עירובין יב ע"א

לְאוֹבָלִין וּמְצָאוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּמָבוֹי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא לֶחִי אֶחָד אָמַר לוֹ בְּנִי עֲשֵׂה לֶחִי אַחֵר אָמַר לוֹ וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ אָמַר לוֹ יִסָּתֵם וּמָה בְּכָךְ
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם עַל מָה נֶחְלְקוּ עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶׂר שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֶחִי וְקוֹרָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה
קָתָנֵי מִיהַת וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְחָיַיִן וְקוֹרָה מִשּׁוּם הָכִי אָמַר וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחָיַיִן בְּלֹא קוֹרָה מַאי לְסוֹתְמוֹ
הָכִי קָאָמַר וְכִי לְסוֹתְמוֹ בִּלְחָיַיִן אֲנִי צָרִיךְ
אָמַר מָר אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁפָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם וְהָא אֲנַן תְּנַן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא נִיתָּר אוֹ בְּלֶחִי אוֹ בְּקוֹרָה
אָמַר רַב אָשֵׁי הָכִי קָאָמַר אֵינוֹ צָרִיךְ לֶחִי וְקוֹרָה כְּבֵית שַׁמַּאי וְלֹא לְחָיַיִן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה כְּבֵית הִלֵּל
וְכַמָּה אָמַר רַב אַחְלַי וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל עַד אַרְבָּעָה
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפַסֵּי חָצֵר וְרַב נַחְמָן אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפַסֵּי חָצֵר
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַאן מוֹדִים רַבִּי הֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי [מַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ ] רַבָּנַן דְּתַנְיָא חָצֵר נִיתֶּרֶת בְּפַס אֶחָד רַבִּי אוֹמֵר בִּשְׁנֵי פַסִּין
אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חָצֵר צְרִיכָה שְׁנֵי פַסִּין אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן פַּסֵּי חָצֵר צְרִיכִין שֶׁיְּהֵא בָּהֶן אַרְבָּעָה וְכִי תֵּימָא אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן
וְהָתָנֵי רַב אַדָּא בַּר אֲבִימִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא וְאָמְרִי לַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי קְטַנָּה בְּעֶשֶׂר וּגְדוֹלָה בְּאַחַת עֶשְׂרֵה
כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא מִיַּמֵּי פָּרְשַׁהּ בָּרוּחַ אַחַת בְּאַרְבָּעָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹת מַשֶּׁהוּ לְכָאן וּמַשֶּׁהוּ לְכָאן
וְהָדְתָנֵי אַדָּא בַּר אֲבִימִי רַבִּי הִיא וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי
אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל חָצֵר נִיתֶּרֶת בְּפַס אֶחָד אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף מִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי וְהָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חֲנַנְיָה בַּר שֵׁילָא אַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא אֶלָּא אוֹ בְּרוֹב דּוֹפֶן אוֹ בִּשְׁנֵי פַסִּין
אֲמַר לֵיהּ וַאֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּעוֹבָדָא הֲוָה בְּדוּרָה דִרְעוּתָא לְשׁוֹן יָם הַנִּכְנָס לְחָצֵר הֲוָה וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְלָא אַצְרְכֵיהּ אֶלָּא פַּס אֶחָד
אֲמַר לֵיהּ לְשׁוֹן יָם קָאָמְרַתְּ קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם
כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב מְחִיצָה תְּלוּיָה מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה אֲמַר לֵיהּ אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא
כִּי אֲתוֹ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב פֵּירְשׁוּהָ מֵרוּחַ אַחַת בְּאַרְבָּעָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹת מַשֶּׁהוּ לְכָאן וּמַשֶּׁהוּ לְכָאן
אָמַר רַב פָּפָּא אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חֲנַנְיָה בַּר שֵׁילָא אַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא אֶלָּא אוֹ בְּרוֹב דּוֹפֶן אוֹ בִּשְׁנֵי פַסִּין
לְמָה לִי רוֹב דּוֹפֶן בְּפַס אַרְבָּעָה סַגִּי וְכִי תֵּימָא מַאי בְּרוֹב דּוֹפֶן בְּדוֹפֶן שִׁבְעָה דִּבְאַרְבְּעָה הֲוָה לֵיהּ רוֹב דּוֹפֶן לְמָה לִי אַרְבָּעָה בִּשְׁלֹשָׁה וּמַשֶּׁהוּ סַגִּי דְּהָא אָמַר רַב אַחְלַי וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל עַד אַרְבָּעָה
אִיבָּעֵית אֵימָא כָּאן בְּחָצֵר כָּאן בְּמָבוֹי וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּרַב אַחְלַי גּוּפֵיהּ תַּנָּאֵי הִיא
תָּנוּ רַבָּנַן לְשׁוֹן יָם הַנִּכְנָס לְחָצֵר אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁפִּירְצָתוֹ בְּיוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה אֲבָל עֲשָׂרָה אֵין צָרִיךְ כְּלוּם
מִמְלָא הוּא דְּלָא מְמַלְּאִינַן הָא טַלְטוֹלֵי מְטַלְטְלִינַן וְהָא נִפְרְצָה חָצֵר בִּמְלוֹאָהּ לְמָקוֹם הָאָסוּר לָהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

תא שמע: מעשה ברבי אליעזר שהלך אצל רבי יוסי בן פרידא - תלמידו, לאובלין [שם מקום]. ומצאו לרבי יוסי שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד וקורה אחת. ^[63]

אמר לו: בני, עשה עוד לחי אחר!

אמר לו רבי יוסי לרבי אליעזר וכי לסותמו אני צריך?!

אמר לו רבי אליעזר: יסתם, ומה בכך!?

ומסיימינן לכולה ברייתא, ואחר כך מוכחינן:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, על מבוי שהוא רחב פחות מארבע אמות בפתחו, שאינו צריך כלום.

על מה נחלקו, על פתח מבוי שהוא רחב מארבע אמות ועד עשר.

שבית שמאי אומרים: לחי וקורה כאחד, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.

והשתא מוכחינן: קתני מיהת בברייתא, שאמר רבי יוסי לרבי אליעזר על שהצריכו שני לחיין: וכי לסותמו אני צריך?! אי אמרת בשלמא דרבי אליעזר הצריכו לרבי יוסי שני לחיין וקורה, משום הכי אמר ליה: וכי לסותמו אני צריך?

אלא אי אמרת לחיין בלא קורה הצריכו רבי אליעזר, מאי האי דקאמר ליה רבי יוסי: וכי לסותמו אני צריך?!

כלומר: מדקאמר רבי יוסי "וכי לסותמו אני צריך", מוכח שרבי אליעזר ביקש לסתום יותר ממנו, דהוא עביד רק לחי וקורה, ורבי אליעזר ביקש לסותמו בשני לחיים.

ומוכח דלרבי אליעזר בעינן שני לחיים וקורה. כי אם בשני לחיים סגי, אין רבי אליעזר סותם יותר, דמה לי לחי וקורה שעשה רבי יוסי, ומה לי שני לחיים שביקש רבי אליעזר, והא אין סתימתו של זה יותר מזה.

ודחינן: הכי קאמר: וכי לסותמו בלחיין אני צריך?!

כלומר: לעולם סגי לרבי אליעזר בשני לחיין. אלא דרבי יוסי הא גופא קאמר: וכי לסותמו בלחיים דוקא אני צריך, מה לי לחי וקורה מה לי שני לחיין בלי קורה, ולעולם לרבי אליעזר סגי בשני לחיין בלא קורה.

והשתא מפרשינן לסיפא דברייתא:

אמר מר: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שפחות מארבע אמות שאינו צריך כלום.

ותמהינן עלה: והא אנן תנן במשנתנו: משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה, והיכי אמרת שאינו צריך כלום?

ומשנינן: אמר רב אשי: רבן שמעון בן גמליאל נמי קאמר כההוא תלמיד.

ו"אינו צריך כלום" - דקאמר, קאי על מה שהוסיפו בית שמאי ורבי אליעזר על דברי בית הלל, והכי קאמר:

אינו צריך גם לחי וגם קורה כתוספת שהוסיפו בית שמאי. ולא לחיין, כלומר לחי שני, כתוספת שהוסיף רבי אליעזר.

אלא או לחי או קורה - כדברי בית הלל לבדם!

והשתא דאמרינן דאפילו כשהפתח רחב פחות מארבע אמות צריך לתקן המבוי לכולי עלמא, מספקא לן:

ובכמה יהא פחות מארבע אמות רוחב הפתח, ויהא צריך תיקון?

אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל: אפילו יפחת רוחב הפתח מארבע אמות עד ארבעה טפחים, נמי צריך תיקון.

דהיינו: שאם היה רוחב הפתח פחות מארבעה טפחים אינו צריך תיקון, ומארבעה טפחים ואילך בעי תיקון!

אמר רב ששת, אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב:

א. חצר שהיתה מוקפת מארבע רוחותיה, ונפרץ כותל אחד במלואו למקום האסור לה, כגון: לרשות הרבים או לכרמלית. הרי זו אסורה בטלטול, אלא אם כן נשארו שיורי כותל ברוחב ארבעה טפחים באותו רוח שנפרץ, הנקראים "פסים".

ב. מודים חכמים לרבי אליעזר - דמשנתנו שצריך שתי לחיים - בפסי חצר, דבעינן בהן שני פסים!

ורב נחמן אמר: הלכה כרבי אליעזר בפסי חצר.

אמר רב נחמן בר יצחק למפרש את דברי רב ורב נחמן:

הא דאמר רב: חכמים מודים בפסי חצר - מאן נינהו אותם חכמים שמודים?

רבי! וכדמפרש ואזיל.

והא דאמר רב נחמן: הלכה כרבי אליעזר.

ומכלל דבריו נשמע, דאיכא דפליגי עליו בפסי חצר - מאן פליג עליה דרבי אליעזר?

רבנן!

ומפרשינן לה:

דתניא: חצר ניתרת בפס אחד, דברי חכמים!

רבי אומר: בשני פסין.

והיינו דקאמר רב "מודים", שעל אף דרבי סבירא ליה דמבוי ניתר בלחי אחד, מודה הוא לרבי אליעזר, דפסי חצר מיהא בעי שתי פסין, וכדתני בברייתא.

והיינו נמי הא דקאמר רב נחמן: "הלכה" כרבי אליעזר!

שאף דחכמים דברייתא פליגי אף בפסי חצר דלא בעי אלא פס אחד להתירה, מכל מקום הלכה כרבי אליעזר וכרבי, שבפסי חצר מיהא בעינן שני פסים.

אמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן: חצר צריכה שני פסין בפתחה כדי להתירה.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי, דחצר צריכה שני פסין?!

והא את, רבי אסי, הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן: פסי חצר צריכין שיהא בהן רוחב של ארבעה טפחים, ועל כרחך היינו פס אחד, [ו"צריכין" דקאמר היינו דחצרות דעלמא "צריכין" פס אחד של ארבעה - ריטב"א], וכדמפרש ואזיל.

וכי תימא: לעולם בעינן שני פסין, אלא שיש לעשותם ברוחב ארבעה טפחים מכאן וארבעה טפחים מכאן!

הא ליתא.

שהרי והתני רב אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא. ואמרי לה, קמיה דרבי חנינא בר פפי [לעיל דף ט ב] עלה דמתניתין:

חצר קטנה [צרה] שנפרצה [במלואה] לגדולה [הרחבה ממנה] - אנשי החצר הגדולה מותרים לטלטל מן הבית לחצר, אף אם לא יערבו עירובי חצירות עם אנשי החצר הקטנה, אלא רק יערבו לעצמם.

וטעמו של דבר, מפני שכלפי הגדולה אין כאן "פירצה במלואה" אלא "פתח" בעלמא. שהרי הגדולה רחבה מן הקטנה, ונשתיירו לה פסין מהצדדים. ונמצאת הגדולה חלוקה מן הקטנה, ולכן דינה הוא כדין שאר שתי חצירות שיש פתח ביניהן שכל אחת מערבה לעצמה. ^[64]

ומפרש לה בברייתא, דתני רב אדא בר אבימי:

שהיתה הקטנה רחבה בעשר אמות, והגדולה רחבה באחת עשרה אמות, ובכך היתה עודפת הגדולה על הקטנה שלשה טפחים [חצי אמה] מכאן, ושלשה טפחים מכאן!

ומכאן מוכח, שפסי חצר שצריכין ארבעה דקאמר רבי יוחנן היינו דסגי בפס אחד רחב ארבעה.

כי אי אמרת שלרבי יוחנן בעינן שיהיו שני פסין הרחבין כל אחד ארבעה טפחים, היכי אמרינן בהך ברייתא דסגי בשני פסים שבצדי החצר הגדולה, שיש בהם שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן!? ^[65]

ומשנינן: כי סליק רבי זירא מימי [כשעלה רבי זירא מעבר לים, והגיע לארץ ישראל], פרשה ביאר את דברי רבי יוחנן ואת הברייתא דתני רב אדא, באופן שלא יקשה מידי:

הא דאמר רבי יוחנן שפסי חצר צריכין שיהיו רחבים ארבעה טפחים, היינו דוקא אי עביד פס אחד ברוח אחת של החצר [שסובר רבי יוחנן כרבנן שאין צורך בשני פסים, ודי בפס אחד], שבפס האחד בעינן שיעשנו רחב בארבעה טפחים [שכן הוא שיעור פס לרבנן].

אבל אי לא עביד פס רחב ארבעה, צריך לעשות שני פסין משתי רוחות החצר, [ואף רבנן מודו בכך], ואז דיו אי עביד פס ברוחב משהו לכאן ופס ברוחב משהו לכאן.

והיינו הא דאמר רבי יוחנן: חצר צריכה שני פסין.

כלומר: אי לא בעי למיעבד פס רחב - צריכה החצר שני פסין ברוחב משהו.

והא דתני רב אדא בר אבימי דבעינן שני פסין ולא סגי בפס אחד רחב ארבעה [דהא חזינן בברייתא דלא סגי שתהא הגדולה עודפת בפס ארבעה טפחים בלבד], היינו טעמא: דהאי ברייתא - רבי היא, דסבר דאין להתיר חצר בפס אחד, ואפילו רחב ארבעה אלא דוקא בשני פסים.

והא דלא סגי שיהיו לגדולה שני פסין רחבין משהו - כדסגי לרבי יוחנן אליבא דרבנן - היינו טעמא: דרבי פליג ארבנן אף ברוחב הפס.

דרבי סבר לה כרבי יוסי דאמר גבי לחיין של מבוי, דלא סגי ברוחב משהו - כדסברי רבנן - אלא בעינן רוחב שלשה טפחים.

והוא הדין דבפסי חצר סבר רבי דבעינן שיהיו רחבין שלשה טפחים. [על פי ריטב"א בהבנת רש"י].

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: חצר ניתרת בפס אחד בלבד.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מי אמר שמואל הכי?!

והא אמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא: את לא תעביד עובדא להתיר חצר, אלא: או בפס אחד לרחבו של רוב הדופן, או בשני פסין!

ואם כן, היכי קאמר שמואל דסגי בפס אחד, ואף שאינו על רוב דופן?!

אמר ליה רב יוסף לאביי: ואנא לא ידענא לתרץ קושיתך.

אבל יודע אני באמת, שרב יהודה עשה מעשה כשמעתיה [ריטב"א].

דעובדא הוה בדורא דרעותא [כפר רועים - רש"י לעיל דף ז:] שלשון ים [נחל מים] הנכנס לחצר הוה התם. ופרץ את הדופן הרביעית של החצר במלואו.

ואתא האי עובדא לקמיה דרב יהודה לשואלו אם מותר למלאות מאותו לשון ים שהיא כרמלית [מפני שהמים מחוברים לים שחוץ לחצר, דהוה כרמלית - מנחת ישראל על פי ריטב"א] אל תוך החצר [רבינו יהונתן], דהוה לה רשות היחיד מדאורייתא דהא אית לה שלש מחיצות.

ולא אצרכיה רב יהודה שישאר במקום המחיצה שנפרצה אלא פס אחד.

והשתא יכול למלאות מאותו המקום שהיתה שם המחיצה קודם שנפרצה [ונשאר שם פס אחד], אל תוך החצר. [ראה ציור 1]

אמר ליה אביי לרב יוסף: מהתם ליכא לאוכוחי דעבד רב יהודה הלכה למעשה להתיר חצר בפס אחד.

וכי מלשון ים קאמרת לאוכוחי?!

התם שאני, כי קל הוא שהקלו חכמים במחיצות במים, למלאות מהמים על ידי תיקון כל שהוא, אבל בעלמא לא!

וכדאשכחן שמקילין במים קולא שאין מקילין בה במקום אחר:

דבעא מיניה רבי טבלא מרב: מחיצה שאינה מגעת עד הקרקע, אלא היא תלויה באויר - מהו שתתיר בחורבה [עיין ציור], שהדרך שיהיו בה מחיצות תלויות? [ציור 2]

אמר ליה רב לרבי טבלא: אין "מחיצה תלויה" מתרת אלא במים. כי קל הוא שהקלו חכמים במים.

וכדאשכחן לקמן שמחיצה תלויה מתרת במים:

דתנן: גזוזטרא הבולטת מרשות היחיד, ונמצאת למעלה מן המים [הנחשבים לכרמלית] - אין ממלאין לשאוב מים אל תוך הגזוזטרא, שהיא רשות היחיד, מתוך הכרמלית, אלא אם כן עשו בגזוזטראה נקב, ועשו סביבות הנקב מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיחשב מקום המים למטה רשות היחיד, ורק אז יכולים למלאות מים לתוכה, דרך הנקב שבגזוזטרא.

ומחיצה זאת שסביב הנקב מועילה בין אם היא היתה למעלה בגזוזטרא, בין אם היא נעשתה מתחת לרצפת הגזוזטרא כשהיא תלויה מעל המים. משום דאמרינן "גוד אחית מחיצתא", שאנו רואים כאילו יורדות המחיצות ונמשכות אל תוך המים שמתחת לגזוזטרא. [ראה ציור 3]

אבל בעלמא - לא מקילינן במחיצה תלויה!

והכי נמי מקילינן במים, להתיר למלאות אף שאין כאן אלא פס אחד. אבל בעלמא יש לומר דלא מקילינן בפס אחד!

והשתא הדרינן לקושיין דאקשינן שמואל אדשמואל: מכל מקום קשיא!

ומשנינן: כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, פירשוה להא דשמואל דלא תיקשי אהדדי:

אם בא להתירה מרוח אחת אינה ניתרת אלא בארבעה טפחים רוחב.

והיינו הא דאמר שמואל: חצר ניתרת בפס אחד! והא דאמר שמואל דבעינן שני פסין, היינו, באם אינו מתירה בפס אחד ברוחב ארבעה טפחים, מצי למיעבד שני פסים משתי רוחות פתח החצר: פס ברוחב משהו לכאן, ופס ברוחב משהו לכאן!

אמר רב פפא: אי קשיא לי - הא קשיא לי:

הא דאמר ליה שמואל לרב חנניא בר שילא: את לא תעביד עובדא, אלא, או ברוב דופן מרוח אחת, או בשני פסין!

למה לי רוב דופן כשמתירו מרוח אחת?

והא בפס ארבעה סגי!

ולמה השמיענו שמואל היתרא דרוב דופן, היה לו להשמיענו חידוש גדול יותר, דהיכא דארבעה טפחים הם פחות מרוב דופן - כגון בדופן רחב שמונה טפחים - בארבעה נמי סגי?

וכי תימא דלעולם בארבעה נמי סגי, אלא מאי דהעדיף שמואל להשמיענו את ההיתר ברוב דופן, הוא משום דאדרבא, עדיף ליה לשמואל להשמיענו היתרא דרוב דופן, כי לפעמים ברוב דופן נמי סגי, ואין צריך פס רחב ארבעה.

וכגון: בדופן שבעה, דבארבעה טפחים הוי ליה בכללו רוב דופן.

ואשמועינן שמואל רבותא טפי במה דאמר "רוב דופן" מאילו הוה אמר "ארבעה". דאי הוה אמר "ארבעה", הוה אמינא דלעולם עד דאיכא ארבעה ואפילו בדופן שבעה, דארבעה הוי טפי מרוב דופן.

והשתא קא משמע לן, דלעולם ברוב דופן סגי, דהא רוב דופן מהני בין בדופן רחב שבעה בין בדופן רחב הרבה.

הא ליכא למימר!

דאף אי הוה אמר שמואל ב"ארבעה", לא הוה טעינן למימר דאפילו בדופן שבעה בעי ארבעה.

דלמה לי ארבעה? הא סגי לן אם נמעט רוחב הפתח עד שיעמוד הפתח על רוחב פחות מארבעה, דבכי האי גוונא לא בעינן היתרא ד"פס" כלל [וכדלקמן].

ואם כן, הוה ידענא דלא בעינן פס ארבעה, אלא בשלשה ומשהו סגי בדופן שבעה, שאז יעמוד ממילא הפתח על רוחב פחות מארבעה.

וכיון שכן: אי סבירא ליה לשמואל היתרא דפס ארבעה, היה שמואל משמיענו הך היתרא, דהא לא הוה אמינא דבעינן ארבעה טפחים אפילו בדופן שבעה.

וטעמא דסגי בשלשה ומשהו: דהא אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל [לעיל]: רק אם היה למבוי פתח שרחב מעשר אמות עד ארבעה טפחים, רק אז בעי המבוי היתר לחי וקורה.

אבל, אם היה רוחב פתח המבוי פחות מארבעה טפחים - לא בעינן היתרא כלל, והוא הדין שברוחב פתח פחות מארבעה טפחים לא בעי פס בחצר!

ודחינן: לעולם סבירא ליה לשמואל היתרא דפס ארבעה.

ולא רצה שמואל לומר דבעינן פס ארבעה כדי שלא נטעה לומר שאפילו בדופן שבעה בעי ארבעה, וכדאמרן.

ואי משום דהוה ידענא דלא בעי בדופן שבעה פס ארבעה, וכדרב אחלי - הא ליתא משני טעמים:

א. איבעית אימא: כאן, במימרא דשמואל, דאיירי בחצר - לא מהני אם יעמוד הפתח על פחות מארבעה.

ואילו כאן, במימרא דרב אחלי, דאיירי במבוי - לא בעינן היתרא בפתח שהוא פחות מארבעה.

אבל בחצר בעי פס אפילו בפחות מארבעה!

ב. ואיבעית אימא: כיון דמימרא דרב אחלי גופיה - תנאי היא דפליגי במילתיה [וכדאמרינן לקמן דף יג]. אם כן, אי הוה אמר שמואל "ארבעה", הוה אמינא דלא סבירא ליה כרב אחלי אלא כתנא דפליג וסובר כי לא סגי בשלשה ומשהו.

וממילא, אף ברוב דופן לא היינו מתירים, דהא שמואל "ארבעה" קאמר.

ולהכי השמיענו שמואל רבותא דרוב דופן נמי מהני, ולעולם בארבעה נמי סגי.

[שמועה זו נתבארה כפירוש הרשב"א ותוס' הרא"ש. וראה היטב ברש"י דלא משמע כן, וראה היטב בתוס', בתוס' רבינו פרץ ובריטב"א].

תנו רבנן: לשון ים הנכנס לחצר דרך פירצה רחבה יותר מעשר אמות שבכותל רביעי, אין ממלאין הימנו מים בשבת להכניסם לתוך החצר, דהוה ליה מכניס מכרמלית לרשות היחיד, אלא אם כן יש לו מחיצה גבוה [ה] עשרה טפחים.

כלומר: אלא אם כן סתמו את הפירצה במחיצה גבוהה עשרה טפחים, והעמידו את הפירצה ברוחב עשר אמות או פחות.

במה דברים אמורים - כשפירצתו של חצר היתה ביותר מעשר [ר"ח] אמות.

אבל אם היתה פרצתו עשר אמות - אין צריך כלום!

דכיון שלא נפרץ הכותל במלואו [שאז לא הוי מהני אפילו בפחות מעשר, כיון שאין לו פסין] הרי אם אין הפתח רחב יותר מעשר, שם "פתח" עליו - ומותר.

ומקשינן: מדקתני אין "ממלאין" מהלשון לחצר, משמע: דוקא ממלא הוא דלא ממלאינן, משום דהוה ליה מכניס מכרמלית לרשות היחיד.

הא טלטולי בהאי חצר - שפיר מטלטלינן.

ואמאי? והא כיון שנפרצה בחצר פירצה יותר מעשר, הוה לה כמו נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה [אל המים שמחוץ לחצר, דהוו כרמלית]. וכל מקום שנפרץ במלואו למקום האסור לו - אסור לטלטל בו.

ואם כן, אסור לטלטל בחצר כלל?!

הערות

^[63] שהיה סבור, דרבי אליעזר רבו לא לחלוק על תנא קמא בדעת בית שמאי קאתא, אלא להוסיף עליו. ועשה אותו תלמיד לחי וקורה.

^[64] נתבאר על פי שיטת רש"י בכל מכילתין - וכפי שכתב ב"יתרון האור" לקמן בפרק "כל גגות" - שאין בשתי חצירות שנפרצו זו לזו איסור משום "נפרצה במלואה למקום האסור לה", אלא שהפירצה במלואה "מאחדת" את החצירות.

^[65] הניחא, אי לרבי יוחנן סגי בפס אחד רחב ארבעה, לא תיקשי מהך ברייתא דבעי עודף ששה טפחים [שלשה מכל צד] ולא סגי בארבעה? דהא ליתא. דרבי יוחנן דסגי ליה בפס אחד רחב ארבעה, כרבנן סבירא ליה. אבל הך ברייתא רבי היא, דלא סגי ליה בפס אחד אלא בשני פסין, וסבירא ליה לרבי דרוחב כל פס שלשה טפחים [וכדמפרשת הגמרא לקמן]. אבל אי לרבי יוחנן בעינן שני פסין רחבין ארבעה, על כרחך דלרבי נמי בעינן רוחב ארבעה. דאם לא כן, רבי יוחנן - דאמר דבעינן שני פסין ורחבין ארבעה - דלא כמאן. דהא לרבנן סגי בפס אחד, ואף לרבי בשתי פסין של שלשה טפחים סגי. וכיון דלרבי נמי בעינן רחבין ארבעה, תיקשי הך ברייתא, דקאמרה דסגי בשלשה מכל צד - על פי גאון יעקב.

לעיירה אובלין ומצאו שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד; אמר לו: בני, עשה לחי אחר. אמר לו: וכי לסותמו אני צריך!? אמר לו: יסתם, ומה בכך.

באותה תוספתא שנינו אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות — שאינו צריך כלום, על מה נחלקו — על רחב מארבע אמות ועד עשר. שבית שמאי אומרים: לחי וקורה, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.

קתני מיהת [שנינו מכל מקום] "וכי לסותמו אני צריך", אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהצריך ר' אליעזר לחיין וקורה — משום הכי [כך] אמר התלמיד: "וכי לסותמו אני צריך", אלא אי אמרת [אם אמרת] לחיין בלא קורה — מאי [מה פירוש] לסותמו? הלא מלמעלה פתוח הוא!

ודוחים: אין מכאן ראייה, שמא הכי קאמר [כך אמר]: וכי לסותמו בלחיין אני צריך? ומכל מקום אין להסיק מסקנה גמורה מענין זה.

אמר מר [החכם] אמר על דברי רבן שמעון בן גמליאל שהוזכרו קודם שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שפחות מארבע אמות שאינו צריך כלום. והא אנן תנן: [והרי אנו שנינו] משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה! וכיצד אומר רבן שמעון בן גמליאל בדעתם שאף תיקון זה אינו נחוץ?

אמר רב אשי; הכי קאמר [כך אמר]: אינו צריך תיקון נוסף בלחי וקורה כשיטת בית שמאי, ולא לחיין כשיטת ר' אליעזר, אלא: או לחי או קורה, כשיטת בית הלל במבוי גדול. ו"כלום" שאמר, כלומר, יותר ממה שמחייבים בית הלל.

ושאלו: וכמה יהא רחבו של מבוי שלכל הדעות אינו צריך כל תיקון אף בלחי? אמר רב אחלי: ואיתימא [ויש אומרים] רב יחיאל: עד ארבעה טפחים.

א אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודים חכמים לר' אליעזר בפסי חצר כלומר מחלוקתם בדבר מספר הלחיים היתה רק במבוי, אבל חצר שנפרצה אין לה תקנה להחשיבה כסתומה אלא על ידי פסים, כעין לחי, משני צדדים. ואילו רב נחמן אמר בשינוי: הלכה כר' אליעזר בפסי חצר.

אמר רב נחמן בר יצחק: מאן [מי] אלה שאמר רב ירמיה עליהם שמודים לר' אליעזר? — הכוונה לרבי. כיון שאמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר מכלל דפליגי [מכאן שנחלקו] אף בדבר זה, מאן פליג עליה [מי נחלק עליו] — רבנן [חכמים]. וזה הוא דתניא [ששנינו בברייתא]: חצר ניתרת, אם היתה בה פירצה פחותה מעשר אמות, על ידי הנחת פס אחד בצידה. רבי אומר: בשני פסין.

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: חצר צריכה שני פסין כדברי רבי. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן [והרי אתה הוא שאמרת משמו של ר' יוחנן]: פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה טפחים; וכי תימא [ואם תאמר] שהצריך ר' יוחנן ארבעה מכאן וארבעה מכאן —

והתני [והרי שנה] רב אדא בר אבימי קמיה [לפני] ר' חנינא, ואמרי לה קמיה [ויש אומרים לפני] ר' חנינא בר פפי, שמה שאמרו בדין חצר קטנה שנפרצה בכל אורכה לחצר גדולה שדיירי הגדולה משתמשים בחצרם אפילו היתה הקטנה — בעשר אמות, וגדולה — באחת עשרה! ואם ההפרש בין אורך הקטנה לגדולה הוא רק אמה אחת (ששה טפחים), לא יתכן שיהיו פסים בני ארבעה טפחים מכל צד, שהרי יחד הם יותר מהפרש אמה.

מספרים: כי סליק [כאשר בא] ר' זירא מימי [ממסעותיו הימיים] פרשה הסביר סתירה זו שבדברי ר' יוחנן כך: אם היה הפס ברוח אחת בלבד צריך שיהא רחב ארבעה, אבל אם היו שני פסים משתי רוחות — דיו משהו לכאן ומשהו לכאן.

והדתני [ומה ששנה] אדא בר אבימי בענין ההבדל בין החצרות. שלפי שיטת ר' זירא אפילו היתה חצר אחת גדולה רק בארבעה טפחים די בכך, אין דברי רב אדא בר אבימי מקובלים על הכל אלא — שיטת רבי היא המצריך שני פסים בחצר. ועוד, שסבר לה רבי כר' יוסי, שאמר שרוחב הלחי שלשה טפחים, ואם מצרפים שלשה טפחים מכאן ושלשה מכאן הרי זו אמה. ומשום כך ההפרש הקטן ביותר בין חצר קטנה לגדולה הוא לפחות אמה אחת.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: חצר ניתרת בפס אחד. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר שמואל הכי [כך]? והא [והלא] אמר ליה [לו] שמואל לרב חנניה בר שילא: את לא תעביד עובדא [אתה לא תעשה מעשה] להתיר פירצת חצר אלא או ברוב דופן שנשארה שלמה או בשני פסין! —

אמר ליה [לו]: ואנא לא ידענא, דעובדא הוה בדורא דרעותא [ואני איני יודע לתרץ לך את הסתירה, אלא שמעשה היה בכפר של רועים], לשון ים הנכנס לחצר הוה [היתה] שפרצה את מחיצת החצר מצד אחד, ורצו בני החצר להשתמש במימיה בשבת. ואתא לקמיה [ובא הדבר לפני] רב יהודה, ולא אצרכיה [ולא הצריך אותו] אלא פס אחד מצד אחד של לשון הים.

אמר ליה [לו]: לשון ים קאמרת [אמרת], שונה היא לשון ים ואין ללמוד ממנה, כי קל (הקלה) הוא שהקלו חכמים במים. שיודעים אנו שהקלו חכמים שבמקום שיש מים לא הצריכו לעשות מחיצה גמורה כדינה, והסתפקו במחיצה קלושה שהרי המים מצויים שם.

ומסופר כעין זה דבעא מיניה [ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה, מהו שתתיר בחורבה? שייחשבו אותם חלקי הכתלים שנשארו תלויים בחורבה כמחיצות היורדות וסותמות עד למטה? אמר ליה [לו]: אין מחיצה תלויה בצורה זו מתרת אלא על גבי מים, כי קל הוא שהקלו חכמים במים,

ושואלים: ומכל מקום קשיא [קשה] שעדיין נשארה בלא תירוץ הסתירה בדברי שמואל לפי המסורות השונות.

כי אתו [כאשר באו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית רבם] פירשוה: אם היה הפס מרוח אחת — הרי צריך להיות בארבעה טפחים, משתי רוחות — משהו לכאן ומשהו לכאן.

אמר רב פפא: אי קשיא [אם קשה] לי משהו בדבר — הא קשיא [זה קשה] לי, שאמר ליה [לו] שמואל לרב חנניה בר שילא: את לא תעביד עובדא [אתה לא תעשה מעשה] אלא או ברוב דופן או בשני פסין,

למה לי רוב דופן? בפס ארבעה טפחים סגי [די]! וכי תימא מאי [ואם תאמר מהו] ברוב דופן שנאמר כאן שהוא רק במקרה מיוחד שהיה אורך דופן שבעה טפחים, ולכן בארבעה טפחים הוה ליה [הרי הוא] רוב דופן? ואולם כאשר אורך המחיצה הוא שבעה טפחים למה לי ארבעה טפחים לסתימה? בשלשה טפחים ומשהו סגי [די]! דהא [שהרי] אמר רב אחלי ואיתימא [ויש אומרים] רב יחיאל שכל מה שהצריכו בתיקון מבוי אינו אלא עד ארבעה טפחים, אבל מבוי הצר מארבעה טפחים אינו צריך כל תיקון, ואף כאן לאחר סתימת יותר משלשה נשאר חלל פחות מארבעה!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: כאן בדברי שמואל מדובר — בחצר, שאף פירצה פחותה מארבעה צריכה תיקון, כאן בדברי רב אחלי מדובר — במבוי, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] זו שאמר רב אחלי גופיה תנאי היא [היא עצמה מחלוקת תנאים] ואין הכל מודים לו בכך.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: לשון ים הנכנס לחצר שאחת ממחיצותיה פרוצה חלקית — אין ממלאין הימנו בשבת מים, שההים דינו ככרמלית ואסור לטלטל ממנו לרשות היחיד, אלא אם כן יש לו ללשון זו על גביו מחיצה גבוה עשרה טפחים ומשום מחיצה זו נעשתה אף לשון הים כחלק מן החצר. במה דברים אמורים — שפירצתו שנכנסת בה לשון ים ביותר מעשרה אמות, אבל עשרה — אין צריך כלום,

ושואלים: ממלא הוא דלא ממלאינן, הא טלטולי מטלטלינן [למלא הוא שאין אנו ממלאים ממנו, ואולם לטלטל בחצר עצמה אנו מטלטלים], והא [והרי] נפרצה חצר במלואה כלומר במלוא אורך דופנה ביותר מעשר אמות למקום האסור לה! שכן לשון הים אסורה לה בטלטול ובהולכה, ולכן לא רק שאסור לטלטל ממנה אלא צריך אף לאסור את החצר עצמה בטלטול.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

at the town of Ovelin, and found him dwelling in an alleyway that had only one side post. He said to him: My son, set up another side post. Rabbi Yosei said to him: Am I required to close it up? Rabbi Eliezer said to him: Let it be closed up; what does it matter?

We learned in that same Tosefta: Rabban Shimon ben Gamliel said: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree about an alleyway whose width is less than four cubits, as they both agree that this alleyway does not require anything to render it permitted for one to carry within it. About what did they disagree? About an alleyway that is wider than four cubits, and up to ten cubits; as Beit Shammai say: It is permitted to carry within it only if there is both a side post and a cross beam, and Beit Hillel say: It requires either a side post or a cross beam.

The Gemara explains the proof from this Tosefta. In any case, it teaches: Rabbi Yosei ben Perida said to Rabbi Eliezer: Am I required to seal it? Granted, if you say that Rabbi Eliezer requires two side posts and a cross beam, for that reason the disciple said: Am I required to seal it? However, if you say that he requires side posts without a cross beam, what is the meaning of to seal it? The entrance to the alleyway remains open from above.

The Gemara rejects this argument: No absolute proof can be cited from here, as perhaps this is what he is saying: Am I required to seal it with side posts?

The Master said in the Tosefta: Rabban Shimon ben Gamliel said that Beit Shammai and Beit Hillel do not disagree about an alleyway whose width is less than four cubits, as they both agree that it does not require anything to render it permitted to carry within it. But didn’t we learn in the mishna: A certain disciple said before Rabbi Akiva in the name of Rabbi Yishmael: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree about an alleyway whose width is less than four cubits, as they both agree that carrying in an alleyway of that sort is permitted by either a side post or a cross beam. How could Rabban Shimon ben Gamliel have said that according to Beit Shammai and Beit Hillel even that minimal action is unnecessary?

Rav Ashi said: This is what Rabban Shimon ben Gamliel is saying. It neither requires both a side post and a cross beam, in accordance with the opinion of Beit Shammai, nor does it require two side posts, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer; rather, it requires either a side post or a cross beam, in accordance with the statement of Beit Hillel with regard to a large alleyway. When it said that Rabban Shimon ben Gamliel does not require anything, it meant anything more than that required by Beit Hillel.

The Gemara asks: And how narrow must an alleyway be so that it would not require even a side post, according to all opinions? Rav Aḥlei said, and some say it was Rav Yeḥiel who said: Up to a width of four handbreadths, the alleyway requires nothing in order to render it permitted for one to carry within it.

Rav Sheshet said that Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: The Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to the upright boards of a courtyard. That is to say, the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer only about the number of side posts needed to permit carrying within an alleyway. However, they agree that if a courtyard was breached into the public domain, it can be considered closed only if upright boards of wall, similar to side posts, remain on both sides of the breach. But Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer with regard to the upright boards of wall that are required in a courtyard.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Who are the Rabbis to whom Rav referred when he stated that they concede to Rabbi Eliezer? He was referring to Rabbi Yehuda HaNasi. Furthermore, as Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, one can learn by inference that the Sages dispute this issue as well. Who are the ones who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi? It is the Rabbis, as it was taught in a baraita: In a courtyard that was breached into the public domain, with the width of the breach not exceeding ten cubits, it is permitted to carry if one upright board remains on one side of the breach. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is permitted only if there remain two upright boards, one on each side of the breach.

Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: A courtyard that was breached requires two upright boards of wall on either side of the breach, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Did Rabbi Yoḥanan really say that? But weren’t you the one who said in the name of Rabbi Yoḥanan: The upright boards in a courtyard must be four handbreadths wide? This indicates that only one board is necessary. And if you say that Rabbi Yoḥanan requires one upright four handbreadths board from here, one side of the breach, and one upright four handbreadths board from there, the other side of the breach, this is difficult.

But didn’t Rav Adda bar Avimi teach the following baraita before Rabbi Ḥanina, and some say it was before Rabbi Ḥanina bar Pappi, with regard to the halakha governing a small courtyard that was breached along its entire length into a large courtyard. The baraita teaches that the residents of the large courtyard may use their courtyard even if the small courtyard has a width of ten cubits, and the large one has a width of eleven cubits. In this case, the difference between the length of the smaller courtyard and that of the larger courtyard is only one cubit, i.e., six handbreadths. Therefore, there cannot be upright boards of four handbreadths on each side, as together they would amount to more than a cubit.

The Gemara resolves this difficulty: When Rabbi Zeira ascended from his sea travels, he explained the contradiction between the statements of Rav Yoḥanan in the following manner: If there is a upright board in only one direction, it must be four handbreadths, however, if there are upright boards from two directions, it suffices if there is any amount here, on one side, and any amount there, on the other side.

And that which Adda bar Avimi taught with regard to the difference in size between the two courtyards is not universally accepted, as according to Rabbi Zeira it is sufficient if one courtyard is four handbreadths larger than the other. Rather, it is in accordance with the view of Rabbi Yehuda HaNasi, who requires two upright boards of wall in a breached courtyard. And furthermore, Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says that a side post must be at least three handbreadths wide. Consequently, the two upright boards together must be at least six handbreadths, which is why the minimum difference between the smaller and the larger courtyards is a cubit.

Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: A breached courtyard is permitted if one upright board of wall remains on one side of the breach. Abaye said to Rav Yosef: Did Shmuel really say this? But didn’t Shmuel say to Rav Ḥananya bar Sheila: You must not perform an action, i.e., issue a ruling to permit carrying in a breached courtyard, unless there remains standing either the majority of the wall or two upright boards on either side of the breach.

Rav Yosef said to Abaye: I do not know how to resolve this contradiction. All I know is that there was an incident in a shepherds’ village with regard to a narrow inlet of the sea that penetrated a courtyard, breaching one of its walls in its entirety, and the matter came before Rav Yehuda, and he required only one upright board of wall to remain in order to permit it.

Abaye said to Rav Yosef: You speak of a narrow inlet of the sea, but an inlet is different and nothing can be derived from that case, for we know that this is a leniency in which the Sages lessened the requirements in cases involving water. In these cases, the Sages did not require properly constructed partitions, but were satisfied with inferior ones.

The Gemara supports the assertion that the Sages were more lax with regard to water from the following dilemma that Rabbi Tavla raised before Rav: Does a suspended partition permit carrying in a ruin? Do we say that the remnants of the walls that are suspended in the air are considered as if they descend to the ground, closing off the area so that it is regarded as a private domain? Rav said to him: A suspended partition of this kind permits carrying only in the case of water; this is a leniency in which the Sages lessened the requirements in cases involving water.

The Gemara continues: In any case, it is difficult. The contradiction between the conflicting statements of Shmuel remains unresolved.

The Gemara resolves the difficulty: When Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, came from the house of their teacher, they explained the contradiction in the following manner: If there is an upright board from only one direction, it must be of four handbreadths; but if there are upright boards from two directions, i.e., both sides of the breach, it suffices if there is a bit here, on one side, and bit here, on the other side.

Rav Pappa said: If this issue is difficult for me to understand, this is my difficulty: For Shmuel said to Rav Ḥananya bar Sheila: You must not perform an action, i.e., issue a ruling to permit carrying in a breached courtyard, unless there remains standing either most of the wall or two upright boards on either side of the breach.

The Gemara asks: Why do I need most of the wall? An upright board of four handbreadths should suffice. The Gemara further explains the difficulty: And if you say, what is the meaning of most of the wall mentioned here? It is referring to the special case where the wall is seven handbreadths wide, so that four handbreadths constitutes most of the wall, this too is difficult. Even if the wall is seven handbreadths wide, why do I require an upright board of four handbreadths to seal? Three handbreadths and any amount should suffice, as Rav Aḥlei, and some say it was Rav Yeḥiel who said: A narrow alleyway up to four handbreadths wide requires nothing at all. Here too, after sealing up slightly more than three handbreadths, the remaining gap that remains is less than four handbreadths, so nothing further should be required.

The Gemara answers: If you wish, say that here, the statement of Shmuel is referring to a courtyard, where even a breach of less than four handbreadths requires action. There, the statement of Rav Aḥlei, is referring to an alleyway. And if you wish, say that the statement of Rav Aḥlei is itself subject to a dispute between the tanna’im.

The Sages taught the following baraita: With regard to a narrow inlet of the sea that enters into a courtyard, partially breaching one of its walls, one may not fill water from it on Shabbat. The inlet is a karmelit, from which it is prohibited to carry into a private domain, e.g. a courtyard. This is the halakha unless there is a partition ten handbreadths high at one side of the wall’s breach, which would incorporate the inlet as part of the courtyard. In what case is this statement said? Where the breach through which the water enters is more than ten cubits wide; but if it is only ten cubits wide, nothing is required.”

The Gemara asks: The baraita indicates that one may not fill water from the inlet because that would involve carrying from a karmelit into a private domain, but in the courtyard itself one may indeed carry. But isn’t the courtyard breached along its entirety, i.e., more than ten cubits, into a place that is prohibited to it? Since it is prohibited to carry to or from the inlet, it should also be prohibited to carry within the courtyard itself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר שמעון בן גמליאל לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד' אמות שאין צריך כלום.

איני והא תנן משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לא נחלקו ב"ש וב"ה על פחות מד' אמות שהוא (או) [ניתר] בלחי או בקורה. ופריק רב אשי דרשב"ג הכי קתני אינו צריך לחיים כר' אליעזר ולא לחי וקורה כב"ש אלא או לחי או קורה כב"ה. למטה עד כמה אהלי ואיתימא רב (יהואל) [אהלי] עד ארבעה. פי' מבוי שהוא רחב מארבע אמות ולמעלה צריך לחי וקורה עד עשר אמות אבל למטה מד' אמות עד ד' טפחים צריך לחי או קורה אבל אם פתחו של מבוי רחבו מארבעה טפחים ולמטה אין צריך לא לחי ולא קורה אלא מותר בולא כלום. סוגיין דכי היכי דמצריך ר' אליעזר במבוי לחיים הכי נמי מצריך לחצר שני פסין ואמר רב נחמן בר יצחק מאן מודים רבי ומאן חולקין עליו רבנן.

דתניא חצר ניתרת בפס אחד. רבי אומר בב' פסין א"ר אסי א"ר יוחנן חצר צריכה ב' פסין ואסיקנא שני פסין בב' רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן. מצד אחד צריך פס ארבעה. והא דתני איבומי חצר קטנה בעשר גדולה בי"א איקימנא לר' דמצריך ב' פסין וסבר לה כר' יוסי דאמר לחיים שאמרו רחבן ג' טפחים שצריך לחי ג' מיכן ולחי ג' מיכן הרי אמה שעודפת הגדולה על הקטנה. הא דאמר שמואל חצר מותרת בפס אחד. אסיקנא עובדא הוה בדורא דרעותא בלשון ים שנכנס לחצר ולא אצרכה רב יהודה אלא פס אחד משום קל הוא שהקילו חכמים במים.

אמר רב פפא קשיא לי הא דא"ל שמואל לרב חנניה בר שילא את לא תעביד עובדא. אלא או ברוב דופן או בב' פסין.

למה לן רוב דופן פס ארבעה סגיא. וכי תימא הכא בחצר שהיא שבעה עסקינן ועבד ארבעה ושבק תלתא הא עביד תלתא ושבק ד' לא. והאמר אהלי ואי תימא רב אהלי. במבוי אבל בחצר לא:

ת"ר לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. בד"א ביתר מעשר אבל בעשר אין צריך כלום.

אי אמרת בשלמא לחיים וקורה קאמר היינו דא"ל וכי לסותמו אני צריך. וא"ת אם כן אמאי לא אמר לו עשה לו לחי אחר וקורה, דמסתמא כיון שלא עשה בו אלא לחי אחד כבית הלל הוא דעביד. וראיתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שהעלו אותה בקושיא. ולי נראה שאין לה עיקר שאם איתא דכב"ה עבד אפילו עכשיו דאמר לו עשה לו לחי אחר היה לו לומר אנא כב"ה סבירא ליה. אלא מסתברא דאיהו כב"ש עבד דמתלמידי ב"ש היה ותלמידו של ר' אליעזר היה, אלא שטעה בדר' אליעזר רבו שהיה סבור דר' אליעזר לאו דוקא לחיים קאמר אלא אף לחיים כלומר: במקום לחי וקורה ולפיכך הטיל בו לחי וקורה, ואמר לו ר' אליעזר דלחיים דוקא עם הקורה, והיינו דלא הוצרך לומר לו אלא עשה לו לחי אחר. ודחינן הכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך, כלומר דמבוי קצר היה והלחיים שבכאן ושבכאן סותמין אותו ור' אליעזר הכי קאמר ליה עשה לו לחי אחר דלחיים עיקר וקורה שהנחת לא מעלה ולא מוריד, והכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך.
מיהא מוכח בירושלמי (ה"ב) דכר' יוסי ס"ל דאמר במתני' (יד, ב) לחיים רחבן שלשה, דאי כרבנן דאמרי כל שהוא (ואימא לסותמו) [מאי קאמר לסותמו] והלא אינן אלא משהו לכאן ומשהו לכאן.

כי סליק ר' אבא מימי פירשה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא וכו'. פירש רש"י ז"ל: ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ד' טפחים הוא ובשתי רוחות סגי בשני משהויין. ומסתברא שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדקאמר והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא אלמא ר' יוחנן לאו כרבי. ופשטא דמילתא ודאי הכי משמע. אלא דקשיא טובא דאם איתא רב נחמן דאמר לקמן (עירובין יב ע"ב) נקטינן איזו היא חצר שאינה נתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כרבנן אמרה, ואי אפשר דהא איהו כר' אליעזר פסק וכדאמרינן אמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. אלא ודאי כר' אליעזר אמרה ר' יוחנן דרבי ור' אליעזר מודו בפס ארבעה, אלא בלחי משהו הוא דפליגי ואמרי דלא סגי ליה אלא בשתים כיון דאינן אלא משהו ורבנן אפילו בחד ומשהו שרו, ורב נחמן נמי דלקמן כרבי ור' אליעזר אמרה, אלא דרב אדא בר אוכמי ס"ל דרבי ס"ל בשנים וברחבים שלשה כר' יוסי. והיינו דקאמרינן והא דאדא בר אוכמי רבי היא, כלומר: ודאי איהו נמי כר' אמרה, אלא דקסבר דרבי סבר לה כר' יוסי. והא דאמרינן לקמן (עירובין יד, ב) לחיין שאמרו, א"ר יוסף ב"ר יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין א"ל רב הונא בר חיננא בהילמי אמרת לן בלחיין לא אמרת לן וכו' מ"ט משום דקאי [רבי] כוותיה, דאלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דרבי קאי כר' Hוסי. לא היא, דטעמא הוא דקא יהיב אמאי לא א"ר יוסף ורב הונא בר חיננא דלית הלכתא כר' יוסי בלחיין, משום דאינהו סברי כרב אדא בר אוכמי דאמר דרבי סבר לה כר' יוסי.
ואית לן למידק אשמעתין כיון דר' יוחנן כרבי ס"ל, ומעיקרא נמי הוה ס"ל דהא דתני אדא בר אוכמי קמיה דר' יוחנן אפילו ר' יוחנן מודה בה, מי דחקו עכשיו לדחותה מדר' יוחנן, לימא מרוח אחת בארבעה משתי רוחות בשלשה מכאן ושלשה מכאן והיינו דאדא בר אוכמי. ומסתברא לי דא"א לומר כן, דעל כרחך כיון דמודה רבי דברוח אחת בפס ד' סגי מאי שנא דכי מנח בשתי רוחות גרע ליה מארבעה ומוקי ליה בשלשה או ארבעה לבעי כאן וכאן או בשלשה ליסגי ליה כאן וכאן, ואי מפיק ליה מד' לוקמיה במשהו. והלכך כיון דס"ל לר' יוחנן דרבי בפס אחד של ארבעה מתיר א"כ משתי רוחות דקאמר במשהו קאמר, דכיון דאפיקתיה מארבעה אוקמיה אמשהו. אבל אדא בר אוכמי ס"ל דרבי לעולם שני פסין קאמר ובשלשה כר' יוסי אבל מרוח אחת אפילו רחב ארבעה לא. [ועוד דעל כרחין דאית ליה מרוח א' בפס ד' לית ליה דרב אדא בר אוכמי, דאם איתא דלרב אדא בר אוכמי פס ד' מתיר גדולה בי"א בעשר ובד' טפחים סגיא. וזה עיקר כנ"ל].

למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגי. כלומר: לימא עד דאיכא ארבעה, דהוי חידוש טפי דלא צריך רוב דופן אלא ארבעה ואע"ג דהויא חצר גדולה.

וכי תימא בדופן שבעה דארבעה הוי רוב דופן. כלומר: דכיון דבארבעה נמי הוי רוב דופן לא הוה משמע לן בהא רבותא כלל אי הוה אמר בארבעה, ואדרבה השתא דאמר רוב דופן אשמעינן רבותא טפי, דאילו אמר ארבעה הוה אמינא דלעולם עד דאיכא ארבעה ואע"ג דבדופן שבעה הוה ארבעה טפי מרוב דופן, והשתא קמ"ל דלעולם ברוב דופן סגי. למה לי ארבעה, [כלומר:] לא היא, דהיאך אפשר לומר דניטעי בה וניבעי ארבעה בדופן שבעה, דהא אין לנו אלא למעט אוירו עד שלא יהא ברחבו ארבעה כדרב אחלי, וכיון שכן בדופן שבעה בשלשה ומשהו סגי. הלכך אי הוה אמר ארבעה הוה משמע לן רבותא לגבי דופן שמונה, ובדופן שבעה לא היה מגרע לן דהא ידעינן דאפילו בשלשה ומשהו סגי, אבל השתא דנקט רוב דופן מגרע לן בדופן שמונה. ופריק משום דרב אחלי תנאי הוא והוה אמינא דשמואל דלא כוותיה ולעולם ארבעה, קמ"ל.

במה דברים אמורים בשנפרצה יתר מעשר אבל עשר אין צריך כלום. פירש רש"י ז"ל: דמדפליג בין עשר ליתר מעשר על כרחך לאו בנפרצה במלואה לגמרי קא מיירי, דאילו כן אפילו לא נפרצה אלא עשר לאו פתח הוא כיון דלית לה גיפופי וצריכה פסין. והא דאמרינן בסמוך והא נפרצה במלואה, כל שנפרצה ביתר מעשר נפרצה במלואה קרי לה. ואפשר היה לומר דודאי למסקנא הכי הוא דבלא נפרצה לגמרי קא מיירי, אלא השתא הוה סבירא לן דבנפרצה במלואה ממש קאמר, והיינו דמקשינן ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלי והא נפרצה במלואה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי בעשר אין צריך כלום והא נפרצה במלואה, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, וחדא דאית בה תרתי קא מקשי, היכי קא שרית אפילו בנפרצה יתר מעשר לטלטל בחצר והלא נפרצה במלואה, והחצר לעולם אסורה בשנפרצה במלואה בין שתהא הפרצה יתר מעשר או עשר. ומשני דאית לה גדודי והחצר אינה נפרצת. וכן נראה שפירשה גם הרב אלפסי ז"ל, שפירש דאית לה גידודי שהן לחצר כעין פסין, הנה שפירש הגידודי שהן קצת הכותלים שנשארו בצידי החצר, כלומר: שלא נפרצה לגמרי.
ורש"י ז"ל פירש דאית לה גידודי, שנשארו מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כסהו ע"כ לשונו. פירוש לפירושו: והלכך החצר מותרת באותן גידודי, אבל למלאות אסור משום דעריבי מיא למעלה מן המחיצה שאין המחיצה נראה טפח למעלה מן המים. ולפי פירושו הא דאקשינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פו, א) לרב יהודה דאמר גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו עד שיעשה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, מלמעלה למעלה מן המים למטה למטה מן המים (ממש), מאי שנא למעלה מן המים [ממש] דלא דעריבי מיא למטה מן המים נמי דעריבי מיא. ופריק צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח כדתניא ר' יעקב קרחה, אדרבה הוה ליה לרב יהודה לאקשויי עליה דרב הונא וליטעמיך דלא חיישת לערובי מיא תקשי לך ברייתא דלשון ים, דאף ע"ג דעל כרחך אית ליה לחצר גדודין עשרה הא תני שאין ממלאין ממנו משום דעריבי מיא, אלא בהרבה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה. אי נמי מסתברא משום דלא קתני ליה בברייתא בהדיא, ומתוך קושיא הוא דאצטריכינן לאוקמי בהכין משום הכי לא מקשה מינה.
ומ"מ קשה לדברי רש"י ז"ל כיון שאסור למלאות מן הלשון היאך החצר מותרת לטלטל בתוכה, והלא נפרצה במלואה מצדדיה ללשון הים שהוא אסור לה. וכן קשה לפירושו של הרב אלפסי ז"ל. ויכולני לתרץ לפי פירושם דפשיטא להו דמיירי בשהיו סביבות הלשון בינו ובין החצר גדרים גבוהים עשרה מקרקעית הלשון, ששפת הים בקרקע והעמוק בחצר ששם נקוו המים שאלולי כן היו המים מכסים את החצר כולה, ואותו חריץ שעשה הים הם מחיצות בינו ובין החצר דמיא לא מבטלי מחיצתא. וליתא דא"כ מאי קשיא להו ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במלואה למקום האסור לה, והא איכא גדודי והוא עצמו נעשה מחיצות לחצר, אלא בשאין הלשון עמוק עשרה הוא על כרחינו.
ור"ת ז"ל פירש (בתוס' ד"ה הכא) דאית לה גידודי סביב החצר בין הלשון והמים וכן בכניסתו. וא"ת ליחוש שמא יעלה הים סרטון, וכגירסת הספרים שלנו דגרסי למעלה (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל דהכא שאני שהוא רחוק מן הים אין זעפו של ים נכנס שם ואין מתכנס שם רפש וטיט. אי נמי בשהגדרין גבוהין הרבה.
ואיכא למידק מ"ש דהכא פריך ממלא הוא דלא ממלינן טלטולי הוא דמטלטלינן, ואילו בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (פז, א) דתנינא אמת המים העוברת בחצר אין ממלאין ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה בין בכניסה בין ביציאה לא אקשינן הכין. י"ל דהתם מפשט פשיטא להו דבאמת המים עמוקה עשרה טפחים קא מיירי, דאי לא אפילו ממלא נמי ממלינן דהא לא נפרצה החצר אלא שהאמה עוברת דרך נקב מצד זה ויוצאה מצד זה, ואיהי גופה נמי לאו כרמלית היא כיון דאינה עמוקה עשרה. הלכך על כרחך מדאסרינן למימלא מינה שמעינן מינה דברחב ארבעה ועמוקה עשרה קא מיירי, והלכך גידודי דידה היא גופה הוויין מחיצה בינה ובין החצר, אבל הכא לא הוה ידעינן מאי והלכך אקשינן הכי, ופריק דאית לה גידודי הוא.
וא"ת עוד מאי שנא דהכא אמרינן דכשלא נפרצה חצר ביתר מעשר ממלא נמי מלינן דפתחא הוא וכמיא דקוו בחצר נינהו, ואילו התם תניא אמת המים העוברת בחצר אסור למלאות ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין בכניסה בין ביציאה דמשמע דאפילו עוברת דרך נקב קטן שבחצר ואפילו לא נפרצה ביתר מעשר, דלא מפלגינן בה כדמפלגו בהאי ברייתא בין עשר ליתר מעשר. ועוד דהתם נמי מוקמינן לה בגמרא באמה רחבה ד' ועמוקה עשרה, דמשמע דנקב שעוברת בו אינו רחב יותר מד' ואפ"ה אסור. י"ל דטעמא נמי כדאמרן, דהתם שעוברת מצד אל צד ואינה נשארת בחצר והרי זו חולקת רשות לעצמה וכרמלית גמורה היא, אבל כאן שנשאר הלשון בתוך החצר כל שלא נפרצה החצר ביתר מעשר אין זה אלא כמים שבחצר ואפילו יש בעומקן עשר, וכדאמרינן בפרק פסין (כד, א) דמים כנטעים דמו ואפילו יש בית סאתים בעומק כלומר: בעומק עשרה, ולא אסרו כאן אלא בשנפרצה החצר ביתר מעשר, דכיון שנפרצה החצר ביתר מעשר נעשה הלשון עצמו כרמלית מפני שנפרץ לים במלואו, כן נראה לי.
אבל הראב"ד ז"ל כתב: דהכא דוקא בשאין בעומקו עשרה טפחים, אבל אם היה בעומקו עשרה ויש ברחבו ארבעה אפילו לא נפרצה חצר יתר מעשרה צריך מחיצה עשרה טפחים בכניסתו. וכדתניא בההיא דאמת המים דבעינן מחיצה גבוה עשרה בכניסתה ויציאתה עשויה ממש כדי להתיר את האמה ולא סגי לה בכותלי החצר העומדין על גבה. ור' יהודה דאמר (להלן עירובין פז, א) כותל שעל גבה נדון משום מחיצה, לא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן דבעו מחיצה ממש של עשרה טפחים, וכל שכן הכא שאין על גביו כלום, אלא דהכא בשאין בעמקן עשרה והרי הוא מן החצר עצמו הלכך מחיצות החצר מהני ללשון הים. ולפי דבריו ההיא דמים כנטעים דוקא בשאינן מחוברין למים שחוץ לחצר. ואין הדברים מתחוורים בעיני, דאף לשון ים זה כיון שהוא נכנס דרך פתח ולא דרך פרצה מן החצר הוא וכמים שבחצר הוא. ואילו תאמר דכל שהוא רחב ד' ועמוק י' חשוב וחולק רשות לעצמו, א"כ אפילו מים שבחצר לא יהו כנטעים אלא כרמלית הן וחולקין רשות לעצמן ואסורין ואוסרין את החצר.

וכי לסותמו בלחיים אנ׳ צריך: מכאן דקדקו בירושל׳ דסגי ליה בלחי ג׳ טפחי׳ כרבי יוסי והיינו דקרי ליה סתימה ואין זו שטת גמ׳ דילן מדלא תלי׳ לר׳ דבעי ג׳ אלא לר׳ יוסי בלחוד: לא נחלקו על פחות מד׳ טפחי׳: פי׳ אם פתח המבוי הוא רחב פחות מד׳ טפחים. ה״ק אינו צריך לחי ולא קורה: פירוש דלא אמר כלום רשב״ג ה״ק אינו צריך כלום מהתוספת שהוסיפו ב״ש ורבי אליעזר על דב״ה. ועד כמה כלומ׳ יהא צריך לחי או קורה עד ד׳ טפחים פי׳ עד ועד בכלל ופחות מד׳ אינו צריך כלום דכסתום דמי. פס חצר צריך שיהא בהן ד׳: פי׳ אלמא בפס ד׳ סגי והיכי קאמרינן דצריך שני פסין: וא״ת אי בפס א׳ מיירי היכי קאמר פסי חצר שיהא בהם: י״ל דקס״ד דבפסין דעלמא מיירי וכדאמרינן לקמן לחיים דעלמא. וא״ת ונימא דשני פסין קאמר שיש בכל א׳ שני טפחים: י״ל דהא ליכא למימר דמהיכא תיתי שיעורא דב׳ טפחים הא ודאי או הוי שיעורא משהו או בג׳ טפחים שיצא מתורת לבוד או בד׳ שהוא דבר חשוב: כי סליק ר׳ זירא מימי פרש״י ז״ל כשעלה מן הים ולא נהיר׳ דא״כ לימא מן ימא לכך פר״י ז״ל דימי שם מקום והיינו דאמרי׳ התם כמין ימי: מרוח אחת בד׳ בשתי אמות משהו מכאן ומשהו מכאן והא דתני חדא ר׳ היא וסבר לה כר׳ יוסי הגלילי פרש״י ז״ל ור׳ יוחנן אליבא דרבנן קאמר ופס א׳ דקאמרי רבנן היינו בארבעה טפחים מרוח אחת. ובשתי רוחות סגי להו בשני משהויין עד כאן פי׳ ולפי זה ר׳ ורבנן בתרתי פליגי חדא דרבנן סגי להו בפס אחד של ד׳ ולר׳ לא סגי ליה לעולם בפחות מב׳ פסין ופליגי בבא להכשירו בשני פסין דלרבנן סגי בב׳ משהויין ולר׳ לא סגי ליה אלא בג׳ טפחים אליבא דר׳ אדא בר אוכמי: והקשו בתו׳ חדא דא״כ שיעור פס א׳ דאמרי רבנן במתניתא אינו כשיעור שני פסין דאמר ר׳ לפום פשטא משמע דלא פליג אלא במנין הפסין דרבנן אמרי פס אחד ור׳ אמר ב׳ פסין. ועוד דהא לפום משמעתא דסוגיין ר׳ כר׳ אליעזר סבירא ליה: ואם איתא דר׳ אינו מכשיר בפס א׳ של ד׳ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאלו לעיל פסק כר׳ אליעזר ולקמן אמר איזהו חצר שאינ׳ ניתרת אלא בפס ד׳. ועוד דהא לעיל בשמעת׳ דחצר גדולה וקטנה דאוקימנא בשנפרצה מרוח א׳ בשני טפחים מרוח ד׳ בד׳ פרכי׳ ולימא לבוד מרוח א׳ ותשתרי ופרקי׳ הא מני ר׳ היא אמאי נימא רבנן היא דהא התם ליכא בשום צד פס ד׳ ואין לנו לבוד לעשות לחי אלא מרוח א׳. ואנן בעי׳ שני פסין לרבנן כיון דליכא פס לפי פרש״י ז״ל דר׳ יוחנן נמי אליבא דר׳ קאמר שהלכה כמותו אלא דפליג על אדא בר אוכמי בתרתי חדא כי הוא סובר כר׳ ב׳ פסין משני משהויין קאמר ודסגי ליה נמי בפס א׳ של ד׳ מרוח אחת. ואלו לאדא בר אוכמי לא סגי בפס ד׳: דא״כ גדולה בעשר וד׳ טפחים סגי וסבירא ליה נמי דשני לחיים צריך שיהו בני ג׳ טפחים ולהכי בעי גדול׳ באחת עשרה כדי שיהו ג׳ טפחים לכל צד כשנפרצה קטנה אבל לרבנן דכ״ע בפס א׳ סגי לר׳ יוחנן בפס משהו. דומיא דשני פסין דר׳ ולאדא בר אוכמי פס ג׳ דומיא דשני פסין דר׳: ואתיא פסי מתניתא דר׳ ורבנן בחדא שיעורא ומיהו קשה קצת לפי׳ זה לישנא דאמרינן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא דמשמע דההיא אתיא כר׳ אבל דר׳ יוחנן לא אתיא כר׳ ואין ספק שזה הצריכו לרש״י לפ׳ מה שפי׳ אבל י״ל לדעת ר״י ז״ל דה״ק והא דתנא אדא בר אוכמי באמת ר׳ היא נמי כדר׳ יוחנן וס״ל כר׳ יוסי כלומר דלא נימא לך דלא פליג ר׳ אדא על דר׳ יוחנן ואיהו לר׳ יוסי בלחוד קאמר שזה אנו ומודינא בדרך אמת דר׳ היא ופליג אדר׳ יוחנן: וא״ת ומי הכריחו לר׳ אבא לומר דפליג רבי יוחנן על דר׳ אדא בשיעור שני פסין מיהת לימא משתי רוחות שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן י״ל דמשמע ליה דלרבנן ודאי בפס משהו סגי שני פסין דר׳ כפס אחד לרבנן. עוד י״ל דאלו הוא בעי בשני פסין דבשתי רוחות ששה טפחים לא הוה סגי ליה מרוח אחת בפס ד׳: אדרבה לעולם מוסיפין על שייעור רוח אחת משיעור שתי רוחות ולרש״י ז״ל יש לתרץ דר׳ יוחנן לא אזיל בשטתא דרב נחמן בר יצחק. ורב נחמן סתמא הוא רב נחמן בר יעקב אליבא דר׳ אלא סבירא להו דמאן מודים רבנן. והלכ׳ מכלל דפליגי. וסוגי׳ דלעיל לרב נחמן היא. ואליבא דהלכתא דרבנן סגי להו בלחי משהו וסבי׳ לן השתא דר׳ יוחנן סבי׳ ליה דפס א׳ לא משמע דליהוי בפחות מד׳ ואע״ג דשני פסין דר׳ כשני משהויין הא לא נחית השתא לשיעורא אלא למניינא ולא דייק בה. והיינו דקתני פסי׳ סתמא ואע״ג דלא הוו בחדא גווגא לר׳ ולרבנן ודוק:

לא ידענא עובדא הוה כו׳. פי׳ אני לא ידעתי לתרץ אותם אבל יודע אני באמת כי רב יהודה עשה מעש׳ כשמעתי׳ דעובד׳ הוה בלשון ים שנכנס לחצר ונפרץ במלואו ולא נשאר שם גפוף והתירו רב יהודא בפס ד׳. קל הוא שהקילו במים פי׳ בפרצת חצר שנפרצה לכרמלית של מים להתירו בהיכר כל דהו כשם שהקילו במים להתיר בו מחיצה תלויי׳ גבי פצוצטראו ובור שבין שתי חצרות ואמרי מ״מ קשי׳ מימרא דרב יהודא אמר שמואל לאידך דשמואל ופרקי׳ דת״ק מרוח אחת כר׳ כו׳ כלו׳ ואליבא דר׳ לפי׳ ר״י ז״ל ואליבא דהלכת׳ כדפסק רב נחמן:

למה לי רוב דופן בפס ד׳ סגי. פי׳ דהא משמע לפום פשטא דאפי׳ בדופן רחב מאד מיירי וכי תימא בדופן ד׳ הוו להו רוב דופן פי׳ דק״ל ומשום הכי למה ליה למימר רוב דופן דהא אכתי לא ארווחינן מידי בדופן ד׳ ויש לטעות ולהפסיד בדופן רחבה ועדיפא ליה דדילמא דתשתרי בד׳ ועוד קשה דהא ממאי דקאמר רוב דופן לא משמע בכותל ד׳ אלא ג׳ טפחי׳ ומחצ׳ ומשהו ונרויח חצר טפח פחות משהו דאלו הוה נקט ד׳ היינו מצריכין דאפי׳ לדופן ד׳ למה לי ד׳ כלומר למה הייתי טועה להצריך ד׳ בדופן ד׳ דהא ידענא שפיר דבשלשה ומשהו שישתייר שם מן הכותל סגי כדי שתהא הפרצה פתוחה מד׳ ונדון כסתים מדרב אחלאי ופרקי׳ דההיא דרב אחלאי במבוי אבל בחצר הייתי סבור להצריך ד׳ עמודין מפני שהיא מרובעת וניכרת שם פרצה יותר אפי׳ בפחות מד׳ איבעי׳ אימא דרב אחלאי תנאי הוא אפילו במבוי גופיה כדלקמן והוה סלקא דעת׳ דשמואל לית ליה דר׳ אחלאי ולעולם צריך פס ד׳ קמ״ל דמתכשר ברוב דופן ואע״ג דהשתא מצרכי׳ בדופן ד׳ ג׳ טפחי׳ ומחצ׳ ומשהו וכדרב אחלאי סגי בג׳ טפחים ומשהו אמרי׳ לרווחא דמילתא רוב דופן שלא לצמצם בשיעור ממש שמא נטע׳ ומוסיפין אשעורא חצי טפח:

לשון ים שנכנס לחצ׳ כו׳. פרש״י ז״ל שנפרצה שלא במלואה דאלו במלואה אפי׳ בעשר נמי צריך מחיצה דכל שנפרץ במלואו אין הפרש בין עשר ליותר מעשר והא דפרכי׳ והלא נפרצה במלואה לא דק בלישנ׳ ולפרצה יותר מעשר קורא נפרצה במלואה אבל לפנים בחצר עשה בו פרצה כמלואה כי אין ספק שעשה פרצה בחצר שנכנסין שם המים שאם לא כן היה הלשון ממלא כל החצר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אעפ״י שמבוי סתום הכשרו בלחי וקורה חצר מיהא צריכה שני פסין ר״ל לחי מכאן ולחי מכאן או פס ארבעה ברוח אחת וכן בפרצתה ר״ל אם נפרצה לרשות הרבים במילואה אם נשארו לה גפופין מכאן ומכאן במשהו מותר לטלטל בכלה אם הגיפופין בגובה עשרה אין צריך צורת פתח הואיל ואין פרצתה ביתר מעשר ואם לא נשאר לה גיפוף אלא מצד אחד צריך שיהו בו ארבעה טפחים ומכל מקום ברחב מעשר צריך צורת פתח וזה שהכשרנו חצר בפס ארבעה או בשני לחיים כתבו גדולי הדור דוקא בדופן רביעית כמבוי אבל בשלישית צריך לעומד מרובה ובפרצת עשר לבד ואם לא כן צריך צורת פתח (לדעת) [ולדעת] קצת אף צורת פתח לא יכשיר כדרך שכתבנו למעלה. וחצר שאינה רחבה בפתחה ארבעה אין אומרי׳ להתירה בלא כלום כדרך שאמרנו במבוי אלא צריכה שני לחיים במשהו או רוב דופן והוא שאמרו בזו כאן בחצר כאן במבוי כלומר שלא התירו פחות מארבעה אלא במבוי:

מחיצה תלויה והיא שאינה מגעת עד הקרקע בפחות משלשה אינה מחיצה ולא התירוה אלא במים בגזוזטרא שהיא למעלה מן הים על הדרך שיתבאר במסכתא זו קולא הוא שהקלו חכמים ואעפ״י שהקלו בה מכל מקום לשון ים שנפרץ החצר (לו) במלואו אין מקילין בהכשרו במחיצה תלויה אלא שבצדדין ידועים לא לענין למלא ממנה ולא לענין טלטול בחצר וכיצד הוא דין זה הרי אמרו לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה עשרה ר״ל שנפרצה החצר מצד כותל אמצעי הסתום ונכנס בו לשון ים והרי שהים כרמלית והחצר רשות היחיד. ופרשוה גדולי הרבנים שלא נפרצה במלואה וראיה להם על שהפליגו בה בין עשר ליתר מעשר אם נפרצה במלואה אף בעשר דינה כיתר מעשר. ומכל מקום גירסת הספרים מימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והרי (נפרסה) [נפרצה] חצר במילואה למקום האסור לו. ומכל מקום הם מפרשים שכל פרצה יתר מעשר מלואה הוא קורא לה ועוד שמאחר שהוא מחזר בקושייתו להיות לשון ים זה אוסר מה שבפנים הרי אין בין שפת הלשון הנכנס לחצר מחיצות כלל לענין מה שבפנים והרי שאר החצר (לענין מה שבפנים) נפרצה למקום האסור לה ופירו׳ הדברי׳ שלשון ים זה שנכנס לחצר דרך פרצתו אם פרצת החצר במלואה ר״ל שלא נשאר שם פס ארבעה או שני משהויין נשארים לכאן ולכאן אין זה פתח ואין ממלאין ממנה בשבת בחצר אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסתו שהיא מחיצה הנכרת שלשם המים נעשית והואיל ויש בה עשרה אעפ״י שרחוקה מן הקרקע שלשה מחיצה תלויה מתרת במים ואומרי׳ בה גוד אחית אחר שיש שם עשרה מה שאין כן בשאר מחיצות דגוד אסיק אמרינן גוד אחית לא אמרינן בזו אמרינן גוד אחית אחר שנעשית לשמה ושניכר לכל שלשם זו נעשית ושאינה משמשת לדבר אחר או שתהא שם מחיצה נוגעת בקרקע הא לא היתה שם מחיצה נוגעת בקרקע ולא מחיצה תלויה שיהא ניכר לכל שבשבילה נעשית אין ממלאין הימנה.

ויש שפרשו במחיצה זו לגדור בה את הפרצה עד שלא ישאר מן הפרוץ אלא עשר לבד וכל שאינו בדרך זה אין ממלאין ואפי׳ לא היה הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה שאינו חולק רשות לעצמו והיה לנו [לומר שבטל] אצל החצר מכל מקום אסור מפני שאף הלשון נפרץ במלואו לים ואינו מכלל החצר שכל מים הנכנסי׳ בפרצה היוצא מתורת פתח אין להם דין החצר אלא דין כרמלית עד שימעט הפרצה עד עשר או שיעשה צורת פתח ובפרצת עשר מיהא הואיל ויש בה פס ארבעה או שני משהויין אינו צריך כלום ומותר למלאת וכל שכן לטלטל בחצר הא בפס אחד של משהו [אינו] מתיר בחצר אפי׳ במים. וכתבו גדולי המפרשי׳ דוקא בשאין בלשון עומק עשרה ורחב ארבעה שהוא בטל אצל חצר כמו שכתבנו ופרצה אין כאן שפתח הוא אבל אם הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי הוא חולק מקום לעצמו ואף בפרצת עשר לבד צריך מחיצה עשרה במקום כניסתו לחצר ואפי׳ נשארו משהויין מכאן ומכאן שהרי בפרק שתוף [פ״ז.] אמרו אמת מים העוברת בחצר ונחשבת לכרמלית אין ממלאין הימנה עד שיעשו מחיצה על פי רחבה בכניסה לחצר וביציאתה מן החצר כדי שיהא ניכר שבשביל המים נעשית ואין כותל החצר שהמים עוברים תחתיה מועלת לה אחר שגבוהה ממנה והיא אצל האמה מחיצה תלויה מפני שאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא בשניכר שבשבילה נעשית וכשהקשו להם מאמת המים שהיא ממלאין ממנה על פי זקנים תירצוה שלא היתה בה עומק עשרה ורוחב ארבעה (אלא במחיצה) ואף בלשון ים האמור כאן אין משהויין הנשארים מועילים יותר מכותל החצר. ושאלו על הראשונה בפרצה יותר מעשר שלא אסורו אלא על המלוא אבל הטלטול מותר בכל החצר חוץ מן הלשון בלא מחיצה והרי נפרצה למקום האסור לה על הדרך שפירשנו. ותירצה בדאיכא גידודי ואי אתה יכול לפרש שני משהויין בבליטת אבנים הנשארות בפרצה מכאן ומכאן שאין אלו אלא כעין לחיים ולחיים ביתר מעשר מה טיבן. אלא שפרשו גדולי הרבנים שנשאר בפרצה כותל שלם בגובה עשרה למטה מן המים אלא שהים מכסהו ודנין אותו לטלטול במחיצה עשרה הנעשית לשמה ואוסרין את המלוא הואיל ואינה נראית טפח ובגלוי טפח היינו מתירין את הכל.

ויש מפרשי׳ גדודי אבנים גדולות ממעטות את הפרצה עד עשר בכל שלמעלה מן המים ואינה פרצה יתר מעשר מכל וכל שכל שמן המים ולמעלה מיהא אין בה פרצת עשר ולפיכך הטלטול מותר אבל המלוא מכל מקום אסור שהרי אף כשתאמר שלמטה מן המים גם כן אין שם פרצת עשר בקצת מקומות מכל מקום אינן מעכבין מרוצת המים וכל שכן אם משם ולמטה יש שם פרצת עשר. וגדולי המפרשים כתבו לא שכשאתה סבור שאין מחיצה כלל בין החצר לאותו הלשון אלא שיש ביניהם מחיצה עשרה כגון שיש ללשון במקום כניסתו עמק עשרה למים שחוץ לחצר אלא שהחמירו ודנו את המים כאלו הם קרקע ליחשב כרמלית והקלו בהם בזו להיותם כמחיצות מיהא לטלטול החצר ^{וזו היא צורתו}. וכתבו בה גדולי המפרשי׳ כגון שהחצר כ״ז אמה ברוחב וארכה כמה שיהיה ונכנס בה לשון שרחבו י״א אמה ונשארו בחצר ח׳ אמות מכאן וח׳ אמות מכאן וגידודי ראש הלשון הפנימי גבוהים עשרה טפחי׳. וראיתי בפירוש דבריהם שחצר זו הואיל ויש לשני צדדיה שמנה אמות מכאן ומכאן נמצאת חצר ראויה באותו מקום לשני פתחים אחד בכל צד שיהו בין שני צדדין שני פתחים שסתם פתח ארבע אמות וארבע אמות לפני הפתח ולא שנזדקק לפתחים ממש שכל שיהו בחצר שני שני בתים פתוחים די לה בכך אלא שיהו ראויות לפתחים במקום זה להחשיבה בו לתורת חצר ואם לא כן בטל חצר לגבי מים וכל שהמים אסורים חצר אסורה ונמצא אסור אף הטלטול אבל בדרך הותר הטלטול אעפ״י שנאסר המלוא.

ולמדת מדברינו בשמועה זו חמשה דינין. אחד שכל שנפרצה במלואה או ביתר מעשר אף במשהויין שבבליטת אבנים מכאן ומכאן אם אין שם גידודין אלו שהזכרנו אסור המלוא והטלטול אף באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והשני בגידודין אלו המלוא אסור והטלטול מותר. והשלישי שבעשר ובמשהויין מכאן ומכאן מותר המלוא והטלטול באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והרביעי שאם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה המלוא אסור והטלטול מותר ובזו מיהא יש אומרים שהכל אסור. והחמישי שבמחיצה עשרה ניתר המלוא והטלטול אף בעמוקה עשרה ורחבה ארבעה ואף במלואה או יתרה מעשר ולשון זה אינו יוצא מן החצר שאלו היה יוצא ממנו היינו מצריכין מחיצה בכניסה וביציאה כאמת המים שזכרנו זו היא שטתנו. ולמדת ממנה שאין חלוק בין אמת המים השנויה שם ללשון ים הנזכר כאן אלא שבאמת המים צריכה מחיצה בכניסה וביציאה ובלשון ים אינו צריך אלא בכניסה. והטעם כמו שהזכרנו שהלשון אינו יוצא מן החצר ואין לנו קושיא מזו לזו כלל:

זהו עיקר מה שאני רואה בביאורה ובפסק שלה לדעתי ומה שחסר מכאן מדין עמק וגובה נתגלה שם ומה שחסר משם מדין מלואו ופרצה יתרה מעשר נתגלה כאן ומה שחסר זה גלה זה ואין ביניהם מחלקת כלל:

ויש מפרשי׳ באמת המים שאף ביתר מעשר מטלטלין בחצר הואיל ועמוקה עשרה מפני שהאמה עצמה מתרת החצר שעומק עשרה שלה הם גידודין לחצר אלא שהמלוא אסור מפני שהוא כרמלית וכן בפחות מעשר שסתם נאמרה וכשאינה עמוקה עשרה מותר למלאת וכל שכן לטלטל ואף ביתר מעשר ובלשון ים מתירין בעשר בלא כלום אף בעמוקה מפני שהיא כבור שבחצר. ושואלין בה למה אנו מחלקין בה בינה ללשון ים שאם פרצתה יותר מעשר מפני מה התרנו אף המלוא והיה לנו לאסור אף הטלטול כמו שכתבנו בלשון ים אף באין עמוקה וכשאין בפרצתה יתר מעשר למה אסרנו המלוא אחר שהתרנוהו בלשון ים. וכן מקשים לעצמם ממה שאמרו בקרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים אי חזו לתשמישתן אפי׳ יש בעמקן יתר מבית סאתים כלומר שאפי׳ יתר מבית סאתים במה שהם עמוקים עשרה מותר לטלטל ולמלאת שאינה אלא ככריא דפירי וודאי כל פרצה שאינה יתרה מעשר הרי היא כקרפף. ומכל מקום גדולי הדור תירצוה בשנתמלא מי גשמים שאינם מחוברים למים שבחוץ אבל הראשונה לא מצאו בה כדי להעמידה עד שחזרו לומר בזה שטה של שית והיא שבאמת המים ביתר מעשר אף באינה עמוקה אסור אף מן הטלטול שהרי מכל מקום החצר פרוצה ביתר מעשר למקום האסור לה אבל בעשר ובעמוקה באמה אסור המלוא מפני שהיא כרמלית והטלטול מותר ובלשון ים מותר אף המלוא הואיל והם מכונסי׳ בחצר והרי [הם] כבור. שבחצר וככריא דפירי ואינם כאמה הואיל ועוברת מצד זה לצד זה עד שצריך בה מחיצה בכניסה וביציאה ולא עוד אלא שאפי׳ עשה בכניסת האמה שתי מחיצות ברחב האמה זו כנגד זו אחת לימין רחב האמה ואחת לשמאלה וכן ביציאה ולא חברן באמצע אם נשאר בין חדה של מחיצה זו לחדה של זו שלשה שיצא מתורת לבוד והמים נכנסין דרך שם אין ממלאין הימנה מפני שהיא כרמלית וכמו שאמרו אמת המים העוברת בין החלונות פחות משלשה משלשל דלי וממלא שלשה אינו ממלא ומכל מקום אמה זו אם אין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ופרצתה בעשר לבד מותר למלאת שלא נפרצה למקום האסור והרי היא כלשון ים וביתר מעשר אסור אעפ״י שאינה עמוקה עד שימעט את הפתח ואף הטלטול אסור אלא אם כן עשו לה גידודין על הדרך שביארנו בלשון ים:

גדולי הדור ראיתי שמפרשים בגידודין אלו שעשה גידודין סביב הלשון כדי להשלים עומק עשרה עד שנמצאת מוקפת מארבע רוחותיה על הדרך שאתה מבין ^{בצורה זו} ואף לשון גדולי המפרשים הם מבינים אותה בענין זה והחצר מותרת לעצמה מתוך השלמת הגידודין ואסור מיהא למלאת מן הלשון הפרוץ במלואו לים שזו היא פירצה יתרה על עשר. ושואלי׳ בה אחר שאין הגידודין בעצמן גבוהים עשרה על החצר ניחוש שמא יעלה הים שירטון לדעת הפוסקים כן ותירצו שהוא רחוק מן הים ואין זעפו של ים נכנס שם להכניס שם רפש וטיט ואין לחוש בה לשרטון:

זה שאמרו שם באמת המים עושה מחיצה בכניסה ויציאה גדולי הפוסקי׳ כתבו בה שהמחיצה צריכה להיות משוקעת בתוך המים עד שתחלוק בין מים שבחוץ למים שבפנים כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכו לחלוק בין רשותו לרשות חברו וכן כתבוה גדולי המחברי׳ אבל גדולי הרבנים וגדולי המפרשי׳ כתבו שכל שהיא גבוהה עשרה מתרת אעפ״י שאינה נוגעת במים וראיה להם שהרי גזוזטרא שהיא על המים דיה במחיצה עשרה בין (שלמעלה) [מלמעלה] בין מלמטה. מלמעלה פירושו תחת הגזוזטרא ממש. ומלמטה פירושו במים. והעשויה תחת הגזוזטרא ממש בעשרה טפחי׳ ודאי אינה נוגעת במים וכל שכן שאינה משוקעת:

פיסקא הכשר מבוי. ת"ר לשון ים שנכנס לחצר מאי דקשיא לי במהדורא קמא מאמת המים העוברת בחצר נ"ל לתרץ דהתם אמת המים חשיבא ועוברת משם לחוץ והילכך אע"ג דקיימא בחצר אין ממלאין ממנה בלי תיקון אבל לשון הים שהים שהוא כרמלית עומד בחוץ ונכנס הלשון בפנים בטל הוא לגבי חצר וממלאין ממנו בלי שום תיקין:

גמרא וכ"ת ד' מכאן וד' מכאן והא תני רב אדא כו' גדולה בי"א כו' ק"ק דמשמע דמקשה מדתני רב אדא כו' אהך תירוצא וכ"ת ד' מכאן וד' כו' ותקשי ליה בלאו הכי דר' יוחנן פס ד' קאמר ורב אדא קתני גדו לה בי"א ויש ליישב ודו"ק:

שם מ"מ קשיא וליכא לאקשויי ומאי קושיא דאימא דהך דשמואל דאמר ניתר בפס א' היינו דוקא במים דקל הוא כו' וכדאמר אביי דכיון דסתמא קאמר שמואל לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמא דוקא במים ורב יוסף שהביא ראייה לדבריו היינו למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין חורבה ובין מים ודו"ק:

תוס' בד"ה בפסי חצר וקשה דגבי מבוי כו' אע"ג דשניהם משהו עכ"ל היינו לפירושם לקמן דחצר ניתרת בפס א' רבי אומר בשני פסין לרבנן פס א' משהו ולרבי ב' פסין משהו לכאן ומשהו לכאן אבל לפרש"י ע"כ חצר ניתר בפס א' דאמרי רבנן היינו פס ד' ור' דקאמר ב' פסין היינו כר' יוסי ג' מכאן וג' מכאן וק"ל:

בד"ה ור"נ כו' דלרבנן סגי להו בפס משהו ולר' צריך ב' פסין של ב' משהוין כו' עכ"ל והא דקאמר והא דתני אדא בר אבימי ר' היא וסבר לה כר"י צ"ל דר' יוחנן פליג וס"ל אליבא דר' דבב' פסין שכ"א משהו סגי ולא סבר כר"י אלא אדא בר אבימי תני הכי דר' כר"י ס"ל ובעי בכל צד פס ג' אבל לפרש"י ניחא טפי דלר' יוחנן נמי כר"י ס"ל כדתני אדא ודו"ק:

בתוס' ד"ה וכי תימא וכו'. קשה לתוספות והא רוב דופן הוי פחות מד' ומאי קאמר דבארבע הוי רוב דופן וגם מאי פריך בתר הכי ארבע ל"ל הא אפילו רוב אינו צריך ולכך פי' והשתא וכו':

גמרא מי אמר שמואל הכי והא"ל כו' את לא תעביד עובדא כו'. ק"ל מאי קפריך הא אדרבה האי לישנא משמע דאע"פ דאין הדין כן מ"מ למעשה תחמיר וכה"ג (בגיטין עח ב) א"ל שמואל לר"י כדי כו' ואת לא תעביד כו' ועוד כזה (בכתובות יד) ע"ש ועי' (בביצה כט רע"ב

שם וכ"ת מאי רוב דופן בדופן ז' דבד' הוי רוב דופן (ר"ל וא"כ תו ל"ק תיסגי בד' כיון דגם בד' איתא רוב דופן לכן הוי רבותא טפי רוב דופן אע"ג דליכא ד') למה לי ד' (ר"ל למה לי לאקשויי מפס ד' דסגי בי') בג' ומשהו סגי. ויש לכוון בזה דברי התוס':

רש"י ד"ה לשון ים. ופרצו הדופן במלואו. לכאורה הנל"פ דזהו הדין המבואר לקמן (דף פז) במשנה אמת המים כו' ודלא כר' יהודה שם:

רש"י ד"ה במלואה. ל"ד כו'. ולענ"ד דהכוונה על החצר שבשפתי הלשון ההולך בתוכו דהמה פתוחים לו במלואה ואהא משני דא"ל גדודי וכפי' רשב"ם ור"ת:

תוס׳ ד"ה בפסי. דשניהם משהו. נ"ב נ״ל דמשהו דפסין ל"ד למשהו דלחי דבכל דהו סגי ליה אפי' כחוט הסרבל. ומשהו דפס היינו לאפוקי דלא בעי ד' ולא שלשה כר"י. מיהא בעי שעורא זוטא שיכול לעמוד שאין פס או עץ נצב ועומד כענין פסי ביראות ור' לא ס"ל כר"א אלא דבעי תרתי:

גמ' א"ר נחמן בר יצחק מאן מודים. עי' גיטין דף לא ע"ב תד"ה אנא ל"צ. ולקמן דף מג ע"ב תד"ה יתיב ולקמן דף יח ע"ב תד"ה מתקיף:

לאובלין. מקום: הכי קאמר אינו צריך לא לחי ולא קורה כו'. והאי כלום דקאמר אהנך תוספת דמוספי בית שמאי ורבי אליעזר אדבית הלל קאי: וכמה. יהא פחות רוחבו מארבע אמות ויהא צריך תיקון: עד ארבעה. טפחים אפילו אינו רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום: בפסי חצר. אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צידיה: מאן מודים. דקאמר ר' ירמיה רבי ומאי הלכתא דקאמר רב נחמן דמשמע מכלל דפליגי אף בפסי חצר: מאן פליג עליה רבנן. בני מחלוקתו של רבי: וגדולה באחת עשרה. דליכא אלא שלשה מכאן ושלשה מכאן וקתני גדולה מותרת: מימי. עלה מן הים: רבי היא וסבר לה כר' יוסי. דאמר לחי רחב שלשה טפחים בעי ורבי יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ארבעה טפחים הוא ובשני רוחות סגי בשני משהויין: לשון ים שנכנס לחצר הוה. ופרצו הדופן במלואו: ולא אצרכוה אלא פס אחד. בראש הכותל ומותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה ולא אמרינן קא ממלא מכרמלית לרשות היחיד: שהקילו חכמים במים. למלאות מהן על ידי תיקון . כל שהוא: כדבעא מיניה כו'. אלמא יש להקל במים שאין במקום אחר להכי נקט חורבה דדרכה להיות שם מחיצות תלויות: אלא במים. כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פז:): מכל מקום. דשמואל אדשמואל קשיא: פירשוה. לדשמואל האי דקאמר בפס אחד היינו ארבעה טפחים והאי דקאמר שני פסים בקטנים כל דהו: בשלשה ומשהו סגי. דאימעיט מארבעה ותו לא בעי מידי: דהא אמר רב אחלאי. לעיל דפחות מארבעה לא צריך כלום: כאן בחצר. חצר מרובע או רחבו יותר מארכו אע''ג דאימעיט מארבעה לא סגי בהכי: מבוי. ארכו יותר על רחבו: דרב אחלאי תנאי היא. לקמן מפרש להו וליכא למיקם עלה דמילתא הילכך בעינן רוב הדופן עומד: שנכנס לחצר. דרך פירצת הכותל וכשלא נפרץ במלואו עסקינן מדמפליג בעשרה ליותר מעשרה: אלא אם כן. עשו מחיצה לגדור פירצת כותל החצר עד עשרה: אבל עשרה אין צריך כלום. שהרי יש שיור מכאן ומכאן: מימלא הוא דלא ממלאינן. משום דמטלטל מכרמלית לרשות היחיד: הא טלטולי מטלטלינן. בהאי חצר: במלואה. לאו דווקא אלא כל יותר מעשרה קרי ליה מלואה:

בפסי חצר. וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתה אף על גב דשניהם משהו: ורב נחמן אמר הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. והא דלא קאמר הלכה כרבי בפסי חצר דהא סבר כרבי אליעזר כדקאמרינן ומודים חכמים היינו רבי לר' אליעזר והוה ניחא טפי דאיהו איירי בחצר אלא דניחא ליה למנקט ר' אליעזר שנזכר במשנתנו וצריך לומר דרבי ורבנן בחצר מרובעת פליגי דלרבנן סגי להו בפס משהו ולרבי צריך שני פסין של שני משהויין דאי בארכה יתר על רחבה פליגי קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא פסיק כרבי ובסוף שמעתא קאמר רב נחמן נקיטינן דחצר שארכה יתר על רחבה ניתרת בלחי משהו אלא ודאי במרובע פליגי וצריך שני פסין של שני משהויין או בפס אחד של ארבעה כדאמר רב נחמן בסוף שמעתא דחצר מרובעת ניתרת בפס ארבעה ודלא כפירוש הקונטרס שפירש בסמוך מרוח אחת בד' משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן דהוי כרבנן דלרבנן סגי בפס אחד ומשהו כדפירשנו אלא כרבי אתי דהכי הילכתא: וכי תימא בדופן שבעה דבארבעה הוי רוב דופן. והשתא אי נקט ארבעה לא הוי משמיענו חדוש יותר מברוב דופן דאדרבה השתא דנקט ברוב דופן הוי רבותא טפי דאע''ג דלא הוי ארבעה סגי הואיל ואיכא רוב דופן למה לי ארבעה פירוש למה אטעיה להצריך ארבעה בשלשה ומשהו סגי דהשתא לא הוי צריך אפילו רוב דופן כיון שנתמעט האויר מארבעה ויש ספרים דגרסי למה לי רוב דופן ולפי זה אתי שפיר בפשיטות ואית ספרים דלא גרסי רוב דופן אלא למה לי בתלתא ומשהו סגי והיא היא:

עירובין יב ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף יב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד