עירובין ח ע"א

וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא בֵּין שֶׁעֵירְבוּ וּבֵין שֶׁלֹּא עֵירְבוּ פְּלִיגִי בְּעֵירְבוּ בְּמַאי פְּלִיגִי בְּשֶׁלֹּא עֵירְבוּ בְּמַאי פְּלִיגִי
בְּשֶׁלֹּא עֵירְבוּ פְּלִיגִי בְּנִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים
בְּעֵירְבוּ קָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב יוֹסֵף דְּאָמַר רַב יוֹסֵף לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁכָּלֶה לְאֶמְצַע רְחָבָה אֲבָל כָּלֶה לְצִידֵּי רְחָבָה אָסוּר
אָמַר רַבָּה הָא דְּאָמְרַתְּ לְאֶמְצַע רְחָבָה מוּתָּר לָא אֲמַרַן אֶלָּא זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה אֲבָל זֶה כְּנֶגֶד זֶה אָסוּר
אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא הָא דְּאָמְרַתְּ זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה מוּתָּר לָא אֲמַרַן אֶלָּא רְחָבָה דְרַבִּים אֲבָל רְחָבָה דְיָחִיד זִימְנִין דְּמִימְּלֵךְ עֲלַהּ וּבְנֵי לַהּ בָּתִּים וְהָוֵי לַהּ כְּמָבוֹי שֶׁכָּלֶה לֵהּ לְצִידֵּי רְחָבָה וְאָסוּר
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין רְחָבָה דְרַבִּים לִרְחָבָה דְיָחִיד דְּאָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַעֲשֶׂה בְּמָבוֹי אֶחָד שֶׁצִּידּוֹ אֶחָד כָּלֶה לַיָּם וְצִידּוֹ אֶחָד כָּלֶה לְאַשְׁפָּה וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי וְלֹא אָמַר בָּהּ לֹא הֶיתֵּר וְלֹא אִיסּוּר
אִיסּוּר לָא אֲמַר בַּהּ דְּהָא קָיְימִי מְחִיצּוֹת הֶיתֵּר לָא אֲמַר בַּהּ חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּינָּטֵל אַשְׁפָּה וְיַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן
וּמִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּינָּטֵל אַשְׁפָּה וְהָתְנַן אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ זוֹרְקִין לָהּ בְּשַׁבָּת
אַלְמָא שָׁנֵי בֵּין אַשְׁפָּה דְרַבִּים לְאַשְׁפָּה דְיָחִיד
הָכָא נָמֵי שָׁנֵי בֵּין רְחָבָה דְרַבִּים לִרְחָבָה דְיָחִיד
וְרַבָּנַן מַאי
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבְדִּימִי תָּנָא וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבְדִּימִי תָּנָא וַחֲכָמִים מַתִּירִין אָמַר רַב נַחְמָן אֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים
מָרִימָר פָּסֵיק לַהּ לְסוּרָא בְּאוּזְלֵי אָמַר חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן
הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בְּסוּרָא כְּרוּךְ בּוּדְיָא אוֹתִיבוּ בֵּיהּ בְּעַקְמוּמִיתֵיהּ אָמַר רַב חִסְדָּא הָא לָא כְּרַב וְלָא כִּשְׁמוּאֵל לְרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ צוּרַת הַפֶּתַח בָּעֵי לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם הָנֵי מִילֵּי לֶחִי מְעַלְּיָא אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּנָשֵׁיב בֵּיהּ זִיקָא וְשָׁדֵי לֵיהּ לֹא כְּלוּם הוּא
וְאִי נָעֵיץ בֵּיהּ סִיכְּתָא וְחַבְּרֵיהּ חַבְּרֵיהּ:
גּוּפָא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ לְחָצֵר וְנִפְרְצָה חָצֵר כְּנֶגְדּוֹ חָצֵר מוּתֶּרֶת וּמָבוֹי אָסוּר
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר עוּלָּא לְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי רַבִּי לֹא מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה לִגְדוֹלָה גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וּקְטַנָּה אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה
אֲמַר לֵיהּ אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא קָא דָרְסִי בָּהּ רַבִּים אֲבָל הֵיכָא דְּקָא דָרְסִי בַּהּ רַבִּים אֵימָא אֲפִילּוּ חָצֵר נָמֵי
וְהָא נָמֵי תְּנֵינָא חָצֵר שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִין לָהּ בָּזוֹ וְיוֹצְאִין לָהּ בְּזוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה וּרְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת
אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

והוינן בה: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, שרב יהודה בדין מבוי הכלה לרחבה כשמואל אמרה. ורב - לאו משום עירוב אסר לטלטל במבוי הכלה לחצר, אלא בין שעירבו בני החצר עם בני המבוי, ובין שלא עירבו אסור לטלטל במבוי משום דהוי כמפולש.

ואדרבא, סלקא דעתין, דלרב, משום חסרון עירוב לית לן בה, ובין שעירבו, ואין לדון בה משום דמיחזי כמפולש, ובין שלא עירבו - ואפילו לא נפרץ כנגדו - פליגי רב ושמואל:

אם כן, בעירבו, דאסר רב משום מבוי מפולש והתיר רב יהודה משמיה דשמואל - במאי פליגי?

וכמו כן, בשלא עירבו דאסר שמואל [וכדסלקא דעתין לעיל, דבדווקא אמר רב יהודה מבוי הכלה "לרחבה", הא בחצר הוה אסר, משום דיורי החצר האוסרין בלא שיערבו עמהם], והתיר רב [שלא אסר אלא משום מפולש] - במאי פליגי?

ומפרשינן: בשלא עירבו - פליגי בפתח הנראה מבחוץ ושוה מבפנים.

בפתח שגיפופיו נראין מחוצה לו, ואינן נראין מבפנים, אי חשיב פתח גם כלפי פנים או לא.

לרב חשיב כפתח אף כלפי פנים, ולפיכך עדיין החצר והמבוי שתי רשויות המערבות כל אחת לעצמה ואין אוסרין דיורי החצר על בני המבוי מלטלטל למבוי.

ושמואל מחייב את בני המבוי לערב כאחד עם דיורי החצר, דלדעת שמואל הנך גיפופי כמאן דליתנייהו דמי כלפי בני המבוי, והוה רשות אחת שצריכה עירוב אחד. ^[30]

בעירבו - קמיפלגי - רב דאסר לה משום דמיחזי כמפולש, ושמואל דשרי - בדרב יוסף!

דאמר רב יוסף:

לא שנו שמבוי הכלה לרחבה אין צריך תיקון, אלא כשכלה לאמצע רחבה, ויש מקום לנטות לכאן ולכאן משני צדי המבוי. דזה לא מיחזי כמבוי מפולש [שהרי רוחבה של רחבה עודף על רוחב המבוי לכל צד, ונראה שהמבוי כלה לרחבה ואינו מושך עד רשות הרבים שכנגדו, ולפיכך לא אתי למישרי מבוי מפולש]. [ראה ציור 1]

אבל אם כלה המבוי לצידי רחבה, שמצד אחד נמשך כותל המבוי עם כותל הרחבה עד רשות הרבים - אסור לטלטל במבוי, משום דמיחזי כמפולש. [ראה ציור 2]

והשתא - בדרב יוסף פליגי רב ושמואל!

רב דאסר [למאי דסלקא אדעתין מעיקרא] אפילו בכלה לאמצע חצר, סובר דלא כרב יוסף דחשיב ליה "מיחזי כמפולש" רק כשיש המשך ממש של כותל המבוי עם כותל הרחבה או החצר. דלרב, כיון שאין העומד במבוי רואה כנגדו אלא רשות הרבים, וגם בקעי בה רבים, אסור.

ושמואל דמתיר בכלה לאמצע רחבה - כרב יוסף!

אמר רבה: הא דאמרת שאם כלה המבוי לאמצע רחבה מותר, לא אמרן אלא כשנפרץ זה [החצר הסמוכה לרשות הרבים] שלא כנגד זה [שלא כנגד המבוי ממש, רק שהיתה הפירצה באותה מחיצה ש"כנגדו" של מבוי, והיינו דאמר רב: ונפרצה חצר "כנגדו"]. [ראה ציור 1]

אבל אם נפרץ זה כנגד זה ממש אסור, ואף שכלה מבוי לאמצע רחבה! ^[31] [ראה ציור 2]

אמר רב משרשיא: הא דאמרת שמבוי שכלה לרחבה ונפרצה הרחבה לרשות הרבים זה שלא כנגד זה מותר לטלטל בו - לא אמרן אלא ברחבה דרבים. [ראה ציור 3]

אבל ברחבה דיחיד אסור לטלטל במבוי.

כי זימנין דמימלך עלה בעל הרחבה על שעשאה למקום שאין בה דיורין, ובני לה בתים ברחבה במקום הפנוי שלצד המבוי, והוה ליה על ידי הבתים שקירותיהם נמשכים עם כותלי המבוי, כמבוי שכלה לה לצידי רחבה, ואסור לטלטל בו אפילו כשאין פרצתה לרשות הרבים מכוונת כנגד המבוי

- וכדאמרן! [ראה ציור 4]

אבל ברחבה דרבים לא חיישינן שמא ישנו הרבים את יעודה הראשון של הרחבה.

ומפרשינן: ומנא תימרא דשני לן בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד?

דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה במבוי אחד שצידו אחד ים ששפתו גבוהה עשרה והוי מחיצה, וצידו אחד אשפה גבוהה עשרה דהוי מחיצה, וראשו אחד סתום כשאר מבואות, וראשו אחד פתוח לרשות הרבים [הוגה על פי רש"י], והוי האי מבוי השתא כשאר מבוי סתום שיש לו שלש מחיצות. [ראה ציור 5]

ובא מעשה לפני רבי לשואלו אם ניתר מבוי זה בלחי או קורה בראשו הפתוח לרשות הרבים, ולא אמר בה לא היתר ולא איסור.

ומפרשינן להא דרבי:

טעמא דאיסור לא אמר בה: משום דהא קיימי השתא שלש מחיצות, והוה כשאר מבוי הניתר בלחי וקורה.

ומיהו, היתר נמי לא אמר בה, משום דחיישינן שמא תינטל האשפה ותחסר מחיצה, או ויעלה הים שרטון של חול ואבנים אצל שפתו ונעשה קרקע, והולכין שם בני אדם והוי לה רשות הרבים - ר"ח.

והוינן בהא דרבי, כדי להוכיח דשאני בין רבים ליחיד:

ומי חיישינן שמא תינטל אשפה?!

והתנן: אשפה המונחת ברשות הרבים והיא גבוהה עשרה טפחים דהוי על גבה רשות היחיד - מחלון הבית שעל גבה של אשפה, זורקין לה לאשפה בשבת! דהוה זורק מרשות היחיד לרשות היחיד [דרך אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, דהוי מקום פטור - תוספות], דשרי. [ראה ציור 1]

והשתא תיקשי לרבי, דחזינן מהך מתניתין דלא חיישינן שמא תינטל אשפה ונמצא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים?!

אלמא אמרינן כדי שלא תיקשי לרבי: שני, יש לחלק בין אשפה דרבים - כי ההיא דחלון - דלא חיישינן שמא תינטל, לאשפה דיחיד - כי ההיא דרבי, שהיתה אשפה של יחיד - דחיישינן שמא תינטל!

הכא נמי גבי רחבה, שני יש לחלק בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד - וכדאמרן!

ומיבעי לן: ורבנן שהיו בדורו של רבי - מאי הוו אמרי בההיא מבוי שצידו אחד כלה לאשפה?

אמר פשיט רב יוסף בר אבדימי: תנא בברייתא: וחכמים אוסרין.

אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

איכא דאמרי הכי אמר רב יוסף בר אבדימי: תנא: וחכמים מתירין.

והכי אמר רב נחמן: אין הלכה כדברי חכמים - המתירין!

מרימר פסיק לה [היה עושה מחיצות] למבואות דסורא - שהיו כלין בצד אחד לים ובצד כנגדו לרשות הרבים - באוזלי [רשתות ומכמורות] שיהיו הם מחיצות המבוי. [ראה ציור 2] ולא רצה לסמוך על מחיצת הים, משום דאמר מרימר: חיישינן שמא יעלה הים שרט ון.

[השמועה הבאה מתבארת לפי שיטה ראשונה לעיל דף ו. בדין מבוי עקום. ובהמשך יתבאר אף לפי שיטת ה"יש מפרשים" שם].

ההוא מבוי עקום דהוה בסורא, שראשו אחד פתוח היה במערב לרשות הרבים ונתעקם המבוי [ברוחב עד עשר אמות] והיה הולך לצד דרום, ופתוח שם לרשות הרבים אחרת.

ועשו בני המבוי הפתוחים למערב לחי או קורה בפתחם הפתוח לרשות הרבים, ובני המבוי הפתוחים לדרום לא עשו בפתחם כלום כדי להתיר לטלטל בחלקם.

כרוך בודיא, גללו מחצלת, ואותיבו והעמידוה כשהיא מגוללת ביה בעקמומיתיה של מבוי. [ראה ציור 3]

אמר רב חסדא: לא מועיל מה שעשו להתיר לטלטל אפילו בחצי המבוי הפתוח למערב.

כי הא - לא כרב ולא כשמואל דאיפליגו לעיל דף ו א בהיתירו של מבוי עקום.

ומפרשינן להא דרב חסדא:

כי לרב, דאמר תורתו של מבוי עקום הוא כאילו היה מפולש, וצריך ליתן בעקמומיתו מה שנותנין במבוי מפולש - צורת הפתח בעי! כדין מבוי מפולש [לעיל דף ו:], ולא מועילה לו העמדת מחצלת גלולה בעקמומיותו!

ולשמואל נמי, דאמר תורתו של מבוי עקום הוא כמבוי סתום, ואין צריך צורת הפתח בעקמומיתו, מכל מקום, הרי אין ניתר המבוי בלחי אחד [ואפילו לא אותו החלק שבין העקמומית והפתח שבו הלחי] עד שיתן לחי שני בפתח השני או בעקמומית המבוי. ^[32]

ובמבוי זה, ששמו בעקמומיתו מחצלת ולא לחי - לא מהני.

כי הני מילי דמהני בו לחי, כשהניחו בו לחי מעליא הוא דמהני.

אבל האי מחצלת גלולה - אף כלחי אינה נידונת. דכיון דנשיב ביה זיקא [שהרוח נושבת בה] ושדי ליה [ומפלת אותה] - לא כלום הוא. ^[33]

ומכל מקום, אי נעיץ ביה סיכתא וחבריה [אם נועץ יתד [ר"ח] במחצלת ומחברה לכותל המבוי], הרי חבריה, ותו לא שדי ליה זיקא, ושפיר מהני.

גופא: אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב:

מבוי שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו - חצר מותרת ומבוי אסור.

ומפרשינן לה לעיל במסקנא, שטעם איסור המבוי מפני שלא עירבו בני המבוי עם בני החצר. שהמבוי חשוב כרשות אחת עם החצר כיון שנפרץ הכותל שביניהם, וגיפופי המחיצה הוו לגבי מבוי "נראה מבחוץ ושוה מבפנים", ועל כן אסורה היא.

ואילו החצר שגיפופי המחיצה נראין בה מבפנים, מותרת, ומערבת לעצמה.

ומקשינן עלה:

אמר ליה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי: רבי! מאי קא משמע לן רב?

וכי לא משנתנו היא זו?!

דתנן: חצר קטנה, צרה, שנפרצה במלואה לחצר גדולה, רחבה, הסמוכה לה - חצר גדולה מותרת בטלטול לכשתערב עירובי חצירות לעצמה. וקטנה אסורה עד שתערב יחד עם הגדולה.

וטעמא: מפני שהיא כפתחה של גדולה.

וכדאמרן, דהקטנה מפני שגיפופיה "נראה מבחוץ ושוה מבפנים" לא חשיב "פתח" לגבה, וצריכה לערב עם הגדולה, דבטלה לגבה.

ואילו הגדולה, דאית לה גיפופי, הנראין אף מבפנים, חשיבא הפירצה כ"פתח" לגבה. ולפיכך, אינה צריכה לערב עם הקטנה, דרשות בפני עצמה היא! והשתא תיקשי, מאי קא משמע לן רב במבוי שנפרץ לחצר?!

אמר ליה רב ביבי בר אביי לרבה בר עולא: רב אתי לאשמועינן עיקר חידושו בחצר, שהיא מותרת בטלטול, דליכא למילף לה ממתניתין.

כי אי מהתם - במתניתין דחצר קטנה - הוה אמינא: הני מילי היכא דלא קא דרסי בה רבים ולא מבטלי שם מחיצות דידה.

אבל היכא דקא דרסי בה רבים, דהיינו במימרא דרב, דמיירי בחצר שנפרצה אף היא לרשות הרבים, ועוברים רבים מרשות הרבים לרשות הרבים דרך החצר והמבוי, אימא דבטלו שתי המחיצות משום דריסת הרבים למבוי, ואפילו חצר נמי אסורה בטלטול כיון דלית לה מחיצות.

קא משמע לן רב דחצר מותרת לטלטל בה!

ומקשינן: והא דאמרת דאתי לאשמועינן שאין דריסת הרבים מבטלת שם מחיצה, נמי תנינא, ומאי קא משמע לן רב?!

דתניא: חצר מוקפת מחיצות שיש בה שני פתחים, שהרבים נכנסין לה בזו, בפתח האחד, ויוצאין לה בזו, בפתח השני -

הוי רשות הרבים לענין ספק טומאה, דקיימא לן דברשות הרבים ספיקו טהור [וברשות היחיד ספיקו טמא];

והוי רשות היחיד לענין שבת.

אלמא, לא אמרינן דלא ליהוי רשות היחיד לשבת, מטעם דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, ותיקשי: מאי קא משמע לן רב?! ומשנינן: אי מהתם בברייתא, הוה אמינא, הני מילי - דלא אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצתא - היכא ששני הפתחים הוויין זה שלא כנגד זה,

הערות

^[30] וביאר רש"י: דהא דלא אסרי בני החצר על בני המבוי כשאר חצר הפתוחה למבוי שצריכין שיתוף מבואות. הטעם בזה, משום דמיירי דבני החצר אין רגילים לעבור דרך מבוי ואינה צריכה להשתתף, ולפיכך אין אוסרין אלא כשנפרצו זה לזה, דכחד דמו.

^[31] וכתב רש"י: שאם נפרץ לצידי רחבה, אסור לטלטל במבוי, אף אם אין הפירצה שנפרצה הרחבה [או החצר] כנגד המבוי ממש. והטעם: כיון דכותל המבוי נמשך עם כותל הרחבה ומתעקם כותל הרחבה עד הפירצה לרשות הרבים, הוה לה כמבוי עקום שעקמומיותו יותר מעשר אמות דדינו כמבוי מפולש וכמבואר לעיל דף ו'.

^[32] כן משמע מרש"י, ובגאון יעקב תמה על זה.

^[33] ולשיטת היש מפרשים שבעקמומית המבוי אפילו למאן דאמר תורתו כסתום יש ליתן בו לחי, ולא סגי בשני לחיים בשני פתחיו, שמועה זו פשוטה יותר. ומיירי שעשו שני לחיין בשני הפתחים [כדי להתיר כל המבוי], ונתנו עוד מחצלת בעקמומית בתורת לחי שלישי. והשתא פשיטא שכל חלקי המבוי אינם ניתרים בטלטול, כיון שלמחצלת אין תורת לחי.

א ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתנו מתחילה) שבין שעירבו ובין שלא עירבו פליגי [נחלקו] רב ושמואל בדין מבוי שנפרץ לרחבה, יש להסביר במקרה שעירבו במאי פליגי [במה נחלקו] ובשלא עירבו במאי פליגי [במה נחלקו], כלומר באיזו בעיה עקרונית נחלקו בנושאים אלה?

ומסבירים: בשלא עירבו פליגי [נחלקו] בדין מבוי הנראה מבחוץ סגור, כגון שמבחוץ יש מבוי או חצר רחבים מפתחו, ונראים כסוגרים עליו, ושוה מבפנים, שמצידו הפנימי אין רואים אותו שהוא סגור. אם מבוי כעין זה נחשב כסגור. שלדעת האומר שדינו כסגור, מותר לטלטל במבוי זה שכלה לרחבה.

ובמקרה שעירבו קמיפלגי [חולקים] בדברי רב יוסף. שאמר רב יוסף: לא שנו היתר זה במבוי שנפרץ בסופו וכלה לרחבה אלא שכלה לאמצע רחבה, וכשמביטים מצד הרחבה ניכר שהמבוי סגור. אבל כלה לצידי רחבה, שאז, שהמבוי והרחבה נראים כהמשך אחד — אסור. ונחלקו אם יש לקבל עקרון זה.

ומוסיף ואמר רבה: הא דאמרת [זה שאומר אתה]: "לאמצע רחבה מותר", לא אמרן [אמרנו] אלא כשנפרץ המבוי לרחבה, והרחבה לרשות הרבים, ואותן הפרצות הן זה שלא כנגד זה. אבל אם נפרצו זה כנגד זה — אסור.

והוסיף ואמר רב משרשיא: הא דאמרת [זה שאומר אתה]: "זה שלא כנגד זה מותר", לא אמרן [אמרנו] אלא כשהיתה זו רחבה של רבים. אבל אם היתה הרחבה של יחיד, זימנין דמימלך עלה ובני לה [פעמים שנמלך עליה ובונה בה] בתים, והוי ליה [והריהי נעשית] כמבוי שכלה לה לצידי רחבה — ואסור. שהרי יתכן שעל ידי הבתים שייבנו תיסגר הרחבה מצד אחד, והמבוי יהא אז כלה לצדי רחבה, ולא לאמצעה. ומשום כך אף שהרחבה אינה בנויה עדיין, יש לעשות לה תיקון אחר, שלא יבואו הדברים לידי תקלה.

והוא מוסיף: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו] מבחינת ההלכה בין רחבה השייכת לרבים לרחבה השייכת ליחיד — שאמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: מעשה במבוי אחר שצידו אחד כלה לים, וצידו אחד כלה לאשפה, ונמצא המבוי סגור משני צדדיו. ובא מעשה לפני רבי לשאול אם אין די במחיצות אלה וצריך תיקון נוסף, או די בהם ואינו זקוק לתיקון, ולא אמר בה לא היתר ולא איסור.

ומבארים: איסור לא אמר בה — דהא קיימי [שהרי עומדות] מחיצות, והמבוי סגור משני צדדים. ואף היתר לא אמר בה — כי חיישינן [חוששים אנו] שמא תינטל אשפה ממקומה ונמצא צד זה של המבוי פתוח, וכן שמא יעלה הים שרטון, וחולות השרטון יחצצו בין פתח המבוי לים ושוב לא יהא הים מחיצה למבוי.

וממשיכים לבאר את דברי רב משרשיא בדרך שאלה, ולכאורה: מי חיישינן [והאם חוששים אנו] שמא תינטל אשפה? והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנה: אשפה שהיתה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, ולפיכך דינה של האשפה כרשות היחיד, והיה חלון על גבה של האשפה, כלומר: חלון בבית הסמוך לה — זורקין לה בשבת מן החלון. שהרי מותר לטלטל מרשות היחיד (הבית) לרשות היחיד (האשפה), ואין חוששים שמא יטול אדם את האשפה, ותתמעט האשפה מגובהה ולא תהיה עוד רשות היחיד, ויאסר עליו לזרוק. ויש כאן סתירה לכאורה, שבמקרים מסוימים חוששים אנו שמא תינטל אשפה ובמקרים אחרים אין חוששים לכך.

אלא יש להסיק מכאן: אלמא שני [מכאן ששונה] בין אשפה של רבים לאשפה של יחיד, שלגבי אשפה של יחיד אין לסמוך על היותה קבועה כיון שעשויה היא פעם להיפנות.

ואם כן נאמר, הכא נמי שני [כאן גם כן שונה] בין רחבה של רבים שאינה עשויה להיבנות, לרחבה של יחיד שיעלה בדעתו לשנות בה ולהוסיף בבנינה.

הביאו את המעשה ברבי, שלא רצה לפסוק במבוי שהיו בו אשפה וים משני צדדיו, ושואלים: ורבנן מאי [וחכמים בדורו של רבי מה דעתם] בהלכה זו? ממה שאמרו שרבי לא פסק בהלכה זו נראה שחכמי דורו לא סברו כמותו.

אמר רב יוסף בר אבדימי, תנא [שנה בתוספתא]: וחכמים אוסרין. אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים אלה. איכא דאמרי [יש שאומרים] לשון אחרת: אמר רב יוסף בר אבדימי תנא [שנה]: וחכמים מתירין, אמר רב נחמן: אין הלכה כדברי חכמים אלה.

מסופר: מרימר פסיק לה לסורא באוזלי [היה מפסיק את ראשי מבואות סורא המפולשים לים ברשתות] שתשמשנה כמחיצה. אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא יעלה הים שרטון, ולכן אין לסמוך על גדותיו שתשמשנה כמחיצות.

מסופר: ההוא [אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בסורא, כרוך בודיא אותיבו ביה בעקמומיתיה [כרכו מחצלת ושמו בו בעקמימותו] שתשמש כעין לחי לתקנתו שמותר יהיה לטלטל בו. אמר רב חסדא: הא [זה] לא נעשה לא כשיטת רב ולא כשמואל. לרב שאמר: מבוי עקום תורתו כמפולש, הרי מבוי כעין זה — צורת הפתח בעי [צריך]. ואף לשמואל שאמר שמבוי כזה תורתו כסתום — הני מילי [דברים אלה] אמורים כאשר העמיד לחי מעליא [מעולה], ועל ידי כך התיר את המבוי בלחי. אבל האי [זה, המחצלת], כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה [שנושבת בה רוח וזורקת אותה] — לא כלום הוא ואינה מועילה.

ומעירים: ואי נעיץ ביה סיכתא וחבריה — חבריה [ואם נעץ במחצלת יתד וחיברה לכותל — חיברה] והרי היא כלחי, ומועילה.

ב גופא [ולגוף הדברים] חוזרים ומבררים: אמר רב ירמיה בר אבא בשם רב: מבוי שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים — חצר מותרת בטלטול, ומבוי אסור.

אמר ליה [לו] רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי: רבי, וכי לא משנתנו היא זו? "חצר קטנה, שנפרצה לגדולה — הגדולה מותרת בטלטול וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה". שכן, כשנפרץ כל אורך כותל החצר הקטנה עדיין נשארו משני צדדיה בחצר הגדולה שיירי הכתלים. ופירצת החצר הקטנה אם אינה רחבה מעשר אצבעות נראית כפתח בלבד, ואילו מבחינתה של החצר הקטנה אין לה מחיצה כלל. ודבר זה דומה ממש לדין המבוי שנפרץ במלואו לרחבה.

אמר ליה: אי מהתם הוה אמינא: [אמר לו: אם משם בלבד הייתי אומר] שיש לחלק במקרים; הני מילי — היכא דלא קא דרסי [דברים אלה אמורים במקום שאין דורסים] בה רבים, ואין הרבים עוברים בחצר הגדולה בשל פרצתה, ודינה כיחידה לעצמה. אבל היכא דקא דרסי [במקום שדורסים] בה רבים — אימא [אומר] אפילו חצר נמי [גם כן] אסורה משום דריסת הרגל של העוברים והשבים.

ומקשים: והא נמי תנינא [והרי זו גם כן שנינו] שאין דריסת הרגל מעכבת, ששנינו: חצר שהיתה מוקפת מחיצות כדינה שהרבים נכנסין לה בכניסה זו ויוצאין לה בזו, הרי דינה כרשות הרבים לענין טומאה, וספק טומאה טהור בה, אולם עדיין רשות היחיד היא לענין שבת, הרי שלענין שבת ניתנת תשומת הלב לדין המחיצות בלבד, והעובדה שהרבים עוברים שם אינה פוגמת בה מלהיות רשות היחיד.

ודוחים: אי מהתם הוה אמינא: הני מילי [אם משם הייתי אומר: דברים אלה] אמורים כשהיו הפרצות זה שלא כנגד זה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And with regard to what first entered our minds, that Rav and Shmuel disagree both in the case where the residents of the alleyway and the residents of the yard established an eiruv together, as well as in the case where they did not establish an eiruv together, explanation is necessary. The Gemara seeks to explicate on what point they disagree in the case where they established a joint eiruv, and on what point they disagree in the case where they did not establish a joint eiruv. That is to say, what is the crux of the argument in these two cases?

The Gemara explains: In the case where they did not establish a joint eiruv, Rav and Shmuel disagree concerning the halakha governing an alleyway that appears closed from the outside. Outside the alleyway there is a wider courtyard, so that from the perspective of those standing in the courtyard, the breach at the end of the alleyway seems like an entrance, and the alleyway appears to be closed, but appears to be even from the inside. From the perspective of those inside the alleyway, the breach is even with the walls of the alleyway, so that the breach does not look like an entrance, and the alleyway appears to be open. The dispute revolves around the question of whether an alleyway of this kind is considered open or closed. According to the authority who says that it is considered a closed alleyway, one is permitted to carry within an alleyway that terminates in a backyard in this manner.

And in the case where they established a joint eiruv, they disagree about the principle stated by Rav Yosef. For Rav Yosef said: The allowance to carry in an alleyway that terminates in a backyard was only taught in a case where the alleyway terminates in the middle of the backyard, so that when viewed from the yard, the alleyway appears to be closed. But if it terminates on one of the sides of the backyard, so that the alleyway and yard appear continuous, carrying in the alleyway is prohibited.

Rabba took the discussion one step further and said: That which you say: Where the alleyway terminates in the middle of the backyard, carrying is permitted, this was only stated with regard to a case where the breach in the back wall of the alleyway into the yard and the breach in the facing wall of the yard into the public domain are not opposite one another. But if the two breaches are opposite one another, carrying within the alleyway is prohibited.

Rav Mesharshiya continued this line of thought and said: That which you say: If the two breaches are not opposite one another, carrying within the alleyway is permitted, this was only stated with regard to the case where the backyard belongs to many people. But if the yard belongs to a single individual, he might sometime change his mind about it and build houses in that part of the yard that is wider than the alleyway, and then the alleyway will become like an alleyway that terminates on one of the sides of the backyard, which is prohibited. If the owner of the yard closes off one side of the yard with houses, the alleyway will no longer terminate in the middle of the yard, but on one of its sides, in which case carrying will be forbidden. Consequently, although the houses have not yet been built, adjustments must be made in the alleyway to permit carrying, so that no problems should arise in the future.

Rav Mesharshiya adds: And from where do you say that we distinguish between a backyard that belongs to many people and a backyard that belongs to a single individual? As Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: There was an incident involving a certain alleyway, where one of its sides terminated in the sea and one of its sides terminated in a refuse heap, resulting in an alleyway closed on both sides. And the incident came before Rabbi Yehuda HaNasi, so that he may rule on whether these partitions are sufficient or whether some additional construction is necessary, and he did not say anything about it, neither permission nor prohibition.

The Gemara clarifies: Rabbi Yehuda HaNasi did not state a ruling indicating a prohibition to carry in the alleyway, for partitions, i.e., the sea and the refuse heap, indeed stand, and the alleyway is closed off on both sides. However, he also did not state a ruling granting permission to carry in the alleyway, for we are concerned that perhaps the refuse heap will be removed from its present spot, leaving one side of the alleyway open. And, alternatively, perhaps the sea will raise up sand, and the sandbank will intervene between the end of the alleyway and the sea, so that the sea can no longer be considered a partition for the alleyway.

The Gemara continues: Are we really concerned that perhaps the refuse heap will be removed? But didn’t we learn in a mishna: A refuse heap in the public domain that is ten handbreadths high, so that it has the status of a private domain, and there is a window above the pile of refuse, i.e., the window is in a house adjacent to the refuse heap, we may throw refuse from the window onto the heap on Shabbat. Carrying on Shabbat from one private domain, i.e., the house, to another, i.e., the refuse heap, is permitted. We are not concerned that someone might remove some of the refuse, thus lowering the heap until it is no longer a private domain, such that throwing refuse upon it is prohibited. This seems to present a contradiction, for in some cases we are concerned that the refuse heap might be removed, but in other cases we are not.

Apparently, we distinguish between a public refuse heap and a private refuse heap, such that in the case of a private refuse heap we cannot assume that it will remain in place permanently, as it is likely to be emptied at some point.

Here, too, we distinguish between a backyard belonging to many people, where buildings are not likely to be added, and a backyard belonging to a single individual, where he might consider making changes and add buildings.

The case involving an alleyway opening on one side to the sea and on the other side to a refuse heap was brought before Rabbi Yehuda HaNasi, who did not rule on the matter. The Gemara inquires: And the Rabbis of Rabbi Yehuda HaNasi’s generation, what was their opinion with regard to this case? The fact that we are told that Rabbi Yehuda HaNasi did not want to issue a ruling indicates that his colleagues disagreed with him.

Rav Yosef bar Avdimi said: It was taught in a baraita: And the Rabbis prohibit carrying in such an alleyway. Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis. There are some who state a different version of the previous statements as follows: Rav Yosef bar Avdimi said: It was taught in a baraita: And the Rabbis permit carrying in such an alleyway. Rav Naḥman said: The halakha is not in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara relates: Mareimar would block off the ends of the alleyways of Sura, which opened to a river, with nets to serve as partitions. He said: Just as we are concerned that perhaps the sea will raise up sand, so too, we are concerned that the river will raise up sand, and hence we cannot rely on its banks to serve as partitions.

The Gemara further relates: With regard to a certain crooked L-shaped alleyway that was in Sura, the residents of the place rolled up a mat and placed it at the turn to serve as a side post to permit carrying within it. Rav Ḥisda said: This was done neither in accordance with the opinion of Rav nor in accordance with that of Shmuel. The Gemara explains: According to Rav, who said that the halakha of a crooked L-shaped alleyway is like that of an alleyway that is open on two opposite sides, it requires an opening in the form of a doorway. And even according to Shmuel, who said that its halakha is like that of an alleyway that is closed at one side, so that carrying is permitted by means of a side post, this applies only to a case where a proper side post was erected. But with regard to this mat, once the wind blows upon it, it throws it over; it is regarded as nothing and is totally ineffective.

The Gemara comments: But if a peg was inserted into the mat, and thus the mat was properly attached to the wall, it is considered attached and serves as an effective side post.

The Gemara examines Rav Yirmeya bar Abba’s statement cited in the course of the previous discussion. As to the matter itself, Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: An alleyway that was breached along the entire length of its back wall into a courtyard, and likewise the courtyard was breached on its opposite side into the public domain, the courtyard is permitted for carrying, and the alleyway is prohibited for carrying.

Rabba bar Ulla said to Rav Beivai bar Abaye: My Master, is this case not the same as our Mishna? A smaller courtyard that was breached along the entire length of one of its walls into a larger courtyard, the larger one is permitted for carrying, and the smaller one is prohibited, because the breach is regarded as the entrance to the larger courtyard. With regard to the larger courtyard, the breach running the entire length of the smaller courtyard is considered like an entrance in one of its walls, for the breach is surrounded on both sides by the remaining portions of the wall of the larger courtyard, and therefore carrying is permitted. With regard to the smaller courtyard, however, one wall is missing in its entirety, and therefore carrying is forbidden. This seems to be exactly the same as the case of an alleyway that was breached along the entire length of its back wall into a courtyard.

He, Rav Beivai bar Abaye, said to him, Rabba bar Ulla: If this was learned from there alone, I would have said that we must distinguish between the cases: The Mishna’s ruling only applies in a place where many people do not tread. The breach between the smaller and larger courtyard will not cause more people to pass through the larger courtyard, and therefore it remains a unit of its own. But in a place where many people tread, i.e., in the case where a courtyard is breached on one side into an alleyway and on the other side into the public domain, you might say that carrying is prohibited even in the courtyard as well, owing to the people passing through it from the alleyway to the public domain.

The Gemara raises a difficulty: But didn’t we already learn this as well, that the mere fact that many people tread through a courtyard does not forbid carrying, for we learned in the Tosefta: A courtyard that was properly surrounded by partitions, into which many people enter on this side and exit on that side, is considered a public domain with regard to the halakhot of ritual impurity, so that in cases of doubt, we say that the person or article is pure, but it is still a private domain with regard to the halakhot of Shabbat. Therefore, we see that with regard to Shabbat, the sole criterion is the existence of partitions, and the fact that many people pass through the courtyard does not impair its status as a private domain.

The Gemara refutes this argument: If this was derived there alone, I would have said that this only applies in a case where the two breaches are not opposite one another,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא נמי בשעירבו בני מבוי עם בני רחבה ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דרב בין עירבו ובין לא עירבו אוסר במאי פליגי ואמרינן בשלמא עירבו בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. שמואל סבר הרי הוא לחי ומותר ורב סבר לא הוי לחי בשעירבו פליגי במבוי שכלה לאמצע לרחבה שמואל סבר לה כרב יוסף דאמר אפילו פלוש מבוי כנגד פילושיה של רוחבה כיון שהוא באמצע רוחבה שרי.

ורב יוסף כרבה דאמר אפילו באמצע רחבה זו כנגד זו אסור.

אמר רב משרשיא זה שלא כנגד זה באמצע רחבה לא אמרן שמותר אלא ברחבה דרבים אבל רחבה דיחיד אסור מ"ט זימנין דמימליך ומלי ליה האי אמצע רחבה בתי והוה ליה פילושא בצידי הרחבה ורחבה זו היא כמו שאמרנו שיש בה דיורין ואינה מוקפת כולה אלא יש לה פתח פתוח לרה"ר.

ומנא תימרא דשני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד. דאמר [רבין בר רב אדא אמר ר"י] מעשה במבוי דצדו אחד כלה לים וצדו אחד לאשפה ולא אמר בו ר' איסור דהא קיימא מחיצות.

היתר נמי לא אמר בו שמא תנטל אשפה מזה הצד ויעלה הים שרטון מן הצד האחר ונמצא מבוי מפולש לרה"ר משני צדדין. פי' שרטון כדכתיב ויגרשו מימיו רפש וטיט. פעמים שמגרש הים בזעפו על שפתו רפש וטיט ומתקבץ על שפתו ועולה כמין גבשושית וכשנס הים ישאר זה הטיט ומתייבש ונעשה קרקע מהלך לבני אדם לרה"ר ואקשינן ומי חיישינן שמא תינטל אשפה והתנן בסוף מסכת זו [דף צט ע"ב] אשפה ברה"ר גבוה י' טפחים חלון שע"ג וכו' הנה ר' לא אמר בו לא איסור ולא היתר רבנן מאי (ואמר ת"ק) [ואמרינן תנא] וחכמים אוסרין.

ואמר רב נחמן הלכה כחכמים.

מרימר פסיק לסורא באוזלי ולא חייש שמא יעלה הים שרטון.

ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרכו בודיא. פי' מחצלת אותיבו בשפתיה דמבוי. אמר רב חסדא הא דלא כרב דאמר תורתו כמפולש דאי כרב צורת הפתח בעי. ואי כשמואל דאמר כסתום לחי מעליא או קורה בעיא. ואי נקש ביה סיכא וחבריה בטינא לשמואל מיהא שפיר דמי משום דאינה מחיצה הניטלת ברוח. פי' ואם תקע בבודיא זו יתד וחיברו בטיט שפיר דמי. אמרו משמיה דרב מבוי שנפרץ במלואו. פי' נפרץ הכותל האמצעי כולו לחצר ונפרצה חצר כנגדו ברה"ר חצר מותרת ומבוי אסור.

מבוי אסור משום דהוא מפולש לרה"ר אבל חצר מותרת אפילו לטלטל בה.

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין עירבו בין לא עירבו פליגי. דעל כרחך ודאי הכי הוה סלקא דעתין מעיקרא דאי לא דרב אדרב לא תקשי להו דנימא כאן שעירבו כאן שלא עירבו. ומכל מקום א"ת מעיקרא מנא להו, קס"ד מעיקרא דעל כרחך אית לן למימר הכי כיון דנקט רבי יהודה רחבה ולא נקט חצר כרב משמע דדוקא רחבה ומשום דלית בה דיורין הא חצר מבוי אסור משום דרגל החצר אוסרתו. ורב נמי מדנקט (נמי) [גבי] חצר ונפרצה חצר כנגדו משמע דכל עצמו של איסור ואפילו נפרץ לחצר אינו אלא משום מפולש לרה"ר ולא משום רגל החצר. והלכך נמצא דרב יהודה מיקל מצד אחד ומחמיר מצד אחר, מיקל לגבי נפרצה רחבה או חצר וכשעירבו דאינו נדון משום מפולש, ומחמיר בנפרץ במלואו לחצר בשלא עירבו, אלמא לרב יהודה הכל תלוי בעירוב דבעירבו שרי ובשלא עירבו אסור. ורב סבירא ליה איפכא דעירבו לא מעלה ולא מוריד דאפילו נפרץ לחצר אם לא נפרצה חצר כנגדו מבוי נמי שרי, אלמא אין הדבר תלוי בעירוב ואין הכל אלא משום דנפרצה חצר כנגדו ובין עירבו ובין לא עירבו, ונמצא במה שמיקל רב יהודה מחמיר רב ובמה שמחמיר רב יהודה מיקל רב.

בשלא עירבו במאי פליגי בנראה מבפנים ושוה מבחוץ. רב סבר נדון משום לחי, והלכך אפילו לא עירבו מבוי שרי כי לא נפרצה חצר כנגדו. ורב יהודה סבר אינו נדון משום לחי והלכך דוקא כלה לרחבה הא כלה לחצר אסור משום דרגל חצר במבוי.

בעירבו במאי פליגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור. משום דנראה כאילו מבוי כלה לפרצת החצר כיון שהכותל נמשך והולך ביושר עד סוף החצר. רב יהודה סבירא ליה דבכל ענין שרי ואפילו כלה לצדי רחבה, דקס"ד מעיקרא דמדקאמר סתם שכלה לרחבה אינו צריך כלום משמע דבכל ענין שרי, דאי לא לימא בפירוש שכלה לאמצע רחבה ולא לימא סתם אינו צריך כלום כיון דבצידי רחבה אסור. ורב נמי אסור בכל ענין ואפילו כלה לאמצע חצר מדקאמר נמי סתם. אי נמי רב אית ליה דרב יוסף ממש ובצידי רחבה אסור אבל באמצע רחבה מותר וזהו (כדא' מעיקרא) [ודאי עיקר] דמדקאמר קמפלגי בדרב יוסף משמע דחד מינייהו קאי כרב יוסף ולפירוש קמא לא קאי חד מינייהו כרב יוסף. וא"ת ומנא להו דרב מודה באמצע רחבה דהא סתמא קאמר ובכל ענין משמע דאסר. וי"ל דסברא הוא דכיון דכלה באמצע רחבה אף ע"פ שנפרצה חצר כנגדו אין המבוי נראה כנפרץ לרה"ר אלא כנפרץ לחצר וחצר הוא שנפרץ לרה"ר ולא המבוי. ואי קשיא לך היאך אפשר לומר דקס"ד דרב יהודה לית ליה הא דרב יוסף, דהא רב יוסף איהו מרא דשמעתא דרב יהודה ואיהו הוא דאמרה משמיה ועלה קאמר לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. וי"ל דהא רב יוסף לא אמרה מעיקרא דאיהו נמי מעיקרא הכין הוה סלקא דעתיה דרב יהודה בכל ענין שרי, אלא דבתר דשמעה להא דרב ששת דכולהו דרב נינהו ורב לא בכל צד אמרינהו אמר איהו נמי לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. ואי נמי דשמע לה מיניה דרב ששת הכין לבסוף בהדיא.
וא"ת למאי דקס"ד דבשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דרב שרי משום דלדידיה נדון משום לחי, א"כ להציל נמי מידי מפולש נמי הכין. כבר כתבתי אני למעלה (ז, א ד"ה וקשיא) שאי אפשר לומר כן להצילו מידי מפולש כיון שאינו נראה כן לעומדים בפנים. ובתוספות תירצו דגיפופין שנידונין משום לחי מועילין להציל מידי חצר דחצר ככרמלית ולחי וקורה מצילין בכרמלית, אבל אינן מצילין במפולש לרה"ר וצורת פתח מיהא בעינן. ואין הלשון הזה מחוור בעיני, דמפולש נמי לבקעה צורת פתח נמי בעי, כדאמרינן לעיל (עירובין ז, א) בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמא נאמר להעמיד עיקר תירוצם דנפרץ לחצר חשיב טפי אפילו מנפרץ לכרמלית, לפי שהחצר והמבוי דומין הן בתשמישן וקרובין הן להיות זה (בזה) [כזה] שעירוב מועיל לזה ולזה משא"כ לכרמלית, ושניהם רשות היחיד הן ומבוי וחצר כרשות אחד הן לר' שמעון, והלכך כשהוא מפולש לו בלחי או בקורה סגי, וכיון דס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי בהכין סגי ליה לאצולי מידי רגל החצר. ואח"כ מצאתי כענין הזה למקצת מרבותינו הצרפתים בתוס'. זה נ"ל שיטתו של רש"י ז"ל.
אבל ר"ח ז"ל פירש: דרחבה זו יש בה דיורין וקא סלקא דעתין דרב יהודה שרי בכל צד בין עירבו בין לא עירבו מדקאמר סתם אינו צריך כלום, ורב אסר בכל ענין מדקאמר נמי סתם מבוי אסור. ואסקה רב ששת דכולהו דרב נינהו ולא קשיא כאן בשעירבו כאן בשלא עירבו, הא דחצר בשלא עירבו וההיא דרחבה בעירבו. והשתא לדידיה עירבו דרחבה דוקא שהרי יש בה דיורין. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין בעירבו בין בשלא עירבו פליגי, דרחבה דוקא שיש בה דיורין כדקא פרישנא משום דסתמא קאמרינן, בשלא עירבו במאי פליגי בשוה מבפנים ונראה מבחוץ, רב סבר אינו נידון משום לחי ומבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו ורב יהודה סבר נידון משום לחי. ונפרץ במלואו דנקט רב דוקא, ונפרצה חצר כנגדו דנקט לאסור את המבוי אפילו היכא דעירבו. ובערבו במאי פליגי בדרב יוסף, דרב יהודה כרב יוסף דהא רב יוסף קאמר לה הכי משמיה דרב יהודה, ואפילו זה כנגד זה באמצע רחבה מותר. ורב לית ליה דרב יוסף אלא כרבה דאמר באמצע רחבה נמי בזה כנגד זה אסור. ולקמן נמי משמע דרבה נמי פליג אדרב יוסף מדאמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי. והיינו דקאמר רב נפרצה חצר כנגדו כלומר: כנגדו ממש. כך נראה לי שיטתו של ר"ח ז"ל. וקשה לפירושו קצת דהוה ליה למימר בהדיא בעירבו פליגי בדרב יוסף ורבה.

אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה. ומינה שמעינן דלרבה (אפילו) בצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור, דהוה ליה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לרב ודלא כשמואל.
ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל הביא הא דרב כצורתה, ופירש חצר מותרת אף ע"ג דבקעי ביה רבים כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה, ומבוי אסור משום דהוה ליה מבוי המפולש לרה"ר. וזו תימא דלמסקנא אפילו מבוי נמי שרי בשעירבו וכשכלה לאמצע רחבה וברחבה דרבים. והא דרב בשלא עירבו כלומר וכשכותלי מבוי נכנסין לחצר בנפרץ במלואו, ואי נמי בשעירבו ובשנפרץ לצידי החצר דמבוי נמי אינו אסור אלא בשכלה לצידי רחבה, א"נ באמצע רחבה וברחבה דיחיד משום דרב משרשיא, אבל בכלה באמצע רחבה דרבים אפילו מבוי שרי ואפילו זה כנגד זה כרב יוסף ודלא כרבה וכדמשמע לקמן דלא קיימא לן כרבה מדמתרץ רב ביבי בר אביי להדיא כרב יוסף והדר אמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי אלמא כרב יוסף סבירא ליה והוא שעירבו, ואי נמי בשלא עירבו ובשאין כותלי מבוי נכנסין לחצר כדקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ומיהו כלה לצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור דהוה ליה כמבוי עקום דתורתו כמפולש לרב וקיי"ל כוותיה וכן פסק הרב ר' אברהם ב"ר דוד זלה"ה.

הכי גרסינן בכל הספרים שלנו וכן פירש רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל פסק לה: לסורא באוזלי חיישינן שמא יעלה הים סרטון. וסוגיא דשמעתין ודאי הכי משמע. אבל ר"ח ז"ל גריס לא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, ואיני יודע ליישב הא דמרימר לפי גירסתו. והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ה) כן פסק דלא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, נראה שאף הוא גורס כגי' ר"ח ז"ל. ולדבריהם הא דאמרינן וחכמים אוסרין משום שמא תנטל אשפה היא אבל לסרטון לא חיישינן ואינו מתחוור.

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא. פי׳ דהא דרב יהודא דשמוחל הא ופליג מאידך דרב דס״ד דרב אמר מבוי אסור היינו משום פרצה דאלו חצר גופה לא אסר אשתכח דרב אית ליה תרתי חדא לקולא וחדא לחומרא לחומרא דפרצה אוסרת ואפי׳ במקום שעירבו ולקולא דחצר אינו אוסרת אע״פ שלא עירבו דההיא דרב סתמא איתמר בין בעירבו בין שלא עירבו ואידך דרב יהודא ודאי פליג בחדא ומקיל בפרצה דהא פרצה אינו אוסרת ודווקא משום דרחבה יש בה דיורן אוסרת חצר משום דלא עירבו וזו קשה מאד לרש״י ז״ל דהא איהו פריש מעיקרא דרחבה דנקט לאו דוקא וה״ה לחצר שיש בה דיורין וי״ל דהתם קאמר מרן דאע״ג דיש בה דיורין דינה כרחבה והוא דהויא כעין רחבה כלומר דעירבו. עירבו אוסרת חצר עליהן וא״כ במאי פליגי ואמרי׳ ערבו פליגי בנראה מבחוץ ובערבו לעניין פרצה פליגי בדרב יוסף פר״י ז״ל דרב יהודא לית ליה דרב יוסף ואפי׳ בכלה בצדי רחבה מדנקט לה סתמא ורב אית ליה דרב יוסף דבצידי רחבה אסור דמחזי כולה דרך אחד עד המבוי ומיהו קשיא טובא היכי אמרינן דההיא דרב יהודא דלא כרב יוסף והלא רב יוסף הוא דאמר לה משמיה דרב יהודא וי״ל דמעיקרא כי מייתי לה והוא סבר דלאו דרב היא הוה ס״ד דליכא חלוק בין לאמצע רחבה לכלה מן הצד אבל לבתר דשמע מרב ששת דתרוייהו דרב שנהו הוצרך לחלק בענין זה ביניהם מסברא או אפשר דרב ששת אסבריה האי חילוק כדאסבריה דתרוייהו דרב נינהו אבל רש״י ז״ל פי׳ דה״ק קמאי פליגי בדרב יוסף דהיינו כשהיא כלה לאמצע רחבה דרב יוסף שרי פלוש אפי׳ כהא ורב אסר כהא והקשה ר״י ז״ל דהא לא הוי פלוגתא בדרב יוסף כי מה שחדש רב יוסף היינו סוף דבריו שאמר אבל כלה לצידי רחבה אסור לפי׳ הנכון כפי׳ ר״י ז״ל ומסתברא דרבא לא פליג אדרב יוסף אלא מפרש והא דאמרינן לקמן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו׳ נקטיה לרבה משום דאיהו פירש ליה וכלה לצדי רחבה פרש״י ז״ל אפי׳ כלה מן הצד הא׳ של חצר בלבד כי מן הצד הב׳ אין כותל אידך המבוי כנגד כותל אורך החצר כגון זו הא דאמרינן מבוי שצדו א׳ ים וצדו אחד אשפה פירושה לפי שיטת רש״י ז״ל כיצד דינו היינו מב׳ צידי מבוי הארוכים כי במקום שני כותלי של אורך המבוי סמוך לראשו היו צדו א׳ ים וצדו אחד אשפה ולא היו לו מחיצות אחרות ובפנים אחריות היו שם בתים וחצרות הפתוחות למבוי והניחו את הקורה בראשו כדין מבוי והכשירוהו בכך אבל יש שפי׳ צדו אחד ים וצדו אחד אשפה כי ראשו א׳ יוצא לים וראשו הב׳ לאשפה ומשני צדדין היה סתום לגמרי והיה דנין אותו כאלו היא סתום מד׳ צדדיו והוא מותר לטלטל בכולו בלא שום תיקון ורבי לא אמר בו היתר שמא יעלה הים שרטון או תנטל אשפה ונמצא פרוץ במלואו לרשות הרבים הסמוך לאשפה או לים שהוא כרמלית ולישנא דצדו טפי משמע כפי׳ קמא:

מרימר פסיק ליה לסורא כאזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון כן גרסת הספרים וגרש״י ז״ל. ופי׳ כי היו בסורא מבואות שהיו פתוחות לרחבה שעל שפת הנהר מקום שפורסין שם הרשתות והיו גבוהין מן הרחבה ההיא י׳ טפחים כשיעור מחיצה ואפ״ה היה נותן שם אותן רשתות למחיצה דחייש שמא יעלה הים שרטון ולא יהא בגובה אשפה עשרה טפחים ואתיא כחכמים אוסרים אבל יש גורסים פסיק לסורא כי אזלי לא חיישי׳ שמא יעלה הים שרטון ופי׳ בו כי במבואות הפתוחים לשפת הים כמו שאמרנו לא היה עושה שום מחיצה אלא שעושה מחיצה והפסקה בשפת כי אזלי שהיתה גובה עשרה שהיא מחיצה וקאמר דלא חיישי׳ שמא יעל׳ הים שרטון וקשה דא״כ איהו דעבד כמאן דהא אפילו לא אמר בה לא איסור ולא היתר י״ל דאיהו סבר דר׳ לא חייש אלא לשמא תנטל אשפה אבל לשמא יעלה הים שרטון לא וחיישי והגרסא הראשונה היא הנכונה הא דאמרי׳ בפרקי׳ ולרבא דאמר זה כנגד זה אסור מתני׳ זה שלא כנגד זה תרתי למה לי פרש״י ז״ל דלרבא דאמר זה כנגד זה אסור על כרחין מימרא דרב דאמר חצר מותרת זה שלא כנגד זה וכנגדו דנקט לאו דוקא פי׳ לפירושו דהא אוקימנא מימרא דרב דאמר מבוי אסו׳ בשלא עירבו ואיסורו משום דיורי חצר הא עירבו מותר ואינו נאסר מדין פרצ׳ וא״כ ע״כ מיירי אליבא דרבה כשהוא זה שלא כנגד זה דאי זה כנגד זה אפילו בעירבו אסור מדין פרצה וכיון דכן על כרחין כי קתני מבוי אסור וחצר מותר׳ כשזה שלא כנגד זה ואם כן היינו מתני׳ דקתני רה״י לשבת ותרתי למה לי פרש״י ז״ל ומתני׳ למה לי והקשו בתו׳ שאין אומ׳ לעולם תרתי למה לי אלא על שתי משניות ולא על מימרא דאמורא ומתני׳ ואפילו תימא דרב תנא הוא אין דרך לומר כן על משנה ובריית׳ לפי׳ פירשו תרתי דאמר רב חדא לאיסור מבוי וחדא להית׳ חצר למה לי דהא בחדא מיניהו לא אשמעי׳ מידי ואף לפירוש זה אין לשון תרתי נאמר בדקדוק דהוה ליה למימר דרב למה לי אלא שנתכוון התלמוד בקושי׳ דהיכי טרח לומר תרתי דיני דלא אשמעינן בחד מינייהו מידי:

ולענין ביאור הסוגיא מה ששאלו ולמאי דסליק אדעתין מעקרא דבין עירבו בין לא עירבו פליגי כך פירושו כלומר שלפי מה שתרצנו אין מחלקת בין שתי השמועות ושניהם לדבר אחד נתכונו שאין פירצת [חצר] אוסרת כלום אלא שהאיסור מצד רגל בני החצר וצריך עירבו ואין הענין תלוי אלא בעירבו ובלא עירבו ונמצא כשצרפת מה שהיינו (כדבורים) [סבורים] תחילה [שמצד] הפירצה נחלקו ואפי׳ בעירבו עם מה שאתה אומר עכשיו שאף במקום שאין שם פרצה או שאין פרצה אוסרת נחלקו ומצד שלא עירבו למדתי מדבריך (שדבר) [שבדבר] זה אפשר לחלוק בו בשני ענינים אם בשאין שם פירצה ומצד שלא עירבו אם בשיש שם פירצה ומצד הפירצה ומאחר שכן כל שאני סבור כרב ושמואל שנחלקים בה אף אני אומר הואיל ובסתם נחלקו שבכל מה שאפשר להם לחלוק בה נחלקו ורב אוסר בנפרצה משום פירצה ובלא נפרצה מצד דריסת החצר ובלא עירבו ושמואל מתיר בשתיהן אם נפרצה לומר שאין הפרצה אוסרת ואם לא נפרצה אעפ״י שלא עירבו מצד שאין דריסת החצר אוסרת. ומעתה הרי אני צריך לידע טעם מחלקותם. בעירבו במאי פליגי ובשלא עירבו במאי פליגי. ותירץ בשלא עירבו כלומר כשמחלקתם מצד שלא עירבו ר״ל שאין הרחבה או החצר נפרצת לרשות הרבים פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים שגידודי הרחבה העודפים על רחב פרצת המבוי נראין מבחוץ ר״ל לאותם העומדים בחצר ואינו דומה להם ככותל פרוץ במלואו אלא שהוא שוה מבפנים ר״ל שהעומדים מבפנים במבוי אין רואין אותן ונראה להם הכותל פרוץ במלואו שלדעת רב היינו אומרים שאינו לחי ופרצה היא ואינו (נחון) [נידון] בפתח מבוי ואעפ״י שעירבו בני מבוי לעצמם דיורי חצר אוסרין עליו אלא אם כן עירבו בני חצר עם בני מבוי אבל חצר מותרת שאין דיורי מבוי אוסרין בחצר ולשמואל דינם כלחי ובלבד שלא יהו רחבים ארבע אמות שיצאו להם מתורת מבוי והרי פירצה זו פתח למבוי ואין דיורי חצר אוסרין למבוי אעפ״י ששאר חצרות הפתוחות למבוי אוסרות למבוי דוקא בפתח ראוי אבל זה הואיל ואין רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו ואין צריך עירוב ממנה למבוי הואיל ובני המבוי עירבו לעצמם ובזו מיהא הלכה כשמואל שהרי אף רב מודה שאלו נשאר המבוי בהכשרו אין צריך עירוב אלא זולת בנראה מבחוץ שאינו לחי וכבר פסקנו למטה בהדיא שנראה מבחוץ הוי לחי ואין צריך לעירבו אלא בנכנסים כותלי המבוי לחצר אלא שיש חולקים לומר שאף בזו צריך עירבו שדירת החצר אוסרת אף בשאין רגילה ואין דבריהם נראין לפי סוגיא זו ובעירבו שנמצא המחלקת תלוי מצד הפלוש ובנפרצה הרחבה לרשות הרבים שלדעת רב נקרא פלוש וצריך הכשר אעפ״י שעירבו ולדעת שמואל לא נקרא פלוש ועירוב מועיל בו כשהיה לא שיהא רב עושהו מצד הפירצה כמפולש אלא שכלה באמצע רחבה אבל כלה בצדי רחבה אסור כלומר זה שאמרו בכלה לרחבה שאינו צריך כלום בשכלה לאמצע רחבה על הדרך שציירנו ומותר המבוי אחר שהרחבה מותרת שמאחר שכותלי הרחבה עודפין על המבוי משני הצדדין נראה לכל שהוא כלה לרחבה ויכיר הרואה שאינו נמשך עד רשות הרבים שכנגדו ולא יבואו להתי׳ מבוי מפלש דעלמא אבל כלה לצדי רחבה אסור ואעפ״י שעירבו ^{כגון זה} שהרי הוא נראה כמבוי ארוך ומשוך עד רשות הרבים ונראה כמפולש שמואל אית ליה דרב יוסף והרי לאמצע הרחבה מיהא מותר ורב לית ליה דרב יוסף אלא אף לאמצע רחבה אסור הואיל ומכל מקום העומד במבוי רואה רשות הרבים משני צדדיו ובוקעים רבים מזו לזו אסור אף בעירבו מפני שיש לגזור אטו מפלש בעלמא. ויש מפרשי׳ בענין אחר כמו שיתבאר בסוף הסוגיא ובזו הלכה כרב יוסף ר״ל שאם כלה לצדי רחבה אסור הא לאמצע רחבה מותר על הדרך שביארנו אם בערבו לדעת גדולי המפרשי׳ ואם אף בלא עירבו לדעת גדולי הרבנים.

ומכל מקום נולדה בו אחר כן מחלקת אחרת שלדעת רב יוסף זה שהתרנו באמצע רחבה אפי׳ היו הפרצות זו כנגד זו מותר ובצדי רחבה מיהא אסור אפי׳ זה שלא כנגד זה ולדעת רבה אף באמצע רחבה אסור אלא אם כן זה שלא כנגד זה ואעפ״י שלא ראינוה לרב יוסף בהדיא עד שנראו דברי רבה כבאים לפרש את דברי רב יוסף אינו כן שהרי למטה אמר עליה רב ביבי בר אביי אי מהתם הוה אמינא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה לא קמ״ל כלומר שאף זה כנגד זה מותר ואחר כך הקשה ולרבה דאמ׳ זה כנגד זה אסור מאי אלמא דעתו של רב יוסף כנגד דבריו של רבה הוא והלכה כרב יוסף הואיל ורב ביבי סובר כמהו שהרי נעשה רבה אחד אצל שנים ואם מפני מחלקת רבה ורב יוסף שהלכה כרבה כבר כתבנו במקומו שלא נאמר אלא בשמועות של בבא בתרא. ונמצא כל שכלה באמצע רחבה שהתרנו דוקא ברחבה של רבים שאין עשוין לימלך לבנותה אבל של יחיד הדבר מצוי שימלך לבנותה בתים והרי היא כמבוי שכלה לצדי רחבה ואסור בלא הכשר כמפלש וכן מבוי שצדו אחד כלה לאשפה של יחיד אעפ״י שאשפה גבוהה עשרה הרי הוא כמפלש מאותו צד שמא תנטל האשפה ובאשפה של רבים מותר שרשות היחיד היא והוא שאמרו אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה חלון שעל גבה זורקי׳ ממנה לאשפה שהרי הכל רשות היחיד ואין חוששין שמא תנטל אשפה ואם צדו אחד כלה לים אעפ״י ששפתו גבוהה עשרה הרי הוא כמפולש מאותו צד שהדבר מצוי להיות הים מעלה שרטון ר״ל חול ואבנים ונעשה קרקע. וזה שאמרו (מרימר) [מרימר] פסיק ליה באזלי ר״ל שמפסיק בינו ובין הים ברשתות של פשתן לסתימה:

ולענין פסק למדת שכל מבוי הכלה לאמצע רחבה או שנפרץ במלואו לאמצע חצר אעפ״י שנפרצה חצר או רחבה לרשות הרבים ואפי׳ כנגד פרצת המבוי מותר בין מבוי בין חצר אם הרחבה או החצר של רבים ואם של יחיד מבוי אסור ואם כלה לצדי רחבה או חצר ונפרצה חצר לרשות הרבים מבוי אסור אפי׳ לא נפרצה חצר כנגדו וחצר מותרת אפי׳ נכנסי׳ בה בפתח זה ויוצאין בפתח אחר. וגדולי המחברים פסקו שהים אין חוששין לו לשרטון. והילכך [אם כלה] צדו אחד לים וצדו אחד לאשפה של רבים אינו צריך כלום וכן פסקו כרבה לפסול זה כנגד זה אף באמצע רחבה ואין כאן היתר בחצר או רחבה הפרוצים לרשות הרבים אלא באמצע רחבה ושהפרצה שלא כנגד זו. ונמצאו שלשה דינין במבוי. הראשון מפלש לרשות הרבים משני צדדיו. והשני מפולש מצד אחד לרשות הרבים וצדו אחד לכרמלית וזה צריך צורת פתח ואף לחנניה דיו בכך. והשלישי כלה לרחבה ואינו צריך כלום מצד הרחבה אלא לחי מצד האחר באמצע רחבה הא בצדי רחבה צריך מיהא לחי שכל שאמרו בכלה לרחבה או לחצר שאין מתירין בו מכל מקום דיו בהכשר לחי לצד החצר. היה מבוי זה פתוח לרחבה או חצר שיש לה ד׳ מחיצות ואין הרחבה או החצר נפרצים לרשות הרבים אין צריך כלום מצד הרחבה או מצד החצר ואפי׳ נפרץ במלואו לחצר הואיל והחצר רחבה יתר מן המבוי שגיפופי החצר עולין למבוי הואיל ונראין מבחוץ ואם אין לחצר גיפופין אלא שרחב החצר כרחב המבוי ונפרץ במלואו שנראה הכל כמבוי אחד אם עירבו בני החצר עם [בני] המבוי מותר ואם לאו אסור. ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו בזו שזה שאמרנו אסור דוקא כל זמן שעירבו בתים זה עם זה או נשתתפו בני מבוי במבוי שחוששין שמא יוציאו לשם כלי הבתים אבל אם לא עירבו ולא נשתתפו מותר שאין זה אוסר על זה שרשות אחת לטלטל מזו לזו כר׳ שמעון שאמר גגות חצרות וקרפיפות רשות הרבים לכלים ששבתו בתוכן והוא הדין מבוי עם חצר:

חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת לטלטל בכלה מפני שהיא כפתחה של גדולה אעפ״י (שדורחין) [שדורסין] בה רבים וכמו שאמרו חצר שהרבים נכנסי׳ בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת שאין בקיעת רבים מבטלת מחיצות של רשות היחיד כמו שיתבאר. ורשות הרבים לטומאה. והקטנה אסורה:

כל שהכשרו בלחי צריך שיהא הלחי יכול לעמוד וכן הדין בכל מחיצה הא כל שהרוח באה ועוקרתו לשעתו אינה מחיצה ואם חברה עד שתעמוד בפני הרוח הרי זה כשר:

לענין פירוש מה שכתבנו למעלה בשעירבו קמפלגי בדרב יוסף ופרשנוה לענין אמצע רחבה והוא מה שהעמיד בו רב יוסף דברי ר׳ יהודה ולא בצדי רחבה שהוא מה שאמ׳ רב יוסף מצד עצמו יש שפרשוה בדרך אחרת להעמיד מחלוקתם בדברי ר׳ יוסף ר״ל צדי רחבה אסור אף המבוי מפני שהרחבה אסורה שאין פרצתא חשובה פתח. שמואל לית ליה דרב יוסף אלא אף בצדי רחבה מותר המבוי אם עירבו ורב אית ליה שהרחבה אסורה לדעתו ואין עירוב מועיל בה וקשה לפירוש זה שהרי למה שהיינו סבורים מתחלה רב יהודה ושמואל בחדא מחתא נינהו וכמו שאמ׳ הא דרב יהודה דשמואל היא והיאך נאמר ששמואל שהוא כרב יהודה עצמו לא סבירא ליה כרב יוסף לענין זה והלא רב יוסף כל עצמו לא בא אלא לבאר דברי רב יהודה אלא ודאי באמצע רחבה נחלקו ושמואל כרב יהודה. ומכל מקום קשה לי אף לדעת זה שהרי אמצע רחבה הן הן דברי רב יהודה לפי מה שפירשנו עכשו בדבריו והיה לו לומר בדרב יהודה קמפלגי שמואל אית ליה דרב יהודה וכו׳ אלא שראיתי לגדולי המפרשי׳ בדרך זה לא (שאנו) [שנו] אלא שכלה באמצע רחבה וכמו שפרשנו אבל לצד רחבה הכל אסור ר״ל המבוי והרחבה שהרי פתוח לרשות הרבים משני צדדיו והרחבה שהיא פרוצה למבוי המפלש וכן שהרחבה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לפתח הרחבה ואין עירוב מועיל בזולת הצורת פתח כלל וכן שהוא כצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אבל לאמצע רחבה מותר לשמואל ורב יהודה אף בשהפלושין זה כנגד זה ואף אם לא עירב עם בני הרחבה שהרי הלחיים נראין מבחוץ וזה שהם מכשירין אף בזה כנגד זה ראיה לדבר הואיל ופוסלים מן הצד ואם זה שלא כנגד זה מן הצד מאי טעמא אחר שאין המבוי נפרץ לרשות הרבים ושכותל מגין לפלושו אלא שלא כנגד זה אף בצדי רחבה מותר אם עירבו ועוד שמאחר שרבה חולק להפריש בין זה כנגד זה לזה שלא כנגד זה למדנו על רב יוסף שאינו מפריש ביניהן אלא לדעת רב יהודה לאמצע וזה כנגד זה מותר אף בלא עירבו בני מבוי עם בני רחבה שלחי הנראה מבחוץ לחי הוא ולרב אסור שאינו לחי הילכך רחבה מותרת מצד מחיצותיה ומבוי אסור אף בעירבו מצד פלושו ולמדת מדבריהם שאף בערבו הם מעמידים דברי מחלוקתם בנראה מבחוץ ומה שהיה קשה לי לפרש על שלא אמרו בדרב יהודה קמפלגי מפני שרבה מפרש דברי רב יהודה בדרך אחרת לומר שאין רב יהודה מתיר אף באמצע אלא בזה שלא כנגד זה דהואיל וניחא תשמישתיה בקעי בה רבים ומבטלי׳ מחיצתא. ופסק הדברים לדעתם שבאמצע רחבה של רבים בזה שלא כנגד זה אף בלא עירבו הכל מותר שהנראה מבחוץ לחי ולצדי רחבה בזו שלא כנגד זו מותר בעירבו ובלא עירבו מבוי אסור ורחבה מותרת מבוי אסור מפני שנפרץ במלואו ואינו רשות אחת עם הרחבה ושאין לו לחיים לא מבפנים ולא מבחוץ ורחבה מותרת שהרי יש לה ארבע מחיצות ואי משום פרצתה הרי זה שלא כנגד זה הוא ואעפ״י שבמבוי עקום אמרו תורתו כמפלש אעפ״י שפרצתו זה שלא כנגד זה טעם הדבר מפני שאין שם ארבע מחיצות והואיל ודופן שלישית נפרצת אף בעשר לבד הואיל ובקעי בה רבים הם מבטלים את המחיצות אבל חצר שיש לה ארבע מחיצות הואיל וזה שלא כנגד זה ולא ניחא תשמישתייהו לא בטלי מחיצאתא ובאמצע רחבה בזה כנגד זה כתבו הם בשם גדולי הפוסקי׳ שרחבה מותרת אף בבקעי בה רבים ומבוי אסור מפני שהוא מפולש עד שמתמיהים עליהם מדבריהם שהרי סוברים להיות רב ורב יהודה חלוקים זה עם זה ופוסקים כרב והרי לפי המסקנא אינם חולקים אלא רב יהודה בעירבו ורב בלא עירבו ומאחר שאף רב מודה בעירבו ששניהם מותרים למדנו שכשאסר במבוי בלא עירבו לא מצד פלושו שאם כן מה הועיל בעירוב וכי ככר עושהו רשות היחיד אלא מפני שבני חצר אוסרין על בני המבוי ובעירבו הוכשרו והואיל וסבירא לן כרב יוסף אפי׳ זה כנגד זה באמצע רחבה מותרין חצר ומבוי בין עירבו בין לא עירבו. זהו יסוד גדולי המפרשי׳ לענין ביאור ולענין פסק והן הן הדברים:

ר' לא משנתינו היא זו חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה פירש לאו על פרצת מבוי דלא אסר לחצר קא מקשה ליה דפשיטא ודאי דמבוי לא אסר ליה לחצר ואפילו אי נפרצה כל החצר במלואה למבוי ממשום דמבוי לית ביה דיורין ואינו יכול לאסור החצר אלא על פרצת רה"ר קא משקה דקאמר רב דפרצת רה"ר דוקא המבוי אוסר משום דהוי במלואו אבל חצר דלא הוי במלואו אין פרצת רה"ר אוסרתה ועלה קאמר לא משנתינו היא זו דמה צורך לומר חצר מותרת יאמר מבוי אסור ואל יותר ואנא ידענא דחצר מותרת מפני שלא נפרצה במלואו דילפינן הא מילתא מחצר גדולה שנפרצה לקטנה שהקטנה דנפרצה במלואו דילפינן הא מילתא מחצר גדולה שנפרצה לקטנה שהקטנה דנפרצה במלואו אסורה אבל גדולה דלא נפרצה במלואה שריא והם ה"נ כשנפרצה לרה"ר ומהדר אי מהתם הוה אמר הנ"מ היכא דלא דרסי לה רבים כגון פרצת חצר קטנה הוא שאינה אוסרתה אבל היכא דדרסי לה רבים כגון הכא שנפרצה לרה"ר ובני רה"ר בוקעין בה ונכנסין למבוי ועוברין לרה"ר אחרת אימא לא יועילו לה הגיפופין שמכאן ומכאן ואע"פ שלא נפרצה במלואה תאסר קמ"ל רב דחצר מותרת עוד ממקשה הא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין בזהו ויוצאין בזו רשה"י לשבת ואכתי מאי לרב למימר חצר מותרת ומהדר אי מההיא ה"א הנ"מ זה שלא כנגד זה כגון הכא דמבוי מפולש כנגדו ונכנסין דרך המבוי ויוצאין לרה"ר דרך הפרצה אימא לא קמ"ל עוד מקשה ולרבא דאמר זה כנגד זה אסור ואוקי מילתי' דרב לעיל דמיירי בזה שלא כנגד זה מאי איצטריך רב למימר חצר מותרת והא מתני' היא ותרתי למה לי ומתרץ אי מהתם ה"א הנ"מ לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל כך נראה בעיני פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נראה לי כלל:

אמר רב חסדא הא לא כרב ולא כשמואל לרב דאמר תורתו כמפלש צורת פתח בעי ולשמואל דאמר תורתו כסתום לחי מעליא בעי והאי כיון דאתי זיקא ופרח לה ושריא ואל כלום היא. ואי נקט בה סיפא וחברה חברה כ"כ בספרי והמורה מפרש בדברי שמואל שני הפתרונים שעשה למעלה וקשיא לי היאך יש פנים לפתרון הראשון דמשמע מזו הגירסא שצריך לחי בעקמימותו והמחצלת אינה שוה כלל ונל דגירסת המורה לא הוה הכי אלא אי כשמואל לחי בעיט ולא מעליא ופי' לכל ראש וראש צריך לחי ומחצלת כשמו בעקמימותו בלא צורך ואפילו רב דמחמיר לא בעי בעקמימותו אלא צו"פ אבל מחצלת הסותמת כל העקמומית לא בעי ומקשה האי כיון דאתי זיקא כולי כלומר ומה מועלתת המחצלת שהרוח מפריחה ולאו שעה מחיצה ונמצא שלא עשו בעקמימותו כלום וקיי"ל כרב דאמר תורתו כמפולש ומתרץ דנקיט בי' סיכתא כו':

בפרש"י בד"ה ואותיבו ביה כו' ובני ראשו אחר לא עשו לחי לפתחן עכ"ל הוצרך לפרש כן לפי פירושו לעיל לשמואל דתורתו כסתו' שא"צ כלום בעקמומית תקשי ליה מאי קאמר הכא לשמואל ה"מ לחי מעליא כו' טפי הו"ל למפרך אי לשמואל מה צריך תיקון בעקמומית ולזה כתב דבני ראשו אחר לא רצו לתקן ולכך הוצרכו אילו לתיקון בעקמומית וכ"כ הרא"ש לשיטת ר"י ולזה נתכוון הא"ז ארוך שכתבו מהרש"ל וק"ל:

בתוס' ד"ה זורקין לה כו' שהאשפה רחוקה וכו' פירוש וא"כ היאך יכולין לזרוק עליו הא רשות הרבים מפסקת ולכך פירש דזרק למעלה מי' דהוי מקום פטור זורקים:

רש"י בד"ה ולמאי דסליק כו' ושרי בעירבו כו'. נ"ב פי' בחצר ודו"ק:

בד"ה אבל כלה כו' הרחבה ונראה כו' כצ"ל:

בד"ה ואותיבו ביה כו' לא עשו לפתחן לחי. נ"ב פירוש לא (היו) חשו לכך ולא בקשו לטלטל בתוך מבוי שלהן ודו"ק שוב מצאתי כן בדברי האור זרוע הארוך:

בד"ה לא משנתינו כו' תנינא הס"ד:

תוס' בד"ה לאו כו' לפרושי מתני' דלא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה בנראה מבחוץ וכו' הואיל ואינה רגילה בו כו' עכ"ל יש להקשות דא"כ קשיא דרב אדרב בתרתי לענין פילוש ולענין נפרצה לחצר ובודאי לענין פילוש ניחא אבל מה שמקשה הש"ס מדיוקא משתמעי דאם נפרצה לחצר אסור ז"א דהא לעיל פירש"י כלה לרחבה משמע מתחלה היה פתחה לרחבה והרגילה א"צ כלום. ובאמת ברייתא בכלה לחצר הוה מוכח דאסור מאחר דרגיל בכך. אבל בנפרצה לחצר דאינו רגילה אפי' בחצר מותר והיכי מקשה הגמ' דרב אדרב לענין נפרצה לחצר ויש לומר דאם אמרת דנפרצה לחצר מותר א"כ היה קשה לרב יהודה דאינו אוסר משום פילוש אמאי נקיט בכלה לרחבה לאשמועינן דפילוש מותר הוה ליה למינקט בנפרצה לחצר ונפרצה חצר כנגדו נמי מותר משום פילוש א"ו מוכח דבנפרצה לחצר אסור אפי' אינה רגילה וא"ש דקשה דרב אדרב בתרתי: תוד"ה בעירבו קמיפלגי וכו' והא דלא משני דר"י איירי בכלה לרחבה באמצע ורב איירי בכלה לצידו וכו' וצ"ע דהיכי יכול לאוקמי דברי רב בכלה לצידו אמאי קאמר חצר מותרת והאנן קיי"ל [דף י"ב] דאין חצר ניתר אא"כ יש לו פסין משני צדדים לר"מ ובכלה לצדו הא אין לו אלא פס אחד אמנם לפי מאי דקאמר הש"ס לקמן (דף י' ע"א) דרבי סבר דחצר ניתר בפס אחד אפשר דרב סבר כרבי דדוקא ר"נ אמר שם דהלכה כר' אליעזר והוא כדברי ר' אבל רב קאמר מודים וכו' ע"ש.

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי. דאפילו בעירבו אסר רב וטעמא משום מפולש ודוקא נפרצה [חצר] כנגדו קאמר הא לאו הכי לא מיתסר מבוי משום בני חצר והא דרב יהודה דשמואל היא ושרי בעירבו כגון רחבה דלא בעיא עירוב ואע''ג דנפרצה רחבה כנגדו ואסר בלא עירבו גבי חצר אפילו לא נפרצה מדנקט רחבה ולא נקט חצר: בעירבו. דאיסורא משום פירצה שכנגדו היא: במאי פליגי. מאי טעמא דרב דחשיב ליה מפולש ומאי טעמא דשמואל דלא קרי ליה מפולש: בשלא עירבו. כי לא נפרצה מאי טעמא דשמואל דאמר בני חצר אסרי ומאי טעמא דרב דאמר לא אסרי: בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. דפליגי ביה אמוראי לקמן בפירקין (ד' ט:) איכא למאן דאמר נדון כנראה משני צדדין ואיכא למאן דאמר אינו נידון והכא נמי הנך גיפופי דאית לחצר העודפים על רוחב פירצת המבוי נראין מבחוץ לאותן העומדים בחצר ולא מיחזי כותל פרוץ במלואו ויותר מעשר נמי לא הוי הלכך אע''ג דשוה מבפנים שהעומדין במבוי אין רואין אותו ונראה להם כותל פרוץ במלואו אפילו הכי לרב מהני הני גיפופי לשוויה פתחא לגבי מבוי כי היכי דמשוו ליה פתחא לגבי חצר והא דתנן קטנה אסורה מוקים ליה רב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דליכא נראה מבחוץ והויא פרוצה במלואה אבל הכא פיתחא הוא אף למבוי ולא אסרי בני חצר למבוי ואע''ג דשאר חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון ודאי אוסרות עליו זו הואיל ואינה רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (לקמן ד' מט.) שאינה רגילה בו מותר ושמואל סבר אין נידון משום שיור למבוי ופירצה היא ודיורי חצר אוסרין עליו אם לא עירבו: ובשעירבו. דאיסורא משום פירצה שכנגדו הוא פליגי בדרב יוסף דאמר לא שנו דאין צריך כלום אלא שכלה מבוי לאמצע רחבה דכיון דרוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד רה''ר שכנגדו ולא אתי למישרי מפולש ורב סבר אפילו הכי כיון דהעומד במבוי רואה לב' ראשי רשות הרבים ובקעי רבים מרשות הרבים זו לרשות הרבים זו דרך מבוי ורחבה אסור: אבל כלה לצידי רחבה. שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה ונראה כמבוי ארוך ומושך עד רה''ר שכנגדו. מיחזי כמפולש ואסור: אבל זה כנגד זה. פרצת חצר כנגד המבוי אסור והאי כנגדו דקאמר רב ואוקימנא טעמא דאיסור מבוי בשלא עירבו הא עירבו מותר האי כנגדו לאו דווקא אלא כל כותל שכנגדו קרי הכי ובצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה מאריך המבוי והוי כמבוי ארוך עד כותל רחבה שכנגדו ואסור מידי דהוה אמבוי עקום שיש יותר מעשר בעקמומיתו דלכולי עלמא אסור ואף על פי שאין פתחיו מכוונין הכא נמי משנכנס לרחבה הרי כל רוחב הרחבה הוי עקמומית גדולה ורחבה הרבה ודמי כמבוי המפולש דרך עקמומית: ובני לה בתים. ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוי כותלי אורכה לכותל אורך המבוי: צידו אחד ים וצידו אחד אשפה. וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר לרשות הרבים מתוקן בלחי וקורה: אשפה. גבוהה עשרה (ויש) שפתו גבוה עשרה: ויעלה הים שרטון. של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר: ומי חיישינן כו'. הש''ס הוא דמפרש מלתיה דמנא תימרא ואזיל: זורקין לה בשבת. ולא חיישינן שמא תתמעט אשפה מעשרה ונמצא זורקין לרשות הרבים: לאשפה דיחיד. וההיא אשפה דרבי אשפה דיחיד הואי: ורבנן. שהיו בדורו של רבי מאי הוו אמרי ביה בההוא מבוי: פסיק ליה לסורא באוזלי. הים היה סמוך לסורא מאחריה וראשי המבואות מפולשין לים והיה מרימר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות ולא רצה לסמוך על מחיצת הים: אמר שמא יעלה הים שירטון. ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא: פסיק. מפסיק בינה לבין הים במחיצות אוזלי: בודיא. מחצלת: ואותיבו ביה בעקמומיתה. בני ראשו אחר עשו לחי לפתחן והמחצלת לעקמומיתו ובני ראשו אחר לא עשו לפתחן לחי: הנ''מ לחי מעליא. כשיש לחיים משני ראשין וללשון מורי צריך עקמימותו לחי לבד מאותן שבשני ראשיו: סיכתא. קביליי''א בלע''ז: גופא א''ר ירמיה כו'. ואוקמה כשלא עירבו ואיסורא דמבוי משום דאסרי עליה בני החצר הוא: לא משנתנו היא. היתר חצר תנינא ואיסור מבוי תנינא: חצר קטנה שנפרצה. במלואה לגדולה גדולה מותרת ולא אסרי בני קטנה עילויה דלגבי גדולה פתח הוא דיש לה שיור מכאן ומכאן והוו כשתי חצירות ופתח אחד ביניהן דלא אסרן אהדדי ולקמן מוקי לה בשאין קטנה רחבה יותר מי' דאי יותר מעשר לא הוי פתח גבי גדולה: וקטנה אסורה. דלדידה לאו פתח הוא אלא פירצה ונעשית רשותן של בני גדולה שהרי נתערבה עמהן: א''ל. רב היתר חצר אשמעינן ואע''ג דנפרצה בכותל השני דדרסי רבים מרשות הרבים זו לרה''ר זו דרך חצר ומבוי דאי מהתם הוה אמינא משום דלא דרסי רבים דהא גדולה לא נפרצה בכותל השני: רה''ר לטומאה. וספיקא טהור דהא ספק טומאה מסוטה גמרינן ובסוטה בכי האי חצר לאו מקום ייחוד וסתירה הוא:

זורקין לה בשבת. משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מעשרה זורקין לה דהוו מקום פטור ואית דגרס שופכין: לאו משנתנו היא זו חצר קטנה וכו'. וא''ל דקמ''ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי דמתני' איכא לאוקמה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דאם כן הוי ליה לרב לפרושי מתני' דלא איירי בנכנסין או הוי ליה למימר בהדיא נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי:

עירובין ח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד