עירובין י ע"א

רַבִּי הִיא דְּאָמַר בָּעֵינַן שְׁנֵי פַּסִּין דְּתַנְיָא חָצֵר נִיתֶּרֶת בְּפַס אֶחָד רַבִּי אוֹמֵר בִּשְׁנֵי פַּסִּין
הַאי מַאי אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וְרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי וּדְרַבִּי זֵירָא וּדְרָבִינָא לֵיתָא מִשּׁוּם הָכִי קְטַנָּה בְּעֶשֶׂר וּגְדוֹלָה בְּאַחַת עֶשְׂרֵה מִשּׁוּם דְּרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וּדְרַבִּי זֵירָא וּדְרָבִינָא אִיתָא וְרַבִּי לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי גְּדוֹלָה בְּאַחַת עֶשְׂרֵה לְמָה לִי
מִמָּה נַפְשָׁךְ אִי לְמִשְׁרְיַיהּ לִגְדוֹלָה קָאָתֵי בְּעֶשֶׂר וּשְׁנֵי טְפָחִים סַגִּיא וְאִי לְמֵיסְרַהּ לִקְטַנָּה קָאָתֵי לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּמַפְלְגִי טוּבָא
אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי שְׁמַע מִינַּהּ
אָמַר רַב יוֹסֵף לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתְּתָא
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אַתְּ אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן וְאַהָא אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן דְּאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא לֶחִי הַמּוֹשֵׁךְ עִם דׇּפְנוֹ שֶׁל מָבוֹי פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וּמִשְׁתַּמֵּשׁ עִם חוּדּוֹ הַפְּנִימִי אַרְבַּע אַמּוֹת נִידּוֹן מִשּׁוּם מָבוֹי וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכוּלּוֹ
וְאַתְּ אֲמַרְתְּ לַן עֲלַהּ שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת שְׁמַע מִינַּהּ בֵּין לְחָיַיִן אָסוּר וּשְׁמַע מִינַּהּ מֶשֶׁךְ מָבוֹי בְּאַרְבַּע וּשְׁמַע מִינַּהּ נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי
וְהִלְכְתָא נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי תְּיוּבְתָּא וְהִלְכְתָא
אִין מִשּׁוּם דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא כְּוָותֵיהּ:
וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר יְמַעֵט: אָמַר אַבָּיֵי תָּנָא וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר יְמַעֵט רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט וְעַד כַּמָּה
סְבַר רַב אַחַי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְמֵימַר עַד שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ וְקַל וָחוֹמֶר מִפַּסֵּי בִירָאוֹת
וּמָה פַּסֵּי בִירָאוֹת שֶׁהִתַּרְתָּה בָּהֶן פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד לֹא הִתַּרְתָּה בָּהֶן יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ מָבוֹי שֶׁלֹּא הִתַּרְתָּה בּוֹ פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תַּתִּיר בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ
וְהִיא הַנּוֹתֶנֶת פַּסֵּי בִירָאוֹת שֶׁהִתַּרְתָּה בָּהֶן פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד לֹא תַּתִּיר בָּהֶן יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ מָבוֹי שֶׁלֹּא הִתַּרְתָּה בּוֹ פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד תַּתִּיר בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת וּשְׁלִישׁ
אִי נָמֵי לְאִידַּךְ גִּיסָא פַּסֵּי בִירָאוֹת דְּאַקֵּילְתְּ בְּהוּ חַד קוּלָּא אַקֵּיל בְּהוּ קוּלָּא אַחֲרִינָא מָבוֹי כְּלָל כְּלָל לָא
תָּנֵי לֵוִי מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב עֶשְׂרִים אַמָּה נוֹעַץ קָנֶה בְּאֶמְצָעִיתוֹ וְדַיּוֹ הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ דְּאֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּלֵוִי אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה
אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּלֵוִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

ומשנינן: הך מתניתין - רבי היא. דאמר: בעינן שני פסין [גיפופין] לאשוויי שם פתח.

דתניא: חצר שנפרצה לרשות הרבים פירצה עד עשר אמות [שאין בה כדי לבטל המחיצה, שהרי "פתח" היא] - ניתרת בפס אחד שנשתייר מן הכותל שנפרץ.

רבי אומר: אינה ניתרת אלא בנשתייר ממנו שני פסין, משני הצדדים.

ומקשינן עלה:

האי דמפרשת למתניתין, דסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, וככל מה דאמרן - מאי, כיצד יתכן לומר כן?!

אי אמרת בשלמא, טעמא שקטנה אינה ניתרת הוא משום דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי - ניחא שפיר ברייתא דמוקי למתניתין בקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה.

כי בלי להעמיד כך, גם החצר הגדולה אסורה בטלטול. כי:

א. מתניתין רבי היא, דסבר דשני פסין בעינן.

ב. רבי בפסין דחצר סבר לה כרבי יוסי, דרוחב פס בעינן שלושה טפחים. ^[47]

והשתא איכא לחצר הגדולה שני גיפופין של שלשה שלשה.

ג. וממילא: ודרבי זירא [שהעמיד את המשנה בנכנסין כותלי קטנה לתוך גדולה, ולשם כך הוא צריך להעמיד כרבינא, שהם מופלגין מכותל זה בשנים ומכותל זה בארבעה, כדי שלא יהיה לבוד], ודרבינא גופיה - ליתא! [אינו אמת בפירושא דמתניתין].

דכיון דבעינן להיתר הגדולה פס שלשה מכל צד [דבלאו הכי לא מישתרא, דהא כרבי וכרבי יוסי סבירא ליה למתניתין] ליתא לדרבינא.

וממילא ליתא נמי לדרבי זירא, דלא אהני לן מידי בלאו דרבינא!

והשתא ניחא, דמשום הכי תני בברייתא, דמתניתין מיירי בקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה, שהם ששה טפחים עודף, שלשה מכל צד, כדי להתיר הגדולה.

ומשום דרבי סבר דבעינן שני גיפופין להיתר הגדולה, וסבר לה כרבי יוסי דרוחב כל גיפוף בעינן שלשה!

אלא אי אמרת כדבריך:

א. דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי.

ב. ודרבי זירא [דמיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה] ודרבינא [דמיירי במופלגין מזה שנים ומזה ארבעה] איתא.

ג. וממילא - אי כדבריך - רבי דסבר דבעינן שני פסין, [דכוותיה מוקמינן למתניתין, דאי לאו הכי: לימא לבוד מרוח אחת], לא סבר לה כרבי יוסי דפסין צריכין שיהיו רחבים שלשה, [דאי כרבי יוסי, גדולה נמי לא מישתרי, דהא מצד אחד מופלגת היא רק בשנים - לרבינא]!

תיקשי: אהא דקתני בברייתא, דמתניתין מיירי בגדולה באחת עשרה, דהא למה לי?!

והרי ממה נפשך:

אי למישרייה לגדולה, שיהיו לה גיפופים, קאתי ברייתא -

הא ליתא.

כי בעשר, כשיעור פתח החצר הקטנה, ושני טפחים, טפח לכל גיפוף, נמי סגיא.

ואי תימא דמוקמינן לה בכי האי גוונא, כדי למיסרה לקטנה קאתי, ולאשמועינן, דאך משום דמופלגין כותלי גדולה מקטנה הוא דאסרינן לקטנה, דהשתא ליכא למימר לבוד!

זה אינו.

דאם כן, הוה ליה לאשמועינן הך חידושא במילתא דפסיקא יותר שאין בה לבוד, וכגון דמפלגי כותלי גדולה מקטנה טובא, ולא כדמוקי לה השתא, דאיכא לפרושי דרחוק מזה שלשה ומזה שלשה, וכשנמעט עובי הכתלים שפיר איכא לבוד!

אלא לאו, שמע מינה מהך מתניתין, נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי.

ומסקינן: שמע מינה? אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא דרבה בר רב הונא דלעיל, דאמר: נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי!

אמר ליה אביי לרב יוסף: [שחלה ושכח תלמודו, והיה אביי תלמידו מזכירו - רש"י לקמן מא.] את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן:

דאמר רמי בר אבא אמר רב הונא: מבוי שדופנו האחד ארוך, והשני קצר ממנו. והעמיד בראש הדופן הקצר לחי המושך עם, כנגד, דפנו הארוך של מבוי [ריטב"א], והיה אותו לחי שבראש הדופן דק מעובי הדופן, באופן שהעומד בפנים המבוי אינו רואה אלא כותל ארוך, ורק העומד מחוץ למבוי רואה את כניסת הלחי - שהוא דק יותר מעובי הדופן - מעברו החיצון של לחי:

אם היה אורך הלחי פחות מארבע אמות - נידון משום לחי, ומשתמש ומטלטל רק עד חודו הפנימי של הלחי.

אבל אם היה ארוך ארבע אמות כשיעור משך מבוי - נידון הלחי משום המשך דופן מבוי, ולא משום לחי, ולכן אסור להשתמש בכולו [בכל המבוי], שהרי אין כאן לחי, אלא המשך לדופן המבוי. ואת - רב יוסף - אמרת לן עלה: שמע מינה מהך שמעתתא תלת:

א. שמע מינה: בין לחיין כלומר, המקום במבוי כנגד הלחי - אסור להשתמש בו ולטלטל. ומשום הכי אינו משתמש אלא עד חודו הפנימי של לחי! ^[48] ב. ושמע מינה: משך מבוי הוא בארבע אמות, ומשום הכי אם מושך הלחי ארבע אמות, הוא נידון משום דופן מבוי ולא משום לחי.

ג. ושמע מינה: לחי אשר נראה רק מבחוץ למבוי, ושוה מבפנים - נידון משום לחי! דאי לאו הכי, אף אם אינו מושך ארבע אמות לא היה נידון משום לחי, דהא בפנים הוא נראה כהמשך דופן המבוי, ולא כלחי.

ומסקינן: והלכתא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - נידון משום לחי!

ותמהינן עלה: הא קא מותיב רבה עלה [לעיל] ממתניתין ד"חצר קטנה שנפרצה לגדולה", ומסקינן לעיל: שמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי!

ואם כן, כיצד יתכן כי מצד אחד תהיה עליו תיובתא, ומצד שני תהיה הלכתא כמוהו, שנידון משום לחי?!

ומשנינן: אין. למרות התיובתא אכן הלכה כן.

משום דתני רבי חייא לעיל כוותיה. דתני "כותל שצידו אחד כנוס מחבירו, בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים - נידון משום לחי"!

שנינו במשנה: ופתח מבוי הרחב מעשר אמות - ימעט.

אמר אביי: תנא בברייתא: והרחב מעשר ימעט.

רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט.

ומיבעי לן: ועד כמה יהא רוחב הפתח, ולא יהיה צריך למעטו, לפי רבי יהודה? סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר: עד שלש עשרה אמה ושליש אמה.

ולמדה רב אחי בקל וחומר לפתח המבוי מהפתח של פסי ביראות.

פסי ביראות הם פסים בצורת זויות, [ראה ציור], שהעמידו אותם ברשות הרבים מסביב לבארות מים. [עיין במבוא ביאור המושג הזה בהרחבה].

וטעם הדבר, היות ובורות המים עמוקין עשרה טפחים ורחבים ארבעה, הרי הם רשות היחיד.

וכיון שהם נמצאים ברשות הרבים, אין יכולת להוציא ולמלאות מהם מים.

ולכן, עושין סביבות הבאר דיומדין [זויות], אמה לרוח זה ואמה לרוח זה, ונמצא שבארבעת צידי הבאר, לכל רוח, יש מחיצות של שתי אמות, פס אמה מכאן ופס אמה מכאן, הגודרות את המקום, ונותנות לו דין של רשות היחיד. ולכן יכולים למלאות מהבאר מים אל בין הפסין.

ופליגי רבי מאיר ורבי יהודה, כמה ניתן להרחיק בין פס לפס.

רבי מאיר סבר: עשר אמות. ורבי יהודה סבר: עד שלש עשרה אמה ושליש בין פס לפס.

והכי ילפינן לקל וחומר מפסי ביראות, לדעת את שיטת רבי יהודה ברוחב פתח המבוי:

ומה פסי ביראות, שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד, שהרי בכל רוח אין פסין אלא שתי אמות, וביניהם פרוץ הרבה, בכל זאת לא התרת בהן לרבי יהודה פירצה שהיא יותר משלש עשרה אמה ושליש.

מבוי, שלא התרת בו פרוץ מרובה על העומד - אינו דין שלא תתיר בו לרבי יהודה כשהוא פתוח יותר משלש עשרה אמה ושליש.

ופרכינן על הקל וחומר:

אדרבה, מדה זו שאתה מביא בה איסור לפתח שהוא יותר משלש עשרה אמה ושליש, משום שלא התרת במבוי פרוץ מרובה על העומד - היא עצמה היא הנותנת טעם להתיר בפתח מבוי אפילו ביותר משלש עשרה אמה ושליש.

כי דוקא פסי ביראות, לפי שהקלת בהם קולא אחת, בכך שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד, דין הוא שלא תקיל בהם קולא נוספת, ולא תתיר בהן פתח שהוא יותר רחב משלש עשרה אמה ושליש.

אבל מבוי, שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד, ורובו סתום, ראוי להקל בו קולא אחת, ותתיר בו אף יותר משלש עשרה אמה ושליש.

אי נמי, יש לדחות את דברי רב אחי גם לאידך גיסא, לצד הנגדי, ולהחמיר במבוי אף יותר מפסי ביראות:

שיש לומר: הני מילי פסי ביראות מותרין עד שלש עשרה אמה ושליש, כיון דאקילת בהו חד קולא, להתיר בהן פרוץ מרובה על העומד - אקיל בהו נמי קולא אחרינא דליהוי חשוב "פתח" עד שלש עשרה אמה ושליש! אבל מבוי שלא הקלת בו, כלל כלל לא תקיל בו, אלא בעינן "פתח" עד עשר אמות!

והיינו שמפסי ביראות אי אפשר ללמוד על שיטתו של רבי יהודה בפתח המבוי לא להחמיר ולא להקל, אך ברור לנו שלרבי יהודה פתח המבוי יכול להיות גם יותר מעשר אמות, וכמבואר בברייתא.

בסוגיא דלהלן מתבאר כיצד ניתן להתיר מבוי שפתחו רחב מעשר אמות על ידי חלוקת המבוי בראשו לשני פתחים של שני מבואות, או על ידי צמצוצו של הפתח לעשר אמות באמצעות "עומד המרובה על הפרוץ".

תני לוי: מבוי שהוא רחב בראשו עשרים אמה - נועץ קנה באמצעיתו של פתח, ועושהו לשני פתחים, שכל אחד אין רחבו יותר מעשר, ודיו! [ראה ציור 1]

[כיצד יתירנו, האם צריך לחי או קורה לכל פתח או דיו באחד הפתחים - עיין בעיונים].

ואמרינן: הוא, לוי, תני לה להאי ברייתא, והוא לוי גם אמר לה, דאין הלכה כאותה משנה:

משום דאמרינן: אתי אוירא דהאי גיסא [אויר מצד אחד של הקנה] ואוירא דהאי גיסא [מצדו השני], ומבטל ליה לקנה!

איכא דאמרי: אמר שמואל משמיה דלוי: אין הלכה כאותה משנה!

אלא היכי עביד להתיר מבוי שרחבו עשרים אמה? אמר שמואל משמיה דלוי:

הערות

^[47] וכדאמר לקמן דף יד: לענין לחי, וכל שכן לענין פס, רש"י]

^[48] וביאר הריטב"א: שאם היה מותר לטלטל בין הלחיים היה מותר לטלטל במבוי זה כנגד הלחי, כיון שדופנו השני נמשך במקביל ללחי. אבל אם לא היה הדופן השני נמשך כנגד הלחי היה אסור לטלטל שם, שהרי אין לו אלא שתי מחיצות, וראה "עיונים" בהרחבה.

רבי היא שאמר: בעינן: [צריכים אנו] כדי להתיר בטלטול את החצר שנפרצה שני פסין משני צידי הפירצה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חצר שנפרצה לרשות הרבים, ואין ברוחב הפירצה עשר אמות, ניתרת אם נשאר פס אחד מאורך הכותל, רבי אומר: בשני פסין.

את כל ההסבר הזה דוחים: האי מאי [תירוץ זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר]: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי, ותאמר כי רבי סבר לה [אותה שיטה] כר' יוסי שהשיעור המינימלי של לחי או של פס בחצר צריך להיות לפחות שלושה טפחים, ודר' זירא ודרבינא ליתא [אינם] כלומר, אין אנו מקבלים את הסבריהם בפירוש המשנה — משום הכי [כך]: יש טעם לחדש ולומר כי החצר הקטנה בעשר אמות, גדולה באחת עשרה, משום דרבי סבר לה כר' יוסי ולדעת ר' יוסי אין לחי מתירה בפחות משלושה טפחים, ולכן צריכים שני הפסים יחד להיות בני ששה טפחים, שהם אמה אחת, והיא ההפרש המינימלי בין החצרות.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: שנראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי, ושיטת ר' זירא ורבינא איתא [ישנה, קיימת בהלכה] ורבי לא סבר לה [אותה שיטה] כר' יוסי, אם כן גדולה באחת עשרה למה לי להשמיענו שהיה זה שיעורה?

הלא ממה נפשך [איך שתרצה לומר]: אי למשרייה לגדולה קאתי [אם לחדש ולהתיר את החצר הגדולה בא] הלא בעשר ושני טפחים סגיא [מספיק]. שאם החצר הגדולה בת עשר אמות ושני טפחים, די בטפחים אלה להחשב כפסים המתירים את החצר. ואי למיסרה לקטנה קאתי [ואם לחדש לגבי רבי ולאסור את החצר הקטנה בא] לאשמועינן דמפלגי טובא [שישמיע לנו אפילו כשהם מופלגים הרבה] ולאו דווקא הפרש של אמה אחת. ובוודאי אין מקום לפירוש זה.

אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי נראה מבחוץ ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא [לא שמעתי הלכה זו]. רב יוסף חלה ונשכח ממנו תלמודו ולא זכר הלכה זו שלחי הנראה מבחוץ נחשב כלחי.

אמר ליה [לו] אביי תלמידו: אף את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן [אתה אמרת לנו הלכה זו, ועל דבר זה אמרת לנו] שאמר רמי בר אבא אמר רב הונא: לחי המושך עם דפנו של מבוי, שהלחי ממשיך באורך את כותל המבוי הלאה, ושוה מבפנים ונראה מבחוץ, שאין עוביו כעובי כותל המבוי, אם היה אותו לחי פחות מארבע אמות — נידון משום לחי, ומשתמש במבוי עם חודו הפנימי, של הלחי. היה הלחי עצמו מושך ארבע אמות — נידון משום מבוי, ואסור להשתמש בכולו בכל המבוי, שהרי אין לו לחי.

ואת אמרת לן עלה [ואתה אמרת לנו על כך]: שמע מינה תלת [למד ממנה מאימרה זו שלש הלכות בדיני עירובין] שמע מינה [למד מכאן] בין לחיין אסור להשתמש, שכן משתמש רק עד חודו הפנימי. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי משך (אורכו) של מבוי בארבע אמות, ושמע מינה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי.

ומסכמים: והלכתא [הלכה] למעשה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי. ותוהים: תיובתא והלכתא [קושיה וגם הלכה] שהרי קודם דחינו סברה זו בקושיה, וכיצד אפשר לפסוק הלכה כשיטה זו?

ומשיבים: אין [כן], משום דתני [ששנה] ר' חייא כוותיה [כמותו]. ואף שדייקנו מדברי תנאים שונים והגענו למסקנות אחרות, מכל מקום סומכים אנו על דבריו המפורשים של ר' חייא.

א במשנה למדנו כי פתח הרחב מעשר אמות ימעט. אמר אביי: תנא [שנה החכם בתוספתא]: הרחב מעשר ימעט, ר' יהודה אומר: אינו צריך למעט. ונתעוררה השאלה: ועד כמה התיר ר' יהודה ברוחב פתח המבוי?

סבר רב אחי קמיה [לפני] רב יוסף למימר [לומר]: עד שלש עשרה אמה ושליש. וכיצד למד שיעור זה? מקל וחומר מפסי ביראות, שמבואר להלן שלשיטת ר' יהודה אפשר לעשות מסביב לבארות (ביראות) פסים רחוקים זה מזה שלש עשרה אמה ושליש ועל ידי הפסים מחשיבים את השטח שמסביב לבאר כרשות היחיד.

וכך הוא דן: ומה פסי ביראות שהתרתה בהן את הטלטול אף שהם יוצרים מחיצה שבה הפרוץ מרובה על העומד ובכל זאת — לא התרתה בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש, מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד — אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש?

ואולם אפשר לדחות, והיא הנותנת, מאותו טעם עצמו אפשר להסיק מסקנה הפוכה: — פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד — לא תוסיף ותתיר בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש, ואילו מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד — והחמרת עליו מצד זה, אם כן כשרובו עומד תתיר בו אף יותר משלש עשרה אמות ושליש!

אי נמי לאידך גיסא [או גם כן לצד אחר] אפשר לטעון, שיש להחמיר במבוי, שכן פסי ביראות דאקילת בהו חד קולא [שהקלת בהם הקלה אחת] — אקיל בהו קולא אחרינא [הקל בהם הקלה אחרת] שעד שלש עשרה אמה ושליש נחשב עדיין כפתח, מבוי — כלל כלל לא תקל, ואין איפוא לדעת עד כמה מתיר ר' יהודה ברוחב פתח מבוי.

ב תני [שנה] לוי בדיני מיעוט מבוי כדי להכשירו: מבוי שהוא רחב עשרים אמה, נועץ קנה באמצעיתו. ועל ידי כך מחלקו לשני מבואות שיש ברוחב כל אחד מהם רק עשר אמות, ודיו בתיקון זה. הוא תני לה [שנה אותה, את הברייתא הזאת] והוא אמר לה: שאין הלכה כאותה משנה, ואין די בכך. איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר שמואל משמיה [משמו] של לוי: אין הלכה כאותה משנה.

ושואלים: אלא היכי עביד [כיצד עושה] כדי להכשירו? אמר שמואל בשם לוי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that in order to permit carrying in a courtyard that was breached, we require two upright boards, one on either side of the breach. As it was taught in a baraita: If a courtyard was breached and opens into the public domain, and the width of the breach does not exceed ten cubits, it becomes permitted to carry there, even with only one upright board remaining on one side of the breach. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is permitted only with two upright boards remaining, one on each side of the breach.

The Gemara rejects this entire explanation: What is this comparison? Granted, if you say that the legal status of a side post that is visible from the outside but appears to be even with the wall from the inside is not considered like that of a side post; and that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that a side post or an upright board in a courtyard must be at least three handbreadths wide; and that the explanations of the mishna offered earlier by Rabbi Zeira and Ravina are not accepted; that is why there is significance to the fact that the small courtyard is ten cubits wide and the large one is eleven cubits wide. It is due to the fact that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei holds that a side post must be three handbreadths wide, we require that the two upright boards together measure six handbreadths, i.e., one cubit, which is the minimal difference in size between the two courtyards.

However, if you say that the legal status of a side post that is visible from the outside but appears to be even with the wall from the inside is considered like that of a side post; and that Rabbi Zeira’s and Ravina’s explanations are accepted as halakha; and that Rabbi Yehuda HaNasi does not hold in accordance with the opinion Rabbi Yosei, why do I need to explain that the large courtyard measures eleven cubits?

Whichever way you look at it, there is a difficulty: If the baraita is coming to permit one to carry in the large courtyard, then a width of ten cubits and two handbreadths suffices. These two handbreadths can be considered the upright boards that render the courtyard fit for one to carry within it. And if it is coming to teach a novel halakha according to Rabbi Yehuda HaNasi and prohibit one to carry in the small courtyard, it should teach us a case where the walls of the two courtyards are much farther removed from each other, rather than a case where they are only one cubit apart. Therefore, the second explanation cannot be accepted.

Rather, can we not conclude from the baraita that a side post that is visible from the outside but appears to be even with the wall from the inside is not considered to have the legal status of a side post? The Gemara concludes: Indeed, conclude from this.

Rav Yosef said: I did not hear this halakha of Rabba bar Rav Huna from my teachers. Rav Yosef had become ill and forgotten his learning, which is why he could not recall the halakha that a side post that is visible from the outside is considered to have the legal status of a side post.

His student Abaye said to him: You yourself told us this halakha, and it was with regard to this that you told it to us. As Rami bar Abba said that Rav Huna said: With regard to a side post that extends along the wall of an alleyway and beyond, in which case it appears from the inside to be a continuation of the wall but due to its narrow width it is clearly visible as a side post from the outside, if that side post is less than four cubits long it is considered to have the legal status of a side post. And one may use the alleyway up to the inner edge of the side post. However, if the side post itself extends four cubits, the alleyway has no side post and it is considered to have the legal status of an alleyway, and it is prohibited to utilize the entire alleyway.

And you said to us about this: Learn from this statement three halakhot with regard to eiruvin. Learn from it that in the area between the side posts it is prohibited to carry, as Rav Huna rules that one may use the alleyway only up to the inner edge of the side post. And learn from it that the minimal length of an alleyway is four cubits. And learn from it that a side post that is visible from the outside but appears to be even with the wall of the alleyway from the inside is considered to have the legal status of a side post.

The Gemara concludes: The halakha is that a side post that is visible from the outside but appears to be even with the wall from the inside is considered to have the legal status of a side post. The Gemara asks: It is possible that there is a conclusive refutation of this opinion, and it is also the halakha? This opinion was refuted earlier. Can the halakha then be decided in accordance with it?

The Gemara answers: Yes, it can because Rabbi Ḥiyya taught a baraita in accordance with it. Although the deductive analysis of the statements of other tanna’im led to different conclusions, the halakha relies on Rabbi Ḥiyya’s explicit statement.

The opening mishna states: If the entrance to an alleyway is wider than ten cubits, one must diminish its width. Abaye said that a Sage taught in the Tosefta: If the entrance to an alleyway is wider than ten cubits, one must diminish its width. Rabbi Yehuda says: He need not diminish it. The question arises: Until what width does Rabbi Yehuda still permit carrying in the alleyway?

Initially, Rav Aḥai thought to say before Rav Yosef: Up to thirteen and a third cubits. And he derived this figure through an a fortiori argument from upright boards surrounding a well. Rabbi Yehuda maintains that if one placed upright boards up to thirteen and a third cubits apart from one another, he may consider the partitioned area around the well as a private domain and therefore carry within it.

Rav Aḥai explains: Just as in the case of upright boards surrounding a well, where you permitted carrying, even though the boards form a partition where the breached segment is greater than the standing segment, you did not permit carrying within them if the gap between the boards is more than thirteen and a third cubits wide; in the case of an alleyway, where you did not permit carrying if the breached segment of its walls is greater than the standing segment, is it not right that you will not permit carrying within it if there is a gap more than thirteen and a third cubits wide?

But that reasoning provides support for a contrary conclusion as well. Just as in the case of upright boards surrounding a well, where you permitted carrying within them, even though the boards form a partition where the breached segment is greater than the standing segment, you will not extend the leniency and permit carrying within them, when the gap between the boards is more than thirteen and a third cubits; in an alleyway, where you were stringent and did not permit carrying when the breached segment is greater than the standing segment, in a case where most of the walls are standing, you will certainly permit carrying, even when the gap is more than thirteen and a third cubits.

Alternatively, one may argue to the contrary. One should be more stringent in the case of an alleyway. In the case of upright boards surrounding a well, with regard to which you were lenient and issued one leniency, be lenient and issue another leniency and maintain that a gap of up to thirteen and a third cubits still be considered an entrance. However, in the case of an alleyway, you should not be lenient at all. Therefore, there is no way to determine Rabbi Yehuda’s opinion with regard to the width of an alleyway entrance.

Levi taught a baraita with regard to reducing the width of an alleyway in order to render it fit for one to carry within it. If an alleyway is twenty cubits wide, one may stick a reed in the center of its entrance and that is sufficient to create two separate alleyways, each ten cubits wide. He taught this baraita, and he said about it that the halakha is not in accordance with that teaching, as the insertion of a reed is not effective in reducing the width. Some say that Shmuel said in the name of Levi: The halakha is not in accordance with that teaching.

The Gemara asks: Rather, how should one act in order to render an alleyway of that sort fit for one to carry within it? Shmuel said in the name of Levi:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי אמרת בשלמ' נראה מבחוץ ושוה מבפנים אין נידון משום לחי ור' סבר לה כר' יוסי זה הדבר חוזר על מה שאמ' ר' יוסי במשנה בפירקין ברוחב הלחיים ר' יוסי אומ' רחבן ג' טפחי':

אמ' רב יוסף לא שמיע לי הא שמעתא אמ' ליה אביי את אמרתה ניהלן ואהא אמרת ניהלן תמצא במסכ' נדרים בפר' אין בין המודר הנאה מחברו (נדרים מא) רב יוסף חלש אייקר ליה תלמידיה אהדריה אביי קמיה ובכל דוכתא היינו דאמ' רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא:

פסי ביראות שהתרתה כאן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יתר מי"ג אמה ושליש עיקר שלו בפר' ב' דתנן עושין פסין לביראות ד' דיומדין נראין כח' ולפי שרוחב הדיומד ו' טפחים שהן אמה נמצא לשני הדיומדין ב' אמות ובהן הותר לטלטל ביניהן בפרוץ מרובה על העומד ובתלמוד ארץ יש' גרסי שבכל מקום עומד מרובה על הפרוץ וכאן הקלתה עליו שיהא הפרוץ רבה על העומד והחמרתה עליו בדבר זה שבכל מקום עושה פס של י' טפחים ופירוש י"ג אמה ושליש שביניהם הוא ששנינו בסוף המסכת ר' יהודה אומ' של ד' ד' קשורות ולא מותרות נמצא בין ב' הדיומדין רוחב שיעור ח' פרות כשתתן לכל אחת מהפרות ב' אמות פחות שליש וכשתצרפנו לח' ימצא י"ג אמה ושליש ומיכן אמרו לא התרתה בהן יותר מי"ג אמה ושליש ומה שאמרו מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד כבר מפורש הוא בזה הפרק במשנה ובלבד שלא יהו פרצות יתירות על הבניין ובברייתא יש עוד ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור וזה כלל לכל מחיצות שבת חוץ מפסי ביראות כמו שביארנו שהיא מיוחדת:

עכשיו א"ת דר' זירא דאמר בנכנסין כותלי קטנה בגדולה ג' ליתא. ודרבינא נמי דאמר במופלגת [מכותל זה] ד' ומכותל זה ב' ליתא ולעולם אין נכנסין כותליה ולא אחד מהן רחוק ד' טפחין וכותליהן שוין וזו י"א אמה וזו י' אמה נמצאת הגדולה יתירה על הקטנה ג' טפחים מיכן וג' טפחים מיכן. ומתני' ר' היא ור' סבר לה כר' יוסי דאמר רוחבן של לחיים ג' טפחים לכל א' ולחיים מעליא הוו ואמאי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי.

אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ודר' זירא ודרבינא איתא ור' לא סבר לה כרבי יוסי אמאי תנא אדא גדולה בי"א קטנה בי' דאי לאסור קטנה קתני לאשמעינן אפילו מפלגא טובא אי למשרי גדולה לשמעינן דגדולה יתירה על הקטנה שני משהויין משהו מיכן ומשהו מיכן דהוויין לחיים של גדולה כדתנן רחבן ועוביין כל שהוא אלא לאו ש"מ נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ש"מ.

אמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא כבר פירשנוהו. הא דאמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתתא במקומות הרבה דבר זה מפורש בנדרים. כד חלש רב יוסף איעקר תלמודיה ואנשייה מצעריה ועד איתפח אהדרי ליה אביי. היינו דאמר את אמרת לן.

ואהא אמרת לן בלחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשמש עם חודו הפנימי ד' אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו כו' ואסיקנא והלכתא נידון משום לחי:
פיסקא והרחב מי' אמות ימעט. ואמרינן הא דאמר ר' יהודה [דא"צ] למעט אם הוא רחב כמה אליבא דר' יהודה אין צריך למעט. ובאנו לפרש טעמיה דר"י מפסי ביראות דמתיר התם רחב בין הדיומדין כמלא ב' רבקות של ד' ד' בקר. הנה ח' פרות וכל פרה מפורש כי עוביה אמה וב' שלישי אמה נמצא המקום שמכיל ח' פרות ח' אמה ונשאר עדיין מעובי הפרות ב' שלישי אמה לכל פרה והן ח' פרות הלא ט"ז שליש ה' אמה ושליש אמה וא' ק"ו מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ י"ג אמה ושליש על העומד והוא הדיומד שהוא רחבו ג' טפחים ג' מיכן וג' מיכן וזהו הפרוץ מרובה על העומד.

מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד.

ודחינן היא הנותנת כלומר זו היא הראייה שהבאת ללמד ממנה. מראה כי חילוף מה שאמרת:
הא דתני לוי מבוי שרחב כ' אמות נועץ קנה באמצעיתו ודיו כו' לית הלכתא כוותיה והיכי עביד הא.

אלא שמע מינה וכו' אינו נידון משום לחי. ומיהו אסיקנא בסמוך דלית הלכתא הכין אלא נדון משום לחי, מדתני ר' חייא לעיל (עירובין ט, ב) דנידון משום לחי, דמתניתא דמתנייא ביה ר' חייא ור' הושעיא היא [ודלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא לאו דסמכא], ובהדיא אמרינן על הא דקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה בירושלמי כאן (ה"ו) בפיסקת לחיים שאמרו איתבעית מתניתא ולא אשכחת אמר ליה רב אחא כן אמר ר' שמעון בן לקיש כל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה עד כאן.
וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דכי אמרו נידון משום לחי דוקא כי לא הוי אותן הנראה מבחוץ ד' אמות דדינו כדין לחי, אבל אי הוי ד' אמות דאין דינו כלחי אפילו הוא כנגד פתח המבוי וכל שכן מבחוץ דלא. ואע"ג דאותן ד' אמות שהן מבחוץ אי הוו כנגד חלל המבוי הוי עומד מרובה על הפרוץ ושרי, הכא כיון דמבחוץ הוא לא מהני ליה למבוי, דנהי דמה שנראה מבחוץ הוי היכר למבוי כאילו נראה מבפנים אבל לשווייה ככותלי המבוי למיהוי נמי כעומד מרובה על הפרוץ לא, דהיכר הוי מחיצה לא הוי, דאי אמרת מחיצה נמי הויא אין לך מבוי שאינו ניתר אפילו בלא לחי ואפילו מפולש לרשות הרבים, שהרי כותלי פני המבוי הנמשכים לרשות הרבים נחשוב אותן למחיצות המבוי אף על פי שאינן נראות לפנים, אלא שמע מינה היכר הויא מחיצה לא הויא ע"כ. וקשיא לי לפי דבריו הא דדחיק לה ומוקי לה ר' זירא (לעיל עירובין ט, ב) בכותלי קטנה נכנסין לגדולה נוקמה בשגפופי הגדולה רחבין ארבע דאז אין נידונין משום לחי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מתרץ לה הכי אלא דניחא ליה לאוקומי אפילו בחצר שאינה גדולה כל כך ומשום דר' חנינא בר פפי דאמר קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה ולאשמועינן דרבי סבר לה כר' יוסי, ועוד צריכא לי עיון.
אח"כ מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בשלהי פרק פסין (כד, ב בתוס' ד"ה ההיא) בשמעתא דרחבה דהוה בפומבדיתא שהן סבורין דאפילו רחבן כמה מצילין, ואינו דומה לכותלי פני המבוי דנמשכין לרה"ר שהביא הראב"ד ז"ל שאינן נחשבות למחיצות להתיר את המבוי המפולש, מפני שאותן הכותלים כיון שאינן מועילין להתיר את רה"ר עצמו איך יתירו את המבוי, אבל כאן שהגפופין נעשו לשם דירה הגדולה ומצילין אותה דין הוא שיצילו ג"כ את הקטנה כאילו נראין מבפנים. ומה שאמרו נידון משום לחי לאו משום לחי ממש קאמר ולומר דדוקא בשיעור רוחב לחי, אלא משום דלחי כל שהוא מתיר את המבוי או שני לחיים מתירין את החצר משום הכי נקט כאן משום לחי לפי שהוא השיעור המועט שמתיר את המבוי והחצר ולא להקפיד על השיעור כלחי, כן נראה לי ודברי רבותינו הצרפתים ז"ל מוכיחין כן.

ושמע מינה אסור להשתמש בין הלחיים. ואם תאמר דילמא משום דכנגד משך הלחי אין כותל כנגדו והיאך ישתמש שם. יש לומר דהכא כשהכותל שכנגדו מושך גם כן כמו שהלחי מושך כזה: ומסתברא דעל כרחך י"ל כן, דמדקאמר ארבע אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו משמע הא בלחי מותר, והלא אין שם אלא מחיצה אחת. ונראה לי דהיינו פירושא דלחי המושך עם דופנו של מבוי, כלומר: עם דופנו שני של מבוי, כלומר: שמושך הלחי מצד זה כמו שמושך דופנו של מבוי מן הצד האחר שכנגדו.
עוד נראה לי לפרש דצריך לחי אחר להתירו דקאמר להתיר את המבוי קאמר, דמנח ליה לאידך גיסא אי נמי בהדי ומטפי ליה או מקצר ליה, וכאידך דרב הונא דלעיל (עירובין ה, א) דלחי הבולט מדופנו של מבוי, דהתם צריך לחי אחר להתירו דקאמר על כרחך להתיר את המבוי קאמר. ולפי פירוש זה לא גרסינן ד' אמות משתמש בכולו וצריך לחי אחר להתירו אלא הכי גרסינן, ד' אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו, וכן מצאתי גירסא זו במקצת הספרים ונכונה היא, כן נראה לי. ומכל מקום לתרץ הקושיא הראשונה עדיין אני צריך לפירוש הראשון דהכא במאי עסקינן שהכותל שכנגדו מושך גם כמו שהלחי מושך, דאי לאו הכי לא מצי דייק מינה דאסור בעלמא להשתמש בבין הלחיים.

הכא כלל כלל לא. תמיהא לי היאך אפשר לומר כן דכלל כלל לא, דהא תניא ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ונראה לי דלפרוכי לק"ו דידיה קאמר ליה, כלומר: אי משום דינא דפסי ביראות הוה אתינן ליה ליכא למשמע מינה לא איסור ולא היתר, דאי אמרת לחומרא דלא שרי ביה אלא שלש עשרה ושליש כפסי ביראות איכא למימר לקולא, דפסי ביראות דהוו מחיצות גרועות הוא דלא שרי בהו טפי משלש עשרה אמה ושליש הא במבוי דמחיצות גמורות אפילו טפי נמי, ואי אמרת לקולא למישרי ביה שלש עשרה אמה ושליש מיהא כפסי ביראות איכא למימר לחומרא, דהתם הוא דהלכו בהן לקולא להתיר בהן פרוץ מרובה על העומד וכן הקילו בהן קולא אחרינא להתיר בהן אפילו שלש עשרה אמה ושליש כדי שיכנסו ביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע שכן דרכן אבל במבוי כלל כלל לא, אלמא מדינא דפסין ליכא למשמע למבוי כלל. כך נראה לי.

וכן הוא תני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה. פירוש: משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. ונראה מן הירושלמי (פ"א, ה"א) דדוקא בשאין מניח קורה אלא לצד א', כלומר: מן הקנה לכותל האחד כגון זה: אבל אם היה מניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרינן דליבטיל קנה, דגרסינן התם היה רחב חמש עשרה אמה אמר ר' אבא בשם רב עושה פס של שלש אמות וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל שני אמות אותו כל שהוא נדון משום לחי ושרי, והוא שיהא העומד רבה על החלל, ויעשה פס של ארבעה טפחים ולא כן תני עושה פס של ארבעה טפחים, א"ר אבא כדי להתיר שניהם בלא קורה ע"כ. ונראה פירושו כדי להתיר שניהם בלא קורה על שניהם, ואילו עשה פס ד' היה צריך ליתן קורה על שניהם, אבל עכשיו שעשה פס של שלש אמות אינו צריך ליתן קורה על שניהם אלא דיו על אחד מהן, אבל על אחד מהן מיהא צריך דאף עכשיו שהוא עושה פס של שלש אמות הרי צריך קורה מן הפס לכותל או לחי משהו, ובהדיא נמי אמרו בירושלמי עושה פס של שלש וכל שהוא אותו כל שהוא נדון משום לחי.
ומכל מקום אינו נראה כן מן הגמרא שיהיה קנה ולא אפילו פס של ארבעה טפחים מתיר אע"פ שנתן את הקורה מכותל לכותל, משום דכיון דאין באחד מן הצדדין עומד מרובה על הפרוץ אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ואפילו אוירא דתחת הקורה ומבטל ליה. ותדע לך דהא אצטריכינן לאוקמה או בעומד מרובה על הפרוץ או בפס גבוה [עשרה] במשך ד' אמות כדי שיהיו שתי מבואות, ובודאי כיון שאנו מחלקין אותו לשתי מבואות על כרחך אנו צריכין להכשיר את שניהם ולהניח קורה כאן וכאן או לחי כאן וכאן, ואפילו הכי דוקא בפס גבוה עשרה במשך ארבע אמות כשיעור מבוי וכותל מעליא דמבוי לא מבטיל באוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, ועוד דאוירא דחוץ למבוי לא מבטיל כדבעי למימר קמן, הא בענין אחר לא.
והא נמי דתניא בתוספתא בפ"ק דמכלתין (ה"ג) והרחב מעשר אמות נותן פס באמצע ונותן קורה על אחד מהן, איכא למימר דוקא בשהפס שבאמצע רבה על אחד מן החללין והוי ליה כעומד ולפיכך סגי ליה באידך גיסא בלחי או בקורה. ואי נמי ס"ל להאי תנא דמבוי שיש לו שני פתחים וכל אחד ואחד רבה על העומד נותן את הקורה על אחד מהן ודיו, וכדעת הירושלמי (שם) דגרסינן התם: תניא רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר ר' אחא בשם ר' לוי אמר אין הלכה כרשב"ג, א"ר אבא והוא שמעמיד קנה בדוקרן אבל אם עשה פס של ארבעה טפחים הלכה כרשב"ג, ותני כן מבוי שיש לו ארבעה טפחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר. וכל זה שלא כדעת גמרתינו כמו שכתבתי, ובסמוך נאריך בה יותר בס"ד.

אלא אמר אביי עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי. וכיון דפס זה הוי כותל המבוי תו לא מיבטיל מחמת אויר דהאי גיסא ודהאי גיסא. אי נמי דאויר שלאחורי הפס אויר של מבוי אחר הוא ואין אויר של מבוי אחר חשיב לגבי דידיה לבטל יתיה. ומעמיד את הקורה מכותל לכותל כדי להתיר את שני המבואות, הא לאו הכי אינו ניתר אלא אותו צד שהניח עליו הקורה דשני מבואות הן. ודוקא נמי (בשהקנה) [בשהקורה] מגעת לפס או בסמוך לו תוך שלשה דהויא לה כמונחת ממש על גביה הא לאו הכי לא, דבעינן קורה על גבי כותלי מבוי וליכא. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן. וא"נ מניח לחי מכאן ולחי מכאן.
וכתבו בתוס' (ד"ה עושה) והוא שלא יהא מחודו של הפס של צד פנימי עד כותל הפנימי האמצעי של מבוי יותר מעשר, לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מבוי עקום (ו, א) אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמימותו קאי דהכא נמי כשמניח פס במשך ארבע אמות דמי למבוי עקום כמין ח' כזה: והלכך אפילו לשמואל בעי צורת פתח או בשני עקמימיותיו לפירוש רש"י ז"ל, או צורת פתח מיהא לאחד מראשי המבוי ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (שם ד"ה מבוי עקום). אלא ודאי הא דאביי בשאין צד הפנימי של פס רחוק מן הכותל הפנימי יתר מעשר ואביי דאמר כשמואל, זו היא שיטת התוספות. ובודאי כן נראה למעלה (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל דאביי סבירא ליה במבוי עקום כשמואל דתורתו כסתום, ולפיכך אפשר דהכא נמי מתקן ליה כשמואל, ובאידך לישנא דאמר אי נמי עביד ליה כדרב יהודה מתקן ליה אפילו כרב. ועוד כתבו בתוס' דדילמא הכא לא בא לדקדק לאחר שהעמיד הפס אי בעי צורת פתח או סגי ליה בלחי וקורה, אלא כדי להכשיר את המבוי בכניסתו. וזה אינו מחוור בעיני כלל, דעכשיו לא באנו להחמיר עליו להוסיף בו פסין וצורת פתח אלא להקל עליו ולומר בכמה סגי, ואם אתה בא עכשיו לעשות לו פס גבוה ומשוך ועוד צורת פתחים אתה מחמיר עליו הרבה, מוטב שיעשה צורת פתח אחת בכניסתו ואליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן דאמרי (לעיל עירובין ב, א) אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. וכן הלשון הראשון שמעמידין אותו כשמואל דוקא ובשאין חודו הפנימי של פס רחוק מן הכותל יתר מעשר, דברים דחוקים הם ודחוים אחר שלא נזכרו בגמרא כלל. והדבר הנכון מה שאמרו משמו של רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דעקום כמין ח' כזה: תורתו כסתום לכולי עלמא וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה וההוא) גבי מבוי העשוי כנדל (והטענה) [להטעם] לפי שאין דרכן של בריות לסבב בכענין זה כשרוצין ללכת לרה"ר מצד פתח אחד של המבוי לצד הפתח השני אלא הולך ברשות עצמו מכאן לכאן, וזה נכון.

האי מאי אי אמרת בשלמ׳ נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי שפיר דלהכי נקט גדולה בי״א בצמצו׳ לאשמועי׳ דגדולה לא משמע אלא בהכי כדי שיהו גפופין לכל צד רחבין ג׳ דר׳ סבר דבעי שני פסין מחצר וסבר כרבי יוסי דרוחב לחי ג׳ וכ״ש רחב פס הלכך לא אפשר אלא למנקט אמה עודפת דבפחות לא סגי ובהני סגי ושמעי׳ שפיר דסבר לה כרבי יוסי ויהא הפרצה באמצע החצר וליתיה לדר׳ זירא ולא לדרבינא דליכא לאוקומה כשנפרצה מרוח אחת בשני טפחים כדמוקים לה רבינא דא״כ אינו לחי ובעי בחצר שני פסין והיאך חצר גדולה מותרת אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי ומוקמ׳ לה כשנפרצה מן הצד מכאן שנים ומכאן ד׳ ואפי׳ שוים הוי לחי דלא סבר לה רבי כרבי יוסי אמאי נקט אמה עודפת לא פחות ולא יותר אי למשריא לגדולה משום נראה מבפנים והיה חדוש דאע״פ שהכותלי׳ נכנסים לפנים אינו מפסיד לגפופי חצר מ״מ בעשרה ושני טפחים סגי פי׳ שיהיו עודפי׳ ב׳ טפחים בלבד להיו׳ האחד לחי פס מכאן והשני פס מכאן י וגם ב׳ טפחים לאו דוקא אלא שני משהויין דכיון דר׳ לית ליה כר׳ יוסי בלחי כל שהוא סגי אלא דר׳ בעי שני פסין ואי למשרא לקטנה קא אתי לאשמועינן שעודפת טובא ויהי׳ הדחק גדול דלא לימא לבוד משום צד דלמה ליה למדחק נפשיה דליכא אלא אמה עודפת עד שנצטרך לומר שאין הפרצה באמצע וכי יש מצד זה ב׳ ומצד זה ד׳ אלא לאו שמע מינה לאו שמיעא לי׳. פי׳ שריות׳ דרבה בר רב הונא דלעיל דנראה מבחוץ לא שמעתיה דרב דרב הונא אבוה כלומ׳ סברא דנפשיה היא ולא קבלה מאביו כדי לסמוך עליו:

לחי המושך עם דופנו של מבוי. פרש״י ז״ל שהלחי הוא נראה מבחוץ ושוה מבפנים ונראה כתוס׳ על ארך הכתל וכנגד עובי חציו כלפי פנים כאותו שצירנו למעלה וקשה הלשון למה קראו לחי המושך עם דפנו של מבוי ונראה כי כותל המבוי הא׳ היה ארוך וזה היה קצר והוסיף על הקצר לאיזה עד שהוא נמשך כנגד כל משך הכותל הארוך והיינו דשמעינן דבין לחיי׳ אסור שאלו הלחי הזה עודף בכותל זה על הכותל שכנגדו לדברי הכל אסור להשתמש כנגדו דהא ליכא אלא חדא מחיצה פי׳ צורתו האמיתית כזה ואלו היה כזה אסור לדברי הכל ולשון לחי המוש׳ עם דפנו של מבוי כלו׳ שמוש׳ בכותל זה שהושם בכל משך הכותל האחד של מבוי שכנגדו שהיה ארוך ואין הפרש בלחי זה הנתון על חצי עביו של כותל בין שיהא בחצי העיר הסמוך לפתח או בחצי אחר וזה ברור:

אבל הכא כלל כלל. פי׳ רש״י ז״ל כלל יותר מעשר לא דלישנא מוכח הכי וא״ת היאך אפכר לומר כן דהא בהדיא קתני ר׳ יהוד׳ אומר אינו צריך למעט וי״ל דאנן הכי קאמרי׳ דאי מיהא דפסי ביראות אתינן למפשטיה ליכא למשמע לא איסור ולא היתר דהא איכא למימר לאידך גיסא דהתם הקילו תרתי אבל הכא לא הקילו כלל וכל שהוא רחב יתר מעשר ימעט ואלו אנן אשכחן לר׳ יהודא דאמר אינו צריך למעט הילכך ודאי ליכא למשמע מההיא דפסי ביראות מידי:

אין הלכה כאות׳ משנה. פרש״י ז״ל דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטיל לה אלא היכי עביד פי׳ ולאו שאלה גמורה כמאן דלא ידע לה תקנתא דהא ודאי אית לה תקנתא בצורת פתח אלא דבעי לאשמועי׳ תקנה אחרת היכי עביד במקום קנה. אמר שמואל משמיה דלוי עושה פס גבוה עשרה כו׳ ומדלאו אשכח תקנה אחרת במקום קנה משמע דבקנה בלחוד לית ליה תקנה ואפי׳ הקלה המגיע עד הקורה ואפי׳ הקורה מגעת מכותל לכותל ובזה חולק הגמ׳ שלנו על הירושלמי שאמרו שם שלא אמרו שאין הלכה כאות׳ משנה אלא כשאין מניח קורה אלא לצד אחד כלומר מן הקנה לכותל האחד אבל אם הניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרי׳ דליבטיל קנה ובתוספות ג״כ נוטין קצת לדברי אבל אנן לית לן אלא גמרא דילן ואפשר דאי עביד לחיים מהני וכי היכי דמהני בצ״פ לדברי הכל אלא דסוגיין לא מיירי בהכי:

לחי המושך עם דפנו של מבוי לארך המבוי על הדרך שציירנוהו בסוגיית לחי הבולט. פחות מארבע אמות נידון משום לחי ומשתמש עד חדו של חיצון לדעתנו שבין הלחיים מותר אלא שלדעת האוסרים בין הלחיים אינו משתמש אלא עד חדו הפנימי. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר שכבר יצא מתורת לחי. ויש גורסין בה ומותר להשתמש בכלו ואין צרך בכך שהדבר פשוט שבלחי אחד מותר להשתמש בכלו. ומכל מקום יש מפרשי׳ מותר להשתמש בכלו בשאר המבוי אף בלא [לחי] אחר ולא בא לחי אחר אלא להכשיר הלחי שהוא בארבע אמות. ולדעת זה גורסין בלא לחי אחר ואף בשאר המבוי וגורסין שמע מינה נראה מבחוץ אינו לחי. וכבר ביארנו בכדי הצורך בסוגית לחי הבולט. ובמשך מבוי כבר פסקנו גם כן שהוא בארבע אמות:

לענין פסי ביראות יתבאר בפרק שני שאעפ״י שהבור רשות היחיד ממלאין ממנו בהיקף ארבעה פסים שהם שמנה והם שני פסין דבוקין בכל זויות ומארבע זויות גבהן עשרה ורחבן ששה ביניהן מלא שתי [רבקות] של ארבע שתהא אחת נכנסת שנמצאו שמנה פרות נכנסות באויר שביניהם ורוחב כל אחת אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר ביניהם שלש עשרה אמה ושליש. ואעפ״י שנמצא בכל אויר מהם פרוץ מרובה על העומד לעולי רגלים הקלו כמו שיתבאר:

מבוי שהוא רחב עשרים אמה ונתן קנה באמצעיתו אפי׳ נתן קורה מכותל לכותל על גבי קנה שנראה לכל כעין שני פתחים כל אחת מעשר מצד הבדל הקנה שביניהן אין זה כלום וכמו שאמרו אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה וכיצד הוא (עושה) מכשירו [עושה] פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי בנקדת אמצע רחב המבוי ונמצא הפס מחלק המבוי בשיעור ארך הכשרו לשנים ואין כח לאויר שבצדדין לבטלו אחר שהוא בשיעור ארך מבוי אעפ״י שבסוף הפרק בשמועת שלש מדות במחיצה אמרו כל שהיא ארבעה ומארבעה ולמעלה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ואם היה כנגד העומד מותר אלמא מחיצות ארבעה אין אויר שמזה ומזה מבטלה. לא נאמרה אלא לענין כלאים. ומעתה אתה צריך לעשות כדרך שכתבנו ונמצא כל צד וצד מבוי בפני עצמו ואין באחד מהם יתר מעשר ואחר כך נותן לחי בכל אחד מהם או קורה מכותל זה לכותל זה וכתבו גדולי המפרשי׳ שאם מכשירו בקורה צריך להניח את הקורה מכותל לכותל ועל גבי הפס וזה שהוא תופס בלשונו פס גבוה עשרה מפני שהכשר דפני המבוי אין פחותים מעשרה אבל אם כותלי המבוי גבוהים מעשרה אף הפס צריך להגביהו יותר עד שיניח את הקורה על הפס ממש או סמוך לה בפחות משלשה ובדרך זה נראה כשני מבואות. ומכל מקום יש מפרשים שאינו צריך קורה מכותל לכותל אלא מכותל של צד אחד לפס איזה צד שירצה ויחשב אותו צד שהקורה עליו מבוי והצד האחר יקרא פתח. ובשם תוספתא כתבו הרחב מעשר אמות מעמיד (שם) [פס] באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו ומאחר שאמרו באמצע ודאי ברחב עשרים אמרוה. ויש מכריעים לדעת שלישית שקורה צריכה (לכא) [לבא] מכותל לכותל אבל אינו צריך להגביה את הפס עד שתגיע הקורה עליו שפס זה מחיצה גמורה וכגון זה אומרין גוד אסיק מחיצאתא הואיל וגבוה עשרה במשך הכשר מבוי. ויש אומרי׳ שכל שיש שם שני פתחים על (הדרחיס) [הדרכים] שאין לומר בהם אתי אוירא וכו׳ אם בא לתקנו לכתחלה צריך הכשר בכל אחד מהם ולא הקלו אלא בנפרץ. ומכל מקום בתוספתא שכתבנו נראה כן אף בתחלת מבוי:

משך ארבע אמות שהזכרנו לא סוף דבר בשאין ארך כל המבוי אלא ארבע עשרה אמות שכשסלקת ארך הפס לא נשאר מחדו הפנימי של פס עד כותל אמצעי אלא עשר אמות אלא אפי׳ היה ארכו עשרים או כמה שהרי למדתה לוי שאמר בתחלת הסוגיא נועץ קנה באמצע ברחב עשרים אמרה וכל מבוי שרחב עשרים ארכו יתר מעשרים שהרי (מתלא) [מתנאי] המבוי להיות ארכו יתר על רחבו ועליו אמרו עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות וכן כתבוה גדולי הדור. ולענין ההכשר יש שואלין היאך לא נחשב מחדו של פס הפנימי לשני צדדיו כמבוי עקום שתורתו כמפלש ושאין לו הכשר כל שיש בעקמימותו יתר מעשר. כבר פירשנו שאין תורת עקום אלא בעקום כמין גאם אבל בעקום כמין ח׳ לא. ויש אומרי׳ שאף לדעת הקוראים מבוי עקום בעקום כמין ח׳ כזה מכל מקום אין ספק שמבוי אחד הוא אלא שרחב יותר מן הראוי וכל שמעטו בדבר החשוב מחיצה דיו וכן אומרים מטעם זה שאין מזקקין בכל אחד מן הצדדים בתים וחצרות פתוחים לתוכו ודיו שיהו בתים וחצרות פתוחים לו בין שני הצדדים וגדולי הדור חולקים בזו:

וש"מ מתוך מבוי בארבע אמות אי קשיא והא אמרן לעיל משהו בכמה רב יוסף אמר בארבעה ואביי אמר בד"א ואסתייע אביי מאידך דרמב"ם דאמר לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי כו' ודחה רב יוסף ואמר לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד"א למיהוי מבוי בד' טפחים נמי הוי מבוי והכא היכי יליף מינה רב יוסף דמשך מבוי בד"א י"ל דהאי אמר מעיקרא ולבסוף הדר ביה ואמר דלאפוקי מתורת לחי הוא דבעי' ד"א אבל לעולם משך מבוי בד' טפחים א"נ י"ל דאפיק קמייתא:

רש"י בד"ה ודרבינא דאוקמוה במופלגין מזה כו' כצ"ל והשאר נמחק:

בד"ה לחי המושך כו' שמעמיד חודו כנגד עובי הדופן. נ"ב כזה כא:

בד"ה תיובתא כו' [שנפרצה לגדולה כו' כצ"ל והס"ד]. ונ"ב נ"ל להגיה כו' משום דלא קשה ממתני' כי אם ממה שדייק מברייתא דרב אדא בר אבימי כו' וכן מצאתי באור זרוע הגדול:

רש"י ד"ה לישמעינן. דהא לאו מלתא דפסיקא היא אילו מופלגת מכותל זה כו'. כנ"ל דצ"ל:

רבי היא דאמר בעינן שני פסין, כתבו בתוס' משמע דלרבנן אפילו בחצר מרובעת סגיא בפס משהו, דבמרובעת פליגי כמו שאפרש לקמן.
היינו דלרבנן סגיא בחצר פס א' משהו, ולר' מהני פס ד' או ב' פסין, היינו לחיין משהו.
וקשה לי לפ"ז איך אמרינן בשמעתין, אלא אי אמרת נראה בחוץ כו' ור' לא סבר כר' יוסי, מהיכן מוכח דלא סבר כר"י, הא כי היכי דאם סובר כרבנן מהני פס ד' או ב' פסין משהו, ה"נ אי סבר כר"י מהני פס ד' או ב' פסין של ג' טפחים, דב' פסין הוי כב' לחיין, וא"כ הגדולה משתרי בפס ד', דנהי דפרכת הש"ס שפיר דלמה לי גדולה בי"א כו' מ"מ לישנא דגמר' ורבי לא סבר כר"י הוא תמוה:

תוס' ד"ה ושני טפחים כו' א"נ בפס גמור.
קשה לי לפ"ז מאי פרכינן ולימא לבוד מרוח אחת, לוקמי דהי' חצי מכותל זה וחצי מכותל זה, והוי האי פס פחות מטפח דלא מהני:

רבי היא דאמר בעינן. שני שיורין לחצר של עשר הנפרצת במלואה: חצר ניתרת בפס אחד. אם נפרצה לרשות הרבים ונשתייר בה מצד א' מותרת ובשאין הפירצה יותר מעשר עסקינן דאי יותר מעשר לא מהני ליה מחיצה להאי חצר: האי מאי אי אמרת בשלמא. מתני' כדהוה שמעינן לה מעיקרא במכוונת קטנה כנגד אמצעיתה של גדולה ומהאמה היתירה נשארו שלשה לכאן ושלשה לכאן וי''ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים משני רוחות ואפילו הכי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים לא מהני ורבי בשני פסין דחצר כרבי יוסי סבר לה דאמר במתני' אין לחי פחות מרוחב שלשה וכל שכן פסין דחצר דבעי רוחב כדבעי רבי יוסי בלחי: ודרבינא. דאוקמא במופלגין מזה בשנים ומזה בארבעה ליתא דא''כ לא הוה משתריא גדולה דפס ב' טפחים לא מהני וכיון דליתא לדרבינא ליתא נמי לדרבי זירא דאוקמא בנכנסין דכיון דמכוונת שלשה מכאן ושלשה מכאן כניסה מאי מהניא הא כי נכנסין נמי איכא למשרייה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים משתי רוחות ולא שרינן לה דמוקמינן ליה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי משום הכי יהיב תנא שיעור לעודפה של גדולה שתהא יתירה על הקטנה אמה כי היכי דניהוו לה לגדולה שלשה מכאן ושלשה מכאן משום דרבי שני פסין בעי ורחבי' שלשה כרבי יוסי ומשום היתר גדולה נקט לה: אלא אי אמרת נראה מבחוץ. מהני וקטנה דאסירא היינו טעמא משום דאיתא לדרבי זירא בנכנסין ולדרבינא במופלגין וליכא לבוד משני רוחות ואפילו הכי גדולה משתריא בגיפופין הנשארין לה מאחורי הכניסות ואף על פי שרוחב האחד אינו אלא ב' טפחים דלא סבר לה כר' יוסי: גדולה בי''א. דיהיב תנא שיעורא לעודפה אמה למה לי: אי למשרייה לגדולה. דליהוי לה שיור משני צדדין קאתי: בעשר ושני טפחים סגי. דהא רבי לא סבר לה כר' יוסי: ואי למיסרה לקטנה קאתי. כדי שירחקו כותלי אורך הגדולה מכניסתה של קטנה ד' טפחים מצד האחד דלא לימצי למימר לבוד למשרייה ולאגמוריה דאי לאו הכי הוה שרינן לה בקטנה בנראה מבחוץ על ידי לבוד: לישמעינן. גדולה רחבה הרבה ומיפלגי טובא דהוי מילתא דפסיקא דהא לאו מילתא דפסיקא היא הואיל ומופלג' מכותל זה בשלשה ומכותל זה בשלשה ואי הגדולה רחבה הרבה הוה תני הוה גמרינן מינה טפי דמשום הפלגה מיתסרא והא ליכא למימר דדק תנא בשיעורין לאשמועינן דבהכי הוא דמיתסרא ובבציר מהכי לא דהא בי' וד' טפחים נמי מיתסרא וכגון דמופלגת בחצי טפח מכאן ובשלשה וחצי מכאן דמשתריא גדולה בגיפוף משהו מכאן ושלשה וחצי מכאן וקטנה מיתסרא דליכא לבוד משני רוחות: אלא לאו ש''מ. על כרחך דוקא שלשה מכאן ושלשה מכאן למשרייה לגדולה נקט לה ואפ''ה קטנה אסורה דנראה מבחוץ לא מהני ש''מ: לא שמיע לי הא שמעתא. דרבה בר רב הונא מרב הונא אבוה דנראה מבחוץ נידון משום לחי: לחי המושך עם דופנו של מבוי. לחוץ שנראה כמאריך את דופן המבוי שמעמיד חודו כנגד עובי הדופן דמיכסי חודו בעוביו של דופן דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן שרחב ממנו: בכולו. בכל המבוי שהרי אין כאן לחי: שמע מינה משך מבוי ארבע. מדקאמר נידון משום מבוי: בין לחיים אסור. מדקאמר עד חודו הפנימי: ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. מדקאמר נידון משום לחי: תיובתא והלכתא. דהא אותביניה מחצר קטנה שנפרצה לגדולה: דתני רבי חייא כוותיה. כותל שצידו אחד כנוס כו': עד כמה. יהא רחב ולא יהא צריך למעט לרבי יהודה: פסי ביראות שהתרתה בהן. שלש עשרה אמה ושליש דתנן בפרק שני (לקמן יז:) עושין פסין לביראות שברשות הרבים והן עמוקין עשרה ואסור למלאות מהן ולהניח על שפתן שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והתירו חכמים לעשות ארבעה דיומדין לארבע פיאות ולשוויה בין הפסין רשות היחיד ומותר למלאות ושרי רבי יהודה להרחיק זה מזה מלא שני רבקות של ארבעה ארבעה בקר ועוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה דהוו להו שלש עשרה אמה ושליש לשמונה בקר: והיא הנותנת. מדה זו שאתה מביא בה איסור ליותר משלש עשרה אמה ושליש למבוי משום טעמא דלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד היא הנותנת טעם להיתר דהתם הוא דאיכא עומד מועט משום הכי לא התרתה בו יותר משלש עשרה אמה ושליש אבל מבוי דרובו סתום שרי ביה טפי: אי נמי לאידך גיסא. דלא תיתי ליה מפסי ביראות דאילו התם הוא דהקלת בה קולא דמכשרת ליה בפרוץ מרובה על העומד אקיל נמי קולא אחריתא דלהוי חשוב פתח עד שלש עשרה אמה ושליש: כלל כלל לא. טפי מעשר לא: אין הלכה כאותה משנה. דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לקנה:

רבי היא דאמר בעינן שני פסין דתניא וכו'. משמע לרבנן אפילו בחצר מרובעת סגי בפס משהו דבמרובעת פליגי כמו שאפרש לקמן: ושני טפחים סגי. האי ב' טפחים לאו דוקא דהא אמרינן (לקמן ד' יב.) בשתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן ואין סברא לומר דמשהו לאו דוקא כדאמרינן פרק חלון (לקמן ד' פ.) גבי שיתופי מבואות וצריך. להגביה כל שהוא וכמה כל שהוא טפח דאם כן הוה ליה לפרושי כי התם אי נמי בפס גמור סגי בשני משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כל כך. בכותל כמו בפס גמור:

עירובין י ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף י - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד