עירובין יד ע"ב

בְּמַיִם בְּמֵי מִקְוֶה כׇּל בְּשָׂרוֹ מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן וְכַמָּה הֵן אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה
כְּמָה הָווּ לְהוּ חֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי לִתְלָת מְאָה מְאָה לְמֵאָה וְחַמְשִׁין חַמְשִׁין בְּאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין סַגִּיא
הָנֵי מִילֵּי בְּרִיבּוּעָא יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה עָגוֹל הָיָה
מִכְּדֵי כַּמָּה מְרוּבָּע יָתֵר עַל הֶעָגוֹל רְבִיעַ לְאַרְבַּע מְאָה מְאָה לְמֵאָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הָנֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הָווּ לְהוּ
תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ אַמּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת מְרוּבָּעוֹת וּשְׁתַּיִם עֶלְיוֹנוֹת עֲגוּלּוֹת
נְהִי דְּאִיפְּכָא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ דִּשְׂפָתוֹ עָגוֹל כְּתִיב אֶלָּא אֵימָא חֲדָא
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל בַּת כְּמָה הָוְיָא שָׁלֹשׁ סְאִין דִּכְתִיב מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכּוֹר דְּהָוֵה לְהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי גְּרִיוֵי
וְהָא כְּתִיב מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הָהוּא לְגוּדְשָׁא
אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ הַאי גּוּדְשָׁה תְּלָתָא הָוֵי וּתְנַן נָמֵי שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל כַּוֶּורֶת הַקַּשׁ וְכַוֶּורֶת הַקָּנִים וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקוֹת אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח שֶׁהֵן כּוֹרַיִים בַּיָּבֵשׁ טְהוֹרִין:
מַתְנִי' לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרׇחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים:
גְּמָ' לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ כּוּ' לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר לְחָיַיִן בָּעֵינַן
לָא מַאי לְחָיַיִן לְחָיַיִן דְּעָלְמָא אִי הָכִי קוֹרָה נָמֵי נִיתְנֵי קוֹרוֹת וּמַאי קוֹרוֹת קוֹרוֹת דְּעָלְמָא
הָכִי קָאָמַר אוֹתָן לְחָיַיִן שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא אֲפִילּוּ כְּחוּט הַסַּרְבָּל
תָּנָא עָשָׂה לֶחִי לַחֲצִי מָבוֹי אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי מָבוֹי פְּשִׁיטָא אֶלָּא אֵימָא יֵשׁ לוֹ חֲצִי מָבוֹי הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּכוּלֵּיהּ קָא מַשְׁמַע לַן
אָמַר רָבָא עָשָׂה לֶחִי לְמָבוֹי וְהִגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם אֲפִילּוּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אָמְרִינַן לָבוּד הָנֵי מִילֵּי לְמַעְלָה אֲבָל לְמַטָּה כֵּיוָן דְּהָוְיָא מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִין בּוֹקְעִין בָּהּ לָא קָאָמַר:
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים: אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא בְּהֵילְמֵי אֲמַרְתְּ לַן בִּלְחָיַיִן לָא אֲמַרְתְּ לַן מַאי שְׁנָא בְּהֵילְמֵי דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ לְחָיַיִן נָמֵי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ אֲמַר לֵיהּ שָׁאנֵי לְחָיַיִן מִשּׁוּם דְּקָאֵי רַבִּי כְּוָותֵיהּ
רַב רְחוּמִי מַתְנֵי הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל [בַּר שִׁילַת] מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן אֲמַר לֵיהּ אָמַרְתְּ אֲמַר לְהוּ לָא אָמַר רָבָא הָאֱלֹהִים אַמְרַהּ וּגְמִירְנָא לַהּ מִינֵּיהּ וּמַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ
אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי הִילְכְתָא מַאי אֲמַר לֵיהּ פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כׇּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן לְאַבָּיֵי הִלְכְתָא מַאי אֲמַר לֵיהּ פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

כדתניא: כתיב "ורחץ במים את כל בשרו" [הגירסא על פי גמרא פסחים דף קט.], ודרשינן:

"במים" - במי מקוה, ולא במים חיים. ד"מים" משמע מים מחוברין ומכונסין יחדיו. ^[92]

"כל" בשרו, מדלא כתב "בשרו", משמע - מים שכל גופו עולה בהן [שאינו נראה, אלא כולו מכוסה בהן. רש"י פסחים דף קט.].

וכמה הן?

אמה על אמה בריבוע, ברום [בגובה] שלש אמות.

ושיערו חכמים למי מקוה, שהן ארבעים סאה.

ולפי חשבון זה, כמה אמות מעוקבות [אמה על אמה ברום אמה] הוו להו בים של שלמה, שהיה עשר אמות על עשר אמות ברום חמש אמות [אילו היה הים עשוי בריבוע]?

חמש מאה גרמידי חמש מאות אמות מעוקבות [אמה על אמה ברום אמה]! וכך הוא החשבון: תחילה חלקהו לעשר רצועות.

הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש.

חתכם לחתיכות של אמה על אמה ברום חמש.

הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש.

שים החתיכות זו על זו, הרי לך חמש מאות פעמים אמה על אמה ברום אמה.

ועתה צא וחשוב כמה מקואות טהרה יש בחמש מאה גרמידי, כאשר ידוע, שאמה על אמה ברום שלש אמות הוא מקוה טהרה!

ויצא לך החשבון:

לתלת מאה גרמידי: מאה מקואות טהרה, שהרי כל שלש מהם מהוים מקוה אחת!

למאה וחמשין גרמידי: חמשין מקואות טהרה!

הרי שמארבע מאות וחמשים גרמידי, יש כבר מאה וחמשים מקואות טהרה.

ותיקשי: בארבע מאה וחמשין גרמידי סגיא! ואם כן, בים של שלמה, שהיו בו עוד חמשים גרמידי, היה יותר ממאה וחמשים מקואות טהרה?!

ומשנינן: הני מילי שהיה יכול להיות בים של שלמה יותר מארבעה מאה וחמשין מקוואות, אילו היה הים עשוי בריבועא, בצורת ריבוע.

אבל ים שעשה שלמה - עגול היה, ומכיל פחות.

ועדיין תמהינן: מכדי, הרי כמה שטחו של המרובע יתר על שטחו של העיגול שבתוך הריבוע? [כלומר: עיגול, שקוטרו שוה לצלע הריבוע]?

רביע מן הריבוע שמסביבו.

כלומר: שטחו של העיגול שוה לשלשת רבעי שטח הריבוע. ^[93]

וכמו כן נפחו של כדור עגול, הוא פחות ברבע מנפח המעטפת המרובעת העוטפת אותו.

נמצא, שלארבע מאה גרמידי "מרובעות כביכול", בים של שלמה [אילו היה מרובע], יש מאה מקואות.

כי כיון שנפחו של העיגול הוא שלשה רבעים מן הנפח של המרובע העוטף אותו, הרי שמארבע מאות גרמידי "מרובעות כביכול", יש להפחית רבע, ונותרו תלת מאה גרמידי, שהן מאה מקואות.

ולמאה גרמידי "מרובעות כביכול", יש עשרים וחמשה מקוואות, שהרי המאה המרובעות כביכול, אינן אלא שבעים וחמש גרמידי [לאחר שהפחתנו רבע], שהן עשרים וחמש מקואות.

והשתא תיקשי: הני - מאה מקואות, ועוד עשרים וחמש מקואות - מאה עשרים וחמשה מקואות בלבד הוו להו בים של שלמה שהיה עגול, והיכי אמרת שהיה הים מחזיק מאה וחמשים מקואות טהרה?!

ומשנינן: תני רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה, שלש אמות תחתונות [מתוך גובה חמש אמות] מרובעות היו. ורק שתים עליונות עגולות היו. ^[94]

הרי שבשלש אמות תחתונות המרובעות, שהם תלת מאה גרמידי, יש מאה מקואות של אמה על אמה ברום שלש.

ובשתי אמות עליונות אילו היו מרובעות היה בהן תרי מאה גרמידי.

וכיון שהיו עגולות, אין לך אלא מאה וחמשים גרמידי, שהם חמשים פעמים אמה על אמה ברום שלש כשיעור מקוה.

הרי לך: מאה וחמשים מקואות שהיה מכיל ים של שלמה.

ותמהינן: נהי דאיפכא שהיו שלש אמות התחתונות עגולות, ושתים העליונות מרובעות, לא מצית אמרת שהיתה צורת הים, ואז אינו מכיל מאה וחמשים מקואות, משום ד"שפתו - עגול" כתיב.

אלא מכל מקום תיקשי, מנלן ששתי אמות היו עגולות? אימא רק חדא אמה עגול בלבד היה, והשאר היה מרובע, והיה הים מחזיק יותר ממאה וחמשים מקואות?!

ומשנינן: לא סלקא דעתך שיהא הים מכיל יותר ממאה וחמשים מקואות של ארבעים סאה.

דכתיב בים של שלמה: "אלפים בת יכיל".

"בת", כמה הויא - שלש סאין

דכתיב "מעשר, עשירית - הוא מידת ה"בת" מן הכור, שהוא שלשים סאין".

דהוה להו הני אלפיים מידות "בת" - שיתא אלפי גריוי [מידה בגודל סאה. על פי הערוך], כשיעור מאה וחמשים מקואות של ארבעים סאה. ^[95]

ותמהינן: הכא כתיב בקרא שהים של שלמה "אלפים בת יכיל".

והא כתיב קרא אחרינא על ים של שלמה, שהיה "מחזיק מידות בתים - שלשת אלפים"?!

ומשנינן: ההוא אלף הנותרים - לגודשא לגודש המצטבר על שפת הכלי, כשאתה נותן בכלי דבר יבש.

כלומר: קרא קמא למידת לח, וקרא בתרא למידת יבש.

אמר אביי: שמע מינה מהא דחזינן שהים של שלמה הכיל אלפים יחידות "בת" לחות, ואילו ביבש - משום גודשא - החזיק שלשת אלפים בתים:

האי גודשה של כלי: ^[96]

תלתא [שליש] מלבר הוי.

כלומר: תוספת הגודש היא שליש מן העיקר, עם תוספת הגודש.

ותנן נמי שגודשו של כלי שכזה, הוא שליש:

דתנן: אין כלי עץ מקבל טומאה אלא כשהוא במידה כזאת שניתן לטלטלו, הן כשהוא מלא והן כשהוא ריק.

אבל כלי עץ גדול, שאי אפשר לטלטלו - לא מקבל טומאה.

ולפיכך:

שידה, שהיא כמין ארגז בעגלה למרכב נשים חשובות.

תיבה שלפני שולחני [רע"ב].

ומגדל שהוא בית האוצר של עץ [רע"ב].

כוורת הקש [העשויה מזנבות שבלין] וכוורת הקנים.

ובור של ספינה אלכסנדרית, שעושין בה מיכל עץ כמין בור, ונותן שם מים מתוקים.

אף על פי שיש להן שוליים [תחתית] רחבות, ולא חדות [רע"ב] ועשויין הן כמו כלי. ^[97]

והן, אם היו בגודל שהן מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כוריים [ששים סאה] ביבש - הרי הם טהורין, לפי שהם גדולים יותר מדאי ואין תורת כלי עליהם, שהרי אינן מיטלטלין מלא וריקן.

כי אם יטלטלום כשהם מלאים - ישברו בידי האנשים המטלטלים אותם. ^[98]

הרי, חזינן מהך מתניתין, דקתני: כלי המחזיק ארבעים סאה בלח, מחזיק כוריים ביבש - דגודשא הוי תילתא!

מתניתין:

לחיין שאמרו שהם מתירין את המבוי לטלטל בו - צריך שיהא גובהן עשרה טפחים. ^[99]

ורחבן ועוביין כל שהוא.

רבי יוסי אומר: רחבן [צידו של הלחי הסותם את פתח המבוי] שלשה טפחים. ^[100]

ועוביין כל שהוא.

גמרא:

שנינו במשנה: לחיין שאמרו.

והוינן בה: לימא, מדקתני "לחיין" בלשון רבים, תנן הכא סתמא דמתניתין כרבי אליעזר, דאמר: שני לחיין בעינן להיתר מבוי, ולא סגי באחד [ולעיל נחלקו עליו חכמים]?

ודחינן: לא רבי אליעזר היא!

אלא מאי לחיין בלשון רבים דקתני?

לאו משום דבעי שני לחיים. אלא התנא מיירי בלחיין שבכל מבואות דעלמא, כלומר: כל לחי שעושין במבואות צריך שיהיה בגובהו עשרה טפחים.

ומקשינן: אי הכי, ברישא דהך מתניתין [לעיל דף יד:], דקתני "קורה שאמרו", נמי ניתני "קורות"? ויהיה הביאור כמו כאן: מאי קורות - קורות דעלמא?!

ולהכי משנינן שינויא אחרינא:

הכי קאמר התנא במשנתנו: אותן לחיין, שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים - דלרבי אליעזר תרתי בעינן, ולרבנן סגי באחד - גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא. והשתא סתמא דמתניתין לא כמר דייקא ולא כמר. ^[101]

ומפרשינן למתניתין: וכמה כל שהוא? ^[102] תני רבי חייא: אפילו כחוט הסרבל שקושרין בו את בית הצואר. ^[103]

תנא: עשה לחי לחצי מבוי, שלא העמידו בפתח המבוי אלא העמידו בתוך המבוי בחצי ארכו של מבוי, אין לו היתר טלטול אלא בחצי המבוי הפנימי. [ראה ציור 1]

ותמהינן: פשיטא, שיותר מחצי מבוי "אין לו"?!

ולהכי מפרשינן: אלא אימא דעיקר החידוש הוא ד"יש לו" חצי מבוי, אבל החצי שמחוץ ללחי, פשיטא שאין לו!

ותמהינן: הא נמי פשיטא!

ומשנינן: חידוש הוא! כי מהו דתימא נגזור שלא ישתמש אף מן הלחי ולפנים, דליחוש דילמא אתי לאישתמושי בכוליה מבוי.

קא משמע לן דלא גזרינן!

אמר רבא: עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה טפחים. ^[104] [ראה ציור 2]

או שהפליגו מן הכותל של מבוי לעבר רחבו של פתח המבוי - שלשה טפחים. [ציור 3]

לא עשה ולא כלום. ^[105]

ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאמר בכל דוכתא: אמרינן לבוד עד ארבעה טפחים, הכא לא מהני.

דהני מילי למעלה, כגון גבי קורה [לעיל בעמוד א], אבל למטה, כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה, לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל דמהני!

דהיכא דהגדי יכול ליכנס בשופי, הא גופא מבטל ליה מתורת לבוד. ^[106]

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר, רחבן של לחיין שלשה טפחים:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי, לא במה שאמר בהילמי [מי מלח מועטין, שרבי יוסי אוסר לעשות בשבת], ולא במה שאמר - במשנתנו - בלחיין.

אמר ליה רב הונא בר חיננא לרב יוסף שחלה ושכח תלמודו: בהילמי אמרת לן קודם שחלית שאין הלכה כרבי יוסי, אבל בלחיין לא אמרת לן.

ולא ידענא אמאי.

מאי שנא בהילמי דאין הלכה כרבי יוסי, משום דפליגי רבנן עליה. והרי בלחיין נמי פליגי רבנן עליה?!

אמר ליה רב יוסף: שאני לחיין משום דקאי רבי כוותיה דרבי יוסי - כדאמרינן לעיל דף י. ודף יב. - ומשום הכי הלכה כמותו! רב רחומי מתני הכי: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל [בר שילת] משמיה דרב: אין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין, אף על גב דבתרווייהו מסתבר טעמיה [ריטב"א].

אמרו ליה לרב רחומי [ריטב"א] אמרת?! כלומר: האמנם אתה אומר שאין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין?

אמר להו רב רחומי: לא, והלכה כרבי יוסי בתרווייהו, שכפר בדבריו כיון דחזר בו [ריטב"א].

אמר רבא: האלהים! בשבועה, שכן אמרה. וגמירנא ליה מיניה [ואני למדתי ממנו כמו שאמר בתחילה]. אלא שחזר בו.

ומאי טעמא קא הדר ביה?

משום דרבי יוסי נימוקו עמו פירושו עמו, לתת טעם לכל דבריו, שהיה מיישב את דבריו. ^[107]

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: הילכתא מאי בלחיין, כרבי יוסי או כחכמים?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה איך "נהגו" העם]. ^[108]

וכבר נהגו בלחי משהו.

[דלא אמרינן "רבי יוסי נמוקו עמו", אלא היכא דלא פליגי רבים עליה, ורב רחומי סבר, אפילו במקום רבים ר"ן].

איכא דמתני לה להא דאביי דאמר: פוק חזי מאי עמא דבר, אהא דתנן:

השותה מים לצמאו [ולא משום שנחנק מאכילת בשר שאין מברך כלל - ברכות דף מה.], אומר לפניו ברכת שהכל נהיה בדברו, ולאחר שתייתו אינו מברך כלום.

רבי טרפון אומר: מברך לפניו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. ^[109]

ואמר ליה רב חנן לאביי: הלכתא מאי כתנא קמא או כרבי טרפון?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר [וכבר נהגו לברך בתחלה - שהכל, ולבסוף בורא נפשות - רש"י ברכות דף מה. ^[110]

הערות

^[92] ברש"י לעיל דף ד: כתב: דדרשינן לה מדלא כתיב: במים "חיים".

^[93] רש"י הוכיח זאת, ובתוס' סוכה דף ח. דחו התוס' הוכחה זו והוכיחו באופן אחר, וראה גם בתוס' לקמן נו:.

^[94] דהכי משמע קרא שחלקו מרובע וחלקו עגול, מדכתיב: "עגול סביב" אחר "משפתו אל שפתו", ולא כתיב: "עגול סביב" ואחר כך "משפתו אל שפתו", ודרשינן: שפתו עגול סביב, הא למטה משפתו מרובע הוי - גאון יעקב]

^[95] וביאר הריטב"א: בדין הוא דמתחלה הוה מצי לאתויי מהכא שיש בים שעשה שלמה מאה וחמשים מקואות "אלא שגלגלנו כל זה להודיע צורתו האיך היו בו אלפים בת הללו".

^[96] שגובהו כחצי ארכו ורחבו, כים של שלמה. שהרי היה רחבו עשר אמות וגבהו חמש אמות. כן פירש רש"י, וראה בהרחבה ב"עיונים"

^[97] אבל אם לא היה להן שוליים, אפילו הן קטנים הרבה אין תורת כלי עליהן, ריטב"א.

^[98] רש"י שבת דף לה; וראה "עיונים".

^[99] כשיעור גובה המבוי, דאין גבהו פחות מעשרה. ואפילו היה המבוי גבוה הרבה דיו בלחי גובה עשרה טפחים - רע"ב

^[100] דבעינן דבר חשוב במחיצה. רע"ב. וראה תוספות יום טוב בשם רבינו יהונתן טעם אחר בזה, ובמה שתמה על זה בגליון המשניות לרבינו עקיבא איגר.

^[101] ומילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דאף על גב דפליגי רבנן ורבי אליעזר במנין הלחיים, לא נחלקו בשיעורם כלל - ריטב"א.

^[102] לפי שיש "כל שהוא" שיש לו שיעור - כדלקמן דף פ. - להכי מיבעי לן, רשב"א, ריטב"א]

^[103] רש"י שבת דף קא:, ופירוש "סרבל": בערוך פירש, חוט כפול ועב, וברש"י שם משמע שהוא שם הבגד]

^[104] דמחיצה כי האי גוונא לא מהני, דהוי ליה מחיצה תלויה - משנה ברורה],

^[105] יש אומרים, דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. ויש אומרים דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, ראה "עיונים "]

^[106] כדלקמן דף ט"ז. נתבאר על פי שו"ת רבי עקיבא איגר סימן י"ח, וראה בהרחבה ב"עיונים ".

^[107] רש"י גיטין דף סז; ולקמן דף נא. פירש רש"י "נימוקו" שהוא לשון נים- וקו, דבר [נים] ישר כקו המשקולת - שהוא כעין פלס, ששמים משקולת על חוט, למותחו ולעשותו ישר.

^[108] שתרגום של "וינהג" את הצאן, "ודבר" ית ענא, מאירי.

^[109] יש שלא גרסו זה כלל, ויש שגרסו "שברא".

^[110] ופירש מהרש"א: שיש בבריאת האדם צד שכר וצד הפסד, שהרי מצוות לא תעשה היו ודאי מתקיימין לולא נברא האדם, והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור עליהן ונמצא מפסיד בבריאתו, וזה צד ההפסד. ואילו מצד מצוות עשה הוא בהיפוך, שאילו לא נברא ודאי לא היו מתקיימין, והשתא שנברא, אפשר שיזכה ויעשה, ונמצא שהוא נשכר בבריאתו, וזה צד השכר. וזהו שנחלקו בית שמאי ובית הלל: "הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא" מצד הלאוין שאפשר יהיה נפסד, "יותר משנברא" ויקיים העשין, דיצא שכרו בהפסדו. "והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא" ואפשר יקיים העשין, "יותר משלא נברא" ויקיים הלאוין, ויצא הפסדו בשכרו. "נמנו" למנין המצוות, שמצוות לא תעשה רבים יותר מהמצוות עשה, ולפיכך "וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" - חידושי אגדות מכות דף כג: בתוך ד"ה תרי"ג, וראה עוד שם.

במים" משמעו במים המחוברים יחדיו, ואלו הם במי מקוה בלבד. "כל בשרו" משמע מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים, שהנפח של מי מקוה ארבעים סאה.

ואם כן כמה הוו להו [הריהם] שיעורי מקוה? נפח הים חמש מאה גרמידי [אמות] מעוקבות, שחושבים אורכו עשר אמות, רוחבו עשר אמות וגובהו חמש אמות; ואם נערוך חשבון, הרי לתלת מאה [לשלוש מאות] אמות מעוקבות — מאה שיעורי מקוה, למאה וחמשין [וחמישים] אמות — חמשין [חמישים] שיעורי מקוה, ואם כן לחשבון זה, הרי למאה וחמישים שעורי מקוה טהרה בארבע מאה וחמשין סגיא [וחמישים אמות מעוקבות מספיק], והיה הים גדול יותר בנפחו!

ועונים, כי היתה טעות בחישוב: הני מילי [דברים אלה] בחישוב נפחו של הים אמורים בריבועא [בריבוע] — אילו היו כל השיעורים בקוביה, ואולם ים שעשה שלמה עגול היה ונפחו קטן יותר.

ועדיין שואלים: מכדי [הרי] כמה מרובע יתר על העגול — רביע, ואם כן אין בנפח הים אלא ארבע מאות אמה. ואם כן, לחשבון זה הרי לארבע מאה אמות הרי הן מאה מקוואות לשלש מאות אמות מתוכם, ולמאה הנותרים הרי הם — עשרים וחמשה. ונמצא כי הני [הרי אלו] מאה ועשרים וחמשה שיעורי מקוה בלבד הוו להו [הריהם], ולא מאה וחמישים כפי שאמרנו.

תני [שנה לתרץ] רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה שלש אמות תחתונות מרובעות ושתים עליונות עגולות, ולפיכך אין לחשב את שיעורו בדיוק כעיגול אלא חלקו כקוביה.

ומעירים: נהי דאיפכא לא מצית אמרת [אמנם ההיפך אינך יכול לומר] שחלקו העגול היה למטה שכן שפתו עגול כתיב אלא אימא חדא [אמור רק אמה אחת] היתה עגולה!

ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] דכתיב [שכן נאמר] בים זה "ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן אלפים בת יכיל" (מלכים א' ז, כו) בת כמה הויא [מדת "בת" כמה היא] שלש סאין שכן נאמר "וחק השמן הבת השמן מעשר הבת מן הכר עשרת הבתים חמר כי עשרת הבתים חמר" (יחזקאל מה, יד), הרי שהבת היא עשירית הכור המכיל שלושים סאים, נמצא דהוה להו שיתא אלפי גריוי [שהיו בים ששת אלפי סאה] שהם בדיוק מאה וחמשים שיעורי מקוה (שהוא ארבעים סאה).

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] על הים: "מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל" (דברי הימים ב, ד, ה) ומשיבים: ההוא לגודשא [זה הוא לגודש] שאם היו שמים לתוכו דברים יבשים יכולים אנו לגדוש ולהוסיף עד שלשת אלפים בתים.

אמר אביי, שמע מינה: האי גודשא, תלתא הוי [שמע ממנה, למד מכאן כי גודש זה — שליש הוא] מן השיעור שמחזיק כלי. ותנן נמי [וכן שנינו במשנה]: שידה (מרכבה) תיבה ומגדל (ארון), כוורת הדבורים העשויה קש, וכוורת העשויה קנים וכלי המשמש לבור מי שתיה בתוך ספינה אלכסנדרית המפליגה למרחוק, אף על פי שיש להן שולים (בסיס) והן מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש — טהורין שכלי הגדול כשיעור זה אינו נחשב כלי, וכיון שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה. ולפי דרכנו למדנו שהכלי המחזיק ארבעים סאה בלח מחזיק כוריים (ששים סאה) ביבש, כלומר שאפשר לגדוש על הכלי עוד שליש.

א משנה לחיין שאמרו בתיקון המבוי — גובהן עשרה טפחים לפחות, ורחבן ועוביין כל שהוא. ר' יוסי אומר: רחבן שלשה טפחים.

ב גמרא במשנה נאמר "לחיין שאמרו כו'" שואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו סתם משנה] כשיטת ר' אליעזר שאמר שלהתיר מבוי שני לחיין בעינן [צריכים אנו]?

ודוחים: לא, מאי [מה] הוא הריבוי לחיין — לחיין דעלמא [בכלל] לאו דוקא במבוי אחד. ומקשים: אי הכי [אם כך], במקום קורה נמי [גם כן], ניתני [שישנה] קורות, ונאמר: מאי [מהן] קורות — קורות דעלמא [בכלל]!

הכי קאמר [כך אמר, התכוון]: אותן לחיין שנחלקו בהן ר' אליעזר וחכמים — גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא. וכמה כל שהוא, תני [שנה] ר' חייא: אפילו כחוט שקושרים בו הסרבל (מעיל).

ג תנא [בתוספתא שנינו]: עשה לחי והעמידו בעומק כדי חצי מבוי — אין לו היתר לטלטל אלא לאורך חצי מבוי בלבד. ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור]! אלא אימא [אמור]: יש לו חצי מבוי, אף על פי שאין לחי קבועה בפתחו, ובכך החידוש. ומקשים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]! ומסבירים: כי בכל זאת יש בכך חידוש מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש דילמא אתי לאשתמושי בכוליה, קא משמע לן [שיחשוש שמא יבוא להשתמש בכל המבוי כולו, על כן משמיע לנו] שבחציו מותר להשתמש.

אמר רבא: עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו [הרחיקו] מן הכותל שלשה — לא עשה ולא כלום שאין זה לחי ראוי. ואפילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: אמרינן [אומרים אנו] לבוד עד ארבעה טפחים — הני מילי [דברים אלה אמורים] למעלה, וכגון בקורה הרחוקה מכותל המבוי; אבל למטה, כיון דהויא [שהיא] מחיצה שהגדיין בוקעין בה שיכול הגדי לעבור בפתח שגובהו שלשה טפחים אף הוא לא קאמר [אמר] שיחול כאן דין לבוד.

ד שנינו במשנה שר' יוסי אומר שרוחב הלחיין צריך להיות שלשה טפחים. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי (בעשיית ציר מלח בשבת) ולא בלחיין.

אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא: בהילמי אמרת לן [לנו], בלחיין לא אמרת לן [לנו], ושמא נשתכח מלבך? ומעירים: מאי שנא [במה שונה] בענין הילמי — דפליגי רבנן עליה [שחלוקים חכמים עליו] בלחיין נמי פליגי רבנן עליה [גם כן חלוקים חכמים עליו], ואם כן מסתבר לומר שאין הלכה כמותו בשני המקרים. אמר ליה [לו], יש מקום לחלק: שאני [שונים] לחיין, משום דקאי [שעומד] רבי כוותיה [בשיטתו], ושמא נפסוק הלכה כשיטתם המשותפת.

דיון זה כולו היה לפי גרסה אחת ואילו רב רחומי מתני הכי [היה שונה כך, בגרסה שונה]: אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין. אמרו ליה [לו]: אמרת? כלומר לאחר זמן שאלו אותו אם אמנם מסר הלכה זו, אמר להו [להם]: לא אמרתי. אמר רבא וחיזק דבריו בשבועה: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה [אמר אותה, את ההלכה הזאת, ואני למדתיה ממנו], ואולם חזר בו אחר כך מפסק זה. ומאי טעמא קא הדר ביה [ומה טעם חזר בו]? משום הכלל הידוע שר' יוסי נימוקו עמו, ויש לפסוק הלכה כמותו אפילו כנגד רבים.

אמר ליה [לו] שאל רבא בר רב חנן את אביי: הילכתא מאי [מה ההלכה] בענין רוחב הלחיים? אמר ליה [לו]: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה נוהג העם] וכבר נהג העם בלחי משהו.

איכא דמתני לה אהא [יש ששונה תשובה זו על נושא זה]: השותה מים לצמאו, אומר לפני השתיה ברכה: "שהכל נהיה בדברו". ר' טרפון אומר לפני השתיה מברך: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת". אמר ליה [לו] רב חנן לאביי: הלכתא מאי [מה ההלכה]? אמר ליה [לו]: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה נוהג העם]. ונהגו לברך "שהכל נהיה בדברו".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in water; specifically in the water of a ritual bath. The expression “all his flesh” (Leviticus 15:16) teaches that one must immerse in water that his whole body can enter at once. And how much is that? A cubit by a cubit by the height of three cubits. And the Sages calculated that the volume of water necessary for a ritual bath of this size is forty se’a.

The Gemara now calculates how many ritual baths should have been contained in Solomon’s Sea. The volume of the sea was five hundred cubic cubits, as it was ten cubits in length, ten cubits in width, and five cubits in height. The minimum volume of a ritual bath is three cubic cubits. Therefore, three hundred cubic cubits is the volume of a hundred ritual baths, and one hundred and fifty cubic cubits is the volume of another fifty ritual baths. Consequently, four hundred and fifty cubic cubits are enough to contain a hundred and fifty ritual baths; but the volume of the sea was five hundred.

The Gemara answers that there is an error in the calculation: These calculations with regard to the volume of the sea would apply to a square, but the sea fashioned by Solomon was round, and its volume was therefore smaller.

The Gemara continues to ask: Now, how much larger is a square of ten-by-ten cubits than a circle with a diameter of ten cubits? A quarter. Consequently, four hundred cubic cubits of our original calculation must be reduced to three hundred, which is the volume of one hundred ritual baths; and the remaining hundred cubits must be reduced to seventy-five, which is the volume of twenty-five ritual baths. According to this calculation, Solomon’s Sea was the size of only one hundred and twenty-five ritual baths, not one hundred and fifty as stated above.

In answer to this question, Rami bar Yeḥezkel taught as follows: In the sea that Solomon fashioned, the three lower cubits were square and the upper two were round. Consequently, the three lower cubits of the sea contained the volume of a hundred ritual baths, and its upper two cubits contained the volume of fifty ritual baths, for a total of one hundred and fifty ritual baths.

The Gemara comments: Although you cannot say the opposite, that the bottom of the sea was round, as it is written in the verse that its brim was round; you can, however, say that only one cubit on top was round.

The Gemara rejects this possibility: This cannot enter your mind, as it is written with regard to the sea: “And it was a handbreadth thick, and its brim was wrought like the brim of a cup, like the petals of a lily; it contained two thousand bat” (i Kings 7:26). How much is the measure of a bat? Three se’a, as the verse states: “Concerning the ordinance of oil, the bat of oil, you shall offer the tenth part of a bat out of the kor, which is a ḥomer of ten bat, for ten bat are a ḥomer” (Ezekiel 45:14). This proves that the bat is a tenth of a kor, or three se’a, as a kor is thirty se’a. Consequently, the sea, which contained two thousand bat, contained six thousand se’a, the volume of exactly one hundred and fifty ritual baths.

The Gemara asks: Isn’t it written elsewhere with regard to Solomon’s Sea: “It received and held three thousand bat” (ii Chronicles 4:5)? The Gemara answers: That is referring to the heaped measure of dry goods that the sea could hold, as dry goods can be heaped above the brim.

Abaye said: Learn from it that the surplus of dry goods in a vessel relative to liquids is one-third of the contents of the vessel. We also learned the same thing in the following mishna: A carriage, a box, and a cupboard, a round straw barrel, and a round barrel made of reeds, and the cistern of an Alexandrian ship, which is a large vessel placed on a boat and filled with potable water, although these vessels have bottoms, i.e., they are receptacles, since they have a capacity of forty se’a of liquid, which is the equivalent of two kor of dry goods, they are ritually pure. Even if they come into contact with a source of ritual impurity, they do not become impure. Beyond a certain size, containers are no longer considered vessels and, consequently, cannot become ritually impure. This mishna states clearly that a vessel that holds forty se’a of liquids can hold two kor, or sixty se’a, of dry goods.

MISHNA: The side posts the Sages spoke of with regard to rendering an alleyway fit for one to carry within it, their height must be at least ten handbreadths, and their width and thickness may be any amount. Rabbi Yosei says: Their width must be at least three handbreadths.

GEMARA: We learned in the mishna: The side posts the Sages spoke of, etc. The Gemara asks: Shall we say the mishna taught an unattributed ruling in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that in order to permit carrying in an alleyway, we require two side posts?

The Gemara responds: No; what is meant by the plural term side posts? Side posts in general, and not those required by a single alleyway. The Gemara asks: If so, let the previous mishna also teach the halakha of a cross beam with the plural term cross beams, and we would say: What is meant by the plural term cross beams? Cross beams in general.

The Gemara answers that this is what the mishna is saying: Those side posts that Rabbi Eliezer and the Sages disagreed about, of which Rabbi Eliezer required two and the Sages sufficed with one, their height must be at least ten handbreadths, and their width and thickness may be any amount. The Gemara asks: And how much is any amount? Rabbi Ḥiyya taught: Even as small as the string used to tie a coat.

It was taught in a Tosefta: With regard to one who erected a side post for half an alleyway, i.e., he put it up halfway down the alleyway rather than at its entrance, he has the right to carry only in the inner half of the alleyway, but not in the outer half. The Gemara asks: That is obvious; what novel element was introduced here? Rather, say: He may carry in the inner half of the alleyway even though there is no side post at the entrance to the alleyway. The Gemara asks: That too is obvious. The Gemara explains that nonetheless there is a novelty here: Lest you say that we should be concerned that if it is permitted to carry in the inner half one might come to use the entire alleyway, the Tosefta teaches that carrying in the inner half is permitted.

Rava said: With regard to one who erected a side post in an alleyway and raised it three handbreadths from the ground, or distanced it three handbreadths from the wall, he has not done anything, as it is not a valid side post. Even according to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: We say that objects separated by a gap of up to four handbreadths are considered connected, that applies only above, e.g., to a cross beam that does not reach the wall of the alleyway; but below, since it is a partition through which goats can pass, as a goat can pass through an opening three handbreadths high, even he did not say that they are considered connected.

We learned in the mishna that Rabbi Yosei says: The width of the side posts must be at least three handbreadths. Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, not with regard to preparing salt brine [hilmei] on Shabbat, and not with regard to side posts.

Rav Huna bar Ḥinana said to him: With regard to brine you told us that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, but with regard to side posts you did not tell us this; perhaps you have forgotten that the halakha is in accordance with his view in that case. Rav Yosef asked: What is different about brine, with regard to which the Sages disagree with Rabbi Yosei? In the case of side posts also the Sages disagree with him, and therefore the halakha should not be in accordance with his view in either case. Rav Huna bar Ḥinana said to him: Side posts are different, as Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and therefore the halakha may be decided in accordance with their jointly held position.

The Gemara reports that Rav Raḥumei taught this version of the previous discussion: Rav Yehuda, the son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, not with regard to brine and not with regard to side posts. At some later point, someone said to him: Did you really say this? He said to them: No. Rava said, reinforcing his words with an oath: By God! He did in fact say this, and I learned it from him, but he later retracted this ruling. And what is the reason he retracted it? Due to the well-known principle that Rabbi Yosei’s reasoning [nimmuko] is with him, and the halakha follows his opinion even against the majority view.

Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: What is the accepted halakha with regard to the width of a side post? He said to him: Go out and observe what the people are doing; it is common practice to rely on a side post of minimal width.

The Gemara notes that there are those who taught that this answer was given with regard to this discussion: One who drinks water to quench his thirst recites the following blessing prior to drinking: By Whose word all things came to be. Rabbi Tarfon disagrees and says he recites the blessing: Who creates the many forms of life and their needs, for all that You have created. Rav Ḥanan said to Abaye: What is the halakha? He said to him: Go out and observe what the people are doing; the customary practice is to say: By Whose word all things came to be.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ובלחיים הוא שאמ' ר' יוסי בכאן רחבן ג' טפחים ובהילמי שנו במסכת שבת בפרק ח' שרצים אמ' ר' יוסי והלא היא הילמי בין מרובה בין מעוטה:

וכיון דהוא משהו לא חשיב ליה. תני ר' חייא ים שעשה שלמה מחזיק ק"נ מקוה טהרה. דתניא ורחץ את בשרו במים מי מקוה. כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש. ושיערו חכמים מ' סאה. (מורט לחשוב) [ומזה צא וחשוב] הים היאך עולין בו ק"נ מקוה ואמרינן מכדי הים כמה הוי רחבו עשר על עשר וקומתו (מ"ה) [ה'] אמה י' אמות על עשר אמות ברוחב בגובה אמה הרי הן ק' אמות בתברייתא ויש בים גובה ה' אמות. כשתוציא לכל אמה גובה בעשר על עשר רוחב ק' אמה נמצא בים כולו ת"ק אמה אורך בגובה אמה אחת ושיעור המקוה אמה על אמה רחב ברום ג' אמות. נמצאו בש' אמות ק' מקוה נשתיירו עדיין מחשבון הים ק"ק אמה ק"נ חמשים מקוה היה דיי לים ת"נ למה ג' אמות יתירות. ודחינן כי זה החשבון עשר אמה על עשר אמה אי האמה בתברייתא במרובע אבל בים שהוא עגול אין חשבון זה (כולו) [כלל] ואקשינן אי הכי דמרובע יתר על העגול רביע. ואנו חשבינן ת"ק אמה בים במרובע חסר רביע נמצאת מדת העיגול שע"ה אמה. ש' אמה ק' מקוה ועוד [ע"ה] אמה כ"ה מקוה בכל שלש אמות מקוה. הנה לא תמצא בים אלא קכ"ה מקוה.

איך תני ר' חייא ק"נ מקוה ושנינן ג' מאות התחתונות מרובעות שהן ק' מקוה. וב' אמות העליונות עגולות והן במרובעות ק"ק אמה כשתוציא מהרובעים נ' אמה נשתיירו ק"נ אמה (הך) [היינו] נ' מקוה ג' אמות לכל מקוה ולא יתכן שתאמר העליונות מרובעות דכתיב משפתו אל שפתו עגול. וגם לא יתכן שתאמר דכי פחות מב' אמות הוא העיגול שנא' אלפים בת יכיל והבת היא ג' סאין שנא' מעשר הבת מן הכור. והכור י' איפות. והאיפה ג' סאין וכתיב האיפה והבת תוכן אחר יהיה שנמצא (לאלפים) [שששת אלפים] סאין מכיל הים. והמקוה מ' סאה נמצאו ששת אלפים סאה ק"נ מקוה בכל מקוה מ' סאה ואין חשבון זה עולה אלא כשיהיו ג' אמות התחתונות מרובעות ושתי אמות העליונות עגולות. כתוב אחד אומר אלפים בת יכיל וכתוב אחר אומר שלשת אלפים:

ספינה אלכסנדרית אע"פ שיש להם שוליים ומחזיקים מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורין. פי' שאינן יכולין להטלטל מלאין ורקנין כוריים הן ס' סאין (כלבוד) [כי כור] ל' סאין נמצא היבש כשיגדש עודף על הלח שאינו יכול להגדש כ' סאה על מ' של לח והוא השליש:
פיסקא לחיים שאמרו גובהו עשרה טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא וכמה כל שהוא תני ר' חייא אפילו כחוט הסרבל פי' חוט הסרבל חוט חזק כפול שתופרין בו הסרבל כדכתיב כפיתו בסרבליהון.

תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פי' עשה לחי לחצי המבוי לארכו ונשתייר חצי המבוי החיצון בלא לחי יש לו להשתמש מן הלחי ולפנים במבוי ולא גזרינן דלמא אתי לאשתמושי אפילו בחיצון.

אמר רבא עשה לחי והגביהו מן הקרקע ג' טפחים או הרחיקו מן הכותל ג"ט (סימן) [כיון] דהיא מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא עשה כלום.

אמרי משמיה דשמואל אין הלכה כר' יוסי בהילמי. ומפורש בשבת פ' שמונה שרצים. אין הלכה כר' יוסי בלחיים דבעי רוחב כל לחי ג' טפחים וא"ל רב הונא בר חיננא אמרת לן בהילמי דאין הלכה כר' יוסי (ולא בלחיים). ואמרינן מ"ש והא בין בהילמי בין בלחיים פליגי עליה ואמרן משום דקאי ר' כוותיה בענין חצר גדולה שנפרצה לקטנה ואוקמה גדולה בי"א אמה וקטנה בעשר וכר' דאמר בעינן ב' פסין וסבר לה כר' יוסי דאמר כל פס רחבו ג"ט ומדחזינן דר' קאי כוותיה ותוב [דרב רחומי דמתני'] דרב דאמר רב יהודא משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי [לא] בהילמי ולא בלחיים הדר ביה משום דר' יוסי נימוקו עמו. ש"מ הלכתא כוותיה בלחיים.

וכמה כל שהוא. לפי שמצינו כל שהוא שיש לו שיעור וכדאמרינן בפרק חלון (עירובין עט, ב) אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה מן הקרקע טפח. ואקשינן עליה מדקתני בברייתא ומגביה מן הקרקע כל שהוא, ופרקינן מאי משהו נמי דקאמר טפח, ואסיקנא הכא אפילו כחוט הסרבל.

ומאי טעמא הדר ביה משום דר' יוסי נמוקו עמו. ומכאן משמע דהא דאמרינן ר' יוסי נמוקו עמו אפילו במקום רבנן קאמרינן. ומיהו לקמן (עירובין טז, ב) משמע דלא אמרינן הכי, דאמרינן התם: דריש רב נחמן משום רבנו שמואל אמרו יחיד נותנין לו סאתים שנים נותנין להם סאתים שלש נעשו שיירה ונותנין להם שש, אמרו ליה שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי, הדר אוקי אמורא עלויה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי. אלמא לית הלכתא כר' יוסי במקום רבנן ולא אמרו נמוקו עמו אלא במקום יחיד, ורב רחומי הוא דהוה ס"ל הכי ולא קיי"ל כוותיה אלא כרב יהודה דהדר ביה והא נמי רב רחומי משמיה דרב יהודה הוה אמר ליה, וכיון שכן לא קיי"ל כר' יוסי אפילו בלחיין אלא כדאמר לה רב רחומי מעיקרא. ורבא נמי דאמר האלוהים אמרה, משמע נמי דלרמיא לדר' יוסי מהלכתא קאמר. ואביי נמי אמר ליה לרב חנן בר רבא הלכתא מאי ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר, כלומר: דכרבנן נהגי, ואפילו למאן דאמרה אשותה מים לצמאו מ"מ כרב יהודה ורב רחומי קמייתא ורבא קיי"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ב). ור"ח ז"ל נראה שפסק כר' יוסי דמהדר ביה רחומי, ודאביי נמי אמרינן דאיכא מאן דאמרה אשותה מים לצמאו, ומה שנראה לי כתבתי.

ש״מ האי תלתא גודשא היו. פי׳ א״א לומר כן בכל כלי כי אם יש כאן שני כלי׳ שוים בארכם וברחבם ואינם שוים בגבהם כי הא׳ גבוה עשר והאחד גבוה מאה מאיזה טעם יהא בגדשו של זה חמש ובגדשו של זה חמשים והנה רחב מקום הגודש שבשניהם שוה זה א״א אבל אפשר לומר כדפרש״י ז״ל שלא אמר אביי אלא בכלי שיש ברחבו וארכו כים שעשה שלמה ומיהו אפי׳ בשכלי עגול לגמרי כדמוכח מברייתן דמייתי׳ וכן פי׳ רש״י ואפשר שה״ה במרובע שארכו חצי כרחבו כדאמרן דסתם שידה ותבה מרובעות הן ומיהו הוא דבר קשה היאך נלמוד מים שעשה שלמה שהיה תחתיתו מרובע והוא מחזיק יותר מפני אותו רבוע לכלי שכלו עגול שאינו מחזיק כל כך בחלל ויהא הגודש שוה כזה. ואפשר דלא אמרינן הכי אלא דכלי שמחזיק כללו בעגול כמה שהיה מחזיק ים שעשה שלמה והג׳ אמות המרובעות עשה אותה עגולות ויחזרו המאה לע״ה והם היו ג׳ מאות טול בידך רבוע מכל מאה שהוא כ״ה הרי הכל ע״ה נמצא שנעשו גובה הג׳ אמות שבידך גובה של ד׳ אמות ויהא גובה הכל ל׳ אמות ורחבו של ים עשר ויהא הכלל כך כי כל כלי עגול כשהוא על חשבון שיעור זה שיש בגבהו חצי רחבו וגם עשירית רחבו כגון זה שיש ברתבו עשרה ובגבהו שש שיהיה בגדשו שליש ואם נרצה לרבע ים שעשה שלמה נעשה שתי אמות העגולות אמי וחצי ויהיה רומו ד׳ אמות וחצי ויהא הכלל דכל כלי שגבהו ד׳ אמות וחצי ורחבו עשר אמות שיהא גדשו שליש וכן לפי חשבון זה בכל כלי מרובע שרחבו חצי גבהו פחות עשירית כגון זה כי הים רחבו חצי גבהו פחות עשירית:

אע״פ שיש להם שוליים. פי׳ שאם אין להם שוליים אפי׳ הם קטנים הרבה אין תורת כלי עליהם. והקשה הראב״ד ז״ל אפי׳ פחות מארבעים סאה בלח היאך הוא עומד דהא בעי׳ מטלטל מלא וריקן: ולא תירץ כלום וי״ל כי לפי דור המדבר שיעד הכתוב כשאמר דומיא דשק שאפי׳ בינוניים שבהם נושאים משא כזה להדיא כי גבורים היו. אותו לחיים שנחלקו בהן ר׳ אליעזר וחכמים כו׳ פי׳ מלתא אגב אורחא קמ״ל דאע״ג דפליגי רבנן ור׳ אליעזר במניין הלחיי׳ לא נחלקו בשיעורים כלל וכמה כל שהו פי׳ לפי שמצי׳ כל שהוא שיש לו שיעורא כדאמר בפ׳ חלון גבי חבית של עירוב מגביהה מן הקרקע כל שהו ופרקי׳ כל שהו טפח.

אין הלכה כר׳ יוסי לא בהלמי ולא בלחיים. פי׳ אע״ג דבתרויהו מסתבר טעמיה. אמרו ליה אמרת פי׳ לרב רחומי אמר כן אמר להו לא. פי׳ כפר בדבריו משום דהוה הדר ביה וס״ל דהלכתא כר׳ יוסי כדמפרש ואזיל משום דר׳ יוסי נמוקו עמו אפי׳ כדפליג בהדי רבנן ואפ״ה לית הלכתא כוותיה דהא רבא מתמה ואמר האלקים אמרה וגמירנא לה מיניה לומר דלית הלכתא כר׳ יוסי וכן בלישנא דרב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל וטעמ׳ משום דס״ל דלא אמרי׳ נימוקו עמו אלא היכא דפליג עם יחיד אבל לא לגבי רבים והא אמרי׳ נמי כלישנא קמא דשייל רב חנן מאביי דא״ל פוק חזי מאי עמא דבר ופרש״י ז״ל דעמא דבר כרבנן והרי ודאי משמע דרבנן נהגו מדנקטי לה סתמא ואע״ג דאיכא לישנא בתרא דמתני לה על השותה מים בצמאו לא דחי סברא דלישנא קמא בכדי כיון דאיכ׳ רב יוסף ורב יהודא ורבא דסברי הכי:

ר׳ טרפון אומר בורא נפשות רבות. פרש״י ז״ל דלאחריה׳ קאמר ופליג את״ק דסבר דלאחריהם ולא כלום ולא נהיר׳ חדא לישנא דמתני׳ לא משמע הכי. ועוד מדאמרינן במסכת נידה ולרבי יצחק דמברך לאחריהם מאי איכא למימר אלמא ליכא מאן דאמר הכי אלא ר׳ יצחק דאי לא ה״ל למנקט ר׳ טרפון דהוא עיקר הלכך ת״ק ורבי טרפון בלפניהם פליגי מיהו עמא דבר כרבי יצחק שמברך לפניהם שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות. ובמקומה פירשתי משנה זו:

כל כלי המחזיק ארבעים סאה אינו קרוי מיטלטל מלא וריקן ואינו מקבל טומאה והוא שאמרו שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת קנים ובור ספינה אלכסנדרית והוא כלי שעושין אותו כמו בור ליתן בו מים מתוקים כל שהן מחזיקים ארבעים סאה טהורי׳ הא פחות מכן טמאין שמיטלטל מלא וריקן הוא שכך נראה ששערו בדורותיהם שהיו כתפים שלהם טוענין משקל שלשים ותשע סאין וכן כתבו גדולי המפרשים. וארבעים סאה אלו פירושם בלח שאין בו גודש והם כורים ביבש שהם ששים סאין שהגודש בכלי שגבהו כחצי ארכו וחצי רחבו שליש מה שהכלי מחזיק כמו שהתבאר בים שעשה שלמה שכתו׳ בה אלפים בת יכיל והבת הם שלש סאין ונמצאו ששת סאין שהם מאה וחמשים מקואות וכמו שאמרו ים שעשה שלמה מאה וחמשים מקואות היה מחזיק ואעפ״י שגבהו חמש אמות ברבוע עשר ונמצא שבורו חמש מאות אמה לחשבון ארבעים סאה לשלש אמות בארבע מאות וחמשים די למאה וחמשים מקואות אינו כן אלא במרובעות אבל ים זה עגול היה והמרובע יתר על העגול רביע אע״פ שלחשבון זה אינו מחזיק אלא מאה ועשרי׳ וחמשה כשתחסר משבור ת״ק אמות וישתייר שע״ה אמות אין שבור שע״ה אמות מחזיק אלא קכ״ה מקואות לחשבון שלש אמות תחתונות היו מרובעות שבורם שלש מאות אמה י״ב אמות עליונות עגולות שחזרו משבור ק״ק לק״נ והרי כל השבור [ק״נ] אמות והם מאה וחמשים אמות של טהרה והם אלפים בת ובדברי הימים נאמר שלשת אלפים בת יכיל אלא בלח הא ביבש עם הגודש על הדרך שביארנו:

המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון בביאור עניני הלחי והוא שאמר לחיים שאמרו וכו׳ פרשו בגמרא לחיים שנחלקו בהם ר׳ אליעזר וחכמי׳ שר׳ אליעזר מצריך שנים וחכמים מכשירים באחד שיעור הלחי גבהו עשרה טפחים כשיעור גובה המבוי לפחות שבשיעורין אבל רחבו ועביו כל שהו אפי׳ דק כחוט הסרבל וצריך ליתנו בפחות משלשה ור׳ יוסי מצריך שלשה לרחבו ואין הלכה כמותו:

בכל עושים לחיים אפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה כל שהוא גבוה עשרה ודוקא בקשורה שאין לחוש שמא תברח וכן (שמתוכה) [במתוחה] מלמעלה בחבלים שלא תרבץ תחתיה ויפחת שיעור גבהה מעשרה וכן אין חוששי׳ שתכווץ מתוך מיתה ויסמוך עליה בפחות מעשרה שאין חוששין למיתה ור׳ מאיר פוסל ואין הלכה כמותו ואם עשה בעל חיים גולל לקבר יש לו דין גולל ומטמא טומאת שבעה. וכן בדופק והם הנסרים שהגולל ר״ל הנסר העליון נשען עליהם והגולל הוא כסוי הארון בשעת הקבורה או בשעת הכסוי אם דעתם שישאר בו (ור׳ יוסי) [במשנתינו הגי׳ ור״מ מטהר] מטהר שאין בעל חיים מטמא בשום פנים אלא אדם ואין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמי׳. ויש לה דין גולל לטמא כדינו עד שיתירוה ומשהתירה טהורה כשאר הבהמות.

וכותבין עליו גיטי נשים ר״ל על בעל חיים כגון על קרן פרה ושיתן לה את (לה) [הפרה] שנמצא שאין הקרן מחסר (נתיצה) [קציצה] ור׳ יוסי הגלילי פוסל שהוא דורש מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים. ואף בזו אין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמים. וחסור קציצה פירושו במה שאם נקצץ דבר זה נשאר העיקר בחיותו כגון קרן פרה ועלה של אילן כמו שנבאר במקומו בע״ה אעפ״י שיש חולקים ובפרק חלון [פ:] נחלקו (רב) [שם בגמ׳ אי׳ רב חייא בר אשי] וריש לקיש רב אמ׳ עושין לחי אשרה ר״ל שאינו צריך שיעור אבל לא קורה שהרי לשיעור אנו צריכים בה וכתותי מיכתת שיעוריה וריש לקיש מתיר אף בקורה. ופסקו גדולי המחברים כרב ומכל מקום גדולי המגיהים מתמיהים באשרה הואיל ואיסור אחר גרם לה על הדרך האמור [שם עח:] בעשה לאשרה (סלי) [סולם] בין שתי חצרות מערבין אחד. ומה שאמרו שם אבל קורה כתותי מכתת שעוריה (כאפשר) [באפשר] היא נאמרת כמו שאמרו מאן דאמ׳ לחי אבל קורה לא כלומר אפשר שלא אמרה בקורה שמא בזו נחלקו. ומכל מקום אינו מכוון שהרי גבהו מיהא צריך שיעור. ויש מפרשים שכל איסורי הנאה אין אומרין בהן שיהו כמי שאינן לגמרי אלא כתותי מיכתת שיעורייהו ומשום דלשרפה קיימי לא [נאמר] שיהו כמי שאינם אלא שהוא כדבר המכותת ואם כן כל שאנו צריכין בו לשלם כגון אתרוג ולולב ודומיהם נפסלו בו וכן קורה שהרי החוזק בטל בכתותה אבל לחי אף כשתחשבהו כמכותת במקומו אין זה פחות מתל עפר שכשר משום לחי. ומכאן דקדקו מקצת חכמי נארבונאה שאם סכך בעצים של איסורי הנאה כשר שאף לשכתחשוב את הסכך כמכותת מכל מקום צלתה מרובה מחמתה ויש לפקפק בה מצד שהרי יש כאן הנאת הגוף מישיבה לצל ואעפ״י שבשעת הנאתו מקיים מצוה אסור לדעת קצת כמו שיתבאר במקומו במדיר הנאה ממעיין. ועוד נראה לי דבסכך ודאי פסול שהרי הוא כעפר דלשריפה קאי ועפר פסול לסכך הא לדפנות כשרות שאף (כלי) [תל] עפר כשר בהן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתי׳ בגמרא אלו הן.
מי שעשה לחי בחצי המבוי מותר להשתמש מן הלחי עד ראש המבוי הפנימי ואין אוסרין מחשש שמא יבא להשתמש בכלו. וגדולי הדור כתבו שהוא הדין בקורה ולא תאמר דוקא לחי שהוא משום מחיצה ומחיצה בכל מקום נמוקה עמה אבל קורה שאינה אלא משום היכר אין היכר אלא כשנעשית בראש המבוי שאם כן רבא מיהא שסובר בלחי משום היכר היה לו לחלוק. אלא ודאי הוא הדין לקורה וכן היא בתוספתא בהדיא ומכל מקום דוקא בשיש לחצי מבוי זה המוכשר תורת מבוי והוא שלא יהא ארכו פחות מד׳ אמות ושיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם לא כן צריך לחי מכאן ומכאן או פס ארבעה כחצר וכן כתבו גדולי הדור שזה דוקא בלחי הגמור אבל לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אעפ״י שהוא נדון משום לחי אם עשאו בחוץ מאחורי חצי כותל המבוי אין בו היכר כלל אף מבחוץ. וראיה להם מחצר קטנה שנפרצה לגדולה שהקטנה אסורה וגדולה מותרת ובאו ללמוד ממנה שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו לחי והעמידוה בשכותלי קטנה נכנסים לגדולה ואם איתא אף בזו יתירו את הקטנה בגיפופי הגדולה הנדבקים לאמצע כותלי הקטנה מאחריה אלא שבזו ודאי אינו לחי:

עשה לחי גבהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום שכל כשלשה הוא מחיצה שהגדיים בוקעי׳ בה ואעפ״י שבפרק הזורק [קא.] בשמועת עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה. יראה שאף בשלשה אין הגדיים בוקעים בה. לא נאמרה אלא מפני שאותו קצר משפע ויורד ואין הגדי יכול ליכנס למטה:

הילמי והוא מים שנותנין לתוכו מלח הרבה לעשותן כמין ציר מותר לעשות מהן מעט בשבת לפי שעה כמו שהתבאר במקומו במסכ׳ ברכות:

פסקא עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת שיש להן שולים גרסי' ולא אע"פ דדוקא אם יש להן שולים הן טהורים משום דלישיב' עבודי ואל להטלטל במלואן אלב אם אין להם שולים להטלטל במלואן עבודי ומקבלי טומאה:

בפרש"י בד"ה שהן כוריים ביבש כו' אלמא גודשא תלתא ובכלי שגובהו כחצי אורכו כו' עכ"ל ר"ל דכלי המחזיק סאה ודאי אם הוא רחב וארוך הרבה יהיה גודשו יותר משליש ואם הוא קצר וגבוה הרבה יהיה גודשו פחות משליש אבל הא דאמרינן דגודשו הוא שליש היינו בכלי שנעשה דומיא דים שגובהו כחצי ארכו ורחבו אבל קשה לי דהא בים ב' העליונות עגולות וג' תחתונות היו מרובעות ואם היו כולן עגולות ודאי דגודשו היה יותר משליש וא"כ היאך אנו מדמין ליה כל הני כלי' דקחשיב דודאי לא עבידן בכה"ג ואם היו כולן עגולין וגובהן כחצי אורכן ורוחבן ע"כ דהוי גודשא יותר משליש וי"ל דלא נתכוון לומר דעבידן ממש כים אלא כמו שהיה הים גובהו כחצי ארכו ורחבו וקצת אמותיו עגולות וקצת מרובעות והיה גודשו שליש כך יהיו כל הכלים של מדות נעשים באופן זה שאף אם יהיו כולן עגולות או מרובעות היו מתעבדין בשגודשי שליש גם שלא יהיה אז גובהו כחצי ארכו ורחבו ולזה נתכוונו התוספות שכתבו ש"מ גודשא תלתא אור"ת דנ"מ לענין מקח כו' דר"ל דכיון דשיעורא דגובה ואורך ורוחב לא ילפי' מים דלאו כולהו מתעבדין בכה"ג וא"כ למאי נ"מ גמרי' מיניה דגודשא שליש וקאמר לענין מקח כו' דמי שקונה מחבירו תבואה שתהיה הסאה גדושה צריך ליתן לו כלי המחזיק סאה ועוד הגודש ממנו שליש וכן האומן שחבירו קונה ממנו מדה שמחזיק סאה צריך ליתן לו מדה המחזקת סאה ושנעשית באופן זה שהגודש הוא שליש ודו"ק היטב:

גמ' האי גודשא תילתא הוי כו'. נ"ב אין החשבון הזה מכוון למי שמעיין היטב בעניינו וכתבתי בספרי הגדול עיין שם:

רש"י בד"ה שלשה אמות כו' של עשר על עשר כו' כצ"ל:

בד"ה לחצי מבוי כו'. נ"ב כזה *:

בד"ה רבי טרפון כו' בא לחייב אף ברכה אחריו בורא נפשות רבות ולא נהירא דאמרינן במסכת נדה כו' מאי איכא למימר אלא נראה לי דרבי טרפון אלפניו קאמר כצ"ל והשאר נמחק:

גמרא אע"פ שיש להם שוליים. מלות אע"פ ט"ס וכן במשנה ליתא דהטהרה תלויה בג' תנאים הללו דוקא עי' בהגר"א ז"ל ברפ"ח דאהלות ובהרמב"ם בחבורו רפ"ג דכלים:

במשנה גובהן י' טפחים. ופי' הרע"ב ואפי' היה המבוי גבוה הרבה והתוי"ט כ"ע כבר כתבתי כן לעיל מ"א בשם הרמב"ם. ול"ד דדין זה אינו ענין לדעת הרמב"ם. שם מיירי לענין צוה"פ דכשר אף למעלה מכ' והכא איירי להכשיר אף אם המבוי גבוה הרבה בלחי שאינה גבוה רק עשרה:

גמרא משום דר"י נימוקו עמו. עי' לקמן (מו ב) ובתד"ה כר"י מחבריו:

שם איכא דמתני לה אהא כו' א"ל רבא בר ר"ח כו'. כצ"ל וכן הוא בברכות:

רש"י ד"ה ג"א תחתונות מרובעות. ויש בהן י' רצועות של י' י' כו'. כצ"ל ומלת על למחוק:

גמרא אמר ר"י בד"ה דר"ש בר "שילא״. צ"ל שילת:

אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמָע מִינָהּ: הַאי גּוּדְשָׁא, תִּלְתָּא הֲוָה. קשה וכי זה הוא כלל בכל כלים שבעולם, והלא אין זה אלא רק בכלי הדומה לים של שלמה, וכמ"ש רש"י ובכלי שגבהו כחצי ארכו ורחבו קאמר כים?
וראיתי לרש"י ז"ל בשבת דף ל"ה ע"א בד"ה: שהן כוריים, שכתב וז"ל: שהגודש מחזיק בכלים שלהם שהיו עשויין בים שעשה שלמה גובהן כחצי רחבן והן עגולים, עכ"ל. ומדבריו אלו למדנו שבזמן הגמרא כל הכלים שלהם שמודדין בהם כך הם עשויין שיהיה גובהן כחצי רחבן כדי שיעלה הגודש שליש, וכונתם בזה כדי להקל מעליהם המלאכה של המשקל, שדבר הנמכר במדה מחוקה שומתו ידועה, דרך משל שנמכר בשתים, ואם יזדמן אדם שרוצה מדה גדושה והמוכר נותן לו כך אז הוא חייב לשלם למוכר שלשה, וזו היא מילתא פסיקתא, ולכך כתב רש"י ז"ל שהגודש מחזיק שליש כגודל שלהם, ולפי זה אביי אמר כלל זה מילתא פסיקתא על כלים שלהם בזמן הגמרא שהיה דרכם בכך.
ברם הא קשיא, דזה החשבון שעולה הגודש שליש כדנקיט תלמודא הכא, הוא אינו אלא רק בהיכא דחמש אמות הגובה, הם שתים מרובעות ושלשה עגולות, דאם היו כולם מרובעות יעלה הגודש פחות משליש, ואם היו כולם עגולות יעלה הגודש יותר משליש, ואם כן אם נאמר שהיו הכלים שלהם נמי עשויים כך כעין ים של שלמה, שיהיה הגובה שני חלקים מן החמש מרובעות ושלשה חלקים מן החמש עגולות, כדי שיעלה בידם הגודש שליש בכלים אלו, שבזה יהיו יכולים למכור לפעמים בגודש ולא יצטרכו לשקול במאזנים כלל אלא יגדוש לו וזה ישלם שליש המעות יותר על דמי המחק, אם כן למה רש"י ז"ל בגמרא דשבת סיים והן עגולות, דמשמע כל אמות הקומה הם עגולות, דזה אי אפשר, יען שאם הגובה הוא חצי הרוחב ואמות הגובה כולם עגולות יהיה הגודש יותר משליש?
ונראה לי בס"ד דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש שהיה הגובה מקצתו עגול ומקצתו מרובע, כי בשלמא שלמה המלך עליו השלום עשה כן מפני שהיה לו בזה כונה סודית ורמז עמוק, וגם כי הוא קבוע ואינו מטלטל ממקום למקום ולא יתקלקל אף על פי שהוא עשוי מחתיכות מורכבות, אך כלי של המדה שמוכרים וקונים בו, אף על פי שיעשו הגובה חצי הרוחב אין דרך לעשותו משונה שיהיה מקצתו עגול ומקצתו מרובע, יען כי זה הכלי הוא מטלטל ממקו למקום כדי למדוד בו, וגם הם ממלאים אותו ושופכים לכליו של לוקח, ואם יהיה גבהו מחציתו עגול ומחציתו מרובע לא יתקיים הכלי, יען כי באופן זה מוכרח שיהיה חתיכות מחוברים זה בזה שהעיגול בפני עצמו והמרובע בפני עצמו, וירכיבום זה עם זה ויחברום על ידי בדיל ועופרת לחים, ואז יתקלקל חבורם כששופכין אותו לכליו של לוקח שיכבידו החתיכות זה על זה בעת שמגביהין אותו בהיותו מלא לשפוך אותו לכליו של לוקח, שיהיו ניתקים החלקים מחמת הכובד, דאין זה קבוע ועומד במקום אחד כמו הים שאינו מטלטל, על כן מוכרח שיהיה הגובה כולו עגול או כולו מרובע כדי שיהיה כולו מחתיכה אחת.
ולכן פירש רש"י והן עגולות, ואין הכי נמי ההפרש שיש בחשבון השליש של הגודש בהיות הגובה כולו עגול שיהיה יתרון בגודש על השליש, יבליעו זה החשבון בעיגול הגובה שיהיה מרווח יותר באופן שיעלה הגודש שליש יותר על מילוי הכלי בדקדוק, וכיון שזה ההפרש צריך לעשותו בבליעת הגובה באויר שבתוכו, תהיה להם הבלעה זו כשיהיה הגובה עגול בנקל יותר מאם יהיה מרובע, ולכן פירש רש"י והן עגולות, ועיין למהרש"א ז"ל מ"ש כאן בזה ולא זכר שר מ"ש רש"י ז"ל על זאת בגמרא דשבת אשר הבאתי לעיל, דמשם משתמע לן טפי בדבר זה דנקיט תלמודא הכא.

גמ' אפילו כחוט הסרבל. עי' לקמן דף פ ע"ב תד"ה אבל קורה. ובתה"ד סי' עד:

במים. משמע מים מחוברין יחדיו: כמה הוו להו. להנך עשר על עשר ברום חמש אמות כמה גובה יש בהן באמה על אמה בריבועו של מקוה: ת''ק גרמידי. כיצד חלקהו לעשר רצועות הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש חתכם לחתיכות של אמה אמה הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש אמות שים זו על זו אמה על אמה ברום חמש הוה ת''ק אמות: לתלת מאה. גובה: מאה. מקואות שלש אמות למקוה: הני מילי בריבוע. אם היה מרובע שיהא בו אורך ורוחב לצדדין כבאמצעיתו ויהיו רצועותיו שוות בי' י' אמות רצועה כדפרישית: ים שעשה שלמה עגול היה. כדכתיב עגול סביב ונמצא שאין אורך הרצועות עשר אמות אלא רצועה האמצעית לבדה דכל דבר עגול רחב באמצעיתו וקצר לכל צדדיו: מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע. דהא כל עיגול שרחבו אמה יש בו היקף שלש אמות כדתנן במתני' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות אמה לכל רוח נמצא מרובע יתר על העגול רביע הלכך האי ים עגול דשערינוה בחמש מאות אמין במרובע בעינן לבצורי רבעא מינייהו אימעיט להו ארבע מאה לתלת מאה דאינון מאה מקואות ולמאה אמין דאישתייר הוו עשרים וחמש מקואות ארבע אמות למקוה דהני ארבע תלת הוא דהוו שהרי אמות קצרות הן: שלש אמות תחתונות מרובעות. ויש בהן י' רצועות של י' על. ' שהן מאה אמה ברום ג' ברוחב אמה דהיינו תלת מאה אמין גובה באמה על אמה והן מאה מקואות: ושתי עליונות עגולות. ואי הוו מרובעות הוו להו מאתן גרמידי השתא דאינון עגולות כי בצרת ריבעא פשו להו ק''נ דאינון נ' מקואות: נהי דאיפכא לא מצית אמרת. דליהוי תחתונות עגולות ועליונות מרובעות דשפתו עגול כתיב אלא שתים עגולות מנא לן דילמא חדא הוא דהויא עגולה ותו לא וטפי מק''נ מקואות הוא מחזיק: לא סלקא דעתך. שיהא מחזיק יותר מק''נ מקואות: מעשר הבת מן הכור. כור שלשים סאין וכי הוי הבת מעשר דיליה אשתכח דג' סאין הויא: דהוו להו. הנך אלפים בת: ו' אלפים סאין. שהן ק''נ מקואות ד' אלפים הוי מ' מאות סאין שהן ק' מקואות של מ' סאין ואלפים סאין נ' מקואות: מחזיק בתים שלשת אלפים. בים שעשה שלמה כתיב בדברי הימים: לגודשא. כשמודדין בו יבש: שידה. כמין ארגז תלוי בעגלה למרכב נשים חשובות: מגדל. מנשטי''ר: ובו ספינה אלכסנדרית. עושה בה כעין בור ונותן שם מים מתוקים: טהורין. לפי שגדולים יותר מדאי ואין תורת כלי עליהן שהרי אינן מטולטלין מלא וריקן: שהן כוריים ביבש. שאדם יכול לגדוש אלמא גודשא תילתא ובכלי שגובהו כחצי ארכו ורחבו קאמר כים: מתני': גמ' לחיין דעלמא. אכל מבואות קאי: אי הכי. רישא דקתני הקורה שאמרו כו' ליתני נמי הקורות שאמרו ואימא מאי קורות קורות דעלמא: לחיין שנחלקו בהן ר''א וחכמים. דלר''א תרתי ולרבנן חדא זהו שיעורן כדמפרש מיהו סתמא לא כמר דייקא ולא כמר דייקא: הסרבל. קו''ט: לחצי מבוי. שהכניס הלחי לפנים הרבה עד חצי אורכו של מבוי כזה: אין לו אלא חצי מבוי. שאסור להשתמש אלא מן חציו ולפנים: יש לו. דאין לו לא איצטריך לאשמעינן אלא הא אתא לאשמעינן דהימנו ולפנים מיהא מותר להשתמש: למעלה. כגון קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת לכותל אחר דאיפליגו בה רשב''ג ורבנן (לעיל ע''א): הילמי. במסכת שבת בפרק שמנה שרצים [דף קח:] הילמי שלמוייר''א בלע''ז: משום דקאי רבי כוותיה. לעיל והא דתני אדא בר מניומי רבי היא וסבר לה כר' יוסי כדאוקימנא בחצר קטנה שנפרצה לגדולה: נימוקו עמו. טעמי ראיותיו מביא לו בכל מקום במסכת גיטין (ד' סז.) מני שבחן של חכמים וזהו שבחו של רבי יוסי: הילכתא מאי. בלחיין: עמא דבר. מה נהגו העם וכבר נהגו בלחי משהו: לצמאו. לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא: שהכל נהיה בדברו. לפניו ולאחריו לא כלום: ר''ט אומר בורא נפשות רבות. ואני שמעתי דר''ט בא לחייב אף ברכה אחריו בורא נפשות רבות ולא נהירא דאמרינן במס' נדה (ד' נא:) יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ואמרינן לאתויי מאי והוינן בה ולרב פפא דמברך אמיא כו' ולא אמרינן ולרבי טרפון דמחייב אמיא מאי איכא למימר אלא נראה לי דרבי טרפון אלפניו קאמר:

כמה מרובע יתר על העגול רביע. מפורש בכיצד מעברין (לקמן ד' נו:): ש''מ גודשא תלתא. אומר ר''ת דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כלי המדה: פוק חזי. פ''ה וכבר נהגו בלחי משהו וכיון דאין הלכה כרבי יוסי בלחי כ''ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חיננא דפליג בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת בשביל ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על עופות ואח''כ נותן משקין עליהם הוי שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק את המלח כדתנן בפ' שמנה שרצים (שבת ד' קח:) ואלו הן מי מלח המותרים נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח: