עירובין ה ע"א

דף ה - א

ואילו מאן דאמר [אביי] שאינו מסתפק במיעוט מהחלל בטפח שתחת הקורה, אלא מצריך מיעוט החלל במשטח ברוחב ארבעה טפחים בתוך המבוי, קסבר: אסור להשתמש תחת הקורה!

ולפיו משתמשים רק בצד הפנימי של המבוי, מעבר לשטח שתחת הקורה.

ולפיכך, לא סגי לפיו בהיכר למי שעומד תחת הקורה, שהרי אין משתמשים שם בהיתר של הקורה, אלא צריך היכר למשתמשים במבוי עצמו.

וכיון דלא סגי לן במיעוט שתחת הקורה בלבד, שוב בעינן שיעור "מקום חשוב", שהוא ארבעה טפחים.

וביאור פלוגתתם אי שרי להשתמש תחת הקורה הוא:

כולי עלמא סוברים שקורה מועילה לתקן המבוי משום שהיא נחשבת כמחיצה, בכך שאנו מתייחסים אליה כאילו היא תקרה המקרה את קצה המבוי, ו"פי תקרה - יורד וסותם" [עיין ב"ביאור מושגים"].

ובהכי פליגי: האם רואים את חודה החיצוני של הקורה כאילו הוא קיר היורד וסותם את המבוי מצדה החיצון של הקורה, ונמצא שאף למקום שמתחת הקורה יש מחיצה, ומותר להשתמש תחת הקורה.

או אמרינן: חודה הפנימי של הקורה הוא היורד וסותם. ואם כן, אין למקום שתחת הקורה מחיצה. ולפיכך אסור להשתמש תחת הקורה. ^[19]

ודחינן: לא בכך נחלקו.

אלא דכולי עלמא קסברי כי מותר להשתמש תחת הקורה.

ובהא קא מיפלגי:

מר - רב יוסף, שאמר כי מיעוט החלל בטפח שמתחת לקורה סגי - סבר, קורה שמועילה לתקן את המבוי, משום היכר הוא.

שהרי תיקנו חכמים ליתן את הקורה בפתח המבוי כדי שלא יבואו להחליף בין המבוי המותר בטלטול לבין רשות הרבים האסורה בטלטול. ולשם כך תיקנו חכמים לעשות היכר קורה.

וטעם פסול קורה למעלה מעשרים הוא משום שבקורה המצויה למעלה מעשרים אמה ליכא היכרא.

ולכן, כיון שמיעט את החלל שמתחת לקורה, ומותר להשתמש תחת הקורה, יש היכר לאדם המשתמש תחתה, וסגי במה דאיכא היכרא למשתמש תחת הקורה.

ומר - אביי שאמר כי צריך למעט את גובה המבוי במשטח הרחב ארבעה טפחים - סבר שטעם תיקון קורה הוא משום מחיצה, שרואים את חודה החיצון של הקורה כאילו הוא יורד וסותם את המבוי כמחיצה.

וסבירא ליה לאביי, כי מה שאמרו חכמים שלמעלה מעשרים לא מהני קורה, אין הטעם משום דליכא היכר, אלא משום שבקורה הנמצאת למעלה מעשרים אין אומרים בה חודה של קורה יורד וסותם.

ולפיכך, סבר אביי שצריך למעט את המבוי ברוחב של ארבעה טפחים, לפי שמחיצה אשר אינה ראויה ואינה עשויה לכל הפחות למשטח של ארבעה טפחים לאו מחיצה היא. [דאין רשות היחיד פחות מארבעה טפחים, רש"י] ואם ימעטנו בפחות מרוחב ארבעה טפחים, הוה לה מחיצה העשויה לפחות מארבעה, שאינה מחיצה [על פי גאון יעקב בהבנת רש"י].

ואיבעית אימא: דכולי עלמא קורה משום היכר הוא דמהני. ופסול של קורה למעלה מעשרים הוא משום חסרון היכר. וכשהקורה כהלכתה מותר להשתמש תחת הקורה.

והכא, בשיעור היכר של מטה [כשממעט את החלל מלמטה, ובכך יהיה היכר לאותן העומדין על רוחב אותו מיעוט] - האם דיו בטפח כשם שבהיכר של מעלה, שהוא הקורה, די בטפח בלבד, קמיפלגי:

דמר - רב יוסף - סבר: אמרינן "היכר של מטה [לעומדים על המקום שמיעטו] שיעורו טפח, הוא כהיכר של הקורה למעלה", ששיעורו טפח.

וברוחב טפח למטה איכא היכר, שהרי מיעט שם את גובה החלל שלא יהיה גבוה למעלה מעשרים, ודי בכך.

ומר - אביי - סבר: לא אמרינן "היכר של מטה כהיכר של מעלה". ולכן, אף שלמעלה בהיכר של טפח בלבד סגי, היינו משום שעל ידי היכר טפח זה ניכרת הקורה לכולם. אבל לא סגי שיהיה היכר רק לעומדים על המקום שהתמעט ברוחב טפח. [גאון יעקב]

וכיון שבמיעוט טפח שתחת הקורה לא סגי, בעינן שיהיה היכר לעומדים במבוי בשיעור מקום חשוב, שהוא לפחות ארבעה טפחים.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא אמרינן שאכן מבחינה עקרונית "היכר של מטה - דיו שיהיה כהיכר של מעלה" בטפח בלבד.

והכא, בגזירה שמא יפחות מקום המיעוט מרוחב טפח על ידי דריסת הרגליים של בני המבוי, ויעמוד על פחות מטפח - קמיפ לגי.

רב יוסף סבר: לא גזרינן שמא יפחות, ובטפח סגי.

ואביי סבר: גזרינן שמא יפחות ויעמוד על פחות מטפח, וכיון דבטפח לא סגי, שוב בעינן שימעט בשיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים.

אין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם יש בגובהו של המבוי לפחות עשרה טפחים. [שו"ע שסג כו] ולכן, אם אין למבוי מחיצות מסביב בגובה של לפחות עשרה טפחים, וכגון שהיו כתלי החצירות המקיפות את המבוי נמוכות, נחשב הדבר כאילו אין למבוי מחיצות כלל. לפי שאין מחיצה הפחותה מעשרה טפחים נחשבת למחיצה. ^[20]

ומסתפקת הגמרא:

היה גובה המבוי פחות מעשרה טפחים, וחקק [חפר] בו לעומק בקרקעית המבוי כדי להשלימו לגובה עשרה - כמה, באיזה שיעור יהא חוקק?

וקא סלקא דעתין שביחס לעומק החקק מיבעי לן.

ותמהינן: מאי תיבעי לך כמה חוקק?! והרי כמה דצריך ליה להשלים לגובה עשרה, כן יחקוק ויעמיק!

אלא, הכי מיבעי לן:

משכו [אורכו של החקק בתוך המבוי, לאורכו] בכמה, באיזה אורך עליו לעשותו כדי שיהיה למבוי שיעור כתלים בגובה עשרה טפחים?

רב יוסף אמר: דיו שיחקוק במשך ארבעה טפחים בתוך המבוי, את ארכו [ראה ציור 1].

אביי אמר: צריך שיחקוק במשך ארבע אמות לתוך המבוי [ראה ציור 2].

ואף על גב שלגבי מיעוטו מגובה עשרים אמה לא בעינן כולי האי, בין לרב יוסף בין לאביי, כדאמרינן לעיל.

שאני הכא, שאין לכתלי המבוי הנמוכים שם דופן, לפי שכל דופן שהוא פחות מעשרה אינו דופן כלל. ועל כן צריך שיעשה החקק בשיעור הפחות ביותר של משך מבוי. שהוא, לדעת רב יוסף, ארבעה טפחים. ולאביי, שיעור מבוי הוא לפחות ארבע אמות.

אבל, כאשר הקורה גבוהה מעשרים אמות אין צורך לאשוויי דופן, אלא רק בתיקון ההיכר בעלמא, ובכך די אם עושה משטח של טפח [או של ארבעה טפחים], שבו ניכר ההיכר של הקורה.

והוינן בה: לימא רב יוסף ואביי, דפליגי בשיעור משך מבוי - בדרבי אמי ורבי אסי קמיפלגי, האם יש לסבור כמותם בשיעור משך מבוי, שלדעתם הוא ארבעה טפחים, או לחלוק עליהם.

דאיתמר: מבוי שנפרצה בו באחד מכתלי המבוי פירצה בשיעור פחות מעשר אמות, נשאר דינו כמבוי רגיל שהוא ניתר בלחי וקורה בפתחו. כי פירצה שהיא פחותה מעשר אינה נחשבת כפירצה, אלא "פתח" למבוי.

ואף על גב שהפירצה הזאת מהוה עוד פתח למבוי, מצדו, וגם פתח זה פתוח לרשות הרבים, בכל זאת אין המבוי נפסל מהאפשרות להכשירו לטלטול בתוכו על ידי לחי וקורה בפתח ראשו. לפי שגם בפתחים הרבה הוא נחשב למבוי רגיל, היות והפתח שבראשו, שרגילים בני המבוי לצאת ולהכנס בו, הוא הנחשב "פתח המבוי".

אבל אם היה מבוי שנפרץ מצידו [באחד מכתלי אורך המבוי], והיתה הפירצה כלפי ראשו של המבוי, בסמוך לפתח המבוי, הרי אפילו אם הפירצה הזאת היא פחותה מעשר אמות - שוב אין מועיל למבוי הזה תיקון של לחי או קורה!

וטעמו של דבר: לפי שיש לחוש שמא מעתה יכנסו בני המבוי מרשות הרבים אליו דרך אותה הפירצה, ולא דרך הפתח שבראש המבוי הפתוח לרשות הרבים, שהרי בכך מקצרים הם את הדרך.

ויתבטל בכך שם "פתח המבוי" ממנו. ואז יתבטל גם תיקון הלחי או הקורה. כי התיקון צריך להעשות בפתח המבוי, ומעתה אין שם "פתח המבוי" עליו [משנה ברורה].

ועל מבוי שכזה איתמר משמיה דרבי אמי ורבי אסי כיצד הוא מתוקן להכשר קורה ולחי, וכיצד הוא פסול מהכשרן:

אם יש שם, שנשאר מהכותל שנפרץ בסמוך לראש המבוי, פס כותל קצר בשיעור ארבעה טפחים הצמוד לראש המבוי, ועל קצהו מונחת הקורה שבפתח המבוי [והפירצה היא אחרי הפס, לכיוון אחורי המבוי] -

מתיר הפס הזה את המבוי על ידי הלחי או הקורה המונחת עליו, בפירצה עד עשר אמות! [ראה ציור]

משום דלא איכפת לן אם יכנסו בני המבוי דרך הפירצה, כי מכל מקום כלפי המבוי שכנגד הפס לא התבטל שם פתח מהפתח הראשון, שהרי לאותו חלק מבוי שכנגד הפס יכנסו בני המבוי דרך הפתח הראשון.

ואם לאו, שאין שם פס ארבעה טפחים [שהוא שיעור משך מבוי], אין המבוי ניתר בלחי וקורה. כי אז הפתח הראשון אינו פתח אלא כלפי מבוי שהוא פחות מארבעה טפחים, שאין בו שיעור מבוי.

ומכל מקום, אם רוחב הפירצה הוא פחות משלשה טפחים מתיר הכותל שהקורה נמצאת עליו בקצהו את המבוי. דאמרינן לבוד, וכאילו אין כאן פירצה.

אבל אם רוחב הפירצה הוא שלשה טפחים או יותר - אינו מתיר הכותל על ידי הלחי או הקורה את המבוי.

וחזינן, דסבירא להו לרבי אמי ורבי אסי דשיעור משך מבוי הוא ארבעה טפחים.

ואם כן, נימא:

לרב יוסף, דסבר משך מבוי ארבעה טפחים - אית ליה דרבי אמי ורבי אסי דסגי בפס ארבעה טפחים.

ולאביי - לית ליה דרבי אמי ורבי אסי, ואינו מתיר אלא אם כן יש שם פס ארבע אמות!?

ודחינן: אמר לך אביי: אנא דאמרי אפילו כרבי אמי ורבי אסי.

כי התם במבוי שנפרץ - סוף מבוי הוא!

כלומר: שם אין אנו באים לחדש "שם מבוי" כנגד הפס, שהרי קודם שנפרצה הפירצה היה שם הכשר מבוי, ועל ידי הפס אנו באים להשאיר את שם המבוי כנגד הפס, ובזה סגי בארבעה טפחים.

אבל הכא במבוי פחות מעשרה, שמעולם לא הוי ליה שם מבוי, והשתא כשחקק הוי תחלת מבוי, לפיכך רק אי איכא ארבע אמות שהוא שיעור משך מבוי בעלמא להתירו בלחי וקורה לדעת אביי, אין, אז המבוי כשר. ואי לא, שאין בחקק משך ארבע אמות - לא!

אמר אביי: מנא אמינא לה, מהיכן יש לי ללמוד כי שיעור משך מבוי להתירו בלחי וקורה הוי ארבע אמות?

דתניא: אין מבוי ניתר בלחי וקורה, עד שיהו בו מצדיו לפחות שני בתים [גמרא שבת דף קלא. ורש"י שם, ועיין רש"י לקמן דף יב:] פתוחים לכל חצר, ושתי חצרות פתוחין לתוכו של מבוי.

ומדייק אביי: ואי תימא דשיעור משך מבוי סגי בארבעה טפחים - היכי משכחת ליה שיהיו פתוחין שתי חצירות כל אחת פתחה רחב ארבעה טפחים [דבפחות מזה לא מיקרי פתח], לאורך מבוי שהוא עצמו אינו אלא ארבעה טפחים.

שהרי אפילו פתח אחד [ברוחב ארבעה טפחים] לחצר אחת - אי אפשר לעשות במבוי שכל ארכו הוא ארבעה טפחים!

כי מלבד חלל הפתח, שהוא ארבעה טפחים, צריך שיהא מצדיו גם פצימי [מזוזות] הפתח.

ואפילו אם היה מקום לפצימין, הרי נמצא שכל ארכו של מבוי פרוץ בפתחים, ואין כאן היכר לכותל המבוי [רש"י וריטב"א].

וכי תימא דאין מכאן ראיה דבארבעה טפחים אורך לא סגי.

כי יתכן שיהיה אורך המבוי לרב יוסף בארבעה טפחים בכגון שרוחב המבוי הוא יותר משמונה טפחים, דמצי פתח לה לשני פתחים של חצרות, בדופן האמצעי של המבוי, הרחב יותר משמונה טפחים?

ליכא למימר הכי. כי:

והאמר רב נחמן: נקיטינן [מסורת היא מאבותינו, וכך נהגו רבותינו]:

איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה?

כל שנתמלאו בו ארבעה תנאים:

א. שארכו יתר על רחבו ולא מרובע.

ב. ולא שרחבו יתר על ארכו.

ג. ושיהיו לפחות ארבעה בתים, שני בתים לשתי חצירות.

ד. ושיהיו לפחות שתי חצרות [שבכל אחת מהן לפחות שני בתים] פתוחין לתוכו.

אבל אם אין ארכו יתר על רחבו - חצר מיקרי.

ודחי רב יוסף את ראייתו של אביי.

אמר לך: משכחת לה שפיר שתי חצירות פתוחים למבוי שאין ארכו אלא ארבעה טפחים, וכגון דפתח ליה לפתחי החצר בקרן זוית, במקום חיבור כתלי אורך המבוי עם הכותל שלרחבו של מבוי, באופן שמקצת הפתח פרוץ באורך המבוי, ומקצתו ברוחב המבוי! [ראה ציור 1] תו אמר אביי: מנא אמינא לה דמשך מבוי ארבע אמות? דאמר רמי בר חמא אמר רב הונא: מי שהוציא בנין הכותל העומד לאורכו של מבוי, ועשאו כעין לחי הבולט מדופנו של מבוי בראשו, לתוך רחבו של מבוי [ולא עשה כן לשם היתר לחי], אם היתה הבליטה פחות מארבע אמות שהוא שיעור משך מבוי, נידון הבליטה משום לחי ומותר לטלטל במבוי, ואינו צריך המבוי לחי אחר להתירו, ואף על גב שלא עשאו לשם לחי, דהא קיימא לן: לחי העומד מאליו - כשר. אבל אם היה רחב ארבע אמות שהוא שיעור משך מבוי, כיון שלא עשאו לשם לחי, הרי הבליטה נידון משום כותל מבוי ולא משום לחי, וצריך המבוי לחי אחר להתירו בטלטול.

וחזינן מהכא דשיעור משך מבוי ארבע אמות - כאביי!

ורב יוסף דחי לה ואמר לך: לאפוקי [להוציא] מתורת לחי לא סגי עד דאיכא בלחי אורך ארבע אמות! אבל שיעור מבוי כדי למיהוי מבוי, אפילו בארבעה טפחים נמי הוי מבוי.

גופא: אמר רמי בר חמא אמר רב הונא: לחי הבולט מדפנו של מבוי,

אם יש פס ד' מתיר פירצה עד עשרה עיקר דילה במשנה כל פרצה שהיא כי' אמות מותרות מפני שהיא כפתח יתר מיכן אסור:

אביי סבר לא [אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה] איבעית אימא בגזירה שמא יפחת פליגי רב יוסף לא גזר. ואביי אמר פעמים שיפחת הלכך מצרכינן ליה ד' טפחים שאם יפחת יעמוד על טפח.

היה פחות מי' טפחים ובא להשלימו לי' חוקקו כלומר מעמיק וחופר בקרקע עד שהשלימו לי'. משך כלומר רחב אותה החקיקה בכמה רב יוסף אמר בד' טפחים אביי אמר בד' אמות. לימא בהא פליגי דאתמר מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אתמר משמיה דר' אמי ור' אסי אם נשתייר בו פסל עומד שיש בו ד' טפחים מתיר פרצה עד עשר כלומר אפילו אם הוא רוחב הפרצה י' אמות כיון שהפסל זה עומד (ונמצא כפסל) והפרצה כפתח ומותר.

רב יוסף אית ליה כר' אמי ור' אסי ואביי לית ליה ואמרינן בסוף מבוי כ"ע אית להו הא דר' אמי ור' אסי כי פליגי בתחלת מבוי רב יוסף סבר תחלת מבוי נמי בד' ואביי סבר בד' אמות. ובא אביי לברר דבריו מדבריו של רב דאמר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים בו בקרן זוית.

קורה משום מחיצה וחודו החיצון סותם. והראב"ד ז"ל פירש משום מחיצה משום פתח.

א"ל אביי סוף מבוי הכי נמי וכו'. קשיא לי למאי דסליק אדעתין דהא דרב אמי ורב אסי משום דאורך מבוי בארבעה והוה ליה אותו פס ד' כמבוי בפני עצמו וכאלו כלה בסוף אותו פס, א"כ הוה ליה (ארכו יתר על רחבו) [רחבו יתר על ארכו], דמסתמא בכל מבוי קאמרינן ואפילו כשרחבו יותר מארבעה, ואנן הא קיימא לן דאין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא בשארכו יותר על רחבו. וליתא, דלכ"ע כל שנשאר במקום קורה כשיעור מבוי רואין את המבוי כולו כאחד והפרצה כפתח שבמבוי, ואין הפרש בין שנשאר פס ארבעה ובין שנשארו ד' אמות או יותר, ומשום הכי קא סלקא דעתך דרב יוסף כרב אמי וכרב אסי, דאלו לא נשאר כשיעור מבוי אין זה קורת מבוי. ודחה אביי דשאני התם דסוף מבוי וכו'.

ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל: דפתח שלשה במשך וטפח באמצעית. ואינו, דבכי הא אין אלכסונו אפילו שלשה טפחים ושני חומשין. אלא צריך הוא לפתוח בכותל במשך שלשה טפחים וכמחצה ובדופן האמצעי קרוב לשני טפחים.

ארבע אמות נדון משום מבוי. ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה, ולכאורה הוה משמע דכל דמשיך טפי עדיף, אפילו הכי כיון דלית ליה היכירא דנעשה משום לחי מגרע גרע דהיכר לחי בעינן.

ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות. ותמיהא לי דמכל מקום נידון משום מבוי קאמר, ואי משך מבוי בארבעה מאי קאמר, הוה ליה למימר ארבע אמות אינו נידון משום לחי או נידון משום כותל. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב יוסף מודה דסתם מבואות אין אדם עושה אותם על הרוב בפחות מארבע אמות, אלא שהוא חולק לענין הדין דאפילו בן ארבעה דינו כמבוי, ולחי משום היכר הוא והלכך עד ארבע אמות נראה להן לבריות עדיין בלחי, אבל יותר מארבע אמות הרי הוא להם כמבוי ואין כאן היכר לחי להם, והלכך אינו נדון משום לחי.

למהוי מבוי בארבעה טפחים נמי הוי מבוי. ואיכא למידק דהא רב יוסף גופיה הוא דאמר לקמן (עירובין י, א) גבי ההיא דרב הונא דאמר לחי המושך עם דופנו של מבוי עד ארבע אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, ד' אמות נדון משום מבוי, ש"מ תלת ש"מ משך מבוי בארבע אמות. וי"ל דהתם לטעמיה דרב הונא קאמר, אי נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר כדהכא. ולפי מה שכתבתי אני (לעיל ד"ה ורב יוסף) דסתם מבואות של ד' אמות, י"ל דנפקא מינה למקח וממכר. ועוד צריכא עיון.

דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בהא קא מיפלגי וכו׳ ומר סבר קורה משום מחיצה. פרש״י ז״ל ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרי׳ חודו יורד וסותם ואין קורה זו מכשרת אנא מעשרים גובה ושיהא מקום חשוב דהיינו ד׳ טפחים רוחב שיעור רשות היחיד דכל מחיצה שאינה בא להכשיר מקום ד׳ טפחים לכל הפחות לא שמה מחיצה. שמא יפחת פי׳ שמא יפחת משום דעשויין לירד ושמא יפחית מטפח ולא רמי׳ אנפשי׳ לתקונה ולפי׳ צריך להוסיף על שיעורו וכיון דאפיקתיה מטפח אוקמיה בד׳ שיעור רשות היחיד:

משכו בכמה. פי׳ כמה יהיה החקק ההוא אורך בתוך רחבו המבוי פרש״י ז״ל הא דנקט לעיל רחבו והכא נקט משכו ואע״פ שזה וזה הוא שיעור הנמשך לאורך המבוי טעמא דמילתי כי בדבר הבולט כגון תל שעשה לעיל שייך רחב אבל בדבר השוקע בחקק זה ומחיצות מקיפות אותו שייך לשון משך:

רב יוסף א׳ בד׳ טפחים ואביי אמר בד׳ אמו׳. פי׳ וכל אחד מהם הוסיף על השיעור שאמ׳ לעיל גבי תל וכת׳ רש״י ז״ל טעמא דמלת׳ דלעיל הא איכא מבוי והאיכא דפנות אלא שאנו באין למעטן ובהיכר כל דהו סגי או למר בד׳ או לומר בטפח אבל הכא שאין לזו גובה מבוי ולא גובה דפנות דהשת׳ משוינין ליה מבוי ודפנות כחקק זה צריך לעשות בו משך ראוי כשיעו׳ אורך דין מבוי והא דאמרי׳ דרב יוס׳ דא׳ בד׳ טפחים קסבר משך מבוי בד׳ טפחי׳ ק״ל דהא לקמן גבי מימרא דרב בלחי המושך מדפנו של מבוי אמ׳ רב יוסף ש״מ משך מבוי ד׳ אמו׳ י״ל דהתם אליבא דרב קאמר וא״ת אי משום הכשר אורך מבוי בעי ד׳ טפחים היכי סגי ליה שיהא משכו ד׳ טפי דהא רחבו לכל הפחות ד׳ טפ׳ כשיעור רשות היחיד וגם שאין פתח בפחות מד׳ טפחים ואם כן יהא ארכו כרחבו וקיימא לן שאין ניתר בלחי וקורה אלא מבוי שארכו יותר על רחבו כדאי׳ לקמן בסמוך וי״ל דשער המבוי אע״פ שהוא נמוך נכנס הוא בשיעורו וכי אמרי׳ במבוי דעלמ׳ בארבעה היינו ד׳ טפחי׳ שוחקו׳ שהם ד׳ ומשהו:

מבוי שנפרץ כלפי ראשו. פירש שנפרץ באחד מכותליו הארוכים באותו הצד שהוא סמוך לראש המבוי ששם פתחו של מבוי אם יש שם פס ד״ט מתיר פרצה עד עשר פרש״י ז״ל דכיון שנשאר בתוכו של כותל הארוך סמוך לפתח כשיעור הכשר אורך מבוי לא נתבטלה תורת פתח והפרצה הזאת תהא חשובה כפתח שאין בה אלא עשר אמות שהוא שיעור פתחו של מבוי ומבוי אינו נפסל בפתחי׳ הרבה כיון שהפתח שהוא בראשו מתוקן ומוכשר כראוי ואפילו תימא דדילמא שבקי בני מבוי פתח המבוי ועיילי ונפקי בפרצה זו מפני שהיא קרוב׳ להם וממעטי בהליכ׳ אין בכך כלו׳ כיון שזה הפתח הראשון עומד בהכשרו ואם לאו כלומר שלא נשארו ד׳ טפחים עומדים בראש הכותל הנפרץ כלפי ראשו פחות מג׳ מותר פירש דכל פחות מג׳ כלבוד דמי והרי הוא כאלו אין שם פרצה כלל:

ג׳ אינו מתיר. פי׳ דכיון שיצאת פרצה מתורת לבוד ולא נשאר בכותל סמוך להכשר המבוי שיעור אורך מבוי בטלה תורת קורה מכאן פרש״י ז״ל משום דבני מבוי שבקי לפתחא קמא ועיילי בפרצה זו ונמצא שלא נשאר לקורה זו שום חשיבות וק״ל ותיפוק לי דבעינן קורה ע״ג וליכא כיון שאין הכותל סמוך לקורה כשיעור הכשר מבוי וא״כ אפי׳ לא שבקי בני מבוי בפתח׳ דמבוי ועיילי ונפקי ביה אין כאן תורת קורה י״ל דכיון דסוף סוף מבוי אלו הוו עיילי ונפקי בה כדמעיקרא בני מבוי מקיימי הכשרה דידיה בתשמישים ולא מיבטיל תורת קורה מינה אבל השתא דאיכא תרתי לגרעותא מיבטיל תורת קור׳ מינה כנ״ל לפי פרש״י ז״ל והוא הנכון:

אמר לך אביי סוף מבוי הכי נמי. פי׳ דלאוקומי מבוי בהכשרו ובחזקתו הראשון די לנו בד׳ טפחי׳ דהוי שיעור מבוי גרוע אבל בתחלת הכשירו אין די לנו בפחות מד׳ אמות שהוא שיעור חשוב ואי בד׳ טפחים היכי משכחת שיהא פתח חצר בא׳ מדופני מבוי כיון שאין כלו ארוך אלא ד׳ טפחים דהא לפתח צריך לחללו לכל הפחות ד׳ טפחים מלבד הפצימין שלו ואף ע״ג דפריש׳ דד׳ טפחים דאידך מבוי הם ד׳ ומשהו מ״מ אין באותו משהו שיעור לפצימי הפתח ואפי׳ יהא בו שיעור נמצא כל ארכו של כותלי מבוי פרו׳ בפתחי׳ ואין כאן היכר כותל מבוי וכ״ת דפתח להו בפתחם בדופן האמצעי והאמר רב נחמן וכו׳ פי׳ וכיון דארכו של מבוי ד׳ ומשהו אין ברחבו אלא ד׳ טפחים כדי שיהא ארכו יותר על רחבו ואין ברחב דופן האמצעי שיעור לפתח אחד עם פצימין וכ״ש לשני פתחים ופרקי׳ דרב יוסף מפרש לה דפתח להא לפתחים בקרן זוית דמבוי בפנים סמוך לכותל האמצעי אחד מכאן ופרש״י ז״ל כגון דפתח ג׳ טפחים מן הפתחים בסוף אורך הכותל הארוכה וטפח באמציעו׳ ולא דק מרן ז״ל דבכי הא אין אלכסונו אפי׳ ג׳ טפחים ושני חומשים ואנו צריכים שיהא ברחב החלל ד׳ טפחים וכיון שכן צריך שישער לעשותו בענין שיהא באלכסון שמקרן לקרן ד׳ טפחים כי זה הוא רחבו של פתח זה:

לחי הבולט מדפנו של מבוי. פי׳ בסוף הדופן הסמוך לפתח בולט ממנו כלפי רחב הפתח והכי מוכח לקמן בהדיא דלרחב הפתח הוא בולט דאמרינן שאם היה מבוי רחב שבע ניתר בעומד מרוב׳ על הפרץ ואין זה בלחי המושך בדפנו של מבוי דלקמן דהתם מיירי שבולט בסף הכותל כלפי חוץ כאלו הכותל נמשך הרבה ופרש״י ז״ל שלא נעש׳ שם מתחלה לשם לחי אלא שנשאר שם מן הבנין והא דאמרי׳ פחו׳ מד׳ אמות נדון משום לחי אתיא אליבא דהלכתא כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי ומיהו לא קשיא לר״ת ז״ל שפסק שם הלכה כרבא שאינו לחי ומפרש למד של יע״ל קג״ם ימי לידה שבמ׳ נדה דמצי לפרושי דהכ׳ כשיעשה מתחלה לשם לחי א״נ דרב הונא לטעמיה דסבר לחי העומד מאליו הוי לחי כדאיתא לקמן גבי ההיא פלוגתא דאביי ורבא אבל אנו כרבא קיימא לן דאמר לא הוי לחי כן יש לפרש לדעת ר״ת ז״ל. וההיא דלקמן גבי לחי הנמשך אפ׳ לרש״י ז״ל לפרש דאיירי בשנעשה לשם לחי דאי לא כי אמרי׳ עלה ש״מ תלת הוה לן למימר ש״מ ארבע ונמנה בדידהו לחי העומד מאליו הוי לחי אלא ודאי כדאמרן אבל הכא משום דקאמר לישנא דבולט משמע ליה למרן ז״ל דבולט מאליו משמע:

ד׳ אמות נידון לשום מבי. פרש״י ז״ל דכיון שיש בו שיעור הכשר אורך מבוי נפק ליה מתורת לחי ולא סמכי׳ עלה וא״ת הניחא למ״ד לחי משום הכירא אלא למ״ד לחי משום מחיצה הא ודאי כל דמשיך וסתים בפתח טפי מעלי וי״ל דדילמא רב הונא סבר לחי משום הכירא אי נמי י״ל דאפי׳ למ״ד משום מחיצה בעי׳ שיהא בו היכירא קצת שנעשה משום לחי וכן תרצו בתוספות עוד כתב רש״י ז״ל ואע״ג דאלו עבדיה משום לחי הוי כ״ש דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלא איקבע לשום לחי אנן במחשבה לא מצי׳ לאפוקי מתורת מבוי ולשויי׳ לחי והקשו עליו דלגבי היכר לחי מה מועיל לו לעשות היכר לבני אדם מפני שנעשה לכך אחר שהוא גדול כמו כותל מבוי וי״ל דכשהוקבע לשם לחי יש לו קול ורב יוסף לאפוקי מתור׳ לחי עד דאיכא ד׳ אמות למיהוי מבוי בד׳ טפחים סגי פי׳ שאין להוציאו מתורת לחי כיון שעומד במקום לחי עד שיהא ד׳ אמות שאין בו היכר לחי כלל ולעיל הכשר אורך מבוי ד׳ טפחים הוא וק״ל דאכתי תקשי לישנא דרב הונא דקאמר נדון משום מבוי אלמא זהו שיעורו של מבוי דאי לא תימא ד׳ אמות אינו נדון משום לחי אי נמי לימא נדון משום כותל וי״ל דה״ק נדון משום מבוי שקורין בני אדם נראה להם מבוי אלא כשיש בו ד׳ אמות ואם תאמר והא רב יוסף גופיה דייק לקמן על מימרא דלחי המושך שמע מינה משך מבוי ד׳ אמות ויש לומר דלאפוקי מתורת לחי קאמר כדמפרש הכא אי נמי דהתם אליבא דרב קאמר לה כדכתי׳ לעיל.

היה המבוי פחות מעשרה טפחים גובה ונמצא שאין הקורה מונחת על דופן שאין מחיצה פחותה מעשרה ונמצא שהוא צריך להניח את הקורה למעלה מעשרה עד שישאר בחלל המבוי עשרה טפחים אם בא לחוק את הקרקע עד שישלימנו לעשרה צריך הוא להמשיך את החקק לארך המבוי על פני כל רחבו ונחלקו בה אביי ורב יוסף שלרב יוסף דיו בהמשך ארבעה טפחים לארך המבוי ולאביי צריך ארבע אמות לארך המבוי ודיו בכך אפי׳ היה רוחב המבוי יותר מארבע אמות ששאר ארך המבוי מצטרף להשלים ארכו יתר על רחבו. ופסקו גדולי המחברים והפוסקים כאביי שהרי כל הסוגיא מעידה במשך מבוי שהכשרו בארבע אמות וכל שאין ארכו ארבע אמות הרי הוא כחצר ואינו ניתר בלחי וקורה ואעפ״י שלענין מיעוט דיינו בהגבהת טפח שוויי דפנא שאני שאין נעשה דופן מתחלה אלא במשך ארבע אמות. ומכל מקום לרחב מבוי יראה שהוא צריך על פני כל רחבו ואעפ״י שהכשר רחבו בארבעה טפחים מכל מקום בזו צריך שיהא כל רחבו בחקק זה עד שיהו שני שפתי הקורה על דופן וכן למעלה בענין מיעוט יראה שצריך ארך טפח על פני רוחב כל הקורה וגדולי הפוסקי׳ שכתבו בחקק זה ארבע אמות על ארבע אמות לא נתבררה כונתם ונראה שאינו אלא שגירות לשון. ויש אומרי׳ שברחבו דיו בד׳ טפחי׳ ואין נראה כן:

וצורת פתח כבר ביארנו שאינו מועיל לפחות מעשרה אלא שגדולי המחברי׳ כתבוה. ואין הדברים נראין כמו שביארנו במשנה. ויש מגיהים עליהם משמועת כיפה שאין ברגליה עשרה ויש בה לחוק עשרה ומשום חוקקין להשלים כמו שיתבאר הא כל שאין שם טעם זה לא. וכן כתבוה גדולי הדור. ואני תמה על דבריהם אלא שגדולי המחברים לא כתבוה כשהצורת פתח פחותה מגובה עשרה שאף הם כתבו שכל פתח שאין בה רחב ארבעה בגובה עשרה אינו פתח וכמו שהתבאר במסכתא בכמה מקומות אלא שכונתם שצורת פתח ר״ל העשוי כתקנו בגובה עשרה ורחב ארבעה מכשיר במבוי אעפ״י שאין כותלי צדדיו גבוהים עשרה אלא שאף בזו הדברים מתמיהים אעפ״י שגדולי המגיהי׳ מחלו להם בם:

מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ר״ל שנפרץ פרץ רחב מן הכותל שבצדו מאותו צד שכלפי הראש לא שכלו נפרץ שאם כן הרי הוא מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אלא שנשאר כלפי הראש מקום שהקורה קבועה בו ואמר שאם נשתייר באותו קצת שנשאר כלפי הראש פס ארבעה בארך המבוי ר״ל שנשתייר מן הכותל עצמו כשיעור זה וראש הקורה מונח עליו אותו משך של ארבעה מתיר הפרצה עד עשר אמות שמאחר שיש הכשר ארך מבוי מן הקורה עד הפרצה לא בטל תורת פתח מפתח המבוי והקורה מתירתו שעדיין קורת מבוי היא ואף אותה פרצה הואיל ואינה יתרה מעשר תורת פתח עליה ואין מבוי נפסל ברוב פתחים ולא שתאמר שהקורה מכשרת אותה פרצה הואיל ואינה יתרה מעשר שאילו היתה הפרצה צריכה הכשר אעפ״י שאינה ביתר מעשר לא היו הלחי או הקורה מכשירין אותה שאי אפשר להם להכשיר שני צדדין אלא שמאחר שאינה ביתר מעשר עדיין סתומה היא וכפתח גמור הוא ואפי׳ היו בני המבוי מניחים הפתח הראשון ר״ל פתח המבוי והולכים בזה לקצר דרכיהם אעפ״י כן לא בטל תורת פתח מן הראשון הואיל והקורה עומדת על כותל שלם ואע״פי שבמבוי עקום אמרו תורתו כמפולש כבר פרשוה בבקעי לה רבים וזו אין בה בקיעת רבים כגון שהיו במקום דריסת הרגל גידודי ר״ל גבשושיות מעכבות את הדריסה במקצת ואינו כמפולש לשם לגמרי ואעפ״י שביארנו בסמוך שאין הכשר ארך מבוי אלא בארבע אמות דוקא בתחלת מבוי אבל סוף מבוי ר״ל שתחלתו נעשה כתקנו במשך ארבע אמות כל שארכו עכשיו בארבעה טפחים לא נפקע ממנו דין ארך מבוי. ומכאן למדו קצת גדולי הדור שאם נפרץ קודם שתבא הקורה לשם צריכים להיות העומד כלפי הקורה ארבע אמות כשיעור מבוי וכן בלחי ודנין ממנה לקורה גבוהה עשרה טפחים ונתמעט חללה שאם נשתייר כלפי קורה חלל עשרה במשך ארבעה טפחים מותר שסוף מבוי בארבעה ואם אין. בשיור זה של כותל ארבעה טפחים אם אין בפרצה שלשה טפחי׳ ניתרת מדין לבוד וכל שיש בה שלשה אינה ניתרת שאין זו קורת מבוי להתירה והרי הוא מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר שאין מניחו אלא כנגד הקצר. וכן הדין אם הפרצה גדולה מעשר בטל ממנה דין פתח ואין הקורה מכשירתו ואם בא להעמיד מתחלה פס ארבעה צריך לגדור עד שלא תהא הפרצה שלשה. וגדולי הרבנים כתבו שאף במעמיד פס ארבעה מתחלה סוף מבוי הוא:

ומבוי שנפרץ מצדו שכתבנו ^{זו היא צורתו} ולקצת רבני צרפת ראיתי שלא הותרה פרצת עשר שבכותל המבוי או החצר בפס ארבעה אלא בשחצי הכותל עדיין עומד לארך המבוי שאם לא כן הרי הוא פרוץ מרובה על העומד וכל שהדופן פרוץ שבה מרובה על העומד הוא כנפרצה כלה ואין פס או לחי שבפתח שבמבוי מתירין אותה ואפי׳ העמידו פס או לחי באותה פרצה אינו כלום שהרי הוא כמבוי עקום ויתר הימנו ואפי׳ אין באורך הכותל אלא חמש אמות ורובן נפרצו והעמיד בו פס ארבעה ועדיין הוא נפרץ הרי הוא כנפרץ במלואו ונאסר אבל כשעומד שבה מרובה או כפרוץ הרי הוא עדיין כמבוי סתום הואיל ואין הפירצה יתרה מעשר ולחי שבמבוי מתיר כל המבוי. וכללו בזה בין במבוי בין בחצר שכל מן הצד בשני כותלי ארכו אם הפרוץ מרובה על העומד ארבעה טפחים אין שום פס בחצר ושום לחי וקורה במבוי מתירו אחר שהפס או הלחי אינו מוציאו מידי פרוץ מרובה הא כל שבמשך הכותל עומד מרובה על הפרוץ או כפרוץ נתר עד פרצת עשר אבל יותר מפרצת עשר לא ויש מהם שהצריכו בזו לעומד מרובה ואין זה כלום:

אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ושיהא ארכו יתר על רחבו וכל שאין ארכו יתר על רחבו וכן שאין פתוח לו אלא חצר אחת אין לו דין מבוי אלא תורת חצר וכן כל שאין בארכו אלא ד׳ אמות כמו שביארנו למעלה. ובתים וחצרות אלו פרשו בו שתי חצרות אחת מכאן ואחת מכאן או אפי׳ שתיהן מצד אחד כמו שיתבאר בפרק הדר בשמועת חצרות הפתוחות זו לזו שכלם מצד אחד וכל שאין אתה חושבו (בחצם) [כחצר] אחת אתה מכשיר וכן צריך שיהו שני בתים בכל חצר וחצר והוא שאמרו בתלמוד המערב מבוי אין פחות משתי חצרות חצר אין פחות משני בתים. ויש מפרשים שתי חצרות ושני בתים בשתי החצרות. ואין הדברים נראין. יש בדינין אלו תנאים אחרים והן שיהא כל בית מהן של ארבע אמות על ארבע אמות וכן שיהו הפתחים הן של בתים לחצרות הן של חצרות למבוי ברוחב ארבעה טפחים ושיהו שני בתים לשני בני אדם החלוקים בדיורין וכל שאינו כן דינו כחצר ובפרק הדר ובפרק גגות יתרחבו הדברים בענינים אלו בע״ה. ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא למדת ששמועה זו מוכחת כאביי להצריך ארך מבוי לארבע אמות שאם בארבעה טפחים הרי אין פתח בפחות מארבעה ובארך ארבעה היאך יעשה פתח ברוחב ארבעה והרי צריך לפצימין מכאן ומכאן ואם אתה עושה בלא פצימין הרי מכל מקום כלו פרוץ ואם תאמר שפותחה באמצע המבוי שהוא רחב הרבה והרי לארכו יתר על רחבו אתה צריך ואם תאמר בקרן זוית והוא שיפתח בזוית כותל האמצעית טפח ושלשה בדופן המשך וכן בצדו השני דברים רחוקים הם ואין לסמוך עליהם:

לחי הבולט מדפנו של מבוי ר״ל שיוצא מן הכותל (שהפת) [שהפתח] בצדו בליטת אבני׳ שסותמת קצת הפתח ולא נעשית אותה בליטה לשם לחי אלא לחזוק כעין בנין עבה שעושין בפאת הכותל לחזק הכותל שקורין לה פילאר ^{כגון זה} אם אורך אותה בליטה לצד רוחב המבוי נמשכת פחות מארבע אמות הרי אותה בליטה נידונת משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו ואעפ״י שמאליו נעשה שהרי לחי העומד מאליו הוי לחי כמו שיתבאר. ומכל מקום דוקא בשלא נשארה שם פרצה יתרה על עשר שכל פרצה יתרה על עשר אין לחי וקורה מתירין אותה כמו שיתבאר אבל אם נמשכה בליטה זו ארבע אמות לרוחב. המבוי יצא מתורת לחי הואיל ויש ברוחב זה הכשר ארך מבוי אף הוא נקרא דופן מבוי וצריך לחי אחר להתירו ואף מזו למדת שהלכה כאביי בארך מבוי שהוא ארבע אמות ואעפ״י שאפשר לתרץ לדעת רב יוסף שכל להוציאו מתורת לחי צריך ארבע אמות אבל לענין שיהא קרוי מבוי דיו בארבעה טפחים. דברים רחוקי׳ הם ואינן כדאי לסמוך עליהם ואעפ״י שאם עשאה לשם לחי מיהא כשר שהרי לחי משום מחיצה וכל (שרבה) [שרווח] במחיצה תקן מכל מקום הואיל ומתורת לחי אתה בא להתירו אתה צריך לאחת משתים או שיעשה לשם לחי או שיהא בו היכר לחי וכל שהוא כותל גמור אף לארך מבוי אי אתה דנו במחשבה ללחי ושמא תאמר ומה לנו בה לארך מבוי והלא בליטה זו לרוחב המבוי היא ורוחב המבוי הכשרו בד׳ טפחים ואם כן אף בליטה ארבעה תהא צריכה לחי אחר. אין זה כלום שכל רוחב ארבעה היכר לחי יש בו אבל כשמגיע לשיעור שיש בו הכשר לארך מבוי אין כאן לחי ולא היכר לחי וצריך לחי אחר.

בד"ה ואי בארבעה כו' היינו דאיכא משהו טפי דהמבוי אם אינו רוחב ד' כו' עכ"ל ומפרש"י לא נראה כן שכ' בד"ה והאמר ר"נ כו' וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו כו' עכ"ל מיהו ק"ק מי הכריחו לזה דבפשיטות ה"ל לפרש דא"נ רחבו ד' אין שם שיעור פתח כדפרכינן לעיל גבי אורך המבוי ד' דאין מקום פצימין כו' כפרש"י שם ויש ליישב דהכא גבי רחבו של מבוי אפשר דב' צידי האורך מן הצד הוו הפצימין ולא מקרי נמי כולו פרוץ מה שאין כן גבי אורך דמצד פתח המבוי לא נשאר כלום ודו"ק:

בד"ה דפתח לו כו' גליון כו' שאין האלכסון של שלשה (כזה*) על א' כו' ור"ל שאין באלכסון של ג' טפחים על טפח א' עודף על האורך ג"ט כמו שיש עודף באלכסון של טפח על טפח שבאורכו הוה טפח ועודף עליו אלכסונו עוד שני חומשי טפח ובאלכסונו של ג' טפחים על טפח א' אין בו עודף על אורכו ב' חומשי טפח וכה"ג כתבו התוס' בפ' ר"ע בסוף שיטת הערוגה שאלכסון של טפח על טפחיים פחות מאלכסון של טפח על טפח ופי' מהרש"ל שם כמו שפירשנו כאן דקאי על העודף ומהרש"ל צייר בזה כאן השני טפחים באורך והשלישי באלכסון הוא ראייה ומופת לדבריהם ור"ל דרש"י לא דק בכאן אלא דצריך לפרש שלא נשאר טפח בתחלת המבוי או שלא נשארו ב' טפחים בדופן האמצעי שמאחוריו כפרש"י ואף על גב דלא הוי השתא רוחב המבוי ד' כ"א בתחלת המבוי וכן האורך לא יהיה ד' כ"א באמצע המבוי אין לחוש ודו"ק:

בתוס' ד"ה דפתח לו בקרן זוית כו' ולא דק כו'. פירוש אלא צריך להיות האמצעי יותר מטפח דאם לא כן אלא כפירוש רש"י לא יהיה הפתח רוחב ד' טפחים דאינה רחב כ"א אלכסון של ג' טפחים על טפח וזה אינו ד"ט דהא עינינו רואות שאלכסון של ג"ט על טפח כאחת אינו מגיע לאלכסון של טפח על טפח ג' פעמים ולכך לא יגיע בשביל האלכסון לד' טפחים לכך צריך להיות בדופן האמצעי יותר מטפח:

ד"ה לחי הבולט וכו' דאמר לקמן דמבוי שבעה ניתר וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אם יש שם כו'. נ"ב כצורה זו :

בד"ה בקרן זויות כו' נ"ב כצורה זו :

בד"ה לחי הבולט כו' נ"ב כצורה זו:

תוס' בגליון והנה עינינו כו' מגיע אפילו לאלכסון כו' כצ"ל ונ"ב יש מפרשים שאין האלכסון של ג' טפחים על טפח מגיע לאלכסון של כל טפח על טפח ג' פעמים ועל כן מציירים כזה ד ונ"ל טעות חדא דזהו פשיטא דפשיטא ועוד לישנא דתוספות לא משמע הכי דלפירושם היה להם לומר אין אלכסון של שלש על טפח מגיע לאלכסון של כל טפח על טפח אלא ה"פ כי התוספות רוצים לברר להדיא שלא דק רש"י וה"ק עיניך רואות שאין אלכסון של ג' על טפח כזה ה מגיע אפילו לאלכסון של טפח על טפח אחד פי' שאם יהיה לך רבוע שלשה טפחים על טפח ותמדוד ב' טפחים לארכן ורק טפח השלישי באלכסון כזה ו שאז יוסיף האלכסון של טפח על טפח ב' חומשי טפח ואם כן סכום הכל ג' טפחים וב' חומשי טפח וכשאתה מודד כל הג' טפחים באלכסון א' לא יעלה כל כך וא"כ הקשו התוס' הלא ידוע כשאתה מודד אלכסון של טפח על טפח וב' טפחים לארכן אי אפשר שיעלה ד' טפחים כי איך אפשרי שאלכסון של טפח יעלה עוד טפח א"כ ק"ו כשאתה מודד אלכסון של ג' טפחים על אחד כגון לפירש"י שלא יעלה ד' טפחים דהא עיניך רואות שאלכסון של טפח א' ושנים לארכן יעלה יותר מאלכסון של ג' טפחים על א' וזהו בדוק ומנוסה נ"ל (עיין במהרש"א):

גמרא דפתח ליה בקרן זוית. נל"פ דיהיה הדלתות כמין גאם כשיסגרו דכל פתח יהיה בב' דלתות וכשיסגרו ידבקו זה בזה בתוך קרן המבוי ויראו כזה ד ולכן יהיה אורך המבוי ד' בכל משך רחבו ורחבו יהיה ג"כ ד' בכל משך ארכו וזה דלא כנראה מהמהרש"א בתד"ה דפתח בס"ד אך לפ"ז כשיפתחו הדלתות אשר באורך המבוי יצאו חוץ למבוי ואפשר לומר דיפתחו בעבר החצירות או שלא יהיה בו דלתות כלל:

רש"י ד"ה ומ"ד ד' קסבר קורה כו'. מחיצה העשויה לפחות מד' כו'. ועי' בתד"ה מותר דלל"ק ל"א סברא זו ולפ"ז קשה א"כ נימא דכ"ע סברי משום מחיצה ופליגי בסברא זו אי מיקרי מחיצה העשוי לפחות מד':

תד"ה דפתח. מש"כ המהרש"א דצריך לפרש כו' או שלא נשאר ב"ט בדופן האמצעי ל"ד כלל דאפילו אלכסון של ג' על ב' לא יעלה לד' אורך כי אלכסון מכל רבוע הוא גדר למרובע ששטחו מחזיק כשטחי ב' מרובעים אשר קוי האורך והרוחב המה גדריהם ובנידן דידן הוא כמו הגדר לשטח שאינו מגיע אף לג' וב' שלישים ודע דבציור הנדפס בשם רש"ל הקו האמצעי המשוך על ב' שלישי אורך רבוע השמאלי הוא טעות ומיותר:

גמ' ומ"ס קורה משום מחיצה. עיין לקמן דף טו ע"א תוס' ד"ה אביי לטעמיה:

שם מתיר בפרצה עד עשר. עיין לקמן דף י ע"ב תוס' ד"ה ואצבעיים:

רש"י ד"ה ואי אמרת. מכדי מיעוט חצירות שתים. ק"ל בלאו הקדמה זו הא אף אי הוה סגי בחצר א' הוי הראיה נכונה והא באמת אף דבעי' ב' חצרות מ"מ אפשר בחצר א' מצד דופן זה וחצר א' בדופן כנגדו אלא דבאמת גם פתח אחד א"א באורך ד' וא"כ גם אם סגי בחצר א' ישנה לראיה זו:

תוס' ד"ה דפתח לי'. ולא דק. עיין ת' מהלרב"ח סי' יג:

בגמרא אמר אביי מנא אמינא לה דתחילת הכשר מבוי צריך ד' אמות] דתני' אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחין לתוכו, ואי בארבעה טפחים הוי מבוי היכי משכחת לה.
כתב רש"י מכדי מיעוט חצרות שתים ואין פתח פאות מארבעה.
קשה לי הא הנך שתים יכולים להיות אחד בצד דופן אחד ואחד בצד דופן שכנגדו, וע"כ צ"ל דגם פתח אחד אי אפשר באורך ד', וא"כ למאי צריכים להקדמה דבעי ב' חצירות, הא גם אילו הי' סגיא בחצר אחד לא משכחת לה:

גמרא, לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי וא"צ לחי אחר להתירו, ד"א נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ולכאורה כיון דקיי"ל שיעור אורך מבוי ד"א שוחקות, כדאיתא לעיל (דף ג' ע"ב) א"כ גם בלחי כן, דדוקא ד"א שוחקות צריך לחי אחר להתירו, ואף דכללא דכל דשיעורי בד' אמות לחומרא היינו עוצבות, וא"כ הך דינא דלחי הבולט דאמרינן ד"א צריך לחי אחר להתירו, היינו ד"א עוצבות, מ"מ י"ל כיון דקאמר נידון משום מבוי מובן מעצמו דמיירי בד"א שהם בהכשר מבוי דהיינו שוחקות.
אמנם הא לרב יוסף דשיעור מבוי בארבעה טפחים א"כ הא דלחי ד"א צריך לחי אחר להתירו הוא בכללא דשיעור חכמים להחמיר, וד"א דלחי היינו עוצבות, דהא לר"י לא תלי לחי בהכשר מבוי וא"כ יהי' פלוגתא בין ר"י לרבה בדין לחי ד"א אי היינו עוצבות או שוחקות וזה אינו במשמע, ולזה נראה יותר דגם לרבה ד"א דלחי היינו עוצבות ונכלל בכלל דשיעורי חכמים להחמיר, אף דלרבה תלי' לחי בשיעור מבוי, מ"מ שיעור מבוי באמת מדינא ד"א עוצבות רק דלהחמיר בעינן שוחקות דכעין ספיקא הוא בכל אמות אם שוחקות אם עוצבות ואזלינן בכל מקום לחומרא, וא"כ בלחי ג"כ לחומרא, דדלמא שיעור מבוי באמת ד"א עוצבות ונפיק מתורת לחי ונידון כמבוי, והארכתי בזה בחידושי לש"ע א"ח סי' שפ"ג:

תוס' ד"ה ארבע אמות נידון משום לחי משום מחיצה כו' משמע דמסברא העלו כן, דהי' מקום לומר דדין זה דד"א צריך לחי אחר להתירו, למ"ד דלחי אינו כמחיצה, ולענ"ד ההכרח כדבריהם דהא מרא דשמעתא הוא ר"ה דס"ל לקמן (דף טו ע"א) דלחי העומד מאליו הוי לחי וזהו למ"ד לחי משום מחיצה, עיי"ש:

גמ' ואב"א דכ"ע היכר של מטה כהיכר של מעלה והכא בגזירה שמא יפחת קמיפלגי ויש לדקדק הא לאביי דסבר דצריך ד' הוי ההיכר של מטה יותר משל מעלה דמשום שמא יפחת הוא דקבעי ד' ולמה לו לומר דהיכר של מטה וכו' ואפשר לומר דנ"מ דכשנפחת מעט מאותן ארבעה אם אמרינן מגוף הדין צריך ארבעה צריך לתקן משא"כ אי אמרי' מן הדין א"צ רק טפח להיכר של מטה כלמעלה אלא דמשום גזירה שמא יפחת בעי ארבע א"צ לתקן רק אם נפחת יותר מטפח אז עכ"פ בעינן כהיכר של מעלה:

אמר אביי מנא אמינא לה דאמר רמי ב"ח אר"ה לחי הבולט מדופנו של מבוי וכו' ופירש"י לתוך רוחב המבוי ולא נעשה לשם לחי. אלא הוציא בנינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק ויש לדקדק אמאי מפרש רש"י הכא הך מימרא דר"ה. ה"ל לפרש לקמן אגופא דמילתא דר"ה. דהכא מייתי רק להקשות אר"י ונראה דרש"י כתב זה ליישב קושית תוס' ד"ה לחי הבולט וכו' ואביי הוה מצי לאתויי נמי מהתם וברא"ש מבואר יותר דטפי ס'"ל לאביי לאתויי מההיא דלקמן משום דר"י גופא אמר כו עיי"ש ועיין ברי"ף דפסק כאביי ואע"ג דר"י רבי' הוא משום דסוגיין כאביי דמשך מבוי ד' אמות. אמנם אי הלכה כאביי גבי לחי העומד מאליו כשיטת רש"י בלא זה נמי ע"כ דהלכתא כאביי. רק לשיטת ר"ת דאין הלכה כאביי גבי לחי העומד מאליו צריכין אנו לטעמא דרי"ף ועיין ברש"א שהקשה אתירוץ ר"י דפתח ליה בק"ז. וז"ל ואע"ג דלא הוי השתא רוחב המבוי ד' כ"א בתחלת המבוי וכו' אין לחוש עיי"ש ולכאורה קשה. אי לחי משום מחיצה באמת אמאי אין לחוש, הא אין מחיצה בפחות מד' וכמ"ש רש"י לעיל ד"ה מ"ד וכו' וקיי"ל בכל דוכתא דמחיצה שאינה ראויה לדירה לאו מחיצה היא דאין רה"י לפחות מד' טפחים וצ"ל דר"י סבר לחי משום היכירא ושפיר אין לחוש. ואין להקשות אפ"ה ליבעי ד"ט כדי שיהא דפנות המבוי מחיצות גמורות דאין מחיצה לפחות מד' וי"ל דשאר דופני המבוי אפי' לא הוי בתוך המבוי שיעור הכשר אפ"ה הוי מחיצות גמורות ממבוי ולחוץ לצד השני של הכותל דהוי מחיצות לד"ט. אבל בתוך המבוי משום לחי לא בעי ד"ט דהוא רק משום היכר. רק אביי ע"כ סבר לחי משום מחיצה. דהא לשיטתו דלחי העומד מאליו כשר וא"כ אי לחי משום מחיצה, הסברא נותנת דיהא כשר. דמה לי אם עשה לשם לחי או לא. סוף כל סוף הוי מחיצה ואי לחי משום היכירא ע"כ דלחי העומד מאליו פסול דאז אם לא עשה לשם לחי לא הוי היכירא לב"א דדרכו בכך שעושין משום חיזוק ואין לומר לפ"ז אמאי לא הקשה אביי לר"י בלא זה לדידך דאמרת שיעור מבוי ד"ט וא"כ ע"כ דרוחב פחות מד' מעט כדי שיהיה ארכו יותר על רחבו. וכמו שפירש"י. וא"כ אמאי מוכשר המבוי בלחי הא אין מחיצה לפחות מד' טפחים וי"ל דשפיר ידע אביי דר"י ידחה אותו דהוא סבר לחי משום היכירא משו"ה אקשי ליה בראשו מברייתא דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא בתים וכו' ולפ"ז אי אפשר כלל פתח בז' דאיה מקום הפצימין ותי' ר"י דפתח ליה בקרן זוית אבל לשיטת אביי לא תירץ כלל דסבר לחי משום מחיצה ואין מחיצה לפחות מארבעה" ולפ"ז י"ל דמאי דרמי אביי אח"כ מהך דרב"ח לאו עיקר קושיתו דשמעת מיניה דהכשר מבוי ד"א. דהוה אסיק אדעתיה תירוץ ר"י דלאפוקי מתורת לחי עד דהוי ד"א למיהוי מבוי ד"ט סגי. אלא כונת אביי להוכיח דלחי משום מחיצה ולהחזיק קושיא ראשונה דהא ודאי דרבה איירי בלא נעשה לשם לחי. דבנעשה לשם לחי לא גרע בריבוי בסתימתו כדפירש"י, ואפ"ה פחות מד' נידון משום לחי וסובר דלחי העומד מאליו כשר. וע"כ דלחי משום מחיצה וכמש"ל. וא"כ קשה קושיא ראשונה אר"י מהך ברייתא דאין מבוי ניתר בלחי וקורה וכו' ואי בד' היכי משכחת לה. וא"ל כתי' ר"י דפתח ליה בק"ז. דהשתא דע"כ לחי משום מחיצה הדרא קושית מהרש"א לדוכתא. דלא הוי האורך והרוחב ד"ט. ואין מחיצה לפחות מד'. דסברת ר"י הי' אי לחי משום היכירא. אבל השת' מוכח דלחי משו' מחיצ' וא"כ ע"כ דהכש' מבוי ד"א כאביי:

והשתא מיושב קושית תוס' והרא"ש. דאביי הוי מצי לאתויי מההיא דר"י דלקמן והשתא א"ש. דהוה ידע אביי לתרץ כתי' ר"י דלאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד"א. ובאמת זה ליתא כלל קושיית אביי רק כוונת אביי להוכיח דלחי משום מחיצה וכמש"ל. וכ"ז נשמע שפיר מר"ה דהכא דאיירי בלחי הבולט שפיר הוכיח דע"כ איירי בלחי העומד מאליו. אבל מר"ה דלקמן דאיירי בלחי המושך כתבו התוס' ד"ה פחות מד"א דאיירי אפי' עשה לשם לחי וא"כ לא הוה אביי מוכיח מידי דלחי משום מחיצה ומד"א נידון משום מבוי דאמר לקמן לא הי' רוצה להוכיח כלל דידע שפיר מתירוצו לאפוקי מתורת לחי. והש"ס דמשני הכא לאפוקי מתורת לחי אע"ג דאביי נמי ידע מיניה י"ל דהש"ס צריך לפרש לנו אליבא דר"י כי היכי דלא תיקשי מגופא דמימרא דר"ה דאמר ד"א נידון משום מבוי וא"כ נשמע דהכשר מבוי ד"א כדפירש"י וא"כ היא היא כונת רש"י ולא נעשה לשם לחי וע"כ דאיירי כן דאי בנעשה לשם לחי לא גרע בריבוי בסתימתו. וכמ"ש רש"י לקמן ע"ב. אע"כ דלחי העומד מאליו כשר. ולחי משום מחיצה. וליכא לתרץ כתי' ר"י לעיל דפתח ליה בקרן זוית דאם כן תקשה קושית הרש"א. ותירוצו ליתא אי לחי משום מחיצה ודו"ק: רש"י ד"ה והאמר ר"נ וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו וכו'. ע"ש ברש"א שהקשה למה לא מפרש רש"י בפשיטות דאה"נ רחבו ד' דאי אינו רחב ד' א"צ לחי כמו"ש התוס' ד"ה ואי בארבע' וכו' ואפי' רחבה ד' אין מקום פצימין לעמוד כפי' רש"י לעיל ד"ה ואי אמרת וכו' ותי' דגבי רחבו אפשר שהפצימין עומדין בב' צדי האורך מן הצד ע"כ. ודבריו תמוהים דאפי' אי נימא שהפצימין יכולין לעמוד מן הצד עכ"פ ב' חצירות צריכי' להיות במבוי דמיעוט חצירות שתים וזה אי אפשר ברחבה ד' והדרא קושית הרש"א לדוכתא עוד קשה בדברי רש"י ד"ה ואי אמרת מכדי מיעוט חצירות שתים וכו' למה נקט רש"י דוקא בקושית הגמ' מיעוט חצירות שתים ולא מקודם כשהגמ' מביא עיקר הדין דאין מבוי ניתר וכו' דבשלמא אי רש"י הוה מפרש לעיל בדברי ר"נ דאיירי ברחבה ד' כקושית מהרש"א א"ש דלהכי נקט רש"י בקושיא מיעוט חצירות שתים כדי שיתפרש דברי המקשן. ואי בארבעה היכי משכחת לה. פי' דאפי' אי איירי שהפצימין מן הצד לא משכחת בב' חצירות משא"כ אי רש"י לא הי' זוכר מזה כלל והי' אומר דמבוי סגי בחצר א' ולא הוה מקום להמקשן להקשות. הא מצינן חצר א' ברחבה ד' שהפצימין הם מן הצד. אבל השתא באמת שרש"י מפרש רחבה ד' חסר משהו קשה מ"ש רש"י שוב מיעוט חצירות שתים וצ"ע: