חלל סוכה תנן [שנינו] חלל מבוי תנן [שנינו] שעשרים אמות שדובר בכך הרי הן שיעור הגובה של החלל מתחת לסכך או לקורה.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, תניא דמסייע [שנויה ברייתא המסייעת] לך: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל — ימעט. והרי היכל גופו חללו עשרים, וקורת הגג שלו למעלה מעשרים, ומכאן ראיה לכך שעשרים אמה שאמרו בסוכה ובמבוי הכוונה לחלל.

איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר רב אשי לרב פפא מן התוספתא: כיצד היה עושה — מניח קורה משפת עשרים ולמטה, משמע שקורה למעלה מעשרים פסולה!

ענה לו: אימא [אמור, תקן]: משפת עשרים "ולמעלה". ותמה רב שימי: והא [והרי] "למטה מעשרים" קתני! [שנינו] וכיצד יכול אתה להפוך גירסה זו?

והסביר לו שאין משנים ממש את נוסח הברייתא אלא מפרשים אותה, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: שלמטה כלמעלה, ודומים שני הדינים זה לזה. והכוונה: מה למעלה בגובה מקסימלי של הקורה חללה עשרים אמה, אף למטה הגובה המינימלי של הקורה צריך שיהא חללה עשרה טפחים. ואם הניח את הקורה בתוך עשרה טפחים, אינה מכשירה את המבוי.

א אמר אביי משמיה [משמו] של רב נחמן: אמת סוכה ואמת מבוי, כלומר: האמות שהוזכרו בדיני סוכה ובדיני מבוי, הרי הן נמדדות באמה קטנה בת חמשה טפחים. ואמת כלאים — באמה גדולה בת ששה טפחים. ויש להבין כי לכאורה הכוונה היתה להחמיר בשני המקרים.

ומפרטים: אמת מבוי — באמה בת חמשה, למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? לענין גובהו של מבוי ולפירצת מבוי שפוסלת את המבוי, אם היתה ברוחב של יותר מעשר אמות.

וששאלתם: והא איכא [והרי יש] גם ענין של משך מבוי (אורכו המינימלי של מבוי) שמותר להכשירו על ידי לחי וקורה, שהוא בארבע אמות. ואם אנו מודדים מבוי באמות קטנות, הרי נגיע על ידי כך לקולא!

ודוחים: לענין זה סבורים אנו כמאן [כמי] שאמר שמשך מבוי בארבעה טפחים בלבד, ואמות שהוזכרו במבוי רק לענין גובהו ורוחב פירצה שבו הוזכרו, והריהן רק להחמיר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, כי משך מבוי אמנם בארבע אמות, ואנו משערים אותו לחומרה באמות גדולות בנות ששה טפחים, ומה שאמר שאמת מבוי היא אמה בת חמשה — רוב אמות קאמר, ולא כולן.

ב ועוד דנים בדבר, רב נחמן אמר שאמת סוכה מחמירים בה ומודדים באמה קטנה בת חמשה, ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? לגובהה ולדופן עקומה, שאם היה גג קבוע מבדיל בין הסכך ודופן הסוכה, אם לא היה רוחבו של גג זה רב מארבע אמות אומרים אנו "דופן עקומה" — כאילו התקפלה דופן הסוכה ומגיעה עד קצה הסכך, וכשרה.

ואולם הא איכא [והרי יש] דין של משך סוכה בארבע אמות, ואם נמדוד באמות הקטנות הרי זה לקולא! דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: אומר אני, כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות — פסולה, ואם נמדוד באמות קטנות הרי זה להקל!

ומתרצים שיש להבין כי רב נחמן סבור כרבנן דאמרי [כחכמים האומרים]: סוכה אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו של הדר בה — כשרה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אף לשיטת רבי היא, ורב נחמן רוב אמות קאמר [אמר], אף על פי שיש מקצת אמות בסוכה שאנו מחשבים באמה בת ששה ולהחמיר.

ג אמרנו כי "אמת כלאים באמה בת ששה", למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? — לענין קרחת הכרם ולמחול הכרם.

שכן שנינו במסכת כלאים: קרחת הכרם, בית שמאי אומרים ששיעורה עשרים וארבע אמות. ובית הלל אומרים: שש עשרה אמות. ומחול הכרם, בית שמאי אומרים: שש עשרה אמות, ובית הלל אומרים: שתים עשרה.

ומבואר במשנה: איזו היא קרחת הכרם — כרם שחרב אמצעיתו מגפנים, אם אין שם בחלל הפנוי שש עשרה אמות — לא יביא זרע לשם משום האיסור האמור בתורה לזרוע זרעים בכרם (דברים כב, ט). היו שם שש עשרה אמה — נותן לו לכרם כדי עבודתו, כלומר: ארבע אמות בצידן של הגפנים הנחוצות לשם עיבודן, וזורע את המותר.

ואיזהו מחול הכרם — השטח הפנוי שבין כרם לגדר. אין שם שתים עשרה אמה — לא יביא זרע לשם. היו שם שתים עשרה אמה — נותן לו לכרם כדי עבודתו, וזורע את השאר.

ומקשים: והא איכא [והרי יש דין] גפנים הרצופים בארבע אמות דלקולא [שלהקל] אם יחשבו את השיעור באמות גדולות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כרם הנטוע בשורות צפופות על פחות מארבע אמות, ר' שמעון אומר: כיון שהוא צפוף כל כך — אינו כרם, ואם זרע שם זרעים אינו חייב. וחכמים אומרים: כרם הוא, ורואין את הגפנים האמצעיים כאילו אינם והזורע מתחייב. ולשיטת ר' שמעון אם ישערו בארבע אמות גדולות הרי זה להקל.

ומתרצים: רב נחמן שאמר דבר זה נוקט כרבנן דאמרי [כשיטת חכמים האומרים] שכרם רצוף הוי [הרי הוא] כרם. ואיבעית אימא [ואם תרצה לפרש באופן אחר אמור כך]: לעולם אמר אף כר' שמעון, ועל רוב אמות שבדיני כלאים אמר, ולא על כולן. עד כאן שיטת אביי בשם רב נחמן.

ואילו רבא משמיה [משמו] של רב נחמן אמר: כל אמות ששיערו בהם חכמים תמיד באמה בת ששה טפחים, אלא הללו שוחקות, כלומר מרווחות וארוכות מעט יותר. והללו שאמרו להחמיר עצבות כלומר מצומצמות, מדוייקות לשיעור ששה טפחים בדיוק.

מיתיבי [מקשים מברייתא]: כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה טפחים, ובלבד