דאית ליה [שיש לו] קוברין, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, אבל מי שיש לו קרובי משפחה שיטפלו בקבורתו אינו קרוי מת מצוה. וכן אם היה מצוי במקום שקורא ואחרים עונין אותו — אין זה מת מצוה. ועל כן חידוש הוא באיש הצבא, שגם שאין בו תנאי מת מצוה קוברין אותו במקומו.

ולעצם ההלכה שואלים: והאם מת מצוה קנה מקומו? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: המוצא מת מוטל בסרטיא (בדרך סלולה) — מפניהו וקוברו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא ואין קוברים אותו ברחוב.

היה יכול לפנותו לשדה בור (בלתי מעובד) או לשדה ניר (חרוש) — מפניהו לשדה בור, היו לפניו שדה ניר ושדה זרע — מפניהו לשדה ניר, היו שתיהן, השדות, נירות או שתיהן זרועות או שתיהן בורות — מפניהו לכל רוח שירצה! נמצא שאין קוברין מת מצווה בכל מקום, אלא מפנים אותו מהמקום שמת בו!

אמר רב ביבי: הכא [כאן] במת מוטל על המיצר (גדר) וחוצה את דרך הרבים עד למיצר שכנגדו עסקינן [עוסקים אנו], שמתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר שכן אסור יהיה לכהנים לעבור שם — מפניהו כבר לכל רוח שירצה. אבל נמצא בשדה, אין רשות לפנותו משם.

א נאמר במשנה שאנשי המחנה פטורין מרחיצת ידים. אמר אביי: לא שנו אלא שפטורין ממים ראשונים של נטילת ידים שלפני האוכל, אבל מים אחרונים — חובה.

אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה — מפני שמלח סדומית (הבא מסדום) יש, שמסמא את העינים אף כשכמות קטנה ממנה נכנסת לעין, ולכן יש לרחוץ את הידים שמא דבק בהן מלח סדומי בשעת האכילה, וגם אנשי הצבא חייבים להיזהר בשמירת בריאותם.

אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא [ונמצא מלח זה כקורט קטן בתוך כור] שלם של מלח. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: כייל מילחא [אם מדד מלח] שלא בשעת אכילה, מאי [מהו]? האם גם הוא מחוייב בנטילת ידים לאחר מכן? אמר ליה [לו]: הא לא מיבעיא [זו לא נצרכה לומר] שבוודאי חייב.

ב במשנה נאמר שאנשי הצבא פטורים מלהפריש דמאי. דתנן [וכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא [צבא המלך] דמאי. אמר רב הונא: תנא [שנינו], בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי.

ג במשנה נאמר שאנשי הצבא פטורים מלערב. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] ר' ינאי: לא שנו אלא שפטורין מלערב עירובי חצירות, אבל עירובי תחומין — חייבין.

דתני [שכן שנה] ר' חייא: לוקין על יציאה מן התחום בלא עירובי תחומין — דבר תורה, וראיה לענין תחומין ממה שנאמר בתורה "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט) וכיון שדבר תורה הוא אין להתירו בשעה שאינה של סכנת נפשות.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יונתן: וכי לוקין על לאו שבתורה שנאמר רק בלשון "אל"? על שאלה זו מתקיף רב אחא בר יעקב: אלא מעתה מה שנאמר "אל תפנו אל האבת ואל הידענים" (ויקרא יט, לא) הכי נמי דלא לקי [כך גם כן תאמר שאינו לוקה]?!

אלא יש לתקן ר' יונתן הכי קשיא ליה [כך היה קשה לו]: הלא איסור זה על תחומין הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שכן מאותו פסוק למדים איסור להוציא לרשות הרבים, והעובר על איסור זה נדון למיתת בית דין, וכלל בידינו: כל לאו שניתן (שיש בו צד מסוים) לאזהרת מיתת בית דין — אין לוקין עליו אפילו כאשר בפרט זה או במקרה זה אין צד של מיתת בית דין.

אמר רב אשי: מי כתיב [האם נאמר] בכתוב "אל יוציא", שעיקרו לאיסור הוצאה בשבת? הרי לשון "אל יצא" כתיב [נאמר], שפשוטו של מקרא זה שמדבר רק בדין יציאה מחוץ לתחום שבת ולא בהוצאה, ואין בכך — לכל הדעות — צד מיתת בית דין כלל.

ד משנה עושין פסין לביראות [בארות] שברשות הרבים, שכן הבאר עצמה כרגיל רחבה ארבעה טפחים ועמוקה עשרה ועל כן היא נחשבת כרשות היחיד ולכן אסור לשאוב ממנה בשבת, מפני שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ולכן תיקנו חכמים שיעשו פסין כעין מחיצה סביב הבאר, ולהעלות מים בכלים ולהעבירם, ויעשה כל אותו שטח כרשות היחיד, ועל ידי כן מותר לשאוב מן הבאר ולהעביר את מימיו אל השטח המוקף מחיצה.

ועושין ארבעה דיומדין (עמודים כפולים) נראין כשמונה שמעמידים בכל פינה עמוד בעל שתי זרועות, ודיומדין אלה נחשבים כמחיצה גמורה, אלה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: יש להעמיד שמונה עמודים הנראין כשנים עשר, כיצד? עושה ארבעה דיומדין וביניהם ארבעה עמודים פשוטין.

גובהן של הדיומדין עשרה טפחים לפחות, ורוחבן ששה ועוביים כל שהוא. וביניהן, בין הדיומדין או העמודין יכול להיות רווח כמלא שתי רבקות (צמדים) של שלש שלש בקר, דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: רווח גדול קצת יותר של ארבע פרות. ומשערים רווח זה של עשר אמות באמות מרווחות ולא מצומצמות, כאשר הפרות קשורות זו לזו ולא מותרות כאשר רבקה אחת נכנסת ואחת יוצאת ויש רווח משהו ביניהן.

מותר להקריב את הפסין לבאר, ובלבד שיהא השטח הפנימי רחב מספיק כדי שתהא פרה עומדת ראשה ורובה בפנים, בתחום מחיצת הדיומדין, ושותה.

מותר