תאנה — לענין שיעור כגרוגרת (תאנה יבשה) להוצאת שבת, שכל מאכלי אדם, חייבים על הוצאתם בשבת אם היה גודלם כגרוגרת.

רמון — אף הוא ללמדנו שיעור, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כל כלי בעלי בתים העשויים עץ, שיעורן להיטהר מטומאתם על ידי שבירה (שכן, כלי טמא נטהר מטומאתו בשבירה) אם יש בהם נקב כרימונים.

ומה שנאמר "ארץ זית שמן ודבש" דורשים: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. ותוהים: כל שיעוריה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והאיכא הני דאמרן [והרי יש אלו שאמרנו] שאין שיעורם כזית! אלא אימא [אמור]: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים, שרוב השיעורים שנאמרו, כגון במאכלות אסורים וטומאת אהל המת ומגע נבילה, הם בכזית.

דבש, כלומר, תמר שממנו מוציאים דבש תמרים — אף הוא שיעור. שבאכילה ביום הכיפורים אין מתחייבים אלא בשיעור ככותבת (תמרה) הגסה (הגדולה). ואם כן, מכל האמור כאן אפשר להסיק, ששיעורי תורה אינם רק הלכה למשה מסיני אלא כתובים בתורה במפורש.

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] כך, וכי שיעורין מיכתב כתיבי [כתובים במפורש בתורה] לענין מה מתייחס כל אחד מן השיעורים? אלא הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי [הלכות הן למשה מסיני, והסמיכון חכמים על המקראות].

א אף לגבי חציצין, כלומר חציצות בטבילה, שואלים: הרי אף אלה דאורייתא נינהו [מן התורה הן] דכתיב [שנאמר] "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו, טז) ולמדו חכמים מכאן שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, 'במים' הידועים הכוונה דווקא במי מקוה, ולא בכל מים. ומן הכתוב "כל בשרו" למדים שיהיו אלה מים שכל גופו עולה בהן, כלומר שיכול לטבול בהן כולו בבת אחת וכמה הן, ומה שיעורם של מים אלה — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים את נפחו של מקוה בגודל זה וקבעו מי מקוה שיעורם ארבעים סאה. וכיון שנדרש הדבר מן הכתוב מה צורך להלכה למשה מסיני?

ומשיבים: כי איצטריך הילכתא [כאשר הוצרכה הלכה] זו, הרי היא לענין שערו, שאף הוא צריך להיות ראוי שיחדרו בו המים ללא חציצה. וכדברי רבה בר רב הונא שאמר רבה בר רב הונא: נימא (שערה) אחת קשורה — חוצצת בפני המים והטובל כך לא עלתה לו הטבילה. שלש — אינן חוצצות, ששלש שערות יחד אינן נקשרות במהודק עד כדי שלא יכנסו המים ביניהן. שתים — איני יודע, ודבר זה הוא שנלמד מן ההלכה.

ומקשים: שערו נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "ורחץ את כל בשרו", 'את' משמעו לרבות ולהוסיף את הטפל לבשרו — וזהו שער!

ומשיבים: כי אתאי הילכתא [כאשר באה ההלכה] הרי זה ללמדנו לענין רובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאין מקפיד וכדברי ר' יצחק.

שאמר ר' יצחק: על פי דבר תורה רק אם רובו של הגוף מכוסה בדבר החוצץ בפני המים ומקפיד עליו ומעונין להסיר אותה חציצה חוצץ — הריהו נחשב כחציצה לטבילה במקוה, ושאינו מקפיד עליו — אינו חוצץ, וגזרו על רובו אף שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וכן על מיעוטו שהיה מכוסה בדבר שמקפיד עליו משום רובו המקפיד.

ושואלים לענין זה: וליגזור נמי [ושנגזור גם כן] על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, אי נמי [או גם כן] משום רובו שאינו מקפיד!

ומשיבים: אין לעשות כן, שכן היא גופה [עצמה] גזירה, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה?! ומכל מקום חילוקי דינים אלה אינם כתובים ואינם רמוזים בתורה, ולמדנום כהלכה למשה מסיני.

ב בדומה לזה שואלים: מדוע אמרנו שדין מחיצות הוא הלכה למשה מסיני, הלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם] שהרי את העקרון היסודי שגובה מחיצה היוצרת רשות לעצמה הוא עשרה טפחים למדנו מן המקרא,

דאמר מר [החכם]:: ארון הקודש שהיה במשכן גובהו תשעה טפחים, שכן נאמר שהיה גובהו אמה וחצי. וכיון שבאמה ששה טפחים, הרי גובהו תשעה. וכפורת שעליו טפח, הרי כאן עשרה. וכיון שמקובל בידינו שלא ירדה שכינה אל רשות העולם הזה, ומזה שנאמר שהיתה שכינה מתגלה מעל הכפורת, נלמד שגובה עשרה טפחים יוצר רשות לעצמה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ללמוד הדבר מהלכה אלא לשיטת ר' יהודה שאמר: אמת בנין באמה בת ששה טפחים. כלומר, כל אמות שנאמרו בבנין המקדש והמשכן הרי הן אמות גדולות בנות ששה טפחים. ואילו אמת כלים באמה בת חמשה טפחים. אם כן, הארון שאף הוא מן הכלים שבמקדש, שמדת גובהו אמה וחצי, הריהו עם הכפורת בגובה שמונה טפחים ומחצה.

ושואלים: ולדעת ר' מאיר שאמר כל האמות היו בבינונית (אמה רגילה בת ששה טפחים), מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי לכאורה לשיטתו הכל מפורש בכתוב!

ועונים: אמנם ההלכה לענין מחיצה הגבוהה עשרה נלמדת מהכתוב, אך לדעת ר' מאיר כי אתאי הילכתא [כאשר באה ההלכה] הרי זה לדינים אחרים שבמחיצות, כגון: גוד, שאנו מחשיבים מחיצות ידועות כאילו נמשכו ועלו עד למעלה, או למשוך ולהוריד את המחיצה למטה. וללבוד, שאנו מחשיבים דברים הסמוכים זה לזה בפחות משלשה טפחים כאילו היו צמודים. ולדופן עקומה בסוכה, שאנו מחשיבים את חלק הגג המקיף את סכך הסוכה אם אינו רחב ארבע אמות, כאילו היה חלק מדופן הסוכה ונתעקם. ודברים אלה ודאי שלא נתפרשו בכתוב.

ג היה המבוי גבוה יותר מעשרים אמה, ובא למעטו, כמה ממעט? ותוהים על השאלה: כמה ממעט?! מה השאלה? כמה שצריך ליה [לו] — עד שיהא בגובה של עשרים!

אלא כך יש לשאול: רחבו בכמה? ודאי שיש צורך לדאוג שיהא חלל המבוי פחות מעשרים אמה, אולם מה צריך להיות רוחבו של הקטע שהגביהוהו, כדי שיתיר את השימוש בכל המבוי? רב יוסף אמר: טפח, אביי אמר: ארבעה טפחים.

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם לומר כי בדבר זה נחלקו] דמאן דאמר [שמי שאומר] טפח קסבר [סבור]: מותר להשתמש תחת הקורה שבמבוי, שלדעתו מועילה הקורה כמחיצה, ומן הקצה החיצון של המחיצה (הפונה אל הרחוב) ולפנים נעשה כמבוי נעול ומותר לטלטל שם.