key words in a series of issues raised by Abaye before Rabba. Abaye raised a dilemma before Rabba: If the gaps between the double posts were more than ten cubits, and one extended the double posts, that is, he widened each arm of the corner pieces, adding the measure of an upright board, i.e., another cubit, on each side, so that the gaps were no longer more than ten cubits, what is the law according to the opinion of Rabbi Meir? Do we say that this suffices and it is no longer necessary to arrange upright boards between the two double posts, or must upright boards be positioned in the gaps?

Rabba said to him: We already learned it in the mishna: Provided that he increases the boards. Does this not mean that he extends the double posts, increasing them in width? Abaye refutes this: No, perhaps it means that he makes more upright boards, increasing them in number.

Rabba said to him: If so, this wording: Provided that he increases the boards, is imprecise, for it implies that one increases the boards themselves, and instead it should have stated: Provided that he increases the number of upright boards. Abaye answered: There is no need to be particular about this. Teach: Provided that he increases the number of upright boards.

The Gemara cites an alternative version of the previous discussion: There are some who say that Rabba said to Abaye as follows: We already learned it: Provided that he increases the boards. Does this not mean that he makes more upright boards, increasing them in number? Abaye refutes this: No, perhaps it means that he extends the double posts, increasing them in width.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say this, from the fact that the mishna teaches: Provided that he increases the upright boards, which implies that he extends the width of the boards themselves, in accordance with the second version. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is the correct understanding.

Abaye raised another dilemma before Rabba: If the gaps are more than thirteen and a third cubits, what is the law according to the opinion of Rabbi Yehuda? Does he bring upright boards and position them between the double posts, or does he extend the double posts, increasing them in width?

Rabba said to him: We already learned the law in a similar case, for it was taught in a baraita: How close may the double posts be to the well? They can be as close as the length of the head and most of the body of a cow. And how far may they be from the well? If one wishes, the enclosed area may be expanded even to the area of a kor and even to two kor, provided that one increases the number of upright boards adequately to keep the gaps under the allowable limit.

The baraita continues: Rabbi Yehuda says: Up to an area of two beit se’a, it is permitted to enclose the area in this manner; but expanding the enclosed area so it is more than an area of two beit se’a is prohibited. The other Rabbis said to Rabbi Yehuda: Do you not agree with regard to a pen, and stable, and a backyard, and a courtyard that even an area of five beit kor and even of ten beit kor is permitted for use?

The baraita continues: Rabbi Yehuda said to them: There is a significant difference between these cases, for this one, i.e., the wall surrounding the courtyard and the like, is a proper partition, whereas these are merely upright boards.

The Gemara asks with regard to Rabba’s statement: And if it is so that one extend the double posts, this means that he makes a proper partition of increasingly wider double posts in the area surrounding the well, this is equivalent to the partitions of a courtyard, he, Rabbi Yehuda, should have said: This is a partition and that is a partition.

The Gemara answers: No proof can be brought from here, for Rabbi Yehuda is saying as follows: This one, the walls of a courtyard, are governed by the laws of a partition, and therefore its breaches must not be more than ten cubits. Whereas these, which surround the well, are governed by the laws of upright boards, and their breaches may be up to thirteen and a third cubits. Consequently, only an area of two beit se’a can be enclosed in this manner. Therefore, no proof can be brought from this baraita to Abaye’s dilemma.

Abaye raised another dilemma before Rabba: Can a mound that rises to a height of ten handbreadths within an area of four cubits serve as a double post or can it not serve as a double post?

Rabba said to him: We already learned this in the following baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: If a square stone was present, we see the stone as if it were altered: Wherever it can be divided in such a way that there would remain a cubit here in one direction and a cubit there at a right angle to it, it can serve as a double post; but if not, it cannot serve as a double post.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: If a round stone was present, we see the stone as if it were altered: Wherever it could be chiseled down into a square, and then divided in such a way that there would remain a cubit here in one direction and a cubit there at a right angle to it, it can serve as a double post; but if not, it cannot serve as a double post. In any case, it is learned from these two statements that anything can serve as a double post if it is of the requisite size and shape.

With regard to the baraita itself, the Gemara asks: With regard to what do these two tanna’im disagree? The Gemara explains that one Sage, Rabbi Shimon ben Elazar, holds that we say: We see, once. However, we do not say: We see, twice. That is to say, while the stone can be considered as if it were divided, it cannot also be considered as though it were chiseled down into a square. And the other Sage, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, holds that we even say: We see, twice. Since a mound is similar to a round stone, it can therefore serve as a double post.

Abaye raised another dilemma before Rabba: With regard to a barrier of reeds in the shape of a double post, where each reed is less than three handbreadths apart from the next, so that they are considered connected by the principle of lavud, can it serve as a double post or not?

Rabba said to him: We already learned this law in a baraita that states: If a tree, or a fence, or a barrier of reeds was present, it serves as a double post. Does this not refer to a barrier of reeds where each reed is less than three handbreadths from the next?

The Gemara refutes this: No, it may perhaps refer to a thicket of reeds planted close together, forming a kind of post. The Gemara raises a difficulty: If so, it is equivalent to a tree, and the tanna would not repeat the same case twice.

The Gemara rejects this argument: What, then? Would you say that the baraita is referring to a barrier of reeds where each reed is less than three handbreadths apart? If so, it is a fence. Rather, what must you say is that the baraita teaches two types of fence; here too, then, you can say that it teaches two types of tree, and therefore no proof can be brought from this baraita.

The Gemara cites an alternative version of the previous discussion: There are some who say that the question was posed differently, and the dilemma Abaye raised before Rabba was about whether or not a dense thicket of reeds can serve as a double post. Rabba said to him: We already learned this law in the following baraita: If a tree, or a fence, or a barrier of reeds was present, it can serve as a double post. Does this not refer to a thicket of reeds?

The Gemara refutes this: No, it may perhaps refer to a barrier of reeds where each reed is less than three handbreadths apart from the next. The Gemara raises a difficulty: If so, it is exactly a fence.

The Gemara rejects this argument: What, then? Would you say that the baraita refers to a thicket of reeds? If so, this is a tree. Rather, what must you say is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' יהודה אומר של ד' ד' בקר. תנא רבקה נכנסת רבקה יוצא'. ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה אמתים. וכמה עוביה של פרה אמה וב' שלישי אמה שהן כעשר אמות. ר' יהודה אומר כי"ג וכי"ד נמצא לר"מ עובי שש פרות כל פרה אמה וב' שלישי אמה עשר אמות. ולר' יהודה דתני ח' פרות י"ג אמה ושליש.

אמר רב פפא בבור שמונה דברי הכל [דלא בעינן] פשוטין דהא אפילו לרבי מאיר דאית ליה עשר אמות בין הדיומד פש ליה תרתי אמתי ריוח לכל רוח דמעייל ליה לפרה ראשה ורובה התם ומשקה לה. דדיומדין הללו יש להם ו' טפחים אילך וו' טפחים אילך נמצא לר' מאיר שיעור הדיומדין ב' אמות ובין הדיומדין כעשר אמות הרי י"ב אמות על י"ב אמות. וכ"ש לר' יהודה דפש ליה ה' אמות ושליש.

בבור י"ב אמות דברי הכל בעינן פשוטי' דאפילו לר' יהודה [לא] פש ליה אלא אמתא ושליש כי פליגי בבור דאית ביה יתר מח' אמות עד י"ב אמה. ולא כל י"ב אמה בכלל אלא י"א אמה ושליש לר"מ בעי פשוטין לר' יהודה לא בעי פשוטין. פשיטא ופריק:

רב פפא לא שמיעא ליה הא ברייתא דיהיב שיעור דפרה בארכיה ועביה וקא מפרש כי הא ברייתא.

בעא מניה אביי מרבה האריך בדיומדין הקבועין בזויות כשיעור פשוטין. פי' הפסין העומדין בזויות נקראין דיומדין מפני שהן מרובעים ונראין ששה טפחים לזה הצד וששה טפחים לצד האחר. והפס העומד באמצע נקרא פשוט עתה אם האריך בפס שבזויות כשיעור י"ב טפחים מהו ואסיקנא ללישנא קמא דלא כדיומדין דמו.

ועוד בעא מיניה יתר מג' אמה ושליש אמה לר' יהודה במה ממעט פשוטין עביד או מאריך בדיומדין ואתא למיפשטה מהא דתניא וכמה הן הפסים מקורבין לבאר כדי ראשה ורובה של פרה.

וכמה הן מרוחקין מן הבאר אפי' כור ואפילו כורים.

ר' יהודה אומר בית סאתי' מותר. יתר מבית סאתים אסור. אמרו לו אי אתה מודה בדיר או בסהר מוקצה וחצר אפי' בית י' כורין שמותר.

אמר להן אלו כולן יש בהן מחיצה לפיכך מטלטלין בכולן אבל בביראות פסין מלא מחיצות וא"ת בדיומדין מאריך להו גם אלו מחיצות הן.

ושנינן הכי קאמר הללו דיר מוקצה חצר סהר תורת מחיצה עליהן ופרצתן בעשר. אבל ביראות תורת פסין עליהם ופרצתן בי"ג אמה ושליש.

בעא מיניה אביי מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ד' נידון משום דיומד אי לא.

א"ל תניתוה. היתה אבן מרובעת בראש הזוית רואין כל שאילו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד. ואי לאו אינו נידון משום דיומד ר' ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקא אומר אפילו היא אבן עגולה רואין כל שאילו תחלק ותחקק וישבה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד [שמעינן] (מי') דתל המתלקט י"ט גובה מתוך ד' אמות אורך נידון משום דיומד.

ותוב בעא מיניה חיצת הקני' קנה קנה פחות מג' טפחי' נידון משום דיומד אי לא ופשט ליה מהא דתניא היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים נידון משום דיומד והא חיצת הקנים דקתני לאו חיצת קנים (פחות) קנה קנה פחות משלשה הן. ודחי לא. האי חיצת קנים גודדייתא דקני הן. פי' עיקרי הקנים שהן מחוברין כולן כאילו קנה א' אי הכי היינו אילן כלומר גודדייתא (דקני) דומין לאילן שעיקרו א' ואמרי' מפוזרין כו' עד תרי גווני אילן איכא דאמרי (הכל) [בכה"ג] (פשט) [פשוט] ליה גודדייתא דקני בעא מיניה.

שהן כעשר אמות דברי ר' מאיר. והא דקתני בדר' מאיר כעשר ולא קתני עשר, איכא למימר משום דבעי למיתני בדר' יהודה כשלש עשרה כארבע עשרה, תנא נמי בדר' מאיר כעשר. ויש ספרים דמקשו בהדיא כעשר אמות עשר הויין, משום דקא בעי למיתני סיפא כשלש עשרה כארבע עשרה תני נמי כעשר.

רב פפא ברייתא לא שמיע ליה. ואף על גב דמפרש לה רב פפא לעיל כדאמרינן אמר רב פפא יתירות על שלש עשרה ואין מגיעות לארבע עשרה. איכא למימר דלבתר דשמעה הוה. אי נמי לאו רב פפא גופיה הוא דמפרש לה אלא אנן הוא דמיפרשא לן מדברי רב פפא, וכיון דמדידיה מיפרשא לן תלינן בדרב פפא כן תירץ הראב"ד ז"ל.

בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין מהו. כלומר: כיון דשמעינן ליה לר' מאיר דתנא בהדיא שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין, דלמא פשוטין דוקא קאמר ומשום דכי מפיש ועבד פשוטין הוי חומרא דקא ממעט באוירא דאפילו עשר לא הוי, אבל כי מאריך בדיומדין לעולם אשתאר ביה אוירא עשר, וכל היכא דאפשר למעוטי באוירא טפי עדיף. ואע"ג דזימנין דהוו פשוטין לקולא והארכת דיומדין לחומרא, בבור שמונה עשר דאיכא רווחא בין דיומד לדיומד עשרים ושנים, דכי ממעט אוירא ומעמידו בעשר מאריך בחד מן הדיומדין עשר הוה ליה דיומד אחד עשר, והויא מחיצה גמורה מרובה על הפרוץ והויא עומד ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע (לעיל עירובין טו, ב), ואי נמי בבור שבעה עשר לרב פפא דאמר פרוץ כעומד והויא עומד ועל הדרך שאמרנו. מכל מקום אפשר דר' מאיר חייש טפי לבור משמונה ועד שבעה עשר דשכיח טפי. וכיון דתוך השיעור הוו פשוטין להחמיר הכין עדיף, אע"ג דמשיעור זה ואילך הויא הארכת דיומדין לחומרא ועדיף טפי דהויא מחיצה גמורה.
או דילמא בדיומדין מאריך, כלומר: אילו רצה להאריך בדיומדין מאריך, וכל שכן דעדיף משום דזימנין דהויא מחיצה גמורה כדאמרן. ופשוטין דקאמר ר' מאיר לאו דוקא אלא להקל קאמר, כלומר: אילו רצה למעט באוירא על ידי פשוטין עביד ולא מטרחינן ליה להאריך בדיומדין.

אמר ליה תנינא ובלבד שירבה בפסין מאי לאו דמאריך בדיומדין. ומתניתין ר' מאיר היא דסתם מתניתין ר' מאיר היא. ועוד דקתני מותר להרחיק כל שהוא ועלה קאמר ובלבד שירבה בפסין וההיא ר' מאיר היא, דאילו לר' יהודה אינו מאריך אלא בית סאתים וכדפליג לה בהדיא.
ואסיקנא: דמאריך בדיומדין ללישנא בתרא, ואיהו עדיף מלישנא קמא ומדקתני שירבה בפסין ולא תני שירבה פסין ולא נצטרך לשבושי לישנא דמתני' (ולא תני) [וליתני] שירבה פסין. והלכך אילו רצה להרבות בפשוטין לר' מאיר עושה ואילו רצה להאריך בדיומדין כל שכן דעדיף טפי וכדאמרן.
ומשום הכי הדר ובעא מיניה אביי מרבה לר' יהודה דלא שמענו לו שהזכיר פשוטין, בדיומדין דוקא מאריך או דלמא אפילו בפשוטין סגי ליה כר' מאיר. ואתי למפשטה מדקתני בברייתא זו מחיצה ואלו פסין, דאלמא לא פליג בהא אדר' מאיר ולדידיה נמי אי בעי פשוטין עביד, דאי אמרת בדיומדין דוקא מאריך אף זו מחיצה היא ביתר מבית סאתים דאיירי ביה, ואפילו בבור עשרים וארבעה דבבור עשרים וארבעה הוי בין דיומד לדיומד עשרים וששה ריוח, והלכך כי מוקמת לאויר על שלש עשרה אמה ושליש נמצאת מוסיף באחד מן הדיומדין על השאר דהיינו י"ב אמה ושני שלישים, הוי ליה דיומד שלש עשרה אמה ושני שלישים והוה ליה עומד מרובה על הפרוץ אפילו לרב הונא בריה דרב יהושע. אלא ודאי מדלא קתני זו מחיצה וזו מחיצה וקתני זו מחיצה ואלו פסין, שמעת מינה דאפילו רצה לעשות פסין עושה ולא פליג בהא אדר' מאיר. כנ"ל.

הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר ואלו תורת פסין עליהן ופרצתן בשלש עשרה אמה ושליש. ואיכא למידק היכי קאמר ר' יהודה זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר, והא קתני בפרק קמא (י, א) הרחב מעשר ימעט ור' יהודה אומר אינו צריך למעט. מסתברא דר' יהודה לא קאמר אלא במקום שיש שתי מחיצות גמורות כמבוי המפולש או שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דכיון דאיכא שתי מחיצות הוה ליה לר' יהודה רשות היחיד גמורה, והלכך מכאן ומכאן דאינו צריך אלא לחי וקורה מדרבנן אפילו ביתר מעשר נמי, ואפילו עד שלש עשרה אמה ושליש סגי ליה בלחי וקורה דומיא דפסי ביראות. אבל הכא דאיכא לשתי המחיצות פרצות, ואתה צריך להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ שאין אנו מתירין אלא פרצה כעין פתח, לעולם אין מתירין בהן פרצה יתירה על עשר, דכל שהיא יתירה על עשר נפקא לה לכולי עלמא מתורת פתח ואין עומד מרובה מתיר כנגד הפרצה.
ותדע לך דאפילו ר' יהודה מודה בדבר זה, מדתנן בפרק קמא (טו, ב) שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהו פרצות [יתירות] על הבנין, כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכן אסור, והא מתני' משמע דדברי הכל [היא], מדלא פליג בה ר' יהודה. ומשמע נמי לכאורה דר' יהודה תני לה מדקתני בסיפא בשיירא דברי ר' יהודה, אלמא כולה מתני' עד הכא ר' יהודה תני לה. ובמתני' דחלון (להלן עירובין עו, ב) נמי לא פליג בה ר' יהודה, וקתני נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, יתר מכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. דאלמא לכ"ע פרצה יתירה על עשר אינה נידונית משום פתח ואין עומד מרובה מבטלה. ומתני' דשלש מדות במחיצה נמי ראייתי, לעיל בפרק קמא (עירובין טז, א) דקתני ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר. משמע דכולי עלמא היא דלא מפקינן כל הני מדר' יהודה, אלא מסתברא כדאמרן.
ולענין בעיין, כיון דפשיט ליה רבה לאביי דעביד אפילו פשוטין מדקתני זו מחיצה ואלו פסין, מסתברא דהכין הלכתא. דאע"ג דפריק אביי דאלו תורת פסין עליהן קאמר דחייה בעלמא היא וקיי"ל כרבה. ועוד דלרבה קיימי בהא ר' מאיר ור' יהודה בחדא שיטתא ולאביי פליגי אפילו בהא, וכיון שכן כל היכא דאפשר למימר דלא פליגי טפי עדיף. ובירושלמי (כאן ה"ב) גרסינן בהדיא, על דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין על דעתיה דר' יהודה דיומדין אבל פשוטין לא.
ואם תאמר כי עביד פשוטין מאי אהני, לימא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. נראה לי דמקולי פסי ביראות שנו כאן, וכי היכי דשרו בהו פרוץ מרובה על העומד והעמידוהו אדאורייתא לגבי הא נמי הלכו בדאורייתא. ואויר דמבטל לאו דאורייתא, דהא לענין כלאים תניא (לעיל עירובין טז, א) כל שהיא ארבעה ומארבעה ועד עשר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד העומד מותר, ומפרש רב פפא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא, ומי לא עסקינן אפילו בשהפס באמצע שיש ריוח מכאן ומכאן, אלמא אף על פי דאויר דמהאי גיסא ודהאי גיסא רבה על העומד לא מבטל ליה לעומד לענין כלאים. הלכך לענין שבת דמבטל ליה לחומרא הוא שהלכו לענין שבת החמורה ומדבריהם, והלכך לגבי פסי ביראות העמידו אותו על דין תורה והתירו. וי"ל דדוקא פשוטין רחבין ארבעה שהן חשובין כענין שאמרו לגבי כלאים, ואי נמי אפילו רחבין שלשה כדעת רבא (לעיל עירובין טז, ב) דאוקי מתני' דשלש מדות רישא וסיפא כרשב"ג, ולומר דלרבנן כל שלשה חשובין למישרא כנגדן, כיון שהן חשובין דנפקי מתורת לבוד כדאיתא לעיל גבי ההיא דשלש מדות במחיצה, אבל פחות מכן אפילו לגבי פסי ביראות לא חשיבי ואוירא דהכא ודהכא מבטל להו. ומיהו אין נראה כן מתוך משנתינו, דכיון שנתנה משנתינו שיעור לדיומדין ולא נתנה שיעור לפשוטין, משמע דפשוטין כל שהן בין רחבין בין שאינן רחבין, וזה נראה עיקר. וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור, ומשמע אין להם שיעור כלל אלא אפילו כל שהוא.

מר סבר חד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן ומר סבר תרי רואין נמי אמרינן. פירש רש"י ז"ל: ותל כאבן עגולה. והראב"ד ז"ל פירש: שהיא כאבן מרובעת. ונראין דבריו, דלפי דברי רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר תניתוה דמשמע לדברי הכל היא אלא הוה ליה למימר פלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא.

ירושלמי (ה"א): היתה אבן אחת גדולה רואין שאם תחלק ויש בה ששה לכאן וששה לכאן נדונית משום דיומד, אית תניי תני שאם תיחקק הוי בעיין מימר מאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים מאן דמר שאם תחלק מודד מבחוץ, אמר ר' יוסי ולא עוד בקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה, הוי לא שנייה בין כמאן דמר שאם תחלק בין כמאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים, מאן דמר שאם תיחקק בעגולה ומאן דמר שאם תחלק במרובעת, תדע לך שהוא דכן תניה מתיב לחבריא אין בין דברי לדבריך אלא שאתה אומר בעגולה ואני אומר במרובעת ע"כ.

אמר רב פפא בבור ח׳ כולי עלמא לא פליגי דלא בעי׳ פשוטין. פי׳ פשוטין דנקטי׳ לרבי יהודא לאו דוקא דהא לקמן מיבעי׳ לן ולא איפשיט׳ לן שפיר אלא הכא לא דק ומשום ר׳ מאיר נקט לה ואין הכוונ׳ לומר אלא דמיעוט החלל או בפשוטים או בדיומדין וכשחלל הבור ח׳ אמות והוא נותן ב׳ אמות לכל צד כדי ראש׳ ורובה של פרה נמצא בין הכל י״ב עשר׳ אמות וכשנותן דיומר אמה מכאן ודיומר אמה מכאן נמצא שבין הדיומרין עשר אמות בלבד ואינו צריך שום פשוטין ושו׳ מיעוט שאף ר״מ מתיר לתת חלל עשר בין הדיומרין. בור י״ב פי׳ שיש בחללו י״ב אמות דכ״ע צא פליגי דבעי׳ פשוטין פי׳ דבעי׳ למעט החלל כי כשחלל הבור י״ב ואת׳ נותן לכל צד אמות בין הדיומר לבור הרי הכל י״ו אמות הילכך כשהדיומר מכאן אמה ודיומר מכאן אמה נשארו ד׳ אמות ריוח בנתים ואפי׳ לרבי יהודא צריך למעט שלא הת ר רבי יהודה אלא י״ג אמה ושליש ריוח בלבד שזהו רחב ב׳ רבקות של ח׳ בהמות כי פליגי מח׳ ועד י״ב. פי׳ כי פליגי כשיש בחלל הביר מח׳ אמות ולמעלה ועד י״ב אמות ולא י״ב אמות שלימות דכל שיש בו יותר מא׳ כלל צריך מיעוט לרבי מאיר כי בח׳ אמות מצומצמות יש חלל עשר בין דיומר לדיומד כדפריש לעיל וכל שתוסיף על חלל א׳ שום דבר כשיעור מה שתוסיף בזה יתרבה הריוח שבין דיומר ודיומר ויהא ביניהם יותר מעשר:

ואלו לרבי יהודא אפילו יש בחלל הבור י״א אמה ושליש אין צריך למעט כי כשחלל הבו׳ י״א אמות ושליש ותתן לכל צד ב׳ אמות יהיה בין הכל ט״ו אמה ושליש הן לשני הדיומרין ב׳ אמות יהא ריוח שביניהן י״ג אמה ושליש ובשיעור הזה מתיר ר׳ יהודה ומיהו ודאי כל שיש יותר מי״א אמה ושליש ברוחב הבור יתרבה האויר שבין הדיומרין לרבי יהודא וצריך למעטו ולכך אני מפרש לך בכאן מח׳ ועד י״ב ולא י״ב שלמות כלל דלרבי מאיר בעינן פשוטין ולר׳ יהודה לא בעינן מיעוט כלל ופרכינן מאי קמ״ל רב פפא פשיט׳ פי׳ דמברייתא דלעיל שמעינן הכי דהא פירש לן ברייתא דשיעור רחב בהמה הוא אמה ושני שלישין. וממילא ידעי׳ דרבקות דרבי מאיר הם עשר אמות ורבקות דרבי יהודא י״ג אמה ושליש ומינה שמעינן ממילא שלא התיר א׳ מהם לתת בין הדיומרין ריוח יותר מזה השיעור ומברייתא נמי דלעיל שמעי׳ דבין הפסין וחלל הבור לכל צד יש שתי אמות דהיינו שיעור ראש׳ ורובה של פר׳ וא״כ מה אנו למדין מדברי רב פפא וכי חושיבנ׳ אתא לאשמועי׳ ופרקי׳ דרב פפא ברייתא לא שמיעא ליה ופירשה למתני׳ מסברא דנפשיה ומיהו בתר הכי שמעא לברייתא דלעיל דהא פירשה לנו כדאי׳ לעיל בהדיא. אמר רב פפא יתרות על י״ג כו׳ כן פי׳ בתוספת או אפשר דרב פפא לא שמיעא ליה ברייתא לעולם ולישנא דלעיל לישנא דתלמודא דפריש לה מכלל דברי רב פפא דהכא ויש כיוצא בזה בתלמוד וכן פי׳ הראב״ד ז״ל.

בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומרין כשיעור פשוטין לרבי מאיר מהו כשיש בין דיומר לדיומר יותר מעשר אמות וצריך למעטו בפשוטין כדאמרן אם רצה למעט אותו כשיאריך א׳ מן הדיומרין או שניהם עד שיעמידנו כעשר מצומצמו׳ או פחות אפשר לו לעשות כן או על כל פנים בעי לעשות פשוטין בנתים ומשום דלרבי מאיר לא שמעי ליה במתני׳ אלא פשוטין לא ידעינן אי קפידא הוא או מראה מקום הוא בעלמא ולאו דווקא. וא״ת ומאי מספקא לן פשיטא דפשוטין לאו דוקא דמאי רבותא דפשוטין כי מה שפירש״י ז״ל דדילמא פשוטין נקט דוקא משום דבעינן היכירא אין זה מספיק כי מה היכירא בעינן בכאן אלא למעט החלל שלא יהא בו יותר מן השיעור ויותר נראה מה שפירשו בזה כי בפשוטין בהרחבת כל אחד מהם יש גריעותא ומעליותא כי כשיעור כל בין הפסין היא עד עשרים ושתים אמות ואתה נותן פשוטין בנתים לא ישאר שם אויר עשר ותתמעט הפרצה כי בכ״ב אמות כשנתן לדיומרין ב׳ אמות ישאר בחלל שבנתים כ׳ אמות תתן באמצעותן פשוט א׳ ולא ישארו לכאן ולכאן י׳ אמות שלמות ואלו לא ניתן פשוטין בנתים אלא שהארכת הדיומרין תוכל להאריכן בצמצום עד שישארו שם י׳ אמות שלימות של אויר וזו היא למעליותא כפשוטין לרבי מאיר והגריעותא הוא בפשוטין לעולם יהיה הפרוץ מרובה על העומד שהרי אין לנו עומד אלא שתי אמות של דיומרין ורח׳ הפשוטין לעול׳ והשאר פרוץ כולו ואלו בהארכת הדיומרין אפשר שיהא העומד כפרוץ שהוא כשר מן התורה בכל מקום לרב פפא ואפשר ג״כ שיהא העומד יותר על הפרוץ שהוא כעומד אפי׳ לרב הונא בריה דרב יהושע אבל זה אינו נמצא עד עשרים אמות בלבד אלא כשבין הפסי׳ הוא למעלה מכ׳ ואם הוא כא׳ תניח בין הדיומרין עשר ריוח ומן הי״א הנשארי׳ תעשה דיומר אמה מכאן ודיומר עשר אמות מכאן והרי עומד כפרוץ לרב פפא ואם הוא יותר מכ״א אמות תתן אותו יותר על א׳ מן הדיומרין ויהא עומד מרובה על הפרוץ נמצאת אומר כי עד עשרים יש בפשוטין מעליותא למעט החלל ואין בו מעליותא דדיומרין להיות העומד אפי׳ כפרוץ ובכ״ב אמות יש מעליותא בפשוטין עדיין למעט החלל כדכתיב לעיל ויש כאן מעליותא בדיומרין או לפרוץ כעומד בכ״א או אפי׳ לעומד מרוב׳ מכ״ב. ומכ״ב ולמעל׳ יהא מעליותא דדיומרי׳ שיהא העומד מרובה והפסד פשוטין כי הריוח לא יתמעט ויהא פרוץ מרובה על העומד. ומשום הכי מספקא לן מי אמרי׳ כיון דרוב פסי ביראו׳. הן עד כ״ב פשוטין עדיפי ליה לר״מ ולא חשש לריוח של דיומרין שיש מכ״ב ולעיל דרוחא לא שכיחא או דילמא פשוטין לאו דוקא מכ״ב ויתיר ג״כ בדיומרין שיש בהם הרוחה מכ״ב ועד אלף שהיא מניין מרובה ואלו דפשוטין אינו אלא עד כ״ב וגם בכ״א וכ״ב ממש עדיפי דיומרין בפשוטין ואסיקנא דפשוטין לאו דוקא:

תנינא ובלבד שירבה בפסין. פי׳ והא מתני׳ לרבי מאיר היא חדא משום דהויא סתם מתני׳ ועוד דליכא לאוקמה כרבי יהודה דהא קתני שיכול להרחיק מן הפסין לבור כל שהוא ואלו לרבי יהודא לא שרי אלא בי׳ סאתים: מאי לאו דמאריך בדיומרין פי׳ דלישנא דדיירא לשון הגדלה ותוספת הוא ודחי׳ לא דמפיש בפסין לעשות פשיטין וירבה לשון רבוי מנין הוא והדר מכרחים דכיון דלא קתני שירבה פסין וקתני שירבה בפסין על כרחי׳ לשון תוספ׳ והגדלה הוא:

בעא מיניה אביי מרבה יותר מי״ג אמה ושליש לרבי יהודא מהו פשוטין עביד או דיומרין עביד נראין דברי האומרין דבדיומרין לא מספקא ליה דמסתמא כיון שלא הזכיר פשוטין לא סגיא אלא בהארכת הדיומרין וזהו ודאת ומן הסתם ולא מספקא לן אם הוא מודה בפשוטין וה״פ פשוטין נמי עביד אדדילמא דיומרין דוקא עביד ויש מפרש אפי׳ בדיומרין נמי מספקא לן דדילמא דוקא פשוטין ולא דיומרין אבל זה אינו מחוור דהא אפי׳ לרבי מאיר דנקט פשוטין בהדי׳ פשט ליה רבא דה״ה בדיומרין והא דמספק׳ ליה לאביי בדברי ר׳ יהודה הוא מן הטעם שכתבנו למעלה כייש בפשוטין לפעמים הרוחה בלא הפסד ולפעמם הפסד בלא הרוחה וכן בדיומרין וזה כי עד כ״ח אמות יש מעליותא בפשוטין למעט החלל כי כשנתן ב׳ אמות לב׳ דיומרין וישארו בנתים כ״ו אמות ואתה נותן פשוט בנתים לא ישאר שם ריוח לכל צד י״ג שלימות אפילו בכ״ח אמות ושני שלישים נרויח שלא ישאר שם ריוח י״ג אמה ושליש אבל בכ״ט אמות שלימות או משם ולמעלה אין מיעוט אויר בפשוטין ששיעורן משהו ולפעמים אפילו שיעורין ד׳ טפחים או יותר כפי מה שיהא בין הפסין יותר מעשרים ותשעה ואלו בדיומרין לעולם אין בין מיעוט אויר מן הסתם כי יוכל לצמצם ולהרחיבם עד שיניח ריוח י״ג אמה ושליש בנתים דהא קיימא לן דאפשר לצמצם בידי אדם וגם אין בהם הרוחת לעשות אפי׳ עומד כפרוץ עד כ״א וכ״א בכלל כי כשנעשה דיומר אמה מכאן ונניח ריוח י״ג אמה ושליש לא ישארו שם לדיומר השני אלא י״ב אמה ושני שלישים יהא בדיומר השני י״ג ושליש ויהא עומד כפרוץ מרוח אחת שהוא עומד לדברי הכל ואם יהיו כ״ח שלמים יהא עומד מרובה על הפרוץ שליש א׳ נמצאת אומר כי עד כ״ז פשוטין עדיפי מדיומרין וכ״ז ושני שלישין או כ״ח איכא עדיפותו לפשוטין ועדיפותו גם לדיומרין בכ״ז ושני שלישין לרב פפא שמכשי׳ פרוץ כעומד ובכ״ח לדברי הכל שיהא העומד מרובה ומכ״א ולמעלה איכא עדיפותא דדיומרין שיהא לעולם עומד מרובה על הפרוץ וגם בכ״ח ושני׳ שלישי׳ יש עדיין הרוחה לפשוטין למעט אויר מכאן ואמה מכאן ישארו בנתים כו׳ ושני שלישי׳ תן פשוט ביניה׳ לא ישארו י״ג ושליש שלמים לשום צד אבל בכ״ט שלמים אין בפשוטן משהו שום הרוחה ומשום הכי מספקא לן דדילמא לרבי יהודא דיומרין דוקא שיש בהם עדיפיתא לדברי הכל מכ״ח ולמעל׳ ולא חייש להרוחה דפשוטין כיון שאין הרוחות אלא עד כ״ח אידך הרוחה דנפישא עדיפא ליה או דלמא כיון דרוב ביראות אינם מכ״ח ולעיל לא חשיב ליה הרוחה: א״ל תניתוה כו׳ ואם איתא זו מחיצה וזו מחיצה מיבעי ליה פ׳ דכל שיש שם כ״ח אמות יש בו עומד מרובה על הפרוץ כ״ח אמות יש לו עומד וכ״ש בזה שיש בו סאתי׳ וכל שהעומד מרובה על הפרוץ מחיצה גמור׳ חשיבא אלא ודאי משו׳ דר׳ יהודא מכשר בפשוטין פעמי׳ שלא יהא כאן מחיצ׳ אי עביד פשוטין והיינו דאמ׳ להם זו מחיצ׳ וזו פסין ותפשוט ממנה דמכשיר ר׳ יהודא בפשוטין ולפירושא דידן תפשוט כולה בעיין ולאידך פירושא תפשוט פשוטין מיהת ודחיא דלעולם רבי יהודא לא מכשר פשוטין והא דקתני זו מחיצה וזו פסין הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה שלא הכשירו שם אלא פרצה בעשר ויש לה מחיצות שלימות וזו תורת פסין שהרי הכשירו שם פרצה י״ג ושליש ופרוץ מרובה על העומד והקשו בתוס׳ היכי אמרינן לרבי יהודא דבעלמא פרצה בעשר בלחוד והא קתני בברייתא דכל שהוא יותר מעשר אינו צריך למעט ותרצו דהתם הוא במחיצה רביעית דמבוי סתום או אפי׳ במבוי מפולש בשתי רוחות כשהוא מערב רשות הרבי׳ בי׳ בקורא או בלחי מכאן ומכאן ויש שם שתי מחיצות שלימות ולרבי יהודא שתי מחיצות דאורייתא ואנו בפסי ביראות הכשירו פרוץ מרוב׳ על העומד בכל ד׳ דיומרין ומסתברא דהא דחייה בעלמא הוא דעבי׳ אביי וכפשיטותא דרבה קי״ל והכי מסתבר דכיון דלר׳ מאיר פשטות׳ דמכשר בין בפשוטין בין בדיומרין סברא הוא דאכשרינהו לר׳ יהוד׳ כל מאי דאפשר דלא נפיש פלוגתא בינייהו:

תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד׳ אמות. פי׳ כי כשעלה גוב׳ הכל לעשרה טפחים אין המודרין אלא ד׳ אמות שאלו היה בו יותר מד׳ אמות עליתו קלה וכארעא סמיכתא הוא ולא חשיב בעלמא רשות היחיד כדאיתא במסכת שבת: נדון משום דיומר או לא פירש כשיש ברחבו למעלה כדי לחוק בו דיומר אמה על אמה ואפ״ה מספקא לן ואף על גב דדיומר העשוי מאליו דיומר כדמוכח מההוא דהיה שם גדר וכו׳ דמייתי בסמוך מ״מ מספקא לן בכל זה משום דלא עביד היכירא וא״ל תניתוה כו׳ ופרש״י ז״ל דהאי כל דין אבן עגולה יש לו וא״כ הוי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן תרי רואין: ויש שהקשו דא״כ היכי קאמר תניתוה דאכתי לא ידעינן הלכה כמאן ולאו קושיא הוא דאינהו ידיע להו הלכה כמאן: ויש שתים דכל זה הוי כאבן מרובעת ולדברי הכל נדון משום דיומר. וכן פי׳ הראב״ד ז״ל ואינו נכון שאי אפשר לשום תל בלא מורשי דקרותא בכל צדדיו או במקצת׳ ואיכא תרי רואין. והנכון כפרש״י ז״ל:

מחיצת הקנים קנה קנה פחות ג׳ טפחים. פי׳ ואע״ג דכה״ג עומד גמור הוא כדמוכחא מתני׳ ושמעתא דחבלים דשיירא. דילמא הבא גבי פסין דפרוץ מרובה על העומדי בעי׳ שיהא עומד מרובה או מחיצת שתי וערב. דאלו מחיצות שתי לבדו מחיצה גרועה. וגורדייתא קתני הם מחוברים יפה למטה עדעשרה גובה אבל מעשרה ולמעלה מתפרדין יותר מג׳ והיינו דמספקא לן בהו בלישנא בתרא. היינו גדר פי׳ שאף של שתי לבדו נקרא גדר. ומי יימר לן דבגדר שתי וערב מיירי.

כבר ביארנו במשנה שכל שאנו צריכי׳ לפסי ביראות למעט את האויר שבין הדיומדי׳ לא סוף דבר שיכול למעטו בפסין אלא אף בהארכת הדיומדין ושמא תאמר והלא בבריתא השיבו לר׳ יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר שאפי׳ בית עשרת כורים ואמ׳ להם זו מחיצה ואלו פסין ואם תמצא לומר שבדיומדין הוא מאריך הרי אף זו מחיצה. אינו כן שמכל מקום הואיל ודין פרצת חצר ביתר מעשר וזו אינה אלא ביותר משלש עשרה ושליש תורת פסין עליהן ולא תורת חצר. ולענין זה מיהא כבר ביארנו שהלכה כחכמי׳:

ולענין ביאור מה שהיה סבור להפריש בין תוספת פשוטים להארכת דיומדין הוא שפעמים שהדיומדין חומרא ופעמים שהם קולא שבבור שנים עשר אמה בתוספת הפשוטים מתמעט האויר שבמקום אחד ובהארכת הדיומדין הרי האויר נשאר באמצע כלו ביחד וכשהבור רחב הרבה בהארכת הדיומדין עושה העומד מרובה על הפרוץ וכבר פרשו גדולי המפרשי׳ את הענין בפרטיו על דרך זה שרמזנו:

קולא יתרה הקלו בפסין אלו שאפי׳ היה שם תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות כגון גדר שעומד בצד הבאר במקום הדיומד והוא משופע במדרון עד שאם תמדוד משיפוליו עד מקום גבהו תמצא בו שפוע ד׳ אמות לבד מצד שהוא מתאלכסן והולך ומתלקט עד שכלה בראשו לעשרה טפחים ובמקום שמגיע גבהו לעשרה טפחי׳ יש משם עד לארץ ארבע אמות וכגון זה אם היה ברשות הרבים נדון כרשות היחיד כמו שהתבאר בפרק הזורק שאם זרק ונח על גביו חייב מפני שאין תשמישו נוח לבריות הואיל ואין אלכסונו יתר שלשה חלקים על גבהו מה שאין כן אם היה שפועו חמש אמות שכל שאלכסונו שלשה חלקי׳ על גבהו כבש הוא ונדון כקרקע וכמו שאמרו בכבש המקדש כל כבשים שהיו במקדש אמה לשלש אמות וכל שיצא מארבע נדון כחמש וכן הדין בכל תל העשוי במדרון שהוא לפי שיעור זה. ונאמר על תל זה שאם הוא רחב בראשו אמה מרובעת עד שלאחר שיחלק תשאר אמה לכאן ואמה לכאן נדון משום דיומד שרואין אותו כאלו הוא נחלק ואין צריך לומר בתל שאינו מתלקט כל כך אלא מתוך שלש או שתים שהרי כל עוד שהוא זקוף ביותר אין תשמישו נ׳וח לפני רשות הרבים ונעשה יותר רשות היחיד והוא הדין באבן מרובעת רואין בה כל שאלו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נדון משום דיומד הואיל ורחבה אמה ברבוע ולא עוד אלא אפי׳ עגלה שאתה צריך לומר בה רואין אותה כאלו נטלה בליטת עגולה ותהא מרובעת ואחר כך רואין אותה כאלו תחלק הואיל ויש מתוך רבוען שיעור אמה לכל רוח נדון משום דיומד וכן אם היה שם אילן או גדר או מחיצת קנים מחוברים זה לזה ועשויה כמו דיומד הרי זה נדון משום דיומד וכן קנים מחוברים הרבה בגבעול אחד והוא הנקרא גדודיתא דקני הואיל ותחתיו מיהא אחד נדון משום דיומד. ויש מפרשים חבלה של קנים סמוכה לארץ ואינו כן שאם כן היאך הקשה היינו אילן. אבל קנים הסמוכים בפחות משלשה אינו נדון משום דיומד שלמחובר אנו צריכים. וגדולי המחברים מכשירין אף בזו והוציאוה מן הירושלמי שאמרו שם היו חמשה קנים ואין ביניהן שלשה ויש בהן ששה לכאן וששה לכאן נדון משום דיומד. ולענין אילן מיהא פירשוה בשני של סוכה באילן עבה וגס ושמלא בתבן בין הענפים וכיוצא בו כדי שלא תתנדנד על ידי הרוח [שכל] שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה:

גמ' אמר רב פפא יתירות על י"ג כו' כצ"ל:

שם הנ"מ מדקתני ובלבד שירבה בפסין ש"מ אין זה מדברי אביי אלא מלשון התלמוד דאל"כ לא הוה קמבעיא ליה לר"י אי פשוטין עדיפי כיון דאפילו לר"מ לא עדיפי פשוטין כדמסיק הנ"מ וק"ל:

בפרש"י בד"ה מהו דוקא פשוטין כו' אלא מרחיק פורתא מן הפס ונותן שם כו' עכ"ל אין לפרש דנקט הכי מרחיק פורתא מן הפס כו' דאי הוה מרחיק הרבה הוה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ובטליה לפס דא"כ מאי קמבעיא ליה לקמן לרבי יהודה בהרחיק הרבה כיון דאפילו לר' מאיר דנקט פשוטין עדיף הארכת דיומדין בהרחיק הרבה מטעמא דאתי אוירא כו' ואם לר"מ נמי איכא לספוקי בהרחיק הרבה איזה עדיף א"כ אמאי נקט לה למבעי הכי לרבי יהודה כיון דלר"מ נמי איכא למבעי הכי וע"כ נראה לומר שדקדק לפרש כן לר"מ בהרחיק פורתא כו' לרבותא לאידך גיסא דאפילו היכא דאיכא להרחיק פורתא וליכא למיחש דאתי אוירא כו' מ"מ אם האריך בדיומדין לא מתסר מיהו אם הרחיק נמי הרבה ודאי דלר"מ ליכא לספוקי ומצי למעבד נמי בפשוטין כיון דנקט במלתיה פשוטין אלא לרבי יהודה דלא נקט פשוטין קמבעיא ליה דאימא היכא דהרחיק הרבה איכא לספוקי דאיכא למיחש דאתי אוירא כו' והארכת דיומדין עדיפא ליה ודו"ק:

תוס' בד"ה ואם איתא כו' יהיה עומד מרובה כדקתני אי אתה מודה בדיר כו' עכ"ל ר"ל דומיא דדיר וסהר ומוקצה דסתמן עומד מרובה מיירי נמי בפסין לביראות ומיהו אביי דקמבעי ליה לרבה לר"י ודאי דלא איירי בעומד מרובה דאל"כ לר"מ נמי ה"מ למבעי הכי בעומד מרובה דלא קאמרינן לעיל לר"מ דפשוטין עדיפי אלא בפרוץ מרובה ומיהו לכאורה רבה דמסברא קאמר דזו מחיצה וזו מחיצה וטפי מבית סאתים נמי תשתרי לר"י אמאי לא פשיט ליה הכי בלאו ברייתא דמייתא מגופה דמתני' דדומיא דדיר וסהר דהיינו בעומד מרובה קאמר לר"י במתני' דלא שרי אלא בית סאתים וע"כ נראה הא דקאמר דזו מחיצה וזו מחיצה לא בעי למימר וטפי מבית סאתים דתשתרי אלא אלישנא דזו מחיצה ואלו פסין קשיא ליה דזו נמי מחיצה מקרי כיון דעומד מרובה והתוספות שדקדקו מהכא דפשיטא ליה דהארכת דיומדין עדיף היינו נמי מלישנא דקרי ליה מחיצה ודו"ק:

גמרא משום דבעי למתני סיפא כשלש עשרה שלש עשרה הויין משום דבעי כו' כצ"ל. ונ"ב בס"א גרסינן י"ג הוויין והאיכא טפי והיא היא והכי פריך מאיקמתרצית איידי דתניא כי"ג כו' הא י"ג הויין ואיכא נמי טפי וא"כ היא גופה אינה מיושב כל כך לומר כי"ג מאחר שהוא טפי ממנו בשלמא אי הוי כי"ג ולא ממש י"ג דהוי זוטר טפי הוה שייך לומר דתני כעשר איידי דידיה אבל השתא דאיהו גופא דחוק איך שייך לומר איידי ומשני איידי דתניא כי"ד דלא הוי י"ד אלא זוטר טפי תני נמי כי"ג אע"ג דעדיף טפי תו תני נמי כעשר אע"פ שהוא עשר ממש ופריך י"ד לא הויין פירוש הלא הוא רחוק מי"ד שהרי לא הגיע אפילו לחצי י"ד בשלמא אי הוי י"ג ושני שלישי הוי שייך לומר כי"ד אבל הכא לא הגיע כלל לי"ד אלא י"ג ושליש הוא ואם כן הוא בעצמו דחוק לומר כי"ד והוא רחוק מי"ד אלא מעט יותר מי"ג וא"כ איך שייך לומר דתני איידי אטו הא והוא עצמו מגומגם ומשני בשלמא אי הוה תני כי"ג לחוד או כי"ד לחוד לא הוי אתי שפיר דלתרווייהו הוא דחוק אבל השתא דתני כי"ג כי"ד כחדא הכי פירושו כי"ג יותר מי"ג וכי"ד ר"ל שלא הגיע לי"ד ואיידי דידהו תני כעשר ודו"ק.

רש"י בד"ה בבור שנים עשר כו' רבי יהודה ובעינן פשוטים כו' כצ"ל:

בד"ה לר' יהודה כו' עדיפא ליה פשוטין כו' הד"א:

גמרא א"ל תניתוה כמה הן מקורבין כו'. לקמן (כב):

רש"י ד"ה מ"ל גודריתא. וש"מ דאע"ג דאין עוביו ד'. נראה דצ"ל ששה ובמהרש"ל והגהת הב"ח ג"כ ט"ס ובמהר"ם בשם ס"א הגי' אחד ג"ז נכון:

שהן כעשר. אמות ששה בקר ולקמן פריך מאי כעשר הא עשר מכוונות הן: כי''ג וי''ד. שמונה בקר יצאו מכלל שלש עשרה ולכלל י''ד לא באו די''ג אמה ושליש הן: בבור רחב שמונה. אפי' לר''מ לא בעינן פשוטין דכי מרחיק כדי ראשה ורובה דהיינו שתי אמות לכל רוח נמצא החלל שבין ב' המחיצות שתים עשרה אמה והפסין רחבן אמה לכל רוח זה כנגד זה נמצא בין פס לפס שיעור פתח עשר אמות ור' מאיר בהכי שרי: בבור שתים עשרה. דכי מרחיק שתי אמות מכאן וכנגדם מכאן יש חלל המחיצה י''ו אמה ומהן שתי אמות עומד הרי בין זה לזה י''ד פרוץ וכולי האי לא שרי רבי יהודה ובעינן פשוטין לכל צד דמכל צד וצד איכא י''ד אמות ולקמן מפרש היכא משוי להו: תנינא. לדרב פפא במתני' . דקתני לר' מאיר ששה בקר ולרבי יהודה שמונה בקר וממילא שמעינן דר''מ שרי בהבדלת עשר ור' יהודה שרי בהבדלת שלש עשרה אמה ושליש וכי קבעי ר' מאיר פשוטין ביותר מעשר קאמר: רב פפא הך ברייתא. דתנא שיעורא דעובי הפרות לא שמיע ליה ובמתני' לא פריש להו ואתא רב פפא לפרושי לך מתניתין דשיעורא דר' מאיר עשר אמות ודר' יהודה שלש עשרה אמה ושליש והסכים רב פפא מדעתו למה ששנינו בברייתא דראשה ורובה שתי אמו' ועוביה אמה ושני שלישי אמה: האריך בדיומדיין. יותר מאמה לכל צד עד שהעמיד ריוח שבינתים על עשר אמות: מהו. דווקא פשוטין קאמר דכיון דהרחיקן יותר משיעור חכמים בעינן היכר ביני ביני ולא סגי בהארכת דיומדין אלא מרחיק פורתא מן הפס ונותן שם פשוט וכן לאידך גיסא משום דליהוי היכירא או דילמא כיון דסוף סוף עשר ריוח הוא דאיכא לא מיתסר: לר' יהודה. דלא אדכר פשוטין הי עדיפא ליה פשוטין עדיפי ליה ומרוחקין מן הדיומדין י''ג אמה למיהוי היכירא ביני ביני ולא סגי בהארכת דיומדין או הארכת דיומדין עדיפא דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ולבטלה: כמה הן מקורבין. לבור: אפילו כור. ובלבד שירבה בפסין: יותר מבית סאתים אסור. שזה שיעור היקף שלא כתיקנו: דיר. מוקף לדירה שהרועה דר שם בלילה: זו מחיצה. שלימה היא:. ואלו פסין הן. ובין כל אחד ואחד שלש עשרה אמות ואין עומד אלא פס אמה בין כל שלש עשרה ושלש עשרה אלמא לרבי יהודה פשוטין עביד דאי בדיומדין מאריך הא מחיצה היא: ופירצתה. אוסרת ביותר מעשר: ואלו תורת פסין עליהן. ויש י''ג אמה בין הארכה להארכה הלכך ביותר מבית סאתים לא מיתכשר: תל המתלקט י'. טפחים: מתוך ד'. אמות תל משופע אבל מדרונו זקוף קודם שימשך ד' אמות עלה ונתלקט גובהו לי' טפחים וקי''ל בהזורק במס' שבת (דף ק.) דלענין שבת הוי רשות היחיד הכא מאי אי קאי במקום א' מן הדיומדין מי הוי כדיומד או לא ולהכי נקט מתוך ד' שאם היה מדרונו משופע יפה ואינו מתלקט לגובה עשרה עד שימשך יותר מד' אמות ואפי' עלה גובהו לשפוע לעשר אמות ארעא סמיכתא היא: מרובעת. אמה על אמה ואינה מחוסרת אלא חליקה שינטל עובי שבינתים ותיעשה כמרזב דופן לכאן ודופן לכאן: עגולה. מחוסרת חקיקה לחקוק וליטול בליטת עיגול ולהשוות אמצעה לפיאותיה ותהא מרובעת ועדיין היא מחוסרת חליקה: אמרי' נמי תרי רואין. לר' ישמעאל ותל נמי כאבן עגולה דמי לתנא קמא לא אמרינן תרי רואין: חיצת קנים. שעשאה לכאן ולכאן כעין דיומד: גודריתא דקני. קנים מחוברים הרבה בעץ א' סמוך לארץ ומלמעלה הן מתפרשין: תרי גווני אילן. אשמעי' אילן שלם דאיכא למימר יחלק ויחקק ואשמעי' האי אע''ג דליכא למימר הכי שרי הואיל ותחתיו אחד הוא כדיומד אבל קנה פחות מג' לא: מאי לאו גודריתא דקני. וש''מ דאע''ג דאין עוביו ד' בגובה עשרה אמרינן רואין: לא קנה קנה פחות מג'. דעשוי כדיומד ממש ובלא רואין איכא תיקון מעליא:

שהן כעשר אמות. לא שייך למיפרך מניינא אתא לאשמעינן כדפריך בפ''ק דקדושין (דף יז.) כיון דלא השמיענו מנין פרות: בבור שתים עשרה כ''ע לא פליגי. הוה מצי למנקט בבור אחת עשרה ושליש ומשהו ולא דק: רב פפא ברייתא לא שמיע ליה. והא דמשני לעיל אברייתא יתירות על שלש עשרה היינו בתר דשמעה: ואם איתא זו היא מחיצה וזו היא מחיצה מיבעי ליה. קשה דהכא פשיטא ליה דהארכת דיומדין עדיפי מפשוטין ולעיל אליבא דר''מ משמע ליה איפכא וי''ל דלעיל בעי היכי דכי נמי נאריך בדיומדין יהיה פרוץ מרובה דאז פשוטין עדיפי דאיכא היכר טפי אבל הכא איירי ברחב הרבה שאם נאריך הדיומדין יהיה עומד מרובה כדקתני אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שאפילו בית י' כורין או יותר מותר לכך פריך שפיר זו מחיצה וזו מחיצה מבעי ליה:

עירובין יט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף יט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד