עירובין יח ע"ב

אוֹצָר מָה אוֹצָר זֶה רָחָב מִלְּמַטָּה וְקָצָר מִלְמַעְלָה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַפֵּירוֹת אַף הָאִשָּׁה רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּקְצָרָה מִלְמַעְלָה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַוָּלָד
וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹשְׁבִינוּת לָאָדָם הָרִאשׁוֹן מִכָּאן לַגָּדוֹל שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוֹשְׁבִינוּת לַקָּטָן וְאַל יֵרַע לוֹ
וּלְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף הֵי מִינַּיְיהוּ סָגֵי בְּרֵישָׁא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִסְתַּבְּרָא דְּזָכָר סָגֵי בְּרֵישָׁא דְּתַנְיָא לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִילּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ נִזְדַּמְּנָה עַל הַגֶּשֶׁר יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין וְכׇל הָעוֹבֵר אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
תָּנוּ רַבָּנַן הַמַּרְצֶה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ מִיָּדָהּ לְיָדוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְתַּכֵּל בָּהּ אֲפִילּוּ דּוֹמֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁקִּיבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם
אָמַר רַב נַחְמָן מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ
מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי אֶלְקָנָה דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ הָכִי נָמֵי וְגַבֵּי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ הָכִי נָמֵי
אֶלָּא אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וַעֲצָתָהּ הָכָא נָמֵי אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וַעֲצָתָהּ
אָמַר רַב אָשֵׁי וּלְמַאי דְּאָמַר רַב נַחְמָן מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה אֲפִילּוּ בֵּי רַב נָמֵי לָא קְרָא דִּכְתִיב וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וְלָא לִפְנֵי הָאִישׁ
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַחֲרֵי אֲרִי וְלֹא אַחֲרֵי אִשָּׁה אַחֲרֵי אִשָּׁה וְלֹא אַחֲרֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר כׇּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁידִין וְלִילִין שֶׁנֶּאֱמַר וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָאו כְּצַלְמוֹ אוֹלֵיד
מֵיתִיבִי הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אָדָם הָרִאשׁוֹן חָסִיד גָּדוֹל הָיָה כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל יָדוֹ יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְהֶעֱלָה זִרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים השָׁנָה
כִּי קָאָמְרִינַן הָהוּא בְּשִׁכְבַת זֶרַע דַּחֲזָא לְאוּנְסֵיהּ
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמְרִים בְּפָנָיו וְכוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מִקְצָת שִׁבְחוֹ בְּפָנָיו דִּכְתִיב כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה
כּוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו דִּכְתִיב נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר מַאי דִּכְתִיב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת וּמְסוּרִין בְּיָדְךָ וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ וּתְלוּיִן בְּיַד בָּשָׂר וָדָם כְּתִיב הָכָא טֶרֶף וּכְתִיב הָתָם הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חוּקִּי
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר כׇּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה בַּלַּיְלָה שׁוּב אֵינוֹ נֶחְרָב שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דַּיּוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר נִתְקַלְּלָה בָּבֶל נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵינֶיהָ נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵינֶיהָ נִתְקַלְּלָה בָּבֶל נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵינֶיהָ דִּכְתִיב וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִיפּוֹד וְאַגְמֵי מָיִם נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵינֶיהָ דִּכְתִיב וְשַׂמְתִּי שׁוֹמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה, כדי לקבל את הפירות שאם היה רחב מלמעלה וקצר מלמטה, כשהוא ממלאו היה מכביד משאוי הפירות על כתלי האוצר ומטה אותם.

אף האשה, רחבה מלמטה, בחלל בית הרחם שלה, וקצרה מלמעלה, כדי לקבל את הולד.

ואגב דפרשינן לקרא, מפרשינן לכולא קרא:

כתיב: "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם".

מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון ^[16] שנשתדל בחיתונו, לשמחו, ולהתעסק בצרכי סעודת חופתו.

מכאן, לגדול שיעשה שושבינות לקטן, ואל ירע לו בעיניו לעסוק בצרכי מי שקטן ממנו.

ומיבעי לן: ולמאן דאמר פרצוף, ומתחילה היו זכר ונקבה כאחד - הי מנייהו מי משניהם סגי ברישא היההולך בראש, הזכר או הנקבה?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא, דזכר סגי ברישא.

דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו לפי שהליכה אחר אשה גנאי הוא לו. ^[17]

ואם נזדמנה לו אשה על הגשר, והיא מהלכת לפניו, יסלקנה יעקפנה לצדדין מהצד, עד שיעבור לפניה.

וכל העובר אחורי אשה [אשת איש] בנהר [שמרימה אז את בגדיה ומסתכל בה] - אין לו חלק לעולם הבא, אם רגיל הוא בכך. מפני שיבא לידי ניאוף, וסופו יורד לגיהנם - תוספות ברכות דף סא.

ואגב דברי רב נחמן בר יצחק, אזלינן מענין לענין, באותו ענין:

תנו רבנן: המרצה [המונה] מעות לאשה, מידו לידה או מידה לידו, בשביל שיסתכל בה - אפילו דומה אותו אדם למשה רבינו, שקיבל תורה מהר סיני, לא ינקה מדינה של גיהנם.

ועליו הכתוב אומר "יד ליד - המרצה מעות מיד ליד, אפילו הוא כמשה שקיבל תורה מיד הקב"ה לידו - לא ינקה רע", לא ינקה מדינה של גיהנם.

והשתא הדרינן לענין שהזכיר רב נחמן בר יצחק לעיל:

אמר רב נחמן: מנוח, אביו של שמשון - עם הארץ היה!

שנאמר "ויקם, וילך מנוח אחרי אשתו"

הרי שלא למד הלכות דרך ארץ דברייתא דלעיל, דקתני בה: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו. ^[18]

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה, גבי אלקנה [שנביא היה - כדתניא בסדר עולם: "ויבא איש האלהים אל עלי" - זה אלקנה. עשרה נביאים נקראו "איש האלהים" ואלקנה אחד מהם] - הא דכתיב "וילך אלקנה אחרי אשתו" ^[19]

האם הכי נמי נימא שאלקנה עם הארץ היה, והרי נביא היה?! וכן גבי אלישע דכתיב "ויקם וילך אחריה" [של האשה השונמית] - האם הכי נמי נימא שעם הארץ היה?!

אלא, על כרחך, הכונה היא שהלך אלקנה והלך אלישע אחרי דבריה ועצתה.

אם כן, הכי נמי גבי מנוח, איכא לפרושי, שהלך מנוח אחרי דבריה ועצתה של אשתו.

אמר רב אשי: ולמאי דאמר רב נחמן שהלך מנוח אחר אשתו ממש, ומנוח עם הארץ היה, צריך לומר כי אפילו בי רב [עם תינוקות של בית רבן - רש"י ברכות דף ס"א] נמי לא קרא.

שלא ידע מנוח את הלימוד מהא דכתיב "ותקם רבקה ונערותיה, ותרכבנה על הגמלים, ותלכנה אחרי האיש". דמשמע: ולא לפני האיש! ^[20]

אמר רבי יוחנן: אם ניצבת בפני האדם הברירה לילך ללכת אחרי ארי או אחר אשה - ילך אחרי ארי למרות הסכנה לחייו, ולא אחרי אשה [אשת איש].

וכן אם אי אפשר לו להמלט [מהרש"א]: ילך אחרי אשה ולא אחרי (עבודת כוכבים) [בית מינות - משמעות רש"י]. כי שמא ימשך אחריה. וכתיב: הרחק מעליה דרכך. ואמרינן: זו האפיקורסות.

ואם אינו יכול לימלט, לך אחורי (עבודת כוכבים) [בית מינות] ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין, שנראה ככופר, שעומד מאחרי בית הכנסת ואינו נכנס. ^[21]

והשתא הדרינן לשאר מימרותיו של רבי ירמיה בן אלעזר:

ב. מנודה:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים מאה ושלשים שנה שהיה אדם הראשון בנדוי - שהיה נזוף כשגער בו הקב"ה, ואמר לו: המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, וקללו - הוליד רוחין ושידין ולילין [מיני מזיקין הן].

שנאמר "ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו".

מכלל זה אתה למד דעד האידנא - לאו כצלמו אוליד.

מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון - חסיד גדול היה.

כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו לכל בני האדם, כשאכל מעץ הדעת, ישב בתענית מאה ושלשים שנה [ביום]. ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי [חגורות] תאנים על בשרו, מאה ושלשים שנה

והשתא תיקשי: כיון שפירש מן האשה, היכי אמרת שהוליד בשנים אלו? ומשנינן: כי קאמרינן ההוא שהוליד רוחין ושידין ולילין - בשכבת זרע דחזא לאונסיה [קרי שראה באונס], וממנו נעשו רוחין שידין ולילין.

ג. שבח:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו - שלא בפניו.

כלומר: דרך ארץ הוא, שאף על פי שאדם משבח את חבירו שלא בפניו הרבה, אין מרבה בשבחו לפניו, מפני שנראה כמחניף בפניו. ושמא יתגאה השומע. מהרש"א].

וראיה לדבר:

מקצת שבחו בפניו אומר, מהא דכתיב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".

הרי שאמר הקב"ה לנח בפניו "צדיק" לבד, ולא קראו "צדיק תמים" [כשם שקראו הקב"ה שלא בפניו, בפסוק דמייתי בסמוך].

ואומר שבחו כולו שלא בפניו מהא דכתיב "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו".

ד. יונה:

אמר רב ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב במבול "ויסף שלח את היונה מן התבה. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה".

אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורין כאילן של זית שהוא מר [תוספות], ומסורין בידך.

ואל יהיו מתוקין כדבש, ותלוין ביד בשר ודם. [כשם שהיו תלויין עד עכשיו ביד נח שפירנסה בתיבה].

וזהו שאמר הכתוב "טרף בפיה":

שביקשה בפיה כי יהא הזית "טרף" מזון שלה,

והראיה שטרף הוא לשון מזון:

כתיב הכא אצל היונה "טרף", וכתיב התם "הטריפני" לחם חוקי. ^[22]

ה. בית:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, שהקול נשמע בו למרחוק - שוב אינו נחרב. ^[23]

שנאמר בפסוק שאמר אליהוא לאיוב:

"ולא אמר, לא הוצרך להתאונן ולומר "איה אלוה עושי" - האדם הנותן זמירות של תורה בלילה". ^[24]

ו. שתי:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מיום שחרב בית המקדש פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש [כדאיתא בחגיגה], דיו לעולם שישתמש בשם בן שתי אותיות.

[שהוא שם י-ה להיות נקרא ככתבו. אבל שם יקו"ק אינו נקרא ככתבו, אלא באדנות.

ובמקדש היה אף שם של ארבע אותיות נקרא ככתבו - רבינו פרץ]

בין לשבח לפניו בין לברך איש את חבירו.

שנאמר "כל הנשמה תהלל יה - הללויה".

כלומר: זה השם שכל הנשמה כולה ראויה להשתמש בו.

אבל שם בן ארבע אותיות, לא לכל הנשמה ניתן, אלא לכהנים בלבד, כדכתיב "בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי. ולברך בשמו", וכתיב בנשיאת כפים "ושמו את שמי" המיוחד לי. ^[25]

ז. נתקלל: ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: נתקללה בבל - נתקללו אף שכניה מקללתה, דאוי לרשע ואוי לשכנו.

אבל כאשר נתקללה שומרון שבארץ ישראל - נתברכו שכיניה מקללתה.

ומבארת הגמרא: נתקללה בבל נתקללו שכיניה -

דכתיב "וקמתי עליהם נאם ד' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ד'.

ושמתיה למורש קיפוד [לירושת קיפוד] ואגמי מים" [כדרך המקומות החרבות - מצודות], ושם הולכות החיות הרעות, ומזיקות גם את המקומות הסמוכות לה.

נתקללה שומרון - נתברכו שכיניה [יהודה - תוספות הרא"ש, וראה שם].

הערות

^[16] וכלשון הכתוב "ולאמנון ריע", ותרגומו: שושבין - מהרש"א ברכות ס"א

^[17] שאין דרך ארץ שילך הקטן בראש והגדול אחריו, אבל איסורא באשתו - ליכא. מהרש"א ברכות דף ס"א. וראה עוד שם, ובעיון יעקב.

^[18] וברש"י ברכות דף סא. הוסיף: שלא שימש תלמידי חכמים

^[19] בתוספות ברכות דף סא. והראשונים כאן, כתבו ששיבוש הוא, כי אין פסוק זה בכל המקרא. ובמהרש"א שם כתב, דהכוונה לפסוק: וילך אלקנה הרמתה "על" ביתו [זו אשתו], ומשמע שהלך אחריה, ראה שם. ובמהרש"ל שם ביאר באופן אחר

^[20] וכיון שנערותיה פנויות היו, ואפילו הכי לא הלך האיש אליעזר אחריהן, הוא הדין שאין לאדם לילך אפילו אחר אשתו - גאון יעקב.

^[21] וברש"י ברכות דף סא.: "דכיון שאינו נכנס, נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת".

^[22] רישא דקרא: רש ועושר אל תתן לי. רצה לומר: "רש", עניות שאצטרך חס ושלום למתנת בשר ודם, וכן "עושר", שהם יצטרכו למתנתי - "אל תתן לי", שלא אבוש מפניהם ולא אבייש אותם. אלא "הטריפני לחם חוקי", מתחת ידך. ועל דרך דאמרינן: ונא אל תצריכנו ד' אלהינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. ומהאי טעמא מייתינן האי קרא, ולא שאר קראי, כמו "טרף נתן ליראיו" או "ויהי טרף בביתי" - מהרש"א סנהדרין קח.

^[23] בפרקים ראשונים של איוב מתואר כיצד נחרב ביתו: [א-יט]: והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר, ויגע בארבע פנות הבית, ויפל על הנערים, וימותו. ואמר לו אליהוא דרך תוכחה: אם היה נשמעים בביתך דברי תורה הוא לא היה נחרב. כי בביתו של איוב לא היה כן. כדכתיב [א ד]: והלכו בניו ועשו משתה, בית איש, יומו.

^[24] ולא שנקראו דברי תורה "זמירות", [שהרי דוד שאמר: "זמירות" היו לי חוקיך, נענש כדאיתא בסוטה דף לה.] אלא שבלילה קראן "זמירות" על שם שנשמעין למרחוק כמו זמירות - על פי מהרש"א. וראה מה שכתב הריטב"א, ובהגהות הרב מתתיהו שטראשון ז"ל, ובפירוש הרי"ף בעין יעקב.

^[25] ובתוספות בשם ר"ח פירשו: דכל "הנשמה" קרי ביה כל הנשמה בדגש במ"ם, מלשון: שממה וחורבן של בית המקדש - רבינו פרץ.

אוצר, מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר (צר) מלמעלה כדי לקבל את הפירות בלי להתמוטט — אף האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל את הולד. וכיון שהוזכר כתוב זה מביאים דרשה נוספת עליו.

"ויביאה אל האדם" — מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדם הראשון שטיפל ודאג לצורך נישואיו, והביא אליו את אשתו, מכאן לאדם גדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו, אל יראה בכך פגיעה בכבודו.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהיתה פרצוף, הי מינייהו סגי ברישא [איזה מהם הלך בראש]? אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דזכר סגי ברישא [מסתבר שהזכר הלך בראש], שכך היא דרך ארץ. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו. נזדמנה על הגשר — יסלקנה לצדדין שימהר בהליכתו עד שיהא מצידה ולא אחריה. וכל העובר אחורי אשה בנהר שצריכה להרים בגדיה כדי לעבור — אין לו חלק לעולם הבא.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: המרצה (סופר) מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה בשאר דברים למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני — לא ינקה מדינה של גיהנם. ועליו הכתוב אומר "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא, כא) — לא ינקה מדינה של גיהנם.

אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה, שנאמר: "ויקם וילך מנוח אחרי אשתו" (שופטים יג, יא), שלא ידע דברי חכמים שאין ללכת אחרי אשה.

מתקיף לה [הקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה, גבי אלקנה דכתיב [שנאמר] בו: "וילך אלקנה אחרי אשתו" הכי נמי [כך גם כן] נאמר שאלקנה עם הארץ היה? וגבי אלישע דכתיב [שנאמר] בו: "ותאמר אם הנער חי ה' וחי נפשך אם אעזבך ויקם וילך אחריה" (מלכים ב' ד, ל) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאלישע עם הארץ היה?

אלא: ודאי תפרש במקרים אלה שאין כוונת הפסוק שהלך אחריה ממש, אלא הלך אחרי דבריה ועצתה, אם כן הכא נמי [כאן במנוח גם כן] הלך אחרי דבריה ועצתה.

אמר רב אשי: ולמאי דאמר [ולפי מה שאמר] רב נחמן שמנוח עם הארץ היה, אפילו בי [בבית] רב נמי [גם כן] לא קרא אף מקרא, ולא רק דברי חכמים. דכתיב [שנאמר] במקרא "ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש" (בראשית כד, סא) ונדייק מלשון הכתוב: אחרי האיש ולא לפני האיש.

אמר ר' יוחנן: מוטב לו לאדם שיהלך אחרי ארי ולא אחרי אשה. אחרי אשה ולא אחרי עבודה זרה כשתהלוכה שלה עוברת ברחוב, ונראה כמצטרף אליה. אחורי עבודה זרה ולא לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין, שנראה ככופר במי שהציבור מתפללים לו.

ב כיון שהובאו דברי אגדה של ר' ירמיה בן אלעזר מביאים עוד מדבריו. שאמר ר' ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי על חטא עץ הדעת הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" (בראשית ה, ג) מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד [מכאן שעד עכשיו לא בצלמו הוליד] אלא ברואים אחרים.

מיתיבי [מקשים], היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה לעולם על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי (חגורות) תאנים על בשרו כלבוש יחידי מאה ושלשים שנה. ואם כן כיצד הוליד את השדים לעולם?

ומשיבים: כי קאמרינן כאשר אומרים] את הדבר ההוא, הרי זה שנוצרו המזיקים בשכבת זרע דחזא לאונסיה [שראה לאונסו], וממנה עצמה נוצרו המזיקים.

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו. מקצת שבחו בפניו דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז, א)

וכולו שלא בפניו — דכתיב [שנאמר]: "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח" (בראשית ו, ט) שלא בפניו קראו ה' — צדיק תמים.

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח, יא) — אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם. וכדי להסביר משמעות הדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] "טרף" וכתיב התם [ונאמר שם] "הטריפני לחם חקי" (משלי ל, ח).

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, שוב אינו נחרב, שנאמר "ולא אמר איה אלוה עשי נתן זמירות בלילה" (איוב לה, י) שהנותן בביתו זימרה של תורה לא יצטרך לקונן על חורבן ביתו.

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש לשבח את השם, או לברך איש את רעהו בשם, בשתי אותיות בלבד מן השם המפורש, שנאמר "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (תהילים קנ, ו), ואין כל השם כולו (בארבע אותיות) נזכר.

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: כשנתקללה בבל — נתקללו שכיניה עמה. כשנתקללה שומרון — נתברכו שכיניה. ומפרש: נתקללה בבל נתקללו שכיניה — דכתיב [שנאמר]: "ושמתיה למורש קפד ואגמי מים" (ישעיה יד, כג), שהחיות הרעות באות ומזיקות גם לשוכנים מסביב. נתקללה שומרון נתברכו שכיניה — דכתיב [שנאמר]: "ושמתי שמרון לעי השדה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of a storehouse. Just as a storehouse is built wide on the bottom and narrow on top, in order to hold produce without collapsing, so too a woman is created wide on the bottom and narrow on top, in order to hold the fetus.

The Gemara cites an exposition of the end of the previously cited verse: “And brought her unto the man” (Genesis 2:22). This verse teaches that the Holy One, Blessed be He, was Adam the first man’s best man, attending to all his wedding needs and bringing his wife to him. From here we learn that a greater individual should serve as a best man for a lesser individual and should not feel bad about it as something beneath his dignity.

The Gemara asks: And according to the one who says that Eve was a face or side of Adam, which one of them walked in front? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is reasonable to say that the male walked in front, as this is proper behavior, as it was taught in a baraita: A man should not walk behind a woman on a path, even if she is his wife. If she happens upon him on a bridge, he should walk quickly in order to catch up to her and consequently move her to his side, so that she will not walk before him. And anyone who walks behind a woman in a river, where she has to lift up her skirt in order to cross, has no share in the World-to-Come.

The Sages taught: With regard to one who counts out money for a woman from his hand into her hand or from her hand into his hand, in order to look upon her, even if in other matters he is like Moses our teacher, who received the Torah from Mount Sinai, he will not be absolved from the punishment of Gehenna. The verse says about him: “Hand to hand, the evil man shall not go unpunished” (Proverbs 11:21). One who hands money from his hand to her hand, even if he received the Torah from God’s hand to his own, like Moses, he will not be absolved from the punishment of Gehenna, which is called evil.

Rav Naḥman said: From the following verse, it is known that Samson’s father, Manoah, was an ignoramus, as it is stated: “And Manoah arose, and went after his wife” (Judges 13:11), which shows that he was unfamiliar with the principle that one must not walk behind a woman.

Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects to this: If that is so, if the verse relating to Manoah is understood literally, what will one say about the verse with regard to Elkana, the father of the prophet Samuel, as it is written: “And Elkana walked after his wife.” Does this verse mean that Elkana was also an ignorant person? And what of the verse with regard to the prophet Elisha, as it is written: “And the mother of the child said: As the Lord lives, and as your soul lives, I will not leave you; and he arose and followed her” (ii Kings 4:30). Does this verse mean that Elisha was also an uneducated person?

Rather, certainly each of these verses means that he followed her words and advice. If so, here too, the verse concerning Manoah may be similarly interpreted. He did not literally walk behind his wife, but rather he followed her words and advice.

Rav Ashi said: And according to what Rav Naḥman said, that Manoah was an ignoramus, he did not even read the basic Torah stories that children learn in school. As it is written: “Rebecca arose, and her damsels, and they rode upon the camels, and followed the man” (Genesis 24:61); they followed him and did not walk before the man.

On this topic, Rabbi Yoḥanan said: It is preferable to walk behind a lion, and not behind a woman. And it is preferable to walk behind a woman and not behind idolatry. When a procession honoring idolatry is passing in the street, it is better to walk behind a woman than appear to be accompanying the idolatry. It is preferable to walk behind idolatry and not behind a synagogue at a time of prayer. By walking behind a synagogue at a time of prayer and not entering, one appears as though he were denying the God to Whom the congregation is directing its prayers.

Having cited an aggadic statement of Rabbi Yirmeya ben Elazar, the Gemara cites other statements of his: Rabbi Yirmeya ben Elazar said: All those years during which Adam was ostracized for the sin involving the Tree of Knowledge, he bore spirits, demons, and female demons, as it is stated: “And Adam lived a hundred and thirty years, and begot a son in his own likeness, after his image, and called his name Seth” (Genesis 5:3). By inference, until now, the age of one hundred thirty, he did not bear after his image, but rather bore other creatures.

The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Meir would say: Adam the first man was very pious. When he saw that death was imposed as a punishment because of him, he observed a fast for a hundred thirty years, and he separated from his wife for a hundred thirty years, and wore belts [zarzei] of fig leaves on his body as his only garment for a hundred thirty years. If so, how did he father demons into the world?

The Gemara answers: When Rabbi Yirmeya made his statement, he meant that those destructive creatures were formed from the semen that Adam accidentally emitted, which brought the destructive creatures into being.

And Rabbi Yirmeya ben Elazar further said: Only some of a person’s praise should be said in his presence, and all of it may be said not in his presence. Only some of his praise should be said in his presence, as it is written: “And the Lord said to Noah, come, you and all your house into the ark, for you have I seen righteous before Me in this generation” (Genesis 7:1).

And all of it may be said not in his presence, as it is written: “These are the generations of Noah; Noah was a righteous man, and perfect in his generations, and Noah walked with God” (Genesis 6:9). When not referring to him in his presence, God refers to Noah as a righteous and perfect man.

And Rabbi Yirmeya ben Elazar also said: What is the meaning of that which is written: “And the dove came in to him in the evening, and lo, in her mouth was an olive leaf, plucked off [taraf]; so Noah knew that the waters were abated from off the earth” (Genesis 8:11)? The dove said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, let my food be bitter as an olive but given into Your hand, and let it not be sweet as honey but dependent upon flesh and blood. He adds this explanation: Here it is written: Taraf. And there it is written: “Remove far from me falsehood and lies; give me neither poverty nor riches; feed me [hatrifeni] my allotted portion” (Proverbs 30:8).

And Rabbi Yirmeya ben Elazar also said: Any house in which the words of Torah are heard at night will never be destroyed, as it is stated: “But none says: Where is God my Maker, Who gives songs in the night” (Job 35:10). The verse implies that one who sings songs of Torah in his house at night will not need to lament the destruction of his home.

And Rabbi Yirmeya ben Elazar further said: From the day that the Temple was destroyed, it is enough for the world to use in its praise of God, or in greeting one another with the name of God, only two letters of the Tetragrammaton, namely yod and heh, as it is stated: “Let everything that has breath praise the Lord [Yah]. Halleluya” (Psalms 150:6), without mentioning the full name of God, comprised of four letters.

And Rabbi Yirmeya ben Elazar also said: When Babylonia was cursed, its neighbors were cursed along with it. When Samaria was cursed, its neighbors were blessed. He explains: When Babylonia was cursed, its neighbors were cursed, as it is written: “I will also make it a possession for wild birds, and pools of water” (Isaiah 14:23), and the arrival of predatory animals brings harm to the surrounding neighbors as well. When Samaria was cursed, its neighbors were blessed, as it is written: “Therefore I will turn Samaria into a heap of rubble in the field

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ויביאה מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדה"ר מיכן לגדול שעושה שושבינות לקטן ואל ירע לו:

תניא לא יהלך אדם אחורי אשה בשוק ואפי' היא אשתו ואפילו אחותו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין וכל העובר על הנהר אחורי אשה אין לו חלק לעולם הבא:

ת"ר המרצה מעות ליד האשה בשביל להסתכל בה אפי' הוא כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם ועליו הכתוב אומר יד ליד לא ינקה רע. פי' [אפי' הוא כמשה רבינו] שקיבל התורה מידו של הקדוש ב"ה לא ינקה מדין גיהנם:

מנוח עם הארץ היה שנא' וילך מנוח אחרי אשתו. והלא באלקנה כתיב וילך אלקנה אחרי אשתו. ובאלישע כתיב ויקם וילך אחריה.

אלא מאי אחריה אחרי דבריה ואחרי עצתה.

אמר ר"י אחרי ארי ולא אחרי אשה אחרי אשה ולא אחורי בהכ"נ. אחורי בהכ"נ ולא אחורי בית ע"ז. בשעה שהצבור מתפללין.

היה ר"מ אומר אדה"ר חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית ק"ל שנה ופירש מן חוה והעלה זרדי תאנים על בשרו.

ופרקינן שכבת זרע דחזה לאנסו. פי' קרי נעשו שידין ולילין:

אומר מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו כו'. אמר' יונה רבון העולמים יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ומסורין בידי בו"ד כו'.

כל בית שנשמעין ממנו דברי תורה בלילה אינו חרב שנאמר ולא אמרו איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה.

א"ר ירמיה בן אלעזר מיום שחרב ביהמ"ק דיו לעולם שישתמש בב' אותיות שנא' כל הנשמה תהלל יה פי' הנשמה [בדגש] דכתיב (יחזקאל ל״ו:ל״ה) הארץ הלזו הנשמה פי' משנעשית א"י נשמה הילולו של הקב"ה בחצי השם והוא ככל השם ומפורש במנחות בגמ' דהקומץ. וי"א כיון שאין אומרים שם ככתבו אלא במקדש ובמדינה בכינויו וחציו ככלו. כיון שנחרב ביהמ"ק מהללין שבח הק' בחו"ל בחצי השם שהוא חשוב ככלו:

נתקללה בבל נתקללה שכניה שנאמר ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים וטאטאתיה במטאטא השמד.

הא דכתיב בספרים: אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב (שופטים יג, יא)

ויקם וילך אלקנה אחרי אשתו. לא גרסינן ליה דלאו קרא הוא. אלא הכי גרסינן אלא מעתה הא דכתיב באלישע (מלכים-ב ד, ל) ויקם וילך אחריה.

וכל ההולך אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעול׳ הבא. פרש״י ז״ל כשהיא אשת איש: ה״ג אלא מעת׳ באלישע דכתב ויקם וילך אחריה. ול״ג אלקנה דליכא שום קרא דכתב הכי באלקנה: ולא אחורי בית הכנסת כבר פירשנו במסכת ברכות בס״ד: שנאמר ולא אמר איה אלוה עושי כו׳: פי׳ ולעיל מינה כתיב כי רצץ עזב דלים כלו׳ רצץ ביתם ומעזבם מה טעם משום ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות כו׳ ורש״י ז״ל פי׳ בע״א דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות פי׳ בשם י״ה שקורי׳ אותו ככתבו שנאמר כל הנשמה תהלל יה פרש״י ז״ל שם יה מותר לכל הנשמה לברך בו ולהזכירו בתפלה אבל שם בן ד׳ אותיות לא הותר לזכרו כל אדם אלא לכהני׳ בבית המקדש בלבד. ור״ח ז״ל פי׳ דדריש כל הנשמה בדג״ש המ״ם לשון הארץ הלזו הנשמה:

לעולם יתנהג אדם במדת ענוה ויטה שכמו לסבול עול בני אדם עליו ויהיה נשמע לקטנים לכל מיני כבוד כלגדולים. דרך הערה אמרו ויביאה אל האדם מלמד שעשה הקב״ה שושבינות לאדם הראשון מכאן לגדול שיהא שושבין לקטן ואל ירע לו:

לעולם יהא אדם נזהר שלא להביא עצמו לא לידי חשד ולא לידי הרהור הרי אמרו לא יהלך אדם אחורי אשה בשוק ואפי׳ היא אשתו נזדמנה לו על הגשר והיא מהלכת לפניו יסלקנה לצדדין עד שיעבור לפניה וכל שכן במקום שהדבר קרוב לראות בה ערות דבר. והוא שאמרו העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא ופרשוה גדולי הרבנים באשת איש. וכן אמרו שהמרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל להסתכל בה אפי׳ היה שלם שבשלמים עליו הכתו׳ אומר יד ליד לא ינקה רע כלומר לא ינקה מדינה של גיהנם. אם כן מהו שאמר וילך מנוח אחרי אשתו אין זה אלא אחר דבריה ואחר עצתה ועל הדרך שנאמר באלישע ויקם וילך אחריה. דרך צחות והערה אמרו אחורי ארי ולא אחורי אשה. אחורי אשה ולא אחורי עבודה זרה שמא ימשך אחריה. אחורי עבודה זרה ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללי׳ מפני שנראה ככופר ופורק עול והרי זה מפורסם במינות יותר מהולך אחורי ע״ז שאין בה אלא חשש שמא ימשך אחריה:

ע"ב בנדוי כו'. למסקנא ניחא שפירש מאשתו לפי שהיה בנדוי ומנודה אסור בתשמיש המטה ואע"ג דבעיא היא במס' מ"ק ולא אפשיטא מנודה מפי הקב"ה כי הכא חמיר טפי דכה"ג מחלקינן התם ושדין ורוחין שהוליד לאו מאשתו אלא משום דחזא ש"ז לאונסיה והשתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דחזא לאונסיה צ"ל דלא פירש מאשתו וממנה הוליד רוחין ושדין משום שהיה בנדוי מן השמים וק"ל:

לאו בצלמו אוליד כו'. ובפרקי ר"א איתא ויחי אדם ק"ל שנה ויולד בדמותו מכאן אתה למד שלא היה קין לא מדמותו ולא מצלמו אלא שת ע"כ ולא הזכיר בפרקי ר"א את הבל וע"פ דעת המקובלים בסוד הגלגול היינו הבל היינו שת ניחא וק"ל:

פירש מן האשה כו' יש לדקדק בזה שהרי אחר שחטא בו ביום שנברא אדם ונקנסה עליו מיתה כתיב והאדם ידע את חוה וגו' ותלד את קין וגו' ותוסף ללדת את הבל וגו' וי"ל דלידתן היה בו ביום קודם שחטא והכי איתא בפ' אד"מ י"ב שעות הוי היום כו' שמינית עלו למטה שנים וירדו ד' כו' עשירית סרח י"א נידון כו' מ"ש וצ"ל אזה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וק"ל:

העלה זרזי תאנים על בשרו כו' ויש סמך בקרא ויתפור עלי תאנה ויעשו וגו':

בפניו כו'. עיין פרש"י מפני שנראה כמחניף כו' עכ"ל ולכאורה יש בזה לתת טעם אחר דהיינו שלא יהא לב שומע גס בו ויחזיק טובה לעצמו אבל האי טעמא לא שייך בהקב"ה שאמרו בב"ר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך וכו' עיין שם אבל טעמא דמחניף שייך ביה ודו"ק:

שנאמר הנה עלה זית וגו'. מפורש פרק חלק ע"ש:

שנאמר איה אלוה וגו' כפרש"י ואליהוא אמר כן לאיוב דרך תוכחה אם היה נשמע בביתו ד"ת לא היה נחרב אבל בניו עשו משתה בית איש יומו וגו' וק"ל:

נותן זמירות בלילה כו' בפרש"י נותן זמירות של תורה ובפרק א"נ אמרינן דדוד נענש מפני שקרא לתורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חקיך וגו' ויש ליישב דהכא בלילה קראן זמירות ע"ש שנשמעין בה בקול למרחוק כזמירות הללו וק"ל:

שנאמר כל הנשמה וגו' כתבו התוספות פר"ח קרי ביה הנשמה בדגש עכ"ל ר"ל מלשון שממה וחורבן של בהמ"ק ועי"ל ע"פ מ"ש בפרק כל היד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף וז"ש כל שהנשמות עדיין הם בגוף ולא כלו ממנו תהלל יה ואחר שיכלו מן הגוף הנשמות ובן דוד בא אזי יהללו בשם של ד' מלא כדאמרינן כי יד על כס יה שאין השם מלא עד שיכלה זרעו של עמלק ע"י בן דוד וק"ל:

נתקללה בבל כו' נתקללה שומרון כו' מפורש בפ' הרואה:

גמ' אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו וכו'. נ"ב שבוש הוא שאין פסוק זה בכל המקרא ולא גרסינן ליה תוס' בפרק הרואה ושם הארכתי:

רש"י [בד"ה המרצה מונה הס"ד] ואחר כך מ"ה יד ליד המרצה מיד ליד אפי' הוא כו' כצ"ל:

בד"ה בי רב מקרא שקורין תינוקות כו' כצ"ל:

בד"ה למורש קיפוד כו'. נ"ב הוא מין עוף המקונן במדבר שנאמר קאת וקיפוד וינשוף:

תוס' בד"ה ולא אחורי כו' קבל ירושלים כו' אמרינן ההוא גברא דהוה כו' כדו ב' רשויות קיימת כו' כצ"ל:

תד"ה מרורין. ואילן נמי איקרי זית כו'. וכן בבכורים פ"ג מ"ג ועטרה של זית פי' הרמב"ם מענפי זית וצ"ל הא דאמרינן (בברכות לו ב) פירי גופיה זית איקרי דר"ל דגם הפירי איקרי זית וברכה צריכה להיות מבוררת (ועיין פסחים ז ב) תד"ה כי פליגי וצע"ק:

יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. נראה לי בס"ד הטעם שהתענה ק"ל שנה יום אחר יום רצופים לתקן עון עץ הדעת אשר התחיל מן העין דכתיב (בראשית ג, ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ ולכן התענה ק"ל שנים כמנין 'עַיִן' [130] וכיון שנתקנה העין נתקנו כל האברים כי העין סרסורא דעבירה היא.
ונמצא שקבל עליו שלשה מיני צער הא' התענית והב' פרישותו מאשתו היפה והג' צער גופו בלבושו חגורת התאנה על בשרו. ונראה לי בס"ד כיון בזה לתקן פגם הנעשה מן מחשבה ודבור ומעשה אי נמי לתקן נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלו ולכן רבי מאיר חילקם לשלשה חלוקות דנקיט 'מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה' בכל חדא וחדא מנייהו ולא כלל שלשתם ביחד.
ועוד נראה לי בס"ד כי רצה לתקן באלו השלשה מיני צער פגם שפגם באל"ף דאדם ובאל"ף דאמת שעל ידי כך הביא דם ומיתה לעולם בהפרדת אות אל"ף ולכן סבל שלשה מיני צער שהם אכילה ולבוש של חגורת תאנה ופרישות מאשתו והם ראשי תיבות אל"ף שהוא אכילה לבוש פרישות.

וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. פירוש עשה חגורה מענף התאנה וחגר אותה על בשרו ממש כדי להצטער.
ונראה לי בס"ד שכיון בזה לתקן פגם אכילת עץ הדעת דתאנה היה ועשה זה הצער בחגורה כי את החגורה לובשים כדי שלא יהיה לב האדם רואה את ערותו וקודם אכילת עץ הדעת לא היה אותו אבר נקרא ערוה כי לא היה אצל אדם וחוה הפרש בין אותו אבר לשאר איברים ורק אחר אכילת עץ הדעת שהיה תאנה הרגישו בערוה ועל ידי כך הוצרך האדם ללבוש חגורה להפסיק בין לבו לערוה מה שאין כן קודם לא היו צריכין לחגורה לכך עשה תיקון לעצמו בצער זה לעשות החגורה מן התאנה לזכור שהתאנה סיבבה החגורה.

אוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו, וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הנה נודע כי רק על פי הכלל הזה אנחנו רשאין לשבח ולהלל שמו יתברך דהשתא ליכא בזה חשש ד'סיימתינהו לשבחיה דמרך' (מגילה כה.) כיון ד'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' הרי הוא בפניו וחשיב מקצת וכמו שאמרו המפרשים ז"ל. ובזה מובן הטעם שאמר הקב״ה על הגאה 'אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד' (סוטה ה.) כי הגאה רוצה שיאמרו לו כל שבחים שלו בפניו ואם כן הגאה אם ישבח הרי זה נודע דמצד טבעו ומדתו הוא סותר הכלל הנזכר ואיכא בזה משום 'סיימתינהו לשבחיה דמרך'.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִין כְּזַיִת וּמְסוּרִין בְּיָדֶךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ וּתְלוּיִין בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. קשה הוה ליה למימר הכי 'יִהְיוּ מְסוּרִין בְּיָדֶךָ וּמְרוּרִין כְּזַיִת וְאַל יִהְיוּ מְסוּרִין בְּיַד בָּשָׂר וָדָם וּמְתוּקִין כִּדְבַשׁ' כי עיקר ההקפדה הוא שלא יהיו מסורין ביד בשר ודם אפילו אם יהיו מתוקין אלא רוצה שיהיו ביד הקב״ה ואפילו אם יהיו מרורין!
ונראה לי בס"ד כי הדברים אלו של היונה הם נאמרים על ישראל שנמשלו ליונה והנה הם כאלו יוצאים מפיהם של ישראל לכן נקיט הדברים באופן זה דהקפידה היא בשתי חלוקות הא' שרוצה שיהיו מרורין שתבא פרנסתם לידם בעמל וטורח כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון שנגזר עליו בעבורו בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יט) ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שנעשה בירור ניצוצי קדושה ביגיעת כפים ולזה אמר (תהלים קכח, ב) 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' ודרשו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) 'אַשְׁרֶיךָ' בעולם הזה 'וְטוֹב לָךְ' לעולם הבא.
וחלוקה הב' שיהיו מסורין בידו יתברך ולא בידי בשר ודם וכן להפך גם כן תרתי מילי קאמרה חדא שרוצה שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ כדי שלא יהיה היצר הרע מסית את האדם להמשך אחרי ההבל ולכן אמר (משלי ל, ח) רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי וכן אמר הכתוב (דברים לב, טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ והב' שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְסוּרִין בְּיַד בָּשָׂר וָדָם ואם הוה נקיט להפך כאשר כתבנו הוה משמע חדא מלתא קאמרה שמקפדת שיהיו מסורין בידו יתברך ואינה רוצה שיהיו מרורין אלא אומרת זה בלשון אפילו וכן עיקר ההקפדה שלא יהיו מסורין ביד בשר ודם ומה שכתב ואל יהיו מתוקין היינו בלשון 'אפילו' אבל אין הכי נמי אם יהיו בידו יתברך ומתוקין הנה מה טוב ומה נעים! לכך נקטינהו באופן זה.
ברם עדיין יש להבין כיון דזית הוא פרי של אילן הוה ליה למימר בחלוקת ההפך גם כן פרי אילן כתפוח וכיוצא? ונראה לי דהאי דבש אינו דבש דבורים אלא הוא רוצה לומר תמרים כי פרי התמר מכנהו הכתוב בשם דבש דכתיב (דברים ח, ח) אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
ועוד איכא למידק אמאי נקיט במרירות את הזית והוה ליה למימר תורמס שהוא מר קשה טפי מזית דאינו מתמתק אלא עד ששולקין אותו שבע פעמים?
ונראה לי בס"ד דאין הכונה על טעם המרירות שתהיה בפה קאמר כי זה אינו נחשב לחסרון מאחר שיש לו תקנה למתקו על ידי כבישה וכיוצא, אך הכונה בזה על מרירות נפשיית שיש בזית מרירות לנפש מצד השכחה שתתהוה מן אכילת הזית וכמו שאמרו אב מקפיח ובן מפקיח דהרגיל בזתים משכח תלמודו ואין לך דבר שיהיה מר לנפש כמו כח השכחה! אך יש לזה תקנה על ידי שמותיו יתברך שיכוין האדם בהם באכילתו והם א"ל אלהי"ם מצפ"ץ [417] שבם מספר זַיִת [417] ואז יוסר כח השכחה ממנו.
ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה (משנה פאה ז, א) 'רבי יוסי אומר, אין שכחה לזיתים' והיינו אותיות 'רבי יוסי' במילואם כזה רי"ש בי"ת יו"ד יו"ד וי"ו סמ"ך יו"ד [1124] עולה מספרם אלף וקכ"ד ועם נקודת חיר"ק של רבי וחול"ם וציר"י של יוסי עולה אלף וקס"ד [1164] כמנין שמו"ת א"ל אלקי"ם מצפ"ץ שעולה מספרם עם הכולל אלף וקס"ד [1163] וז"ש רבי יוסי אומר פירוש אם האדם אומר שמו"ת א"ל אלהי"ם מצפ"ץ שהם רמוזים בתיבות 'רבי יוסי' אז 'אין שכתה לזתים', פירוש יסתלק כח השכחה המתהווה מצד הזתים.
נמצא מרירות זו של הזתים שהוא כח השכחה אשר מתהוה מהם מסתלק על ידי שמים שהוא על ידי כונת שמותיו יתברך הנזכר ולזה אמר כנסת ישראל שנמשלה ליונה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי הם פרנסת הגוף מְרוּרִין בצער ויגיעה שיש תקנה למרירותם כמו מרירות הַזַּיִת שהוא כח השכחה המתהווה מהם שיש לו תקנה על ידי שמים כן מְזוֹנוֹתַי יהיה תיקון שלהם מָסוּר בְּיָדֶךָ כתיקון הזית וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ ויהיה תיקון שלהם מָסוּר בְּיַד בָּשָׂר וָדָם ולכן דימה אותם למרירות הזית שהוא כח השכחה אשר תקנתו היא בידי שמים על ידי כונה בשמותיו יתברך הקדושים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שדימה צער הפרנסה למרירות הזית ולא למרירות פרי אחר? והוא בהקדים מעשה בב' אחים שהיו א' מלאכתו צורף שעוסק בכלי כסף וזהב ותלו בו טפלי שהיה צריך לעסוק כל היום וגם לרבות איזה שעות מן הלילה והיה יגיע במלאכתו יגיעה רבה עד מאד מכה בסדן ונופח באש פחם להוציא כלי למעשהו ובכל העמל הרב הזה לא היה יכול להרויח יותר משני דינרים של כסף בכל יום, ואחיו היתה מלאכתו בעסק הרכבה של אבנים טובות ומרגליות והיה עוסק שלשה שעות דוקא בכל יום והרוחתו חמשה דינרי זהב בכל יום ומלאכתו נקיה וקלה שאין בהעמל רב.
ואחיו מרוב עמלו בהרוחתו בדוחק נצטער והלך אצל חכם וחסיד אחד ויאמר לו אני ואחי בְּנֵי אִישׁ אֶחָד אֲנַחְנוּ! ממה נפשך אם אנחנו מתפרנסים בזכות אבינו צריך שיגין עלינו זכות בהשוואה אחת למה אני פרנסתי כך וכך ואחי כך וכך ואם אנחנו מתפרנסים בזכות עצמינו הלא אנכי מעשי הטובים הם עשר ידות על של אחי ולמה אני כך ואחי כך?!
אמר לו החכם בני אתה רואה יתרון אחיך עליך בריוח הגשמי בלבד ואין אתה רואה בהרווחה הרוחנית היקרה למאד כי הלא תדע דעל ידי עסק הגשמי של עולם הזה שהאדם עוסק באמונה וטורח ויגע בו ביגיעה למצוא פרנסתו וכן בעסקו בתיקון המאכל באפיה ובישול בכל היגיעה הזאת הוא עושה בירור גדול לנצוצות הקדושה וכמו שביאר רבינו האר"י ז"ל בסוד שנת השביעית היא שנת השמיטה בשביתת עבודת הארץ, ועל כן מי שיש לו יגיעה רבה במציאות פרנסתו הנה הוא עושה בירור ניצוצי הקדושה עשר ידות על אדם שאין לו יגיעה רבה בפרנסתו כי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא ועל כן אף על פי שאתה רואה הרוחת אחיך בכל יום חמשה דינרי זהב ואתה שתי דנרי כסף כל זה הוא בריוח הגשמי אבל בריוח הרוחני של בירור נצוצות הקדושה, מי יודע כמה וכמה יתרון יש לך על אחיך ובאמת זה הריוח העיקר ולכן שמח בחלקך ואל תקוץ ביגיעת מלאכתיך!
ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא (משנה אבות ו, ה) וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ כי יש בני אדם מתפרנסים בנחת ובריוח כמו מלכים ויש ביגיעה ובצמצום, אך ודאי אלו שלחנם של עולם הבא שהוא השלחן הנצחי הוא יותר גדול כי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שהאדם עושה בירור גדול על ידי רוב יגיעתו בעסק פרנסתו שעוסק באמונה.
ולזה אמר אַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים אותם המתפרנסים בנחת ובריוח כמו מלכים שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ הנצחי של עולם הבא גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם אשר שם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם כי הבירור שעושה אדם מניצוצי קדושה יהיה לו ממנו עטרות וכתרים בעולם הבא וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל במאמר רבותינו ז"ל (ברכות יז.) 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם' דאלו העטרות הם אורות אשר ביררו בעולם הזה, ואף על פי שאתה לוקח הבירור אשר יגעת בו לעצמך שאתה מתעטר בו ולמה תקבל שכר על זה? הנה עם כל זה נֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ הוא יתברך שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ!
משל למלך שאמר לעבדו פנה כל כסף וזהב ושמלות שיש בחצר זה לחצר אחרת ואתן לך שכר טרחך עשרה אלפים דנרי זהב ואחר שטרח ופינה הכל לחצר השני אמר לו המלך קח לך זה החצר השני וכל מה שהכנסת לתוכו הנה ודאי שורת הדין מחייבת שאין לו עוד שכר טרחו עשרת אלפים שאמר לו מאחר כי בשלו טרח ועם כל זה המלך נתן לו שכר טרחו עשרת אלפים. וכן הענין כאן אף על פי שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מאותם ניצוצי קדושה אשר בררת דנמצא לעצמך יגעת, עם כל זה נֶאֱמָן בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ ואם כן למה תתקנא מאותם הנזונים בנחת בלי יגיעה כלל כי הריוח שלך הוא גדול יותר.
נמצא לפי זה כל מי שהוא יגיע בעולם הזה ביותר בעסק שעוסק באמונה הוא מרויח יותר מן בירור ניצוצי קדושה שהם אורות שרפי קודש. והנה ידוע מאמר רבותינו ז"ל (מנחות נג:) למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך מה זית הוא מר ואך על ידי כתישה יצא ממנו שמן שהוא מתוק ומאיר לעולם, כך ישראל על ידי יסורין ויגיעה יעשה מיתוק לכוחות הדין שיביאו שפע מתוק ומאיר לעולם.
ובזה יובן מה שאמר היונה שהיא רמז לכנסת ישראל יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִין כְּזַיִת דימתה צער ויגיעה של המזונות למרירות הזית אשר תסתלק ממנו המרירות על ידי כתישה כי על ידי שנכתש יצא ממנו שמן מתוק, כן על ידי כתישה שיהיה לישראל ביגיעה רבה של מציאות הפרנסה בעסק עולם הזה יצא מתוק הוא בירור ניצוצי קדושה ממותקים ומאירים לעולם.
ולזה אמר (שופטים יד, יד) 'מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק' והיינו הָאֹכֵל הוא האדם יצא ממנו מַאֲכָל שהוא מוצא פרנסתו ביגיע כפיו ועל ידי זה מֵעַז יָצָא מָתוֹק שיתברר מן הסיגים העזים ניצוצי קדושה ממותקים.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בדוד המלך ע"ה בברחו מפני אבשלום דכתיב (שמואל ב' טו, ל) וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וכו' כלומר הלא תראה את דוד המלך ע"ה כל ימיו בצער ויסורי מלחמות ביגיעה רבה, אך שלמה המלך ע"ה בנו היה כל ימיו בעונג ונחת וכמו שנאמר (שמואל ב' ז, א) וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב אין שטן ואין פגע רע, ואם כן בהשקפה הראשונה יחשוב האדם כי שלמה המלך ע"ה היה חלקו יותר חשוב משל דוד המלך ע"ה אביו!
אך באמת לא כן כי דוד המלך ע"ה שיגע במלחמות ה' קנה לו ריוח עצום ונורא מן ניצוצי קדושה אלף ידות על הרווחה של שלמה המלך ע"ה ונמצא כי מעלת דוד המלך ע"ה דומה למעלת הזתים שהם מרים אך על ידי כתישה שכותשים אותם יוצא מהם שמן מתוק ומאיר לעולם ומן פרי המתוק לא יצא דבר שמאיר לעולם, ולזה אמר וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים דייקא דהעילוי שלו היה כמו העלוי שיהיה לזתים דעל ידי כתישתם יוצא מהם שמן מתוק הנאכל וגם מאיר לעולם ולכן קרה לו כך וכך דהכל הוא לטובה ולהרווחה ודו"ק.

מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי "טָרָף" לִישְׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא?. נראה לי בס"ד אפיק המזונות בלשון טרף מפני שהם באים מן מיתוק ובירור רפ"ח ניצוצין אשר עם כללותם הם רפ"ט אותיות 'טרף' [289] בסוד הכתוב (תהלים קיא, ה) טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו ובסוד 'פְּרוּטָה' שהוא רפ"ט ו"ה.

כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, אֵינוֹ נֶחֱרָב! שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לה, י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה. נראה לי בס"ד טעם שיש יתרון ללילה בזה כי ידוע שבלילה שולטת הגבורה וכוחות החיצונים משוטטים בעולם אך עסק התורה שהוא בסוד החסד כמו שנאמר (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ וכן הוא אומר (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ הוא ממתק הגבורה ומכרית כוחות החיצונים דמשוטטין בלילה בעולם.
וזהו שאמר כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵינוֹ נֶחֱרַב מיד כוחות הדינין וכוחות החיצונים ולכן קראה הכתוב 'זְמִרוֹת' מלשון לְזַמֵּר עָרִיצִים ואמר לשון 'נֹתֵן' ולא אמר 'אוֹמֵר זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה' רמז לפי דרכו שיהיה לומד בנדבות לב ועין טובה ולשון מתנה נאמר על עין טובה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עא.) 'כל הנותן בעין יפה הוא נותן' שחוטף וגוזל משעות המיוחדים לשינה ומוסיף על שעות דעסק התורה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעס שמסוגל עסק התורה של לילה לקיום הבית, דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' ולכן האשה נקראת בשם 'בית' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נט:) 'אין בית אלא אשה' ולכן 'אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי' (שבת קיח:)
וידוע מה שכתב רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו זוטא פרק יט) 'יעקב ועשו חלקו העולמות' ומנין ברכה לישראל? דאין להם בעולם הזה אלא בצמצום כדי חיותם בלבד! ומתרצים דזוכים לטוב וברכה של עולם הזה מכח התורה ד'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי' (ירמיהו לג, כה) דהעולם קיים בשכר התורה שעוסקים בה ישראל ולכן זוכים בטוב עולם הזה מדין (בבא מציעא כד.) 'מציל מזוטו של ים'.
ונמצא אף על גב דהברכה המצויה בביתו של אדם בעבור אשתו אין להם זכות בה אלא מכח התורה ודא עקא כי האשה שהיא העקרית בזה היא פטורה מדברי תורה ואינה עוסקת ואיך יועיל זה ולכן אם האדם עוסק בתורה בלילה בביתו ששם אשתו דאף על פי שהיא אינה לומדת היא שומעת ואפילו אם היא ישנה וגם אינה מבינה נשמתה שומעת דברי תורה וקולטת אותם וכמו שאמרו על רבי יהושע בן חנניה 'אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ' (משנה אבות ב, ח) שהיא גרמה לו להתחכם בתורה דאחר שילדה אותו נטלה עריסה שלו והנחתו בבית המדרש. אמרו לה מה טיבו של קטן זה בבית המדרש? דאינו שומע ואינו מבין? ותאמר להם: כדי שיכנסו דברי תורה באזניו! ועדיין מה תועלת בזה כיון דאינו מבין? ופרשנו בס"ד הענין כי נשמתו מבינה וקולטת דברי תורה, והארכתי בזה בדרשותי בס"ד.
נמצא גם אדם שאינו מבין או אם הוא ישן מרויח מדברי תורה שלומדים סמוך לו דאף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. ולכן אם האיש עוסק בתורה בלילה שהוא מצוי בביתו אצל אשתו שאז גם היא תשמע מדברי תורה ואף על פי שאינה מבינה או אם היא ישנה, עם כל זה נשמתה שומעת ומבינה וכאלו קראה היא בתורה המקיימת העולם ובזה תזכה בברכה בעולם הזה ואז יטב גם לבעלה בעבורה.
ולכן נקיט בַּלַּיְלָה כי ביום על הרוב אין האיש לומד בביתו אלא בבית הכנסת או בבית המדרש וגם יוצא לשוק מה שאין כן לימוד הלילה הוא בביתו סמוך אצל אשתו ואז תזכה היא בתורה מצד השמיעה.
ובזה יתורץ דקדוק אחר על מה שאמר כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה ולא אמר 'שֶׁלּוֹמְדִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה' כי התועלת הזאת אינה באה מצד הלומד שהוא האיש בעל הבית אלא מצד השומע שהיא האשה וכאמור.

שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לה, י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה. פירש"י ז"ל 'מי שנותן זמירות של תורה' והקשה מהרש"א ז"ל כי [בפרק איזהו נשך] (סוטה דף לה.) אמרינן דנענש דוד המלך ע"ה מפני שקרא לתורה 'זְמִרוֹת' דכתיב (תהלים קיט, נד) זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ יעוין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד בביאור מאמר הגמרא (שבת קו:) דאמרי רבנן לתלמידהון או לחבריהון 'גמרא גמור זמורתא תהא' וקשה איך קורא לדברי תורה בשם 'זמרתא'? אך ביארתי בס"ד הכונה כי לימוד התורה יש בו שני תועליות, הא' הוא תועלת המעשה שעל ידי הלימוד נדעה איך נעשה, והב' תועלת הניצוח כי לימוד התורה הוא כחרב המזמר עריצים ומכרית החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה.
אך יש לימוד תורה שהוא הלכתא למשיחא כמו הלכות קרבנות וטומאה וטהרה דלא שייכה בזמן הזה וכן לימוד של פלפול דוקא דלא נפקא מינה כלום לענין דינא הנה בזה ליכא תועלת הראשונה שהיא תועלת המעשה אלא רק תועלת השנית שהיא לזמר עריצים ולכן על לימוד כזה אומרים גמרא גמור ואף על גב דלא נפקא מינה מידי לענין מעשה עם כל זה זמרתא תהא שיועיל לזמר עריצים.
וזה כונת דוד המלך ע"ה שקרא לדברי תורה 'זְמִרוֹת' רוצה לומר שבהם יהיה זימור עריצים, ומה שנענש הוא דקאמר 'זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ' והחוקים יש בהם שתי תועליות שהוא תועלת לימוד המעשה ותועלת זימור עריצים, והוא לא זכר אלא רק תועלת הב' של זימור עריצים.
נמצא נעשה גרעון בשבחם ולכך נענש דאית בהון תרתי ושבח יתהון בחדא דוקא, אך כאן דאמר 'נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה' כיון דלא זכר זה על חוקים אלא נקיט סתם, זה קאי על לימוד השני שאין בו תועלת המעשה ורבותא נקט דאפילו לימוד שאין בו אלא רק זימור עריצים בלבד גם כן יגין על הבית שלא יחרב.
ועדיין צ"ל למה אמר 'הַנּוֹתֵן זְמִרוֹת' והוה ליה למימר 'הָאוֹמֵר זְמִרוֹת'? ונראה לי בס"ד דהקדמונים ז"ל הגידו חלוקת כ"ד שעות של היום על פי שורת הדין הוא כך: שמונה שעות לשינה ושמונה לעסק התורה ושמונה למלאכה ומשא ומתן ועשו להם סימן אָז תִּישַׁן אָז תַּצְלִיחַ אָז תַּשְׂכִּיל כל 'אָז' [8] הוא מספר ח'.
ולפי זה העוסק בתורה ח' שעות בלבד אין לו רבותה כי זה מוטל עליו בחיוב ולא יגין זה עליו בעולם הזה שלא יחרב ביתו אך הנוטל שעות מזמן הקצוף לשינה ומלאכה ונותן לעסק התורה זה כדאי שיגין עליו בעולם הזה שלא יחרב ביתו, ולכן לא אמר 'הָאוֹמֵר' דהוה משמע על שיעור שהוא חייב בו משורת הדין אלא אמר 'הַנּוֹתֵן' שהוא שיעור הנותנו מעצמו בדרך מתנה זולת חיוב המוטל עליו מצד התקנה.

יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. יש לדקדק, למה הוצרך למנקט ק"ל שנה בכל חדא וחדא מהני תלתא, וסגי לומר 'יָשַׁב בְּתַעֲנִית וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה'?
ונראה לי בס"ד ללמדנו שכל יום ויום של ק"ל שנה היה נוהג בזה ובזה ובזה, ואל תחשוב שנהג בחסידות זו של תענית סך שנים ידועים, ועוד נהג בפרישותו מאשה סך שנים, ועוד העלה זרזי תאנים סך שנים, וסך הכל של זה ושל זה ושל זה הם ק"ל שנים שנתעסק בענייני חסידות אלו, לכך פירש ק"ל שנה בכל חד מנייהו.
ומה שקבל עליו שלשה מיני יסורין אלו, נראה שלשתם שייכים לענין כי פירש מאשתו מפני שעון זה עשה בעבור עצת אשתו. וגזר על עצמו תענית מפני דעוונו הי' באכילה, והעלה זרזי תאנים, כי העץ שאכל אדם הראשון תאנה היה, ולכן תמצא כמו שהוא פירש מאשתו ק"ל שנה בעבור שהלך אחר עצת אשתו, כן החיבור שנתחבר אחר כך עם אשתו היה על פי עצת נשי מלך וטענתם שהם הכריחו אותו לחזור להתחבר עם אשתו על ידי טענה גדולה, וכמפורש במדרש תנחומא פרשת בראשית כשהרג למך את תובל קין בנו בשגגה.

כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, שׁוּב אֵינוֹ נֶחֱרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא אָמַר: אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה". עיין רש"י. וקשה, היכא נזכר הבית בכתוב, והלא הכתוב מדבר באדם עצמו שלא אמר. והריטב"א ז"ל פירש דלעיל מיניה כתיב 'כִּי רִצַּץ עָזַב דַּלִּים' (איוב כ, יט) ופירושו תמוה, כי פסוק זה דברי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי (איוב כ, א) והוא בסימן ך', ופסוק 'וְלֹא אָמַר אַיֵּה' (איוב לה, י) הוא דברי אֱלִיהוּ (איוב לה, א) והוא בסימן ל"ה ולא קרב זה אל זה! ומה שכתב הרי"ף ז"ל ליישב גם הוא דוחק.
ונראה לי בס"ד, כי אי דתיבת אַיֵּה הוא לשון מחוז כמו 'אִיֵּי הַגּוֹיִם' (בראשית י, ה) 'אִיֵּי כִתִּיִּים' (ירמיה ב, י) 'בְּאִיֵּי הַיָּם' (ישעיה כד, טו). וכתב השרש דגם מחוזות דאין נהר או ים מקיפות אותם נקראו גם כן איים כמו שנאמר 'יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה' (ישעיה כ, ו) שהוא קורא את ירושלים בשם אִי, מפני כי מילת אִי הוא רוצה לומר מחוז, עיין שם. וכאן דריש הכי 'וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי' ולא אמר 'אִי אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי' דאותיות אי של תיבת איה דרשינן וקרינן להו בכפל, דהיינו אי בפני עצמו וגם בתיבת איה, כלומר לא אִי הוא הבית והמחוז של האדם 'אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי' יען דאינו חרב מפני שהאדם נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה בתוכו.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דַּיוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵל יָהּ". נראה לי בס"ד הטעם, דידוע המחשבה במוח הוא מצד אות יו"ד שבשם, והכונה בלב מצד אות ה"א ראשונה שבשם, והדבור שהוא קול מצד אות וא"ו שבשם, והמעשה מצד אות ה"א אחרונה. ובחרבן יש חסרון גדול בחלק המעשה, שיש מצות הרבה התלויות בארץ שהם בטלות, וגם מצות שאינם תלויות בארץ יחסרון מצד הגלות. וכן יש חסרון בקול שהוא באות וא"ו שהוא תורה ותפלה מחמת הגלות, ולא נשאר אצל ישראל אלא מצות שהם עולים אצלם במחשבה וכונה שהם באותיות י"ה, לכן מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שהם שם י"ה. ואמר לשון דַּיוֹ, כי דיו בהפוך אתוון יו"ד, ואות ה"א רמוזה במלוי היו"ד, כי מילוי היו"ד הוא ד"ו, ואות ה"א צורתה ד"ו.

גמ' ואר"י בן אלעזר כל בית שנשמעין בו ד"ת בלילה. עי' סנהדרין דף צב ע"א וע"ש דף קח ע"ב ושם איתא א"ר אלעזר:

תוס' ד"ה מרורין כזית היינו אילן. עי' פסחים דף לו ע"א תוס' ד"ה מה מרור:

בא"ד ודרשי' זה זית. מכילתא פרשת בשלח:

ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדה"ר בנדוי וכו' כתב הרב מהרש"א וז"ל למסקנא ניחא שפירש מאשתו לפי שהיה בנדוי ומנודה אסור בתשמיש המטה ואע"ג דבעיא היא במ"ק ולא איפשיטא מנודה מפי הקב"ה כי הכא חמיר טפי דכה"ג מחלקינן התם עכ"ל וכתב עליו הרב עיון יעקב וקשה דהא התם פ' ואלו מגלחין בעי למפשט מדור המדבר שהיו מנודין לשמים ואפ"ה שמשו ומתרץ מנודה לשמים קיל וכו' ואולי י"ל דאדה"ר שחסיד גדול היה החמיר על עצמו עכ"ל ולי נראה דכונת מהרש"א פשוטה דלא דמי נדוי דאדה"ר לדור המדבר כי אדה"ר שמע נזיפה וקללה מפי הגבורה עצמו והא ודאי חמיר טובא מדור המדבר וז"ש מהרש"א מנודה מפי הקב"ה כי הכא חמיר טפי. ובמנודה לשמים כדור המדבר דחיה בעלמא דחי ולאידך גיסא דחי דשאני מנודה לשמים דחמיר ומסיק התם דספוקי מספקא ליה וזיל הכא קמדחי לה אבל באדה"ר פשיטא דחמיר ודאי ודוק:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכו'. הרב פני יהושע בשיטת ברכות דף ל"ג ע"א כתב דלגבי הקב"ה לא שייך לחלק ע"ד אומרים מקצת שבחו בפניו וכו' עש"ב והאמת דהדעת נותנת כן אבל נעל' מהרב ז"ל כי לא דרכיו דרך רז"ל שאמרו בבראשית רבה פ' ל"ב ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו שנאמר אמרו לאלקים מה נורא מעשיך ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו והוא ג"כ בספרי פ' בהעלותך ע"ש. ומהרש"א הביאו וכתב דטעם מחניף שייך ביה. ואינו מחוור כי הוא בוחן לב ומה יצדק אנוש עם אל ומה חנופה שייך ועיין בילקוט מזמור ס"ו מה שהביא המפרש משם הרב יפ"ת. ועמ"ש בשו"ת הלכות קטנות ח"א סימן רס"א:

אוצר רחב מלמטה וקצר מלמעלה. שאם היה רחב מלמעלה כשהוא ממלאו מכביד משאוי הפירות על הכתלים ומטה אותם: רחבה מלמטה. חלל בית הרחם שלה: שושבינות. שנשתדל בחיתונו לשמחו ולהתעסק בצרכי סעודת חופה: סגי. מהלך: ואפילו היא אשתו. שהוא גנאי לו: נזדמנה לו על הגשר. והיא מהלכת לפניו: יסלקנה לצדדין. ויעבור לפניה: בנהר. דמדליא למנא ומסתכל בבשרה ובאשת איש קאמר: המרצה. מונה: יד ליד. המרצה מיד ליד אפי' הוא כמו משה שקבל תורה מיד הקב''ה לידו: עם הארץ היה. דלא גמר דרך ארץ דמתני' דקתני לעיל לא יהלך אדם אפילו אחרי אשתו: אלקנה. נביא היה כדתניא בסדר עולם ויבא איש האלהים אל עלי זה אלקנה י' נביאים נקראו איש האלהים והוא א' מהם וליכא למימר עם הארץ היה: ולמאי דקאמר רב נחמן. דהאי אחרי אחרי ממש קאמר: בי רב. מקרא [שקורין] תינוקות של בית רבן: ולא אחרי אשה. אשת איש: ולא אחרי עבודת גלולים. שמא ימשך אחריה וכתיב הרחק מעליה דרכך ואמרי' (ע''ז דף יז.) זו האפיקורסות: ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין. שנראה ככופר שעומד מאחריה ואינו נכנס: בנדוי. שישב מאה ושלשים שנה נזוף מפני שגער בו הקב''ה דכתיב המן העץ וגו' וקללו: זרזי תאנה. חגורות ומתרגמינן זרזין (בראשית ג): שכבת זרע דחזיא לאונסיה. נעשה שידין ורוחין ולילין מיני מזיקין: אומרים מקצת שבחו כו'. כלומר דרך ארץ הוא שאע''פ שאדם משבח את חברו שלא בפניו הרבה אין מרבה בשבחו לפניו מפני שנראה כמחניף: בפניו. כתיב צדיק: שלא בפניו. כתיב צדיק תמים: טרף בפיה. מאמר פיה ביקשה שיהא זית טרף שלה והיינו מזון: בשר ודם. נח: ולא אמר איה אלוה עושי. לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב מי שנותן זמירות של תורה בלילה ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק: מיום שחרב בית המקדש. ופסקו הכהנים מלברך בשם המפורש כדאמר באין דורשין שהיו מברכין בשם המפורש: דיו לעולם שישתמש בשם ב' אותיות. בין לשבח לפניו בין לברך איש את חבירו דכתיב כל הנשמה תהלל יה כלומר זה השם שכל הנשמה כולה ראוי להשתמש בו מכלל דשם בן ארבע אותיות ושם המפורש לא לכל הנשמה ניתן אלא לכהנים בלבד: דכתיב (דברים י) ולברך בשמו וכתי' (במדבר ו) ושמו את שמי המיוחד לי: נתקללו שכיניה. מקללתה: נתברכו שכיניה. מקללתה: למורש קיפוד. ושם הולכות החיות רעות ומזיקות מקומות הסמוכות לה דאוי לרשע ואוי לשכינו [סוכה נו:]:

יד ליד לא ינקה רע. לאו היינו קרא דדריש בסוטה (דף ד:) לענין גסות הרוח דהתם דריש מקרא דתועבת ה' כל גבה לב יד ליד וגו' וקרא דהכא היינו יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט: מתקיף לה רב נחמן בר יצחק. מכאן משמע דרב נחמן בר יצחק לאו היינו רב נחמן סתמא: ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. בתוספתא דמגילה [פרק ג] תניא אין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו במשכן שנא' [במדבר ג] והחונים לפני המשכן קדמה וגו' מזרחה וגו' ונראה דקסבר האי תנא דשכינה במערב והיו משתחוים למערב או היתה א''י ובהמ''ק במערבם דכתיב [דה''ב ו] (ויתפללו) [והתפללו] דרך ארצם וכתיב [דניאל ו] וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם והשתא לכאורה נראה דאחורי בית הכנסת היינו לצד הארון ומיהו אין נראה (דבסוף פרק) קמא דברכות (דף ו:) אמרינן ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בי כנישתא א''ל אליהו כדו בר קיימת קמי מרך פירוש כשתי רשויות וקאמר לא שנו אלא דלא קא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה ואם היה עומד לצד הארון כ''ש דאי מהדר אפי' לבי כנישתא דמחזי כשני רשויו' שהצבור משתחוי' למזרח והוא משתחוה למערב ועוד דאמר התם בפר' הרואה (דף סא.) אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין ולא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה א''כ משמע לפי שעובר לפני הפתח ואינו נכנס ונראה דאחורי בית הכנסת היינו לצד פתח ביהכ''נ וקורא אחורי לפי שהוא אחורי העם: מרורין כזית. היינו אילן של זית והוא מר ואילן נמי מקרי זית דכתיב [שמות טו] ויורהו ה' עץ ודרשינן זה זית שאין לך מר באילנות כמו זית: כל הנשמה. פר''ח קרי ביה הנשמה בדגש: נתברכו שכיניה. והא דאמר [בת''כ פ' בחוקותי] ושממו עליה אויביכם שזו היא מדה טובה שאינה טוענת פירות בשעה שאין שרויין בה כאן היו בני יהודה שכיניה אי נמי שאינה מוציאה כל כך כמו כשהם עליה:

עירובין יח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף יח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד