עירובין ט ע"א

מְשׁוּכָה אוֹ תְּלוּיָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת שְׁלֹשָׁה צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת אַרְבָּעָה צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת
מַאי לָאו מְשׁוּכָה מִבַּחוּץ וּתְלוּיָהּ מִבִּפְנִים
לָא אִידִי וְאִידִי מִבִּפְנִים מְשׁוּכָה מֵרוּחַ אַחַת וּתְלוּיָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹת
מַהוּ דְּתֵימָא מֵרוּחַ אַחַת אָמְרִינַן לָבוּד מִשְׁתֵּי רוּחוֹת לָא אָמְרִינַן לָבוּד קָא מַשְׁמַע לַן
רַב אָשֵׁי אָמַר מְשׁוּכָה וְהִיא תְּלוּיָה וְהֵיכִי דָּמֵי כְּגוֹן שֶׁנָּעַץ שְׁתֵּי יְתֵידוֹת עֲקוּמּוֹת עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי מָבוֹי שֶׁאֵין בְּגוֹבְהָן שְׁלֹשָׁה וְאֵין בְּעַקְמוּמִיתָן שְׁלֹשָׁה מַהוּ דְּתֵימָא אוֹ לָבוּד אָמְרִינַן אוֹ חֲבוֹט אָמְרִינַן לָבוּד וַחֲבוֹט לָא אָמְרִינַן קָא מַשְׁמַע לַן
תָּנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֵּין לְחָיַיִם וְתַחַת הַקּוֹרָה נִידּוֹן כְּכַרְמְלִית אֲמַר לֵיהּ פּוֹק תְּנִי לְבַרָּא
אָמַר אַבָּיֵי מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תַּחַת הַקּוֹרָה אֲבָל בֵּין לְחָיַיִן אָסוּר וְרָבָא אָמַר בֵּין לְחָיַיִם נָמֵי מוּתָּר
אָמַר רָבָא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ
וְאַבָּיֵי הָתָם בְּגָבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה
אָמַר אַבָּיֵי מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב תּוֹךְ הַפֶּתַח צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ
וְכִי תֵּימָא דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְהָאָמַר רַב חָנִין בַּר רָבָא אָמַר רַב תּוֹךְ הַפֶּתַח אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ
וְרָבָא הָתָם דְּפָתוּחַ לְכַרְמְלִית
אֲבָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַאי שְׁרֵי יַצִּיבָא בְּאַרְעָא וְגִיּוֹרָא בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא
אִין מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דְּבֵין לְחָיַיִן אָסוּר וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָבוֹי שֶׁרְצָפוֹ בִּלְחָיַיִן פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן
לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אָמְרִינַן לָבוּד מִשְׁתַּמֵּשׁ עַד חוּדּוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל לֶחִי הַפְּנִימִי לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי לָא אָמְרִינַן לָבוּד מִשְׁתַּמֵּשׁ עַד חוּדּוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל חִיצוֹן אֲבָל בֵּין לְחָיַיִן דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר
וְרָבָא הָתָם נָמֵי דְּפָתוּחַ לְכַרְמְלִית
אֲבָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַאי שְׁרֵי יַצִּיבָא בְּאַרְעָא וְגִיּוֹרָא בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא אִין מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

איתיביה רב אדא בר מתנה לרבא: היתה קורתו של מבוי משוכה מכתלי המבוי כלפי חוץ, וכגון שנעץ בראש כתלי המבוי שתי יתידות שוכבות כלפי חוץ, והניח הקורה עליהן. [ראה ציור 2] או שהיתה הקורה תלויה על אויר המבוי בין שני הכתלים, ובגובה שוה להם. וכגון שנעץ קנה באמצע פתח המבוי, ונתן עליו את הקורה, ואינה מונחת על כתלי המבוי: [ראה ציור 3] אם היתה הקורה "המשוכה" רחוקה מן המבוי, או שהיו קצות הקורה "התלויה" רחוקים מכתלי המבוי פחות משלשה טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת. דאמרינן לבוד, וכאילו נוסף על הקורה לאורכה ולרוחבה עד כתלי המבוי, וכשירה.

אבל, אם היתה הקורה המשוכה או התלויה רחוקה מכתלי המבוי שלשה טפחים או יותר, שאיננה לבוד לכתלי המבוי - צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל [הסובר דאמרינן לבוד עד ארבעה טפחים], אומר:

פחות מארבעה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת. ורק אם היתה רחוקה ארבעה טפחים צריך להביא קורה אחרת.

והוינן בה: מאי לאו, "משוכה" האמורה בברייתא, היינו שמשוכה מבחוץ למבוי, וכדפרשינן. ו"תלויה" האמורה בברייתא, היינו שעומדת מבפנים למבוי אלא שקצרה היא, ואינה מגעת לכתלי המבוי, וכדפרשינן.

והשתא תיקשי, דהא חזינן דמכשרינן "משוכה", דהיינו נעץ קורה על שתי יתידות, ואפילו אם אין חודה הפנימי סמוך למבוי. והיינו דלא כרב חסדא, דאמר לדברי המתיר, אסור. ודלא כרבא דאמר דלכולי עלמא, אסור!? ^[39]

ומשנינן: לא. אין משמעות "משוכה" כדפרשינן, שעומדת הקורה מחוץ למבוי.

אלא, אידי, בין ה"משוכה", ואידי, בין ה"תלויה", מדובר שהקורה היא מבפנים למבוי, אך אינה עומדת על שני כתלי המבוי, או צמודה אל שניהם, אלא תלויה היא.

והחילוק ביניהם הוא:

"משוכה" - עומדת על כותל המבוי או צמודה אליו רק מרוח אחת. [ראה ציור 1]

ו"תלויה" - תלויה באויר המבוי, ואינה נחה על הכתלים או צמודה אליהם משתי רוחות. [ראה ציור 2]

והוצרך התנא לנקוט שני אופני "תלויה", כדי לאשמועינן שאף הקורה התלויה לגמרי משתי רוחותיה, אם אינה רחוקה שלשה טפחים - אמרינן בה "לבוד".

כי מהו דתימא שרק מרוח אחת אמרינן לבוד, אבל משתי רוחות לא אמרינן לבוד - קא משמע לן התנא בברייתא דאמרינן לבוד אפילו משתי רוחות. ^[40]

רב אשי אמר: אין לתרץ כדבריך שאף "משוכה" תלויה היא, אלא ש"משוכה" נקראת רק מרוח אחת. כי מה לי תלויה מרוח אחת מה לי תלויה משתי רוחות, ולא צריך תנא דברייתא לאשמועינן תרווייהו.

אלא הכי יש לתרץ: הא דאמר בברייתא "משוכה" ו"תלויה" לא בשתי קורות שונות המדובר.

אלא, בקורה אחת, הנמצאת מעל המבוי, בראשו, והיא קצרה, שאינה מגיעה לכתלי המבוי, והיא גם מוגבהת ממנו. דהיינו:

א. היא משוכה במרחק משני כתלי המבוי. [ראה ציור 1] ב. והיא, אותה קורה עצמה, גם תלויה בגובה, שגובהה הוא יותר מגובה כתלי המבוי. והיכי דמי: כגון שנעץ שתי יתדות עקומות [עשויות כמין ד] על שני כותלי מבוי, [והיתדות עצמן אינן ראויות לשמש כהכשר קורה, לפי שאין בהן רוחב טפח], ופניהן של היתדות זו כנגד זו, שניתנו שם כדי לתמוך בקורה קצרה שתינתן על גביהן, וביניהן.

וכגון: שאין בגובהן [בחלק המאונך] של היתידות שלשה טפחים, וכמו כן אין בעקמומיתן [בחלק המאוזן] של היתדות שלשה טפחים. ^[41] [ראה ציור 2] ולכן אפילו שבמציאות אינה מונחת על כתלי המבוי בכל זאת חשיבא האי קורה כמונחת על כתלי המבוי, ועל המבוי עצמו. כי:

א. כיון שמראש הקורה הנתונה בראשי היתדות ועד כנגד כתלי המבוי אין מרחק של שלשה טפחים, הוי לבוד.

ולכן, נחשב הדבר כאילו נתארכה הקורה [כאורך היתדות] עד שהיא מגיעה אל למעלה מהכתלים. ב. כיון שהיא גבוהה פחות משלשה טפחים אמרינן "חבוט רמי" [השפל והנח] את הקורה כאילו היא מונחת על כתלי המבוי. וחידושה של הברייתא הוא: מהו דתימא כי רק אחד מהשניים אמרינן: או לבוד אמרינן, או חבוט אמרינן.

אבל לבוד וחבוט כהדדי לא אמרינן.

קא משמע לן דאמרינן לתרוייהו כהדדי.

ועתה חוזרת הגמרא לענין שעסקה בו, האם מותר להשתמש תחת הקורה ובין הלחיים.

תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן: המקום הנמצא בין הלחיים של המבוי, וכן המקום הנמצא תחת הקורה של המבוי - נידון כרשות בפני עצמה. ודינו ככרמלית [שמדרבנן אסור לטלטל בה כרשות הרבים, וכמה גווני כרמלית איכא], ולפיכך אסור לטלטל שם.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי זכאי: פוק תני לברא [צא ושנה ברייתא דידך בחוץ].

כלומר: ברייתא זו לא נשנית מעולם בבית המדרש. אלא הדין הוא שמותר לטלטל שם!

אמר אביי: מסתברא מילתיה דרבי יוחנן, כלומר: שרבי יוחנן עצמו לא התיר לטלטל, אלא רק תחת הקורה. משום דאמרינן ביחס למקום הזה: חודה החיצון של הקורה יורד וסותם את המבוי עד למקום שתחת הקורה, ומתיר גם אותו בטלטול.

אבל המקום הנמצא בין הלחיים - מודה בו רבי יוחנן לדברי רבי זכאי שאסור לטלטל שם.

ורבא אמר: בין לחיים - נמי מותר לטלטל בו לרבי יוחנן! ^[42]

אמר רבא: מנא אמינא לה שזו היא שיטתו של רבי יוחנן? דכי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן:

מקום העומד בין רשות היחיד לרשות הרבים, שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים [כשיעור מקום חשוב], הרי בהיותו סמוך לשתי רשויות הוא "בטל לכאן ולכאן", לכל אחת מהרשויות הסמוכה לו, ולכן: [ראה ציור 1]

א. אינו נעשה כרמלית, לפי שאין לו שיעור של מקום חשוב כדי לקבוע לו רשות בפני עצמו.

ב. אין הוא יכול להצטרף לאחת מהרשויות הסמוכות לו ולהחשב כחלק ממנה, כיון שאין הוא מהמין של אותה רשות, לפי שאינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים.

וכמו כן, כיון שהוא סמוך לשתי רשויות, והוא עצמו אינו כמו אחת מהן, הרי סמיכותו לרשות האחת שוללת ממנו את האפשרות להצטרף לרשות השניה, כי עד שיצטרף לרשות האחת יש לצרפו לרשות האחרת!

ג. נוהג באותו מקום דין "מקום פטור", ומותר להוציא אליו מכל רשות שמצידיו, כיון שעקב חוסר חשיבותו הרי הוא נחשב כמי ש"בטל" לכאן ולכאן.

וכיון שהוא "בטל" לכל רשות שבצידו - מותר בין לבני רשות הרבים ובין לבני רשות היחיד, לכתף עליו. שמותר להם להניח עליו משאות שעקרו מהרשות שלהם, כדי לחזור ולעקרם משם ולהניחם על כתיפיהם ולשאת אותם. כי בהנחת החפץ במקום הזה ובעקירתו מהמקום הזה, שבטל לכאן ולכאן, אין איסור משום הוצאה מרשות לרשות!

ובלבד שלא יחליפו בני רשות הרבים ובני רשות היחיד את משאותיהם אחר שהונחו שם, זה עם זה.

ואיסור ההחלפה הוא רק כדי שלא יאמרו אנשים שמותר להוציא מרשות לרשות, וקא אתו למישרי הוצאה בשבת. ^[43]

וכיון שכן, לומד רבא למקום שבין לחיים, שאף שמקום זה אינו ניתר על ידי הלחי, מכל מקום, כיון שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, יש לו דין כמו מקום פטור, ומותר לטלטל שם! ^[44]

ואביי אמר לך: אין לך ראיה מדברי רבי יוחנן אלו.

כי לא דמי המקום שבין הלחיים למקום פטור.

שהרי התם, במקום פטור, מיירי בגבוה המקום שלשה טפחים מהקרקע, שהוא ניכר.

אבל בין לחיים, שהוא על הקרקע עצמה, ואינו ניכר כמקום נבדל מהמבוי עצמו, הרי אם נתיר לטלטל בו, יבואו לטעות ולהחליף, להוציא לרשות הרבים.

אמר אביי: מנא אמינא לה שלרבי יוחנן אסור לטלטל בין הלחיים?

דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם היו פצימין [עמודים בצד] של פתח המבוי רחבים, ונמשכים מעט לתוך אורך המבוי, והן הן הלחיים של המבוי, הרי אם רוצה לטלטל תוך הפתח בשטח שבין הלחיים - צריך לחי אחר להתירו למקום שבתוך הפתח. [ראה ציור 1]

ומוכח כי לרב אסור להשתמש בבין הלחיים.

וכיון דהלכתא היא, ולא מצינו שרבי יוחנן פליג עליה, לית לן לאוקמי פלוגתא בינייהו בכדי. [ריטב"א]

וכי תימא, התם שאני, דמיירי דאית ביה במקום שבין הפצימין ^[45] רוחב ארבעה טפחים [שהיו הפצימים רחבים ארבעה טפחים, כשהם עומדים לארכו של מבוי], על ארבעה טפחים, ברוחב הפתח, וכל מקום שיש בו ארבעה על ארבעה רשות בפני עצמה, וכרמלית היא, ואסורה בטלטול מדרבנן. [ראה ציור 2] לא יתכן להעמיד כך. היות:

והאמר רב חנין בר רבא אמר רב: המקום שהוא "תוך הפתח", הרי אף על פי שאין בו ארבעה על ארבעה - צריך לחי אחר להתירו!

ורבא אמר לך: מההיא דרב - אין הוכחה נגד מה שהתרתי לטלטל בתוך הפתח בין הלחיים בתורת מקום פטור.

כי התם, בדברי רב שאסר לטלטל בתוך הפתח, המדובר הוא דפתוח פתח המבוי לכרמלית, שאז מצטרף "תוך הפתח" אל הכרמלית שמחוצה לו, ונידון כל השטח המצורף ככרמלית. ומתבטל בכך מהשטח שבין הלחיים שם "מקום פטור".

ותמהינן עלה: אבל אם יהיה הפתח לרשות הרבים, מאי, האם שרי אז לטלטל בו מדין מקום פטור?!

יציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא! [משל הוא: האזרח יושב בארץ, והגר בשמי השמים]?! כלומר, היתכן שמבוי הפתוח רק לכרמלית דרבנן יהיה תוך הפתח אסור בטלטול, ואילו כשהוא פתוח לרשות הרבים דאורייתא, יהיה מותר לטלטל בו?!

ומפרשינן לה: אין. אכן ודאי גרע המקום בפתח הפתוח לכרמלית מפתח הפתוח לרשות הרבים! כי כל דינו של מקום זה כדין "מקום פטור" הוא רק משום היותו חלוק מהרשויות הסמוכות לו, ומחמת שאין לו חשיבות של מקום בפני עצמו.

שהרי אילו היה לאותו מקום חשיבות של מקום עצמי בשיעור ארבעה על ארבעה, הוא בודאי היה נידון ככרמלית.

ורק משום שאין בו ארבעה - כדי חשיבות מקום - הוא נחשב למקום פטור, ובטל לכאן ולכאן.

אבל כשהמקום הזה סמוך לכרמלית, הרי מצטרף המקום שבין הלחיים לכרמלית הסמוכה לו, כי מצא מין [שבתוך הפתח] את מינו [שמחוצה לו] וכאילו הוא "ניעור משנתו"!

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: וכי את לא תסברא [אינך מודה] דלרבי יוחנן בין לחיים אסור?!

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מבוי שרצפו בלחיין [שהעמיד כמה לחיים רצופים] מראש המבוי לתוכו, במשך שתים ושלוש אמות, ויש פחות פחות מארבעה טפחים [ויותר משלשה טפחים] בין כל לחי

- באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן. [ראה ציור 1]

דפליגי לעיל אם שיעור לבוד הוא עד שלשה טפחים, לרבנן, או עד ארבעה טפחים, לרבן שמעון בן גמליאל.

ומפרש רב הונא בריה דרב יהושע, דהכי קאמר:

לרבן שמעון בן גמליאל, דאמר עד ארבעה טפחים אמרינן לבוד, הכא נמי כיון דהוי פחות מארבעה טפחים, חשבינן לכל הלחיים כלחי אחד ארוך. ולכן אינו משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי, שהוא חודו הפנימי של הלחי, מאחר דאמרינן לבוד!

לרבנן, דאמרי לא אמרינן לבוד אלא עד שלשה טפחים [ולא "עד בכלל"], נמצא שרק הלחי החיצון הוא לחי ובו ניתר המבוי, והשאר עמודים בעלמא הם.

ולפיכך: משתמש עד חודו הפנימי של הלחי החיצון!

ולפי מאי דפריש לה רב הונא בריה דרב יהושע, לדברי רבי יוחנן, הרי מוכח דסבירא ליה לרבי יוחנן: אבל בין לחיים, דכולי עלמא - רבנן ורבן שמעון בן גמליאל - מודים דאסור להשתמש שם.

ומוכח כאביי!

ורבא אמר לך: התם נמי מיירי דהיה המבוי פתוח לכרמלית, דמודה בה רבי יוחנן שאסור להשתמש בין הלחיים.

ומקשינן: אבל לרשות הרבים, מאי - וכי שרי?!

יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!

ומשנינן: אין, מצא מין את מינו וניעור!

הערות

^[39] תוספות ישנים, אבל הר"ן כתב, דלרב חסדא לא פריך.

^[40] דברי רב אשי דלהלן יתבארו לפי משמעות רש"י [וכמו שכתב בקהלות יעקב], רשב"א, ריטב"א, תורת חיים וגאון יעקב, ולא כציור שבדפוסים שלנו ובמהרש"ל שיתבאר ב"עיונים", וראה כל ענין זה בהרחבה שם.

^[41] ונחלקו הראשונים אם יש באלכסונן של היתידות שלשה טפחים.

^[42] וכתב הריטב"א לקמן דף י': שאין מותר לטלטל כנגד הלחי אלא אם כן כותל המבוי השני משוך כנגדו, אבל אם הלחי נמצא מחוץ למבוי, אסור. וראה ב"עיונים" שם.

^[43] לשון "שלא יחליפו" נתבאר על פי הר"ח לקמן דף עז. שכתב: ובלבד שלא יחליפו "זה מזה ". אבל מרש"י שם משמע, ש"יחליפו", פירושו: לעקור מרשות היחיד ולהניח במקום פטור, ולעוקרו שוב ולהניחו ברשות הרבים. וביאר שם רש"י: שאין בזה איסור דאורייתא, כיון שאינו עוקר מרשות אחת, ומניח ברשות שניה.

^[44] ועיין רשב"א, ריטב"א ומאירי שדנו בדעת רש"י, האם מותר להכניס לבין הלחיים אף מרשות הרבים, כמו למקום פטור רגיל, על אף שלכאורה כאן מוקף המקום שבין הלחיים בשלש מחיצות!

^[45] רש"י גורס דאית בהו בפצימין רוחב של ארבעה טפחים.

משוכה או תלויה, אם היתה פחות משלשה טפחים מן הכתלים — אין צריך להביא קורה אחרת, שהיא נחשבת כצמודה להם מדין לבוד. שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת להתיר את המבוי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל הסבור בכל מקום כי דין לבוד הוא עד ארבעה טפחים, אומר: פחות מארבעה — אין צריך להביא קורה אחרת, ארבעה — צריך להביא קורה אחרת.

ומדייקים: מאי לאו [האם לא] מה שאמרו — קורה משוכה כוונתו שהיתה רחוקה מכתלי המבוי ומונחת מבחוץ, ותלויה משמעה שהיתה הקורה מרוחקת מן הכתלים ומבפנים!

ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] מבפנים. אלא: קורה משוכה משמעה: שהיתה מרוחקת מרוח אחת מן הכותל. וקורה תלויה — שלא היתה כלל על כתלי המבוי ומרוחקת מהם משתי רוחות.

כי מהו דתימא [שתאמר]: מרוח (מצד) אחת — אמרינן [אומרים אנו] לבוד, וכאילו מושכים את הקורה אל הכותל, אולם משתי רוחות — לא אמרינן [אין אנו אומרים] לבוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הבדל בדבר זה.

רב אשי אמר: כאן מדובר בקורה משוכה והיא תלויה, והיכי דמי [כיצד]? כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי מלמעלה, שאין בגובהן שלשה, ואין בעקמומיתן שלשה. מהו דתימא [שתאמר]: או "לבוד" אמרינן [אנו אומרים], שאנו מחשיבים את הקורה כאילו התארכה מן הצד. או "חבוט" אמרינן [אנו אומרים], שאנו מחשיבים את הקורה כאילו הורדה (נחבטה) למטה? ואולם גם לבוד וגם חבוט יחד לא אמרינן [אין אנו אומרים]. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שאף במקרה זה אומרים אנו שכל הסמוך לחבירו בפחות משלשה טפחים הריהו כצמוד אליו, בין מן הצד בין מלמטה, ואף לשני צדדים כאחת.

א תני [שנה] ר' זכאי קמיה [לפני] ר' יוחנן: בין לחיים ותחת הקורה — נידון ככרמלית, ואסור לטלטל בו. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ], כלומר דברי ברייתא זו אינם כהלכה, ואין להכניסם ללימוד סדיר בבית המדרש.

אמר אביי: מסתברא מילתיה [מסתבר דברו] של ר' יוחנן תחת הקורה, שרק תחת הקורה דינו כרשות היחיד, אבל בין לחיין — אסור כדברי ר' זכאי. ורבא אמר: כל דברי ר' זכאי דחויים, ובין לחיים נמי [גם כן] מותר.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו] — דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר משמו של ר' יוחנן: מקום המיוחד לעצמו שאין בו בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים המצוי בין רשות הרבים ורשות היחיד, אינו שייך אף לאחת מרשויות השבת והוא מקום פטור, ולכן מותר לבני רשות הרבים וגם לבני רשות היחיד לכתף עליו משאותיהם, ובלבד שלא יחליפו ביניהם את החפצים. נמצא שמקום ששטחו פחות מארבעה טפחים, אינו נדון ככרמלית אלא כמקום פטור ומותר לטלטל בו, ולכן בין הלחיים דינו כמקום פטור.

ואביי אומר שאין להוכיח מדבר זה, כי התם [שם, בדברי רב דימי] מדובר בגבוה שלשה, טפחים, ונבדל בכך מן הרשויות האחרות ולכן הוא כרשות לעצמה ודינו כמקום פטור.

אמר אביי מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו] שבין לחיין דינו ככרמלית — שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: תוך הפתח, כלומר אותו מקום שבין מזוזות הפתח המשמשות כלחי, צריך לחי אחר להתירו, ואין די במזוזות אלה להכשיר את המקום. הרי שבלי לחי אחר אסור בין הלחיין בטלטול.

וכי תימא: דאית ביה [ואם תאמר שיש בו] ברוחב הפתח ארבעה על ארבעה, והאמר [והרי אמר] רב חנין בר רבא אמר רב: תוך הפתח, אף על פי שאין בו ארבעה על ארבעה — צריך לחי אחר להתירו. משמע שאין להשתמש בבין הלחיים.

ורבא עונה על כך שיש להבחין בין המקרים — התם [שם] מדובר שהיה אותו פתח פתוח לכרמלית, ומשום כך נדון המקום שבין המזוזות אף הוא ככרמלית וצריך תיקון נוסף של לחי אחר.

ושואלים: אבל אם הפתח פתוח לרשות הרבים מאי [מה] יהא דינו — שרי [מותר]? ואם כן דין כרמלית חמור מדין רשות הרבים. והלא כרמלית היא גזירת חכמים בלבד, ורק משום שהיא דומה לרשות הרבים. והרי זה כעין יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח מוטל בארץ והגר בשמי השמים] מצב דברים הפוך מן הראוי!

ומעירים: בכל זאת כך הוא כי יש לומר מצא מין את מינו וניעור. כלומר, כיון שמקום הפתח אינו מקום מסויים, ואין דינו כרשות גמורה ומסויימת, בטל הוא לגבי הכרמלית שאף היא רשות בדומה לו, והריהם נעשים כיחידה אחת, אף על פי שעל ידי כך אסורים בטלטול. ואולם רשות הרבים כיון שדינה שונה לחלוטין אין מקום הפתח בטל אליה ולכן אף מקום שבין הלחיים נחשב כחלק מן המבוי, ומותר בטלטול.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור] שבין לחיין אסור? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מבוי שרצפו (מילא אותו) בלחיין הסמוכים זה לזה פחות פחות מארבעה טפחים — באנו למחלוקת של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים] בענין שיעורו של לבוד;

לדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: אמרינן [אומרים אנו] בשיעור זה לבוד, הרי כל הלחיין הללו נחשבים כלחי אחד, ולכן משתמש עד חודו הפנימי של לחי הפנימי ולא יותר. ואילו לרבנן, דאמרי: לא אמרינן [לחכמים שאומרים: אין אנו אומרים] לבוד אלא בפחות משלשה טפחים, הרי הוא משתמש עד חודו בחלקו הפנימי של הלחי החיצון. אבל מדבריהם נלמד שבכל אופן בין לחיין — דכולי עלמא [שלדעת הכל] אסור להשתמש!

ואומרים: ורבא עונה על כך כי התם נמי [שם גם כן] מדובר שהיה פתח זה פתוח לכרמלית.

ומקשים: אבל לרשות הרבים מאי [מה דינו] — שרי [האם מותר]? אם כן נמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח מוטל בארץ והגר בשמי שמים] ודוחים: אין [כן הוא], ואין לתמוה, כי מצא מין את מינו וניעור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

drawn away from the alleyway walls or suspended in the air, the following distinction applies: If the cross beam is less than three handbreadths from the walls, one is not required to bring a different cross beam, for it is considered attached to the walls based on the principle of lavud, which views two solid surfaces as connected if the gap between them is less than three handbreadths wide. However, if the distance is three or more handbreadths from the walls, he is required to bring a different cross beam in order to permit carrying in the alleyway. Rabban Shimon ben Gamliel, who holds that the principle of lavud applies to a gap of up to four handbreadths wide, says: If the cross beam is less than four handbreadths from the wall, one is not required to bring a different cross beam; but if the distance is four handbreadths from the wall, he is required to bring a different cross beam.

The Gemara wishes to clarify the baraita: What, is it not that when the baraita speaks of a cross beam that is drawn away from the alleyway walls, it is referring to a cross beam that is distanced from the alleyway walls and situated on the outside in the public domain, similar to the case of the cross beam resting on pegs mentioned above? And when it speaks of a cross beam that is suspended, isn’t it referring to a cross beam that is distanced from the alleyway walls and placed on the inside in the alleyway? This interpretation contradicts Rava’s statement above that disqualifies such a cross beam.

The Gemara rejects this interpretation: No, both this, the cross beam that is drawn away, and that, the crossbeam that is suspended, are located on the inside of the alleyway. The difference between them is that the cross beam that is drawn away is distanced from the wall from one direction, while a suspended cross beam does not lie on the alleyway walls at all, but is distanced from them from both directions.

Lest you say that if the cross beam is distanced from the wall from one direction, we say that the principle of lavud applies, and it is as if the cross beam is joined to the wall; but if it is distanced from the wall from two directions, we do not say that the principle of lavud applies. The baraita, therefore, comes and teaches us that there is no difference in this regard.

Rav Ashi said: The baraita refers to a cross beam that is drawn away from the walls and also suspended in the air. And what are the circumstances where this would be the case? For example, where he inserted two bent pegs on the tops of the two alleyway walls, and the height of the pegs from the top of the walls is less than three handbreadths, and their bend inward is less than three handbreadths, and a cross beam rests on top of them. Lest you say that we either say lavud, i.e., we consider the cross beam to be virtually extended and thus connected to the wall, or we say ḥavut, pressed down, that we consider the cross beam to be pressed down vertically; but we do not say both lavud and ḥavut. The baraita therefore teaches us that even in that case we say that any item adjacent to another with a gap of less than three handbreadths between them is considered connected to it, whether to the side or below, and even in both directions at once.

Rabbi Zakkai taught the following baraita before Rabbi Yoḥanan: The area between the side posts and beneath the cross beam has the legal status of a karmelit, and it is forbidden to carry in it. Rabbi Yoḥanan said to him: Exit and teach this halakha outside, i.e., this baraita is not in accordance with the accepted halakha, and therefore it should not be made part of the regular learning in the study hall.

The Gemara records a dispute with regard to the scope of Rabbi Yoḥanan’s statement: Abaye said: Rabbi Yoḥanan’s statement is reasonable with regard to the area beneath the cross beam, as only the area beneath the cross beam should be considered a private domain, but between the side posts, carrying is indeed prohibited, in accordance with the opinion of Rabbi Zakkai. And Rava said: The entire statement of Rabbi Zakkai is to be rejected, as Rabbi Yoḥanan asserted, and even in the area between the side posts carrying is permitted.

Rava said: From where do I know to say this, that carrying is permitted even between the side posts? For when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: A place that has an area of less than four by four handbreadths and is located between a public and private domain but belongs to neither has the status of an exempt domain with regard to carrying on Shabbat. Therefore, it is permitted for both the people in the public domain as well as the people in the private domain to use it for loading their burdens onto their shoulders, so long as they do not exchange objects with one another. Therefore, a place having an area of less than four handbreadths is not considered a karmelit, but rather an exempt domain, where carrying is permitted. Consequently, the area between the side posts should likewise be considered an exempt domain, and carrying should be permitted within it.

And Abaye said that this offers no proof, as there, with regard to Rav Dimi’s statement, the area being discussed is at least three handbreadths high, setting it apart from the other domains. It is therefore considered a domain in its own right, and has the halakha of an exempt domain.

The Gemara considers the position of Abaye: Abaye said: From where do I know to say this, that the area between the side posts has the halakha of a karmelit? For Rav Ḥama bar Guria said that Rav said: The area within the opening, i.e., the doorway between two entrance posts that serve as side posts to permit carrying in the alleyway, requires another side post in order to permit carrying there, for the entrance posts alone do not suffice. This demonstrates that it is forbidden to carry in the space between the side posts without another side post.

And if you say that this is a case where the doorway has an area four by four handbreadths, and therefore an additional side post is required to permit carrying there, this is not a valid argument. For didn’t Rav Ḥanin bar Rava say that Rav said: The area within the opening itself, even if it does not have an area of four by four handbreadths, requires an additional side post in order to permit carrying within it. This indicates that the area between the side posts is not to be used.

And Rava replies that a distinction must be made between the cases: There, the case of Rav’s ruling refers to a scenario where the alleyway’s entrance opens to a karmelit, and thus the space between the entrance posts is also viewed as a karmelit, and an additional side post is required.

The Gemara poses a question: But if the entrance opens to a public domain, what would be the halakha? Would it be permitted to carry there even without an additional side post? If so, it follows that the halakha of a karmelit is more stringent than that of a public domain. However, this seems untenable, for carrying in a karmelit is prohibited only by rabbinic decree, owing to the similarity between a karmelit and the public domain. This is similar to a situation where a permanent resident is down on the ground, while a stranger is raised up to the highest heaven, the very opposite of the appropriate state of affairs.

The Gemara comments: Yes, it is possible that this is the ruling, for we can say that it has found its own type and been awakened. In other words, as the area within the entranceway is not a defined domain, it doesn’t have the status of an independent domain. Therefore, when it opens into a karmelit, to which it is similar, its status is negated, and it joins with the karmelit to form a single unit. However, when it opens into a public domain, it cannot join with it because it is not similar to a public domain, which has a totally different set of laws; and therefore it is considered part of the alleyway, and it is permitted to carry within it.

Rav Huna, the son of Rav Yehoshua, said to Rava: And you do not hold that in the area between the side posts carrying is prohibited? But didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: If an alleyway was lined with side posts, each one set more than three but less than four handbreadths apart from its neighbor, we have arrived in this matter at the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis with regard to the measure of lavud.

How so? According to Rabban Shimon ben Gamliel, who said that if the gap between two items is less than four handbreadths, we say that the principle of lavud applies; all the side posts are considered a single side post. He may therefore only utilize the alleyway up to the inner edge of the innermost side post, but no more. However, according to the Rabbis, who say that we do not say the principle of lavud applies unless the gap is less than three handbreadths, he may utilize the alleyway up to the inner edge of the outermost side post. This discussion demonstrates that the argument revolves around the question as to which side post establishes the permitted area. But with regard to the area between the side posts, all agree that carrying is prohibited.

And Rava answers that there too, it refers to a case where the alleyway’s entrance opens to a karmelit.

The Gemara raises a difficulty: But if the entrance opens to a public domain, what is its legal status – would carrying be permitted? If so, the halakha of a karmelit is more severe than that of a public domain. Once again, this can be likened to a situation where a permanent resident is down on the ground, while a stranger is raised up to the highest heaven. The Gemara answers: Yes, indeed, this is the ruling, but one should not be perplexed, as we have explained: it has found its own type and been awakened.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולדברי הני דאסרי דסברי חודה הפנימית מתרת הכא שרי דהא (קורה) [חודה] הפנימית פותח' מתחלת המבוי הנה רב חסדא אוקמא בפלוגתא רבא אמר לדברי הכל מבוי אסור בעינא קורה ע"ג מבוי וליכא ומותיב עליה רב אדא מהא דתניא היתה קורתו משוכה או תלויה פחות מג' אין צריך קורה אחרת.

ג' צריך קורה אחרת. רשב"ג אומר אם יש ביניהן ארבעה צריך קורה אחרת ואמרינן מאי משוכה לאו משוכה חוץ למבוי ונתונה ע"ג יתידות כי האי גוונא. וקתני דאם הקורה נתונה בפחות מג' אין צריך קורה אחרת. ומותר לטלטל במבוי. ומשני רבא לא אידי ואידי בין משוכה בין תלויה מבפנים של מבוי הוא מיהו משוכה מרוח אחת כגון שנתן קורה ע"ג המבוי ויוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל שכנגדה במבוי פחות מג' טפחים כלבוד דמי וכאילו ע"ג ב' כותלין היא נתונה ואין צריך קורה אחרת וכו'. תלויה כגון שזו הקורה תלויה באמצע מבוי ואינה נתונה לא בכותל זה ולא בכותל זה אם היא בפחות מג' טפחים מיכן ומיכן אין צריך קורה אחרת. דקיי"ל דאמרינן לבוד מב' רוחות.

רב אשי אמר משוכה והיא תלויה היכי דמי כגון שנעץ ב' יתדות עקומות כגון עקמומית של אגמון שאין בגובהו ג' ולא בעקמימותו ג' ותלה הקורה בחבל ביניהן והיא תלויה ומשוכה כלומר רחוקה מב' כותלי המבוי וקיי"ל דאמרינן גוד אסיק מחיצה מן הקורה ולמעלה. ותוב אמרינן חבוט רמי ביתדות כדי להראות כאילו נתפשטה עקמומית להשוות לקורה כדי שתהיה הקורה על ב' הכתלים. וקיי"ל כרבא דהא רב אשי דהוא בתרא מתרץ למתניתא דא כוותיה.

כיון דאמר רבא בין הקורה ובין הלחיים מותר להשתמש.

א"ל רב אשי דהוא הונא בריה דרב יהושע אוג לא תסברין דבין לחיים אסור והא [אמר] רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' פי' כותל של מבוי בכל [שיעור] פחות מד' טפחים מרחיב בעובי הכותל כשיעור טפח ונראה לחי. וכך מושך בענין הזה רוב אורכו של מבוי. וא"ר (יוסי) [יוחנן] בכה"ג באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן שחולקין בהא דתניא היה קורה משוכה או תלויה פחות מג' א"צ קורה אחרת כו'. עד כ"ע בין לחיים אסור ושני (רבה) [רבא] במבוי שפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו וניעור.

מהו דתימא או חביט אמרינן או לבוד אמרינן חביט ולבוד לא אמרינן קמ"ל. קשה לי אם כן למה לן שאין בגבהן שלשה דהא אפילו ביתר משלשה אמרינן חביט רמי כל שיש בקורה טפח, וכדאמר רבא בסוכה פרק הישן (סוכה כב, א) גבי סוכה המדובללת. ועוד דאי בפחות משלשה למה לי חביט רמי תיפוק ליה משום לבוד לחוד. ומיהו הוה ניחא לי דעל כרחך אצטריך לחביט רמי דאי לא הא איכא בין אלכסון הקורה ולכותל שלשה. אבל אידך קשיא לי. וי"ל דשאני קורה משום דבעינן קורה ע"ג מבוי ולא אמרינן בזה חביט כל שהיא למעלה משלשה, אבל פחות משלשה אמרינן, ואפילו בכי הא דלא סגי לה בלבוד בלחוד משום האלכסון שיש בין הקורה לכותל וכמו שאמרנו, כך נראה לי.

מקום שאין בו ארבעה על ארבעה. ועומד בין רשות היחיד לרשות הרבים הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באפי נפשיה ובטל להכא ולהכא. ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי, לשון רש"י ז"ל. ונראה מדבריו דבין הלחיים מותר להשתמש לבני המבוי ולבני רה"ר. ואינו מחוור בעיני דהא שלש מחיצות דאורייתא הן (להלן עירובין יא, ב) ואפילו בלא לחי רה"י גמורה היא דבר תורה, וא"כ היאך נתיר אותו עם בני רה"ר, ולא אמרו לחי להקל אלא להחמיר.
ואולי נאמר דאפילו יש לו שלש מחיצות כיון שהוא פתוח לרה"ר כרמלית הוא, וכדמוכח נמי בפרק כל גגות (עירובין צד, א) דקתני התם חצר שנפרצה לרה"ר המכניס מרה"י לתוכה או מתוכה לרה"י חייב דברי ר"א וחכ"א מתוכה לרה"ר או מרה"ר לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית, אלמא לא אמרו שלש מחיצות דאורייתא אלא בפתוח לכרמלית, וכיון שכן הכא נמי שפתוח לרה"ר הרי הוא ככרמלית והם התירו בין הלחיים עם רה"י ועם רה"ר. כך יש לי ליישב לפי דברי רש"י ז"ל.
ולי נראה שלא בא להשוותן לגמרי אלא לומר דאף ע"פ דהוא מקום בפני עצמו כיון דגריע לא חשיב לחלוק רשות לעצמו אלא הרי הוא בטל לגבי הרשויות, וכמו שאמר ר' יוחנן בעלמא לגבי מקום שאין בו ד' על ד', והלכך לגבי המבוי בעצמו ואי נמי לגבי רה"י דאפשר להשתמש עמו דבר תורה השתא נמי בטיל לגביהן ושרי, אבל לגבי רה"ר טעמא אחרינא איכא דאסור, כך נראה לי.

והאמר רב אמר ר' חנן בר רבא תוך הפתח אע"פ שאין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו. ואף ע"ג דאמרינן (לעיל עירובין ה, א) איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו וכל שבתים וחצרות פתוחות לתוכו, הכא שאני דאף זה מכלל המבוי הוא ואינו מבוי בפני עצמו ממש. ועוד שהלחי החיצון מתיר את הכל שלא תאמר שהפתח מתיר מה שלפנים והלחי מתיר את הפתח, אבל הלחי מתיר את הכל וכדאמרינן בסמוך רשב"ג דאמר אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי של פנימי, ורבנן דלא אמרי לבוד משתמש עד חודו הפנימי של חיצון ולכ"ע בין הלחיים אסור, ואם איתא דכל אחד ואחד מתיר מה שלפנים ממנו בלבד עד הלחי שלפנים ממנו אפילו לרבנן נמי לא ישתמש בין הלחיים הפנימיים כי מי התירן, שהלחי שחוצה להן מופלג מהם שלשה ואינו מתירן ממש כלחי המתיר תוך הפתח שהוא סמוך לו ממש אלא בגררת היתר המבוי, ואם הן בעצמן מקום בפני עצמן ואינן מכלל המבוי כדעת האוסר להשתמש בין הלחיים א"כ היאך הוא מותר להשתמש בין הלחיים הפנימיים, אלא שכל לחי ולחי מתיר כל מה שלפנים ממנו ונמצא החיצון מתיר את הכל.

התם דפתוח לכרמלית. וא"ת בפרק קמא דשבת (ט, א) דאמרינן אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, ופרכינן עלה מהא דאמרינן תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, ומשני א"ר יהודה אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקינן, למאי אצטריך לשנויי הכי לישני ליה דההיא דאחרים בפתוח לרה"ר והא דרב חנן בפתוח לכרמלית כשנויא דרבא דהכא. ולפיכך יש מי שדחה דברי רבא דהכא, דכיון דלא משני לה הכין התם שמעינן מינה דלא ס"ל הא דרבא. וליתא דאם איתא נילף מינה נמי דאפילו דאביי ליתא, דא"כ לישני ליה נמי דהתם בגבוה שלשה. אלא דלא משני ליה התם לא כרבא ולא כאביי, דא"כ מאי שנא פתוח ומאי שנא נעול אפילו נעול יהא כלפנים.
ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפסי דאפילו בין הלחיים מותר כרבא, דרבא לגבי אביי הילכתא כוותיה דרבא בר מיע"ל קג"ם. וכן נראה מדתרץ לה רב אשי לההיא דמבוי שרצפו בלחיים לתרוצה אליבא דרבא. והר"ז הלוי ז"ל פסק כאביי ואמר דפלוגתייהו דהכא שייכא בההיא פלוגתא אחרינא דלחי העומד מאליו, וכדאמרינן התם (טו, א) ואזדו לטעמייהו דלחי משום מחיצה לאביי ומשום היכר לרבא, וכיון דקיימא לן כאביי דלחי משום מחיצה אסור להשתמש בין הלחיים. אלו דברי הרב ז"ל. ואינן מחוורין, חדא דדילמא פלוגתייהו דהתם לאו בלחי משום היכר או משום מחיצה הוא, דדילמא רבא סבר דאפילו למ"ד משום מחיצה חוד החיצון סותם ואביי סבר דחוד הפנימי סותם דהא פליגי לעיל (עירובין ח, ב) תנאי ואמוראי בהא גבי קורה לחד לישנא. ועוד איכא למימר דלרבא אפילו למ"ד לחי משום מחיצה וחוד הפנימי סותם אפ"ה שרי משום דהוי מקום באנפי נפשיה וגרע ממקום פטור דבטל להכא ולהכא. ואי משום דאמרינן התם אזדו לטעמייהו, לאו מהאי פלוגתא קאמר אלא משום דאביי הא שמעינן ליה דלחי משום מחיצה מדאמרינן לעיל (עירובין ד, ב) גבי פלוגתא דאביי ורב יוסף דמבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט, רחבו בכמה רב יוסף אמר טפח ואביי אמר ד' ואמרי' לחד לישנא דפליגי בקורה אי משום היכר אי משום מחיצה, רב יוסף סבר קורה משום היכר ואביי סבר קורה משום מחיצה וכיון דלדידיה קורה משום מחיצה כל שכן לחי דהוי משום מחיצה ורבא נמי שמעינן ליה לקמן (עירובין יב, ב) גבי מבוי הראוי לשיתוף דאמר אחד זה ואחד זה משום היכר. אלא הא דהכא רבא אפילו למ"ד קורה משום מחיצה קאמר לה ומשום דחוד החיצון סותם ואי נמי תמצא לומר חוד הפנימי סותם והוה ליה מקום בפני עצמו הוי ליה מקום גרוע כמקום פטור כדאמרינן ושרי. ועוד כי אותה גירסא ליתא בכל הספרים כי יש ספרים דלא גרסי התם ואזדו לטעמייהו וגם ר"ח ז"ל (להלן עירובין טו, א) לא גריס ליה.
אבל מה שכתב כאן הרב אלפסי ז"ל דפתוח לכרמלית בין יש לו ארבעה בין אין לו ארבעה אסור אבל פתוח לרשות הרבים מותר. בזה דקדק עליו הרמב"ן נ"ר דהוי ליה למימר אבל פתוח לרשות הרבים יש בו ארבעה אסור אין בו ארבעה מותר דהא משמע דאפילו רבא לא שרי אלא בשאין בו ארבעה, וכדקאמר מנא אמינא ליה דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"י ולבני רה"ר דאלמא איהו נמי כי שרי כשאין בו ארבעה הוא דשרי, ואביי נמי אמר וכי תימא דאית ביה ארבעה על ארבעה והאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח אפילו אין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו, דאלמא בדאיכא ביה ארבעה כולי עלמא מודו דאסור.
והוא נ"ר תירץ דרבא אפילו בארבעה נמי שרי משום דלדידיה טעמא דלחי משום היכר ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה חוד החיצון סותם, אלא דלטעמיה דאביי קאמר, כלומר: אפילו לדידך דסבירא לך דחוד הפנימי סותם אודי מיהא דבשאין בו ארבעה דשרי מדרב דימי א"ר יוחנן. ואביי נמי דאמר וכי תימא דאית ביה ארבעה האמר רב חנן לטעמיה דנפשיה נמי קאמר, כלומר: מההיא דרב חמא בר גוריא שמעינן דברחב ארבעה מיהא צריך לחי אחר להתיר וקשיא עליה דרבא דשרי (דבשאין) [דבשיש] בו ארבעה מיהא מנא ליה האמר רב חנן בר רבא. ותדע לך דרבא אפילו בדאית ביה ארבעה שרי מדאקשי עליה רב הונא בריה דרב יהושע ממבוי שרצפו בלחיים פחות מד' אמות באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן, ואם איתא דרבא בדאית ביה ארבעה מודה מאי קושיא מיהא לימא דהכא בדאית ביה ארבעה דהא מארבעה פחות משהו לרשב"ג ולחי משהו הוה ליה לחי של ארבעה ולפיכך אסור, דאי אמרת אפילו במקורבין שלשה קא אסר רשב"ג דאפילו כי אמרינן לבוד לא היו בין שני הלחיים והאויר שביניהם ארבעה ומשום הכי קא פריך ליה מיניה מי דחקו לומר כן כדי שיקשה לרבא. ועוד מדקאמרינן לקמן (עירובין י, א) גבי לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומותר להשתמש עד חודו הפנימי ש"מ בין הלחיים אסור. ובודאי אביי לאפוקי מרבא בר פלוגתיה קאמר, כלומר: דמיהא איכא למשמע דליתא לדרבא דשרי, והא הכא יתר מד' טפחים הוא דקרוב לד' אמות נמי הוא דאלמא רבא בכל ענין שרי.
ומכל מקום מסתברא שאין אלו ראיות, דההיא ודאי דרבב"ח על כרחך שמעינן מינה דאפילו במקורבין עד שלשה קאמר, דהא מדתלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אלמא בכל מאי דפליגי רשב"ג ורבנן איתא דהיינו משלשה ועד ארבעה ומש"ה פריך לה מינה, דאי לא הוה ליה לר' יוחנן למימר מבוי שרצפו בלחיים ארבעה פחות משהו דאז משמע דלא קאמר אלא בשיש ביניהן ד' פחות משהו, אבל השתא דקאמר פחות פחות מארבעה משמע ודאי בכל שהוא פחות מארבעה עד שלשה פליגי, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל.
וההיא דלקמן דלחי המושך גם כן אין נראית לי ראיה, דהא רב יוסף אמרה ולא אביי, ורב יוסף לאו בר פלוגתיה דרבא הוא דנימא לאפוקי מדרבא. ועוד דהתם נמי פחות מד' אמות קאמר ובכל שפחות מד' אמות ועד משהו קאמר דהוי לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, דאלמא בין הלחיים אסור לעולם. ופחות מד' אמות דנקט לאו משום דאיסור דבין הלחיים (אסור) [אתי] לאשמועינן מכלליהו דרבא הוה שרי אפילו בלחי רחב כמה, אלא עיקרא משום דינא דלחי קאתי ולאשמועינן דעד ד' אמות נדון משום לחי אבל טפי לא אלא נדון משום מבוי, וזה ברור.
ורבותינו הצרפתים גם כן כך כתבו דרבא לא התיר אלא דוקא בפחות מארבעה הא בארבעה כולי עלמא מודו. אלא שאני תמה דהא בקורה לא חילקו בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר ולעולם מותר להשתמש תחתיה, וטעמא משום דקורה משום היכר ובכולה מכלתין למאן דקאמר קורה משום היכר והיכירא מלבר מותר להשתמש תחתיה ואפילו רחבה כמה, ואפילו למ"ד נמי קורה משום מחיצה וחוד החיצון סותם מותר להשתמש תחתיה ולא שמענו להם הפרש בין רחבה טפח לרחבה ארבעה, וכיון שכן לרבא נמי דשמעינן ליה בהדיא דלחי משום היכר (לקמן עירובין יג, ב) מאי שנא דלא שרי ברוחב ד', ואפילו נמי אמרת כמ"ד לחי משום מחיצה וחוד החיצון סותם אפילו ברחב ארבעה שרי כקורה וכמו שכתבתי וכל שכן דרבא לחי משום היכר סבירא ליה. וזה נראה לי בראיה מכרעת לדברי רבנו אלפסי ז"ל. אלא שלפי מה שכתבתי נצטרך לומר נמי דקורה לרבא אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיה כלחי דמצא מין את מינו וניעור, דלחי וקורה חד טעמא אית להו כדאמרן. ומצאתי לרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הי"א) שכתב כן דבין בלחי בין בקורה אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיהן וביניהן. וזה מפורש בדברי. אע"פ שהשיב עליו הראב"ד ז"ל ואמר שלא אמר רבא כן אלא בלחי בלבד, נראין הדברים כמו שכתבתי ועליה סמך הרמב"ם ז"ל ויפה כיון.

מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. עד כאן דברי רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן, והא דאמרינן לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד וכו' סברא דרב הונא בריה דרב יהושע היא, דמשמע ליה דליכא למיתלי הא בדרשב"ג ורבנן אלא בכי הא. ותדע לך דהא פירשה רב אשי בענין אחר ואלו אמרה ר' יוחנן בהדיא היכי מצי רב אשי לפרושה בענין אחר.

מסתברא מילתיה דרבי יוחנן תחת הקורה אבל בין הלחיים אסור. פירש מסתברא שלא א״ר יוחנן אלא תחת הקורה וכטעמיה דאמר לעיל מותר להשתמש תחת הקורה אבל בין הלחיים אסור אף לר׳ יוחנן וכן פרש״י ז״ל אבל בין הלחיים מודה ורבה אמר בין הלחיים מותר כלומר אף לרבי יוחנן והכין מוכחא כול׳ סוגיין דרבא מסתייע בסמוך מההיא דר׳ יוחנן ולקמן נמי פריך ליה רב הונ׳ בריה דרב יהושע מדר׳ יוחנן והא דמסתייע אביי ממימרא דרב דלקמן משום דכיון דההיא דרב הילכתא היא ולא אשכחן לר׳ יוחנן דפליג עליה לית לן לאוקומי פלוגתא בינייהו בכדי ובודאי דבין אביי ובין רבא כל חד מינייהו בעי לאוקומי לר׳ יוחנן לפום סבריה דאביי סבר בין הלחיים אסור ורבא אמר בין הלחיים מותר וטעמא דאביי ורבא יש שפירשו דאביי ורבא אזדו הכא לטעמיהו דאפליגו לקמן גבי לחי העומד מאליו דרבא סבר התם לחי משום היכירא וכיון דכן מסתמא היכירא מלבר וחודו החיצון סותם ומותר להשתמש כנגדו ואביי סבר התם לחי משום מחיצה וכל שהוא משום מחיצה מסתמא חודו הפנימי סותם דחשבי׳ עובי הלחי כאלו היא מחיצה נמשכת וסותמת ואי ק״ל דהא אביי סבר הכא מותר להשתמש תחת הקורה ואפ״ה אמרינן לעיל במה ממעטה דקורה משום מחיצה וי״ל דההוא לישנא לא קאי א״נ בקורה סבר אביי דחודה החיצון סותם משום דרחבה טפח וגבי לחי סובר דחודו הפנימי סותם ולפי פי׳ זה תקשי לגאונים ז״ל הלכתא אהלכתא דאינהו פסקו בהא הלכה כרבא ולקמי׳ גבי לחי העומד מאליו פסקו הלכת׳ כאביי וחשבי לי׳ ביע״ל קג״ם אבל יש לומר והוא הנכון לפום ריהטא דשמעתין דאביי לדברי הכל קאמר דבין הלחיים אסור ואפי׳ תימא דלת משום היכירא וטעמ׳ דידי׳ כדפריש׳ לעיל אליבא דרב חסדא דכיון דשיעורו כל שהוא לא חשיב ולית ליה היכירא וחיישינן דילמא אתי להשתמש חוץ ללחי והיינו דדחי אביי לקמן התם בגבוה ג׳ טפחים כלומר דכיון דגבוה ליכא למיחוש שמא יחליפו וכן פרש״י ז״ל אלמא טעמא דאביי בהא משום דחייש שמא יחליפו ורבא סביר׳ לי׳ דלאחלופי לא חיישי׳ כיון שהוא בתוך כותלי המבוי דאדרבה אפי׳ תימא לחי משום מחיצה דכיון דשיעורו בכל שהוא לא חשוב למיהוי מקום באנפי נפשיה ודינו שתבטל לגבי המבוי כיון שהוא בתוכו וראיה לפי׳ זה מהא דאמר רבא מנא אמינא לך דאמר ר׳ יוחנן מקום שאין בו ד׳ על ד׳ כו׳ עד שלא יחליפו אלמא לא אמר רבא אלא משום דכל שאין בו ד׳ על ד׳ לא חשיב למיהוי מקום באנפי נפשיה ובטל הכא והכא הכי נמי בין הלחיים בטיל הכא ובטיל הכא ע״כ והיינו דאמר אביי לקמן:

וכי תימא דאית ביה ד׳ על ד׳ וכו׳ והא אמר רב וכו׳ דאלמא מודה רבא בשיש בו ד׳ על ד׳ דאסור להשתמש כנגדו דכיון דחשיב הוי מקום באפי נפשי׳ וכן פי׳ ר״י ז״ל מקום שאין בו ד׳ על ד׳ פי׳ והוא עומד בין רשות היחיד ובין רשות הרבים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו. ובלבד שלא יחליפו פרש״י ז״ל אלמא כיון דלא הוי מקום חשיב כו׳ הכא נמי אפילו חשבת ליה מקום באנפי נפשיה בטל הכא והכא ושרי עכ״ל והא דנקט רבי׳ ז״ל אפי׳ חשבת ליה מקום באנפי נפשיה לא היה צריך לכך אלא לומר כי שורת הדין הוא דכיון שעומד בין כותלי המבוי שהו׳ בתחלת המבוי מיהו אפי׳ תימא דחשבת ליה מקום באנפי נפשי׳ מפני שבא להכשיר המבוי מ״מ כיון דלא הוי מקום חשוב בטיל הכא ולהכא ושרי ומיהו הקשו עליו בתו׳ היכי קאמר מרן ז״ל דהכא נמי בטיל הכא והכא דהא כיון שעומד בין כותלי המבוי רשות היחיד הוא מן התורה דקיימא לן ג׳ מחיצות דאורייתא וא״כ היכי שרי להשתמש בו לחוץ ויש שתירצו דמרן ז״ל סובר דלא אמר ג׳ מחיצות רשות היחיד אלא בפתוח לכרמלית אבל בפתחו לרשות הרבים דינו ככרמלית והכי מוכח בפ׳ כל גגות דקתני התם חצר שנפרצה לרשות הרבים כו׳ וחכמים אומרים המכניס מתוכה לר״ה או מר״ה לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית והכא בפתוח לר״ה מיירי כדאוקמה רבא לקמן ורי״בא ז״ל פי׳ הכא נמי כיון דאין בו ד׳ טפחים דין הוא שיבטל לגבי המבוי שהוא רשות היחיד ועומד לתוכה ואפשר שאף רש״י ז״ל לכך נתכוון וה״ק דה״נ כיון דלא הוי ביה ד׳ טפחים בטול הכא והכא מדין מיעוטא ושרי לבני רשות היחיד דאלו לבני ר״ה טעמא אחרינא איכא למיסר מפני שהוא בתוך ר״הי ואביי גופיה התם בגבוה ג׳ פי׳ דליכא למיחש לחלופי וע״כ נמי הכי ס״ל בגבוה שלשה מיירי דאי לא ארעא סמיכתא היא וה״ל רשות הרבים כיון שעומד סמוך לו ואינו בתוך רשות היחיד לא דהוה ס״ד דגובהה נמי לא מעלה ולא מוריד לעניין שלא יתבטל לכאן ולכאן כיון שאין בו ד׳ ואביי תריץ דגובהה נמי עביד לי׳ דליבטיל משום דליכא למיחש שמא יחליפו וכן פי׳ בתוס׳:

אין מצא מין את מינו וניעור. פי׳ דהא לכרמלית דמי טפי וכיון שכן נהי דאינו מתערב עמו כיון שאין בו ד׳ טפחים כשיעור כרמלית מ״מ נהור ומתחזק עמו שלא יתבטל לגבי רשות היחיד אבל לרשות הרבים לא דמי כלל ואינו מתחזק עמו בכלום וכיון שאין לו חזוק ומבטל לגבי רשות היחיד:

מבוי שרצפו בלחיים. פי׳ מבפנים לארכו של מבוי פחות פחות מד׳ טפחים באנו למחלוקת רבן שב״ג ורבנן ע״כ דברי יוחנן מכאן ואילך פירוש׳ דרב הונא בריה דרב יהושע דעביד לאכרוחי פרכיה דידע דהא רב אשי עבד בה בסמוך פירוש׳ אחרינא לרשב״ג דאמר אמרי׳ לבוד כו׳ פרש״י ז״ל דאס״ד בין הלחיים מותר בין לרבנן בין לרשב״ג חודו של לחי החיצון סותם ובמאי פליגי רבנן ורשב״ג וא״ת ולימא לי׳ דהכא בלחיים שיש בה ד׳ טפחים דמודה רבא לאביי דבין הלחיים אסור כדפרישנא לעיל וכדפר״י ז״ל י״ל דסתם לחיים כדינם משמע שאין בהם אלא כל שהוא וא״ת מיירי בשהלחיים הראשונים יש ביניהם פחות מג׳ טפחים ועבדי׳ לבוד אפי׳ לרבנן ולפי׳ חודו הפנימי סותם ולרבנן משתמשים עד לשם דהא מאי דקאמר שרצפו בלחיים פחות פחות מד׳ יש בכלל זה כיון שיש בהם פחות מד׳ ממש אפי׳ פחות מג׳ מדלא קתני שיש ביניהם מג׳ ועד פחות מד׳ וי״ל דכיון דקאמר שרצפו משמע שכולן שוין שיש ביניהם פחות מד׳ בצמצו׳ כלומר למעלה ועד פחות מד׳ דהוא פלוגתא דרבנן ורשב״ג רב אשי אמר כגון שרצפו פי׳ ולעולם דכ״ע חודו החיצון יורד וסותם בין לרבנן בין לרשב״ג ופרכי׳ ולרשב״ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים פי׳ דמסתמא לחי העליון כשהניחו בראש המבוי מבפנים הוציאה מעט כלפי חוץ שכן דרך מעמידי לחיים שיהא נראה מבפנים ומבחוץ וכשהוסף עליו לחיים אחרים נעשה נראה מבחוץ ושוה מבפנים ואיכא היכירא קצת וכל דאיכא היכירא אע״פ שהוא במשך ד׳ אמות נדון משום לחי ופרקי׳ דרבי יוחנן ס״ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי וק״ל מאי האי דאמרינן דלרשב״ג כיון דאמרי׳ לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי דהא לעיל גבי לחי הבולט מדפנו׳ של מבוי דאמרי׳ ד׳ אמות נידון משום מבוי פרש״י ז״ל דטעמא משום דלא איתעביד משום לחי ואלו הכא הא איתעביד לשם לחי דלישנא דרצפו בלחיים הכי משמע וי״ל דהתם הוא שבולט לרחבו של מבוי כי שורת הדין דמשום דריבה בסתימתו לא אלא דבעי׳ היכיר׳ וכשנעשה לשם כך איכא היכיר׳ אבל הכא שהוא במשכו של מבוי לית ליה היכירא כלל אע״פ שעושה לשם לחי וכן אתה מפרש לקמן גבי לחי המושך מדפנו של מבוי דהתם ודאי מיירי כשנעשה לשם לחי מדלא דייקי׳ עלה ש״מ לחי העומד מאליו הוי לחי כדדייקי׳ מינה אידך דיני ואפילו הכי קאמר שאם הוה ד׳ אמות נדון משום מבוי ולא קשי׳ על רש״י ז״ל מטעמא דאמרן:

ומכל מקום לענין ביאור השמועה תירצה רב אשי בדרך אחרת ופי׳ משוכה והיא תלויה ר״ל שהיא קצרה עד שאינה מגעת לכותלים לא מכאן וכן שתלויה על גובה כותלי המבוי ונמצאת רחוקה לכותלים מצדן ומשטח עליונותן והוא שנעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי מבוי ועקמימותן נוטה זה כלפי זה ואין ביתדות רחב טפח עד שיהו סניף לקורה ובא ללמדנו שמאחר שאין בעקמימותן שלשה וכן אין בגביהן שלשה אומרין לבוד משני צדדין שמצד הגובה אומרי׳ חבוט ומצד הרחב אומרי׳ גוד ושתיהם מתורת לבוד ואלו היו לשם שלשה הן מן הגובה הן מן הרחב פסול שקורה על גבי מבוי ממש בעינן הן. כנגד הן עליהן ^{וזו היא צורתה} וכן הדין אם יוצאות שתי קורות אחת מכאן ואחת מכאן ואין נוגעות באמצע זו בזו שאם אין ביניהן שלשה כשרה ובשלשה פסולה ולמדת שקורה צריכה להיות לפנים מכותלי מבוי ממש אבל חוצה להן אפי׳ בדבוקות פסולה הא כל שהוא בפנים מכשירין אותה בלבוד הן בצדי הכותל הן על הכותל ובתוספות מצריכין כן אף בלחי ר״ל להיותו בתוך חלל המבוי. ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שמכשירין בו אף בחוץ לכותל כל שהוא בתוך שלשה וראיה להם מלחי המושך עם דפנו של מבוי לפי מה שפירשו הם בו על הדרך שביארנו למעלה בסוגית לחי הבולט שהוא מניח חודו של לחי לחדו של ארך הכותל שכל שהוא פחות מארבע אמות נדון משום לחי וכן ענין נראה מבחוץ ושוה מבפנים. ומכל מקום אפשר שבזה הוא מפני שהוא מן הכותל ממש ובצורת [הפתח] מיהא אין הקנים שמכאן ושמכאן צריכים ליגע לקנה העליון אלא כל שהלחיים שמכאן ומכאן גבוהים עשרה אעפ״י שאין הקנה שעל גביהן סמוך להן אפי׳ בגובה כמה הרי זה צורת פתח:

מבוי שרצפו בלחיים ^כזה בפחות מארבעה הואיל ואין תורת לבוד אלא בפחות משלשה אין כלם נחשבים כלחי אחד אלא הולכי׳ אחר הראשון ואם פתוח לכרמלית אין משתמשין כנגדו ואם רצפן בפחות משלשה הרי הכל נדון כלחי אחד ואין משתמשין ביניהם אם פתוח לכרמלית. ויש לך צד שאפי׳ פתוח לרשות הרבים אסור והוא שרצפו בלחיים בפחות פחות משלשה במשך ד׳ אמות שהרי כלם לבוד והרי הלחי נמשך לארך המבוי ארבע אמות והרי יצא מתורת לחי ונכנסה עליו תורת מבוי וצריך לחי אחר. ולפי דרכך למדת בלחי הנמשך ארבע אמות שאין בו תורת לחי ואעפ״י שכתבנו בשמועת לחי הבולט שלא נאמר כן אלא בעומד מאליו שאין המחשבה מוציאתו מתורת כותל להכניסו בתורת לחי אבל כל שעשאו לשם לחי כל שכן שהכשיר ובזו הרי לשם לחי עשאן שהרי אמר רצפו בלחיים מכל מקום בזו הואיל ומונחים לארך המבוי אפי׳ קבעם לשם כך אינו נראה לחי כלל אבל לחי הבולט הואיל וברחב המבוי הוא כל שקבעו לכך מכשיר:

ואף זו שביארנו שבארך המבוי אינו לחי דוקא בשהלחי החיצון נבלע כלו בתוך דופן המבוי שאין כאן נראה לא מבפנים ולא מבחוץ אבל אם היה מעט ממנו נמשך כלפי חוץ ניתר באותו משהו היוצא שהוא נדון כלחי מתורת נראה מבחוץ אעפ״י שהוא שוה מבפנים ודבר זה אתה למד ממה שהקשו כאן ולרבן שמעון בן גמליאל (והוי) [ליהוי] כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. ופרשו בו גדולי הרבנים שהרי מן הסתם כל מעמידי לחיים מושכים קימעא כלפי חוץ כדי שיראה מבחוץ ומבפנים שלשם לחי הוקבע. ותירצה על דעת האומר שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו [נידון משום] לחי וכבר ידעת שאין הלכה כן כמו שיתבאר:

כבר ביארנו למעלה שקצת גדולי הדורות מפרשים שבין הלחיים לדעת רבא מותר אף ברחבים ארבעה וייעדנו שהביאו ראיה לדבריהם מקצת שמועות שבסוגיא זו תדע ששמועה זו של רצוף לחיים היא אחת מהן שאלו היה רבא מודה לאסור ברחבי׳ ארבעה והרי יש כאן ארבעה שפחות מארבעה במשהו נאמר ולחיים משהו הרי כאן ארבעה ואין כאן ראיה שהרי רבן שמעון בן גמליאל בכל שהוא פחות מארבעה אמרה ומתורת לבוד ועיקר המחלקת בין רבן שמעון בן גמליאל וחכמים הוא משלשה פחות משהו ולא הקשה ממנה לרבא אלא מפחות מארבעה כל כך שלא יהא הלחי משלימו לארבעה ואף הם חזרו והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה אמ׳ ליה אביי לרב יוסף את אמריתה ניהלן ואהא אמריתא ניהלן לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מארבע אמות נידון משום לחי ומשתמש עד חדו הפנימי ואמרת לן עלה שמע מינה תלת שמע מינה בין הלחיים אסור וכו׳ וודאי אביי לאפוקי מדרבה אמרה ותפשה בפחות מארבע אמות אלמא ברחב ארבעה טפחי׳ היה רבא מכשיר. ואף זו אינה ראיה שהרי אביי לא על רבא אמרה אלא שהזכיר לרב יוסף שכך היה הוא אומרה ושמא רב יוסף שמע בה על אחד שהיה מכשיר אף ברחב ארבעה ולא כנגד רבא אמרה ולא עוד אלא שאף בזה הוא תופש בין לחיים כל שמארבע אמות ולמטה ואוסר בכלל זה הוא ממשהו עד ארבע אמות פחות משהו והרי אף ממשהו עד פחות מארבעה כדין זה שאינו משתמש לדעתו אלא עד חדו של פנימי אעפ״י שסתם לחי ראוי לעשותו בדרך שיהא נראה בין מבפנים בין מבחוץ מכל מקום כל שהוא נראה מצד אחד כשר כיצד נראה מבפני׳ ושוה מבחוץ כגון שעשה הלחי ממין הכותל והעמיד רחבו של לחי לצד ארכו של מבוי ולא המשיך כלל רחבו של לחי כלפי חוץ אלא שהשוה חדו החיצון על רחב הכותל. והוא בולט בפנים (לאור) [לאויר] שבין כותלי המבוי ^{כגון זה} שנמצא עיקר ההיכר לבני המבוי וכן נראה מבחוץ ושוה מבפנים שהמשיך כל הלחי לחוץ וחדו הפנימי שוה לכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על ארך המבוי ^כזה שנמצא עיקר ההיכר לבני רשות הרבים ושניהם נידונים משום לחי:

גמרא רב אשי אמר משוכה והיא תלויה כו' יש לדקדק מי הכריח אותו למימר והיא תלויה אלא או תלויה כדס"ד מעיקרא שקצרה ואשמועינן דאמרינן לבוד אלא דמשוכה לאו היינו קצרה אלא משוכה בגובה פחות מג' ואשמועינן דאמרי' חביט רמי ויש ליישב דמשוכה לא משמע ליה בגובה לחוד ודו"ק:

תוס' בד"ה ורבא התם כו' וי"ל דאי כו' הוי מקום פטור ואפי' כו' ותדע דלאביי נמי לוקמא בגובה ג' דהוי כו' עכ"ל מעיקרא לא הוי אסקי אדעתייהו להקשות כן לאביי דאפשר דסתם אסקופה אינה גובה ג' אלא לרבא קשיא להו דלוקמא באסקופת כרמלית כי הכא דסתמא נמי איירי בכרמלית אלא לפי תירוצם שכתבו לרבא וי"ל כו' הוי מקום פטור ואפי' פתח נעול כו' דהיינו ע"כ אסקופה גובה ג' דבאינה גובה ג' לא הוי מקום פטור והשתא קאמרי תדע דלאביי נמי אע"ג דאפשר דסתם אסקופה לא הוי גבוה שלשה מ"מ לוקמא הכי אלא משום דא"כ אפי' נעול נמי ודו"ק:

בד"ה לרשב"ג כו' ה"ל לר' יוחנן לפרושי במלתיה בהדיא כו' בפחות מד' במשך ד' כו' עכ"ל ומה"ט גופיה נמי לא בעי ר"י למנקט פלוגתייהו בהכי בב' לחיים שרצפן בפחות מד' במשך ד' דלא רצה להאריך לפרש בהדיא במשך ד' וק"ל:

בתוס' ד"ה ורבא התם וכו' ומשני הכא באסקופת מבוי עסקינן התוס' לא סיימו התירוץ שם והכי משני התם הכא באסקופת מבוי עסקינן חציו מקורה וחציו שאינו מקורה וכו' ע"ש:

גמ' דמהו דתימא או לבוד אמרינן כו'. נ"ב בערוך גריס או גוד אמרינן או חביט אמרינן כו' פירוש משוך רמי עד כאן ע"ש:

שם מבוי שרצפו בלחיים פחות כו'. נ"ב כזה :

רש"י בד"ה או תלויה כו' קורה כעין זו. נ"ב כזה :

בד"ה היכי דמי צריך להיות והיכי דמי ונ"ב כזה :

תוס' בד"ה לרשב"ג כו' במשך ד' או ברחבים ד' ואע"ג כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

גמרא רב אשי אמר משוכה והיא תלויה כו'. עי' מהרש"א אבל עדיין קשה לימא דמשוכה היינו מהצדדין ואו תלוי' היינו בגובה כגון שהקנה שנעץ באמצע המבוי הוא גבוה מעל הכתלים פחות מג"ט והקורה שנתן עליו מגעת עד כנגד הכתלים ואשמעינן דאמרי' חבוט רמי ומנ"ל דאמרי' לבוד וחבוט יחד וי"ל דכיון דחבוט ל"א הכא אלא בפחות מג' א"כ ע"כ הוא מטעם לבוד והוה ידעינן לה ממשוכה דמה לי לבוד מן הצד ומ"ל לבוד בגובה אלא ע"כ דאשמעינן דאפי' שניהם יחד אמרינן ומתורץ בזה גם קושיית המהרש"א:

רש"י ד"ה דאית בהו ארבעה. כצ"ל בה':

רש"י ד"ה אבל פתוח לר"ה. צ"ל הד"א עם הא דלעיל:

רש"י ד"ה באנו למחלוקת. ולרבנן לא הוי כחד לחי כו'. כצ"ל:

גמרא מהו דתימא מרוח א' כו'. נ"ב ואי אשמעינן תלויה. הו"א אבל משוכה אפי' ג׳ א"צ להביא אחרת:

גמ' א"ל פוק תני לברא. שבת דף קו ע"א ביצה דף יב ע"ב יומא דף מג ע"ב:

משוכה. משמע רחוקה היא מן הכתלים: או תלויה. שאין ראשיה מונחים על גבי הכתלים אלא תלויה באויר שקצרה משתי רוחותיה וכגון שנעץ קנה כל שהוא באמצע פתח המבוי ונתן על גבו את הקורה: רבן שמעון סבירא ליה בכל דוכתא פחות מד' כלבוד דמי: משוכה מבחוץ. שנמשכה לתוך רשות הרבים כגון האי בעיין דלעיל דשתי יתידות: תלויה מבפנים. שקצרה משתי רוחות ואינה מגעת לכתלים אלא נתלית באויר ואמרינן לבוד להאריך ראשיה: אידי ואידי מבפנים. ותרוייהו בקורה קצרה עסקינן: משוכה מרוח אחת. ראשה אחד על הכותל וראשה השני אינו מגיע לכותל שכנגדו: רב אשי אמר. משום ב' רוחות לא איצטריכא ליה דכיון דתנא משוכה מרוח אחת הוא הדין משתי רוחות אלא חדא קתני משוכה והיא תלויה שקצרה היא מהגיע לכתלים ועוד שתלויה היא למעלה מגובה כותלי המבוי: והיכי דמי כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על גבי ב' כותלי מבוי. ועקמימותיהן נוטות זו כלפי זו להיותן סניף להאריך הקורה משני צידיה כשתנתן עליהם והם עצמם אינם ראויות להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח כשיעור הכשר קורה דמתניתין: ואין בעקמומיתן שלשה. ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים ואין בגובהן של יתידות ממעל לכתלים שלשה טפחים דאי הוה בגובהן שלשה טפחים הוה מיפסלא דקורה על גבי כתלים בעינן אבל השתא בפחות משלשה אמרינן חבוט השפל כאילו מונחת על הכותל: לבוד. לשון סניף להאריך ובלע''ז אפש''ק נידון ככרמלית. ואסור לטלטל שם: מסתברא מילתיה דר' יוחנן. דאמר פוק תני לברא אלא מותר הוא אתחת קורה קאמר ליה דקסבר חודו החיצון יורד וסותם: אבל בין לחיים. במבוי שאין שם קורה מודה דאסור: מקום שאין בו ד' על ד'. עומד בין רשות הרבים לרשות היחיד הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באנפי נפשיה הוא ובטיל להכא ולהכא והיינו מקום פטור: לכתף עליו. משאות: ובלבד שלא יחליפו. דלא לימרו דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ואתי למישרי הוצאה בשבת ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי: בגבוה שלשה. דמינכרא אבל בין לחיים דלא מינכרא דוכתא אי שריית לטלטל התם אתי להחליף ולאפוקי לרשות הרבים: תוך הפתח. כגון מבוי שיש פצימין רחבים לפתחו מכאן ומכאן והן הן לחיים שלו צריך להעמיד לחי אחר מבחוץ אם ירצה להשתמש בין הפצימין: דאית בהו ארבע. ברוחב הפצימין במשך המבוי דכל ד' רשות באנפי נפשיה היא וכרמלית היא ומדרבנן אסורה: לכרמלית. לבקעה דשייך ומצטרף למינו שחוצה לו: יציבא. אזרחי: מצא. כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית: את מינו. שחוצה לו: וניעור. נתחזק על ידי מינו וניעור משנתו שהיה בתחלה בטל אצל שאינו מינו ודוגמתו בבכורות (ד' כב.) טומאה שבטלה וחזרה וניעורה: אבל פתוח לרשות הרבים. שלא זה מינו ולא זה מינו ולכאן וכאן בטלה: ואת לא תסברא דבין לחיים. לר' יוחנן אסור: והאמר ר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיים. במשך המבוי מראשו לצד סופו בשתים ושלש אמות: בפחות מארבעה. שאין בין לחי ללחי ד' אבל יש ביניהן ג': באנו למחלוקת רבן שמעון ורבנן. דאיפלגו לעיל במשלשה ועד ד' אי אמרינן לבוד או לא מאותו מחלוקת אנו למידין שאף בהכשר מבוי זה יש מחלוקת ביניהן ורבי יוחנן לא מפרש מילתיה והשתא קא מפרש רב הונא בריה דרב יהושע דעל כרחיך הא דקאמר רבי יוחנן דשייכא פלוגתא דרבן שמעון ורבנן הכא לא משכחת לה אלא בתשמיש שכנגד הלחיים דלרבן שמעון הוו כולהו כחד לחי ואין משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי אבל משם ולחוץ הוי בין לחיים ואסור ולרבנן לא הוי כחד לחי ובלחי החיצון משתרי מבוי ומותר להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של חיצון דכנגד חיצון לחודיה הוי בין לחיים אלמא לרבי יוחנן בין לחיים אסור דאי בין לחיים לרבי יוחנן מותר מאי שייכא פלוגתייהו דרבן שמעון ורבנן להכא בין הוו כולהו כחד בין לא הוו כולהו כחד כנגד כולם הוא משתמש:

שאין בגובהן שלשה. ואם תאמר והא אמר בסוף פרק הישן (סוכה ד' כב.) דכי יש ברחבו טפח אמר חבוט ורמי אפילו ביתר מג' וקורה דרחבה טפח נימא נמי חבוט ורמי אפילו גבוה מג' ובלאו הכי קשה אמאי לא שריא אפילו ביתר מג' כיון דקורה תוך עשרים וי''ל דהכא בעינן קורה על גבי מבוי וביתר מג' לא הוי היכר תדע דהא משוכה מבחוץ אפילו בפחות מג' לא אמרינן לבוד: תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. לאו משום דנחשב כמבוי בפני עצמו דאין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם כן ארכו יתר על רחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו: ורבא התם הוא דפתוח לכרמלית. ואם תאמר בפרק קמא דשבת (ד' ו.) גבי אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ופריך מהא דאמר רב צריך לחי אחר להתירו ומשני הכא באסקופת מבוי עסקינן ואמאי לא משני התם דפתוחה לכרמלית וההוא דאחרים בפתוח לרה''ר וי''ל דאי בפתוח לרה''ר כיון דאין בו ארבע על ארבע הוי מקום פטור ואפילו פתח נעול נמי כלפנים ותדע דלאביי נמי לוקמא בגובה שלשה דהוי מקום פטור כדאמרינן לעיל אלא משום דאם כן אפילו נעול נמי: לרשב''ג דאמר לבוד משתמש עד חודו הפנימי. זו אינו מדברי רבי יוחנן דהא רב אשי מפרשה בע''א ואם תאמר אם כן מאי פריך לרבא הוא יפרש דפליגי שרצפו בלחיים רחבים ארבע דרבא מודה לעיל ברחבים ארבע דאסור ואפילו באין רחבים ד' פליגי ומשכחת פלוגתא דרשב''ג אומר לבוד והרי בין כולם יש ד' ואסור להשתמש כנגדו ולרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד משתמש עד חודו החיצון של לחי החיצון וי''ל כיון דכשאין כ''א ב' לחיים ובכל א' משהו ושניהם רצופים בפחות מד' לא משכחת פלוגתייהו דרשב''ג ורבנן ולא משכחת פלוגתייהו אלא כשיש ד' הוה ליה לרבי יוחנן לפרושי במילתיה בהדיא מבוי שרצפו בלחיים בפחות מד' במשך ד' אע''ג דרב אשי מוקי לה במשך ד' אמות כיון שאמר ר' יוחנן מבוי שרצפו הוי כאילו פירש בהדיא ד' אמות דמשך מבוי ד' אמות:

עירובין ט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד