עירובין י ע"ב

עוֹשֶׂה פַּס גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה בְּמֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַעֲמִידוֹ לְאׇרְכּוֹ שֶׁל מָבוֹי
אִי נָמֵי כִּדְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת וְעוֹשֶׂה פַּס שָׁלֹשׁ אַמּוֹת
וְאַמַּאי יַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה וְיַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה שְׁמַע מִינַּהּ עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת לָא הָוֵי עוֹמֵד
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הָוֵי עוֹמֵד וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָתֵי אַוֵּירָא דְּהַאי גִּיסָא וְאַוֵּירָא דְּהַאי גִּיסָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ
וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה שְׁמַע מִינַּהּ עוֹמֵד כְּפָרוּץ אָסוּר
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מוּתָּר וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָתֵא אַוֵּירָא דְּהַאי גִּיסָא וּדְהַאי גִּיסָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ
וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה
אִין הָכִי נָמֵי וְכוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהּ רַבָּנַן
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שָׁבֵיק פִּיתְחָא רַבָּה וְעָיֵיל בְּפִיתְחָא זוּטָא אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה חֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ פֶּתַח גָּדוֹל וְנִכְנָס בְּפֶתַח קָטָן
וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמֵּי וּדְרַבֵּי אַסִּי
הָתָם קָא מְמַעֵט בְּהִילּוּכָא הָכָא לָא קָא מְמַעֵט בְּהִילּוּכָא
תְּנַן הָתָם עוֹר הָעַסְלָא וְחָלָל שֶׁלּוֹ מִצְטָרְפִין בְּטֶפַח
מַאי עוֹר הָעַסְלָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עוֹר כִּיסּוּי שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא
וְכַמָּה כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר אֶצְבָּעַיִים מִכָּאן וְאֶצְבָּעַיִים מִכָּאן וְאֶצְבָּעַיִים רֶיוַח בָּאֶמְצַע כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר אֶצְבַּע וּמֶחֱצָה מִכָּאן וְאֶצְבַּע וּמֶחֱצָה מִכָּאן וְאֶצְבַּע רֶיוַח בָּאֶמְצַע
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי מִי פְּלִיגִיתוּ אֲמַר לֵיהּ לָא הָא בְּרַבְרְבָתָא הָא בְּזוּטְרָתָא וְלָא פְּלִיגִין
אֲמַר לֵיהּ לָאיִי פְּלִיגִיתוּ וּבְעוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת פְּלִיגִיתוּ לְדִידָךְ הָוֵי עוֹמֵד מִשְׁתֵּי רוּחוֹת לְרָבִין מֵרוּחַ אַחַת הָוֵי עוֹמֵד מִשְׁתֵּי רוּחוֹת לָא הָוֵי עוֹמֵד
דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא פְּלִיגִיתוּ לְרָבִין הָכִי אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר אֶצְבַּע וּשְׁלִישׁ מִכָּאן וְאֶצְבַּע וּשְׁלִישׁ מִכָּאן וְאֶצְבַּע וּשְׁלִישׁ רֶיוַח בָּאֶמְצַע
וְאֶלָּא מַאי פְּלִיגִינַן לְדִידִי הָכִי אִיבְּעִי לִי לְמֵימַר אֶצְבַּע וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִכָּאן וְאֶצְבַּע וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִכָּאן וְאֶצְבָּעַיִים וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים רֶיוַח בָּאֶמְצַע
אֶלָּא אִי אִיכָּא לְמֵימַר דִּפְלִגִינַן בִּפְרוּץ כְּעוֹמֵד פְּלִגִינַן:
אִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח אַף עַל פִּי שֶׁרָחָב מֵעֶשֶׂר אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט: אַשְׁכְּחַן צוּרַת הַפֶּתַח דְּמַהְנְיָא בְּרַחְבּוֹ וַאֲמַלְתְּרָא דְּמַהְנְיָא בְּגׇבְהוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות כשעור משך מבוי, ומעמידו בתוך המבוי באמצעיתו לארכו של מבוי, והוו להו כשני מבואות, ונעשה הפתח האחד למבוי זה והפתח השני למבוי השני, ומתקן כל פתח בלחי או קורה. [ראה ציור 1]

אי נמי, מצי מתקן לה כתיקונו דרב יהודה.

דאמר רב יהודה: מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה, מרחיק שתי אמות מראשו של אחד מכתלי המבוי, ועושה פס רחב שלש אמות, ומעמידו לרחבו של מבוי בראשו. ונמצא כי חמש אמות מן הפתח חשובים כסתומים, כיון שהעומד שבהם מרובה על הפרוץ. ואייתר ליה פתח של עשר אמות ולא יותר. [ראה ציור 2]

והכי נמי, ברחב עשרים אמות, יעמיד משני צדי פתח המבוי פסין ברוחב שלש אמות, בריחוק שתי אמות מכל כותל. או יעשה בצידו האחד של פתח המבוי, פס רחב שש אמות בריחוק ארבע אמות, ונסתמו בכך עשר אמות מן הפתח בעומד מרובה על הפרוץ, ואייתר ליה פתח עשר אמות ולא יותר, ומכשירו בלחי או קורה. [תוספות וריטב"א] [ראה ציור 3]

והוינן בה: ואמאי הצרכנוהו [רש"י] לסתום את המבוי הרחב חמש עשרה אמה דוקא בפס אחד רחב שלש אמות?!

ומדוע לא יעשה שני פסים: פס אחד רחב אמה ומחצה, ויעמידו סמוך לכותל, וירחיק שתי אמות, ויעשה פס שני רחב אמה ומחצה, ושני הפסים יחד הם עומד מרובה על הפרוץ, וסותמים את שתי אמות האויר שביניהם?! [ראה ציור 4]

האם אכן שמע מינה, מדלא עבדינן הכי, כי עומד מרובה על הפרוץ בהצטרפות העומד משתי רוחות, לא הוי עומד

דכיון שאין אפילו באחד מן העומדין יותר מן הפרוץ [שהפרוץ הוא שתי אמות, והעומד אמה ומחצה], מתבטל כל עומד ביחס לפרוץ, הרבה עליו [בתמיהה]. [ראה ציור 5]

ודחינן: לעולם אימא לך כי עומד מרובה על הפרוץ אפילו בהצטרפות משני רוחות הוי עומד.

ושאני הכא, שאינו יכול לחלק העומד לשני פסין, כיון שאותו פס אמה ומחצה העומד באמצע הפתח מוקף הוא משני צידיו בפרוץ המרובה עליו, שמצד אחד הוא פרוץ באויר שתי אמות, ומאידך גיסא הוא פרוץ באויר של עשר אמות. שאז אמרינן: דאתא אוירא דהאי גיסא, ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה לעומד אמה ומחצה שביניהם.

ואכתי מקשינן: למה לי דוקא פס אחד?!

ויעשה פס אמה ויעמידנו סמוך לאחד הכתלים, וירחיק אמה ויעשה פס שני רחב אמה, וירחיק אמה ויעשה פס שלישי רחב אמה, דהוו בין כולם עומד מרובה על הפרוץ?! ^[49] שמע מינה מדלא עבדינן הכי, כי עומד שהוא שוה כפרוץ - אסור! ^[50]

ודחינן: לעולם אימא לך עומד כפרוץ, מותר.

ושאני הכא [כיון שמצד אחד של העומד אצל הפתח איכא פרוץ מרובה מן העומד, שהרי הפתח רחב ממנו, ומצד אחד איכא פרוץ שוה לעומד, ולכן אמרינן] דאתי אוירא דהאי גיסא, ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה [ר"ן].

תו מקשינן לאידך גיסא:

אמאי אמרת שירחיק שתי אמות שלימות דהוה ליה פירצה גדולה?!

והא עדיף למיעבד הכי: וירחיק אמה מאחד הכתלים, ויעשה פס אמה ומחצה. וירחיק עוד אמה, ויעשה עוד פס אמה ומחצה?!

דהשתא, כיון שהעומד של אמה וחצי מרובה על הפרוץ של האמה מחד גיסא, לא מצטרף אותו אויר, הפרוץ מועט, לאויר הפתח המרובה כדי לבטל את העומד שביניהן.

אלא אדרבה, מתבטל אויר האמה על ידי אמה וחצי העומד המרובה ממנו מצד אחד. [ראה ציור בדף הקודם]

ומשנינן: אין הכי נמי דעדיף יותר לעשות כן.

ומה שלא נאמר שעושה כן הוא משום שכולי האי לטרוח ולהעמיד כמה פסים חלוקים לא אטרחוהו רבנן.

ותו מקשינן: והרי כשמרחיק שתי אמות קעביד עוד פתח למבוי, ואם כן, ליחוש דילמא שביק פיתחא רבה [יעזוב הפתח הגדול] ועייל בפיתחא זוטא [ויכנס בפתח הקטן שבפירצה], ואז בטל ליה תיקון דלחי או קורה, כיון שהם צריכין להיות בפתח המבוי. והוא - אין שם "פתח מבוי" עליו. [לשון המשנה ברורה שסה ד]

ומשנינן: אמר רב אדא בר מתנה: אין לחוש שיעברו דרך הפירצה, כי חזקה, אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.

ומקשינן עלה: ומאי שנא מהא דרבי אמי ודרבי אסי, דאמרי לעיל [דף ה.] מבוי שנפרץ מצדו [בכותל שבצד המבוי] כלפי ראשו של מבוי, ולא נשאר כלפי ראשו פס ארבעה טפחים, הרי אם היתה הפירצה רחבה שלשה טפחים אין הקורה מתרת את המבוי. משום דחיישינן דילמא שבקי פיתחא רבא ועיילא בפיתחא זוטא שמצד המבוי, ויתבטל מפתח המבוי שם פתח המבוי, ושוב לא יועיל לו היתר הלחי או הקורה.

ומאי שנא התם מהא דאמרת הכא, חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן?!

ומשנינן: שאני התם, שנפרץ המבוי מן הצד, והבא ליכנס בפתחא זוטא קא ממעט בהילוכא, שאין צריך להקיף וליכנס בפתח המבוי.

אבל הכא, שנפרץ מראשו, לא קא ממעט אפשרות הכניסה דרך הפירצה בהילוכא. ומשום הכי לא חיישינן שיניח פתח גדול ויכנס בפתח קטן.

תנן התם [בתוספתא דכלים] ביחס לטומאת המת באהל:

אהל המת מטמא את הנמצאים תחתיו בטומאת מת גם אם לא נגעו במת.

השיעור הקטן ביותר של אהל המת הוא "טפח על טפח ברום טפח".

רוחב הטפח נמדד:

ארבע אצבעות כשמודד באגודל.

חמש אצבעות כשמודד באצבע.

שש אצבעות כשמודד באצבע קטנה.

עור העסלא [מבואר מיד לקמן, שיש בו חלל] וחלל שלו, שהיה רוחב העור עם ביחדד עם החלל טפח - מצטרפין בטפח, לשיעור טפח להיות אהל למת. ^[51]

ומפרשינן לברייתא: מאי עור העסלא? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עור כיסוי של בית הכסא של שרים, שהכסא עשוי ברזל, ומכוסה בעור. [ר"ש]

תו מפרשינן: וכמה יהא שיעור החלל הפרוץ, שיהא בטל אצל העור העומד שסביביו, להצטרף לשיעור טפח? ^[52]

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר ששמע מרבי יוחנן [ריטב"א]: אצבעיים [אצבעות קטנות] של עור מכאן, ואצבעיים עור מכאן, ואצבעיים ריוח חלל באמצע - דהוו כהדדי, שש אצבעות קטנות, שהם טפח.

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר ששמע מרבי יוחנן [ריטב"א]: אצבע אגודל ומחצה עור מכאן, ואצבע אגודל ומחצה עור מכאן, ואצבע ריוח באמצע, דהוו כהדדי ארבע גודלים, שהם טפח. ^[53]

אמר ליה אביי לרב דימי: מי פליגיתו [האם נחלקתם בדין] אתה ורבין?

אמר ליה רב דימי לאביי: לא נחלקנו.

אלא הא דרבין מיירי באצבעות רברבתא [גדולות, והם האגודלים], שארבעה מהן הוי טפח! והא דידי, באצבעות זוטרתא [באצבע קטנה] ששש מהן הוו טפח.

ולא פליגין אנא ורבין.

אמר ליה אביי לרב דימי: לאיי, כיצד ניתן לומר כדבריך שאינכם חולקים!? והא ודאי פליגיתו!

כי לשיטתך מצטרפים העור והאויר לשיעור טפח על אף שאין כאן עומד שהוא לבדו מרובה על הפרוץ. ואילו לרבין בעינן עומד שיהא הוא לבדו מרובה על הפרוץ.

ואם כן, בעומד מרובה על הפרוץ בהצטרפות העומד משתי רוחות של הפרוץ - פליגיתו!

וכך היא מחלוקתכם:

לדידך - דאמרת משמיה דרבי יוחנן דסגי באצבעיים עומד ואצבעיים פרוץ, סבירא ליה לרבי יוחנן כי עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד אף כשמצטרפים העומדים משתי רוחות.

אבל לרבין, רק עומד מרוח אחת המרובה על הפרוץ, הוא דהוי עומד [לדעת רבי יוחנן]. אבל עומד שהוא מרובה רק בהצטרפות משתי רוחות - לא הוי עומד.

דאי סלקא דעתך לא פליגיתו, ורבין שנקט בדבריו אצבע ומחצה, משום דרבי יוחנן מיירי באצבעות גדולות הוא דנקט הכי.

אם כן: לרבין, הרי הכי איבעי ליה לרבי יוחנן למימר:

אצבע ושליש מכאן, ואצבע ושליש מכאן, ואצבע ושליש ריוח באמצע. דהוו כהדדי ארבעה אצבעות גדולות, והעומד מרובה על הפרוץ. ולא היה צריך לנקוט דוגמא שהאויר שבאמצע הוא פחות מהעומד שבצד.

ועל כרחך, כיון דהכא אין העומד מרובה על הפרוץ אלא בהצטרפות משתי רוחות, לא הוי עומד!

אמר ליה רב דימי לאביי: ואלא מאי אמרת, דפליגינן בעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות, ולדידי - סבר רבי יוחנן - דמהני!

אם כן: לדידי, הכי איבעי לי למימר משמיה דרבי יוחנן:

אצבע אחת ושני שלישים מכאן, ואצבע אחת ושני שלישים מכאן, ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע.

כיון דעומד משני רוחות נמי מהני, אף אם החלל שבינתיים גדול מן כל אחד מן העומדים לחוד נמי מצטרפי תרווייהו ומבטלי ליה.

ועל כרחך, טעמא לאו משום דמצטרפי תרי עומדים לבטל, אלא דסגי במה שכל עומד שוה לפרוץ, ואין הפרוץ רבה על אף אחד מן העומדין.

אלא, לדעתי לא פלגינן כלל. ומה ששמעתי אני מרבי יוחנן ומה ששמע רבין מרבי יוחנן הכל ענין אחד הוא, ולא דקדק רבי יוחנן בין זה לזה [ריטב"א].

ואי איכא למימר דפלגינן, בפרוץ שאינו מרובה על אף אחד מן העומדין, אלא כעומד שבכל צד הוא - פלגינן.

דאנא סבירא לי: דאף זה הוי עומד! ורבין סבירא ליה: לא הוי עומד אלא כשכל עומד מרובה על הפרוץ שביניהן. ומשום הכי נקט אצבע ומחצה מכאן, ואצבע ומחצה מכאן, ואצבע ריוח באמצע!

שנינו במשנה: אם יש לו למבוי צורת הפתח, הרי אף על פי שרחב מעשר אינו צריך למעט את רוחב המבוי.

ומיבעי לן: כיון דאשכחן במתניתין צורת הפתח דמהניא ברחבו של מבוי כשהוא יותר מעשר.

ואשכחן נמי [לעיל דף ג א] אמלתרא [דבר סמוך לקורה, המושך את העין, ושם מפרש לה], דמהניא בגבהו של מבוי, כשהקורה גבוהה יותר מעשרים אמה [דבלאו אמלתרא פסול כדאיתא במתניתין לעיל דף ב א]

הערות

^[49] וליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעומד, דלא אמרינן כן אלא כשהאויר שמכל צד מרובה מן העומד, אבל הכא דמחד גיסא שוה הוא לעומד, ליכא למימר: אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, ר"ן.

^[50] ומשום דהפרוץ חשוב יותר מן העומד, ולא הוה עומד. וכיון שכן, אמרינן על אותו עומד שהוא אצל הפתח, אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, כיון שכל אחד מן האוירין הסמוכין לו חשוב ממנו - ר"ן, ועיין רש"י היטב.

^[51] רש"י. אבל הר"ש בפרק כב משנה י דכלים, מפרש דלא מיירי לענין אוהל המת, אלא לענין טומאת מדרס, שכשייחד עור למושב, מטמא כשיש בו טפח על טפח.

^[52] אבל אינו מטמא אלא אם כן הטומאה והכלים תחת העור ולא תחת החלל, תוספות.

^[53] ודוקא בכי האי גוונא שיש "עומד" כשיעור מן הצדדין ומדין עומד מרובה על הפרוץ. אבל בלאו הכי אינו נעשה אוהל מדין לבוד, "דהלכתא גמירי לה גבי טומאה דלא אמרינן לבוד", תוספות, וראה ריטב"א.

עושה פס גבוה עשרה טפחים באמצעיתו במשך (באורך) ארבע אמות, ומעמידו לארכו של מבוי. ועל ידי כך נוצרים בראש המבוי כעין שני מבואות קטנים שאין רוחב של אחד מהם יותר מעשר אמות.

ואי נמי [או גם כן] יעשה כדברי ר' יהודה שאמר רב יהודה: מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה כיצד ממעטו? — מרחיק שתי אמות מהכותל ועושה פס שרוחבו שלש אמות. ונמצא שהמקום שנותר הוא עשר אמות בלבד.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] צריך לתיקון זה דווקא? יעשה פס אמה ומחצה, וירחיק שתי אמות, ויעשה פס נוסף של אמה ומחצה ואף אז ישאר רוחב המבוי עשר אמות. שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] ממה שלא אמר רב יהודה לעשות בדרך זו כי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות — לא הוי עומד! כלומר אף על פי שהעומד (שהוא יחד שלש אמות של פסים) מרובה כאן על הפרוץ (שתי אמות באמצע) כיון שהוא מצטרף משני לוחות, ובכל צד שיעורו של העומד פחות משיעורו של המקום הפרוץ ואין זה מועיל להחשב כעומד מרובה.

ודוחים: לעולם אימא [לעולם ברגיל כעין זה אומר] לך הוי [הריהו חשוב] כעומד מרובה, ושאני הכא, דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא, ומבטל ליה [ושונה כאן, שבא אויר, החלל שמצד זה והאויר של הפתח הגדול שמצד זה, ומבטל אותו] שהפס הבודד שלאחר החלל אינו מועיל משום שיש משני צידיו חלל פנוי.

ושואלים: ויעשה פס אמה וירחיק אמה, ויעשה פס אמה וירחיק אמה, ויעשה שוב פס אמה, ואז אין החלל מרובה על העומד מכל צד של הפס. וכיון שלא נתן עצה זו, שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי אם היה העומד כפרוץ ולא יתר מכן — אסור!

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך — מותר, ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא [ושונה כאן שבא האויר שמצד זה ומצד זה] ומבטל ליה [אותו].

ומציעים: וירחיק אמה מן הכותל ויעשה פס אמה ומחצה, וירחיק עוד אמה ויעשה עוד פס אמה ומחצה, ועל ידי כך ימעט את רוחב המבוי עד לעשר אמות.

ועונים: אין הכי נמי, וכולי האי לא אטרחוה רבנן [כן, כך הוא גם כן, וכל כך לא הטריחוהו חכמים] לעשות שני פסים כאשר יכול הוא לעשות פס אחד בלבד.

ושואלים: וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה, ועייל בפתחא זוטא [ויחשוש שמא יניח את הפתח הגדול שרוחבו עשר אמות ויכנס בפתח הקטן] שרוחבו שתי אמות! אמר רב אדא בר מתנה: חזקה היא אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.

ומקשים: ומאי שנא [במה שונה הדבר] מהלכה זו דר' אמי ודר' אסי בענין מבוי שנפרץ מראשו, שאם הפירצה גדולה כדי שאפשר יהיה להיכנס בה — פוסלת היא את המבוי, הרי גם שם אפשר לומר שפירצה זו לא תיחשב, כיון שאין אנשים מניחים פתח גדול ונכנסים בפתח קטן!

ועונים: התם קא ממעט בהילוכא [שם הוא ממעט בהילוך]. שאם בא מצידו של המבוי ולא מראשו, יקצר את דרכו, ולשם כך נכנס אף בפתח קטן. אבל הכא — לא קא ממעט בהילוכא [כאן הוא אינו ממעט בהילוך] לפי ששני הפתחים מצויים באותו צד.

א תנן התם [שנינו שם]: עור העסלא וחלל הנקב שלו — מצטרפין יחד לכדי שיעור טפח לענין אוהל המת. שאם האהילה העסלא עם החלל שבה על כזית מן המת, כל מה שמצוי מתחת לה נטמא.

בתחילה שואלים: מאי [מהו] "עור העסלא"? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עור כיסוי של בית הכסא.

ועתה שואלים: וכמה, מהו השיעור של החלל הסגור שבשלו יחשב כל העור על החלל שבו כסתום? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שהשיעור הוא אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן, ואצבעיים ריוח של החלל באמצע. ואילו כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: אצבע ומחצה מכאן, ואצבע ומחצה מכאן, ואצבע ריוח באמצע.

אמר ליה [לו]: אביי לרב דימי: מי פליגיתו? [האם חלוקים אתם אתה ורבין בעקרון]? אמר ליה [לו]: לא, אלא הא [זה] שאמר הוא — ברברבתא [באצבעות גדולות], הא [זה] שאמרתי — בזוטרתא [באצבעות קטנות], ולא פליגין [ואיננו חולקים]. ושנינו מתכוונים לעסלא שרוחבה טפח, ואין בינינו אלא הבדל קביעת השיעור באצבעות אם קטנות או גדולות.

אמר ליה [לו] אביי: לאיי [לא כן], אלא פליגיתו [חלוקים אתם], ובדין עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות פליגיתו [חלוקים אתם]; לדידך [לשיטתך] הוי [הריהו] נחשב עומד אף אם הוא מצטרף משתי רוחות, ולרבין אם העומד מרובה מרוח אחת — הוי [הריהו] נחשב עומד, משתי רוחות — לא הוי [אינו] נחשב עומד.

דאי סלקא דעתך לא פליגיתו [שאם עולה על דעתך לומר שאין אתם חלוקים] אלא רק קוראים לאותו שיעור שמות שונים, לרבין הכי איבעי ליה למימר: [כך היה הוא צריך לומר]: אצבע ושליש מכאן, ואצבע ושליש מכאן ואצבע ושליש ריוח באמצע ואם הקטין את שיעור החלל מן היחס הקבוע הזה משמע שהוא חולק על דברי רב דימי חילוק יסודי.

אמר לו רב דימי: ואלא מאי [מה] רוצה אתה לומר— פליגינן [חולקים אנו] אם כן, לדידי [לי] לשיטתי שאתה מייחס לי הכי איבעי לי למימר [כך הייתי צריך לומר]: אצבע ושני שלישים מכאן, ואצבע ושני שלישים מכאן, ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע כדי להביא דוגמה מודגשת יותר שאף על פי שהפרוץ מרובה בהרבה על העומד שמצד אחד, אולם כיון שמצטרפים שני הצדדים יחד הרי נעשה העומד מרובה על הפרוץ ונחשב כסתום.

אלא אי איכא למימר דפלגינן [אם יש מקום לומר שאנו חולקים] — הרי אנו חולקים בפרט אחר, בפרוץ כעומד פלגינן [חולקים אנו], שהיה הפרוץ בדיוק כשיעור העומד, ובזה נחלקו שרבין אומר שדינו כפרוץ, ורב דימי אומר שדינו כעומד.

ב במשנה שנינו שאם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט. ומעירים: אשכחן [מוצאים אנו] בצורת הפתח דמהניא [שהיא מועילה] להיתרו של המבוי ברחבו, ואמלתרא דמהניא [שהיא מועילה] בגבהו. שעל ידי תיקונים אלה נעשה המבוי ראוי לטלטל בו, אף שהוא גדול מן השיעור שקבעו לו חכמים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One prepares a board ten handbreadths high with a length of four cubits and stands it lengthwise down the middle of the alleyway, and thereby forms two small alleyways at the entrance to the alleyway, neither of which is more than ten cubits wide.

Alternatively, one can act in accordance with the opinion of Rav Yehuda, as Rav Yehuda said: If an alleyway is fifteen cubits wide, how does one reduce its width? He distances himself two cubits from one of the walls of the alleyway and prepares a board three cubits wide, thereby leaving an opening of only ten cubits.

The Gemara asks: And why must one reduce the width in this manner? One could also prepare a board a cubit and a half wide, and distance himself two cubits, and then prepare another board a cubit and a half wide, leaving the alleyway with an opening of only ten cubits. Apparently, one may conclude from the fact that Rav Yehuda did not suggest this possibility that if the standing segment of a wall is greater than the breached segment only when one combines the standing segments from two directions, i.e., both sides of the breach, it is not considered as though the standing segment were greater.

The Gemara rejects this: Actually, I would say to you that ordinarily it is considered as standing even when one must combine the standing segments on the two sides of the breach. However, it is different here, as the air, i.e., the two cubit opening, of this one side of the far board and the air, i.e., the ten cubit opening, of this other side of the board come together and negate it. Therefore, in this case, the board that is farther from the wall cannot serve to close off the alleyway.

The Gemara suggests: And one could instead prepare a board one cubit wide and distance himself one cubit, and prepare another board of a cubit and distance himself one cubit, and prepare a third board of one cubit, thus ensuring that the open space is not greater than the standing segment on both sides. Apparently, since Rav Yehuda did not suggest this possibility, one may conclude from this that if the standing segment of a wall is equal to the breached segment, carrying in the alleyway is prohibited.

The Gemara rejects this assumption: Actually, I would say to you that ordinarily carrying is permitted in that case. But here it is different, since the air, the opening, on this side of the board and the air, the opening, on that side of the board come together and negate the effectiveness of the board.

The Gemara suggests: And one could distance himself one cubit from the wall, and prepare a board of a cubit and a half, and distance himself another cubit, and prepare another board of a cubit and a half. In this manner, one could diminish the width of the entrance of the alleyway to ten cubits.

The Gemara answers: Yes, it is indeed so; this would work equally as well. But the Sages did not burden him this much, requiring him to prepare two boards where one suffices.

The Gemara raises a new issue: But let us be concerned lest one abandon use of the larger entrance, which is ten cubits wide, and begin to enter the alleyway through the smaller entrance, which has a width of two cubits. This would negate the larger opening’s status as an entrance and render the alleyway unfit for one to carry within it, as it would no longer have an entrance with a side post. Rav Adda bar Mattana said: The presumption is that a person does not abandon a larger entrance and enter instead through a smaller entrance.

The Gemara raises a difficulty: And in what way is this different from the opinion of Rabbi Ami and Rabbi Asi, who maintain that in the case of an alleyway that is breached on its side wall close to its entrance, if the breach is large enough for one to enter through it, carrying in the alleyway is prohibited? There, too, such a breach should not be problematic, as a person does not abandon a larger entrance to enter through a smaller one.

The Gemara answers: There, in the case of Rabbi Ami and Rabbi Asi, the smaller entrance reduces his walking distance. If one approaches the alleyway from the side, the smaller entrance provides a shortcut, and therefore one might enter through it as well. However, here, in the case of the two entrances one two cubits and one ten cubits, it does not reduce his walking distance, as both openings are situated at the front of the alleyway.

The Gemara returns to the issue of the standing segment that is greater than the breached segment. We learned in the Tosefta there, in tractate Kelim: The leather covering of a stool [asla] and its hole join together to complete a handbreadth with regard to ritual impurity imparted by a tent over a corpse. Any person, vessel, or food that is beneath a covering that is at least a handbreadth in size together with a portion of a corpse of at least an olive-bulk becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. The baraita teaches that the leather covering of a stool and its hole combine to complete the measure of a handbreadth.

The Gemara asks: What is the leather covering of a stool referred to in the Tosefta? Rabba bar bar Ḥana said that Rav Yoḥanan said: The leather covering of a bathroom.

The Gemara asks: And how large can the hole be and still combine with the leather covering to complete the handbreadth? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Two fingers of leather from here, on one side, and two fingers of leather from here, on the other side, and a space of two fingers for the hole in the middle. However, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: A finger and a half of leather from here, and a finger and a half on the leather from here, and a space of a single finger for the hole in the middle.

Abaye said to Rav Dimi: Do the two of you, yourself and Ravin, disagree in principle? Rav Dimi said to him: No, rather this, Ravin’s statement, is referring to the large finger, i.e., the thumb, and this, my own statement, is referring to the small finger, the pinkie, and we do not disagree. Both were describing one handbreadth, which equals the width of four thumbs or six pinkies.

Abaye said to him: This is not so [la’ei]. You disagree, and you disagree with regard to the halakha in a case where the standing segment of a wall is greater than the breached segment only when one combines the standing segments from two directions, i.e., both sides of the breached segment. According to you, this wall is considered as standing, even when one must combine the standing segments from two directions. According to Ravin, if the standing segment on one side of the breach is greater, the wall is considered as standing; however, if the standing segment is greater only after combining the standing segments from the two directions, it is not considered as standing.

Abaye continues: For if it should enter your mind to say that you do not disagree, but simply refer to the same measures by different names, to express his opinion, Ravin should have said as follows: A finger and a third of leather from here, and a finger and a third of leather from here, and a space of a finger and a third for the hole in the middle. In this case, there would still be a handbreadth in total, but each side of leather alone would not be larger than the space in the middle. The fact that Ravin presented a case where the hole in the middle is smaller than the width of the leather on either side indicates that his dispute with Rav Dimi is a fundamental one.

Rav Dimi responds: Rather, what do you wish to say, that we disagree? If so, to express the opinion attributed to me, I should have said as follows: A finger and two thirds of leather from here, and a finger and two thirds of leather from here, and a space of two fingers and two thirds in the middle. This would provide a more striking case where, despite the fact that the breach is much greater than the standing segments on either of its sides, the two standing segments combine together so that the standing segments are considered greater than the breached segment.

Rather, if there is room to say that we disagree, our dispute relates to a different point, and we argue in the case where the breached segment is exactly equal to the standing segment on each side. According to Ravin, it is considered breached; while according to Rav Dimi, it is considered standing.

The Gemara returns to the mishna: If the entrance to the alleyway has an opening in the form of a doorway, then, even if it is wider than ten cubits, one need not diminish its width. The Gemara comments: We find that an opening in the form of a doorway is effective to permit carrying in an alleyway with regard to its width, i.e., when its entrance is more than ten cubits wide, and that a cornice is effective with regard to its height, i.e., when it is more than twenty cubits high.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאי שנא מדר' אמי ור' אסי חוזר על הדבר שהקדימו בראש הפר' דאיתמ' מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו איתמ' משמיה דר' אמי ומשמיה דר' אסי אם יש שם פס ד' מתיר פרצה עד י':

והאי דתני אדא בר איבומי ר' היא וסבר לה כר' יוסי הוא שאמר ר' יוסי במשנה בשביל הלחיים רחבן ג' שכבר פירשנוהו:

אמר אביי עושה פס גבוה י' טפחים במשך ד' אמות כלומר ארוך ד' אמות ומעמידו באמצע מבוי לארכו של מבוי אי נמי כרב יהודה דאמר מבוי שרחב ט"ו אמות מרחיק אמתים ועושה פס ג' אמות ומקשינן ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק ב' אמות ויעשה פס אמה ומחצה שמעינן מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד. ודחינן שאני (התם) [הכא] דקא אתיא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה.

ויעשה פס אמה וירחיק אמה [וכו']:
ומ"ש מדר' אמי ומדר' אסי דאמרי מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם נשתייר פס ד' מתיר פירצה עד עשר.

ודחינן התם ממעט בהלוכה:
תנן בתוספתא בכלים פרק י"ט. עור אסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח וכאילו סתום הוא כולו ומאהיל פי' עור אסלא כסא של ברזל ועושין בו בב' קצותיו רצועות מעור של בקר חזקות רחבות מאצבע ולמעלה וביניהן חלל. ויושב אדם עליו בשעה שצריך לנקביו והרעי נופל מן החלל על העביט של רעי וזהו עור אסלא. עור כסא של בית הכסא הוא עור שהוא מכסה לאסלא. וכך שמה בלשון יון אסלא.

אמר רב דימי אצבעיים שיעור רוחב הרצועה מיכן ואצבעיים שיעור רוחב הרצועה מיכן ואצבעיים חלל באמצע. ורבין אמר אצבע ומחצה מיכן ואצבע ומחצה מיכן ואצבע חלל באמצע. ואסיקנא דלא פליגי.

רב דימי אמר באצבעות קטנות שהן ו' בטפח ורבין אמר באצבעות גדולות כגודל שהן ד' בטפח כי פליגי בעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לרב דימי דאמר אצבעיים מיכן ואצבעיים מיכן ואצבעיים ריוח אי מצרפת אצבעיים ואצבעיים מב' רוחות נמצאו מרובות על החלל דהני ד' אצבעות והחלל בב' אבל אם לא תצטרף לא תמצא מרוח אחד עומד מרובה על הפרוץ דהני אצבעיים והני אצבעיים אינון. אבל (רבא) [רבין] דאמר אצבע ומחצה מיכן ואצבע ומחצה מיכן ואצבע ריוח באמצע אמר לך אי איכא עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת אין אבל מב' רוחות לא מצרפי דאי ס"ד לא פליגי (רמי) [רבין] ורב דימי הכי הוה למימר אצבע ושליש מיכן ואצבע ושליש מיכן ואצבע ושליש ריוח באמצע ודחינן אלא מאי אית לך דפליגי אי הכי רב דימי [הכי איבעיא לי' למימר] אצבע וב' שלישים אצבע מיכן ואצבע וב' שלישי מיכן שהן ג' אצבעות ושליש ואצבעיים וב' שלישי באמצע שהן שלש אצבעות חסר שליש שנמצא העומד מב' רוחותיה העומד מרובה על הפרוץ [ב'] שליש אצבע אלא כי פליגי בעומד כפרוץ רב דימי אמר הוי עומד (רבא) [רבין] אמר לא הוי עומד:
והרחב מי' אמות אם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט. א"ל רב לרב יהודה תני צריך למעט.

מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות. כלומר: ואח"כ נותן קורה מן הכותל ועד ראש אותו פס, אי נמי מעמיד שם לחי או סמוך לפס או מצד שני, והקורה או הלחי מתירין אותו פתח עד הפס, ומן הפס ולהלן עד הכותל ניתר בעומד מרובה על פרוץ, שאין אנו מקפידין בעומד מרובה על הפרוץ אלא במה שהוא מן הקורה [או] מן הלחי ולהלן.

ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה. פירש רש"י ז"ל: דהכי הוה ניחא להו לבני מבוי טפי שלא יקלקל היציאה כל כך. ואינו מחוור, מדפרכינן בתר הכי וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, ומשני אין הכי נמי כולי האי לא אטרחוה רבנן, אלמא משמע שהמקשן בא להחמיר, וכענין זה יש לפרש כל שאר הקושיות, דמשמע ליה שאין נראה כל כך כפרוץ כשאין כל הפרוץ לצד הכותל.

שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד לעולם הוי עומד. ונפקא מינה היכא דלא שייך למימר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, והיכי דמי כגון דהוו העומדין [האחד] לצד ימין המבוי סמוך לכותל זה והשני לצד שמאל המבוי סמוך לכותל השני והאחד בינתים, דהשתא ליכא אלא חד אוירא ובכי הא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד. וא"נ נפקא מינה בעלמא, כגון לגבי סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל לסכך כשר, דההיא פלוגתא נמי בעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאיתא בסוכה (טו, א) ולקמן בפרקין (עירובין טו, ב), ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא דמבוי דטפי מיניה ואוירא דהאי גיסא דתחת הקורה ומבטלי ליה.

שמעת מינה עומד כפרוץ לא הוי עומד. וכדרב הונא בריה דרב יהושע (להלן עירובין טו, ב). ואיכא למידק והא אמרינן דאפילו עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד וכל שכן עומד כפרוץ דאיכא תרתי לטיבותא דעומד כפרוץ ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות. ומסתברא דהכי קאמר ליה: כיון דלא אמרו שיעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה דהכא איכא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות וליכא אוירא דמרובה על הפס משני צדדיו דמבטל ליה, שמעת מינה דאפילו עומד כפרוץ לא הוי עומד וכל שכן עומד מרובה משתי רוחות דלא הוי עומד, וחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ומשני ליה לא כמו שאתה סבור אלא אפילו אוירא דכוותיה מחד גיסא ואוירא דטפי מיניה מאידך גיסא מבטלי ליה, ולעולם בעלמא דליכא אוירא הוי עומד.
וקשיא לי אשמעתין כיון דאסיקנא דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה לעומד דאינו יתר על אחד משני האוירים, א"כ הא דאמרינן לעיל (עירובין ו, א) מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו בעשר, מראשו היכי משכחת לה מי נימא דוקא בשנשאר בינתים עומד מרובה מעשר, דאי לא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דרחב פתח המבוי שתחת הקורה. וי"ל דהתם אפילו בפרוץ מרובה על העומד שרי ושאני התם דסוף מבוי הוא, וכענין ההיא דאביי דלעיל (עירובין ה, א) דמשני ליה לרב יוסף כדרב אמי ורב אסי דמבוי שנפרץ מצדו. אבל הכא דתחילת מבוי שאנו באין לתקנו כדי להכשירו עכשיו צריך שיהא העומד מרובה על הפרוץ כדי שלא יהא האויר שמכאן ומכאן מבטלין אותו, ואפילו נתן קורה על צד זו ועל צד זו אינו מועיל וכל שכן אם נתן על צד האחד לבד שאין הקורה מתרת שני פתחים וכמו שאמרנו למעלה.
ואם תאמר א"כ דרב אמי ורב אסי היכי משכחת לה, דהא אמרינן מבוי שנפרץ מצדו אם נשתייר שם פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, כלומר: דעדיין מבוי הוא וקורה מונחת ע"ג מבוי איכא והיא מתרת כל הפתחים, ולפום מאי דאמרינן בשמעתין היכי דמי אי בשנשאר עדיין באותו כותל שנפרץ עומד מרובה על הפרוץ אין אנו צריכין להכשירה של קורה לצד זה דמעצמו הוא מוכשר בעומד מרובה על הפרוץ, ואי פרוץ מרובה על העומד היאך קורה זו מתירתו והלא אין הקורה מתרת שני פתחים דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וי"ל דהתם כשהעומד מרובה על הפרוץ וכיון שכן כל אותו דופן נכשר בכך, והא דאמרינן אם נשתייר שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר לאו למימרא שתהא הקורה מתרת ממש אותה פרצה דהא אינה צריכה היתר, אלא לומר שעדיין נשאר שם כשיעור מבוי מוכשר וכיון שכן כל המבוי מוכשר ובלבד שלא תהא שם פרצה רחבה מעשר. ואי נמי התם סוף מבוי הוא וכמו שאמרנו למעלה וכדמתכשר בטענה זו אפילו בפס ארבעה בלבד כדעת אביי דקיימא לן בההיא כוותיה.
ואי נמי יש לי לומר דלא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא אלא באויר דמבוי גופיה בלחוד, כיון דמיניה הוא חשוב לבטוליה עומד מועט שבו, אבל אויר דמבוי ואויר דחוצה לו לא, דאויר דחוצה לו דלאו מיניה לא חשוב לבטולי עומד דמבוי. ובודאי אילו נפרץ המבוי מצדו בשני מקומות ויש בין שתי הפרצות יתר מעשר כגון זה: ואין בעומד יתר על כל אחד ואחד משני האוירין של הפרצות, אנו אומרים בזה אתיא אוירא דהאי גיסא דפס שבינתים ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה והויא ליה פרצה יתירה על עשר ואין הקורה מתירתו.
וא"ת והא משמע לקמן (עירובין טז, ב) גבי חבלים דאפילו אוירא דלמעלה מהם מצטרף לבטל, כדאמרינן התם אי מוקים ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה. י"ל דהתם כיון דאויר שלמעלה מהחבלים עד לרקיע חשוב מהן דרשות היחיד עולה עד לרקיע [הרי] זה כאוירן ממש ומצטרף לבטל. ור' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואצבעיים) פי' דלא אמרינן אוירא מבטל אלא אויר העומד ליסגר או ליגדר בין בדלת בין בגדר כפרצת המבוי ופתחין אבל אחרינא לא, וההיא דחבלים כיון דרשות היחיד הוא כעומד ליסגר דמי. וקרובין דברי לעלות עם דבריו לטעם אחד.
ונראין הדברים שלא אמרו דאתי אוירא ומבטל ליה אלא בלחי או בקורה שאינן פתחים גמורים ואינן מתירין כל האויר אלא עד עשר, אבל צורת פתח ממש שהיא מתרת כל אויר ואפילו רחב מעשר אין אויר מבטלו. ולא כן דעת הראב"ד לפנינו גבי נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה, והדבר צריך תלמוד.

וליחוש דילמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. כלומר: ומבטל לה לקורה מתורת פתח והויא לה כפרצה. ופריק לא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. וקשיא לי דהכא משמע [ד]עדיף או דכותיה שביק ליה, וא"כ מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו דקיימא לן (לעיל עירובין ה, ב) בעשר היכי משכחת ליה, דהא פתחא דמבוי נמי על כרחך אינו יתר מעשר וליחוש דילמא שביק פתחא דקורה ועייל באידך. ואפשר דבהא נמי אמרינן סוף מבוי שאני. ואי נמי איכא למימר דבפתחא רבה או פתחא זוטא דקאמרינן הכא לאו רבה ממש וזוטא ממש בשיעורא קאמר אלא פתחא עתיקא ופתחא חדתא קאמר, וכדאמרינן ביבמות (כא, ב) אבא רבה קרו ליה אימא רבה קרו ליה.

מאי שנא מדרב אמי ורב אסי. פירש רש"י ז"ל: דפריך מדאמרי אינהו ואם לאו פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, וטעמא דשלשה אינו מתיר היינו משום דחיישינן דילמא שביק פתחא רבה ועייל בזוטא. וקשיא לי טובא דטעמא התם (ה, א) לאו משום דשביק פתחא הוא אלא משום דלא נשתייר שם פס ד', וכיון דאיכא פרצה ג' לא אמרינן לבוד שאין כאן קורת מבוי. וגם הוא ז"ל פירש שם כן (בד"ה מתיר). ועוד דפרצה פחותה מארבעה לאו פתח הוא בשום מקום ולא עיילי בה אינשי וכל שכן בשלשה. ועוד דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה ניחוש להכי. ועוד קשיא לי דמאי קמשני התם ממעט בהילוכא, כלומר: כיון שהיא מן הצד, הכא לא ממעט בהילוכא, דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה לא יתיר פרצה עד עשר ולא אפילו פרצה עד שלשה.
ומתוך הדחק יש לי לפרש דלא לחזק הקושיא לומר שביק פתחא רבה קא אתי השתא, אלא אדרבה למאי דאקשי מעיקרא ולמאי דמתרץ קא מקשה, כלומר: וכי אפשר למימר דניחוש דלמא שביק לפתחא קמא ועייל בפתחא אחרינא ואפילו רבה מיניה, ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרו דפס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, אלמא לא חיישינן ואפילו לפתחא רבה מיניה. ופריק התם דמן הצד וקא ממעט בהלוכה לאותן הבאים דרך שם אינו נראה כמבטלין פתחא קמא מתורת פתחא אלא דמשום דצריכין השתא למיעל ביה למעט בהלוכן, דאורחא דמלתא הכי אפילו אי איכא פתחא מעליא ואיכא פרצה בצידא אחרינא דכל היכא דממעטי בהלוכה דעיילי בה, הלכך לא מבטיל קמא בהא מתורת פתחא. אבל הכא דמראשו איכא למיחש דאי שבקת ליה ועיילי באידך מבטלי ליה ודאי מתורת פתחא, דאי לאו דמגלו דעתייהו דמבטלי ליה לא הוי שבקי ליה ועיילי באידך דהא לא ממעט בהלוכה.
אלא דאכתי קשיא לי דהתם (ו, א) בדרב אמי ורב אסי ליכא למיחש דהא אוקימנא לה (שם) בדלא בקעי לה רבים אי נמי בדאיכא גדודי. ואיכא למימר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי בהכי, ומסתברא נמי דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי כדאיתא לעיל (עירובין ה, א), דאי לא אכתי תקשי לן מבוי שנפרץ מראשו בעשר דקיימא לן כרב חנן בר רבא ורב הונא בריה דרב יהושע (לעיל עירובין ו, א ד"ה ואנן), אלא דלטעמיה קא מתרץ ליה דאפילו לפום מאי דס"ל למקשה דלא שנא תחילת מבוי מסוף מבוי לא קשה דהתם קא ממעט בהלוכה והכא לא ממעט בהלוכה. ולפי פירוש זה פתחא רבה וזוטא דקאמר דוקא הוא ולא ישן וחדש כמו שפירשתי בפירוש שני (לעיל בד"ה ליחוש), דאילו לפירוש השני תו לא תיקשי ליה מדרב אמי ורב אסי, דהתם נמי פתחא זוטא הוא דאסר הכשרו של מבוי כפרוץ. כך נראה לי.

עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח. להאהיל, כמו שפירש רש"י ז"ל. ודוקא בשהטומאות והטהרות תחת העור ממש ולא כנגד החלל, שאף ע"פ שהחלל מצטרף לטפח אינו מאהיל ממש, וכדאמרינן בפרק קמא דסוכה (יח, א) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור, כלומר: הטהרות שכנגד הארובה טהורות, טומאה כנגד הארובה הבית טהור, ומכל מקום האויר מצטרף. ויש לנו כיוצא בה באויר סוכה (סוכה יט, ב) דמצטרף ואין ישנים תחתיו.

ואצבעים ריוח באמצע. ולא שייך למימר בהא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטלי ליה, מכל אותן טעמים שכתבנו למעלה (בד"ה שמעת מינה). ועוד דכלי הוא ובכלי לא אמרינן.

אי איכא למימר דפליגי בפרוץ כעומד פליגי. וא"ת אפילו למ"ד בעלמא עומד כפרוץ לאו כעומד הכא לתכשר דהא כל פחות משלשה כלבוד דמי, וכל לבוד כעומד ממש דמי לכולי עלמא וכדאמרינן לקמן (עירובין טז, א) בהדיא גבי חבלים. יש לומר דלא אמרינן לבוד אלא בקרקע ובדבר קבוע ממש, אבל בכלים מטלטלים לא. ואם תקשי לך כוורת דפרק קמא דשבת (ח, א), נראה לי דהיינו מאי דמתרץ ליה רב אשי (שם) מחיצות (לגביהן) [לתוכן] עשויות, כלומר: מחיצות כלי לא אמרינן בהו לבוד דלתשמישן בלחוד עבידן.

ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הי"ד) דצורת פתח מהניא אפילו למבוי שאינו גבוה עשרה. ואינו מחוור בעיני כלל, דלא מצאנו אלא בגבוה יתר מעשרים ומשום דפתח כמחיצה דמי וכאילו נסתם הכל, והיינו דלא תנו בברייתא אלא בגבוה למעלה מעשרים, ואם איתא רבותא טפי הוה להו לאשמעינן בשאינו גבוה עשרה והוה להו למתני בתרווייהו. ועוד דצורת פתח לא עדיפא ממחיצה גמורה, וכל מחיצה גמורה שאינה גבוהה עשרה לא הויא מחיצה גמורה כל שכן צורת פתח דלא הויא מחיצה. ועוד דבהדיא תניא (להלן עירובין יא, ב) גבי כיפה דכל שאין ברגליה עשרה פטורה מן המזוזה דאינו פתח, ולא נחלק ר' מאיר אלא משום דסבר חוקקין להשלים הא לאו הכי לא, ומינה דכל היכא דליכא למימר חוקקין וכגון שאין בו כדי לחוק לכולי עלמא לאו פתח הוא.

עושה פס גבוה עשרה. פי׳ ואח״כ ניתן את הקורה מכותל לכותל ומילת׳ פסיקת׳ נקט בכל מבוי אע״פ שהוא גוב׳ יותר מעשר׳ הרב׳ עד. עשרי׳ אמה כדין מבוי וכן דעת התוס׳ אבל הראב״ד ז״ל כת׳ שלא הכשירו אלא במבוי נמוך שהפס מגיע עד הקורה או עד פחות מג׳ שהוא כלבוד ודברי נביאות הם. והא דבעי שיהא הפס משך ד׳ אמו׳ בארכו של מבוי פרש״י ז״ל דטעמא כדי לעשותו בשני מבואו׳ ולכאורה אתיא כמאן דא׳ משך מבוי בד׳ אמות אי נמי דהכא כיין דמבוי אחד הוא על ה׳ אמות לכ״ע בעי ד׳ אמות משו׳ היכירא ולפי שטה זו כתבו בתוספו׳ כי אחר שהניח בו פס זה ה״ל כמבוי עקום כצורת חי״ת וצריך שלא יהא מחודו של פס עד הכתל הפנימי של מבוי יותר מעשר דא״כ צריך הוא צ״פ דהא מודה שמואל בפרצת יותר מעשר שהוא צריכה כדאי׳ לעיל ואפילו כשאין בפרצה זו אלא עשר צריך להכשיר כדין מבוי עקום לרב או לשמואל ואין זה נכון דא״כ הוה מדכר ליה תלמודא ועוד דא״כ להחמי׳ עליו באנו לעשות פס וצ״פ ומוטב שיהיה לו שיעש׳ צ״פ בכניסתו דהא קי״ל כרבנן דכל שיש שם צ״פ אין צריך למעט אלא ודאי דהא משום היכיר׳ בעלמ׳ היא ולאו דלהוי כשני מבואו׳ ממש ותדע דהא בקנה בלחוד ס״ד לאכשורה אלא משום דאתו אוירין ומבטלין ליה חזרנו להפסיקו בדבר חשוב שהוא במחיצה דלא מבטלה באוירין דתרי גיסי וכ״ש לדברי האומר לעיל דעקום לא בעי בעקמימותו כלום ואפי׳ כשהוא כמין דלת וכ״ש בזה שיהא כמין חי״ת שתורתו כסתום לדברי הכל וכדברי ריב״א ז״ל דאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט״ו אמה מרחיק ב׳ אמות ועושה פס ג׳ אמו׳ פי׳ ואחר כן נותן קורה מן הפס לכותל או נותן שם לחי להכשירו ולא פריש לה משום דפשיטא דלחי או קורה בעי׳ בכל מבוי דעלמא ואמאי יעשה פס אמה מחצה כו׳: אפשר דפרכא ממש היא משום דהכי הוה ניחא טפי דלא הוי כפרצה ולא ניחא תשמישתיה להניח הפתח הגדול ולצאת ולהכנס בזה וכיון דנקט כיצד הוא עושה כו׳ היה נרא׳ דלא מצי עביד פס באנפא אחרינא ונהכי פרכי׳ דאמאי לא עביד באידך אנפא דעדיף פס ואפשר דלאו פרכא היא אלא שאלה בעלמא אי נקיט הכי בדווקא או לא. ואת״ל דדוקא נקט׳ למימר׳ דלא מהני באידך אנפא תפשוט מינה דס״ל דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד פי׳ עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות נקרא כל זמן כל שהפרוץ מרובה על כל א׳ וא׳ מן העומדים שבצדו: אבל כשתצרף שני העומדי׳ ביחד מרובין על הפרוץ והכי רהטא כולה סוגיין: ומהדרי׳ לעולם אימא לך הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא כו׳ פי׳ הא כל היכא דליכא למימר האי טעמא דיינינן ליה כעומד ונפק׳ מינה כגון שהיו שני העומדים א׳ לימין המבוי סמוך לכותל וא׳ לשמאלו סמוך לכותל השני והאויר בנתיים דהשתא ליכא אלא חד אויר: וא״נ נפקא מינה בעלמא כגון לעניין סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל ליה לסכך כשר דהא ההיא נמי בפלוגת׳ דעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאי׳ בדוכתא במס׳ סוכה: והשתא הוה ס״ד דהא דאמרי׳ דשאני הכא דאתי אוירא דהאי גיס׳ ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה היינו משום דכל חד וחד מהני אוירין נפיש על העומד שביניהם הא אלו היה העומד שוה לא׳ מן האוירין לא מיבטיל בהכי ומ״ה אמרי׳ ויעשה פס אמה הרחיק פס אמה ויעשה פס כו׳ פי׳ דבהא ליכא למימר דאתי אוירא מהאי גיסא ואויר׳ מהאי גיסא ומבטל לי׳ שהרי העומד שוה לפרוץ שמן הצד האחד שמעת מינה עומד כפרוץ אסור פי׳ מדלא קאמר רב יהודא דליעביד הכי דהוי ודאי עדיף טפי דכל מאי דאפשר לפזר הפרצ׳ ולמעטה דלא תהא ניחא תשמישתי׳ טפי עדיף אלא ודאי להכי לא עבד ר׳ יהודא הכי משום דס״ל כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר לקמן בפרקין דאפי׳ עומד כפרוץ אסור וכ״ש כשהעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דגריע טפי ואסור ואלו את אמרת לי דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד כל היכא דליכא טעמא דאתי אוירא ומבטלי לי׳ ומפרקי׳ דלעול׳ אימא לך דאפי׳ עמד מב׳ רוחות הוי עומד וכ״ש עומד כפרוץ ושאני הכי דאתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטלי לי׳ כלומ׳ בהא נמי שייך ביטול אוירין כיון שמן הצד האח׳ שוה לה ומן הצד השני רבה עליו הא כל היכא שהעומד מרובה על האויר הא׳ או שאין אויר א׳ מהם רבה עליו הוי עומד והא דאמרי׳ לעיל דמבוי שנפרץ בראשו שיעורו בעש׳ מיירי כשהעומ׳ מרובה על הפרצה דלא אתי אוירא ומבטיל ליה לעומד הדר פרכי׳ ויעשה פס אמה ומחצה כו׳ פי׳ דהכא ליכא למימר דאתי אוירין ומבטלין ליה כיון שהעומד מרובה על האויר הא׳ לא אתי ומבטיל ליה ואע״ג דאוירא דאידך גיסא נפיש עליה ומהדרי׳ דאין הכי נמי אלא דכולי האי לא אטרחו׳ ויש מרבותי או׳ דהשתא דפרקי׳ הדר דחינן כל הני פרוקי דלעיל ולא אמרי׳ טעמא דבטול אוירין כלל וטעמא דכולהו משום דכולי האי לא אטרחי׳ ואין זה נכון כלשון התלמוד ומאי תירץ הכי דקושיין דלעיל משום דבעי למימר ליה קושט׳ דמילתא דאפי׳ לא היה חישי׳ לטרח׳ ליכא למעבד הכי משום דאתו אוירא ומבטיל ליה ומיהו מסתברא דכל היכא דאיכא צ״פ לא אתו אוירא ומבטלי ליה שהרי צ״פ מתרת כל אויר ואפי׳ יתר מעשר אליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן שאם יש שם צ״פ אפי׳ הרחב יותר מעשר אינו צריך למעט:

לא שבקי אינשי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא ק״ל דמשמע דפתחא זוטא הוא דלא עיילי הא בפתחא דכוותא עיילי ואלו לעיל אמר רב חנן משמיה דרבה משמי׳ דרב שמבוי שנפרץ מראשו כו׳ כל היכא דלא הוי בקרן זוית ולא חיישי׳ דילמ׳ עיילי בפתח׳ רבא ושבקי לאידך והתם שוות הם שא״א לפתח מבוי שיהא בראשו יתר מי׳ וי״ל דשאני התם שכבר הורגלו בפתח הראשון לגמרי וגם הפתח החדש של הפרצה אינו מיושר כל כך וכדמוקי׳ התם בדלא בקעי בה רבי׳ אבל הכא שהוא בתחלת הכשר מבוי ועדיין לא הורגלו משום פתח ובקעי בה רבי׳ ודאי משום פתחא זוטא הוא דלא שבקי פתחא רבה הא משום פתחא דכוותה שבקי ומיהו אכתי ק״ל אשמעתין היאך הכשרנו שתי אמות של פרצה בראשו של מבוי ואפי׳ בתחלת הכשר מבוי ואלו התם אמר רב הונא דבין בצדו ובין בראשו בד׳ טפחים ואע״פ שהוא בסוף מבוי שאנו מקילים יותר בכל מקום וליכא למימר דכי אמרי׳ בארבעה היינו כשהן בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי דלא איתמר ההוא טעמא התם אלא למ״ד מצדו בעשר כדמוכח הת׳ בהדיא והנכון דהאי סוגיא למאי דקס״ד השתא כרב חנן בר רבא רהטא דקסבר מצדו בעשר וכי קאמר מראשו בארבעה כדקיימא לן בקרן זוית דפתח׳ בקרן זוית לא עבדי אינשי הא לאו הכי בעשר וא״ת והא דאשמעי׳ נמי בקרן זוית הי׳ הא ליתא דלא קרי׳ קרן זוית מפני שהיא כפאה אלא כשהיה בשתי קצוות המבוי שאוכלת משתי קרנות וכדפרש״י ז״ל והיינו דלא עבדי אינשי כההוא דלעיל מההוא סוגיא דאמרי׳ כגון דפתיח בקרן זוית שפירושו כך על כרחנו אבל בתוספות אמרו כי אפילו רב הונא כשאמר א׳ זה וא׳ זה בד׳ לא איירי אלא בראשו בקרן זוית וה״ק אחד רחבו בקרן זוית ואחד צדו דוקא שלא בקרן זוית אינם אלא בד׳ הא בראשו שלא בקרן זוית י״ל בעשר אינו מחוור דא״כ היכי לא פרכינן לרב הונא מ״ש ראשו מצדו דהא עד השתא לא היינו יודעים הפרשה דהוו ממעט בהלוכ׳ ואידך לא ממעט בהלוכה וי״ל דהא ליכא למיפרך דטעמא רבא איכא דמראשו בעשר דפתחא אבל בצדו לא הוי פתחא שאין דרך מבוי לעשות פתחו בצדו ופרכינן ומ״ש מדרבי אמי ורבי אסי פרש״י ז״ל היכי אמרת דלא חיישינן דשבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא והא בההיא דרבי אמי ור׳ אסי אמרו דפרצה מצדו שאין בו פס ד׳ פחות מג׳ מתיר שהוא כלבוד שלשה אינו מתיר והתם טעמא משום דשבקי פתחי׳ רבא ועיילי בפתחא זוטא ומבטלי תורת הכשר קורה מהכא דפתחא הוא דחשיב להו כניסה ופתח מבוי והרי אין בו הכשר כן פרש״י ז״ל וכטעם הזה פי׳ במקומו למעלה ובודאי דלהאי פי׳ קושיין בכל דכן דהא התם אפילו בסוף מבוי שהורגלו כבר בראשון וגם דאית גדודי כדאוקימנא התם אליבא דרב חנן בר רבא דסוגיין הכא כוותי׳ חיישינן דילמא שבקי פתחא רבא ועיילי אפי׳ בפתחא זוטא של ג׳ טפחים ואלו הכא בתחלת מבוי וגם שאין בו גדודי לא חיישינן דשבקי פתתא רבא ועיילי בפתחא זוטא של שתי אמות והקשו על רש״י ז״ל דהתם כשאמרו ג׳ אינו מתיר אינו מטעם דשבק פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא דא״כ כשיש בו פס ד׳ למה הכשירו פרצה בעשר ניחוש דשבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא כאידך שהיא רבותא בעשר אלא ודאי טעמא דג׳ אינו מתיר משו׳ דבעי׳ קורה ע״ג מבוי וליכ׳ ויש לתרץ דברי רש״י ז״ל כי מלשונו נראה שם דלעולם לא פסלי׳ הכשר קורה בסוף מבוי אלא היכא דאיכא תרתי לגריעותא שלא נשאר שם היכר קורה ע״ג מבוי ודשבקי בפתחא רבא ועיילי באידך פתחא ולפי׳ כשיש שם שנשאר שם עדיין קורה ע״ג שיעור מבוי ואיכא היכירא טובא לא חיישינן למאי דשבקי פתחא רבא ועיילי באידך אבל כשאין בו פס ד׳ ולא נשאר לנו היכירא עכשיו אלו ידעי׳ דלא שבקי ליה לא הוה פסלינ׳ ליה כיון שהוא סוף מבוי והיה פרצה נכר׳ בגדודי כיון שנשאר שם עמוד טפח שהקורה עומדת אבל השת׳ דחיישי׳ דלמא שבקי פתחא קמא ועיילי באידך מ״ה פסלי׳ ליה דהשתא לא נשתייר בו שום היכר לא בגופו ולא בהיכר כניסה הנכנסים והיוצאין כנ״ל ופרקי׳ דהתם דממעט׳ בהלוכה דחיישי׳ דעיילי בה דאע״ג דאי׳ ביה גדודי ואין בו אלא ג׳ טפחי׳ אבל דלא ממעט בהלוכה לא שבקי ליה והראב״ד ז״ל פי׳ דקושיין אדרבי אמי ור׳ אסי הייט אמאי דקאמר שאם יש שם פס ד׳ מתיר פרצה עד עשר וטעמא משום דכיון שיש כאן פס ד׳ ואיכא קורה ע״ג מבוי חשבי׳ זו הפרצה כאלו היה פתח שבכותל:

והיינו דפרכינן דכיון דחשבינן ליה כפתח שבכותל אלמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא להקל דאי לא תהוי כפרצת מבוי והרי הוא חסר דופן ג׳ והיאך פרצה זו ניתרת בקורה שהיא אחר הפס ד׳ והלא כנגד הפרצה אין שם אלא כותל אחד וקשה לפי׳ דמאי קושי׳ לימא ליה דשאני התם דהאי פרצה הוי פתח דכותה שאין פתח מבוי יותר מעשר ופרצה זו ג״כ רחבה עשר ואפי׳ תהא פתח מבוי גדול מעשר בצ״פ מ״מ זו שהיא בעשר אינו פתחא זוטא ונראה כי רבינו ז״ל סובר דפתחא רבא ופתחא זוטא דאמרינן הכא לאו דוקא אלא לישנא דמקשי נקטי׳ ואין הכוונה אלא שאין מניחין פתח ישן שהורגלו בה להכנ׳ בפתח חדש שלא הורגלו בו ועי״ל דהתם לא אמר רבי אמי ורבי אסי מתיר פרצה בעשר אלא עד עשר לאפוקי יותר מעשר וכ״ש שר״ל שיתר פרצה פחותה מעשר ואפי׳ בשתי אמות או פחות ומ״מ אין דברי רבי׳ ז״ל מחוורין דלא משמע דלהוי טעמא דהתם מפני שנכנסין ויוצאין בפרצה אלא משום דכל דאיכא פס ד׳ דנשתייר סוף מבוי לא חששו לפרצה אלא באחת מפתחי המבוי שאינו ואפי׳ לא יכנסו ויצאו בה לעול׳ ודברי רש״י ז״ל נראין עיקר ועליהם הסכימו התוספ׳ וא״ת ומאי האי דפרכי׳ דניחוש לפתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ומה בכך כיון ששתיהם בתחלת המבוי וקירה על גביהן הרי המבוי מוכשר שהרי יש בשתי אמות שיעור פתח י״ל שאלו הניח קורה מכותל לכותל הכי נמי אבל מיירי שלא הניח קורה אלא מן הפס של ג׳ אמות ונשתיירו שתי אמות אלו פרוצות בלא הכשר קורה ולא לחי וכן פי׳ הראב״ד ז״ל הא דאמרי׳ בעוד הא כולה שמצטרפין העומד והאויר לטפח לעשות טומאת אהל ופרש״י טעמא או משום דעומד כפרוץ הוי עומד או דעומד כפרוץ משתי רוחות כדמפרש ואזיל ק״ל למה לן כולי האי תיפוק לי דכל פחות מג׳ כלבוד דמי וי״א שאין לבוד בכלים וקשי׳ קצת ההיא דכוורת אבל י״ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך אין אומר בו לבוד וא״ת בלאו הכי נמי מאי קושיא לענין טומאה אין אומר לבוד דא״כ בטלת תורת פותח טופח וחלון המביא את הטומאה י״ל דלגבי טפח לא אמרינן לבוד דרחמנא אחשביה לטפח לענין טומאה כאלו היא דבר חשוב כשלשה טפחים אבל בפחות מטפח יש לנו לומר לבוד והא ליתא כדאמרינן במסכת סוכה אמתני׳ דאהלות גבי טומאה וארובה דבית שאף על פי שאין בה פותח טפח טומאה בבית הבית טמא ותחת ארובה טהור טומאה בארובה הכל טהור ומשם נלמוד גם כן דהכא מיירי כשהטומאה תחת האויר דכל טומא׳ שהוא תחת אויר לעולם אינו עושה אהל וכן פירשו בתוספ׳:

לדידי הכי אי בעי ליה למינקט. פי׳ אי בעי לאשמועי׳ דמשתי רוחו׳ מצטרפין הכי הו׳ לי׳ למינקט בגוונא דליהוו רווחא דבנתים מרובה על כל אחד ואחד מן העומדי׳ בפני עצמו וצירוף שניהם מבטלין דלאו למנקט שהעומד של שניהם מרובה על הרוח והרוח שוה לכל א׳ מהן הילכך אי פלגינן בפרוץ כעומד הוא דפלגינן לרבנן לא הוי עומד ולדידיה הוי עומד והא דנקט ואצבעיים ושני שלישים באמצע לא בעינן של העומדים שני שלישים כולי האי שיהא עודף אלא כל שהוא סגי ויכול היה לומר אצבע וחצי ושמינית מכאן וכן מכאן ואצבעיי׳ ושלשה רביעית ריוח באמצע שהפרוץ מרובה על כל א׳ מן העומדים יותר מאצבע ואין שניהם רבין עליו אלא שני רביעית אפילו בפחות מכן אלא דלא דק:

אי איכ׳ למימר דפליגינן. פי׳ דלפום דעתי לא פליגינן כלל וחד מכאן לא דק בלישנא דוקא ומה ששמעתי אני מרבי יוחנן ומה ששמע הוא הכל ענין אחד ולא דקדק רבי יוחנן בין זה לזה: אשכחן צורת הפתח דמהניא ברחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי וא״ת והיכי מבעיא ליה אי מהניא צורת הפתח בגובהה דהא אפי׳ בלחי כל שהו כדפריש בריש׳ מכילתין תירץ ר״ת ז״ל דהא אליבא דרבי יוסי נצרכה דבעי בלחי שיהא רוחב ג׳ טפחים אי נמי אפי׳ לרבנן נצרכה למבוי המפולש שצריך צ״פ מן הצד הא׳:

מבוי זה שרחבו עשרים יש בו צד אחד בהכשר על הדרך שאמר במבוי שרחבו חמש עשרה אמה שמרחיק שתי אמות מן הכותל האחד [ועושה פס שלש אמות] ועומד מרובה על הפרוץ נדון אף הפרוץ כעומד ונמצאו כל אותן חמש אמות כאלו נסתמו ואין צריך באותו צד לא לחי ולא קורה שהרי הכל נתר בעומד מרובה ולא נשאר מצד הפס לרחב המבוי אלא עשר אמות והרי הוא פתח ונתר בלחי או קורה מונחת מן הפס לכותל ואף במבוי הרחב עשרים עושה כן משני הצדדין ולא (ישראר) [ישאר] באמצע אלא עשר ונותן לחי או קורה ודיו או שירחיק ארבע אמות ויעשה פס שש אמות והרחקה ז׳ שהוא תופסה בשתי אמות אויר ושלש עומד לאו דוקא אלא שיהא בעומד יתר על הפרוץ משהו. ומכל מקום צריכים אנו לעומד מרובה אעפ״י שבעלמא הכשרנו בעומד כפרוץ כמו שכתבנו למעלה שכל שיש אויר מצד אחד כעומד ומצד אחר אויר יתר על העומד אומרין עליו אוירא דהאי גיסא דכותיה ואוירא דהאי גיסא דטפי מינה מבטל ליה וזהו שהקשו בכאן יעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה שאין כאן פרוץ מרובה במקום אחד אלא כל המקומות שוים לפרוץ כעומד שמעת מנה פרוץ כעומד לא הוי עומד ותירץ בעלמא הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה והוא אויר הפתח הסמוך לו שהוא גדול ומבטל לעומד הסמוך לו אחר שבצדו האחר אויר כשיעורו.

ואף בשאר ענינים שבסוגיא זו יש קצת דברים שאתה צריך בידיעתם לענין פסק והוא שתחלה שאלו ויעשה פס אמה ומחצה סמוך לכותל וירחיק שתי אמות אויר ויעשה פס אמה ומחצה ויצטרפו אותם שני פסין עומד להיות עומד מרובה על הפרוץ ואעפ״י שמכל מקום היה לו לומר חדא מניה נקט יש מתרצים דמכל מקום בדרך זה תשמישו דחוק ביותר וראוי ליחשב כסתום יותר. ולי נראה שמכל מקום דרך התלמוד לחקור עד שיראה אם יצא לו שום חדוש בכך והוא שדקדק מדבריו מדלא נקט הכי שמעת מנה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות אינו עומד הואיל והפרוץ מרובה מכל אחד מהם ותירץ לו בעלמא הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא וכו׳ שבכל צד יש לו אויר גדול הימנו וצריך לפס שלש שלא ישאר מצד אחד שלו אלא אויר פחות מן העומד וצריך שתדע שאין הלכה כתירוץ זה אלא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות אף בעלמא אינו עומד הואיל והפרוץ מרובה מכל אחד מהם וכן יתבאר בסוף הפרק בשמועת הכלים. ואם כן תירוץ זה אתה מפרשו על הדרך שאמרו בכמה מקומות מהכא לית את שמע כלום.

וחזרו והקשו ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ונמצא פס שלישי הסמוך לאויר העשר אין מאחריו אלא אויר כמותו ומאחר שלא אמר כן נמצא שסובר שאין אומרין עומד כפרוץ אפי׳ מרוח אחת ואין גורסין כאן משתי רוחות ואעפ״י שעומד שבין כלם מרובה על הפרוץ מכל מקום עומד של פס שלישי אינו אלא כפרוץ ואף בזו אעפ״י שמכל מקום היה לו לומר חדא מניה נקט רצה לדקדק בה לדעתי כדי לחקור אם יצא לו ממנה שום חדוש. ויש מפרשי׳ דבהכי ניחא ליה טפי דכל (דאפש) [דאפשר] למעוטי פרצה טפי מעלי יתירץ בה דבעלמא עומד כפרוץ מצד אחד נדון כעומד ואעפ״י שהעומד באמצע והאויר משני צדדיו הואיל ואין פרוץ שבצד אחד מרובה הימנו וכן הלכה כמו שביארנו אבל זה שצד אחד שלו פרוץ מרובה ובצד שני פרוץ כעומד לא. וחזר והקשה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה [וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה] שנמצא פס אמה ומחצה השני אין מצדו האחד אלא אויר (המה) [אמה] ותירץ בה אין הכי נמי אלא דכולי האי לא אטרחוה ויש חולקי׳ בקצת דברי׳ שכתבנו לומר שזה התירוץ האחרון עולה לכל הקושיות ונדחה מה שאמרנו אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה ונמצא שהוכשר בכל הצדדי׳ שהוזכרו כאן דרך קושיא וכן דוחים סוגיא של (הכלים) [חבלים] מפני זו ואין הדברים נראין וחזרו והקשו וליחוש דילמא (שבין) [שביק] פתחא רבה וכו׳ כלומר כשירחיק שתי אמות ויעשה פס שלש מניח פתח גדול והוא אויר עשר ונכנס בקטן שהוא אויר שתי אמות והרי הוא מבוי שיש לו שני פתחים הואיל ונכנס ויוצא בשניהם ואי אתה יכול לחשב מה שבין הפס ולכותל כסתום ונמצא צריך להניח הקורה מכותל לכותל כך פרשוה גדולי המפרשי׳ ויש מפרשים שמאחר שמניח הגדולה בטל ממנה תורת פתח וחזרה לה פרצה ונמצא פרוץ מרובה ואין הכשרן אלא בצורת פתח ותירץ לו שחזקה אין אדם מניח פתח גדול לילך בקטן אלא אם כן יש לו תועלת קצור בהלוכה כאותה של ר׳ אמי ור׳ אסי במבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ולא נשאר בו פס ארבעה שאם הפרצה שלשה טפחים אעפ״י שנשאר עומד מרובה פסול משום דשביק וכו׳ שבזו יש תועלת קצור בהלוכה והדבר מצוי לעשות כן אבל זו שני הפתחים ברוח אחת הן כך פרשו גדולי הרבנים ומכל מקום אנו לא פרשנוה משום דשביק וכו׳ אלא מפני שאין כאן קורה על המבוי. ולגדולי המפרשי׳ ראיתי בקושיא זו שפרשוה מראש השמועה ר״ל במה שאמר עליה שאם יש בה פס ד׳ טפחים מתיר פרצה עד עשר מפני שאותה פרצה נחשבת פתח אלמא מניח אדם פתח המבוי ויוצא בזה וכל שמניח פתח מבוי בשאינו ראוי כך הוא מניח פתח גדול בשביל קטן:

ולעיקר השמועה יש שואלים מה ענין שבמבוי הנפרץ מראשו פס ארבעה מתיר פרצת עשר ולמעלה במבוי חמש עשרה אמה מצריכין פס שלש אמות לבטל פרצת שתי אמות ויעשה פס ארבעה ויציל פרצת חמש אמות ויניח הקורה מן הפס לכותל ותירצו גדולי המפרשי׳ שבנפרץ כלפי ראשו עדיין כותל שבו הפרצה ועומד שלה מרובה על הפרוץ ומתוך כך ראוי לדון את הפרצה כפתח אבל מבוי חמש עשרה אמה אין כאן כותל רביעי כלל ופס ארבעה אינו מתיר ביתר מעשר אלא צריך הוא לסתום כל היתר מעשר ואף הם חזרו ותירצוה בפנים אחרים לומר שבזו שבכאן תחלת מבוי הוא שמאחר שאין מבוי זה ראוי להכשירו בלחי וקורה הרי הוא כמבוי פחות מעשרה שצריך לחוק בו ארבע אמות ומאחר שעכשו הוא נעשה מבוי מתחלתו אין תחלת מבוי בפחות מארבע אמות והילכך צריך לסתום בעומד מרובה על הפרוץ אבל נפרץ מצדו סוף כותל מבוי הוא שנפל שהרי עומד שלה מרובה על הפרוץ והמבוי ראוי להיותו נתר בלחי וקורה מן הפרצה ולפנים והלכך דיו בפס ארבעה כדין סוף מבוי על הדרך שביארנו למעלה. ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו שפס ארבעה האמור לרב אמי ורב אסי אין ראוי לומר שיהא אויר הסמוך לו מבטלו שאין לומר כן אלא בעומד שאנו צריכין לו לבטל את הפרוץ כגון עומד משתי רוחות או עומד כפרוץ אבל בעומד מרובה או שאינו צריך להצטרף בבטול הפרוץ כגון פס זה שאף בזולתו יש כאן עומד מרובה כמו שביארנו ואין אנו צריכין לפס ארבעה אלא להיות הקורה באה במקום חשוב אין אומרין שיהא אויר מבטלו ועוד כתבו בה שלא אמרו (עליה מצדי בארבעה) [בנפרץ מצדו דבעינן פס ד׳] דילמא שביק אלא בהכשר קורה או לחי שכל שמניחין אותה בטלה מתורת פתח אבל בהכשר צורת פתח גמור לא אמרו ויש לחלוק בזו:

עור האסלא וחלל שלו מצטרפים לטפח ואסלא זו הוא עור כסא של בית הכסא ומקצת גאונים פירשו בו שמנהג בארץ יון שיש להם כסא של ברזל קטן שמוליכין אותו הולכי דרכים ומקיפין אותו ברצועות של עור ונשאר חלל באמצע מעט וכשיושב בו הרוצה לפנות מכוין להיות פי הטבעת על החלל ואף הרצועות מתפשטות מעט להיות הנקב מתרחב כפי צורך היושב ואמר שאותם רצועות וחלל שבהן מצטרפות לטפח שאותו חלל נידון כסתום והוא טפח לענין אהל לטמא כל המתאהל תחתיו ולחוץ על מה שעליו:

ולענין ביאור נחלקו בסוגיא זו בשיעור זה שלרב דימי יש שם אצבעים רחב של עור לארבעת צדדיו ואצבעים על אצבעים רחב באמצע ונמצאו בו שש אצבעות על שש אצבעות ולרבין אצבע ומחצה רחב לארבעת הצדדין ואצבע על אצבע חלל ונמצאו ארבע על ארבע והיינו סבורים שאין מחלוקת ביניהם כלל אלא שזה משער את הטפח באצבע קטנה וזה בגודל שכך אמרו במנחות פרק תכלת [מ״א:] טפח ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה עד ששאלו התלמידי׳ אם אין שום מחלקת ביניהם מפני מה לא שיער רבין את אלו בכוון אצבע ושליש מכל הצדדין ואצבע ושליש באמצע אלא שאעפ״י שאין מחלקת ביניהם בשיעור הטפח יש מחלקת ביניהם בעומד מרובה משתי רוחות שלרבין אינו עומד ולפיכך מצריך עומד מרובה מכל צד (והשיבום) [והשיבו] ואם בזה הם חולקים אף רב דימי היאך (תפשה במועד) [שיער בעומד] כפרוץ מכל צד והיה לו ללמדה בפרוץ שבמקום אחד מרובה אלא שהעומד שבין כלם מרובה כגון אצבע ושני שלישים מכל צד ואצבעים ושני שלישים באמצע והעלוה שאם נחלקו בפרוץ כעומד של (חדו) [רוח] אחת נחלקו שלרב דימי עומד ולרבין אינו עומד וכבר פסקנו שפרוץ כעומד עומד. ולענין האסלא יש חולקין שלא לדונו באהל אלא בסתום מכל וכל ואף זו אעפ״י שנאמר עליה תנן התם העידו עליה שאינה משנה אלא ברייתא בפרק י״ז של מסכת כלים אלא שיש מפרשי׳ דבר זה לענין מושב שכל פחות מטפח אינו ראוי לישיבה ולא נאמר חמשה על חמשה אלא לענין משכב וכן עיקר וכן פרשוה גדולי המפרשים בכאן. וגדולי צרפת פרשוה כן במסכת כלים פרק כ״ב:

כבר ביארנו בראש הפרק שצורת פתח מכשיר את המבוי בין ברחב יתר מעשר בין בגבוה יותר מעשרים ושאמלתרא והוא הדין למיני ציורין וכיורין מכשרת בגובה למעלה מעשרים אבל אם אמלתרא ומיניה מכשירים ברחב מעשר נשאלה כאן ולא הובררה ואף גדולי הפוסקי׳ והמחברי׳ לא הזכירוה וגדולי המפרשי׳ נוטים בה לקולא שהרי מחיצה רביעית מדרבנן וספק סופרים להקל וכמו שאמרו בסוגית לחי הבולט הוה ליה ספק דדבריהם ולהקל אלמא שכל ספק מחיצה רביעית לקולא. ויש מחמירין ממה שאמרו פרק גגות [צ״ה.] בעירובין אמרו ולא במחיצות שהמחיצות הואיל ועקרן מן התורה מחמירין בהן אף ברביעית שכל שעקרו מן התורה אין מקילין בספקו וכמו שאמרו בפרק שלישי [ל״ו.] שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה. וגדולי הדור נוטים לדעת זה ומפרשי׳ במה שכתבנו מסוגיית לחי הבולט מפני שהוא כספק ספקא שאם עומד מרובה הוכשר משום עומד ואם פרוץ מרובה הוכשר משום לחי:

פיסקא והרחב מעשר אמות מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות פי' ואותן ב' אמות שהן פתח קטן אינו צריך שום תיקון מידי דהוה אכל פתחים שבצדי המבוי שהן עד עשר שהן מותרין בלי שום תיקון ואע"פ שהן פרוצין לרה"ר ולא צריך תיקון אלא פתח ראשון של מבוי שהוא פרוץ במלואו א"נ אם יש לאותן הפרצות שבצדדי' מבואות קטנים כמו מבוי העשוי כנדל אז צריך כ"א תיקון משום דהוי במילואו:

תנן התם עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח ל"ג תנן התם אלא תניא דאינה משנה אלא ברייתא היא בתוספתא דכלים והא טפח לאו משום אהל המת הוא כדפירש המורה אלא טפח והא ראוי למושב הזב כדתנן בפ' כ"ז דכלים המקצע מכולן טפח על טפח טמא וכך פירשה גם רבינו יצחק בי"ר מלכי צדק בפכ"ב דכלים:

בפרש"י בד"ה ש"מ פרוץ כעומד אסור וכו' ושמעת מהכא דרב יהודה כרב הונא ס"ל כו' עכ"ל מיהו רב הונא בריה דרב יהושע אינו מוכרח דסבר כרב יהודה דלא פליג לקמן אלא כשתצרף כל הפרוץ והעומד הוי פרוץ כעומד משא"כ הכא כשתצרף הכל יהיה העומד מרובה מן הפרוץ וק"ל:

תוס' בד"ה עושה פס כו' ומבוי עקום דאצרכוה דלתות דהוי כמו לא הוי פתוח מב' פתחים לרה"ר א' או כו' עכ"ל לפירוש רש"י לעיל דאצרכוהו ב' דלתות דהיינו כמין ח' לכאורה דב' הפתחים נמי מצד אחד הם לר"ה א' ואפשר כיון דהפתחים רחוקים זה מזה לא הוי כמו פתוחים לרה"ר א' כמו הכא גבי פס דב' הפתחים קרובים זה לזה שאין מפסיק ביניהם רק הפס ועי"ל דההיא דאצרכוה ב' דלתות היה עקום (כצורה זו) דהשתא היה הב' דלתות פתוחים לב' רה"ר ומה שכתבו התוס' עוד או יפרש שהוא מפולש ובאמצע עקום כפר"י היינו מ"ש לעיל ואפי' גרסי' דלתות א"ל דמפולש גמור היה ועקום באמצע כו' והוא לפי שיטת ר"י כמ"ש הרא"ש ע"ש:

בד"ה ועושה פס ג' כו' ומופלג מן הכותל ג' דאמר לקמן כו' עכ"ל ר"ל ג"ט ור"ל שהיה ליבטל לאותו תיקון כמ"ש רבינו יהונתן בפי' הרי"ף דנמצא מבוי זה בלא שום תיקון דאע"ג דמשום פירצה לא יכילנן לפסולי דהא י' הוא אפ"ה נפסל משום שאין שם לא לחי ולא קורה וק"ל:

בד"ה ואמאי יעשה כו' לכך נראה דפריך ויעשה פס אמה ומחצה דהכי עדיף כו' עכ"ל וכן יש לפרש הא דפריך ויעשה פס אמה כו' אבל הא דפריך וירחיק אמה ויעשה כו' ליכא כפרושי הכי אלא כפירש"י והכי הוה שפיר טפי שלא תהא פרצת ב' אמות כא' כו' וק"ל:

בד"ה ואצבעיים כו' לא שייך דעור העסלא שהוא כלי אתי אוירא דהאי כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא כתבו כן אגופה מלתא דרב דימי דאצבעיים ריוח באמצע דכה"ג נמי אמרינן לעיל אתי אוירא דהאי גיסא כו' גבי ויעשה פס אמה וירחיק כו' ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה עושה פס וכו' ומבוי עקום וכו'. פירוש מבוי עקום כמין ח דאצרכוה דלתות לעיל (עירובין דף ו') וכצ"ל ומבוי עקום כמין ח' דאצרכוה דלתות לא הוי וכו' עד כפירוש ר"י לעיל (עירובין דף ו' ע"א):

רש"י בד"ה ויעשה פס כו' רבין עליו כצ"ל והס"ד:

בד"ה ש"מ מהכא הס"ד:

בד"ה ואמאי כו' מדמשני לקמן כולי האי כו' כצ"ל:

גמרא ש"מ עומד כפרוץ אסור לעולם כו' דאתי אוירא דה"ג כו'. ובסמוך על פרכת וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה כו' לא משני דאתי אוירא דה"ג כו' הוא כפירש"י דהא בטיל ליה אויר דזוטר כו' וכן ע"כ צ"ל בתקנתא דרב יהודה גופיה ולכאורה קשה כיון דפרוץ כעומד מותר נימא ביה ג"כ דבטיל ליה אויר אכן בא וראה דגבי עומד מרובה עה"פ אמרינן דכעומד דמי ולכן תו לא מצטרף אבל גבי פרוץ כעומד ל"ל דכעומד דמי אלא לשנא דמותר אבל מ"מ שם פרוץ עליו לכן מצטרף והא דגבי עומד מרובה מב' רוחות דג"כ אמרינן לישנא דהוי עומד ואפ"ה אמרינן עלה אתי אוירא דה"ג כו' ש"ה דכיון דל"ה עומד אלא ע"י העומד דב' רוחות אמרינן מאי חזית אדרבה יבוטל העומד מהפרוץ דב' רוחות ועי' לקמן (טז ב) בסוגיא דחבלים ובתוס' ומהרש"א שם והא דאמרינן שם אי מוקי ליה עלאי אתי אוירא דה"ג כו' אף דשם עומד מרובה עה"פ היינו לבטל החבל העליון דהפרוץ שתחתיו מרובה עליו בינה זאת:

שם עור העסלא וחלל שלו מצטרפין בטפח. עפירש"י ותוס' ועי' בז"ז להגר"א ז"ל בפירוש התוספתא:

תוספות ד"ה ועושה. דקאמר לקמן. הוא בדף (יד ב):

גמרא לדידי הכי אבעי "ליה״. צ"ל לי:

ומעמידו לאורכו של מבוי. באמצע הפתח דכיון דאיכא הכשר מבוי באורכו של פס הוו להו כשתי מבואות ונעשה הפתח האחד למבוי זה והפתח השני למבוי השני: מרחיק שתי אמות. מן הכותל ומתחיל לעשות שם פס ועושהו משלש אמות לסתום הפתח ונמצאו חמש אמות אלו סתומות שפרצת שתי האמות ניתרת בעומד מרובה עליהן והיכא דהוי רוחב כ' יעשה כן אף לצד השני או יעשה פס שש אמות וירחיק ד' אמות וניתר צידו אחד בעומד מרובה על הפרוץ: ואמאי. מצרכת ליה לסתום ג' האמות כאחד: יעשה פס אמה ומחצה. לפיאה אצל הכותל וירחיק ב' אמות ויעשה פס אמה ומחצה אצל פתח גדול וכיון דלא שרית ליה בהכי משום דפרוץ מרובה על העומד שמכאן ועל העומד שמכאן אלא אם כן תצרפם יחד להיות שניהן רבין עליו שמעי' מינה מדלא מצטרפת להו עומד מרובה על הפרוץ בין ב' הרוחות כשתצרפם לא הוי עומד מרובה אלא זיל לגבי כל חד וחד ונמצא פרוץ רבה עליו ומבטלו ונמצא פתח רחב מעשר: לעולם אימא לך. בעלמא אי לא הוה קאי עומד זה בין שני פרצים מצטרפין העומדין לבטל פרוץ היחידי אבל הכא אתי אוירא דהאי גיסא דב' האמות ואוירא דפתח הגדול ומבטלי ליה לפס אמה ומחצה שביניהן: שמע מינה פרוץ כעומד אסור. ופלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא בשלהי פירקין ושמעת מהכא דרב יהודה כרב הונא סבירא ליה ולפיכך כל אמת פרוץ אוסרת עומד שאצלה ונמצא שאין כאן סתימה: דהאי גיסא. פתח גדול: ודהאי גיסא. אמה הפרוץ ומבטל ליה לאמה העומד שאצל הפתח: וירחיק אמה מן הכותל ויעשה פס אמה ומחצה כו'. דהשתא לא מצטרף אויר אמה עם אויר הפתח לבטל אמה ומחצה דהא בטיל ליה אויר דזוטר מיניה והכי הוי שפיר טפי שלא תהא פירצה שתי אמות כאחת: אין הכי נמי. דהכי שפיר טפי וכולי האי לא אטרחוה: דילמא שביק פתחא רבה. ובטיל תורת פתח מיניה ובטיל לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון: מאי שנא מדר' אמי ור' אסי. דאמרי לעיל (ד' ה.) במבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו ג' אינו מתיר ואע''ג דאין פירצה פחותה מעשר אמות אוסרת במבוי קאסרי ליה אינהו משום דלמא עיילי ונפקי בההיא פירצה שלשה ובטיל קמא מפתח ובטיל תיקונו: התם. איכא למיחש להכי משום דההיא פירצה קטנה מצידו של מבוי היא וממעטי בהילוכא אבל הכא בראש המבוי הוא ולא ממעטי בהילוכא: עור העסלא. כדמפרש עור העשוי לבית הכסא של שרים חלל הנקב שבו מצטרף להיות עומד טפח שלם ואם יש תחתיו כזית מת וכלים מטמאים באהל ובפחות מטפח אין אהל דתנן (אהלות פ''ג משנה ז) טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה: וכמה. יהא בנקב שיהא בטל אצל העומד שסביביו במנחות פרק התכלת (ד' מא:) אמרינן טפח דאורייתא ד' בגודל חמש באצבע שית בזוטרתי: ברברבתא. בגודל: בזוטרתי. באצבע קטנה: לדידך הוי עומד. דהא אין באחד מן העומדין לבטל החלל עד שיצטרפו שניהן לבטלו: לרבין. דנקט החלל פחות מן אחד העומדין: לא הוי עומד. להצטרף לבטל הפרוץ: לדידי הכי מיבעי לי למימר כו'. ולמינקט חלל יותר על כל אחד מהעומדין ואפ''ה ליצטרפי לרבות עליו ולבטלו אבל השתא משום דפרוץ כעומד הוא בכל חד וחד: אלא אי פלגינן בפרוץ כעומד פלגינן. דלרבין דנקט אצבע ומחצה מכאן ואצבע ריוח באמצע וממעט ליה לפרוץ מעומד שבצד אחד לא הוי עומד אלא אם כן כל אחד ואחד מרובה על הפרוץ: דמהניא ברחבה. להכשיר רחב מעשר: ואמלתרא דמהניא בגובהה. להכשיר גבוה מעשרים:

עושה פס גבוה עשרה במשך ד' אמות. אי איכא מראש הפס של צד פנים עד הכותל אמצעי של מבוי יותר מעשר צריך למבוי זה צורת הפתח דהוי כמבוי עקום ואע''ג דאליבא דשמואל קיימינן כדפרישית לעיל אי ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמומית קאי וריצב''א פי' דהכא אפילו ביתר מעשר לא מיקרי מפולש דכיון דשני הפתחים לרה''ר אחד והעומד בפתח זה לא יסבב לבא סביב [הפס] לפתח אחר אבל במבוי עקום יש בשני ראשי' בכל צד רה''ר ורגילות לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר משום הכי הוי מפולש ומבוי עקום דאצריכוה דלתות דהוי כמו לא הוי פתוח בשני פתחים לרה''ר אחד או יפרש שהוא מפולש משלש רוחות ובאמצע עקום כפי' ר''י: ועושה פס שלש אמות. וצריך לחי אחר דהאי פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש דאמר לקמן דלא הוי לחי ומשום הכי פריך מדר' אמי ומדר' אסי שהיה לו להתבטל לאותו התקון: ואמאי יעשה פס אמה ומחצה. פי' רש''י דאמאי אצרכיה פס ג' אמות יחד משמע שהמקשה בא להקל עליו ולא משמע הכי מדמשני לקמן כולי האי לא אטרחוה רבנן משמע שהמקשה להחמיר עליו בא וכענין זה משמע שהיו כל הקושיות לכך נראה דפריך ויעשה פס אמה ומחצה דהכי עדיף טפי דכשיש גיפופי לצד זה ולצד זה נראה יותר פתח: עור העסלא וחלל שלו מצטרפין. היינו כשהטומאה והכלי תחת העור כדאמרינן בפ''ק דסוכה (ד' יח.) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור טומאה נגד ארובה כל הבית כולו טהור ומ''מ מצטרף האויר כמו אויר סוכה דמצטרפין ואין ישנים תחתיו ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי לה גבי טומאה דלא אמרינן לבוד ולהכי נמי קאמר בסמוך אצבעיים מכאן כו' ואי אמרת לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן: ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע. לא שייך בעור העסלא שהוא כלי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטל ליה אלא במחיצות קבועות כדלעיל ולקמן בפירקין גבי מקיפין בחבלים וריצב''א מפרש דאוירא דעלמא לא אמר דאתי ומבטל ליה אלא באויר שאני חושבו כסתום כההיא דלעיל דחשיב האויר של עשר כסתום ובמקיפין בחבלים אוירא דלמעלה מעשר חשוב כסתום אבל האויר שאינו מן המחיצה אינו מבטל וכן משמע (לעיל ה.) דקאמרי רבי אמי ורבי אסי יש שם פס ארבע מתיר פירצה עד עשר ולא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודעלמא ומבטלי ליה אם לא שנחלק בין תחילת מבוי לסוף מבוי:

עירובין י ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף י - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד