עירובין טז ע"א

דף טז - א

בעביטין [כר שתחת אוכף הגמל], בשליפין [משאות], בקנים, בקולחות [קלחי ירקות] - מטלטלין בתוכה. ובלבד שלא יהא מקום פרוץ בין גמל לגמל "כמלא גמל", ובין אוכף לאוכף "כמלא אוכף", ובין עביט לעביט "כמלא עביט".

הרי חזינן דאף אם אין בפרוץ אלא "כמלא" העומד, נמי אסור. ותיקשי לרב פפא!

ומשנינן: הכא נמי, הא דאמרינן "כמלא גמל", היינו שיש כמלא גמל כשנכנס הגמל ויוצא, שהוא מעט יותר מ"מלא גמל", והוה ליה פרוץ מרובה על העומד.

תא שמע, מהא דתניא בתוספתא דכלאים: נמצאת אתה אומר: שלש מדות [חילוקי הלכות] יש במחיצות של קנים, המרוחקים זה מזה [לענין היתר זריעה מצד אחד של המחיצה, כאשר גפנים נטועים מעברה השני]:

מדה ראשונה:

כל גדר שהוא עשוי מקנים, ורוחבו של כל אחד מהקנים הוא פחות משלשה טפחים!

הרי אף אם היה בין קנה לקנה אויר כמלואו של קנה, ואפילו יותר, אפשר שהמחיצה הזאת תהיה כשירה מדין לבוד.

ולכן, צריך שלא יהא בין קנה זה לקנה זה שלשה טפחים.

כי בהבדל של שלשה טפחים לא נוהגת תורת לבוד, והוה ליה "פרוץ", ומבטל לעומד.

אבל בפחות משלשה אמרינן לבוד, ולא מיקרי שיש אויר ביניהם לבטל העומד מחמת הפרוץ.

והא דבעינן שלא יהא ביניהן שלשה טפחים, הוא: כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש [בבת אחת בלא עיכוב] בין קנה לקנה.

כלומר: שכשיש ביניהן שלשה טפחים, והרי הוא חשוב לבקיעת גדי להדיא בלא עיכוב, אי אפשר לומר "לבוד". ריטב"א.

מדה שניה:

כל גדר שהוא עשוי מקנים הרחבים כל אחד שלשה טפחים, ומשלשה עד ארבעה טפחים ולא עד בכלל! צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו של קנה - כדי שלא יהא פרוץ כעומד.

דכיון שמלואו של קנה הוי טפי משיעור "לבוד", מיקרי אויר, והוה ליה "פרוץ".

ואם היה פרוץ מרובה על העומד, הרי הפרוץ מבטל לעומד, ואף כנגד העומד אסור לזרוע. [ולקמן פרכינן: הרי מתחלה היה משמע דפרוץ כעומד אסור, ולבסוף משמע, דפרוץ כעומד מותר].

מדה שלישית:

כל גדר שהוא עשוי מקנים הרחבים כל אחד ארבעה טפחים, ומארבעה טפחים עד עשר אמות ועשר בכלל!

צריך - כדי להתיר לזרוע אף כנגד האויר - שלא יהא בין זה לזה כמלואו של קנה, כדי שלא יהא פרוץ כעומד.

ואם היה פרוץ כעומד, כיון דהקנים רחבים ארבעה והוה ליה עומד חשוב, אין הפרוץ מבטל לעומד.

ולפיכך: כנגד העומד מותר לזרוע [אף אם הפרוץ מרובה על העומד].

אבל כנגד הפרוץ אסור, כיון שאין העומד מרובה על הפרוץ.

ואם היה עומד - מהקנים שבכל המדות - מרובה על הפרוץ, כיון דעומד רבה עליו, ליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה לעומד, ולכן הוו להו [הפרצות] פתחים, הילכך - אף כנגד הפרוץ מותר לזרוע!

נפרצה המחיצה ביותר מעשר אמות - ואפילו שאר כל המחיצה עומד - אסור לזרוע כנגד הפירצה. ^[116]

היו שם קנים הדוקרנים [קנים משופין כדקר ונעוצים בארץ] ועושה [ועשה] להן פיאה [זמורה קלועה] מלמעלה, ההולכת מקנה לקנה - דהוה ליה צורת פתח - אפילו היתה הפירצה ביותר מעשר אמות, מותר לזרוע אף כנגד הפרוץ. לפי שצורת הפתח מתרת בכלאים - לכולי עלמא - אפילו פירצה יותר מעשר [כדלעיל דף יא ב:].

והשתא תיקשי לרב פפא דמתיר פרוץ כעומד:

קתני מיהת ברישא [במדה שניה]: "משלשה ועד ארבעה, ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו כדי שלא יהא פרוץ כעומד".

תיובתא דרב פפא?!

ומשנינן: אמר לך רב פפא: מאי האי דקתני בברייתא: צריך שלא יהא בין זה לזה "כמלואו"? - שלא יהא ביניהם "מלואו כשהוא נכנס ויוצא"!

דהיינו, שלא יהא שם אויר יותר ממלואו עד שיהיא באויר מקום להכניס ולהוציא מלואו של קנה.

והכי נמי הא דקתני: כדי שלא יהא פרוץ "כעומד", היינו - כשיעור "עומד נכנס ויוצא", דהוה ממילא פרוץ מרובה על העומד.

הכי נמי מסתברא כדפרשינן לברייתא.

מדקתני בסיפא דרישא: ואם היה פרוץ מרובה על העומד, אף כנגד העומד אסור.

ואי לאו דהא דקתני "כדי שלא יהא פרוץ כעומד" היינו פרוץ מרובה על העומד, אלא פרוץ כעומד ואפילו הכי אסור, למה לי סיפא לאסור בפרוץ מרובה על העומד, והא כל שכן הוא?!

ועל כרחך לגלויי, דרק פרוץ מרובה על העומד אסור. הא פרוץ כעומד מותר.

ומסקינן: שמע מינה! [נתבאר על פי משמעות הגמרא, ר"ח ורש"י בהמשך].

לימא תיהוי - האי דיוקא מברייתא - תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע, דאמר: אפילו פרוץ כעומד נמי אסור!?

ודחינן: אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע: וליטעמיך, דדייקת מרישא דפרוץ כעומד מותר.

אימא סיפא: דקתני "שלא יהא פרוץ כעומד".

דהיינו - לדידך - שלא יהא פרוץ "מרובה" על העומד, וקתני בתריה "ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר", ולמה לי האי, והא כל שכן הוא:

אם פרוץ כעומד שרי - דהא לא קפדינן אלא שלא יהא פרוץ מרובה על העומד - עומד מרובה על הפרוץ מיבעיא?

ועל כרחך לדיוקא אתא, וללמד: דוקא עומד מרובה על הפרוץ הוא דשרי, הא אם היה העומד כפרוץ אסור! [נתבאר על פי משמעות הגמרא ורש"י בהמשך].

ומקשינן: סוף סוף, דיוקא דסיפא קשיא לרב פפא, וכדאמרן. ודיוקא דרישא קשיא לרב הונא בריה דרב יהושע, וכדאמרן?!

ומשנינן: דיוקא דסיפא מהא דקתני "ואם היה עומד מרובה על הפרוץ, מותר", דאמרת דמייתרא ללמד שפרוץ כעומד אוסר - לרב פפא לא קשיא.

כי לעולם אימא לך דאף דמייתרא, בכל זאת קתני לה.

כי איידי דתנא רישא "פרוץ מרובה על העומד אסור", אחר דקתני כבר שלא יהא פרוץ כעומד, וכדי ללמד דהא דאמרינן "שלא יהא פרוץ כעומד" היינו פרוץ מרובה על העומד, והא דקתני "מלואו" מיירי בנכנס ויוצא - תנא נמי סיפא לאחר דקתני "שלא יהא פרוץ כעומד" דעומד מרובה על הפרוץ מותר, אף דידעינן לה כבר מהא דקתני "שלא יהא פרוץ כעומד", ומשמע הא כעומד מותר, וכל שכן עומד מרובה על הפרוץ.

וכמו כן רישא, דקתני "ואם היה פרוץ מרובה על העומד, אסור", דמייתרא, דהא קתני כבר "שלא יהא פרוץ כעומד", וכל שכן פרוץ מרובה על העומד - לרב הונא בריה דרב יהושע לא קשיא.

כי איידי דבעי למיתני סיפא - אחר דקתני כבר שלא יהא פרוץ כעומד - דעומד מרובה על הפרוץ מותר [דלא מייתרא לרב הונא, דאתא לאשמועינן: הא פרוץ כעומד אסור, דלא שמעינן לה מרישא, דהא איכא לפרושי דפרוץ כעומד דאסור היינו פרוץ כעומד בנכנס ויוצא, הא פרוץ כעומד שרי] - תנא נמי רישא, דפרוץ מרובה על העומד, אסור, אף דקתני כבר "שלא יהא פרוץ כעומד", וכל שכן פרוץ מרובה על העומד.

תו מקשינן לרב הונא בריה דרב יהושע:

בשלמא לרב פפא, ניחא הא דבברייתא מפלגינן לשתי מידות, מידת קנה רחב פחות משלשה, ומידת קנה רחב שלשה.

שהרי הא דקתני במדה ראשונה "ובלבד שלא יהא בין קנה לקנה שלשה" לא שייכא אלא בקנה רחב פחות משלשה, דאז, כשיש ביניהם שלשה הוי פרוץ מרובה על העומד, דאסור. אבל בקנה רחב שלשה לא איכפת לן שיהא בין קנה לקנה שלשה, דהא הוי ליה פרוץ כעומד, דשרי רב פפא.

ומשום הכי לא עריב להו - לשלשה ופחות משלשה - ותני להו במדה ראשונה. אלא תני לשלשה במדה שניה, דאמרינן: ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו. דהיינו, בנכנס ויוצא, דהוי הפרוץ יותר משלשה, וקאסר נמי לקנה רחב שלשה!

אלא לרב הונא בריה דרב יהושע תיקשי: ליערבינהו - לשלשה ופחות משלשה במדה ראשונה - וליתננהו הכי: כל שהוא פחות משלשה ואף שלשה, צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה!? דהא לרב הונא בריה דרב יהושע, אף בקנה רחב שלשה, אם יש ביניהם שלשה, אסור, דהוה ליה פרוץ כעומד דאסור לרב הונא?!

ומשנינן: אין הכי נמי, דהך דינא דקתני במדה ראשונה "ובלבד שלא יהא בין זה לזה שלשה" שייכא נמי גם בקנה רחב שלשה.

ואפילו הכי לא עריב להו, משום דלא דמי פסולא דקנה פחות משלשה והריוח ביניהם שלשה דקתני ברישא במדה ראשונה, לפסולא דקנה רחב שלשה והריוח ביניהם שלשה דקתני בסיפא במדה שניה.

דפסולא דרישא הוא: כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש.

כלומר: אין הכשרו ופסולו תלוי אלא בשיעור הזדקרות הגדי בלבד. ואילו היה שיעור הזדקרות הגדי בפחות משלשה טפחים, היה פסול, כיון שהפרוץ אינו פחות מן העומד!

וזה שייכא בקנים רחבים פחות משלשה טפחים בלבד.

ואילו פסולא דסיפא הוא: שלא יהא פרוץ כעומד, ואינו תלוי בשיעור זקירת הגדי, אלא בשיעור הפירצה שלא תהא רחבה שלשה טפחים!

וזה לא שייכא אלא בקנים רחבים שלשה טפחים.

והשתא מקשינן אגופה דברייתא: פחות משלשה, כלומר: הא דקתני במידה ראשונה "צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה", הא אם היה ביניהם שלשה אסור - מני? הרי בהכרח, לפי רבנן היא, דאמרי: פחות משלשה אמרינן לבוד, אבל שלשה לא אמרינן לבוד. ומשום הכי אסור כשיש ביניהן שלשה, ודלא כרבן שמעון בן גמליאל דסבירא ליה לבוד כל שהוא פחות מארבעה.

אימא סיפא דברייתא: כל שהוא שלשה, ומשלשה "ועד" ארבעה ולא עד בכלל, אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור. אבל ארבעה גופיה לא.

וקתני נמי בהדיא במדה שלישית, דבארבעה אף אם היה פרוץ כעומד - והוא הדין פרוץ מרובה על העומד - כנגד העומד מותר. וטעמא דארבעה מותר כנגד העומד ולא מיבטיל משום הפרוץ, הוא משום דהוי העומד חשוב.

מני רבנן היא דאמ' פחות מג' אמרי' לבוד אתאן לרבן שמעו' בן גמליאל דאמ' פחות מד' אמרי' לבוד וחלוקות רבנן ורבן שמעון בן גמליאל בזו הבריתא האמורה בתחלת הפרק היתה קורתו משוכה או תלויה פחות מג' אין צריך קורה אחרת:

ת"ש שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה גמלים או באוכפין כו' עד ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל כמלוא גמל כו' ודחינן הכא נמי כמלוא נכנס [ויוצא] ת"ש נמצאת אומר ג' מדות במחיצות כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה שלא יזדקר הגדי בבת ראש [כל שהוא] שלשה ומשלשה ועד ארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד.

ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור כל שהוא מארבעה ולמעלה עד עשרה צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד עומד מותר.

כנגד פרוץ אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד (עומד אסור) הפרוץ נמי מותר.

נפרצה יותר מעשר אסור. היה לו קנים מדקרין ועשה להן פאה מלמעלה אפילו ביתר מותר.

קתני מיהא רישא כל שהוא שלשה ומג' ועד ארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה כמילואו.

פ' צריך שלא יהא (כמילואו) [פרוץ כעומד] קשיא לרב פפא. ודחי כמלוא [כמלואו] נכנס ויוצא שהוא יותר כמעט ואמרינן הכי נמי מסתברא דמלואו יתר הוא כמעט מדקתני ואם היה פרוץ מרובה על העומד. פרוץ מרובה על העומד הוא דאסור הא כעומד מותר ואמרינן רישא קשיא לרב הונא בריה דרב יהושע סיפא קשיא לרב פפא ושנינן להו ופשוטה היא. ואמרינן בשלמא לרב פפא מוקים לה לרישא כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה שאם היה העומד פחות משלשה והפרוץ שלשה אסור שנמצא הפרוץ מרובה על העומד לפיכך אסור הא זה כמו זה או אפי' הפרוץ מרובה על העומד כיון שהפרוץ אינו ג' טפחים אלא פחות מותר. ומציעתא דקתני צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו מוקים לה כמלוא נכנס ויוצא שהוא יותר כמעט הא זה כמו זה מותר משום הכי לא מערב. ותני להו ברישא אפילו פרוץ מרובה על העומד שרי ומציעתא אי הוי פרוץ מרובה אסור. אלא לרב הונא בריה דרב יהושע דלא שנא ג' ולא שנא פחות מג' פרוץ כעומד אסור ליערבינהו וליתנינהו כל שהן פחות משלשה ושלשה צריך שלא יהא בין זה לזה כמילואו.

שלש מדות במחיצה. כלומר: במחיצת כלאים, ואלו הן השלש מדות, ראשונה כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראשו, דמחיצה גרועה היא ובקיעת גדיים מבטלתה. השניה כל שהוא משלשה ועד ארבעה ולא ארבעה בכלל, צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא או אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. ואם היה פרוץ כמלואו אף כנגד העומד אסור, דמחיצה גרועה היא עדיין שאינה מתרת אפילו כנגד העומדת, ומיהו חשיבא מקמייתא דבקיעת גדיים לא מבטלה לה. השלישית ארבעה ומארבעה ועד י' אמות להתיר כנגד הפרוץ צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא אי נמי אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. אבל אם היה כמלואו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כנגד הפרוץ אסור, אבל כנגד העומד מיהא מותר דמחיצה חשובה היא ואין בקיעת גדיים ולא אפילו פרוץ מרובה מבטלין את העומד שלא להתיר כנגד העומד, אבל כנגד הפרוץ מיהא אסור. אבל אם היה עומד כפרוץ שהוא כאילו עומד מרובה לרב פפא אי נמי עומד מרובה ממש על הפרוץ לרב הונא, אפילו כנגד הפרוץ מותר, ולאו דוקא במדה שלישית כן אלא אפילו בכל המדות כן. והא דקתני במדה השניה כדי שלא יהא פרוץ כעומד, פירושו לדעת רב פפא כדי שלא יהא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא.

נפרצה ביתר מעשר אסור. כלומר: כנגד הפרוץ, שאף על פי שהעומד רבה עליו כיון שהוא פרוץ יתר מעשר פרצה היא ואין העומד מתירתה, אבל כנגד העומד מיהא מותר.
והא לאו מדה רביעית היא חשיב לה, משום דתנא מדות המחיצות שיש כנגדן פרצה יתרה מן המחיצה קחשיב, כלומר: שמחיצה שהיא ופרצתה מותרין ואף ע"פ שפרצתה מרובה ממנה והיינו מדה הראשונה ובכללה קנים הדוקרנין ועשה להם פאה מלמעלה. ויש מחיצה שהיא ופרצתה אסורין בין שפרצתה מרובה ממש לרב פפא בין שפרצתה אפילו כמוה לרב הונא, דהיינו כאילו פרצתה מרובה והיא מדה שניה. ויש מחיצה שהיא עצמה מותרת ופרצתה אסורה, ואע"פ שפרצתה יתרה ממנה ולכולי עלמא, והיינו מדה שלישית, ובכללה פרצה יתרה מעשר שהיא מותרת ופרצתה אסורה. כן נראה לי.

ת״ש נמצא׳ אומר כו׳. פי׳ משנ׳ היא במסכת כלאים לעניין מחיצות כלאים דקיימא לן שזה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן: ג׳ מדות במחיצה פי׳ שלשה דינים תמצא בה כשיש שם פרוץ ועומד המדה האחת הוא שיהא הכל מותר בין העומד בין הפרוץ והמדה השנית הוא שיהא הכל אסור והמדה השלישית שיהא העומד מותר והפרוץ אסור ואי אפשר לעשות בזה חלוק רביעי שהרי אי אפשר לומר שיהא העומד אסור והפרוץ מותר ולפי׳ הג׳ מדות עיין ותמצא כי המדה הראשונה הפרוץ מרובה על העומד ואם בין זה לזה ג׳ טפחים יהא הכל מותר כי הלבוד עושה אותו כסתום וזו הוא מדה כשהעומד פחות מג׳ ואפילו הוא קנה קנה הלכך מדה אח׳ להכשיר הכל ואפילו פרוץ מרובה והמדה השנית כשיש כעומד ג׳ שלמים או יותר עד פחות מד׳ בזו לדברי הכל אם הפרוץ מרובה על העומד הכל אסור ואם הוא פרוץ כעומד פלוגתא דרב פפא ורב הונא דלרב הונא הכל אסור ולרב פפא הכל מותר מ״מ המדה הואת באה ללמדנו לאסור הכל או בפרוץ מרובה לרב פפא או בפרוץ כעומד לרב הונא וכדמתרץ כל חד וחד מתניתא אליבא דידיה לקמן בשמעתין. והמדה השלישית כשהעומד הוא ד׳ טפחים או מד׳ טפחים ועד עשר אמות ועשר בכלל שבזה לא בפרוץ מרובה לדברי הכל ולא בפרוץ כעומד לרב הונא אין העומד נפסל לעולם אלא הפרוץ בלבד והטעם מפני שכל העומד ד׳ טפחים או יותר הרי הוא דבר חשוב ואין שום פרצה פוסלו הרי כאן ג׳ מדות עיין ותמצאם בבריותא מעתה מה שאמר התנא דברביעית בנפרצה יותר מעשר אסור אינה מדה רביעיתוהרי היא בכצל המד׳ השלישי׳ דההא מידי אפי׳ כשהעומד מרובה מאד אלא שיש שם פרצה יותר מי׳ ובודאי נהי דאיהי אינה מתבטלת מפני ריבוי העומד ואסור לזרוע כנגדה אין העומד נאסר׳ ק״ו מהמדה שלישית שהפרוץ מרובה על העומד שאין עומד על ד׳ טפחים נפסל וזה הדין הוא בכלאים מפני שאנו הולכין אחר ערבובי׳ מה שאין כן לענין שבת דפרצ׳ ביותר מעשר או פרוץ מרובה על העומד אוסר כל המבוי וכל החצר מפני שמוציאו מרשות היחיד ועושה אותו כרמלי׳ וזה ברור וכן הסכימו כל המפרשים ז״ל מיהו אפילו כשתמצא לומר דכי קתני נפרצה ביותר מעשר הכל אסור לזרוע ואפילו כנגד העומד אין זו מדה רביעי׳ שכבר שנינו מדה זו במדה השנית ואחר שפירשתי הבריית׳ ומדותי דרך כלל אחזור לפר׳ בה בפרט מה שצריך ביאור דהא דקתני במדה ראשונה ובלבד שלא יהא בין זה לזה ג׳ שאין בו לג׳ אלא דהא גופא קמ״ל דטעמ׳ דלא אמרי׳ לבוד בג׳ היינו מפני שהוא חשוב לבקיעת גדי להדיא בלא עכוב וזקיר׳ הגדי מבטלת אותו מתור׳ לבוד ומדקתני במדה שנית ובלבד שלא יהא פרוץ במלואו שמעי׳ דבהכי סגי לגמרי לד״ה כיון שהעומד מרובה. והא דקתני במדה הרביעית שאם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד פרוץ מותר לזרוע אכולה מתני׳ קאי וכן פרש״י ז״ל והא דקתני במדה השלישית כל שהוא מד׳ טפחים ועד ד׳ אמות ועד עשר אלא שרצה לפרוט לנו הדברים החשובים שאנו אומרי׳ בכל מקום ד׳ טפחים לעניין רשות היחיד ד׳ אמות שיש לאדם בכל מקום ושיעור מקום שהוא חשוב לפתח. ובירוש׳ לא גרסי׳ לה אלא מד׳ טפחים ועד עשר והא דקתני ואם היה פרוץ כעומד העומד מותר והפרוץ אסור רב הונא מוקי׳ לה בפרוץ כעומד ממש ואע״פ שסובר דפרוץ כעומד אסור ואפ״ה אין העומד נאסר כיון שהוא ד׳ טפחים או יותר שהו׳ דבר חשוב ולדידי׳ ה״ה כשהפרוץ מרובה על העומד העומד מותר דהא לדידיה פרוץ כעומד שוה הוא לדין פרוץ מרוב׳ על העומד ולרב פפא הא דקתני ואם היה פרוץ מרוב׳ על העומד היינו שהפרוץ ביוצא ונכנס והוא מרובה על העומד דאלו שוה בשוה אף הפרוץ מותר אלא ודאי בשהפרוץ ביוצא ונכנס שהו׳ מרוב׳ ואפ״ה כנגד העומד מותר נמצאת למד דכל שיש בעומד ד׳ טפחים או יותר אפי׳ שפרוץ מרוב׳ על העומד מות׳ הוא לדברי הכל ואין מחלוקות של רב פפא ורב הונא בזה אלא לעניין הפרוץ דרב פפא מתיר כשהוא פרוץ כעומד ומפר׳ ברייתא כשהפרוץ יוצא ונכנס ולרב הונא פרוץ כעומד ממש הפרוץ אסור וזה פשוט:

בשלמא לרב פפא משום הכי לא ערבינהו כלומ׳ שלא שוה במדה הראשונה דין ג׳ טפחים עם פחות מג׳ דבשלשה טפחים עומדי׳ אע״פ שיש ריוח ביניהם ג׳ טפחים הכל כשר דפרוץ כעומד מותר ואלו כשהעומד פחות מג׳ אם יש ריוח ג׳ בנתים הכל פסול אלא לרב הונא בריה דרב יהושע אף כשהעומד ג׳ טפחים אם יש ביניהם ריוח שלשה טפחים הכל פסול משום דפרוץ כעומד אסור ואשתכח דג׳ ופחות מג׳ דינם שזה וא״כ לערבינהו וליתנינהו ופריק דלא מצי לערבינהו כי אע״פ שדינם שוה אין טעם פסולם שוה דאלו בעומד פחות מג׳ כשאתה פוסלו מפני ריוח ג׳ אינו מטעם פרוץ מרובה שהרי כשיש בריוח ג׳ פחות משהו ואין העומד אלא קנה אתה מכשירו ואע״פ שהפרוץ מרוב׳ מעתה אין טעם פסול ריוח ג״ט אלא לפי שא״א בו לבוד וטעמ׳ דליכא לבוד הוא מפני בקיעת גדי שיכול לבקע בו ואלו כשהעומד ג׳ והריוח ג׳ כשאתה פוסלו אינו מדין לבוד שהרי אם היה עומד מרובה ואפילו יש בפרוץ ג׳ ויותר מג׳ אתה מכשיר א״כ כשהעומד כפרוץ אינו נפסל מטעם לבוד אלא מטעם פרצה שהעומד כפרוץ בטל וכיון דלא שוו ג׳ ופחות מג׳ בטעמא לא בעי תנא לערובינהו ותנא ג׳ בהדי מג׳ ועד ד׳ פחות משהו דהוו מחד טעמא ופרכינן אעיקר מתני׳ בין לרב פפא בין לרב הונא ולכ״ע דקשיא רישא אמצעיתא דלא אתיא אליבא דחד תנא דברישא כיון דעבדינן לבוד בפחות מג׳ בלבד אלמא רבנן היא דאלו לרשב״ג יש לבוד עד פחות מד׳ והדר קתני במדה שנית דכל שיש בעומד ג׳ טפחים עד פחות מד׳ נפסל טפח יש לו מדה שנית דלא חשיבא כמידה שלישית כשיש בעומד ד״ט כי ד׳ טפחים עומד עושה דבר חשוב שאינו נפסל אפילו בפרוץ מרובה ואלו ג׳ טפחים נפסל בפרוץ מרובה:

כבר ידעת בענין כלאים שכל שאין שם מראית העין אעפ״י שיש שם יניקה זורעים בצד גפנים מכאן אמרו שתי מדות במחיצה לענין כלאים ולענין ביאור זה שאמרו שלש פירשו בסוגיא זו שלדעת רבן שמעון בן גמליאל נאמרה שסובר תורת לבוד בכל פחות מארבעה ואמר לדעתו כל שעשה מחיצה שאין רחבה שלשה כגון מחיצות קנים צריך שלא יהא בין קנה לקנה שלשה שאעפ״י שעדיין יש בה תורת לבוד לדעתו מכל מקום הרי הגדי מזדקר שם בבת ראש ר״ל בהדיא וזקירת גדי מבטלת תורת לבוד ואין דעתו לומר לבוד בפחות מארבעה אלא במקום שאין זקירת גדי כגון שתי קורות הסמוכות זו לזו שהוא מקום גבוה אבל כל שאין שם שלש אעפ״י שהפרוץ מרובה לבוד הוא וכל שמחיצתו ברחבים שלשה עד ארבעה אינה מתבטלת בזקירת גדי מפני שפרצתו כעין פתח ונקראת מחיצה גמורה להתיר זקירת גדי אלא צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ר״ל בריוח עד שיהא פרוץ מרובה שאם היה פרוץ מרובה אף כנגד העומד אסור לזרוע ואם עומד כפרוץ מותר אף כנגד הפרוץ מארבעה עד עשר אמות צריך גם כן שלא יהא בין זה לזה כמלואו בריוח שאם היה פרוץ מרובה אסור כנגד הפרוץ וכנגד העומד מותר לזרוע הואיל והמחיצה מארבעה ולמעלה מה שאין כן לשבת ואין צריך לומר שבעומד מרובה מותר אף כנגד הפרוץ וכל זה דוקא בפרצת עשר הא יתר מעשר עד שיעשה בו צורת פתח וכמו שאמרו למעלה בקנים הדוקרנים עושה להם פאה מלמעלה ואף ביתר מעשר מותר ומכל מקום לדעת רבנן שאין סוברים תורת לבוד אלא בפחות משלשה אין כאן אלא שתי מדות הראשונה כל מחיצה הנעשית בפסים רחבים פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שיהא בו תורת לבוד וכל שהוא משלשה עד עשר אמות צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו בריוח שלא יהא פרוץ מרובה ויאסר כנגד הפרוץ ובפרוץ כעומד מותר אף כנגד הפרוץ:

בפרש"י בד"ה כנגד העומד מותר הואיל והיקף חשוב הוא וה"ה אם היה פרוץ כו' עכ"ל דאין חילוק בשום דבר בין מג' ועד ד' ובין מד' ועד י' אלא בהך מלתא לחוד דמד' ועד י' היקף חשוב הוא ומותר מיהת כנגדו אפי' בפרוץ מרובה משא"כ מג' ועד ד' דאין חילוק בין כנגדו ובין אינו כנגדו דאסור דכיון דלאו היקף חשוב הוא ודו"ק:

בד"ה משום כו' דפסולא דפחות מג' לא הוי מצי למתלי בפרוץ מרובה כו' עכ"ל יש לדקדק בזה לפירושו דהא ודאי כי מטא פרוץ לג' אם העומד פחות מג' מצי שפיר למתלי בפרוץ מרובה על העומד דלא עדיף מפרוץ ג' ועומד ג' דפסול משום דפרוץ כעומד ומכ"ש דפסול בפרוץ מרובה ויש ליישב דה"ק דע"כ אית לן למתלי האי פסולא דפרוץ ג' ועומד פחות מג' נמי משום דיקור גדי דאי משום פרוץ מרובה לחוד א"כ בעומד טפח ופרוץ טפחיים אמאי כשר הרי ג"כ פרוץ מרובה אלא דכשר משום דלית ביה דיקור גדי משא"כ בפרוץ ג' דהוה דיקור גדי ומיהו פסול נמי משום פרוץ מרובה וצ"ע:

רש"י בד"ה צריך שלא כו' פחות מג' לבוד וכולו הוי עומד כצ"ל והס"ד:

בד"ה משום הכי כו' פחות מג' וג' צריך שלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רש"י גריס כו' איזהו פסול ואיזהו כשר כו'. נ"ב אלמא דלא מהני רוב כדי לבטל הפסול אלא בעירבו שאינו ניכר וק"ל:

גמרא איידי דתני רישא פרוץ מרובה עה"ע כו'. כה"ג (בברכות נג ובפסחים עט ב):

רש"י ד"ה צריך שלא יהא בין זל"ז כמלואו. כיון דעומד רבה עליו ל"ל אתי אוירא דה"ג כו'. והנה לר"פ ע"כ בפרוץ כעומד ג"כ ל"א אתי אוירא דה"ג כו' והא דלעיל (י ב) דדחי דלעולם אימא לך מותר (ר"ל פרוץ כעומד) וש"ה דאתי אוירא דה"ג כו' התם שאני דמצד הב' הפתח דמבוי דפרצתו מרובה אבל הכא דמב' הצדדים לא הוי אלא פרוץ כעומד כ"א ניתר בפרוץ כעומד ותו לא מיצטרפי:

תוס' ד"ה אימא סיפא כל שהוא שלשה וכו' ולרשב"ג אפי' יותר ממלואו אין בכך כלום כיון דליכא ד' כלבוד דמיא ע"כ. וקשה לפ"ז מאי משני רבא מדסיפא רשב' ג רישא נמי רשב"ג משמע דסיפא בודאי אתי כרשב"ג ורישא הוא איידי הא כמו שצריך לשנויי ברישא דלמטה הוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה. הכי נמי צריך לשנויי בסיפא דאל"כ לא מצי אתי אליביה כמו שמפרש תי' דרשב"ג אפי' יותר ממלואו אין בכך כלום וי"ל דה"ק רבא מדסיפא אתי כרשב"ג ולא כרבנן דרבא לא ניחא ליה בהאי סברה מה דהי' משני אביי דכל למשרי ד' משא"כ ברישא לא מוכח כרשב"ג דהא מצי קאי לרבנן אפי' בלאו הא תירוצא.