עירובין ד ע"א

דף ד - א

כל אמות שאמרו חכמים, באמה בת ששה, ובלבד  שלא יהו מכוונות.

והשתא מקשינן: בשלמא לרבא משמיה דרב נחמן, מפרשינן להא דאמרינן בברייתא "ובלבד שלא יהו מכוונות", דהכי קאמר: ובלבד שלא יהו כל האמות שאמרו חכמים מכוונות ושוות זו לזו.

כי היכי דליהויין: הללו, האמות של כלאים שוחקות, והללו, האמות של סוכה ומבוי עצבות.

אלא לאביי קשיא, שהרי בהדיא אמרינן בברייתא שכל אמות משערינן באמה בת ששה?! אמר, יתרץ לך אביי: אימא הכי קתני: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים - באמה בת ששה. כי דוקא אמת כלאים נמדדת באמה בת ששה, ולא אמות שבסוכה ושבמבוי. ובלבד שלא יהו אותן אמות שבכלאים מכוונות ומצומצמות, אלא אמות מרווחות ושוחקות.

ותמהינן עלה: והא מדקתני בסיפא דההיא ברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה טפחים, ובלבד שלא יהו מצומצמות.

מוכח שרבן שמעון בן גמליאל הוא שאמר את ההלכה שכל אמות שאמרו בכלאיים נמדדות באמה בת ששה טפחים, מכלל, דתנא קמא לא בכלאים בלבד קאמר, אלא בכל אמות קאמר שיהיו בנות ששה טפחים, ואפילו אמות של סוכה ומבוי?!

אלא, מביאה הגמרא תירוץ אחר לפי אביי:

אמר לך אביי: לעולם תנא קמא סבירא ליה שבין אמת כלאים ובין אמה שבסוכה ושבמבוי נמדדות באמה בת ששה.

אך לאו מי איכא, האם לא נמצא, רבן שמעון בן גמליאל, דקאי כוותי, שסובר כמוני, שאמת כלאים בלבד משערינן באמה בת ששה, ולא אמה שבסוכה ושבמבוי דמשערינן באמה בת חמשה?!

ואם כן, אנא - דאמרי סובר אני כרבן שמעון בן גמליאל!

ומפרשינן: הא פשיטא, כי לאביי, הסובר כרבן שמעון בן גמליאל, שיש בכלל האמות שאמרו חכמים גם אמות של ששה וגם אמות של חמשה - ודאי מחלוקת תנאי היא.

שהרי תנא קמא ודאי חולק עליו, כדאמרן, וסובר שאת כל האמות משערים בששה.

אבל הא מספקא לן: האם לרבא, דסבירא ליה שכל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה, מי לימא, דרבן שמעון בן גמליאל, דקאמר "כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה", למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי קאתי, וגם לדבריו של רבא מחלוקת תנאי היא?

אמר לך רבא: אנא דאמרי בין כתנא קמא ובין כרבן שמעון בן גמליאל, ולשיטתי הם לא נחלקו בדבר.

ורבן שמעון בן גמליאל שהזכיר בדבריו כלאים, לא התכוון לומר שכל עיקר הדין של אמה בת ששה אינו אלא בכלאים.

אלא, רבן שמעון בן גמליאל - משום סיפא דמילתיה "ובלבד שלא יהו מצומצמות" נקט בדבריו כלאים. והא אתא לאשמועינן: רק אמת כלאים הוא דלא יצמצם אלא יעשנה שוחקת, אבל אמת סוכה ואמת מבוי - יצמצם!

ומקשינן עלה: אם כן כדקאמרת, ולימא, יאמר רבן שמעון בן גמליאל: אמת כלאים לא יצמצם. ותו לא לימא מידי.

אלא, בהכרח, "באמה בת ששה" שהזכיר רבן שמעון בן גמליאל בדבריו - למעוטי מאי? לאו, למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי שהן נמדדות באמות בת חמשה, ופליג על תנא קמא!? ודחינן: לא בא רבן שמעון בן גמליאל למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי.

אלא כונתו היא למעוטי את האמה של יסוד המזבח [שבתחתית המזבח, בגובה אמה, היה בולט המזבח אמה, והוא נקרא יסוד], ואת האמה של "סובב המזבח" [שבגובה חמש אמות מן היסוד מצטמצם רוחב המזבח באמה אחת, והמשטח שנוצר, ברוחב אמה, נקרא סובב, שעליו הולכים הכהנים מסביב למזבח למתן דמים על קרנות המזבח].

לומר, שמידתן של שתי אמות אלו אינה באמה של ששה טפחים, אלא של חמשה טפחים.

דהכי כתיב בנבואת יחזקאל אודות מידות מזבח החיצון:

"ואלה מדות המזבח:

כל מידות המזבח [המבוארות באותה הנבואה] הן באמות גדולות [בנות ששה טפחים], כאשר כל אמה שיעורה הוא אמה קטנה בת חמשה טפחים ועוד טפח, ובסך הכל ששה טפחים, ובאלו מודדין אותן.

אבל שאר האמות שבמזבח אינן באמות גדולות.

אלא: וחיק האמה, ואמה רחב, וגבולה אל שפתה סביב, שרחבו זרת האחד, וזה גב המזבח. כל אלו - באמה קטנה, בת חמשה טפחים, מודדין אותם".

ומפרשינן לקרא:

א. "חיק האמה" שהוא חקויו ותיקונו של המזבח מלמטה - זה הוא היסוד, שהיה גובהו אמה קטנה [אבל גגו של היסוד נמדד באמה גדולה].

ב. "ואמה רחב" - זה כניסת הסובב, שנמדד באמה קטנה [אבל חמש אמות גובה שמן היסוד עד לסובב היו באמות גדולות].

ג. "וגבולה אל שפתה סביב" - אלו הקרנות שבגג המזבח, בארבע פינותיו, שהיו רחבים אמה קטנה על אמה קטנה.

וכשאתה מודד מאמצעית הקרן לשפתו אתה מוצא חצי אמה, הנקראת "זרת". וזהו שאמר הכתוב: וגבולה, מידת הקרן מהמרכז אל שפתה, סביב - "זרת האחד".

ד. וזה גב המזבח - זה מזבח הזהב [מזבח הפנימי], שהיה ארכו אמה קטנה, ורחבו אמה קטנה. [נתבאר על פי הפירוש השני ברש"י].

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב:

א. שיעורין שנתנו חכמים לכל דבר, כגון כזית במאכלות אסורות, וכן שאר שיעורין דמפרש לקמן.

ב. חציצין חציצה הפוסלת בטבילה.

ג. והלכות מחיצין, וכגון שתהא גבוהה המחיצה עשרה, וכן שאר הלכותיה.

כולן: הלכה למשה מסיני הם.

ומקשינן עלה: והא שיעורין מדאורייתא הוא! כלומר, מן דרשה של המקרא יש ללומדן, ואינן נקראים "הלכה למשה מסיני"?! ^[11] דכתיב "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש".

ואמר רב חנן: כל הפסוק הזה ללמד שיעורין נאמר! שהפסוק מדבר בשבחה של ארץ ישראל, שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפירותיה איסורין שבתורה. [רש"י סוכה דף ה:]

וכך מלמדים פירות ארץ ישראל על שיעורי תורה:

חטה - מלמדת לכדתנן: הנכנס לבית המנוגע בצרעת, וכליו [בגדיו] מוטלין על כתיפיו ואינן על גופו כדרכן, וסנדליו וטבעותיו בידיו ולא ברגליו ובאצבעותיו כדרכן, הוא [הנכנס עצמו] והם [הכלים הסנדלים והטבעות] טמאין מיד בכניסתו ואף קודם ששהה בבית המנוגע, שבין הוא ובין בגדיו באו אל הבית, והתורה אמרה: "והבא אל הבית וגו' יטמא".

אבל אם היה לבוש כליו כדרכן על גופו, וסנדליו כדרכן ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו, הוא טמא מיד, אבל הן טהורין, ומשום שהן בטלין אליו ואינן בכלל "והבא אל הבית וגו' יטמא". אלא שמכל מקום אם שהה הלובש בבית, הרי בגדיו גם כן טמאים וטעונין כיבוס בגדים [טבילה במקוה], שכך אמרה תורה: "והאוכל בבית יכבס את בגדיו", ודרשינן: שאם ישהה בבית כדי שיעור אכילה טעון כיבוס בגדים, ושיעור שהייתו: עד שישהא בכדי אכילת פרס [חצי] מככר, [שככר שלם הוא מזון שתי סעודות האמור בעירובי תחומין [לקמן פב:], ואמרינן התם: "וחציה לבית המנוגע", ושם נתבאר גודלו של הככר] העשוי מפת חיטין הנאכלת מהר ולא פת שעורין, ויאכלנו כשהוא מיסב ולא כשהוא בעמידה והולך ובא שאז שוהה יותר באכילה, ואוכל בליפתן שעל ידה נאכלת הפת מהר. וללמד: ששיעור השהיה בכדי אכילת פת חיטין, אמרה תורה: חטה.

שעורה - לכדתנן: עצם של מת, בשיעור כשעורה - מטמא את הנוגע בו בטומאת מגע, ומטמא את הנושא אותו בטומאת משא.

ואינו מטמא עצם שאין עליו בשר, בטומאת אהל [אלא אם כן היה שם שדרה שלמה של עצמות המת, או גולגולת, או רוב עצמות בנין הגוף, או רוב מנין העצמות].

גפן - ללמד שיעור כדי רביעית יין לנזיר. שאם שתה הנזיר יין בשיעור כזה - לוקה.

[כן פירש רש"י כאן, אבל בסוכה ו א פירש רש"י באופן אחר: שבא הכתוב ללמד ששיעור חרצנים וזגים, שאסור לנזיר לאכלם. ואיכא למאן דאמר ששיעור האכילה נמדד ברביעית. אין משערין אותו ברביעית מים אלא ברביעית יין.

והיינו שמודד את שיעור רביעית החרצנים על ידי שנותן חרצנים בכוס מלא יין עד שישפך ממנו רביעית. וזהו שיעורן של חרצנים, שאם אכלן הנזיר לוקה.

ויש חילוק אם מודדים זאת ביין או במים.

כי אם משערין בכוס מלא יין, אין היין נשפך מיד כשמכניסין לתוכו חרצנים, כמו שנשפכים המים מיד, אלא תחילה הוא נגדש על שפת הכלי, ורק כשמוסיפין ליתן לתוכו עוד חרצנים, נשפך היין. נמצא, שבכך שמשערין את החרצנים על ידי מדידתם בכוס יין השיעור הוא גדול יותר מאשר היו מודדים אותם בכוס מלאה מים].

עד שישהא בכדי אכילת פרס תמצא עיקר דיליה בתורת כהנים (ויקרא יד) והאוכל בבית אין לי אלא אוכל אם סופנו לרבות את האוכל אע"פ שאינו שוכב מה תל' לומ' האוכל והשוכב אלא ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל שוכב וכמה הוא שיעור אכילת פרס פת חטים ולא פת שעורים וכו':

וכן במחול הכרם [אם] אין בין גדר לכרם מקום מופנה מן הגפנים י"ב אמה באמה בת ו' טפחים אסור לזרוע באותו מקום הנה זה כולו לחומרא. הא איכא רצופין. פי' עקרי גפנים קרובין זה לזה דהוא לקולא דתנן בכלאים פ"א כרם הנטוע על פחות מד' אמות. פי' אם אין בין גפן לגפן ד' אמות שהן כ"ד טפחים אלא פחות מזה השיעור [אינו] כרם והזורע בו אינו עובר משום לא תזרע כרמך כלאים דברי ר"ש והנה כיון שיש בו כ' טפחים נמצאו בו ד' אמות באמה בת ה' טפחים ואתה מתירו לזרוע בו הנה לקולא. ופריק רב נחמן אלו דברי ר' שמעון הן ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה ואמרי (הנה) [דהוי] זה כרם איבעית אימא אפי' כר' שמעון מאי אמות כלאים דקאמר אביי רוב אמות של כלאים באמה בת ו' טפחים היכא דאיכא לחומרא. אבל הני דרצופין באמה בת ה' טפחים.

רבא אמר רב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי נמי בת ו' הן. ומיהו טפחים עציבות. פי' האצבעות דחוקות זו עם זו. ושל כלאים. האצבעות שוחקות פי' מרווחות כדרך השוחק שפוסק שפתיו והעצב (וספיקס) [מדביקן]. ומותבינן (במבוי) כל אמות שאמרו באמה בת ו' טפחים ובלבד שלא יהיו מכוונות. כלומר לא יהיו עציבות שוחקות ולא השוחקות עציבות כרבא אלא לאביי קשיא. ופריק אביי אנא דאמרי כרשב"ג ועמדה לאביי בתנאי. ורבא אמר לך כולי עלמא באמה בת ו' טפחים אית להו ולא פליגי אלא בצמצום. ת"ק סבר יצמצם אלא [הא] דקתני אמת כלאים בת ו' טפחים למעטי אמת יסוד ואמת סובב דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וחיק האמה ואמה רוחב וגו' חיק האמה זה יסוד אמה [רוחב] זה סובב וזה מפורש במנחות באר היטב פרק שתי הלחם נלושות:
אמר (רבה אמר) [ר' חייא] בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצות הל"מ.

שיעורין דאורייתא נינהו ארץ חטה ושעורה וגו' ואמר רבי יוחנן פסוק זה כולו לשיעורין נאמר חטה דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כו' פירשנוהו במסכת סוכה:

יש ספרים דגרסי הכי: בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. ולפי גירסא זו משמע דפריך לאביי מדקתני בברייתא כל, ועוד מדקתני ובלבד. ואינו מחוור אצלי, חדא דהא אפילו לרבא כל לאו דוקא, דהא איכא מדות המזבח אמה יסוד ואמה סובב וקרנות וגב המזבח שהן באמה בת חמשה. ומיהו יש לומר בזו דלרבא ניחא, דהכי קאמר כל אמות כלאים וסוכה ומבוי באמה בת ששה, ולאפוקי מסברא דאביי דאמר אפילו בכלאים גופייהו איכא לאפלוגי, ורוב אמות קאמר, וכן בסוכה וכן במבוי רוב אמותיהן, אלא לאביי מאי כל, דאי ליכלול מינין לא קאמר דהא ליכא בת ששה טפחים אלא כלאים, וכלאים גופייהו לא כל אמות אלא רוב אמות, אם כן מאי כל.
אלא דאכתי קשיא לי דלישנא דגמרא לא משמע הכי, דאם איתא הוה ליה למימר בשלמא לרבא היינו דקתני כל ובלבד כי היכי דלהוויין הללו שוחקות, אלא ודאי משמע דכל עצמו אינו מדקדק אלא מלשון ובלבד שלא יהיו מכוונות. והכי פירושו: בשלמא לרבא דסבירא ליה דאמות כלאים ומבוי וסוכה באמה בת ששה ואין ביניהם אלא שאלו שוחקות ואלו עצבות שייך למימר ובלבד שלא יהיו מכוונות, דמכוונות שייך בדבר שהוא מעריך כבר והיינו שיהיו אלו שוחקות כנגד אלו העצבות, אלא לאביי שאין לו אמה בת ששה אלא בכלאים בלבד, מאי ובלבד שלא יהיו מכוונות, ואם בא לומר דאמות כלאים באמה בת ששה ושוחקת, הוה ליה למימר ובלבד שלא יהיו מצומצמות, ומשני אמר לך אביי הכי קאמר אמת כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהיו מצומצמות, כן נראה לי.
ומיהו מלשון פרש"י ז"ל (ד"ה אלא) נראה שאינו מקשה אלא מדקתני כל, אלא שנראה מתוך דבריו דלא גריס כלשון הכתוב בספרים שלנו, אלא כך בשלמא לרבא אלא לאביי קשיא, ומכל קא דייק. אלא שגם זה אינו מחוור בעיני דא"כ מאי קמשני אביי אימא אמת כלאים והא כל קתני. ואולי יחסר אביי [כל] מן הברייתא.

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירש רש"י ז"ל: לחייבו מלקות. כלומר: דאם שתה רביעית יין. ואינו מחוור אצלי, דאם כן אין זה מענין האחרים שמשערין בהן לדברים אחרים. והפירוש הנכון כמו שפירש הוא ז"ל בפרק קמא דסוכה (ו, א) כדי רביעית יין בשאר איסורי נזיר, דאיכא למ"ד במסכת נזיר (לח, ב) דלולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין, כלומר: שיעור שיתנם לכוס יין יצא מחמתם מן הכוס רביעית יין. וא"ת א"כ למה שיערו ביין. י"ל לפי שאינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים, לפי שהיין אינו ממהר לצאת כמו המים לפי שהוא עב ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים. וכי האי גוונא תניא במסכת נזיר בתוספתא דנזיר פרק ד' (ה"א) כמה שיעורן בכזית, וכולן מצטרפין בכזית ויין וחומץ כיוצא בהן. כיצד הוא עושה, מביא כוס מלא יין ומביא כזית אגורי ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב דברי ר' עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין. ומחלוקתן של ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה משום דכתיב גבי נזיר (במדבר ו, ג) מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הנה שצריך אכילה עם שתיה כדי להקישן זה לזה. ר' עקיבא סבר בכל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה וסתם אכילה בכזית והלכך שתיה נמי בכזית, ור' אלעזר בן עזרי' סבר דאדרבה מקשינן אכילה דשאר איסורי נזיר לשתיה מה התם שתיה ברביעית אף אכילה ברביעית, ואותו רביעית משערין אותו בכוס מלא יין וכמו שאמרנו. והכי נמי נחלקו בנזיר בפרק שלשה מינין (נזיר לד, א) דאמרינן התם: תנן אינו חייב עד שיאכל כזית מן הענבים משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרפו כזית חייב. ואמרינן עלה (לח, ב) במאי קא מיפלגי, תנא קמא סבר, כלומר: משנה ראשונה, כל איסורי נזיר מקשינן אכילה לשתיה, ור' עקיבא סבר כל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה, דמשמע להו דמאן דאמר עד שיאכל מן הענבים כזית הוא הדין לשתיה, ומאן דאמר עד שישתה רביעית יין הוא הדין לאכילה, דאי לא, כי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית מאי קאמר משנה ראשונה עד שישתה כדי רביעית יין, דמה ענין שתיה אצל אכילה, אלא דמר נקט אכילה ומדמה שתיה לאכילה ומר נקט שתיה ומדמה אכילה לשתיה. והשתא סוגיא דשמעתין דהכא כר' אלעזר בן עזריה.

ה״ג אלא אמר לך אביי לאו מי איכ׳ רשב״ג דקאי כוותי כו׳ ומאן דל״ג אלא ה״נ פירושא כאלו גריס לה ויש כיוצא בו בתלמוד כדכתיב בכמ׳ דוכתי: לרבא מי לימא תנאי הי׳ פירוש דכיון דרשב״ג קתני כל אמות כלאים מכלל דדוקא של כלאים הם בת ו׳ ופרקינן אמר לך רבא רשב״ג הא אתא לאשמועינן דאמות כלאים לא יהו מצומצמות אלא שוחקות פי׳ דהא דנקט רשב״ג כלאים לאו למעוטי דשאר אמות אינם בת ששה אלא שבא לפרש דברי ת״ק דקא׳ ת״ק שאין האמות שוות ומשונות ולא הוה ידעינן הי נינהו שוחקות והי נינהו עצבות ואשמועינן רשב״ג דאמות כלאים שאינם מצומצמות כן פרש״י ז״ל וק״ל דאי רשב״ג לפרושי אתא היכי נקט בלישניה ובלבד י״ל דכיון דאצטריך להזכיר באמה בת ו׳ טפחים למעוטי אמה יסוד ואמה סובב הוצרך לומר ובלבד דאלו הוי תני כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה טפחים לא יהו מצומצמות היה נראה כי יש מקצת אמת כלאים שאינם בת ו׳ טפחים והם מצומצמות וזה אינו שאפי׳ כרחמנא לומר שיש בכלאים מיעוט אמות שהם בת ה׳ טפחים כשטת ר״ז ז״ל מ״מ גם הם שוחקות הם והקשו בתוספות ולאביי אמאי הוי תנאי לימא דרשב״ג לפרש דברי ת״ק בא שלא דבר אלא באמות של כלאים בלבד ותירצו דכיון דפריש רשב״ג שלא דבר ת״ק אלא באמות של כלאים ממילא ידעינן דמכוונות דקאמר היינו מצומצמות ולא נהירא משום דלישנא דמכוונות לפי פשטה לא משמע אלא במעריך דבר אל דבר משני מינים הוצרך לפרש רשב״ג דההוא דמכוונות דקאמר היינו מצומצמות אבל יש לתרץ דכיון דרשב״ג דקתני כל אמות אם אתה אומר דרשב״ג לפרושי אתא אף ת״ק כל אמות קתני וזהו מה שבא רשב״ג לפרש והא ודאי אף לא דבר ת״ק אלא בלבד בכלאים לא היה שונה כל אמות אלא אמות בלחוד מאחר שהוא תופס דבריו בסתם ואינו מזכיר כלאים וכדמתרצי לעיל אמר לך אביי ה״ק אמות כלאים כו׳:

אמה יסוד. פי׳ דתנינן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד פי׳ שבו היה שופך הדמים ואמה שעלה היה בת ה׳ אבל אמה שכנס בת ו׳ היא כדמפרש בפר׳ שתי הלחם וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד אלו הקרנות פי׳ כי הקרן הוא אמה על אמה באמה בת ה׳ טפחים שהם שני זרתות וכשאדם מודד מאמציעותו של קרן לכל רוח ורוח היה זרת אחד לכל סביביו וזה גבי המזבח היינו מזבח הזהב שהיה אמה על אמה והוא באמה בת ה׳ טפחים:

א״ר חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. פי׳ והשתא קס״ד דמדאורייתא ממש קאמר ואף ע״ג דדרשינן ליה בברכות ללמד על המינין הללו לאחריו קס״ד השתא כי מפני שיש חשיבות במינין אלו שבאו לשיעורין שאין א״י חסרה כלום אמרה תורה לברך אחריהם והא דאמרינן פת חטים כו׳ רש״י ז״ל פירש דלהחמיר הוא שאינו שוהה כ״כ ויש שפירשו להקל וכדכתיב בפ״ק דסוכה:

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירש״י ז״ל לחייבו מלקות אם שתה רביעית יין והקשו בתוספת כי אין זה מעניין האחרים הנזכרים למעלה שלא באו ללמדנו שיעור האיסור אלא ללמדנו שנשער באותו דבר ובכאן אין אנו משערין בגפן כלום. ותדע שאלו לאבא אלא ללמדנו שאם שתה רביעית יין לוקה מה אנו למדין מזה מן הגפן הכתוב כאן ומה אנו נהנין בו טפי ממה שכתוב כבר בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר אבל הנכון שם שכמו שפיר׳ ר״י ז״ל שאם אכל לולבי׳ וענבי׳ אין משערין אותו בכזית לחייבו אלא משערין בענבים ולולבין עצמם לתת אות׳ בכלי מלא יין וכל שאכל מהם כשיעו׳ שיוציאו מאותו כלי רביעי׳ יין לוקה ואין משערין בכלי מים שממהר לצאת הרב׳ אלא בכלי יין שהו׳ נגרש יותר ואינו יוצא ונמצינו למדין שאנו משערין איסורי נזיר בגפן ולא בכזית ולא במים והא אתיא כרבי אליעזר בן עזריה דאמר במס׳ נזיר דבכל איסורי נזיר איתקש אכילה לשתיה ודלא כר׳ עקיבא דאמר איפבא דאיתקש שתייה לאכילה ומשערין לשניהם בכזית שנותנין זית אגורי ונותנין לתוך כלי מלא יין ואם שתה כשיעו׳ שיוציא מן הכלי אותו זית חייב ולדידיה ודאי לא אתיא האי דרשא דהכא ולא אתא גפן להאי שיעורא ובין לרבי עקיבא ובין לרבי אליעזר בן עזריה שיעורי אכילה ושתייה דנזיר שוים הם אלא דרבי אליעזר ב״ע מקיש אכילה לשתיה והוי לקולא ורבי עקיבא מקיש שתיה לאכילה בכזית והוי לחומרא וכן מפורשת מחלוקת בתוספתא וטעמיה דידיה משום דאקשינהו קרא כדכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וכו׳ עד וכל משרת ענבים לא יאכל וענבים לחים ויבשים כו׳ ומיהו ק״ל הא דתנן במס׳ נזיר שאם אכלי ענבים כזית חייב משנה ראשונה אמ׳ עד שישתה רביעית יין אמר רבי עקיבא אפילו נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב אלמא דכ״ע ענבים בכזית ויין ברביעית ולא אפליגו אלא דתנא קמא אינו מחייב אלא בענבים ממש ויין ממש ורבי עקיבא מחייב אפילו בששרה פתו ביין ומשו׳ דהיתר מצטרף לאיסור ויין בדרך אכילה שיעורו לאכיל׳ בכזית ותו קשיא לן דהתם אמרינן עלה בתלמודא במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר איסורי נזיר איתקיש אכילה לשתייה ורבי עקיבא סבר איתקש שתייה לאכילה ולא ידעינן מהיכא נפקא לן דהא איכא בינייהו דהא מתני׳ לא מוכחא הכי והנכון כמו שתיר׳ ר״ת ז״ל דתנא קמא דהתם רבי עקיבא הוא והכי קאמר נזיר שאכל ענבי׳ כזית חייב ואתא לאשמועינן דשיעורי נזיר אכילה עיקר שהיא בכזית וממילא ידעינן דאתקש ליה שתיה ומשנה ראשונה דהיינו ת״ק דאמרי התם מפני שהיו ראשונים אמרי אפכא דאדרבה עיקר שיעורי נזיר היינו שתייה שהיא ברביעית ככל איסורי משקין דעלמא וממילא ידעינן דה״ה איסורי אכילה ומפני שמשנה ראשונה היו משערין להקל חזר רבי עקיבא ואמ׳ שאין כאן שיעור רביעית כלל אלא שיעור זית ואפי׳ ששתה מן היין כדרך אכילה משערין בכזית והתר מצטרף לאיסור ותדע דליכ׳ במתני׳ אלא תרי תנאי בלחוד דהא לא מדכרי׳ במאי דאיכא בינייהו אלא ת״ק ולרבי עקיבא והרי זה נכון:

עשר אמות של מדת גובה המזבח מהם באמה בת חמשה טפחים ומהם בבת ששה כשאר האמות שהרי נאמר בכתוב ואלה מדות המזבח באמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה על שפתה סביב (זרד) [זרת] האחד וזה גב המזבח ופי׳ הדברים מדות המזבח באמה שבשאר אמות צריכין בשיעורן אמה וטפח ואמר שחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה כל אלו היו באמה זו ר״ל אמת חמשה וחיק האמה הוא היסוד שנאמ׳ בו עלה אמה וכנס אמה זהו (יכווד) [יסוד] ואמ׳ שאמה זו בבת חמשה וכשעלה חמשה טפחים כנס חמשה טפחים וזהו יסוד. ואמר רחב זה סובב האמור עליו עלה חמש וכנס אמה זהו סובב ועליית החמש וכניסת האמה (סלן) [כולן] באמת בת חמשה וגבולו אל שפתה סביב אלו הקרנות שגבהן (אמן) [אמה] ורחבן אמה ובבת חמשה אבל הג׳ אמות שמשפת הסובב עד שטח המערכה בבת ששה ולא נאמר סובב לחמשה אלא בכניסתו. ומה שנ׳ בכתוב על הקרנות זרת האחת אין הענין ששיעור הקרן זרת שהוא חצי אמה אלא שיעור אמה בין בגבהו בין ברחבו ומה שאמ׳ עליו זרת האחד פירושו כשתחלוק הקרן מרחבו ליחשב אמצעיתו ברוח זה ואמצעיתו ברוח זה הוא זרת לכל רוח שהזרת חצי אמה וכן אמה על אמה שבמזבח הזהב היתה של חמשה ועליו נאמר וזה גב המזבח:

זה שכתוב בתורה לענין ארץ ישראל ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש אעפ״י שנדרש במס׳ ברכות [מא.] לומר שכל הקודם במקרא קודם לברכה יש בו רמז לענין אחר לשיעורין. חטה לבית המנוגע. שעורה לעצם כשעורה. גפן לכדי רביעית יין לנזיר. תאנה לכגרוגרת להוצאת שבת. רמון לטהרת כלי לבעלי בתים. זית לרוב שיעורין של תורה. דבש לשיעור כותבת הגסה ביום הכפורים. וכבר ביארנו פרטי עניניהם במסכת ברכות פרק כיצד מברכין:

בד"ה גפן כדי כו' ומדמי להו כל איסורי כו' ולא חש לפרש שם אלא טעמא דר' עקיבא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד מ"מ מנ"מ לשער ביין כו' ומה שמפיל ביצה ומחצה בין יין ובין מים כו' עכ"ל אע"ג דביין אינו מפיל כ"כ כמו במים מ"מ כיון שלולבין וגפנים שאכל הפילו כמו הביצה ומחצה הרי הוא רביעית ומה שלא הפילו ביין כמו במים היינו שנשאר מיין על שפת הכלי בגודש אבל קשה כי כפי מה שפירשו לעיל דאתי הלכתא להקל דביין נמי בעי ההפלה כ"כ כדי למלאות רביעית של תורה ולא סגי בכדי הפלת ע"י ביצה ומחצה ביין שנשאר בגודש ואינו יוצא רביעית שלם דהשתא ודאי איכא נ"מ טובא דבעי שיעור גדול מעלין ללולבין כדי למלא רביעית ולא סגי בכדי הפלת ביצה ומחצה ביין דאין הרביעית מתמלא מהם כיון שנשארו בגודש ואפשר דלא ניחא לבעלי תוס' למימר הכי דליבעי לולבין וגפנים כ"כ שיפילו ביין שיעור גדול יותר מרביעית דהיינו שיהא רביעית נתמלא מהם הגודש הנעשה מהם ביין הוא יותר על הרביעית ומיהו בגליון לקמן כתבו ליישב כן פרש"י ע"ש:

בא"ד וי"ל דנ"מ אם יש כלי שמחזיק מה שמפיל ביצה ומחצה מן היין וכו' ונמצא שאין הכלי הזה רביעית עכ"ל ויבא להקל שאין זה רביעית ואינו חייב וקושטא הוא דהוי רביעית עם מה שנשאר בגודש לפי מה שמפיל ביצה ומחצה מן היין שנשאר גם כן בגודש ור"ל דאתא הלכתא דבכלי שמחזיק מה שמפיל ביצה ומחצה מן היין לא ישער בעלין ולולבין אח"כ במים וימלא כלי זה דודאי יהיו מים יותר אבל קשה דכמו כן המ"ל הלכתא כדי רביעית מים לנזיר דאם יש כלי שמחזיק מה שמפיל ביצה ומחצה מן המים שלא ישער עלין ולולבין בכוס מלא יין שזה הכלי אינו מתמלא לפי שיין נשאר בגודש ויבא להקל לומר שלא אכל לולבין וגפנים כדי רביעית ואפשר שע"ז כוונו התוס' לומר ודוחק:

בתוס' בהג"ה וגם לפי' הקונטרס קשה מאי נפקא מינה. ר"ל ואם תרצה לתרץ דלא ליתי לידי טעות כגון שיש כלי שמחזיק מה שהפיל ביצה ומחצה וכו' כמו שפירשו התוס' לקמן כמו כן נוכל ג"כ ליישכ לפי' ד"ת:

באותה הגה"ה ול"נ דלפירוש הקונטרס לא קשה כלל וכו'. נ"ל דהאי הגה"ה פליגא אפירוש התוס' דלקמן דפירשו הנ"מ בדוחק כגון שיש כלי שמחזיק וכו' דלפירושו עיקר הדבר תלוי מה שמפיל ביצה ומחצה הן מן היין או מן המים הן יהיה רביעית או לא ואם יפילו העלין והלולבין שאכל כ"כ א"כ אכל עלין ולולבין כשיעור ביצה ומחצה וחייב דהכל תלוי כשאכל ביצה ומחצה אבל לפירוש ההג"ה צריך לאכול עלין ולולבין יותר מכביצה ומחצה דצריך לאכול כל כך הרבה שיוכל להפיל רביעית יין דהיינו שממלא כלי אצבעיים על אצבעיים וביצה ומחצה אינה מפלת אלא רביעית [מים] ולכך צריך שפיר קרא כדי להשמיענו דצריך יותר מביצה ומחצה עד שיפול רביעית יין ודו"ק:

רש"י בד"ה באמות כו' באמות קטנות בת חמשה שיש באמה כו' כצ"ל:

בד"ה כליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו שאינן כו' כצ"ל. ונ"ב כן פירש"י בפ"ק דסוכה:

גמרא מיסב ואוכל בלפתן. עמש"כ לקמן (פ ב) טעם נכון על מה שהצריכו לפתן בס"ד:

רש"י ד"ה הג"ה. למעלה הזכיר כו' והאריאל כו'. עיין במקרא שזה כתוב להלאה מקרא דואלה מדות כו' ולשונו ביחזקאל ואלה מדות המזבח שמפרש למטה כו' לכן נראה דכאן ט"ס וצ"ל למטה ת' למעלה ולקמן צ"ל אלה מדות המזבח שאומר לך הכל כו':

תד"ה ואלה. ונראה כמו כו' דפי' באמות אמות גדולות שיהא אמה אמה וטופח כו'. כצ"ל:

תד"ה גפן. ונראה כפירש"י דסוכה כו'. והגיה הגרי"פ וכפירש"י בברכות אבל ע"ש בעט"ר כוונה אחרת נאותה בפירש"י דשם ועמש"כ בסוכה (דף ו) בס"ד:

בא"ד בהג"ה (ע"ב) פשיטא כיון דשתה יין כו' ומה צריך קרא. בעניי לא הבינותי דודאי מסברא ה"א דא"ח אלא אם שתה כזית וכי משערינן במה שיפיל זית מן יין הלא אין בו כדי זית שהרי נשאר ממנו בגודש גם ראשית דברי המהרש"א בד"ה וי"ל דנ"מ כו' אינם מובנים וכנראה שיצא הפי' הפשוט בדברי התוספות ואולי ט"ס נפל בדבריו:

רש"י ד"ה אלו הקרנות וכו' זרת שהוא חצי אמה. עי' לקמן דף כא ע"א ובתוס' שם ד"ה א' מג':

גמ' לאביי ודאי תנאי היא בתו"ח הקשה בשם הרשב"א אמאי לא קאמר נמי לאביי דרשב"ג אתי לאפרושי מילתא דת"ק דכל אמות שאמרו חכמים דנקט ת"ק היינו כל אמות שאמרו חכמים בכלאים עכ"ל ואפשר לומר דא"כ הי' לו לרשב"ג לינקוט בדבריו רק מה שיתפרש דברי ת"ק והוא כל אמות שאמרו חכמים בכלאים בת ששה. ואמאי נקט ובלבד שלא יהו מצומצמות אם לא להראות דפליג את"ק: