עירובין ד ע"ב

תאנה — לענין שיעור כגרוגרת (תאנה יבשה) להוצאת שבת, שכל מאכלי אדם, חייבים על הוצאתם בשבת אם היה גודלם כגרוגרת.

רמון — אף הוא ללמדנו שיעור, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כל כלי בעלי בתים העשויים עץ, שיעורן להיטהר מטומאתם על ידי שבירה (שכן, כלי טמא נטהר מטומאתו בשבירה) אם יש בהם נקב כרימונים.

ומה שנאמר "ארץ זית שמן ודבש" דורשים: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. ותוהים: כל שיעוריה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והאיכא הני דאמרן [והרי יש אלו שאמרנו] שאין שיעורם כזית! אלא אימא [אמור]: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים, שרוב השיעורים שנאמרו, כגון במאכלות אסורים וטומאת אהל המת ומגע נבילה, הם בכזית.

דבש, כלומר, תמר שממנו מוציאים דבש תמרים — אף הוא שיעור. שבאכילה ביום הכיפורים אין מתחייבים אלא בשיעור ככותבת (תמרה) הגסה (הגדולה). ואם כן, מכל האמור כאן אפשר להסיק, ששיעורי תורה אינם רק הלכה למשה מסיני אלא כתובים בתורה במפורש.

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] כך, וכי שיעורין מיכתב כתיבי [כתובים במפורש בתורה] לענין מה מתייחס כל אחד מן השיעורים? אלא הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי [הלכות הן למשה מסיני, והסמיכון חכמים על המקראות].

א אף לגבי חציצין, כלומר חציצות בטבילה, שואלים: הרי אף אלה דאורייתא נינהו [מן התורה הן] דכתיב [שנאמר] "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו, טז) ולמדו חכמים מכאן שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, 'במים' הידועים הכוונה דווקא במי מקוה, ולא בכל מים. ומן הכתוב "כל בשרו" למדים שיהיו אלה מים שכל גופו עולה בהן, כלומר שיכול לטבול בהן כולו בבת אחת וכמה הן, ומה שיעורם של מים אלה — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים את נפחו של מקוה בגודל זה וקבעו מי מקוה שיעורם ארבעים סאה. וכיון שנדרש הדבר מן הכתוב מה צורך להלכה למשה מסיני?

ומשיבים: כי איצטריך הילכתא [כאשר הוצרכה הלכה] זו, הרי היא לענין שערו, שאף הוא צריך להיות ראוי שיחדרו בו המים ללא חציצה. וכדברי רבה בר רב הונא שאמר רבה בר רב הונא: נימא (שערה) אחת קשורה — חוצצת בפני המים והטובל כך לא עלתה לו הטבילה. שלש — אינן חוצצות, ששלש שערות יחד אינן נקשרות במהודק עד כדי שלא יכנסו המים ביניהן. שתים — איני יודע, ודבר זה הוא שנלמד מן ההלכה.

ומקשים: שערו נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "ורחץ את כל בשרו", 'את' משמעו לרבות ולהוסיף את הטפל לבשרו — וזהו שער!

ומשיבים: כי אתאי הילכתא [כאשר באה ההלכה] הרי זה ללמדנו לענין רובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאין מקפיד וכדברי ר' יצחק.

שאמר ר' יצחק: על פי דבר תורה רק אם רובו של הגוף מכוסה בדבר החוצץ בפני המים ומקפיד עליו ומעונין להסיר אותה חציצה חוצץ — הריהו נחשב כחציצה לטבילה במקוה, ושאינו מקפיד עליו — אינו חוצץ, וגזרו על רובו אף שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וכן על מיעוטו שהיה מכוסה בדבר שמקפיד עליו משום רובו המקפיד.

ושואלים לענין זה: וליגזור נמי [ושנגזור גם כן] על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, אי נמי [או גם כן] משום רובו שאינו מקפיד!

ומשיבים: אין לעשות כן, שכן היא גופה [עצמה] גזירה, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה?! ומכל מקום חילוקי דינים אלה אינם כתובים ואינם רמוזים בתורה, ולמדנום כהלכה למשה מסיני.

ב בדומה לזה שואלים: מדוע אמרנו שדין מחיצות הוא הלכה למשה מסיני, הלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם] שהרי את העקרון היסודי שגובה מחיצה היוצרת רשות לעצמה הוא עשרה טפחים למדנו מן המקרא,

דאמר מר [החכם]:: ארון הקודש שהיה במשכן גובהו תשעה טפחים, שכן נאמר שהיה גובהו אמה וחצי. וכיון שבאמה ששה טפחים, הרי גובהו תשעה. וכפורת שעליו טפח, הרי כאן עשרה. וכיון שמקובל בידינו שלא ירדה שכינה אל רשות העולם הזה, ומזה שנאמר שהיתה שכינה מתגלה מעל הכפורת, נלמד שגובה עשרה טפחים יוצר רשות לעצמה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ללמוד הדבר מהלכה אלא לשיטת ר' יהודה שאמר: אמת בנין באמה בת ששה טפחים. כלומר, כל אמות שנאמרו בבנין המקדש והמשכן הרי הן אמות גדולות בנות ששה טפחים. ואילו אמת כלים באמה בת חמשה טפחים. אם כן, הארון שאף הוא מן הכלים שבמקדש, שמדת גובהו אמה וחצי, הריהו עם הכפורת בגובה שמונה טפחים ומחצה.

ושואלים: ולדעת ר' מאיר שאמר כל האמות היו בבינונית (אמה רגילה בת ששה טפחים), מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי לכאורה לשיטתו הכל מפורש בכתוב!

ועונים: אמנם ההלכה לענין מחיצה הגבוהה עשרה נלמדת מהכתוב, אך לדעת ר' מאיר כי אתאי הילכתא [כאשר באה ההלכה] הרי זה לדינים אחרים שבמחיצות, כגון: גוד, שאנו מחשיבים מחיצות ידועות כאילו נמשכו ועלו עד למעלה, או למשוך ולהוריד את המחיצה למטה. וללבוד, שאנו מחשיבים דברים הסמוכים זה לזה בפחות משלשה טפחים כאילו היו צמודים. ולדופן עקומה בסוכה, שאנו מחשיבים את חלק הגג המקיף את סכך הסוכה אם אינו רחב ארבע אמות, כאילו היה חלק מדופן הסוכה ונתעקם. ודברים אלה ודאי שלא נתפרשו בכתוב.

ג היה המבוי גבוה יותר מעשרים אמה, ובא למעטו, כמה ממעט? ותוהים על השאלה: כמה ממעט?! מה השאלה? כמה שצריך ליה [לו] — עד שיהא בגובה של עשרים!

אלא כך יש לשאול: רחבו בכמה? ודאי שיש צורך לדאוג שיהא חלל המבוי פחות מעשרים אמה, אולם מה צריך להיות רוחבו של הקטע שהגביהוהו, כדי שיתיר את השימוש בכל המבוי? רב יוסף אמר: טפח, אביי אמר: ארבעה טפחים.

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם לומר כי בדבר זה נחלקו] דמאן דאמר [שמי שאומר] טפח קסבר [סבור]: מותר להשתמש תחת הקורה שבמבוי, שלדעתו מועילה הקורה כמחיצה, ומן הקצה החיצון של המחיצה (הפונה אל הרחוב) ולפנים נעשה כמבוי נעול ומותר לטלטל שם.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

תאנה - ללמד שיעור כגרוגרת [תאנה יבישה] כדי לחייב על הוצאת אוכלין בשיעור כזה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים.

רמון - לכדתנן: כלי שיש בו נקב המונע את השימוש בו אינו מקבל טומאה.

ולכן, כל כלי בעלי בתים [שאינם עומדין להמכר, אלא עומדים לשימוש על ידי בעליהם, ואין מקפידים כל כך על נקביהם], שיעורן של נקביהם, כדי לצאת מידי קבלת טומאה - בנקב שהוא "כמוציא רימונים".

דהיינו, שמאותו הנקב יכול לצאת רימון או דבר אחר השוה לגודלו של רימון. תוספות.

אבל כלי האומנים העומדים למכירה, משניקבו נקב קטן נטהרו. שכיון שעומדים לימכר, הרי מאחר שניקבו, אינן נמכרין.

אבל בכלי בעלי בתים אף אם ניקבו עדיין הוא משתמש בהם, עד שיינקבו כמוציא רימון.

ארץ זית שמן - ארץ שכל שיעוריה כזיתים.

ותמהינן עלה: וכי כל שיעוריה הם כזיתים סלקא דעתך?!

והאיכא הני דאמרן לעיל, שאין שיעורן בכזית?!

ומשנינן: אלא אימא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים.

כגון: אכילת חלב, דם, נותר, פיגול, נבילה ובהמה טמאה, בשר המת לטמא באוהל, ומגע נבילות. שכל אלו שיעורן בכזית.

דבש, שהוא דבש תמרים - ללמד שיעור ככותבת [תמרה] הגסה לאוכל ביום הכפורים, להתחייב עליה, ^[12]

והשתא מקשינן: כיון שמן המקרא יש ללמוד שיעורין, אמאי אמרת ש"הלכה למשה מסיני הן"?

ומשנינן: ותסברא. וכי שיעורין שאמרנו מיכתב כתיבי במפורש בתורה?

וכי כתיב בתורה שעצם מטמאה בשיעור של שעורה, ובית המנוגע מטמא בשיעור אכילה של פת חיטין!? [רש"י סוכה דף ו.]

אלא, לעולם שיעורין הלכתא למשה מסיני נינהו. ורק אסמכינהו רבנן אקראי ד"ארץ חטה". ^[13]

תו מקשינן אהא דאמרינן שדיני חציצה בטבילה הם הלכה למשה מסיני:

והא חציצין - דאורייתא נינהו! כלומר, מן הכתוב יש ללמוד זאת, ואינן נקראין הלכה למשה מסיני!?

דכתיב "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו".

ודרשינן להאי קרא הכי:

"במים - בשרו", מלמד שלא יהא בשעת טבילה דבר חוצץ בין בשרו למים.

"במים", מלמד שיש לטבול במי מקוה, שהם מים מכונסים, ואין צורך במעין מים חיים. והראיה היא מדלא כתיב "במים חיים". ^[14]

"כל בשרו", משמע שיש לטבול את כל בשרו כאחד. ללמד, שיטבול במים שכל גופו עולה [נכנס] בהן.

וכמה הן? - אמה על אמה בריבוע, ברום [בגובה] שלש אמות.

ושיערו חכמים למי מקוה לפי החשבון הזה, שהם ארבעים סאה.

הרי למדנו, שדין חציצה נלמד מדרשה מהכתוב, ואינו הלכה למשה מסיני?

ומשנינן: כי איצטריך הלכתא למשה מסיני

- לשערו של טובל. ללמד שאף בשיער פוסלת החציצה. וכדרבה בר רב הונא שאמר חציצה פוסלת בשיער.

דאמר רבה בר רב הונא:

נימא [שערה] אחת הקשורה בינה לבין עצמה - חוצצת. לפי שהקשר מהדק את השער היטב, ואין נכנסין שם המים.

אבל שלש שערות הקשורות ביחד אינן חוצצות, לפי שאין קשר שכזה מהודק, והמים נכנסים לתוך הקשר, וליכא חציצה.

ואילו שתים שערות הקשורות ביחד - איני יודע אם הקשר מהודק וחוצץ, או לא!

הרי למדנו שהחציצה פוסלת אף בשיער.

ומקשינן עלה: הרי חציצה בשערו נמי מדאורייתא הוא! כי מאותו פסוק עצמו שלומדים ממנו שלא תהא חציצה בבשרו, יש ללמוד שלא תהיה חציצה גם בשערו.

דהא תניא: ורחץ [במים] את כל בשרו. למדנו מהמילה "את" שירחץ במים גם את הטפל [הדבוק] לבשרו, וזהו שער!

ואם כן ממילא איתרבי שערו אף לחציצה.

ומשנינן: כי אתאי הילכתא לשערו, לא ללמד את עיקר דין חציצה בשיער, אלא ללמד פרטי דיני חציצה בשיער: לרובו של שיער, ולמיעוטו, ולמקפיד ולשאין מקפיד, וכדרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק: דבר תורה [שבעל פה], מהלכה למשה מסיני:

א. חציצה הנמצאת ברובו של שיער, ומקפיד [מצטער] עליו, חוצץ.

ב. ושאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ.

ג. וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד שיחצוץ, גזירה משום רובו המקפיד [שחוצץ מדאורייתא], כיון ששוה במקצת לדין תורה, בכך שהחציצה ברובו.

ד. וגזרו גם על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, כיון ששוה לדין תורה בהקפדה. ^[15]

ומקשינן: וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד, גזירה משום מיעוטו המקפיד, ששוה לו בכך, דשניהם מיעוט?!

אי נמי ליגזור על מיעוטו שאינו מקפיד משום רובו שאינו מקפיד, ששוה לו בכך, שאינו מקפיד?

ומשנינן: היא גופה - מיעוט המקפיד, אי נמי רובו שאינו מקפיד - אינם חוצצין אלא משום גזירה.

וכי אנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה?! תו מקשינן, אהא דאמרן דמחיצות הלכה למשה מסיני הם:

והא מחיצות - דאורייתא נינהו!

דאמר מר: ארון שהיה בקודש הקדשים גובהו תשעה טפחים. כדכתיב: "ואמה [בת ששה] וחצי קומתו". וכפורת עוביה טפח - [וכדילפינן לה בסוכה דף ה.] הרי כאן עשרה.

וכתיב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת", הרי שירדה שכינה למעלה מגובה עשרה.

וכיון דקיימא לן שמעולם לא ירדה שכינה למטה לארץ, דכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ולא לשכינה, כביכול. ואילו הכא חזינן שירדה שכינה למעלה מעשרה טפחים.

על כרחנו, שבגובה עשרה "מיפסיק רשותא", שמגובה עשרה אין זה "רשות הארץ" אלא רשות אחרת.

ומכאן אנו למדים שכל שעשה מחיצה בגובה עשרה די בכך כדי לחלוק רשות בפני עצמה. שהרי חלק כל הרשות, ואין צריך ללומדו מהלכה למשה מסיני?! ^[16]

ומשנינן: לא צריכא הלכה למשה מסיני אלא לרבי יהודה.

דאמר: אמת בנין שהיתה במשכן, כגון למדידת אמות הקרשים והיריעות, היתה באמה בת ששה טפחים.

אבל אמת הכלים שהיו במשכן, היתה באמה בת חמשה טפחים.

ונמצא גובה הארון שבעה וחצי טפחים ועם הכפורת שהיתה טפח אין לנו אלא שמונה וחצי טפחים, ולא הוה ידעינן מהכא דשיעור מחיצה עשרה טפחים, ולהכי איצטריך הלכה למשה מסיני.

ומקשינן: ולרבי מאיר, דאמר: כל האמות שהיו במשכן היו באמה בינונית, שהיא אמה בת ששה טפחים. ^[17]

ולדידיה היה הארון עם הכפורת עשרה טפחים, אם כן: מאי איכא למימר? והיינו, למה לי הלכה למשה מסיני?

ומשנינן: לרבי מאיר כי אתאי הלכתא:

א. ל"גוד", דאמרינן "גוד אסיק מחיצתא" [משוך והעלה את המחיצה העומדת למטה, לכיוון מעלה], ו"גוד אחית מחיצתא" [משוך והורד את המחיצה העומדת למעלה בגובה, לכיוון מטה]. ^[18]

ב. ול"לבוד", כגון שעשה מחיצה מקנים ואין בין קנה לקנה שלשה טפחים, רואין את המחיצה כמחיצה שלימה, וכאילו נוסף על הקנים ביניהם, ונהיו סמוכים זה לזה [ולשון "לבוד" הוא כמו "סניף", דבר קצר, שהוסיפו עליו והאריכוהו].

ג. ול"דופן עקומה", שסכך פסול הנמצא בתקרת הסוכה, בסמוך לדופן הסוכה, עד ארבע אמות מהדופן [ולא עד בכלל] רואין אותו כאילו הוא חלק מן הדופן, ונמצאו הדפנות של הסוכה סמוכות לסכך הכשר שסיכך באמצע הסוכה [וכדלעיל דף ג ב].

איבעי להו: היה גבוה חלל המבוי שבין רצפת המבוי לקורה שמעליו יותר מעשרים אמה, שאז הקורה פסולה, ובא למעטו לחלל על ידי הגבהת קרקעית המבוי שמתחת לקורה - כמה הוא ממעט?

וקא סלקא דעתין, שהספק היה ביחס לשיעור שצריך למעט מגובה חלל המבוי.

ולפיכך תמהינן: מה הוא הספק כמה ממעט?! והרי פשוט הדבר שימעט כמה דצריך ליה למעט כדי שלא יהא חלל המבוי גבוה מעשרים! ומה שאלה היא זו?!

ומפרשינן, אלא הכי איבעי להו: רחבו של המשטח התחתון, שמגביהו כדי לצמצם את החלל, - בכמה הוא?

רב יוסף אמר: די בכך שיגביהו משטח ברוחב טפח כנגד רוחבה של קורה [שהיא טפח] מעליו [ראה ציור 1].

אביי אמר: צריך להגביה משטח ברוחב ארבעה טפחים בתוך המבוי, כשיעור מקום חשוב [ראה ציור 2].

ודנה הגמרא במה נחלקו רב יוסף ואביי:

לימא בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר [רב יוסף] שדי בטפח שתחת הקורה, קסבר: מותר להשתמש [לטלטל] תחת הקורה. וכיון דשיעור הגובה של עד עשרים אמה הוא משום היכר [וכדאמרינן לעיל ג א], הרי גם כאן יש היכר לאדם העומד על אותו טפח שמתחת הקורה, כי באותו מקום ניכרת לו הקורה, לפי שאין שם חלל יותר מעשרים אמה.

הערות

^[12] רש"י. אבל בסוכה דף ו: פירש רש"י, דדבש היינו כל מיני מתיקה, ותמרים מיני מתיקה הן.

^[13] כלומר: שהיא הלכה למשה מסיני, ואין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברא, ואין להם רמז בכל התורה, אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב, וזה ענין מה שאמרו "קרא אסמכתא בעלמא" בכל מקום שיזכרוהו, רמב"ם בפירוש המשניות שם.

^[14] כן פירש רש"י כאן, וראה רש"י חגיגה דף י"א. אבל לקמן דף יד: פירש רש"י ד"מים" משמע מים מחוברין יחדיו.

^[15] נתבאר על פי רש"י, שפירש מימרא דרבי יצחק על שיער. וביאר הריטב"א דבריו: שאין הפרש בין שיער לשאר הגוף בזה, ולא בא רש"י אלא לפרש "דבשערו לבד משערין ברוב ומיעוט, ואין צריך לשער ברוב הגוף והשער", וראה בתוספות.

^[16] ראה תוספת ביאור בלימוד זה, בתורת חיים.

^[17] שיש קטנה הימנה בת חמשה טפחים, ויש גדולה ממנה באצבע, שהיתה במקדש בציור שושן הבירה שהיה על שער המזרחי של העזרה.

^[18] והיינו הא דאמרינן בעלמא "פי תקרה יורד וסותם", רש"י סוכה דף ו:.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Fig alludes to the measure of a dried fig-bulk with regard to the halakhot of carrying out on Shabbat. One is liable for carrying food fit for human consumption on Shabbat, provided that he carries a dried fig-bulk of that food.

Pomegranate teaches the measure, as that which we learned in a mishna: All ritually impure wooden vessels belonging to ordinary homeowners become pure through being broken, as broken vessels cannot contract or maintain ritual impurity, and they are considered broken if they have holes the size of pomegranates.

The Sages interpreted: A land of olive oil and honey, as: A land, all of whose measures are olive-bulks. The Gemara poses a question: Does it enter your mind that it is a land all of whose measures are olives-bulks? Yet aren’t there those measures that we just mentioned above, which are not olive-bulks? Rather, say: A land, most of whose measures are olive-bulks, as most measures, e.g., those relating to forbidden foods and to impurity imparted by a corpse in a tent and by contact with an animal carcass, are olive-bulks.

Honey, i.e., dates from which date honey is extracted, also determines a measure, as with regard to eating on Yom Kippur, one is liable only if he eats a large date-bulk of food. Clearly, the measurements pertaining to mitzvot are explicitly written in the Torah and were not transmitted to Moses from Sinai.

The Gemara refutes this argument: And can you hold that all these measures are explicitly written in the Torah with regard to each of the halakhot mentioned above? Rather, they are halakhot that were transmitted to Moses from Sinai, and the Sages based them on verses in the Torah.

Rabbi Ḥiyya bar Ashi said above that Rav said that the laws governing interpositions that invalidate ritual immersion are halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara challenges this assertion: These, too, are written in the Torah, as it is written: “And he shall bathe all his flesh in the water” (Leviticus 15:16), and the Sages derived that nothing should intervene between his flesh and the water. The definite article in the phrase “in the water” indicates that this bathing is performed in water mentioned elsewhere, i.e., specifically in the water of a ritual bath, and not in just any water. And the phrase “all his flesh” indicates that it must be in water into which all of his body can enter, i.e., in which a person can immerse his entire body at once. And how much water is that? It is a cubit by a cubit by the height of three cubits. And the Sages calculated the volume of a ritual bath of this size and determined that the waters of a ritual bath measure forty se’a. As this is derived from the Written Torah, what need is there for a halakha transmitted to Moses from Sinai?

The Gemara answers: The halakha transmitted to Moses from Sinai is needed with regard to his hair, that it too must be accessible to the water without interposition. And this is in accordance with the opinion of Rabba bar Rav Huna, as Rabba bar Rav Huna said: A single hair tied in a knot constitutes an interposition and invalidates the immersion. Three hairs tied together in a knot do not constitute an interposition, because three hairs cannot be tied so tightly that water cannot penetrate them. With regard to two hairs tied together in a knot, I do not know the halakha. This halakha with regard to hair is a halakha transmitted to Moses from Sinai.

The Gemara raises a difficulty: The halakha with regard to his hair is also written in the Torah, as it was taught in a baraita: And he shall bathe all [et kol] his flesh. The superfluous word et comes to amplify and include that which is subordinate to his flesh, and that is hair.

The Gemara answers: The halakha transmitted to Moses from Sinai comes to teach the details of interpositions on the body with regard to its majority and its minority, and with regard to one who is particular and one who is not particular, in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak.

As Rabbi Yitzḥak said: By Torah law, if there is an interposition between a person and the water, and it covers the majority of his body, and he is particular and wants the interposing substance removed, only then is it considered an interposition that invalidates immersion in a ritual bath. However, if he is not particular about that substance, it is not considered an interposition. The Sages, however, issued a decree prohibiting substances covering the majority of one’s body with regard to which he is not particular, due to substances covering the majority of one’s body with regard to which he is particular. And, they issued a decree prohibiting substances covering the minority of his body with regard to which one is particular, due to substances covering the majority of his body with regard to which one is particular.

The Gemara raises a question: Then let us also issue a decree deeming substances covering the minority of one’s body with regard to which he is not particular an interposition due to substances covering the minority of his body with regard to which one is particular, or alternatively, due to substances covering the majority of his body with regard to which he is not particular.

The Gemara answers: We do not issue that decree, because the halakha that deems both an interposition covering the minority of his body about which one is particular and an interposition covering the majority of his body about which one is not particular an interposition is itself a decree. Shall we then rise up and issue one decree to prevent violation of another decree? In any case, these details with regard to interpositions are neither written nor alluded to in the Torah; rather, they are halakhot transmitted to Moses from Sinai.

Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said that the halakhot of partitions were transmitted to Moses from Sinai. The Gemara challenges this assertion as well: They are written in the Torah, as the fundamental principle that a partition ten handbreadths high establishes a separate domain is derived from the Torah.

As the Master said: The Holy Ark in the Tabernacle was nine handbreadths high, as the verse states that its height was a cubit and a half. A cubit contains six handbreadths, so its height totaled nine handbreadths. And the cover atop the Ark was one handbreadth, which total ten. There is a tradition that the Divine Presence does not descend into the domain of this world, which is derived from the verse that states that the Divine Presence would reveal itself from above the cover of the Ark. Apparently, a partition of ten handbreadths creates a separate domain.

The Gemara answers: The halakha transmitted to Moses from Sinai is necessary only according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said: The cubit mentioned with regard to the building of the Tabernacle and the Temple was a large cubit of six handbreadths, whereas the cubit mentioned with regard to the sacred vessels was a cubit of five handbreadths. According to this opinion, the Ark, which was a cubit and a half, and its cover, which was a handbreadth, measured eight and a half handbreadths. Therefore, nothing can be derived with regard to a partition of ten handbreadths.

The Gemara poses a question. And according to the opinion of Rabbi Meir, who said: All the cubits were medium ones, regular cubits of six handbreadths; what can be said? Apparently, according to his opinion, the laws governing partitions are explicitly stated in the Torah.

The Gemara answers: According to the opinion of Rabbi Meir, the halakha with regard to a partition of ten handbreadths is indeed written in the Torah. However, the halakha transmitted to Moses from Sinai comes to teach other halakhot concerning partitions, e.g., the halakhot of extending [gode], according to which an existing partition is extended upward or downward to complete the requisite measure; and the halakhot of joining [lavud], according to which two solid surfaces are joined if they are separated by a gap of less than three handbreadths; and the halakhot of the curved wall of a sukka. A sukka is valid even if there are up to four cubits of invalid roofing, provided that this roofing is adjacent to one of the walls of the sukka. In that case, the invalid roofing is considered a bent extension of the wall. These concepts are certainly not written in the Torah.

The Gemara returns to the laws of alleyways: If the cross beam spanning the entrance to an alleyway was higher than twenty cubits from the ground and one comes to diminish its height, how much must he diminish it? The Gemara is surprised by the question: How much must he diminish it? The amount that he needs in order to render its height less than twenty cubits.

Rather, the space between the cross beam and the ground must, of course, be reduced to twenty cubits. However, when one raises the alleyway, how much must the width of the raised section be in order to render the alleyway fit for carrying within it? Rav Yosef said: One handbreadth. Abaye said: Four handbreadths.

The Gemara suggests: Let us say that these amora’im disagree about this: The one who said one handbreadth holds that one is permitted to utilize the area beneath the cross beam spanning the entrance to the alleyway, as he maintains that the cross beam serves as a partition, and the alleyway is considered as if it were sealed by a partition descending from the outer edge of the cross beam that faces the public domain. Since the area beneath the cross beam is part of the alleyway and is less than twenty cubits, there is a conspicuous demarcation for one standing in the alleyway.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי אתאי הילכת' לגוד וללבוד ולדופן עקומה אבל לגוד זה כמו שאמרו בזו המסכתא ובמסכת סוכה גוד אסיק מחיצתא וגוד אחית מחיצתא ולבוד זהו שאמרו כל פחות מג' כלבוד דמי ודופן עקומה מפורשת בפר' א' מסוכה (סוכה יז) בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש בין הכותל ולסיכוך ד' אמות פסולה שאם יהיה הריחוק שביניהן פחות מד' אמות כשרה כי נידון זה הכותל של בית כאילו הוא סמוך לסיכוך ורואין כאילו הוא דופן עקומה ונכשיר בו הסוכה:

היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטו בגבהו עד שיעמידנו בכ'. ברחבו בכמה ממעטו רב יוסף אמר טפח כלומר שיעור רוחב הקורה. לימא בהא פליגי אביי ורב יוסף.

רב יוסף אמר טפח [קסבר] מותר לו להשתמש תחת הקורה שנמצא משתמש במקום שהוא עשרים אביי אמר ד' טפחים [קסבר] שאסור לו להשתמש מן המבוי תחת הקורה שתחת הקורה כלחוץ דמי ומן הקורה ולפנים המבוי [מותר] לפיכך צריך מקום אחר זולתי תחת הקורה להיות בתוך עשרים שיהא מותר לו להשתמש בו מן המבוי ודחינן לא כולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מיהו רב יוסף סבר היכר למטה כהיכר למעלה ובטפח נמי סגי ליה.

הא דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. בכלי עץ מתנייא במסכת כלים (פי"ז, מ"א), אבל כלי חרס העשוי (לאכילה) [לאוכלים], שיעורן בכזיתים, ואם למשקין שיעורן ככונס משקה כדתנן בפרק ג' דכלים (מ"א). והא דאמרינן בסוף פרק המצניע (שבת צה, ב) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועוד כלי הוא לקבל רמונים. התם דוקא בשיחדו לרמונים אבל סתמו שיעורו כמוציא זית.

שיעורן כרמונים. בפרק י"ז דמסכת כלים (מ"ד) שנינו הרימונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואמרו מקצת מרבותינו הצרפתים (תוד"ה שיעורן) דלאו למימרא שצריך נקב גדול כדי שיצאו בו שלשה רמונים אחוזים זה בזה, דהא אמרינן בפרק המצניע (שם) ניקב כמוציא רמון, דמשמע רמון אחד מדלא קאמר ניקב כמוציא רמונים. ועוד דלקמן (עירובין כד, א) וכן בשבת בריש פרק ואלו קשרים (שבת קיב, ב) אמרינן ניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו, ואם איתא היה לו לומר ניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים. אלא שלשה רמונים דקתני, הכי קאמר: רמון שאמרו לא כאותו רמון גדול שאינו יוצא בעוקץ אחד אלא אחד או שנים, ולא קטן כאותן שיוצאין ארבעה בעוקץ אחד, לפי שהם דוחקין זה את זה ואין גדלין כל כך, אלא ברמון בינוני שאוחזין שלשה זה בזה.

אלא הלכתא וקרא אסמכתא בעלמא. אע"ג דאמרינן הכא דעצם כשעורה הלכה, וכן שנו בברייתא ומתנייא בפרק המילה (שבת קלב, א) אמר ליה ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה, הני מילי לענין נזיר אבל לטומאת כהן עצם כשעורה דאורייתא הוא וכדדרשינן ליה (בנזיר נד, א) מבעצם אדם זה עצם כשעורה.

נימא אחת חוצצת אם רוב שערו קשור נימא נימא אבל אחת ממש אינה חוצצת דמיעוטו שאינו מקפיד הוא. וכתב הרמב"ם בפרק שני דמקוואות (הט"ו) וזה לשונו: שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהא רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה כך הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער, אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר (בין שניהם) על גופו ונמצא הכל רוב גוף כמו שבארנו, ואחד הנדה ואחד שאר טמאין שיש בראשן שער ע"כ. ומסתברא כדברי הרב ז"ל שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו, אבל הראב"ד ז"ל כתב בהשגות דמסתברא כדברי הגאונים ז"ל.

כי אצטריך הלכה לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ושאינו מקפיד. פירש רש"י ז"ל: רובו רוב שערו. נראה מדבריו דלא נאמרה הלכה דרובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד אלא בשער בלבד. ואינו מחוור, דהא אמרינן בפרק הערל (יבמות עח, א) מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה (כלומר) דעובר ירך אמו הוא, דאי לא תימא הכי טעמא מאי אלימא מדר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו לא, ואם איתא עדיפא מינה הוה ליה למימר לא שנו אלא שערו אבל גופו לא. ועוד דאם איתא אף בבגדים דכתב בהו וכבס בגדיו צריך (בהו) שלא יהא דבר חוצץ בו ואפילו אינו מקפיד, ואלו במס' מקוואות (פ"ט, מ"ה) יהיב בהו שיעורא לחציצה ומייתינן לה בשלהי אלו קשרים (שבת קיד, א) רבב על המרדעת חוצץ רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ועוד שנינו שם (מ"ו) של בנאים כלומר: של ת"ח מצד אחד חוצץ ושל בור משני צדדין. ובזבחים (צח, ב) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ כלומר: שאינו מקפיד, רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, אלא ודאי הלכתא בין לשערו בין לגופו בין לכל הנטבלין.

כל האמות היו בבינוניות. פירוש: חוץ ממדות המזבח.

דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. כך גרס רש"י ור"ח ז"ל, ואע"ג דאביי הוא דאמר לקמן (עירובין ט, א) מסתברא דר' יוחנן תחת הקורה, כלומר: דמותר להשתמש תחת הקורה. י"ל דהיינו דדחינן הכא לא דכ"ע מותר להשתמש תחת הקורה, ומ"ד לימא בהא קמפלגי לא ידע לה להא דאביי. והראב"ד ז"ל גרס איפכא, מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומ"ד ארבעה קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, ולפי גירסא זו אתי שפיר, אלא שאין גרסתו ופירושו מתיישב בעיני לפי שיטת שמועתינו.

רמון דתנן כל כלי בעלי בתי׳ שיעורן ברמונים. פי׳ במוציא רמון א׳ וכן נאמר בכל מקום והא דקתני ברמוני׳ כבר פירשנו במשנה ג׳ אחוזין זה בזה פי׳ ויצאו זה אחר זה אלא שזה מעכב על זה שלא לצאת להדיא כאלו היה אחד או שני׳ וצריך נקב גדול יותר כך פירש ר״י ז״ל ורבינו שמשון ז״ל פירש שבא לומר שמשערין ברמון בינוני כאותן שאחוזין ג׳ ביחד ונכון הוא:

נימא אחת קשורה חוצצת. פי' לאו דוקא דהא מיעוטו שאינו מקפיד הוא, אלא שנתקשרו שם נימות הרבה או מיעוט כדי הקפדה וקשורות אחת אחת דהשתא מיהדקא שפיר דשלש ביחד לא מיהדקי:

כי איצטריך קרא לרובו ולמעוטו כו׳. פי' לחלק לנו ההפרשות שיש בין רובו ומעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד, והא דפי' רש"י ז"ל רובו רוב שערו יש שנראה להם שרוצה לומר ואלו בגופו אין דקדוקין אלו אלא אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ, והקשו דא"כ אפילו בבגדים נאמר כן שיש להם דין גופו ואנן אשכחן בזבחים (צ"ח ב') בדם או רבב שעל בגדו שאם היה טבח או מוכר רבב שאינו מקפיד אינו חוצץ, ועוד מההיא דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואתינן למימר טעמא משום דהוה ליה רובו שאינו מקפיד שאינו חוצץ מן התורה ועד כאן לא פרכינן עלה אלא משום דכי אמר ר' יצחק הכא ברובו אבל כולו אף על פי שאינו מקפיד חוצץ מן התורה, אלמא אפילו בגופו איתא לדר' יצחק דליכא חציצה מדאורייתא אלא ברובו המקפיד, וכן פי' ר"ת ז"ל וכן עיקר, אבל נראה שלא נתכוין רש"י ז"ל לכך אלא לאשמועינן דבשערו בלבד משערין ברוב ומיעוט ואין צריך לשער ברוב הגוף והשער וכדעת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שמשערין הגוף והשער ביחד שאין השער גוף בפני עצמו:

היתה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו. פי׳ למעט חללו כמה ממעטו כו׳:

אלא רחבו בכמה. פי׳ כשיעשה תל מלמטה כל הקורה למעט חללו כמה יהא רחב הרגל. גרסת רש״י ז״ל לימא בהא קמיפלגי דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקור׳ ומאן דאמר ארבע׳ טפחי׳ קסבר אסור להשתמש תחת הקורה דחודו החיצון יורד וסותם וכיון שהקורה מכשרת אל תחת הקורה הרי הוא עושה היכר למקצת המשתמשים בה תחתיה ומ״ד ד׳ טפחים קסבר אסור להשתמש תחת הקורה כי חודו הפנימי יורד וסותם וכיון שכן צריך להרחיב התל כלפי פנים שישתמשו בו בני מבוי ויהא להם היכר בקור׳ וכיון דאפיקתיה לרחב על זה מטפח אוקמיה בד׳ טפחים שהוא דבר חשוב וכן פרש״י ז״ל ומיהו ק״ל להאי גרסא דהיכי מוקמי׳ לאביי דסבר אסו׳ להשתמש תחת הקור׳ דהא איהו אמר לקמן בהדי׳ מותר להשתמש תחת הקורה ויש לומר דתלמודא הוא דקאמר השתא לימא בהא קא מיפלגי ולא שמיע׳ ליה ההיא סברא דאביי דלקמן והא דדחיין דלכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מהאי טעמא הוא דידעינן דאביי הכי סבירא ליה לקמן. והראב״ד ז״ל גורס בהפך מ״ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומ״ד ד׳ טפחי׳ קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ופירשה כן דמאן דאמר טפח סבר אסור להשתמש תחת הקור׳ הילכך לא הוי מכלל המבוי וסגי ליה בטפח ומאן דאמר ד׳ טפחים קסבר מות׳ להשתמש תחת הקורה הילכך הרי הוא מכלל המבוי וכיון שכן בעי׳ שיהא ראוי להשתמש בו כעין מבוי והשת׳ ניחא ההיא דאביי דלקמן ומיהו אין לפי׳ הוה טעם נכון:

כבר ידעת ששערו חכמים במי מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות הוא שיעורו של אדם בינוני אמה על אמה לעביו ושלש אמות לקומתו וכל הטובל צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים וכל שחצץ איזה דבר בינו לבין המים לא עלתה לו טבילה. ומדברי תורה אין חציצה אלא בשחופה רוב האדם או רוב הכלי וכן שיהא מקפיד על חציצתו ליטלה הא כל שבמיעוטו אעפ״י שמקפיד עליה או אף ברבו אם אינו מקפיד עליה אינה חוצצת. ומדברי סופרים לחוץ אף במעוטו אם הוא מקפיד או אף כשאינו מקפיד אם הוא ברובו הא אם אינו מקפיד ובמעוטו עלתה לו טבילה אלא שלכתחלה הצריכו לדקדק בכך:

היתה נימא אחת קשורה בה הואיל ושערה אחת קשרה (מהודן) [מהודק] ביותר הרי הוא חוצץ אם היא מקפדת עליו הא שתי שערות נקשרות אינן חוצצות מפני שאין קשרן מהודק ונמצאו המים באין בהם ואם אינו מקפיד על קשריהן אף בקשורים אחד אחד עלתה לו טבילה עד שיהו רוב שערות קשורין אחד אחד כך כתבו הגאונים מפני שהם מפרשים רוב רוב שערו וכן בשאר מקומות רוב האבר וגדולי המחברים מכשירין אף ברוב שער וקשר אחד אחד מפני שהשער נידון כגוף ואפי׳ רוב שערות נקשרין אחד אחד הואיל ורוב הגוף בלא חציצה כשר אלא אם כן מצטרף עמהן חציצה אחרת לרוב הגוף. ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא. והוא שגדולי הרבנים אין גורסין בזו כי אצטריך הלכתא [לרובו] ומיעטו אלא כך הם גורסין אלא לרובו ומיעוטו ומפרשים רובו רוב שערו. והם מפרשי׳ דבר תורה הלכה למשה מסיני. ואעפ״י שלמעלה הוא קורא הלכות סיני דרבנן פעמים קורא אותה דבר תורה פעמים דברי סופרים כמו שכתבנו למעלה. ונראה לדבריהם שמן התורה לא היה שער חוצץ אלא בכולו ואתאי הלכתא לרוב שער וגזרו על מיעוטו המקפיד והוא שאמרו בפרק הערל [עח.] לענין גופו שמן התורה אעפ״י שברובו שאינו מקפיד אינו חוצץ כולו מיהא חוצץ ובאה הלכה לרובו ויש מפרשי׳ דבר תורה תורה ממש וגזרו אהלכה. ואין נראה כן שאין ראוי לומר בהלכה שלא לגזור בה גזרה לגזרה ולא לשון גזרו. ואף אלו מפרשין רובו רוב גופו ולא רוב שערו ולא ששערו לבד יחוץ אלא אם כן בהצטרפות שאר הגוף. וכן נראה מפרק הערל במה שאמרו נכרית שנתגיירה והיא מעוברת אין בנה צריך טבילה והקשו שם אמאי לא ואי משום דאמ׳ ר׳ יצחק דבר תורה רובו שאינו מקפיד אינו חוצץ הא אמ׳ רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ ותירץ שאני עובר דהיינו רבותיה. וזו ודאי בכל הגוף נאמרה:

שיעורין חציצין אלו שהזכרנו כלן הלכה למשה מסיני הן וכן המחיצין כגון מחיצה עשרה וששה טפחים לאמה בינונית וגוד (ולבון) [ולבוד] ודופן עקומה ושאר דיני המחיצות כלם הלכה למשה מסיני הם. ויש פוסקין שמחיצה עשרה מן התורה היא וכמו שהביאוה מן המקראות בראשון של סוכה:

כבר ביארנו במשנה שהמבוי הגבוה יותר מעשרים יתקנהו ר״ל שישפיל הקורה לשפת עשרים ומכל מקום אם בא למעטו בהגבהת הקרקע שתחת הקורה שאלו בגמרא כמה יהא רחבו של מיעוט זה לארך המבוי והלכה שדיו בטפח רוחב לארך המבוי כרוחב הקורה שמאחר שאין קורה אלא היכר הרי היכר של מטה כהיכר של מעלה מה היכר של מעלה ברוחב טפח כדי לקבל אריח כך בהיכר של מטה ואין חוששין שמא יפחת בדריסת רגל העוברים אלא לכשיפחת יפחת וירגישו בו:

ולענין ביאור סוגיא זו יש בה בלבול בנסחאות ופירושין במה שאמרו רב יוסף אמ׳ טפח ואביי אמ׳ ארבעה. שיש גורסין לימא בהא קמפלגי דמאן דאמ׳ טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ולמאן דאמ׳ ארבעה מותר ופירשו גדולי המפרשי׳ לשטה זו מאן דאמ׳ טפח קא סבר אסור להשתמש תחת הקורה והילכך מה שתחת הקורה אינו מכלל המבוי ודיו בטפח ולמאן דאמ׳ ארבעה מותר והאי מה שתחת הקורה מכלל המבוי הילכך צריך שיהא ראוי להשתמש בו כעין מבוי וזהו ארך ארבעה. ויש מפרשי׳ לשטה זו מאן דאמ׳ טפח אסור וכו׳ והילכך לא יעשה (סטו) [מעוטו] רחב ארבעה טפחים כדי שלא יהא בו מקום להשתמש בו ומאן דאמ׳ ארבעה קסבר מותר וכו׳. וזה שבוש שלא בא רב יוסף לפסול ביתר מטפח אלא להכשיר אף בפחות מארבעה וכל שכן שמכשיר בארבעה אעפ״י שיש כאן מקום להשתמש בו. ויש מפרשי׳ מאן דאמ׳ טפח אסור ואין לחוש שמא יפחת מאן דאמ׳ ארבעה מותר ולכך צריך שלא יפחת. ואין זה כלום שאם כן (היני) [היינו] מסקנת השמועה. וגדולי הרבנים גורסי׳ בהפך ר״ל מאן דאמ׳ טפח מותר להשתמש תחת הקורה והילכך מה שתחת הקורה נחשב מבוי. ונמצא המיעוט במבוי עצמו ומאן דאמ׳ ארבע׳ סבר אסור להשתמש תחת הקורה ואינו נחשב מבוי וצריך ארבעה שמאחר שאתה מוציאו מטפח אתה מניחו בדין ארבעה.

ואחר כך אמרו דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה שכך הלכה כמו שיתבאר למטה לדעת גדולי הפוסקים אלא שהמכשיר בטפח סובר קורה משום היכר וברחב טפח נתקן מקום ההיכר. (המזקיק) [והמזקיה] לארבעה סבר קורה משום מחיצה ואין שם מחיצה נופל אלא למקום ארבעה שאין מחיצה אלא לרשות היחיד ואין רשות היחיד בפחות מארבעה. ויש מפרשי׳ בהפך שהאומר טפח [סובר] קורה משום מחיצה שפי הקורה יורד וסותם כל שיש תחתיו מקום טפח. והמזקיק לארבעה סובר קורה משום היכר ואין היכר בפחות מארבעה. וכן פירשוה גדולי המפרשי׳ ושמא תאמר לדעת האומר משום מחיצה האיך מותר להשתמש תחת הקורה והרי במחיצה עצמה אסור להשתמש שאין מקום המחיצה בכלל היתר טלטול. אין זה כלום שלדעתו חודו החיצון של קורה יורד וסותם ואחר כך שנינו דכולי עלמא קורה משום היכר ובהיכר של מטה כשל מעלה קמפלגי וכו׳. ויש שאין גורסין חד סבר קורה משום היכר וחד סבר קורה משום מחיצה וכו׳ אלא שגורסי׳ דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בדרב דימי קא מפלגי דאמ׳ מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו על הדרך שביארנוה במסכת שבת. רב יוסף לית ליה דרב דימי ואפי׳ טפח הוי מיעוט ומפסיק בין שתי הרשויות ואביי אית ליה דרב דימי ובהיכר של מטה כשל מעלה קא מיפלגי וכו׳ ואיבעית אימא דכולי עלמא של מטה כשל מעלה ובגזרה שמא יפחת קא מפלגי וכו׳ וכבר ביארנו שהלכה כרב יוסף ואפי׳ במיעוט עפר שעשוי ליפחת שאם בדבר שאין עשוי ליפחת אף אביי היה מודה לכך למסקנא זו וכן נראה לי. וגדולי הפוסקי׳ כתבו בזה דברים זרים שהם פירשו מיעוט זה בקורה אחרת למטה מן העליונה. ואינו מחוור שאם כן היאך יחלוק אביי וכי משום שיש אחרת למעלה הימנה בטל היכר של תחתונה ועוד איזה חשש פחותה יש כאן. ואף שאר הסוגיא אינה מתבארת יפה לדעת זה. ואף בתלמוד המערב שנאוה כפי׳ שכתבנו כיצד הוא ממעט עושה איצטבא על פתח המבוי כמה יהא בה ר׳ אחא אומר ארבעה כדי מקום ר׳ יוסה אומר טפח כדי קורה. ומה שאמרו למעלה כיצד הוא עושה מניח את הקורה מעשרים ולמטה פירושו בהשפלת אותה קורה עצמה ולא בנתינת קורה אחרת. ואעפ״י ששנינו בתוספתא כיצד ממעטו נותן לו קורה מעשרים ולמטה לא שיהא צריך לה על כל פנים אלא מיני הכשר הם ותפש אחד מהם. ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה גם כן (בדברי גדול) [כדברי גדולי] הפוסקי׳. ונסח דבריהם היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שהניח למטה צריך שתהא אותה קורה גם כן רחבה טפח. והדברים נראין מתמיהים אלא שיש לפרש לדבריהם שלא באו לפסול בהכשר הגבהת עפר ברחב טפח אלא שאין לעשותו (להתחלה) [לכתחלה] מחשש פחותה והביאו ההכשר הפשוט שאין לחוש בו כלל:

חצציצין דאורייתא נינהו ה"ג דכתיב ורחץ את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים במים במי מקוה את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן אמה על אמה ברום שלש. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה:

כי איצטריך הלכה לשערו וכדרבה כו' פי' דמקרא לא ילפינן אלא בשרו וחתאי הלכה לשערו. ומקשה שערו נמי דאורייתא היא דתניא את כל בשרי את הטפל לבשרו וזהו היא שערו. ומתרץ כי איצטריך הלכה לתוכו ולמיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד. פי' אע"ג דלמדני דשערו דאורייתא איצטריך הלכתא לחלק בין רוב שיער למיעוט שיער. ובין מקפיד לשאינו מקפיד וכדרב יצחק דאמר רב יצחק דבר תורה כו' היא הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד:

בהגה"ה בא"ד ואם בשתייה איירי כו' מה שמפיל זית אגורי כו' שהוא דבר מועט כו' עכ"ל ר"ל דהתורה החמירה לחייב על שתיית יין דבר מועט דלא הוי כזית שהרי מה שמפיל זית מן היין לא הוי כשיעור זית שהרי נשאר ממנו בגודש אבל לענין לחייב על הגפגים ולולבין ליכא למימר לחייבו על דבר מועט דלא הוי כזית דהא כמו שנשאר בגודש ע"י הזית ה"נ נשאר בגודש ע"י לולבין וגפנים ושפיר הוו כזית ולא ניחא להו לומר להחמיר שישער הלולבין וגפנים אחר שנעשה היין גדוש ע"י הזית דהשתא אף אם מפילין הלולבין וגפנים מן היין כשיעור שמפיל הזית מ"מ לא הוו כזית שהרי נחסר מהן הגודש שנעשה ע"י הזית וק"ל:

בא"ד וזהו מה שמפיל ביצה ומחצה מן המים לפי החשבון דמ' סאה כו' עכ"ל כן הוא בכל ספרי התוס' ישנים וכמ"ש מהרש"ל וכן נראה דהלכתא דקאמר לשער עלין ולולבין ברביעית יין לנזיר שהוא שיעור גדול ארביעית של תורה קאי שנעשה ממה שמפיל ביצה ומחצה מן המים ולכך לא ניחא להו ליישב בכה"ג לפי' ר"ת כלי שמחזיק מה שמפיל כזית מן המים לשער באותו כלי מה שמפילין העלין ולולבין מן היין שהוא שיעור גדול כו' משום דלא מצינו כזית של תורה ששיער במים א"כ אם נשאר הלולבין ביין לפי ההלכתא ג"כ הכזית נשאר ביין ולא הוי נ"מ כלל כמש"ל ודו"ק:

בד"ה דבר תורה כו' פי' בקונטרס בשערו משמע אבל בשרו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ כו' עכ"ל דליכא לדיוקי אבל בשרו אפי' רובו שאינו מקפיד ומיעוט המקפיד חוצץ אבל מיעוט שאינו מקפיד אפי' בבשרו אינו חוצץ דבדבר תורה ליכא לפלוגי בהכי ועוד אי איכא לפלוגי נמי בבשרו מי הכריחו לאוקמא הלכתא אשערו אימא דאבשרו נמי קאי הלכתא אלא דאית לן למימר לפרש"י כיון דבשרו בפי' כתוב בקרא ליכא לפלוגי ביה ולאוקמא ביה הלכתא אלא בשערו דלא אתי אלא מרבויא דקרא ודו"ק:

בא"ד ועוד אי בשערו דוקא א"כ כשנאמר הלכתא למשה מסיני הוצרך לומר שערו כו' עכ"ל ולפי פירושם דקאי אבשרו וקאי נמי אשערו ולא הוזכר בהלכתא לא בשר ולא שער ולכך איצטריך למכתב תרווייהו ובתוס' דפ"ק דסוכה כתבו השתא דקאי הלכתא אבשרו איצטריך למיכתב בשרו לבית הסתרים ולא ידענא מי הכריחם לכך ודו"ק:

בד"ה מותר להשתמש כו' פירש בקונטרס דקסבר חודו כו' ולא רצה לפרש דמ"ס היכרא לבני ר"ה כו' עכ"ל דהכי מוקי לקמן בפירקין פלוגתייהו דאמוראי דפליגי אי מותר להשתמש תחת הקורה אי לאו באוקימתא קמייתא מיהו ק"ק דודאי הקונט' דקדק לפרש כן מן התלמוד מדקאמר ואב"א קורה כו' אבל התלמוד אמאי לא מוקי פלוגתייהו בהכי כדלקמן ודע דלפי האי אוקימתא דפליגי בחודו כו' הוי טעמא דקורה משום מחיצה כדלקמן בהדיא בגמרא מיהו צ"ל דאית להו טעמא נמי משום היכר כפרש"י הכא בהדיא מ"ד טפח כו' דאמר חודו החיצון כו' והלכך כיון דשיעור כ' אמה משום היכר הוא כו' וכה"ג כתבו התוס' לקמן בד"ה ד"א נידון משום מבוי כו' ע"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה דבר תורה כו' ואמאי צריך קרא לשער וכו'. מקשין העולם ולפי' התוס' נמי דפירשו דהלכה רובו ומקפיד אכל דבר ולאו דוקא אשער אבל מ"מ אשער נמי קאי וא"כ קרא למה לי וי"ל דלפירוש התוס' הלכתא סתמא אתמר בכל דבר הטעון טבילה רובו ומקפיד עליו חוצץ ואי לאו קרא ה"א דשער לא בעי טבילה כלל קמ"ל קרא ואי לאו הלכתא ה"א כולו קמ"ל הלכתא בין בבשרו בין בשערו רובו ומקפיד חוצץ וכן מצאתי:

רש"י בד"ה ליגזור נמי כו' עליו הס"ד:

תוס' בד"ה בגליון דמשערין ביין שהוא כו' כצ"ל:

בא"ד שמפיל ביצה ומחצה מן המים. נ"ב בדפוס חדש הנדפס בלובלין כתוב מן היין ובודאי מן גמרא מוגהה נדפס ואותו המגיה לא הבין הפשט כי בודאי במים מיירי שהרי עיקר חשבון בא מן המקוה שהוא מ' סאה מים אלא דעכשיו בא לומר שהלכה למ"מ לשער בשיעור גדול שאם כלי זה של רביעית מים יתמלא מן ההפלת שיעור אכילתו מן היין אז בודאי אכל רביעית ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה דבר תורה כו' אם טבח הוא אינו חוצץ כו'. נ"ב אלמא דצריך הקפדה אפילו לחציצה בגוף הבגד וה"ה לבשרו ודו"ק:

גמרא וכמה הן אמה על אמה כו'. והן מרובעות כדמוכח לקמן (יד ב). וק"ל מדוע לא סגי בעגולות ויהיה רק למ"ד סאין:

שם ולר"מ כו' מא"ל. ק"ל דגם לר"מ אינו מוכח מארון דהא חזינן לר"י דאע"ג דבאמת אין מחיצה בפחות מי' אפ"ה כתיב ודברתי אתך מעה"כ שאין גובהו רק ח' ומחצה:

רש"י ד"ה רוב שיעוריה. ובשר המת להאהיל. יותר הל"ל לטמא סתם כי פחות מכזית אין בו שום טומאה אף למגע ולמשא:

לימא בהא קמיפלגי וכו'. לא דכ"ע סברי אסור להשתמש וכו'. מתוך הסוגיא משמע דהא דסגי לרב יוסף בטפח היינו היכא דמותר להשתמש אבל אי הוה אסור להשתמש תחת הקורה לא פליג רב יוסף. מדלא קמשני דכ"ע קסברי אסור להשתמש ופליגי אי קורה משום היכר אי משום מחיצה וחוד הפנימי יורד וסותם דאי אסור להשתמש תחת הקורה גם רב יוסף מודה דבעי ד' שיהיה מקום ניכר וחשוב. ואין לומר דמשום דרוצה לתרץ אליבא דהילכתא דמותר להשתמש קמשני הכי. דהא לעיל היה סבור לומר דכ"ע משום מחיצה וכמו שפירש"י והא אנן קיי"ל לקמן דקורה משום היכר. אע"כ דבמקום שאסור להשתמש כ"ע מודו דבעי ארבעה ומכאן קשה לי על הרמב"ם בפי"ו מה' שבת שסתם ופסק כר"י דסגי בטפח. ולא חילק בין פתוח לכרמלית דאסור לטלטל תחת הקורה ובין פתוח לר"ה. דהא באותו פרק שם ה' י"א כתב דמותר לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים בסמוך לר"ה. אבל בפתוח לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה והוה ליה לחלק נמי הכא דבפתוח לכרמלית צריך למעט ארבעה טפחים: והנה בהא דפסק הרמב"ם דבפתוח לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה ולר"ה מותר כ' הראב"ד שיבוש הוא זה. כי תחת הקורה לעולם מותר אבל בין הלחיים פליג רבא דאי פתוח לר"ה מותר [כונתו דהא (בדף ט' ע"א) קאמר רבא בין לחיין נמי מותר ואותיביה אביי וכו' ורבא התם דפתוח לכרמלית אבל לר"ה שריא. וא"כ מצינו רק חילוק לרבא בין לחיין. אבל גבי קורה אין חילוק בין ר"ה לכרמלית:

ונלענ"ד במה שנדקדק בריש הסוגיא דקאמר לימא בהא קמיפלגי וכו'. ומ"ד ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. וקשה הא אביי אית ליה לקמן (דף ט') דמסתברא מילתא דר' יוחנן בתחת הקורה ומותר להשתמש ע"ש. והאיך אפשר דפליגא בזה ולתרץ זאת ע"כ צ"ל החילוק דכ' הרמב"ם דדוקא בפתוח לר"ה מותר להשתמש אבל לכרמלית אסור ולקמן בסמוך לר"ה איירי ומותר והמקשן סבר לאוקמי פלוגתייהו בסמוך לכרמלית ואביי נמי מודה דאסור ומתרץ לא דכ"ע קסברי מותר להשתמש אפי' בפתוח לכרמלית. וליכא חילוק בין פתוח לכרמלית או לר"ה. ופלוגתייהו בכל גווני. ופליגי אי משום היכר או משום מחיצה. ומעתה מתורץ דברי הרמב"ם דמחלק בין פתוח לר"ה או לכרמלית דמדברי המקשן מוכח כן וכנ"ל, ומעתה יש לנו לסמוך במאי דמחלק רבא לקמן גבי לחי בין פתוח לרשות הרבים ובין פתוח לכרמלית דה"ה גבי קורה. דהא חזינן דהאי מקשה סבר לחלק. והמתרץ דלא נחית לזה היינו לאביי דלית חילוק גבי לחי. וה"ה גבי קורה. אבל לרבא דחזינן הך חילוק גבי לחי. סמכינן אסברת המקשן נמי אקורה. וכמו שמחלק הרמב"ם ג"כ בקורה: בזה מיושב נמי דברי הרמב"ם במה שלא מחלק בין סמוך לר"ה או לכרמלית דצריך למעט בטפח או בארבעה. מדלא קאמר דכ"ע אסור להשתמש דאפשר לומר דאפי' במקום דאסור לטלטל תחת הקורה והוא כשסמוך לכרמלית כשצריך לעשותו מחוץ לקורה ואפ"ה סגי בטפח. ולא קשה קושיתנו לעיל אמאי לא משני דכ"ע אסור להשתמש די"ל דהא באמת בסמוך לר"ה מצינו דמתיר אביי לקמן להשתמש תחת הקורה כמש"ל. ועדיף לומר דכ"ע סברי מותר. כי היכי דאיירי בכל גווני בין פתוח לר"ה או לכרמלית. ואי הוה אמר דכ"ע סברי אסור הוה איירי רק בפתוח לכרמלית. ועדיף לומר לשון כוללת דאיירי מכל גווני ולעולם אפי' בסמוך לכרמלית סגי בטפח ולא צריך הרמב"ם לחלק בין ר"ה לכרמלית כמ"ש ובמ"ש מיושב קושית הב"ח על הרא"ש כאן וז"ל בסימן שס"ג כ' הרי"ף דממעטו בקורה רחבה טפח ודיו משמע שפסק כר"י דבמיעטו ברוחב טפח סגי אלא דקשה לאיזה צורך דקדק הרא"ש ממקום אחר דהרי"ף פוסק הכא כר"י הלא מפורש בדבריו דסגי בטפח עיי"ש:

אמנם במ"ש ניחא. די"ל דמאי דכתב הרי"ף דסגי בטפח היינו בפתוח לר"ה. ובזה אפי' אביי מודה דסגי בטפח. לאוקימתא דהמקשן. אבל בפתוח לכרמלית דפליגי ביה אביי ור"י אפשר לן לומר הלכה כאביי ולכך צריך הרא"ש להביא ראי' ממקום אחר דהלכה כר"י לגבי אביי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב והרי"ף דפוסק סתם ואפי' בפתוח לכרמלית סגי בטפח וכר"י לשאר האוקימתות: ובזה הוכחתי כדברי הכ"מ בפי"ז ה' י"א וז"ל כ' הרב המגיד שכדברי רבינו נראה מן ההלכות. ואני אומר שמדקדוק דברי הרי"ף נראה שאסור אלא כמ"ש הרא"ש וכו'. והוא כשיטת הראב"ד ע"ש. ואמנם במ"ש ע"כ מוכח מסוגין דשיטת הרי"ף כהראב"ד דליתא לחלק דהא המקשן והיינו אוקימתא ראשונה דרצה לומר דפלוגתייהו אי מותר להשתמש תחת הקורה או אסור. וא"כ קשה האיך מצי לומר דאביי סבר אסור להשתמש והא לקמן סבר דמותר וצריך לחלק להמקשן בין פתוח לר"ה או לכרמלית וכמש"ל וע"ז משני הש"ס לא דכ"ע סברי מותר להשתמש. וע"כ דקאי אפי' בפתוח לכרמלית. דבפתוח לר"ה המקשן נמי מודה דכ"ע סברי מותר אע"כ דתירוצו אפי' בפתוח לכרמלית. והיינו כרבא לקמן דמחלק רק גבי לחי אבל בקורה לית חילוק וכהראב"ד. וכיון דהרי"ף פוסק בזה כר"י כמ"ש הרא"ש. ולהתרצן אפי' בפתוח לכרמלית שרי וכהראב"ד:

גרוגרת. היא תאנה יבישה ובה שיערו כל אוכל אדם לענין הוצאת שבת דתנן (שבת ד' עו:) המוציא אוכלין כגרוגרת: בעל הבית חס על כליו ואם ניקב כמוציא זית מצניעו לאגוזים כאגוז מצניעו לרמונים לפיכך אם ניטמא וניקב עדיין טמא עד שינקב כמוציא רמון והיינו שיעורן כרמונים אבל כלי אומן העומד לימכר טהור בנקב קטן: רוב שיעוריה כזיתים. אכילת חלב ודם ונותר ופיגול וטמא ונבילה ובהמה טמאה ובשר המת להאהיל ומגע נבילות: כל דבש האמור בתורה דבש תמרים וכדאמר התם (בכורים פ''א מ''ג) אין מביאין בכורים כי אם מז' המינין ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אלמא פשיטא ליה לתנא דתמרים מז' המינין דהיינו דבש: במים במי מקוה. המכונסין משמע ואע''ג דלאו חיים מדלא כתיב חיים: כל בשרו. משמע כל בשרו כאחד: לשערו. שתפסל בו חציצה: וכדרבה. דאמר רבה חציצה פוסלת בשיער: נימא אחת קשורה חוצצת. דמצי להדוקה שפיר ואין המים נכנסין בקשר: שלש אינן חוצצות. דלא מיהדקי שפיר ועיילי בהו מים: דבר תורה. הלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה: רובו. רוב שערו שאם יש בו דבר החוצץ כגון דם יבש ודיו וטיט יבש וזפת יבש או שקשור רובו אחת אחת: ומקפיד עליו. שמצטער על ליכלוך זה שבראשו: ושאינו מקפיד עליו. הוי כגופו ואע''ג דהוי ברובו לא חייץ: וגזרו על רובו שאינו מקפיד. הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא: ועל מיעוטו המקפיד. הואיל ודמי ליה בהקפדה וגזרו לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד לחודיה הוא דהוה הלכה למשה מסיני: וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד עליו משום מיעוטו המקפיד. דדמו להדדי דהאי מיעוט והאי מיעוט: אי נמי. ניגזור בו משום רובו שאינו מקפיד דדמי להדדי דהאי אינו מקפיד והאי אינו מקפיד: היא גופה גזירה. משום רובו המקפיד כדאמר: ארון תשעה וכפורת טפח. ארון גובהו תשעה טפחים דכתיב (שמות כה) ואמה וחצי קומתו וכפורת טפח הרי עשרה וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא בפ''ק דסוכה (ד' ה.) רבי יוסי אומר לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ולמטה מעשרה טפחים חשיב ארץ דכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת אלמא עשרה הוי מחיצה דלמעלה מעשרה לא חשיב ליה רשות תחתית אלא רשותא אחריתי: אמות בנין. כגון אמות הקרשים והיריעות: אמת כלים. כגון אמות הארון והמזבחות והשלחן: באמה בת חמשה. דהשתא לא נפקא ליה מארון מידי דלר' יהודה לא הוי לארון בהדי כפורת אלא שמנה טפחים ומחצה: בבינונית. באמה בת ו' בינונית לכל אדם ויש גדולה ממנה כדאמר בכיצד צולין (פסחים פו.) שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע נמצאת. יתירה על של משה אצבע: לגוד. דאמרינן בכמה דוכתי גוד אחית גוד אסיק ופחות משלש כלבוד ולשון לבוד כמו סניף דבר קצר שהוסיפו עליו והאריכוהו: ובא למעטו. לעשות בנין אצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל: כמה ממעט. משמע כמה יגביה הקרקע: כמה דצריך ליה. עד שלא יהא החלל יותר על עשרים: רחבו. של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי כמה: טפח. כנגד רחבה של קורה ותחתיה: מאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה. דאמר חודו החיצון יורד וסותם כדמשמע לקמן (ד' ח:) והלכך כיון דשיעור עשרים אמה משום היכר הוא הרי יש היכר לעומד על אותו טפח שנגבה תחת הקורה:

ראשונה עד שישתה רביעית דהא דרשינן שכר שכר דכתיב גבי שכר רביעית ההין מה להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית משמע דאכילה לכולי עלמא בכזית ונראה לרבינו תם דגרסינן בשמעתין גפן כדי כזית יין לנזיר וקשה לפירוש רבינו תם כך יכול לשער במים כמו ביין במקום שיש זית אגורי ישים עלין ולולבין אם יפילו שיעור עלין ולולבין שאכל כשיעור שיפיל הזית הן מים הן יין חייב ואי בשתיה איירי לחייבו אם שתה כשיעור מה שמפיל זית אגורי מן היין דמשערין ביין שהוא דבר מועט ולא במים פשיטא כיון דשתה יין שלא ישער אלא ביין ומה צריך קרא וגם לפ''ה קשה מאי נפקא . מינה ולי נראה דלפ''ה לא קשה כלל דרביעית של תורה הוא אצבעיים על אצבעיים כו' כדאמרינן בערבי פסחים (ד' קט.) וזהו מה שמפיל ביצה ומחצה מן המים לפי חשבון דמ' סאה דמקוה והשתא משערינן עלין ולולבין שאכל כשיעור שיפילו מן היין כלי מלא אצבעיים על אצבעיים שהוא שיעור גדול ולא משערינן כשיעור שיפילו מן המים שהוא דבר מועט. ע''כ הגה''ה: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. גבי כלי עץ מתנייא במסכת כלים פרק י''ז (מ''א) אבל גבי כלי חרס תנן בפ''ג (מ''א) דכלים העשויים לאוכלים שיעורן כזית והא דאמר בסוף המצניע (שבת ד' צה:) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים היינו היכא דייחדו לרמונים אבל סתמא הוי כמוציא זית: שיעורן כרמונים. בפרק י''ז במסכת כלים (מ''ד) תנן הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה משמע דשיעורן בג' רמונים וקשה דבפרק המצניע (שבת ד' צה.) אמר ניקב כמוציא רמון טהור משמע רמון אחד ולקמן פ''ב (ד' כד.) בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב עד שהשלימו למוציא רמון מהו ולא קאמר ניקב כמוציא רמון וסתמו וחזר וניקב כמוציא רמון עד שהשלימו לג' רמונים מהו וי''ל דג' אחוזים לא שיצאו ביחד אלא זה אחר זה וצריך נקב רחב להוציא ג' בזה אחר זה יותר ממה שהיה האחד לבד אי נמי ג' אחוזים פירוש שגדילים ג' ביחד והם רמונים בינונים ולא מאותן שגדילין אחד או ב' יחד שהם גדולים ולא מאותן שגדילין ד' או ה' ביחד שהם קטנים ולעולם רמון אחד לבד קאמר: הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. בפרק בתרא דיומא (ד' פ.) א''ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני והיה כתוב בספרים שיעורין מכתב כתיבי אימא שיעורין של עונשין ולא גרסי' הכי דהא מסקינן הכא דאסמכתא נינהו ועוד דלא הוה משני מידי אלא גרסינן עונשין מכתב כתיבי אימא וכו': דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פי' בקונטרס בשערו משמע אבל בשרו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ וקשה לר''ת דבפרק הערל (יבמות ד' עח. ושם) אמרינן נכרית מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה וקאמר אילימא משום דר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ והשתא אדרבה הוה ליה למימר כי אמר ר' יצחק בשערו בשרו מי אמר ועוד דבפ' דם חטאת (זבחים ד' צח.) מייתי דם שעל בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ועוד אי בשערו דווקא אם כן כשנאמר הלכה למשה מסיני הוצרך לומר שערו רובו ומקפיד עליו חוצץ אם כן שערו הוי הלכה למשה מסיני ואמאי צריך קרא לשערו וכי האי גוונא פריך בכמה דוכתי: מותר להשתמש תחת הקורה. פירש בקונטרס דקסבר חודו החיצון יורד וסותם ומאן דאסר סבר חודו הפנימי יורד וסותם ולא רצה לפרש דמר סבר היכירא לבני רשות הרבים ומר סבר היכירא לבני מבוי משום דקאמר בתר הכי ואיבעית אימא דכולי עלמא קורה משום היכירא משמע דעד השתא לא הוי

עירובין ד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד