עירובין יח ע"א

לְהַרְחִיק כׇּל שֶׁהוּא וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד בֵּית סָאתַיִם
אָמְרוּ לוֹ לֹא אָמְרוּ בֵּית סָאתַיִם אֶלָּא לְגִנָּה וּלְקַרְפֵּף אֲבָל אִם הָיָה דִּיר אוֹ סַהַר אוֹ מוּקְצֶה אוֹ חָצֵר אֲפִילּוּ בֵּית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין אֲפִילּוּ בֵּית עֲשָׂרָה כּוֹרִין מוּתָּר וּמוּתָּר לְהַרְחִיק כׇּל שֶׁהוּא וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין:
גְּמָ' לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כַּחֲנַנְיָא דְּתַנְיָא עוֹשִׂין פַּסִּין לְבוֹר וַחֲבָלִין לִשְׁיָירָא וַחֲנַנְיָא אוֹמֵר חֲבָלִין לְבוֹר אֲבָל לֹא פַּסִּין
אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲנַנְיָא בּוֹר לְחוּד בְּאֵר לְחוּד
אִיכָּא דְּאָמְרִי מִדְּלָא קָתָנֵי חֲנַנְיָא אוֹמֵר עוֹשִׂין חֲבָלִין לְבוֹר וּפַסִּין לִבְאֵר מִכְּלָל דְּלַחֲנַנְיָא לָא שְׁנָא בּוֹר וְלָא שְׁנָא בְּאֵר חֲבָלִין אִין פַּסִּין לָא לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כַּחֲנַנְיָא
אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲנַנְיָא לְמַאי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא קָא מַהְדַּר לֵיהּ
לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא דִּתְנַן אֶחָד בְּאֵר הָרַבִּים וּבוֹר הָרַבִּים וּבְאֵר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין אֲבָל בּוֹר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא
וְאִילּוּ הָכָא קָתָנֵי לְבֵירָאוֹת לְבֵירָאוֹת אִין לְבוֹרוֹת לָא
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא בְּאֵר מַיִם חַיִּים דִּפְסִיקָא לֵיהּ לָא שְׁנָא דְּרַבִּים וְלָא שְׁנָא דְּיָחִיד קָתָנֵי בּוֹר מְכוּנָּסִין דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ לָא קָתָנֵי
לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא דִּתְנַן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד וְאִילּוּ הָכָא קָתָנֵי לְבֵירָאוֹת לָא שְׁנָא דְּרַבִּים וְלָא שְׁנָא דְּיָחִיד
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַאי בֵּירָאוֹת בֵּירָאוֹת דְּעָלְמָא
מַאי דְּיוֹמְדִין אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר דְּיוֹ עַמּוּדִין:
דְּיוֹ לִמְנוּדֶּה שֶׁבַח זוֹנִית נִתְקַלְקֵל בְּמִידָּה שְׁלֹשָׁה סִימָן:
תְּנַן הָתָם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כֹּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין חוּץ מִן הַדְּיוֹפְרָא מַאי דְּיוֹפְרָא אָמַר עוּלָּא אִילָן הָעוֹשֶׂה דְּיוֹ פֵּירוֹת בַּשָּׁנָה
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר דְּיוֹ פַּרְצוּף פָּנִים הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי כְּתִיב וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע וְגוֹ' רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר פַּרְצוּף וְחַד אָמַר זָנָב
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף הַיְינוּ דִּכְתִיב אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי
כִּדְרַבִּי אַמֵּי דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וָקֶדֶם לְפוּרְעָנוּת
בִּשְׁלָמָא אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית דְּלָא אִיבְּרִי עַד מַעֲלֵי שַׁבְּתָא אֶלָּא וָקֶדֶם לְפוּרְעָנוּת מַאי הִיא אִילֵימָא מִשּׁוּם קְלָלָה הָא בַּתְּחִילָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ וּלְבַסּוֹף נִתְקַלְּלָה חַוָּה וּלְבַסּוֹף נִתְקַלֵּל אָדָם
אֶלָּא לַמַּבּוּל דִּכְתִיב וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְגוֹ'
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיִּיצֶר תְּרֵין יוֹדִין אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי וַיִּיצֶר
כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אוֹי לִי מִיִּצְרִי אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף הַיְינוּ דִּכְתִיב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם
לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ רָמֵי כְּתִיב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וּכְתִיב (כִּי) בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ בַּתְּחִלָּה עָלְתָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְראוֹת שְׁנַיִם וּלְבַסּוֹף לֹא נִבְרָא אֶלָּא אֶחָד
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה
אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיִּבֶן אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף מַאי וַיִּבֶן
לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא דְּדָרֵישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע מְלַמֵּד שֶׁקִּילְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא בַּנָּיְיתָא
דָּבָר אַחֵר וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אָמַר רַב חִסְדָּא וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא מְלַמֵּד שֶׁבְּנָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה כְּבִנְיָין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ג. מותר להרחיק הפסין מן הבאר ככל מה שהוא [גודל ההיקף - ריטב"א. וברש"י משמע: ככל מה שהוא חפץ לעשות היקף גדול].

ובלבד שירבה בפסין, שהרי כל כמה שמרחיק הפסין מן הבור ונעשה ההיקף גדול יותר, מגדיל עמו גם הריוח שבין הדיומדין יותר משיעור הריוח המותר, וצריך להרבות בפסין.

ובגמרא מפרש: אם הכונה להוסיף פסין נוספים, או להרחיב את הדיומדין - עד שלא יהא ריוח ביניהם יותר מאשר עשר אמות לרבי מאיר, ושלש עשרה אמות ושליש אמה לרבי יהודה.

רבי יהודה אומר: אינו יכול להגדיל ההיקף המותר בטילטול מסביב לבור אלא עד שיקיף שטח של בית סאתים.

שיעור בית סאתים הוא כחצר המשכן, שהיה מאה אמה על חמשים אמה, ושטחו חמשת אלפים אמה.

ובגמרא מפרש כיצד משערין ההיקף.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לא אמרו שאין להקיף להיתר טילטול יותר משטח של בית סאתים, אלא בהיקף שעושה לגנה [מקום שמגדלין בו ירק לאכילה], ולקרפף [היקף גדול חוץ לעיר, ומכניסין שם עצים לאוצר], כיון שאותם מקומות אינן מוקפין לצורך דירה, ואפילו עושה להם מחיצות גמורות.

אבל אם היה היקף המחיצות לדיר של בהמות שעושין בשדות, היום כאן והיום כאן, כדי לזבלם בגללי הבהמות [והרועה דר שם בלילה - רש"י דף יט ב].

או לסהר [דיר בהמות שעושין בעיר].

או שהקיף מוקצה [רחבה שאחורי הבתים. וקרוי "מוקצה" לפי שאין משתמשים בה תדיר, ושמים שם עצים לאוצר - ריטב"א בשם רש"י.

או שהקיף חצר שלפני הבתים -

היקיפן של כל אלו היקף לדירה הוא. ^[6]

ולכן, אפילו הקיף בית חמשת כורין [בכל בית סאה יש שטח של אלפיים וחמש מאות אמה, ובכל כור יש שלשים סאין]. ואפילו בית עשרה כורין - מותר להקיף ולטלטל בהן.

ולפיכך [רע"ב ותפארת ישראל]: מותר אף בפסי ביראות להרחיק כל שהוא, שאף היקף הביראות - היקף לדירה הוא, הואיל ומימיהן של הבארות ראויין לשתית אדם. ^[7]

ונמצא שהמקום המוקף הוא מקום של תשמיש דירה מעלייתא. ^[8]

ובלבד שירבה בפסין לפי גודל ההיקף! ^[9]

גמרא:

והוינן בה: לימא מתניתין, דקתני שעושין פסין לביראות - דלא כחנניא?

דתניא: כשם שהקילו חכמים להקיף הביראות במחיצה רעועה, כך הקילו חכמים לשיירא ההולכת במדבר, להקיף עצמה במחיצה רעועה [וכמו שנתבאר לעיל דף טז:].

ומיהו פליגי בה תנא קמא וחנניא:

עושין פסין לבור ולא לשיירא, וחבלין [היקף שלשה חבלין זה למעלה מזה, שאין ביניהם שלשה טפחים - וכדלעיל דף טז ב - שהיא מחיצה רעועה מפני שהיא של ערב [מאוזן] בלבד] עושין אף לשיירא ההולכת במדבר, וכל שכן לביראות, דחבלין עדיפי מפסים - ריטב"א.

וחנניא אומר: כשם שלא התירו בשיירא אלא רק היקף חבלין ולא פסין, כך לא הקילו אלא לעשות חבלין מסביב לבור, אבל לא הקילו לעשות פסין סביבותיו.

והשתא משנתנו שהתירה היקף הביראות אף בפסין - לימא דלא כחנניא היא?

ומשנינן: אפילו תימא משנתנו חנניא היא. כי יש לחלק, ולומר:

בור לחוד - באר לחוד!

כלומר: עד כאן לא החמיר חנניא אלא שלא לעשות פסין ל"בור", שהוא מקום הקוות של מים מכונסים ולא נובעים.

אבל בבאר של מים חיים ונובעין, אף חנניא מודה שעושין לה פסים, ואף משנתנו לא הזכירה אלא שעושין פסין ל"ביראות" ולא ל"בורות"! וטעם החילוק בין באר לבור: בבור חיישינן שמא יפסקו המים, וימשיכו גם אז לטלטל בין הפסין - והרי חכמים לא התירו אלא משום בהמת עולי רגלים.

אבל בבאר לא פסקי מיא.

איכא דאמרי שכך היה הדיוק של הגמרא:

מדלא קתני בברייתא: חנניא אומר: עושין חבלין לבור ופסין לבאר.

מכלל זה אתה למד, דלחנניא, לא שנא בור ולא שנא באר - רק חבלין, אין, אתה עושה מסביבם. אבל פסין לא עושין סביבותיהם.

והוינן בה: לימא מתניתין - דלא כחנניא!

ומשנינן: אפילו תימא מתניתין חנניא היא. כי אף חנניא מודה דעושין פסין לבאר.

והא דאמרת, אם כן אמאי לא קתני: וחנניא אומר, עושין חבלין לבור ופסין לבאר!?

הא לא קשיא.

חנניא - למאי דקאמר תנא קמא "עושין פסין לבור" קא מהדר ליה חנניא, שאין עושין לבור פסין.

אבל באר, שלא נזכרה בדברי תנא קמא, אף חנניא לא הזכירה בדבריו.

ומיהו לדינא, מודה חנניא, דלביראות אכן עושין פסין, וכדאיתא במתניתין.

עד כאן דברי האיכא דאמרי.

תו הוינן בה: לימא מתניתין, דקתני בה, עושין פסין ל"ביראות" ולא קתני ל"בורות"

- דלא כרבי עקיבא היא! ^[10]

דתנן: אחד באר הרבים, שאין דרך שייפסקו מימיו.

ואחד בור הרבים, דאף אי פסקי מיא, יזכירו זה לזה שלא לטלטל.

ואחד באר היחיד - שאין דרך שיפסקו מימיו.

עושין להן פסין.

אבל בור היחיד, כיון שלפעמים נפסקים מימיו - אין עושין לו פסין.

אלא עושין לו מחיצה גמורה, גבוהה עשרה טפחים - דברי רבי עקיבא.

ואילו הכא, במתניתין דידן, קתני: עושין פסין לביראות. ומשמע: לביראות, אין, אכן עושים, אבל לבורות כלל וכלל לא עושים פסים, ואפילו לא לבורות של רבים.

ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא?

ומשנינן: אפילו תימא מתניתין רבי עקיבא היא, ואף לבורות של רבים עושין פסין.

והא דקתני במשנתנו "ביראות" ולא קתני "בורות", הוא משום שבאר של מים חיים ["ביראות"] דפסיקא ליה לתנא דמתניתין להתיר בכל ענין, שהרי לא שנא באר דרבים ולא שנא באר דיחיד עושין להם פסים לפי שאין לחשוש שיפסקו מימיהם - קתני במתניתין!

אבל בור של מים מכונסין, דלא פסיקא ליה להתיר, שהרי בור של יחיד אין עושין לו פסין - לא קתני!

תו הוינן בה: לימא מתניתין המתירה לעשות פסין אף מסביב לבאר של יחיד [כדדייק הגמרא לקמן] - דלא כרבי יהודה בן בבא!

דתנן: רבי יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, כיון דאיכא תרתי למעליותא, שהיא באר, והיא של רבים [רש"י לקמן דף כב:].

ואילו במשנתנו הכא קתני עושין פסים לביראות, בלשון רבים, דמשמע לשתי בארות - לא שנא באר דרבים ולא שנא באר דיחיד.

ואם כן, לימא מתניתין דלא כרבי יהודה בן בבא? ומשנינן: אפילו תימא משנתנו - רבי יהודה בן בבא היא.

כי מאי "ביראות" דקתני במתניתין - ביראות של רבים דעלמא [שבעולם], ולכן קתני "ביראות" בלשון רבים, ואין כונת המשנה לרבות את באר היחיד.

ועתה מפרשת הגמרא את מושג הדיומדין:

מאי "דיומדין"?

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו [שני] עמודין.

וכיון שהביאה הגמרא את דברי רבי ירמיה בן אלעזר, מציינת עתה הגמרא סימנים למימרות נוספות של רבי ירמיה בן אלעזר שיבוארו לקמן:

א. דיו, ב. מנודה, ג. שבח, ד. יונה, ה. בית, ו. שתי, ז. נתקלל ח. במדה ט. שלשה [הגר"א]

א. דיו

תנן התם במסכת כלאיים:

רבי יהודה אומר: כל השיתין [תאנים רעות] שהן דמאי [פירות עם הארץ, שגזרו חכמים לעשרם למרות שרוב עמי הארץ מעשרים] - פטורין מן המעשר. כי היות שהן סוג תאנים גרוע, לא חס עלייהו עם הארץ, ובודאי מעשרן.

חוץ מן הדיופרא, שהיא מין תאנה גרועה, אך חשובה יותר, שיש לחוש שמא עם הארץ אינו מעשרן.

והוינן בה: מאי דיופרא?

אמר עולא: אילן של תאינה העושה דיו פירות [טוען עצמו בפירות, שתי פעמים] בשנה.

וכן מצינו בדברי רבי ירמיה בן אלעזר, בענין אחר, ש"דיו" משמעותו שניים:

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו [שני] פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון כשבראו הקב"ה תחילה: אחד מלפניו ואחד מלאחריו. וחלקו הקב"ה לשנים ועשה מן האחד את חוה [רש"י ברכות דף סא.], שנאמר "אחור וקדם - מאחור ומלפנים - צרתני. צרת לי צורת פנים". ^[11]

ואגב שנזכרה דעת רבי ירמיה בן אלעזר, שנבראה חוה מפרצוף כפול של אדם הראשון, מייתינן, דפליגי בה רב ושמואל.

כתיב "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה".

פליגי בהאי קרא רב ושמואל: חד אמר: פרצוף [פירוש: גוף - ערוך], שחילקו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון לשנים, שהיה מתחילה - זכר מכאן ונקבה מכאן.

וחד אמר: זנב היה לו לאדם הראשון, ונטלו ממנו, וברא מהזנב את חוה. ^[12]

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר פרצוף כפול של זכר ונקבה נברא האדם - ניחא היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני".

אלא, למאן דאמר זנב - מאי "אחור וקדם צרתני", דמשמע שהיו לו שתי צורות?

ומשנינן: מפרש לה כדרבי אמי.

דאמר רבי אמי:

"אחור" למעשה בראשית - וכדמפרש בסמוך.

ו"קדם" לפורענות - כדמפרש בסמוך. ^[13]

ומפרשינן להא דרבי אמי: בשלמא "אחור" למעשה בראשית - דלא איברי האדם עד מעלי שבתא [שלא נברא אדם הראשון עד ערב שבת], והיה אחרון למעשה בראשית.

אלא, "וקדם" לפורענות - מאי היא?

אילימא משום קללה, שאדם הראשון הוא שנתקלל ראשונה, לפני האשה והנחש, על אכילת פרי עץ הדעת?

הא ליתא.

דהא לא היה אדם ראשון לקללה. אלא:

בתחילה נתקלל נחש, ולבסוף נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם [ובברכות דף סא; מייתי מברייתא דכך הוה]!

אלא הכי פירושא: וקדם - שהאדם קדם לכל החי ביחס לפורענות המבול.

דכתיב "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה - מאדם ועד בהמה".

הרי שהוזכר אדם בפורענות תחילה. ^[14]

תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר פרצוף - היינו דכתיב "וייצר ד' אלהים את האדם" בתרין יודי"ן. כיון שהיו - מתחילת יצירתו של אדם - שתי יצירות, זכר ונקבה.

אלא למאן דאמר זנב - מאי "וייצר" בתרי יודי"ן?! ומשנינן: דריש לקרא כדרבי שמעון בן פזי.

דאמר רבי שמעון בן פזי: "וייצר", תחילתו - לשון "וי" הוא, ושני יודי"ן יש בו, לדרוש:

אוי לי מיצרי שמצערני [מיגעני בהרהורים - רש"י ברכות דף סא.] אם אעשה רצון יוצרי.

אוי לי מיוצרי אם אעשה רצון יצרי.

תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר פרצוף - היינו דכתיב "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם. בדמות אלהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם". דמשמע כי מתחלת בריאתו היה זכר ונקבה, זכר מצד זה ונקבה מצד זה.

אלא למאן דאמר זנב - מאי "זכר ונקבה בראם"?

ומשנינן: מפרש לה לכדרבי אבהו.

דרבי אבהו רמי תרי קראי אהדדי: כתיב "זכר ונקבה בראם" בלשון רבים.

ומאידך כתיב "בצלם אלהים ברא אותו" בלשון יחיד, דמשמע אחד ולא שניים?

ומפרש לה רבי אבהו: בתחילה, עלתה במחשבה לבראות שנים, זכר ונקבה. ולבסוף לא נברא אלא אחד! ^[15] תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר פרצוף - היינו דכתיב "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה".

שהיה צריך, אחר שחילקו הקדוש ברוך הוא לאדם - לסגור בבשר תחתנה.

אלא למאן דאמר זנב - מאי "ויסגור בשר תחתנה"?!

ומשנינן: אמר רב זביד ואיתימא רבי ירמיה, ואיתימא רב נחמן בר יצחק:

לא נצרכה אלא למקום חתך, שאחר שנחתך ממנו הזנב, סגר הקב"ה בבשר לאותו מקום!

והשתא מקשינן לאידך גיסא:

בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". דמשמע שהיתה מחוסרת בנין.

אלא למאן דאמר פרצוף - מאי "ויבן"?!

ומשנינן: דריש לה לכדרבי שמעון בן מנסיא.

דדריש רבי שמעון בן מנסיא: "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם".

מלמד שקילעה [לשון קליעת שער] הקב"ה לחוה, והביאה לאדם הראשון. שכן בכרכי הים, קורין לקלעיתא [קליעת שער] בנייתא. והיינו "ויבן"!

דבר אחר: "ויבן ד' אלהים".

אמר רב חסדא, ואמרי לה, במתניתא תנא: מלמד שבנאה הקב"ה לרחמה של חוה כבנין אוצר של פירות:

הערות

^[6] ראה ביאור הלכה שנח א, שהאריך לבאר בכל אלו אמאי מיקרי הוקף לדירה.

^[7] בחול, דבשבת לא הותר לאדם - רעק"א]

^[8] בתוספות הרא"ש הוסיף ביאור: חשיב שפיר היקף לדירה, דבנין קבוע הוא לעולי רגלים שלש פעמים בשנה, כשעולין לרגל, ולנים בהם הם ובהמתם. ולא גרע מדיר וסהר. ובזה הוא יישב דעת רש"י, ממה שתמהו עליו כל הראשונים וחלקו עליו, וסבירא להו דביראות לאו היקף לדירה הוא.

^[9] וכתב רבינו יהונתן: שלפיכך חזרה המשנה על דעת חכמים, ללמד שהלכה כמותם, דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם משנה. ובברייתא דמייתינן לה בגמרא [דף יט ב ודף כב.] איתא, אמרו לו לרבי יהודה: אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר, אפילו בת חמשת כורים ואפילו בת עשרה כורים שמותר. אמר להן: זו [שבדיר וכל השאר] מחיצה, ואלו [שבביראות] פסין ! ומפרשינן לה התם בגמרא דף יט ב בתרי גווני: א. שבפסין, הפרוץ - שהוא שלש עשרה אמה ושליש - מרובה, והעומד - שהוא אמה מכאן ואמה מכאן - מועט. ב. שבדיר וכל השאר פרצותיה רחבים עשר אמות, ואלו שבביראות פירצותיה רחבים שלש עשרה אמה ושליש. ובתוספתא פרק א' הלכה י', הוסיף רבי יהודה ואמר: אף זו [שבביראות] רצה לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים עושים, ואם רצה לרבות [בהיקיפה] ירבה. ולפי דעת רש"י שהביראות היקף לדירה הן, ביאר בקרן אורה בדף כב. ביאור מחלוקתם של רבנן ורבי יהודה: רבי יהודה סבירא ליה, דגזרינן ביראות אטו קרפף שלא הוקף לדירה [וכדאיתא הך גזירה בגמרא לקמן כב א], ובלאו הכי היו מתירין אפילו יותר מבית סאתים. והא דאמרו לו חכמים - גם כן סובב והולך על סברא זו. והכי קאמרי רבנן: כי היכא דלא גזרינן בדיר וסהר, הכי נמי לא גזרינן בפסין. ואמר להן רבי יהודה: "זו מחיצה ואלו פסין", והכא שייך למיגזר יותר, דכיון שיראו שהתירו אפילו במחיצה גרועה יותר מבית סאתים, ודאי אתי לאיחלופי להתיר בקרפף דאיכא מחיצה מעלייתא. ולדעת שאר הראשונים דפליגי על רש"י וסבירא להו דביראות לאו היקף לדירה הן, נתבארה שיטתם בביאור מחלוקת חכמים ורבי יהודה, בדבריהם על מתניתין - ראה תוספות הרא"ש. וברשב"א ריטב"א ור"ן שנדפסו דבריהן למתניתין בדף כב. ובשיטת התוספות בזה, ראה תוספות דף יח. ד"ה אפילו, ודף כג. ד"ה ובלבד בתוך הדברים, ובמהרש"א שם, ובדף כד: ד"ה לא, ובמהרש"א שם.

^[10] והוא הדין דהוה מצי למימר לימא מתניתין דלא כתנא קמא דברייתא, דאמר: עושין פסין ל"בור". אלא משום דלא ידעינן מאן נינהו תנא קמא, נקט רבי עקיבא, דאפשר היינו נמי תנא קמא דברייתא - ריטב"א, ראה שם ובתוספות.

^[11] והיינו דכתיב ויקח אחת "מצלעותיו", כלומר: מצדיו, כמו: "ולצלע" המשכן.

^[12] וביאר בעץ יוסף בשם הרשב"א במגילה על מה דאמרינן שנבראה חוה מן הזנב - כלומר: דבר אחד שאין לו פרצוף, ולא היה לו צורך לאדם הראשון בזנב. ונטלו ממנו וברא את חוה. ולשון "זנב" נופל על דבר שאינו חשוב, שהזנב חלש ותשמישו מועט, והוא מושאל לכל דבר באדם שאין בו צורך. ובשו"ת הרשב"א חלק א' סימן ס' כתב בתוך הדברים: שלא נבראו במעשה אלא אחד שהוא הזכר, ואין הנקבה נחשבת בבריאה, שאינה אלא כדבר הטפל אל העיקר ולקוח ממנו ולצורך תשמישו. והוא שקראוה רבותינו ז"ל "זנב", כענין: לראש ולא לזנב, עם היותה זנב באמת ונבנית ממנו. ועיין בהקדמתו של הטור לאבן העזר, שהביא את דברי הראב"ד, שאילו היה האדם נברא מלכתחילה זכר ונקבה כשאר הברואים, לא היתה האשה מקבלת את מרות הזכר!

^[13] "צרתני" הוא לשון צרה, כלומר שתי צרות עשית לי - ריטב"א. ומהרש"א בברכות סא. פירש, דתרתי משמע: א. לשון "יצירה" דמעשה בראשית. ב. לשון "צרה" דפורענות.

^[14] ואף שמוכרח לכתוב אחד מהם תחילה. מכל מקום דייקינן, דלא הוה ליה לומר כלל "מאדם ועד בהמה", דהא כתיב "וימח את כל היקום", אלא ללמד הוא בא, שנמחה האדם תחילה - מהרש"א.

^[15] וביאר הרשב"א: כי בריאת האדם כאילו היתה אחר מחשבה והתבוננות, ושהיתה המחשבה לבראות שנים, כלומר: זה לעצמו וזה לעצמו, ולהיותם עומדים לעצמם, בלי שיקבל זה מזה, ושלא יולידו זה מזה. ואחר כן חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו, אלא להיות הוא פועל, והנקבה תהיה לו ככלי, יעזר הוא בו בפעולותיו. וזה שביאר רבי אבהו: כי הכתוב שאמר "זכר ונקבה בראם" הוא במחשבה לבראות שנים זה לעצמו וזה לעצמו, ואחר כך לא נבראו במעשה אלא אחד, שהוא הזכר, ואין הנקבה נחשבת בבריאה שאינה אלא כדבר הטפל אל העיקר ולקוח ממנו ולצורך תשמישו. והוא שקראוה רבותינו ז"ל זנב, כענין "לראש ולא לזנב" עם היותה זנב באמת ונבנית ממנו - קיצור מלשון שו"ת הרשב"א חלק א' סימן ס' וראה עוד שם.

להרחיק את הפסים ולהגדיל את ההיקף כל שהוא כלומר כמה שירצה ובלבד שירבה בפסין בין הדיומדים. ר' יהודה אומר: עושים היקף זה עד שטח של בית סאתים (חמשת אלפים אמות מרובעות).

אמרו לו: לא אמרו שיעור בית סאתים אלא לגנה ולקרפף (חצר גדולה לשים בה עצים וגרוטאות), אבל אם היה דיר או סהר (מקום לבהמות) או מוקצה (החצר שמאחורי הבית) או חצר שלפני הבית — אפילו בית חמשת כורין אפילו בית עשרה כורין — מותר. ומותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין.

א גמרא מציעים: לימא מתניתין דלא [האם לומר שמשנתינו אינה] כשיטת חנניא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עושין פסין מסביב לבור וחבלין סביב לשיירא. וחנניא אומר: חבלין לבור, אבל לא פסין.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כחנניא — בור של מים מכונסים יש לו דין לחוד ובאר מים נובעים לחוד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] קושיה זו בלשון אחרת: מדלא קתני [ממה שלא שנינו] חנניא אומר: עושין חבלין לבור ופסין לבאר. מכלל הדברים אתה שומע שלשיטת חנניא: לא שנא [אינו שונה] בור ולא שנא [אינו שונה] באר, שבשניהם חבלים — אין [כן], מתירים, פסין — לא. לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] היא שלא כחנניא?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת חנניא, למאי דקאמר תנא קמא קא מהדר ליה [למה שאמר התנא הראשון הרי הוא משיב לו] ולא בא לברר את שיטתו שלו ולהבדיל בין בור לבאר.

ומציעים עוד: לימא [האם נאמר] שמשנתינו שלא כשיטת ר' עקיבא? דתנן [שכן שנינו במשנה]: אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להן פסין, אבל בור היחיד עושין לו מחיצה גמורה גבוה עשרה טפחים, דברי ר' עקיבא.

ואילו הכא קתני [כאן שנה]: עושים פסים לביראות, ונדייק: לביראות (בארות) — אין [כן], ואילו לבורות — לא, והרי אמר ר' עקיבא שאף לבור הרבים עושים פסים.

ודוחים: אפילו תימא [אפילו תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' עקיבא, אלא באר מים חיים דפסיקא ליה [שברור לו] ואינו צריך לחלק בכך; לא שנא [אינו שונה] אם היא של רבים ולא שנא [ואינו שונה] של יחיד שתמיד מותר, קתני [שנה] אולם בור שיש לו רק מים מכונסין דלא פסיקא ליה [שלא ברור לו] — לא קתני [שנה]. אבל אין להוכיח מכאן שהוא חולק על ר' עקיבא.

ועוד מציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו אינה כשיטת ר' יהודה בן בבא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ואילו הכא קתני לביראות [כאן שנה לבארות], לא שנא [אינו שונה] אם היא של רבים ולא שנא [ואינו שונה] של יחיד!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כר' יהודה בן בבא, מאי ביראות [מה הן בארות] שהוזכרו — ביראות דעלמא [בארות בכלל], כלומר שהזכיר בארות בלשון רבים אבל כוונתו רק לסוג אחד של בארות, והוא בארות הרבים.

ב במשנה הוזכרו דיומדין, ושאלו: מאי [מה הן] דיומדין? אמר ר' ירמיה בן אלעזר: דיו [שנים ביוונית] עמודין. שעושים עמוד אחד כפול.

ג ומכיון שהזכירו פירוש זה של הקידומת "דיו" מביאים עוד מלים בהן היא מופיעה. ד"יו למ"נודה שב"ח זונ"ית נתק"לקל במיד"ה שלש"ה סימ"ן.

תנן התם [שנינו שם במשנה], ר' יהודה אומר: כל השיתין (תאנים לא משובחות) פטורין מלעשר, ואף על פי שהם דמאי, שכן וודאי עישר אותן כבר המוכר, אף שהוא עם הארץ, כיון שאינו מקפיד על הפסד זה, חוץ מן הדיופרא. ושאלו: מהו דיופרא? אמר עולא: אילן העושה דיו [שני] מחזורים של פירות בשנה.

ובדומה לזה אמר ר' ירמיה בן אלעזר: דיו [שני] פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון: מלפנים ומאחור, שכן נאמר: "אחור וקדם צרתני ותשת עליו כפכה" (תהילים קלט, ה), וכן כתיב [נאמר]: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, ויבאה אל האדם" (בראשית ב, כב) ונחלקו בדבר זה רב ושמואל: חד [אחד מהם] אמר שפרצוף אחד היה כצורת נקבה וממנו יצר את חוה. וחד [ואחד מהם] אמר: שהיה לו זנב ונטלו וממנו יצרה.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "אחור וקדם צרתני" שהיו לאדם שתי פרצופים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מה משמעו] של "אחור וקדם צרתני"?

ומשיבים שיש לפרש זאת במובן מוסרי, וכדברי ר' אמי, שאמר ר' אמי: האדם נברא אחור (אחרון) למעשה בראשית, וקדם לפורענות.

ושואלים: בשלמא [נניח] אחור למעשה בראשית דלא איברי עד מעלי שבתא [שלא נברא עד ערב שבת], אלא וקדם (ראשון) לפורענות מאי היא [מה הוא]? אילימא [אם תאמר] משום קללה של חטא עץ הדעת — הא [הרי] בתחילה נתקלל נחש, ולבסוף נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם!

אלא הכוונה היא לפורענות המבול, דכתיב [שנאמר]: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" (בראשית ז, כג) שמתו בני האדם תחילה.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "וייצר את האדם" תרין [שני] יודין; אחד לאדם ואחד לחוה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מה טעם] נאמר בבריאת האדם "וייצר"?

ומשיבים שטעם הדבר כדברי ר' שמעון בן פזי, שאמר ר' שמעון בן פזי: "וייצר" זה, כך יש לדורשו: "וי יצר", כלומר אוי [ווי] לי מיצרי הרע אם אעשה רצון יוצרי ואוי לי מיוצרי (ה') אם אעשה רצון יצרי.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, ב) שמתחילת הבריאה יצר שני פרצופים אחד לזכר ואחד לנקבה אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מה פירוש] "זכר ונקבה בראם"?

ומשיבים שהוא כדברי ר' אבהו, שכן ר' אבהו רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "זכר ונקבה בראם" וכתיב [וגם נאמר] "ויברא האלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו" (בראשית א, כז) בלשון יחיד, אלא בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף למעשה לא נברא אלא אחד.

ועוד מקשים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" (בראשית ב, כא) אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מהו] "ויסגור בשר תחתנה"?

אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה סגירת הבשר אלא למקום חתך בלבד שצריך היה לסגרו.

ומקשים שוב: בשלמא למאן דאמר זנב [נניח לשיטת האומר זנב] — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויבן ה' אלוהים את הצלע ", שהיה צורך לבנותה לדמות שלמה, אלא, למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] פרצוף — מאי [מהו] "ויבן"?

ומשיבים שהוא כדברי ר' שמעון בן מנסיא, דדריש [שדרש] ר' שמעון בן מנסיא: "ויבן ה' אלהים את הצלע" — מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה שקלע לה את שערות ראשה ואחר כך הביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא [קוראים לקליעת שער בנייה] —

דבר אחר: "ויבן ה' אלהים" אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה] מלמד שבנאה הקדוש ברוך הוא לחוה כבנין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to distance the boards from the well and expand the enclosed area by any amount, i.e., as much as one wishes, provided that he increases the number of upright boards between the double posts. Rabbi Yehuda says: The partitioned area may be expanded up to an area of two beit se’a, which is an area of five thousand square cubits.

The Rabbis said to him: They only spoke of an area of two beit se’a with regard to a garden or an enclosure used for storing wood, scrap, and the like [karpef]. But if it was a pen [dir], or a stable [sahar], or a backyard, or a courtyard in front of the house, even if it had an area of five beit kor or even ten beit kor, it is permitted. And it is permitted to distance the boards and expand the enclosed area by any amount, provided that one increases the upright boards between the double posts.

GEMARA: The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Ḥananya, as it was taught in a baraita: One may arrange upright boards around a water cistern and ropes around a caravan. Ḥananya disagrees and says: One may set up ropes for a cistern, but not upright boards.

The Gemara rejects this suggestion: Even if you say that the mishna was taught in accordance with the opinion of Ḥananya, a cistern of collected rain water has a discrete law, as the water will eventually be consumed and the upright boards will become unnecessary; and a well of spring water has a discrete law, as the water is constantly renewed and the upright boards will remain useful.

Some say a different version of the previous passage: From the fact that the baraita does not teach: Ḥananya says: One may set up ropes around a water cistern and boards around a well, by inference, according to the opinion of Ḥananya, there is no difference between a cistern and a well. In both cases, ropes are indeed permitted, whereas upright boards are not. Let us say the mishna is not in accordance with the opinion of Ḥananya.

The Gemara rejects this argument: Even if you say that the mishna was taught in accordance with the opinion of Ḥananya, he was only replying to that which the first tanna had said; since the first tanna had spoken only of a cistern, there was no need for Ḥananya to fully clarify his own position and distinguish between a cistern and a well.

The Gemara further suggests: Let us say the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As we learned in a mishna: In each of the cases of a public well, a public cistern, and a private well, one may arrange upright boards for them, but in the case of a private cistern, one must establish a proper partition for it ten handbreadths high; this is the statement of Rabbi Akiva.

Whereas here in the mishna it teaches: One may arrange upright boards for a well, from which one may infer that for a well, yes, it is permitted to use posts, but for a cistern, no, it is not permitted. This is opposed to Rabbi Akiva’s opinion, which maintains that posts may be arranged for a public cistern.

The Gemara rejects this argument as well: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, the tanna of the mishna teaches the case of a well of spring water, which he can teach in a distinct manner because there is no difference whether it belongs to the public and there is no difference whether it belongs to an individual, as it is always permitted. However, he did not teach the case of a cistern containing collected rain water, which he could not teach in a distinct manner because there is a difference between a public cistern and a private one. However, it cannot be proven from here that he disagrees with Rabbi Akiva.

The Gemara further suggests: Let us say the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Bava, as we learned in a mishna: Rabbi Yehuda ben Bava says: One may only arrange upright boards for a public well, whereas here the mishna states: For wells. The plural term implies that there is no difference if the well belongs to the public, and there is no difference if the well belongs to an individual.

The Gemara also rejects this line of reasoning: Even if you say that the mishna is in accordance with Rabbi Yehuda ben Bava, to what is the mishna referring when it says wells? It is referring to wells in general, but the tanna means to include only public wells.

The mishna had mentioned double posts [deyomadin]: The Gemara asks: What are deyomadin? Rabbi Yirmeya ben Elazar said: Two [deyo] posts [amudin], which are put together to create a single corner piece.

Having cited Rabbi Yirmeya ben Elazar’s statement with reference to the prefix deyo, the Gemara cites other statements of his. Two, to one who was ostracized, praise, nourishment, ruin, attribute, three, are mnemonics for the following statements by Rabbi Yirmeya ben Elazar.

We learned there in a mishna: Rabbi Yehuda says: All inferior figs are exempt from being tithed, even if they are of doubtfully tithed produce [demai], as even if the seller is an am ha’aretz, he must certainly have already separated tithes from them, since the loss incurred by tithing is negligible, except for deyufra. The Gemara asks: What is deyufra? Ulla said: A tree that yields two [deyo] harvests of fruit [peirot] each year.

Rabbi Yirmeya ben Elazar also said: Adam was first created with two [deyo] faces, one male and the other female. As it is stated: “You have formed me behind and before, and laid Your hand upon me” (Psalms 139:5). Similarly, it is written: “And the tzela, which the Lord, God, had taken from the man, He made a woman, and brought her unto the man” (Genesis 2:22). Rav and Shmuel disagree over the meaning of the word tzela: One said: It means a female face, from which God created Eve; and one said: Adam was created with a tail [zanav], which God removed from him and from which He created Eve.

The Gemara asks: Granted, according to the one who says that tzela means face; it is understandable that it is written: “You have formed me [tzartani] behind and before.” However, according to the one who says that tzela means tail, what is meant by the verse: “You have formed me [tzartani] behind and before”?

The Gemara answers that this verse is to be understood as bearing a moral message, in accordance with the opinion of Rabbi Ami, as Rabbi Ami said: Behind means Adam was created at the end of the act of creation; and before means that he was first for punishment.

The Gemara asks: Granted, it is understandable that Adam was behind, or last, in the act of creation, meaning that he was not created until the sixth day, Shabbat eve. However, before, or first, for punishment, what does this mean? If you say that he was punished first because of the curse pronounced in the wake of the sin involving the Tree of Knowledge, there is a difficulty. Wasn’t the snake was cursed first, and afterward Eve was cursed, and only at the end was Adam cursed?

Rather, this refers to the punishment of the Flood, as it is written: “And He blotted out every living substance which was upon the face of the ground, both man and cattle, creeping things and fowl of the heaven” (Genesis 7:23). This indicates that the punishment began with man.

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that Eve was originally a face or side of Adam; it is understandable that it is written: “Then the Lord God formed [vayyitzer] man” (Genesis 2:7). Vayyitzer is written with a double yod, one for Adam and one for Eve. However, according to the one who said that Eve was created from a tail, what is conveyed by spelling vayyitzer with a double yod?

The Gemara responds: This is interpreted homiletically, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Pazi, as Rabbi Shimon ben Pazi said: This comes to emphasize that which one says to himself in every circumstance: Woe unto me from my evil inclination [yetzer] if I perform the will of my Maker, and woe to me from my Maker [Yotzri] if I perform the will of my inclination.

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that Eve was a face, it is understandable that it is written: “Male and female, He created them, and blessed them, and called their name Man in the day when they were created” (Genesis 5:2), which indicates that from the very beginning of their creation, He fashioned two faces, one for the male and the other for the female. However, according to the one who said that Eve was created from a tail, what is the meaning of the verse: “Male and female, He created them”?

The Gemara answers: It can be explained in accordance with the opinion of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu raised a contradiction between the verses: On the one hand it is written: “Male and female, He created them,” in the plural, and on the other hand it is written: “So God created man in His own image, for in the image of God He created him” (Genesis 1:27), in the singular. At first, the thought entered God’s mind to create two, and ultimately, only one was actually created.

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that Eve was a face, it is understandable that it is written: “And He took one of his sides and closed up the flesh in its place” (Genesis 2:21). However, according to the one who said that Eve was created from a tail, what is meant by the verse: “And He closed up the flesh in its place”?

Rav Zevid said, and some say it was Rabbi Yirmeya, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak: It was necessary to say that the fleshed closed up only with regard to the place of the incision.

The Gemara challenges the other opinion: Granted, according to the one who said that Eve was created from a tail; it is understandable that it is written: “And the Lord God built the tzela” (Genesis 2:22), as it was a completely new building. However, according to the one who said that Eve was a complete face or side, what is the meaning of: “And He built”? What needed to be built?

The Gemara responds: This must be interpreted homiletically, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya, as Rabbi Shimon ben Menasya interpreted homiletically the verse: “And the Lord God built the tzela.” This verse teaches that the Holy One, Blessed be He, braided for Eve her hair, and then brought her to Adam, as in the coastal towns, they call braiding hair building.

Alternatively, the verse: “And the Lord God built,” can be understood as a description of Eve’s basic shape, as Rav Ḥisda said, and some say it is taught in a baraita: This verse teaches that the Holy One, Blessed be He, built Eve like the structure

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עושין פסין. כל השיתין פטורין תמצא פירושו בברכות בפר' כיצד מברכין על הפירות שיתין אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן תאיני ובגמ' דבני מערבא מהוצאת העלין ועד הפגין נ' יום:

ואמרינן לימא מתניתין דלא כחנניא דתניא חנניא אומר חבלין לבור ולא פסין. ואוקימנא אפי' תימא חנניא אימור דאמר חנניא חבלין ולא פסין לבור לבאר מי אמר כו' לימא מתניתין דלא כר"ע דתניא אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להם פסים כו' אפי' תימא ר"ע באר דפסיקא ליה לא שנא דרבים ולא שנא דיחיד [קתני] מכונסין דלא פסיקא ליה כו' לימא מתניתין דלא כר' יהודה בן בבא דתנן ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד כו'.

ומתניתין קתני לביראות לא שנא דרבים ולא שנא דיחיד. אפי' תימא מתני' ר"י בן בבא מאי ביראות דתנן במשנתנו ביראות דרבים אין ביראות דיחיד לא.

ומאי ביראות [ביראות] דעלמא.

מאי דיומדין אמר ר' ירמיה דיו עמודין פי' ב' עמודין כלומר נראין כשנים.

תנן ר' יהודה אומר כל השיתין פטורין חוץ מן הדיופרא אמר עולא אילן שעושה ב' פירות בשנה כו'.

דיו פרצופין היו לו לאדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני. ויבן ה' אלהים את הצלע רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב.

ר' אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב בצלם אלהים ברא אותו בתחלה עלה במחשבה ליבראות שניהם כאחד ולבסוף בראו יחידי.

ויבן מלמד שקילעה לחוה שכן בכרכי הים היו קורין לקלעיתא בנייתא.

מתני': לא אמרו בית סאתים אלא לגנה ולקרפף בלבד אבל דיר וכו'. פירש רש"י ז"ל: אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שהוקפו לדירה דשרי יתר מבית סאתים, ופסין נמי מוקפין לדירה נינהו שהבהמה עומדת שם. ובתוס' פירשו: דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה, שהרי פעמים שאין בין הבור לפסין רק שתי אמות והיכי הויא הך דירה. ועוד דלא שרינן לעיל (עירובין טז, ב) אפילו במחיצה דחבלים דעדיפא אלא כדי צרכן ואפילו לרבנן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי, ואף על פי שהחבלים עדיפי ולא חשבינן לה מוקפת לדירה כיון שאין דרים בה, אלא הכי פרכינן ליה: אי אתה מודה בדיר וסהר אף על פי שהוא אויר שתשמישו לדירה, הלכך אף בפסין יש לך להקל משום קולת הפסין, ואפילו בלא הוקף לדירה כמו שהתרת בה כך על ידי היקף. ואמר להם זו מחיצה ואלו פסין, ומשום דלא הוקפה לדירה לא הייתי מחמיר אם היתה מחיצה גמורה. ומעתה לפי פירושם לא תקשי לן היאך התירו כאן חכמים להרחיק כל שהוא ואפילו כור ואפילו כוריים ואילו במחיצה של חבלים דעדיפא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי, דהכא מקולי פסי ביראות שנו כאן להתיר כמו שהתירו בהיקף דירה בעלמא. ומכל מקום נראה לי דבלאו הכי לא קשיא מההיא ולא מידי, משום דבחבלים לא הוצרכו להתיר כלל, כלומר: לעשות מחיצה כדי שיחנו בה היחיד או השיירא לכשיבואו כאן, אלא כל אחד ואחד לכשיצטרך לחנות ולשבות בבקעה מקיף כפי צרכו. אבל בביראות אי אפשר לכל [אחד] שיבא לחפור לו בור ולעשות פסין רחבין או קצרין למספר אנשים, אלא היתר התירו לכתחילה לעשות פסין כדי שימצאו הבאים מקום למלאות מים ולשתות. ולפיכך התירו כאן להרחיק כל שהוא לדעת רבנן דר' יהודה, מפני שחשו שמא יחנו שם מאה או מאתים ויצטרכו להיקף גדול כור או כוריים. ור' יהודה סבר כיון דמחיצה כזו בעלמא אינה מחיצה די אם נתיר מן הסתם כמדת קרפף דעלמא כיון שלעתים לא יחנו אלא אחד או שנים, ואף על פי שלגבי מחיצת חבלים התירו לגבי שיירא אפילו כור ואפילו כוריים אם צריכין להן, כן נראה לי.

גמרא: לימא מתניתין דלא כר' עקיבא. הוא הדין דהוה מצי למימר דלא כת"ק דחנניה, אלא משום דלא אתפרש מאן ניהו נקט ר' עקיבא, ומינה דאף היא דלא כת"ק.

ובלבד שירב׳ בפסין בפי׳ בעי׳ שלא יהא שם לעול׳ בין פס לפס או יותר מעשר לר׳ מאי׳ ויות׳ מי״ג לר׳ יהודא. ויש שפירשו דדוקא כדי צרכן או אפי׳ יותר תוך בית סאתי׳ אבל צריך שלא יהא שם בית סאתים פנוי שהם מחיצות חכמים בפחות מג׳ טפחים עדיפא מפסין וכדאמרי׳ לקמן אומ׳ חבלים לשיירא כלומ׳ אבל לא פסין חנניה אומר חבלים לבור ולא פסים ואעפ״כ לא התירו בשיירא אלא כדי צרכן ולא התירו בית סאתים פנוי בי לא התירו בית סאתים פנוי בשום מחיצות שאינם גמורות אבל ר״י ז״ל סובר דברי׳ כפשוטן דלרבנן התירו אפי׳ ביותר מעש׳ מכדי צרכן כמו שירצו כדכת׳ מלת׳ פסיקת׳. ובמ׳ ירחיק כל שהו׳ והטעם דגבי פסי ביראות הקילו לצורך מינה כדי שהקילו להתיר בו פרוץ מרובה על העומד מה שלא התירו בחבלים דשיירא כיון שאינו לדבר מצוה ועוד נותנין טעם יפה בדבר לגבי שיירא כיון דכל מקום ראוי להם לעשות בו היקף לחנייתם אין לנו להתיר להם אלא כדי צרכם ואם באו לכאן רבים ועשו היקף גדול כדי צרכם וכשלת להם הניחו זה ההיקף ואח״כ באו אנשים מועט׳ שההוקף הזה גדול להם מאד שיהא בו פנוי בית סאתים הרי יכול לעשות להם הקף כדי צרכם במקום אחד אבל בביראות אי אפשר לומר שכל מי שיבא יחפור לו באר ויעשה לו פסין כפי מה שהם מעט או הרבה כדי צרכן הלכך התירו לעשות לכל אדם לעשות היקף כמו שירצו שאם באו יחידים לכאן ומצאו היקף גדול שעשו אחרים שהיו מרובים שיוכלו אלו לשבת אות׳ וכיון דהא מדאורייתא שרי משלך נתנו לך והעמידוהו על דין תורה. היינו סברא דרבנן דפליגי עליה דר׳ יהוד׳ אבל ר׳ יהודא היה מחמיר בכאן יותר משיירא משום דהוו מחיצות גרועות שהפרוץ מרובה ולפיכך לא התירו אלא בית סאתים לאחד או לשנים ומשם ואילך כפי חשבון זה כעין מה שאמר ר׳ יוסי בנו בחבלים דשיירא ואע״ג דהתם התיר ר׳ יהודא לשיירא כל צורכם שאני התם דמחיצות גמורות יותר שאין הפרוץ מרובה בהם והוא בפחות פחו׳ מג׳ טפחים שהוא כלבוד וכסתום גמור וכן עיקר מדלא אשתמיטו בשום משנה ושום ברייתא ושום אמורא לומר שלא התירו חכמי׳ בית סאתי׳ פנוי ושבקוה למתני׳ כפשטה:

גמרא לימא מתני׳ דלא כחנני׳ דתניא עושין פסין לבור וכ״ש חבלים בפחו׳ פחות מג׳ דעדיפי וחבלים לשיירא. פירוש ולא פסין חנניה אמר חבלים לבור ולא פסין והשתא ללישנא קמא קושיין משום דליכא לשווייה חלוק בין בור לבאר ובור לאו דוקא ומסברא פרכינן אבל לאיידך לישנא פרכי׳ מדיוקא דלישנא מדלא קתני ופסין לבאר וכדאמרי׳ להדיא איכא דאמרי מדלא קתני חנניה או׳ כו׳. לימא מתני׳ דלא כר׳ עקיבא פי׳ וה״ה דהוה יכול לומ׳ דלא כת״ק דחנניה אלא משום דכיון דלא ידעי׳ מצי נקט ר׳ עקיבא דאפשר דהיינו ת״ק דחנניה ועוד אית לן למימ׳ הכי כיון דבעלמא כולהו סתמי אליבא דר׳ עקיבא. באר מים חיים דפסיקא ליה למנקטיה במילתא פסיקתא כיון דשרי בין לרבים בין ליחיד אבל מכונסין דלא פסיק להו למשרינהו ליחיד לא קתני.

כל השיתין פטורין מן המעשר. פירוש שיתין הם תאנים גרועים ופירש״י ז״ל דפטורין מן המעשר דמצד גריעותן אין עם הארץ מקפיד על עישורן חוץ מן הדיופרא פי׳ דחשיבא טפי או משום דמלתא דתיוהא חייס עלייהו ואינן מעשרין והראב״ד ז״ל פי׳ טעמא דפטורין מלעשר דאגב גריעותו מפקר להו במקומו והפקר פטור מן המעש׳ אבל דיופר׳ חשיבי ליה טפי ולא מפקר להו וכן נראה פירושו בירושלמי.

דא״ר אמי אחור למעשה בראשית. פי׳ דרוש לשון צרה כלומר שתי צורות עשית לי. בשלמא למ״ד פרצוף היינו דכתי׳ וייצר פי׳ בשני יודין דמשמ׳ שתי יצירות אלא למ״ד זנב מאי וייצר דהא ליכא אלא חדא יציר׳ כן פרש״י ז״ל ועל כרחין אית לן לפרושי הכי והקשו בתוספות מכאן על מה שפרש״י ז״ל בפ״ק דכתובות גבי ברכת יוצר האדם ואשר יצר דאיכא דבריך חדא ואיכא דבריך תרתי דמפרש תלמודא הא כמאן דסבר שתי יצירות הוי והא כמאן דסבר חדא יצירה הוי ופירש״י ז״ל דמר סבר שתי יצירות הוי היינו כמ״ד זנב ומר סבר חדא יצירה הוי כמ״ד פרצוף ואלו הכא אמרי׳ איפכא ויש לתרץ דהתם לעניין ברכות משמע לן דמאן דמצריך שתי ברכות היינו מפני שהיו יצירות בשתי פעמים כי בתחלה היה זנב ולבסוף עשה מן הזנב פרצוף אבל למאן דאמר פרצוף אע״ג דהיו בתחלתו שתי יצירות כיון שביחד נבראו ובציור א׳ אין כאן אלא ברכה אחת אבל הכא בעי׳ לומר דלמאן דאמר פרצוף היינו דכת׳ וייצר בשני יודי״ן כלומר שתחלת יצירתו היה בשתי יצירות זכר ונקבה אלא למאן דאמר זנב מאי וייצר דהא לא מיירי קרא אלא על תחלת היצירה ומיהו עדיין קשה ממה שאומר שם התלמוד דכ״ע חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלי׳ ומר סבר בתר מעשה אזלינן. וכיון דפרש״י ז״ל דמאן דאמר חדא יצירה הואי היינו מאן דאמר פרצוף היכי שייך לומר בה מחשבה ומעשה דהא לא איתמר הכי אלא למאן דאמר זנב כדאית׳ לקמן. ויש לדחות דהכי קאמר דכולי עלמא חדא יצירה הואי והיינו זנב דלהא קרינן חדא יצירה ואף לעניין ברכה ולא כדס״ד. ומר סבר בתר מעשה אזלינן:

היקף חבלים האמור בפרק ראשון לעניין שיירא כל שכן שמכשיר את הבור שהרי היקף חבלים חשוב יותר מהיקף דיומדין ואם של דיומדין מכשיר כל שכן של חבלים ואף בבור מים מכונסין שביארנו שאין דיומדין מכשירין בו יש אומרי׳ שחבלים מכשירין בו וכן יראה להם מסוגיא זו אלא שמשנתנו מכרעת שמחיצה עשרה צריכה לו כמו שביארנו במשנה:

יש בתאנה מינין שפירותיהן רעים וחזקתם שאין אדם משמרן ואין עם הארץ חס עליהן [לעשרן] ומתוך כך פטרום מן הדמאי כמו שביארנו במסכת ברכות. ויש בהן מין אחד שטוענין שתי פעמים בשנה ונקראת דיופרא כלומ׳ דו פירות ואעפ״י שאינן פחותות כל כך כאחרות שבאותו המין אף הן בכלל השיתין ופטורות מן הדמאי:

בד"ה אפי' י' כורין כו' וי"ל דמתני' ר' יהודה היא דלא שרי אפי' בבאר כו' עכ"ל ר"ל דמתני' ר' יהודה היא דברישא דעושין פסין לביראות כו' קתני בה דברי ר' יהודה ולא ה"ל למתני בדבריו ביראות אי הוה סבר נמי דמהני פסין בבור כיון דבבאר נמי לא שרי אלא בית סאתים ואין להקשות דאכתי נימא דלרבותא קתני ר' יהודה באר דאפ"ה לא שרינן אלא בית סאתים דמ"מ ה"ל למתני נמי בור לאשמועינן רבותא בגופא דדינא דמהני בהו פסין וק"ל:

בא"ד ומ"מ צריך לפרש כפ"ה דחשיבי פסין מוקפין לדירה כו' עכ"ל ר"ל אף לפי מה שפירשו השתא דבכמה איסורים דרבנן הקילו בפסין משום עולי רגלים מ"מ צריכין לפרש כפ"ה דחשיבי פסין מוקפין לדירה כו' וליכא למימר בהא נמי הקילו בעולי רגלים דלא בעינן מוקף לדירה דאם כן תקשי לר"ה ב"ח דבעי למימר דאינה מוקפת לדירה לא שמה מחיצה כלל והוי ר"ה גמורה וא"כ הוי הכא איסורא דאורייתא למלאות מבור לבין הפסין ומשום עולי רגלים ודאי דלא הקילו באיסורא דאורייתא אלא ע"כ דאית לן לפרושי כפ"ה דהוי מוקף לדירה ושמה מחיצה גם לר"ה ב"ח וק"ל:

בד"ה בור לחוד כו' אלא שהיה מדקדק לפרש מדלא פי' במלתיה ופסין לבאר כו' עכ"ל ור"ל שלא היה חש לפרש להך לישנא כמו ללישנא בתרא והמתרץ נמי ללישנא קמא לא חש להכי ומשני בפשיטות בור לחוד כו' וק"ל:

בא"ד וה"ה דהמ"ל מתני' דלא כת"ק כו' עכ"ל ומיהו למאי דמשני דאתיא שפיר כרבי עקיבא איכא לאוקמא מתני' נמי כת"ק דחנניא ובור דקתני היינו בור הרבים וק"ל:

בד"ה בור לחוד פרש"י בור מים מכונסין דעבידי דפסקי כו' עכ"ל ולפי זה בור דנקט חנניה היינו בור היחיד דוקא דבור הרבים אין לחוש דלמא מפסקי דמדכרי אהדדי כמ"ש התוספות לקמן וא"כ ת"ק דשרי בבור היינו אפילו בור היחיד ואם כן מתניתין דהכא ע"כ לא אתיא כוותיה וק"ל:

בא"ד וטעמא משום דבעינן מידי דחזי לאדם דאי משום דלא מפסקי כו' עכ"ל ובאר היחיד דלא משום דבעינן תרתי למעליותא דהיינו מידי דצורך רבים ומים חיים דהיינו דוקא באר הרבים וק"ל:

גמרא מדלא קתני חנניה אומר עושין חבלין לבור ופסין לבאר כו' ולאידך גיסא בהיפך ליכא לדיוקי מדלא קתני רבותא דאין עושין פסין אף לבאר מכלל דלחנניה מהני פסין לבאר דכיון דכמה איסורי דרבנן מקילין בפסין מהיכא תיתי דמהני פסין אף לבאר משא"כ אי הוה מהני פסין לבאר ה"ל לאשמועינן לחנניה הכי וק"ל:

דיו רצוף פנים היה לי לאדם כו' כל הסוגיא זו עד ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין מפורש פ"ב דברכות ופ"ק דכתובות ע"ש:

גמ' בתחלה עלתה במחשבה. עי' ר"ה דף כז ע"א תוס' ד"ה כמאן מצלי':

שם לא נצרכה אלא למקום חתך. כעין זה חולין דף סח ע"ב:

רש"י ד"ה בור הרבים וכו' מדכרי אהדדי. עי' לעיל דף ג ע"א:

תוס' ד"ה אפילו יוד כורים, ומ"מ צריך לפרש, עי' מהרש"א דאף דבאיסורי דרבנן הקילו בפסי ביראות משום עולי רגלים, מ"מ תיקשי לר"ה בר חנינא דבעי לומר דהוי רה"ר.
ובעניי לא ידענא היכן מצינו דר"ה ב"ח סבר דהוי רה"ר אלא דשם (דף סו) פליג על ר"י דלא הוי רה"י גמורה מדשרי לטלטל מים על אבן גבוה י' ורחב מסאתים אבל מ"מ לא הוי רה"ר ומה"ת הוא מקום פטור ומדרבנן הוי כרמלית כדאמרינן שם אלמא כרמלית הוי, וצע"ג:

להרחיק כל שהוא. כל מה שבלבו לעשות היקף גדול: ובלבד שירבה בפסין. דכל כמה דמרחיק מבור מגדיל ריוח שבין דיומד לדיומד וצריך להרבות בפסין עד שלא יהא בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי' אמות לר' מאיר או מי''ג אמה ושליש לרבי יהודה: לגינה ולקרפף. שאין הקיפן לדירה קרפף היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר: אבל אם היה דיר. של בהמות שעושין בשדות היום כאן והיום כאן כדי לזבל' בגללי הבהמות: סהר. לבהמות של עיר: מוקצה. רחבה שאחורי הבתים: וחצר. שלפני הבתים דכל הני הקיפן לדירה הוא והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא הוא: גמ' חבלים לשיירא. כדתנן בפ''ק (דף טז:) מקיפין שלשה חבלים דכולה עומד הוא אבל פסין לשיירא לא דהוי פרוץ מרובה ולא הותר אלא לבור משום בהמת עולי רגלים כדמפרש לקמן: בור. מים מכונסין ועבידי דפסקי ומשום הכי אסר חנניא דזמנין דפסקי מיא ובטלי מחיצות ולא הותרו פסי ביראות אלא מפני מימיהן של בהמת עולי רגלים: באר. מים חיים וביראות דמתניתין מדלא קתני בורות במים חיים קאמר: בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי ולא מטלטלי התם: באר היחיד. דלא פסקי מיא: לבורות לא. ואפילו דרבים: מכונסין דלא פסיקא ליה. דאיכא בור הרבים דמהני ואיכא בור דיחיד דלא מהני לא קתני: ואילו הכא ביראות קתני. דמשמע תרי חד דרבים וחד דיחיד: ביראות דעלמא. אכל ביראות קאי ולעולם דרבים: השיתין. מיני תאנים רעות כדאמר במס' ברכות (דף מ:): פטורין. מן הדמאי דכיון דרעות הן לא חס עלייהו עם הארץ ועישרן: חוץ מן הדיופרא. שהוא חשוב: דיו פירות. טוענין ב' פעמים בשנה: אחור וקדם צרתני. מלפנים ומאחור צרת לי צורת פנים: הצלע: בין לרב בין לשמואל לשון צדדין כמו ולצלע המשכן השנית (שמות כו): פרצוף. חילקו לשנים שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן: זנב. היה לו לאדם הראשון ונטלו ממנו וברא את חוה: מאי אחור וקדם צרתני. דמשמע ב' צורות: מאדם ועד בהמה. אדם הוזכר בפורענות תחילה: ה''ג היינו דכתיב וייצר בתרין יודין דמשמע ב' צורות: אוי לי מיצרי. שמצערני אם אעשה רצון יוצרי: אוי לי מיוצרי. אם אעשה רצון יצרי: זכר ונקבה בראם. משמע מתחילת בריאתו היה זכר ונקבה זכר מצד זה ונקבה מצד זה: ברא אותו. משמע חד: ויבן. משמע שהיתה מחוסרת בנין: מאי ויבן. בנויה ועומדת היתה: שקילעה. קליעת שיער:

אפילו י' כורין מותר. פ''ה והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא היא ואין להקשות א''כ אמאי אמר בגמרא מתני' דלא כרבי עקיבא מדלא קתני בורות דילמא נקט ביראות דאפי' י' כורין שרי וי''ל דמתניתין ר' יהודה היא דלא שרי אפי' בבאר אלא בית סאתים וא''ת ומאי שנא גבי שיירא דבעו רבנן שלא יהא בית סאתים פנוי והכא גבי פסין דגריעי טפי מחבלים כדאמר בגמרא לא אצרכיה שלא יהא בית סאתים פנוי וי''ל דגבי שיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא הוי חשיב מוקף לדירה כמו פסין אי נמי גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה כמו שהקילו לענין פרוץ מרובה על העומד ומ''מ צריך לפרש כפירוש הקונטרס דחשיבי פסין מוקפין לדירה אע''פ שאין אדם דר שם דאלת''ה תקשה מתני' לרב הונא בר'. חנינא דבעי למימר בפ' הדר (לקמן דף סז:) דמחיצה שאינה מוקפת לדירה לא שמה מחיצה דפריך לר' יוחנן דאמר מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין: בור לחוד ובאר לחוד. המקשה נמי היה יודע שיש חילוק בין בור לבאר דמתני' היא אלא שהיה מדקדק לפרש מדלא פירש במילתיה ופסין לבאר מכלל דלא מפליג כמו שמדקדק בסמוך וה''ה דהוה מצי למימר מתניתין דלא כתנא קמא דבמתני' קתני דווקא באר ולא בור: בור לחוד. פירש רש''י בור מים מכונסין דעבידי דפסקי ואע''ג דלקמן בפירקא קאמר טעמא דבעינן מים חיים משום דבעינן מידי דחזי לאדם האי טעמא לא שייך אלא לר' יהודה בן בבא דאמר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים לבד וטעמא משום דבעי מידי דחזי לאדם דאי משום דלא פסקי אפילו בור רבים נמי דאין לחוש דילמא פסקי אבל שאר תנאים טעמייהו משום דלא פסקי דאי בעי מידי דחזי לאדם אפילו בור הרבים נמי לא: בשלמא למ''ד פרצוף היינו כו'. מכאן היה מקשה ריב''ם על פ''ה דפירש בריש כתובות (דף ח.) ב' יצירות הוו ולכך בריך שתים יוצר האדם ואשר יצר דהוי כמ''ד זנב ועוד דבתר הכי קאמר התם לכ''ע חדא יצירה הוי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ומר סבר בתר מעשה אזלינן והיינו כמ''ד זנב דאליבא דידיה דרשינן הנהו קראי כרבי אבהו לכן נראה דשתי יצירות הואי היינו כמאן דאמר פרצוף: