עירובין ג ע"א

לָא תַּיהֲנֵי לֵיהּ אֲמַלְתְּרָא דְּהָא הֵיכָל אֲמַלְתְּרָא הַוְיָא לֵיהּ וַאֲפִילּוּ הָכִי עֶשְׂרִים אַמָּה הוּא דְּגָבוֹהַּ דִּתְנַן חָמֵשׁ אֲמַלְתְּרָאוֹת שֶׁל מֵילָה הָיוּ עַל גַּבָּיו זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא דִילְמָא כִּי תַּנְיָא הָהִיא דַּאֲמַלְתְּרָאוֹת בָּאוּלָם תַּנְיָא וְהַאי מַאי קוּשְׁיָא דִילְמָא תַּבְנִית הֵיכַל כְּתַבְנִית אוּלָם אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רַב רְחָבָה אַרְבָּעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה וְאִם יֵשׁ לָהּ אֲמַלְתְּרָא אֲפִילּוּ גְּבוֹהָה יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט אָמַר רַב יוֹסֵף אֲמַלְתְּרָא מַתְנִיתָא הִיא מַאן קָתָנֵי לַהּ אָמַר אַבָּיֵי וְהָא חָמָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבוּהּ קָתָנֵי לַהּ וְתִיהְוֵי אֲמַלְתְּרָא מַתְנִיתָא וְתִיקְשֵׁי לְרַב אָמַר לְךָ רַב דַּל אֲנָא מֵהָכָא מַתְנְיָיתָא מִי לָא קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר תַּנָּאֵי הִיא לְדִידִי נָמֵי תַּנָּאֵי הִיא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר בְּלָא רַב מַתְנְיָיתָא אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין לְרַבָּנַן קוֹרָה טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם הֶיכֵּרָא וְהַאי דְּקָתָנֵי יָתֵר מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל סִימָנָא בְּעָלְמָא וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָנִיחָא אִי לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרַבָּה אֶלָּא אִי סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה כְּתִיב לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁדָּר בַּסּוּכָּה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא אַלְמָא גַּבֵּי סוּכָּה נָמֵי בְּהֶיכֵּרָא פְּלִיגִי אִיפְּלוֹגֵי בְּתַרְתֵּי לְמָה לִי צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי סוּכָּה בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן דְּלִישִׁיבָה עֲבִידָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא אֲבָל מָבוֹי דִּלְהִילּוּךְ עֲבִיד אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה צְרִיכָא
מַאי אֲמַלְתְּרָא רַב חָמָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר קִינֵּי כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר אָמְרִי בְּמַעְרְבָא פִּסְקֵי דְאַרְזָא מַאן דְּאָמַר פִּסְקֵי דְאַרְזָא כׇּל שֶׁכֵּן קִינֵּי מַאן דְּאָמַר קִינֵּי אֲבָל פִּסְקֵי דְאַרְזָא לָא וּמַאן דְּאָמַר פִּסְקֵי דְאַרְזָא מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ מְשָׁכֵיהּ וְהָא סוּכָּה דִּנְפִישׁ מְשָׁכֵיהּ וְקָאָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא אֶלָּא כֵּיוָן דְּקָא חֲשִׁיב אִית לֵיהּ קָלָא
מִקְצָת קוֹרָה בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וּמִקְצָת קוֹרָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים מִקְצָת סְכָךְ בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וּמִקְצָת סְכָךְ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אָמַר רַבָּה בְּמָבוֹי כָּשֵׁר בְּסוּכָּה פָּסוּל מַאי שְׁנָא בְּמָבוֹי דְּכָשֵׁר דְּאָמְרִינַן קְלוֹשׁ סוּכָּה נָמֵי לֵימָא קְלוֹשׁ אִי קָלְשַׁתְּ הָוְיָא לַהּ חֲמָתָהּ מְרוּבָּה מִצִּילָּתָהּ הָכָא נָמֵי אִי קָלְשַׁתְּ הָוְיָא לַהּ קוֹרָה הַנִּיטֶּלֶת בָּרוּחַ אֶלָּא עַל כׇּרְחָךְ נַעֲשׂוּ כְּשַׁפּוּדִין שֶׁל מַתֶּכֶת הָכָא נָמֵי עַל כׇּרְחָךְ נַעֲשֵׂית צִילָּתָהּ מְרוּבָּה מֵחַמָּתָהּ
אָמַר רָבָא מִפַּרְזַקְיָא סוּכָּה דִּלְיָחִיד הִיא לָא מִדְּכַר מָבוֹי דִּלְרַבִּים מַדְכְּרִי אַהֲדָדֵי רָבִינָא אָמַר סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא אַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן מָבוֹי דְּרַבָּנַן לָא אַחְמִירוּ בֵּיהּ רַבָּנַן
רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה מַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא דְּרַבָּה אִיפְּכָא אָמַר רַבָּה בְּמָבוֹי פָּסוּל בְּסוּכָּה כְּשֵׁירָה מַאי שְׁנָא סוּכָּה דִּכְשֵׁירָה דְּאָמְרִינַן קְלוֹשׁ בְּמָבוֹי נָמֵי לֵימָא קְלוֹשׁ אִי קְלַשַׁת הָוֵי לַהּ קוֹרָה הַנִּיטֶּלֶת בְּרוּחַ הָכָא נָמֵי אִי קָלְשַׁתְּ הָוְיָא לַהּ חֲמָתָהּ מְרוּבָּה מִצִּילָּתָהּ אֶלָּא עַל כׇּרְחֲךָ נַעֲשֵׂית צִילָּתָהּ מְרוּבָּה מֵחַמָּתָהּ הָכָא נָמֵי עַל כׇּרְחָךְ נַעֲשׂוּ כְּשַׁפּוּדִין שֶׁל מַתֶּכֶת אָמַר רָבָא מִפַּרְזַקְיָא סוּכָּה דִּלְיָחִיד הִיא רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִדְּכַר מָבוֹי דִּלְרַבִּים הִיא סָמְכִי אַהֲדָדֵי וְלָא מִדַּכְרִי דְאָמְרִי אִינָשֵׁי קִדְרָא דְבֵי שׁוּתָּפֵי לָא חַמִּימָא וְלָא קָרִירָא רָבִינָא אָמַר סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא לָא בָּעֵי חִיזּוּק מָבוֹי דְּרַבָּנַן בָּעֵי חִיזּוּק
מַאי הָוֵי עֲלַהּ רַבָּה בַּר רַב עוּלָּא אָמַר זֶה וָזֶה פָּסוּל רָבָא אָמַר זֶה וָזֶה כָּשֵׁר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

תו מקשינן לרב: אלא מעתה, שפסול קורה גבוהה, מפתח היכל ילפינן לה לא תיהני ליה לפתח מבוי שיש בו קורה גבוהה מעשרים להכשירו, אפילו אי עביד אמלתרא [דבר המושך את העין, ובהמשך הגמרא מפרשינן לה].

דהא לפתח ההיכל נמי אמלתרא הויא ליה. ואפילו הכי, רק עשרים אמה הוא דגבוה ולא יותר!

דהכי תנן במסכת מדות: חמש אמלתראות של מילה [עץ שגדלים בו עפצים] היו על גביו של פתח ההיכל, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.

והשתא תיקשי, אמאי מהני אמלתרא לקורה גבוהה להכשירה, וכדמפרש הגמרא לקמן.

אלא, עד שלא סיים המקשן להקשות פריך תלמודא עלה.

ופרכינן אקושיין: והאי דקשיא לך, שמוכח מפתח ההיכל, שלא נעשה גבוה יותר מעשרים אמה על אף שיש לו אמלתרא, שאין אמלתרא מועילה - מאי תיובתא היא?

דילמא, כי תניא ההיא דהיה בפתח אמלתראות - דוקא באולם הוא דתניא לה. דהא בפתח האולם מיירי ההיא מתניתין.

אבל לפתח ההיכל יש לומר שלא היו לו אמלתראות!?

ודחינן: והאי - מאי קושיא היא על קושייתנו?

והרי שפיר מוכח שהיו אמלתראות אף לפתח היכל.

כי דילמא הכי גמירי לה: תבנית היכל - כתבנית אולם, [ריטב"א] ואף לפתח ההיכל היו אמלתראות.

והשתא הדרינן לסיים הקושיא על רב:

כיון שאף בפתח ההיכל היו אמלתראות, ולא היה פתחו יותר מעשרים, תיקשי:

אלמה למה אמר רבי אילעא אמר רב שאמלתרא מועילה.

שהרי מצינו כי רב עצמו אמר את שתי ההלכות הללו בקורת המבוי:

א. אף על גב שקורה אינה כשירה אלא אם כן היא בריאה וחזקה כדי לקבל עליה אריח [חצי לבינה של שלשה טפחים] [ראה ציור 1], מכל מקום אם רחבה הקורה ארבעה טפחים, הרי היא כשירה אף על פי שאינה בריאה כדי לקבל אריח [ראה ציור 2].

ב. ואם יש לה לקורה אמלתרא, הרי אפילו אם גבוהה הקורה יותר מעשרים אמה - אינו צריך למעט.

ואם כן, תיקשי מפתח ההיכל, שהיה לו אמלתרא, אמאי לא עשו אותו גבוה יותר, כמו פתח האולם, שהרי היו לו אמלתראות. והרי לרב גופיה מפתח ההיכל ילפינן לה?!

אמר תירץ רב יוסף: הא דמהני אמלתרא לקורה גבוהה - לאו רב אמרה, אלא מתניתא היא.

והשתא לא תיקשי לך סתירת דברי רב אהדדי.

וממתניתא נמי לא תיקשי לרב.

כי מאן קתני לה!? הרי אין ידוע מי הוא זה אשר שנאה להאי מתניתא?! ודילמא משבשתא היא, ואין להקשות ממנה.

אמר אביי: והא רב חמא בריה דרבה בר אבוה הוא זה שקתני לה. וכיון שהוא השונה את הברייתא הזו, היא אינה ברייתא משובשת.

ואם כן: ותיהוי אמלתרא מתניתא [לו יהי כדבריך דברייתא היא ולא מימרא דרב], סוף סוף: ותיקשי מהך מתניתא לרב.

דהא מהך ברייתא מוכח שאין ללמוד מפתח ההיכל, שיש לו אמלתרא, ודלא כרב, שלמד מפתח היכל.

כי אם למדים מפתח ההיכל שהיה רק עשרים אמה, על אף שהיה לו אמלתרא - היכי מהני אמלתרא לקורה הגבוהה יותר מעשרים אמה?!

ומשנינן: אמר לך רב: כיון דמתניתא היא - אין מכאן סתירה לדברי.

כי גם אם דל אנא מהכא [הוצא דברי מכאן], הרי הנך תרי מתנייתא ברייתות:

א. הא דתניא לעיל: מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה, יותר מפתחו של היכל ימעט. דמשמע דרבנן מפתחו של היכל ילפי לה.

ב. הך ברייתא דעסקינן בה, דמהני אמלתרא לקורה גבוהה להכשירה.

מי לא קשיין שתי ברייתות אלו אהדדי? וכי אינם סותרות זו לזו?!

והא מהברייתא הראשונה מוכח כדברי, שמפתח היכל ילפינן לה.

ומאידך ברייתא מוכח שלאו מפתח היכל ילפינן לה, דאם כן לא הוי מהני אמלתרא.

אלא, על כרחך, מאי אית לך למימר ליישב את סתירת הברייתות?

שפלוגתא דתנאי היא!

התנא של הברייתא הראשונה לעיל סבירא ליה דילפינן מפתחו של היכל, ואמלתרא באמת לא מהני.

ואילו הך ברייתא הסוברת דאמלתרא מהני, על כרחך סבירא ליה טעמא אחרינא בהא דקורה למעלה מעשרים פסולה. [ויבואר הטעם לקמן בהמשך הגמרא]

וכיון שכן, לדידי נמי לא יקשה מברייתא דאמלתרא.

כי לדידי נמי - תנאי היא.

ואנא, סבירא לי כתנא דברייתא דלעיל. ואכן אמלתרא לא מהני לקורה הגבוהה מעשרים.

רב נחמן בר יצחק אמר: בלא דברי רב [דאמר: תנא דברייתא לעיל "מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל, ימעט" - סבר, דטעמא דרבנן משום דילפי לה מפתחו של היכל, ומתוך כך קשיין מתנייתא אהדדי], אנא הוה אמינא: דמתנייתא אהדדי לא קשיין.

כי יש לומר דאף לתנא דהך ברייתא טעם הפסול אינו משום דהוי יותר מפתחו של היכל.

אלא: לרבנן דפסלי קורה למעלה מעשרים, טעמא דפסולה - מאי?

משום הכירא. שהקורה למעלה מעשרים אינה נראית. ואנן בעינן דליחזו אינשי, וידעו דתקנתא עבוד, ולא ליתי לאחלופי מבוי ברשות הרבים!

והאי דקתני בברייתא: "יתר מפתחו של היכל" אין הכוונה כהבנת רב, שפסול קורה למעלה מעשרים הוא משום פתחו של היכל. אלא, רק סימנא בעלמא נקט התנא דברייתא, ששיעור גובה קורה הוא כשיעור פתחו של היכל, שהוא עשרים, כדי שלא תחליף הגירסא, ותשנה דשיעור גובה קורה שלשים או ארבעים.

והשתא, ממילא לא קשיין מתנייתא אהדדי. כי אף להך ברייתא מהני שפיר אמלתרא, שעל ידי האמלתרא המושכת את העין ניכרת הקורה אף למעלה מעשרים אמה.

ומקשינן עלה: ורב נחמן בר יצחק, דסבירא ליה דטעמא דרבנן דפסלי קורה למעלה מעשרים טעמייהו משום דליכא הכירא, וטעמא דרבי יהודה דמכשיר, משום דסבירא ליה דאף למעלה מעשרים איכא הכירא:

הניחא אי לא סבירא ליה בטעמא דסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה שהיא פסולה לדעת חכמים [וכשירה לדעת רבי יהודה, וכדאיתא בסוכה דף ב א] כהא דאמר רבה לקמן בסמוך, ניחא, ולא קשה מידי!

אלא, אי סבירא ליה לרב נחמן בר יצחק כהא דאמר רבה, דאמר רבה: הטעם שפסולה סוכה שהסכך שלה הוא למעלה מעשרים אמה - משום דכתיב בענין סוכה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ודרשינן: עשה סוכה - דהיינו סכך - שישיבתה ניכרת לך! [רש"י סוכה דף ב.] לפי שעד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה. למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא ביה [בסכך] עינא, ואין ישיבתה ניכרת, לפיכך פסולה!

תיקשי, כי אלמא, גבי סוכה נמי בהכירא פליגי חכמים דפסלי סוכה למעלה מעשרים ורבי יהודה דמכשיר.

ואם כן: איפלוגי חכמים ורבי יהודה בתרתי [בסוכה ובמבוי] למה להו, והא בחד טעמא פליגי?

ומשנינן: שפיר איכא למימר דאף רב נחמן בר יצחק סבירא ליה כטעמא דרבה. ומכל מקום צריכא מתניתין להשמיענו פלוגתת חכמים ורבי יהודה בסוכה ובמבוי!

דאי אשמעינן רק גבי סוכה, הוה אמינא בהא דסוכה דוקא קאמר רבי יהודה דאיכא הכירא אף למעלה מעשרים, כיון דסוכה לישיבה עבידא, ומתוך שיושב ומתעכב שם, שלטא ביה בסכך עינא דיושב.

אבל מבוי, דלהילוך עביד, ואינו מתעכב שם, אימא מודה להו רבי יהודה לרבנן דלמעלה מעשרים אין הקורה ניכרת.

ואי אשמעינן פלוגתייהו רק בהא דמבוי. הוה אמינא דרק בהא דמבוי דלהילוך עביד קאמרי רבנן דליכא היכירא למעלה מעשרים.

אבל בהך דסוכה, דלישיבה עבידא, אימא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דאיכא הכירא אף למעלה מעשרים.

משום הכי צריכא להשמיענו פלוגתייהו גם בסוכה וגם במבוי.

והשתא הדרינן לפרושי מאי אמלתרא?

ופליגי בה אמוראי:

רב חמא בריה דרבה בר אבוה אמר: קיני [שובכים], כדוגמת שובכים של עופות היו מעל פתח האולם, ואם עשה כן בסביבות הקורה מהני, אפילו אם היתה גבוהה למעלה מעשרים!

כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [בארץ ישראל]: אמלתראות - הם הקורות עצמן כשהן פסקי דארזא [כלונסאות של ארז ארוכים], ומצויירין בציורים. ומתוך חשיבות הקורה עצמה, שהיא מעץ חשוב, ומתוך שהיא מצויירת, מביטין בה כל בני אדם בעברם שם. ואיכא הכירא אפילו בגבוה מעשרים אמה. ^[6] [ראה ציור]

מאן דאמר שאמלתראות הינן הקורות עצמן כשהן עשויות פסקי דארזא, סבר כי כל שכן קיני מהני. לפי שצורות הקיני הן דבר חשוב ומילתא דתמיהא היא, ומתוך כך שמסתכלים אנשים בקיני יראו גם את הקורה, ובכך איכא הכירא אפילו כשהקורה היא למעלה מעשרים אמה.

אבל מאן דאמר: קיני, סבירא ליה דרק קיני מהני, אבל קורות העשויות פסקי דארזא לא מהני אם הן למעלה מעשרים כדי להכשירן.

והוינן בה: ומאן דאמר פסקי דארזא מהני

- מאי טעמא?

אי משום דנפיש משכיה [שארוכין הן הרבה] ומתוך כך רואים אותן האנשים וממילא רואים אף את הקורה, ואיכא הכירא.

והא סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים, דנפיש משכיה דסכך [שהסכך ארוך, שהוא מונח על כל הסוכה], ומכל מקום קאמרי רבנן [דפליגי ארבי יהודה במשנה דסוכה דמייתינן לעיל דף ב א] דלא מהני, לפי שאין הסכך נראה ליושב בסוכה, וכדמפרשינן לה לעיל.

ואם כן, קורה העשויה כלונסאות ארוכים לא עדיפא מסכך הסוכה, ומאי טעמא מהני?!

ומשנינן: אלא, היינו טעמא דפסקי דארזא מהני לקורה, דכיון דקא חשיבי הכלונסאות - אית ליה קלא שהם מונחים שם, ומסתכלין בהם, ומתוך כך רואים את הקורה.

גובה הקורה במבוי וגובה הסכך בסוכה הוא שוה - עשרים אמה.

ואם כי הקורה היא רק תקנת חכמים ואילו הסכך הוא חלק ממצות סוכה מהתורה, דנה הגמרא להלן אם יש להשוות את דיניהם.

שני ענינים נידונים בסוגיה שלפנינו:

האחד, מהי ההלכה במקרה שחלק מן הקורה או חלק מהסכך נמצאים מעל עשרים אמה וחלק תוך עשרים.

והשני, האם השיעור של עשרים אמה נאמר בחלל שבין הקורה והסכך לרצפה, שאסור שיהיה בחלל עשרים אמה. או שהשיעור נאמר בקורה ובסכך עצמם, שהם לא יהיו למעלה מעשרים אמה, אבל אם הם נמצאים בדיוק בקו של עשרים אמה, כשתחתיהם עשרים אמה חלל, הרי הם כשרים.

הסוגיה מורכבת מכמה וכמה מהלכים המשתנים מקצה לקצה, וגם הראשונים נחלקו במהות השאלות הללו, מקצה לקצה.

עצם השאלה מהו החסרון בקורה שחלקה נמצא מעל עשרים אמה לא נתבאר בדברי הראשונים.

ויתכן, שהוא פשוט, שמתייחסים לקורה כיחידה אחת שלימה, ואם חלק מהיחידה נמצא למעלה מעשרים אמה הרי זה יוצר חסרון גם בחלק שתוך עשרים אמה.

וכך מסתפקת הגמרא:

א. אם אירע שהיתה מקצת קורה של מבוי נמצאת בתוך עשרים אמה, והמקצת האחרת של הקורה היתה נמצאת בגובה של למעלה מעשרים [ראה ציור 1].

ב. וכן אם אירע שהיה מקצת סכך של סוכה נמצא בתוך עשרים, ומקצת סכך נמצא למעלה מעשרים ^[7] [ראה ציור 2]:

אמר רבה: בקורת מבוי - כשר הכשר המבוי בקורה הזאת.

אבל אם אירע כן בסכך של סוכה - פסול הסכך.

והוינן בה: מאי שנא במבוי דכשר, למרות שמקצת הקורה למעלה מעשרים, בהכרח משום דאמרינן "קלוש", שרואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה מעשרים, וחשבינן לה כאילו היא קורה דקה הנמצאת תוך עשרים. [עיין בסוף ההקדמה לסוגייתנו].

אי הכי, סוכה, שיש בה מקצת סכך גם למעלה מעשרים אמה, נמי לימא בה "קלוש" לסכך שמלמעלה, ונכשירנה?!

ומשנינן: בסכך אי אפשר לומר "קלוש", כיון דאי קלשת לאותו חלק שלמעלה מעשרים ונחשיבנו כאילו הוא אינו כאן - הויא לה הסוכה חמתה מרובה מצילתה. ^[8]

ומקשינן: לדבריך, הכא בקורת מבוי נמי, יש לך לפסול את הקורה. משום דאי קלשת לאותו חלק קורה שהוא למעלה מעשרים, הויא לה הקורה שלמטה מעשרים קורה הניטלת ברוח, דלא מהני. דהא מהאי טעמא בעינן שתהא הקורה בריאה כדי לקבל אריח. ^[9]

אלא מאי טעמא לא פסלת בקורה אף על גב דאי קלשת הויא לה קורה הניטלת ברוח? משום דעל כרחך, נעשו [נעשית] הקורה בחלקה שלמטה מעשרים, כאילו היא עשויה משפודין של מתכת שאינן ניטלין ברוח.

שהרי אין אנו נוטלין אותו חלק שלמעלה מעשרים, ורק "רואין" כאילו היינו נוטלים אותו, ועל כן כשירה הקורה.

ואם כן, הכא נמי בסוכה, נימא שלא איכפת לן במה שאנו "רואין" כאילו ניטל הסכך שלמעלה מעשרים, ואף על גב שמתוך כך יהא הסכך שלמטה מעשרים חמתה מרובה מצילתה. שהרי אין אנו נוטלים אותו באמת ורק "רואין" כן. ואם כן, על כרחך נעשית צילתה מרובה מחמתה?

ומפרקינן: אמר, תירץ, רבא מפרזקיא: טעמא דפסלינן הוא משום דחיישינן שמא ינטל החלק שלמטה מעשרים ולא ישים לבו לכך, וישאר רק אותו חלק שלמעלה מעשרים, שהוא, בפני עצמו, פסול בודאי.

והחילוק שבין סוכה למבוי, הוא:

סוכה, דליחיד היא עשויה, הרי אם ינטל הסכך שלמטה מעשרים לא מדכר [לא ישים לבו], ועל כן פסולה הסוכה מחשש שמא ינטל.

אבל מבוי, דלרבים הוא עשוי, מדכרי אהדדי, שמסתמא ישים אחד מני רבים לבו לכך, ויזכיר לאחרים שנפסלה הקורה, ויתקנוה.

רבינא אמר טעמא אחרינא להא דבסוכה חיישינן שמא ינטל הסכך שלמטה מעשרים, ובמבוי לא חיישינן:

סוכה שפסולה כשהיא למעלה מעשרים מדאורייתא, אחמירו בה רבנן וחששו שמא תיפסל.

אבל מבוי שכל חיובו בקורה הוא רק מדרבנן, לא אחמירו ביה רבנן ולא חששו שמא תיפסל.

רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה דלעיל איפכא:

אמר רבה: בקורת מבוי שחלקה למטה מעשרים, פסול.

בסכך של סוכה שחלקו למטה מעשרים, כשירה.

והכי תמהינן עלה: מאי שנא סוכה דכשירה, דאמרינן "קלוש", במבוי נמי לימא "קלוש"?

שמא תאמר: בקורה ליכא למימר "קלוש", משום דאי קלשת הוי לה קורה הניטלת ברוח, דלא מהני.

הכא נמי בסוכה, היה לך לפסול משום דאי קלשת, הויא לה חמתה מרובה מצילתה.

אלא, מאי טעמא לא פסלת בסוכה, משום דעל כרחך, נעשית צילתה מרובה מחמתה.

הכא נמי בקורה לא תפסול, משום דעל כרחך נעשו כשפודין של מתכת.

אמר רבא מפרזקיא: סוכה, דליחיד היא עשויה ועליו לבדו מוטל לדאוג להכשר הסוכה, לא חיישינן שמא ינטל עובי הסכך שלמטה מעשרים ותיפסל הסוכה, דודאי רמי אנפשיה [יתן לבו] ומדכר [ויזכר] שנפסלה הסוכה, ויתקננה.

אבל מבוי דלרבים היא עשויה, אין טורחים לעיין אם נפסלה דסמכי אהדדי [סומכין אחד על השני] ולא מדכרי.

וכמו דאמרי אינשי [נוהגין לומר]: קדרא דבי שותפי [קדירת תבשיל של שותפים] לא חמימא ולא קרירא [אינה חמה ואינה קרה], כי מתוך שסומכין האחד על השני, אין מי שידאג לחמם את הקדירה או להקר אותה.

רבינא אמר: סוכה שחיוב ישיבתה הוא דאורייתא, אין צריך לגזור בה שמא ינטל עובי הסכך שלמטה מעשרים, דודאי יתקן אותה מיד ולא יתעצל.

אבל מבוי, שהחיוב לעשות בו קורה אינו אלא מדרבנן, בעי חיזוק, וצריך לגזור שמא תירקב תחתונה של קורה, ותעמוד כולה למעלה מעשרים, ולא ימהר לתקנה כיון שכל חיובה אינו אלא מדרבנן.

ומיבעי לן: מאי הוה עלה דמקצת קורה ומקצת סכך בתוך עשרים אם כשרים הם או לא?

רבה בר רב עולא אמר: זה וזה קורה וסכך פסולים.

הערות

^[6] רבינו יהונתן. אבל ברשב"א בעבודת הקודש לא הזכיר ציורים.

^[7] יש מפרשים: שאותו חלק המונח בתוך עשרים יש בו שיעור סכך, שהוא "צלתה מרובה מחמתה". אבל אם אין בו שיעור סכך בפני עצמו אלא עם אותו חלק המונח למעלה מעשרים, לא מיירי הכא, דפשיטא דפסול. ויש מפרשים: שאין באותו חלק המונח בתוך עשרים שיעור סכך. תוספות.

^[8] אי משום שמיירי שאותו חלק אין בו שיעור דצלתה מרובה מחמתה - לפירוש בתרא. אי משום דאם תיטול החלק שלמעלה מעשרים יתפזר החלק הנשאר ברוח ולא ישאר בו שיעור דצילתה מרובה מחמתה - לפירוש קמא.

^[9] כן פירש רש"י כאן. אבל לקמן יג ב נתן רש"י טעם אחר להא דבעי בריאה - ביאור הלכה]

לא תיהני ליה [תועיל לו] אמלתרא (קורה מיוחדת) להכשירו אם היתה גבוהה מעשרים אמה, דהא [שהרי] היכל אמלתרא הויא ליה [היתה לו] ואפילו הכי [כך] עשרים אמה הוא שהיה גבוה ולא יותר, דתנן [שכן שנינו] במשנה: חמש אמלתראות של עץ מילה היו על גביו של האולם, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.

ודוחים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא]? דילמא כי תניא [שמא כאשר נשנתה] ההיא [אותה] ברייתא של אמלתראות, באולם תניא [נשנתה], וגובהו היה ארבעים אמה?

על כך משיבים: והאי מאי קושיא [וזו מה קושיה היא]? דילמא [שמא] תבנית היכל כתבנית אולם?

ומה שהיה בפתחו של זה היה בפתחו של זה, אלמה [ומדוע] אמר ר' אילעא אמר רב עצמו: קורה שרחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה (חזקה), הרי זו מכשירה את המבוי. ואם יש לה אמלתרא — אפילו גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט.

אמר רב יוסף: הלכה זו באמלתרא לא מדברי רב היא אלא מתניתא [ברייתא] היא, ובעצם מאן קתני לה? [מי שנה אותה] ואולי אין זו ברייתא מוסמכת, ואין רב צריך לקבל דברים האמורים בברייתא זו.

אמר אביי: והא [והרי] חמא בריה [בנו] של רבה בר אבוה קתני לה [שנה אותה] ואף אם תיהוי [תהיה] הלכה זו של אמלתרא מתניתא [ברייתא] ותיקשי [ותיקשה] לרב!

— אמר [יכול לומר] לך רב: דל אנא מהכא, מתנייתא מי לא קשיין אהדדי [הוצא אותי ואת שיטתי מכאן, ואולם האם הברייתות עצמן אינן קשות זו על זו]? אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] כתירוץ — שמחלוקת תנאי [תנאים] היא, לדידי נמי [לי לשיטתי גם כן] מחלוקת תנאי [תנאים] היא.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: בלא רב מתנייתא אהדדי לא קשיין [הברייתות אינן קשות זו לזו], כי לרבנן [לשיטת חכמים] קורה טעמא מאי [מה טעמה] — משום היכרא [היכר], והאמלתרא אף היא מושכת תשומת לב, והאי דקתני [וזו ששנינו] לגבי גובה המבוי: "יתר מפתחו של היכל" — סימנא בעלמא [סימן סתם] הוא ואין למדים הלכה מצורת פתח ההיכל.

ורב נחמן בר יצחק, הניחא אי לא סבירא ליה הא דרבה, אלא אי סבירא ליה הא דרבה [זה נוח אם אינו סבור, שאין נראית לו שיטתו זו של רבה, אבל אם סבור הוא כשיטתו זו של רבה] שאמר רבה: כתיב [נאמר] "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, מג) ומכאן למד רבה כי עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסכה, ואם הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה — אין אדם יודע, משום דלא שלטא ביה עינא [שאין העין שולטת בו], שכן אין אדם נוהג להגביה ראשו להסתכל בגובה כזה, ונמצא שהוא רואה רק את הדפנות, אבל אינו שם לב לעיקרה של הסוכה — לסכך.

אלמא גבי [מכאן שאצל] סוכה נמי בהיכרא פליגי, איפלוגי בתרתי [בענין היכר הם גם כן חולקים, ולחלוק בשתים] למה לי? שגם ר' יהודה, המתיר למעלה מעשרים אמה, סבור כי העין שולטת אף בגובה רב, ואין צורך בשתי מחלוקות גם בסוכה וגם במבוי, שהרי אותו טעם בשתיהן, ולכאורה אפשר לפסוק שטעם מבוי שונה הוא, ועיקרו כדברי רב.

ומשיבים: צריכא [צריך] להשמיענו את שתי המחלוקות, דאי אשמעינן [שאילו היה משמיענו] רק גבי [אצל] סוכה — הייתי אומר בהא קאמר [בזו אמר] ר' יהודה שסוכה גבוהה כשרה, כיון שלישיבה עבידא [היא עשויה] — שלטא ביה עינא [שולטת בה העין], שתוך ישיבה ממושכת בסוכה ודאי יבחין גם בסכך הסוכה. אבל מבוי, שלהילוך עביד [נעשה] — אימא [אמור] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] שאין עינו של המהלך מבחינה בדברים גבוהים כל כך. ואי אשמעינן בהא — בהא קאמרי רבנן, אבל בהך — אימא מודו ליה לר' יהודה, צריכא [ואם היה משמיענו רק בזה במבוי, הייתי אומר: בזה בלבד אמרו חכמים, אבל בזו בסוכה, אמור שמודים לו לר' יהודה מהטעם שהסברנו, על כן צריך] להשמיענו את שתי המחלוקות.

א ושואלים לעיקרו של דבר: מאי [מה היא] אמלתרא? רב חמא בריה [בנו] של רבה בר אבוה אמר: קיני (עיטורים וקישוטים החקוקים בעץ ועשויים כקיני עופות). כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר, אמרי במערבא: פסקי דארזא [אומרים בארץ ישראל שאלה הם כלונסאות של ארז].

ומבררים: מאן דאמר פסקי דארזא [מי שאומר שאמלתראות הן כלונסאות של ארז], כל שכן שמתיר קיני [חקיקה], שכן קורה המגולפת בתבניות מעוררת שימת לב, ויש בה היכר אפילו בגובה רב. אולם, מאן דאמר קיני, אבל פסקי דארזא — לא [מי שאומר שאמלתרא היא חקיקה, אבל כלונסאות של ארז — לא].

ולגופה של שיטה זו מבררים: ומאן דאמר פסקי דארזא [ומי שאומר כלונסאות של ארז] מאי טעמא [מה טעמו] — משום דנפיש משכיה, [שמרובה אורכה], ולכן שמים לב אליהם. אולם, והא והרי סוכה דנפיש משכיה, וקאמרי רבנן [שמרובה אורכה, ואמרו חכמים] שלא יגביה למעלה מעשרים אמה!

אלא טעם הדבר הוא: כיון שהארז דקא חשיב — אית ליה קלא [שחשוב — יש לו קול ופרסום], ואנשים העוברים במבוי מתבוננים בקורה חשובה כגון זו, אף כשהיא גבוהה.

ב נתעוררה שאלה: אם היתה מקצת קורה של מבוי בתוך עשרים אמה לקרקע, ומקצת קורה למעלה מעשרים, וכן מקצת סכך של סוכה בתוך עשרים אמה, ומקצת סכך למעלה מעשרים האם כשר או פסול? אמר רבה: במבוי — כשר, בסוכה — פסול.

ושואלים: מאי שנא [מה שונה] שבמבוי כשר — משום דאמרינן קלוש [שאומרים אנו: חתוך] את עובי הקורה שלמעלה מעשרים. כלומר, נחשוב להלכה כאילו לא היה קיים חלק זה, אולם אם כן הרי סוכה נמי לימא קלוש [גם כן אמור: חתוך] את הסכך שמעל לעשרים.

ומשיבים: אי קלשת הויא לה [אם תחתוך תהיה זו] חמתה מרובה מצילתה של סוכה. שהרי אם תסיר את חלק הסכך שמעל לעשרים, ישאר בה רק מעט סכך, ותיפסל הסוכה מן הטעם שאין סככה מספיק כדי להצל.

ודוחים: הכא נמי, אי קלשת — הויא לה [כאן גם כן בקורה, אם תחתוך — תהיה זו] קורה רופפת וחלשה הניטלת (נופלת) ברוח הנושבת. וקורה כעין זו אינה מתירה. אלא על כרחך, שאנו מחשיבים את החלק הנותר כאילו היה חזק, ונעשו כשפודין של מתכת, שאינם ניטלים ברוח אפילו הם דקים. ואם עלינו לקבל הנחות מעין אלו, הכא נמי [כאן גם כן] — בסוכה, על כרחך נעשית כאילו צילתה מרובה מחמתה!

על כן מסבירים את שיטת רבה באופן אחר. אמר רבא מפרזקיא: סוכה שליחיד היא, ושמא יינטל לגמרי מקצת הסכך שלמטה מעשרים ויישאר רק זה שלמעלה מעשרים, שאינו מכשיר את הסוכה — לא מדכר [אינו נזכר], מבוי שהוא של רבים — מדכרי אהדדי [מזכירים הם זה לזה].

רבינא אמר טעם אחר: סוכה כיון שמצוותה דאורייתא [מן התורה] — אחמירו [החמירו] בה רבנן [חכמים], מבוי כיון שעיקרו דרבנן [מדברי חכמים] — לא אחמירו ביה רבנן [החמירו בו חכמים].

רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא [היה שונה את ההלכה הזו של רבה להיפך], שאמר רבה: במבוי — פסול, בסוכה — כשירה! וכל הנימוקים שנאמרו בענין זה יש איפוא להופכם.

ששואלים: מאי שנא [מה שונה] סוכה שהיא כשירה — דאמרינן קלוש [שאנו אומרים: חתוך], במבוי נמי [גם כן] — לימא קלוש [נאמר חתוך]!

ומשיבים: אי קלשת, הוי לה [אם אתה חותך, הרי זו] נעשית קורה הניטלת ברוח. ודוחים: הכא נמי — אי קלשת הויא לה [כאן בסוכה גם כן אם אתה חותך הרי היא נעשית] — חמתה מרובה מצילתה! אלא על כרחך, בסוכה, נעשית כאילו צילתה מרובה מחמתה, הכא נמי [כאן במבוי גם כן] על כרחך נעשו שיירי הקורה כשפודין של מתכת!

אמר רבא מפרזקיא: סוכה שליחיד היא — רמי אנפשיה ומדכר מטיל את החובה על עצמו ונזכר לבדוק], מבוי שלרבים היא — סמכי אהדדי, ולא מדכרי [סומכים זה על זה, ואינם מזכירים], דאמרי אינשי — קדרא דבי שותפי, לא חמימא ולא קרירא [שכן אומרים אנשים פתגם זה: קדירה של שותפים, אינה חמה ואינה צוננת], שבכל דבר השייך לשניים, סומך אדם על חבירו, שהוא יעשה, ולכן אף אחד אינו עושה.

רבינא אמר: סוכה שעיקרה דאורייתא [מן התורה] — לא בעי [אינה צריכה] חיזוק מדברי חכמים, והקלו בה. מבוי שהוא דרבנן [מדברי חכמים] — בעי [צריך] חיזוק.

מכיון שנאמרו בדבר שתי נוסחאות סותרות, שואלים: מאי הוי עלה? [מה היה עליה] על בעיה זו, אם מקצת הסכך והקורה עולים על שיעור הגובה, הלכה למעשה? רבה בר רב עולא אמר: זה וזה במבוי ובסוכה — פסול. רבא אמר: זה וזה כשר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a molded or protruding cornice [amaltera] crowning the entrance should not be effective in rendering an alleyway fit to carry within it if it is higher than twenty cubits, as the Sanctuary had a cornice, and even so it was twenty cubits high, and no more. As we learned in a mishna: Over it were five oak cornices, one protruding above the other.

The Gemara attempts to dismiss this difficulty: And, with regard to that mishna, what is the refutation? Perhaps when that mishna with regard to cornices was taught, it was taught with regard to the Entrance Hall, whose height was forty cubits, and not with regard to the Sanctuary.

The Gemara responds: And what is the difficulty with that? Perhaps the design of the Sanctuary was like the design of the Entrance Hall. Just as there were cornices in one doorway, there were cornices in the other.

The Gemara returns to its question with regard to a cornice: Why then did Rabbi Ile’a say that Rav himself said: If the width of a cross beam is four handbreadths, even if it is not sturdy, it renders the alleyway fit for carrying within it. And if it has a cornice, even if it is higher than twenty cubits, one need not diminish its height.

Rav Yosef said: This halakha with regard to a cornice was not actually stated by Rav, but rather it is a baraita. Who, in fact, teaches that baraita? Perhaps it is not an authoritative baraita, and Rav does not have to accept what it says.

Abaye said: Isn’t it Ḥama, son of Rabba bar Avuh, who teaches it? And therefore, even if the halakha with regard to a cornice will be a baraita, it nevertheless poses a difficulty to Rav.

Rav could have said to you: Even if you eliminate me and my explanation from the discussion here, don’t the two baraitot themselves, the baraita that states that the Rabbis derive the dimensions of an entrance from the doorway of the Sanctuary and the baraita that states that in the case of a cornice, even if it is higher than twenty cubits, it need not be lowered, contradict each other? Rather, what have you to say to reconcile the contradiction? The matter is the subject of a dispute between tanna’im; so too, according to my opinion, it is the subject of a dispute between tanna’im.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Without Rav, the baraitot do not contradict each other, as according to the Rabbis, what is the reason that a cross beam renders an alleyway fit for carrying? Because it serves as a conspicuous marker between the alleyway and the public domain. Ordinarily a cross beam more than twenty cubits high is not noticeable; however, a cornice attracts attention even at that height. And that which is taught in the other baraita with regard to the height of a beam at the entrance to an alleyway: Greater than the entrance of the Sanctuary, is merely a mnemonic device. No actual halakhot are derived from the entrance of the Sanctuary.

The Gemara notes: And that the explanation of Rav Naḥman bar Yitzḥak works out well if he does not hold this opinion of Rabba; however, if he holds this opinion of Rabba, it is difficult. As Rabba said with regard to the fitness of a sukka whose roofing is higher than twenty cubits that it is written: “In order that your generations should know that I made the children of Israel dwell in booths when I brought them out of the land of Egypt; I am the Lord your God” (Leviticus 23:43). When the roofing of a sukka is up to twenty cubits high, a person is aware that he is dwelling in a sukka; however, when the roofing of the sukka is above twenty cubits, a person is not aware that he is dwelling in a sukka, because the eye does not discern the sukka roofing. One does not usually raise his head to look that high, and consequently, he sees the walls and does not notice the defining feature of the sukka, its roofing.

The Gemara explains the difficulty: Apparently, with regard to sukka as well, the Rabbis and Rabbi Yehuda disagree whether or not an item more than twenty cubits high is conspicuous. According to Rav Naḥman bar Yitzḥak, why do I need them to disagree about the same point in two cases, that of sukka and that of an alleyway? That the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to sukka revolves around this issue indicates that their dispute with regard to an alleyway revolves around a different point, as asserted by Rav.

The Gemara answers: It is necessary to teach both disputes, as had the mishna taught us only with regard to sukka, one might have thought that only in this case does Rabbi Yehuda say that an object is conspicuous even above twenty cubits; since a sukka is designed for extended dwelling, the eye undoubtedly discerns the roofing at some point. However, in the case of an alleyway, which is designed for walking, say that he concedes to the Rabbis that a person walking in an alleyway does not notice objects at so significant a height. And had the mishna taught us only with regard to that case of an alleyway, one might have thought that only in that case do the Rabbis say that people do not notice objects at so significant a height; however, in that case of sukka, say that they concede to Rabbi Yehuda, for the above-stated reason. Therefore, it is necessary to teach both disputes.

The Gemara seeks to arrive at a precise definition of amaltera, translated above as cornice. What is an amaltera? Rav Ḥama, son of Rabba bar Avuh, said: It refers to decorative wood carvings in the shape of birds’ nests. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that they say in the West, Eretz Yisrael, it is referring to cedar poles.

The Gemara explains: The one who said that amaltera refers to cedar poles would all the more so permit use of carvings of birds’ nests, as a cross beam engraved with images attracts attention and is noticeable even at a great height. However, the one who said that amaltera refers to carvings of birds’ nests would say that the halakha with regard to a cornice applies only to them, but not to cedar poles.

The Gemara clarifies the opinion of the one who said cedar poles. What is the reason for his opinion? He holds that since its length is great, a cedar pole attracts attention. But isn’t the length of a sukka great as well, and nevertheless, the Rabbis say that a sukka higher than twenty cubits is not fit?

Rather, the reason is as follows: Since a cedar pole is of significant value, it generates publicity. People passing through an alleyway stop and stare at a cross beam of that kind, even when it is higher than twenty cubits, leading others to do so as well.

The Gemara raises a question: If part of the cross beam of an alleyway is within twenty cubits of the ground, and part of the cross beam is above twenty cubits, and similarly, if part of the roofing of a sukka is within twenty cubits, and part of the roofing is above twenty cubits, what is its legal status? Rabba said: In the case of an alleyway, it is fit; in the case of a sukka, it is unfit.

The Gemara asks: What is different in the case of an alleyway that the ruling is that it is fit? It is because we say: Thin the part of the cross beam that is beyond twenty cubits, i.e., consider it as if it were not there. If so, in the case of sukka too, say: Thin the roofing that is beyond twenty cubits.

The Gemara answers: If you thin the roofing beyond twenty cubits, it will result in a sukka whose sun is more than its shade. Were the section of the roofing above twenty cubits removed, the roofing that remained would not provide sufficient shade for the sukka.

The Gemara rejects this argument: Here too, in the case of a cross beam, if you thin the section above twenty cubits, it would become a weak and unstable cross beam that is removed by the wind, which does not render the alleyway fit for carrying within it. Rather, perforce, the status of the remaining parts of those cross beams becomes like that of metal skewers [shefudin], which, although they are thin, are not removed by the wind. Here too, in the case of a sukka, perforce, even after the upper roofing is removed, the status of the sukka becomes like that of a sukka whose shade is more than its sun.

The Gemara explains Rabba’s distinction differently. Rava from Parzakya said: A sukka, which is generally erected for an individual, if the portion of the roofing below twenty were removed and only the portion above twenty remained, he would not be reminded to lower the remaining roofing and would dwell in a sukka that is unfit. An alleyway, in contrast, which is used by many people, if the section of the cross beam below twenty cubits were removed, they would remind each other to remedy the situation.

Ravina said a different explanation: With regard to a sukka, since its mitzva is by Torah law, the Sages were stringent. However, with regard to an alleyway, since the entire requirement to place a cross beam across the entrance in order to permit carrying in an alleyway is only by rabbinic law, the Sages were not stringent.

The Gemara cites a different version of Rabba’s distinction: Rav Adda bar Mattana taught this halakha of Rabba in the opposite manner. Rabba said: In the case of an alleyway, it is unfit; in the case of a sukka, it is fit. As a result, all the previous explanations must be reversed.

The Gemara asks: What is different in the case of a sukka that it is fit? Because we say: Thin the roofing that is beyond twenty cubits. If so, then in the case of a cross beam as well, let us say: Thin the part of the cross beam that is beyond twenty cubits.

The Gemara answers: If you thin the part beyond twenty cubits, it will become a weak and unstable cross beam that moves in the wind. The Gemara rejects this argument: Here too, in the case of a sukka, if you thin the upper section of the roofing, it would become a sukka whose sun is more than its shade. Rather, perforce, even after the upper roofing is removed, the status of the sukka becomes like that of a sukka whose shade is more than its sun; here too, in the case of an alleyway, perforce, the status of the remaining parts of those cross beams becomes like that of metal skewers, which, although they are thin, do not move in the wind.

The Gemara offers a different explanation of Rabba’s distinction: Rava from Parzakya said: In the case of a sukka, which is generally erected for an individual, he casts responsibility upon himself and is reminded to make certain that the roofing is fit. In the case of an alleyway, which is used by many people, they are likely to rely upon each other and are not reminded to check the height of the cross beam. As people say: A pot belonging to partners is neither hot nor cold. When responsibility falls upon more than one person, each relies on the other, and ultimately the task is not completed.

Ravina offered a different explanation and said: The mitzva of sukka, which is by Torah law, does not require reinforcement by the Sages, and consequently, they were lenient in that case. However, since the entire requirement to place a cross beam across the entrance to an alleyway is by rabbinic law, it requires reinforcement, and therefore the Sages were stringent.

Since there are two contradictory versions of Rabba’s statement, the Gemara inquires: What practical conclusion was reached about this problem, if part of the roofing of the sukka or the cross beam was above twenty cubits? Rabba bar Rav Ulla said: In that case, both this, an alleyway, and that, a sukka, are unfit. Rava said: Both this and that are fit,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דתנן ה' מלטריות היו על גביו עיקר זו המשנה במסכת מדות בפר' ג' פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו כ' אמה וחמש מלטריות של מילת היו על גביו התחתונה עודפת על הפתח אמה:

אלא מעתה ליבעו תיקרה מעליא כי היכל ולא תיהני צורת הפתח (דאי) [דהיינו] קנה מיכן וקנה מיכן על גביהן ופרקינן שמועה זו דרבנן ילפי לה מפתחו של היכל מדקתני לה רבנן דבהא ליה רב לרב יהודה אתנייה לחייא ברי ואע"פ שיש שם צורת הפתח צריך למעט דצורת פתח לא מהני. תוב אקשינן ליבעו אמלתרא כי היכל כדתנן במס' מדות (פ"ג מ"ז) חמש אלמתראות (הן) של מילה היו על גבן כו'. פי' אמלתרא קורות לאחיזת הקיר. כגון וטור כרותות ארזים ובלישנא דרבנן למיסד בניינא. מילה שם האילן. ופירותיו נקראין מילין. כדגרסינן [בגיטין י"ט ע"ב] אין מי מילין ע"ג מילין. והשונה של מילת טועה הוא ודחינן [הא] דתני (המליא) [חמשה] מלתראות של מילה היו על גבן באולם היו וכל אחת אנירה על חברתה ואמרינן (ור"ל) [ודילמא] תבנית היכל כתבנית אולם הוא אלמה אמר רב הקורה אם רחבה ד' אע"פ שאינה בריאה ואם יש שם לו אמלתרא אין צריך למעט. לא תהני אמלתרא דהא גובה היכל לא היה יותר מכ' ואע"ג דהוה ליה אמלתרא ואמרינן ופריק רב יוסף אמלתרא לא רב אמרה מתניתא היא (ומאה) [וחמא] בריה דרבה בר אבוה קתני לה. ואי אמרת בין כך ובין כך קשיא לרב אמר לך רב והא תניא כוותיה דתניא מבוי שגבוה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט אלא מאי אית לך למימר תנאי היא ופליגי אהדדי לדידי נמי תנאי היא ופליגי אהדדי ואנא דתני כי האי תנא. ודחינן ואמרינן בלא רב מתניתא לא פליגי אהדדי. קורה לרבנן משום היכר היא ואי איכא אמלתרא אין לך היכר גדול מזה והאי דתני פתחו של (אולם) [היכל] סימנא בעלמא הוא עד כ' כי היכי דלא ליחלוף לך ואמרינן ורב נחמן בר יצחק אי סביר לה להא דרבה דאמר למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' עד כ' אמה אדם יודע שדר בצל סוכה וכו' באנו לפרש טעמא דהא מתניתא דתני אם יש אמלתרא אפילו למעלה מכ' אמה אין צריך למעט.

ומאי אמלתרא חמא בריה בר אבוה א' קיני. פי' קורה ועליה כמין קיני העופות לקנן עליהם כעין הא דכתיב קנים תעשה את התבה במערבא אמרי פיסקא דארזא. פי' לוח ארז רחבה ד' טפחים (דגרסינן) [וגרסינן] בירושלמי. בענין אסקופה אבל אם יש שם רחב ד' אסורה. א"ל והדא אמלתרא אילו מלתרא שמא אינה מתרת כלל ואמלתרא זו שמתרת לא מפני רחבה אלא מפני חשיבותא וכל העובר נותן עיניו עליה מפני חשיבותא וכ"ש קנים שפוטרין לדברי הכל כי פליגי בפסקי דארזא. כך סוגיא דשמועה זו.

מקצת קורה בתוך כ' ומקצת למעלה מכ' סכך מקצתה בתוך כ' ומקצתה למעלה מכ'.

אמר רבה בסוכה פסולה ואמרינן אמאי [אמרינן] במבוי כשר דחזינן לה לקורה כמאן דקלישא וההוא דשריא למעלה מכ' כמאן דליתיה דמי. אי קלשת לה נמצאת קורה זו נטלת ברוח אלא רואין אותה כאילו היא שפוד של מתכת שהיא חזקה וכבדה וראויה לקבל אריח עליה. בסוכה נמי נימא דחזינן להאי סכך כמאן דקלישא ואעפ"כ בחזקתה קיימי וצילתה מרובה מחמתה היא ותהיה כשרה ופריק רבה מפרזקיא סוכה דיחיד כו'. ופריק רבינא סוכה דהיא מדאורייתא אחמרו בה רבנן מבוי דהוא מדרבנן לא אחמרו בה.

רב אדא בר מתנה מתני איפכא אמר רבה בסוכה כשרה במבוי פסולה וכו' עד רבינא אמר סוכה דאורייתא לא בעי חיזוק מבוי דרבנן בעיא חיזוק.

קורה לרבנן משום היכר. קשיא לי אי משום היכר אפילו למעלה מעשרים אמה נמי דהא בעי קורה על גבי מבוי (להלן עירובין ח, ב), ואנן אמרינן בפ"ק דסוכה (ב, ב) דלרבה דאמר טעמא דסוכה למעלה מעשרים פסולה משום היכר דלמעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה אם היו דפנות מגיעות לסכך כשרה משום דשלטא ביה עינא. וי"ל דשאני סוכה דכיון דרוויחא במגיעות לסכך שלטא ביה עינא, אבל קורה דקצרה טפח אע"ג דכותלי מבוי מגיעין לה לא שלטא ביה עינא.

אלמא גבי סוכה בהיכירא פליגי למה לי לאפלוגי בתרתי. תמיהא לי דקמשמע דלרב נחמן נמי ר' יהודה מפתחי מלכים גמר, דהא מדקאמר קורה לרבנן משום היכר משמע דלר' יהודה כדקאמרינן מעיקרא, וכיון שכן אי תנא גבי מבוי הוה אמינא במבוי הוא דפליג ר' יהודה אבל בסוכה מודה להו לרבנן. וי"ל דמכל מקום ליפלגו בסוכה והוא הדין במבוי. ואי נמי יש לומר דאפילו פליגי במבוי הוה שמעינן מינה לסוכה, דאם איתא דלמעלה מעשרים לר' יהודה ליכא היכירא אע"ג דפתחי מלכים גבהי טפי לא הוה מכשיר הכי בקורת מבוי, דלכ"ע בעינן שיהא בלחיין ובקורות היכר שעל ידיהן ניתר המבוי. ותדע לך דהא אמרינן לקמן (עירובין ה, א) בלחי הבולט מדפנו של מבוי ארבע אמות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, וסתמא קאמרינן ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה ואע"ג דלענין מחיצה כל דרויחא טפי מעלי, וטעמא משום דאמרינן דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה בעינן שיהא ניכר דלשם לחי הוקבע או שהוא מתיר משום לחי. ואע"ג דלעיל (עירובין ב, א) הוה משמע דאפילו לרבנן דקסברי גבי סוכה דלמעלה מעשרים לא שלטה ביה עינא אם איתא דפתח אולם אקרי פתח הוו ילפי מיניה למבוי ולהכשיר ביתר מעשרים אע"ג דליכא היכר. איכא למימר דמעיקרא הוה סבר דקורת מבוי כסוכה וכל שכותלים מגיעין לקורה שלטא ביה עינא ואיכא היכירא.
ואי נמי יש לומר דהא דקאמר רב נחמן קורה לרבנן משום היכר הוא הדין לר' יהודה דלכ"ע משום היכר היא, וכיון שכן למה לי לאפלוגי בתרתי. והא דקאמר קורה לרבנן לאו דוקא אלא בין לרבנן בין לר' יהודה, אלא משום דקאי אדרבנן קאמר לרבנן. ובמקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן בדרב נחמן קורה לרבנן נמי משום היכר, לומר דלר' יהודה דלא יליף מפתחו של אולם אלא מפתחי מלכים פשיטא דמשום היכר הוא, וקסבר דאית ביה משום היכר אפילו בלמעלה מעשרים שכן דרך מלכים לעשות פתחיהן גבוהין לנוי ולמעלה והעין שולטת בהן, כך נראה לי.

כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פיסקי דארזא. כתב הראב"ד ז"ל דעל אמלתרא דברייתא קאמר, דאמר אם יש לה אמלתרא אפילו גבוה מעשרים אמה אין צריך למעט, דאי אמתני' דמדות (פ"ג, מ"ז) היכי אמרינן פיסקי דארזא והא קתני בהדיא של מילה היו.
ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרב נחמן דאמר קורה משום היכר ולא משום דגמרי מפתחו של היכל. חדא דהא רב נחמן בתרא הוא, ועוד דלרב איצטריכינן למימר דמתנייתא פליגאן, ולרב נחמן לא קשיין אהדדי. ועוד דאילו לרב לא קיימא לן כמתני' דאמלתרא, ואנן שקלינן וטרינן עלה לקמן (עירובין י, ב), דאמרינן אשכחן צורת פתח דמהניא ברחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי, ת"ש דתניא מבוי שהיא גבוה וכו' והרחב מעשר וכו' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, מאי לאו אסיפא לא ארישא, אלמא אמלתרא הילכתא היא ודלא כרב.
ולענין פירוש דאמלתרא כיון דבדרבנן היא קיימא לן כדברי המיקל דאמר פיסקי דארזא וכל שכן קיני. ודוקא קורה שיש לה אמלתרא, אבל פיסקי דארזא בלחוד אע"ג דחשיבא אם היא למעלה מעשרים אף היא פסולה, דאם יש לה אמלתרא קאמרינן כלומר לקורה. וברייתא נמי דקתני מבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט ואם יש אמלתרא אינו צריך למעט, לאו מבוי בלא קורה אלא שיש לו קורה, דמבוי גבוה מעשרים היינו מבוי שתיקן קורתו למעלה מעשרים, כך נראה לי.

ומהא דקאמר רב אילעא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה ואם יש לה אמלתרא אע"פ שגבוהה מעשרים אינו צריך למעט. שמעינן מינה דאפילו בקורה רחבה ארבעה אם היא למעלה מעשרים אמה פסולה. וכן כתב הראב"ד ז"ל. אבל כשרחבה שבעה כשיעור סוכה, נראה שאינו צריך למעט, דהא שלטא ביה עינא כיון דכותלים מגיעים לה דבעינן קורה על גבי מבוי כדאמרינן לקמן (עירובין ח, ב), וכענין שאמרו בסוכה (ב, ב) לדעת רבה.
ומיהו קשיא לי כיון [ד]רחבה ארבעה ויש לה חשיבות מקום לימא פי תקרה יורד וסותם, דהא קיימא לן כרבה דאמר (להלן עירובין כה, א) באכסדרה בבקעה מטלטלין בכולה ואין אויר קרויו מתירו משום דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכדמוכח נמי בפ"ק דשבת (ט, א) גבי אסקופה משמשת ב' רשויות. וי"ל דכל היכא דרחבה ובריאה לקבל אריח בהכי הוא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו גבוה מכ' אמה, והכא שאני דאינה בריאה ולא תקרה היא, וכל שאינה ראויה לקבל מעזיבה לא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם, כך נראה לי.

הכא נמי אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך נעשית צלתה מרובה מחמתה. הקשו בתוספות (ד"ה אי) מכל מקום היכי מתכשר. ורבא נמי דאמר אחד זה ואחד זה מתכשר, והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דהכי אמרינן בפ"ק דסוכה (ט, ב) גבי העושה סוכתו תחת האילן, דאמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה, ואקשינן וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. והם ז"ל תירצו דהתם דוקא כשאין צלתו של סכך כשר מרובה מחמתו, דסתמא דמלתא אינו עושה סוכתו תחת האילן בכדי אלא כדי להיות צל על סוכתו ובכי הא שייך למימר מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר שצריך הוא לצרופו של פסול, אבל בצלתו של סכך כשר מרובה מחמתו אינו צריך לצרופו של סכך פסול ולא אמרינן בכי הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, והכא בשיש בתוך עשרים כדי שיהא בו צלתו מרובה מחמתו. והא דאמרינן אי קלשת לה הויא חמתה מרובה מצלתה, סופו להיות חמתה מרובה קאמר שיתמעט הסכך ויתיבש בנשיבת הרוח. והא דשני בלישניה ולא אמר הויא לה סוכה הנטלת ברוח כדקאמר הויא לה קורה הנטלת ברוח, משום דסוכה אינה נטלת כולה ברוח אבל קורה אי קלשת לה תנטל כולה ברוח. ולפי פירוש זה אתי שפיר הא דאמרינן התם (ד, א) היתה גבוהה למעלה מעשרים והוצין יורדין בתוך עשרים אם צלתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה, דאלמא בצלתן של סכך כשר מרובה לא אמרינן בה מצטרף סכך פסול וכשאין צלתו של כשר מרובה הוא דאמרינן הכי.
ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי כי קאמרינן מקצת סכך למעלה מעשרים ומקצת סכך למטה מעשרים בשיעור הצריך לסכך, בצמצום קאמר, דהיינו שיש בין כולו כדי שיהא צלתו מרובה מחמתו. ועוד דאם איתא היאך הקשה כך להדיא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה כיון דבשעת (נתינתה) [נטילתה] צלתה מרובה, דקורה הוא דשייך בה למימר קורה הניטלת ברוח אף על פי שבשעת קלישתה אינה ניטלת מיד, משום דאנן בעינן בשעת הנחת הקורה קורה הראויה לקבל שלא תנטל ברוח הילכך שייך למימר בה משעת קלישתה הויא לה קורה הניטלת ברוח, אבל לגבי סוכה לא הוי ליה למימר כי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה דמשמע משעת קלישתה ממש, אלא אי קלשת לה אתיא לידי חמתה מרובה מצלתה, אי נמי הויא ליה סוכה הבאה לידי חמתה מרובה מצלתה, כלומר ופסולה בתחלתה משום סופה. ועוד מסתבר לי דכל שעכשיו צלתה מרובה מחמתה לא שייך למימר בה פסולה משום חשש דסופה להיות חמתה מרובה, דהשתא מיהא כשרה היא, וכל שאנו אוסרין לסכך בו משום סופו לא אמרינן ביה לשון פסול אלא אין מסככין, וכמו שאמרו שם בפ"ק דסוכה (יב, ב) אמר רב יהודה סיככה בהוצין בזכרים כשרה בנקבות פסולה בית קבול הוא, סיככה באניצי פשתן פסולה, באלו שהן פסולין לסיכוך לגמרי שפסולן מצד עצמן או שכשרותן מצד עצמן ופסולתן וכשרותן משעת עשייתן שנו לשון פסול וכשר, אבל במה שאינו פסול מצד עצמו אלא משום חשש סופו אמרו מסככין ואין מסככין, וכדאמרינן בגמרא (שם) בהוצי מסככין בשווצרי לא מסככינן כיון דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק, ובהיזמי מסככינן בהיגי לא מסככינן כיון דנתרי טרפייהו שביק להו ונפיק. והכא נמי אם אין פסולו משעת קלישתו לא הוי להו למימר ביה פסולה דהשתא מיהא כשרה היא.
ועוד קשיא לי דהא אמר רבא חלל סוכה תנן, דאלמא אע"פ שאין מן הסכך בתוך חללו של עשרים כלל כשרה. ומסתברא דבהא דרבא מלתא דפשיטא היא דלא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דכיון דהוכשר בו חלל עשרים גמורים נמצא שצריך הוא לסכך דלמעלה מעשרים ונותן הוא למעלה כמו שירצה שהרי לחללה בלבד הוא שנתנה התורה שיעור. וכי קאמר רבא זו וזו כשרה, לאו אמקצת בתוך עשרים ומקצת למעלה מעשרים בלחוד קאי, דהא לדידיה אע"פ שאין ממנו בתוך עשרים כלל כשרה, ובדין היה שיאמר רבא אפילו אין ממנו כלל בתוך עשרים כשרה, אלא כיון דסיים במלתיה ואמר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, הרי זה כאילו פירש ואמר כן. והכי פירושה: רבא אמר אחד זו ואחד זו כשרה שאין אנו מקפידין להיות הסכך והקורה בתוך חללו של עשרים אלא אפילו כולן משפת עשרים ולמעלה כשרין דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן.
ובהא נמי דאמרינן מעיקרא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך הויא לה צלתה מרובה מחמתה, דסבירא להו דסכך בתוך חלל עשרים בעינן, אפילו הכי לא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דלא אמרן אלא בסכך שיש לו פסול מצד עצמו כגון מחובר וכיוצא בו, אבל בדבר הראוי לסכך בו אלא שהוא נתון למעלה מעשרים לא אמרינן, וזה נכון. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבא דאמר: חלל מבוי תנן חלל סוכה תנן וכדסייעי' רב פפא מברייתא.

ומלתראו׳ של מילה. פרש״י ז״ל מעץ של עפצים. והקשו בתו׳ דהא אמר לקמן מאי אמלתרא פסקא דארזא. ותירצו כי אולי אילן של עפצים מין ארז דהא עשרה מיני ארזים הם ואין צריך לכל זה. דמאי דאמרי׳ לקמן מאי אמלתרא. ולא קאי אהיכל הילכך אלא אמלתרא כמבוי וכדמוכח ממ״ד הכי וכן פי׳ הראב״ד ז״ל. הא דאמרי׳ כי תניא ההיא באולם תניא לא נקט בלישנ׳ בדוקא. לשון דילמא דהא ודאי גבי אולם תניא וה״ה הא דאהדר ליה ודילמא תבני׳ היכל כתבנית אולם לאו דווקא אלא הכי גמירי לה ותדע דמשום דילמא לא הוה עבדינן תיובתא לרב אלא כדאמרן ודכוותא בתלמודא:

אמלתרא מתני׳ היא כלו׳ ואינה דרב דמקשי ליה מינה ומשום דדילמא ס״ד דמתני׳ משבשתא היא ולא מיתניא בי מדרשא אמרי׳ ומאן קתני לה ומהדרי׳ דחמא בריה דרבה בר אבוה קתני לה ומעתה מתרצא היא ולהכי אמרי׳ ותהוי אמלתרא מתנית׳ ותקשי לרב והא דלא פרקי׳ דרב תנא הוא ופליג משום דלא משנינן הבי אלא היכא דלא אפשר וכ״ש הכא גבי אוקימת׳ בעלמא דעבד רב:

לרבנן קורה משום היכירא. פי׳ לרבנן נמי משום היכיר׳ וה״ה לר׳ יהודא וכראוי אצריכות׳ דעבדי׳ בסמוך ולית ליה נמי לרב נחמן הא דאמרי׳ לעיל דר׳ יהודה מפתחי מלכי׳ גמר אלא סימנ׳ בעלמ׳ פי׳ שלא יטעה בין עשרים או שלשים או ארבעי׳. ובודאי דלרב דסבר מפתחו של היכל גמר סביר׳ ליה דאמות מבוי באמה בת ששה טפחים דהכי הוו אמות בהיכל: אבל אי אמרי׳ סימנא בעלמא לא קפדי׳ בהא אם אין האמות שוות ויכילנא למימר כמ״ד דאמות מבוי באמה בת חמשה. וא״ת ואי טעמא דרבנן משום היכירא יכשירו יותר מעשרים כיון שהדפנות מגיעות לתוכה כדמכשרי׳ התם אליבא דרבה כשהדפנו׳ מגיעות לסכך. וי״ל דבקורה כיון שאינה רחבה אלא טפח. לא מהני כלום הגעת הכותלים.

צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה וכו׳: וקשה לי למה לא מסיק וצריכא כסברת רבינ׳: אי אשמעינן בסוכה התם אמרי רבנן למעט שסוכה דאורייתא אבל מבוי דרבנן ה״א מודה לר״י ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר״י אבל התם מודה לרבנן. וי״ל דאפשר דקאמר צריכא לתרץ קושיא אחרת מ״ש כשדפנות מגיע לסכך אפילו יותר מך׳ יש היכר ובמבוי לא וע״י סבר׳ של הילוך וישיבה א״ש וק״ל. מאבי זקני הגאון זצ״ל הנ״ל:

סוכה נמי נימא קלוש. וא״ת והאיך אפשר להכשי׳ בסוכה דהא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדאמרי׳ גבי סוכה שתח׳ האילן וגבי הדלה עליה את הגפן ויש לומר דהתם שהסכך פסול מעצמו. אבל הכא שאין פסול אלא מחמת גובה אין אומרי׳ כן אפילו אם היה זה למעלה מזה כל שכן כשהכל ביחד: והא אמרי׳ התם היתה גבוה למעלה מעשרים והוצין יוצאין בתוך עשרים אם צילתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה: וי״ל דהיינו מה דאהדרי׳ הכא אי קלשת ליה הויא חמתה מרובה מצילתה: ומ״מ י״ל דלמ״ד בסוכ׳ כשרה הכי מתרץ לה. וי״ל דשאני התם דההוצין אין להם קיום בפני עצמן ובמה שלמעלה הוא קיומן ולפיכך אם אין צלתה מרוב׳ מחמתן בטלין לגבי מה שלמעל׳ מה שאין כן בזו כי העליון סומך על התחתון וזה נראה ברור. אבל בתוס׳ פירשו דהכא מיירי כשיש שיעור סכך שצילתו מרוב׳ מחמתו למטה מעשרי׳ אלא שהו׳ פרוש מעט ודק בענין שאלו ינטל שלמעל׳ יתנועע לכאן ולכאן או יטלנו הרוח ויהא חמת׳ מרוב׳ מצלתין והא דאמרי׳ מקצת סכך למעל׳ מכ׳ לאו מקצ׳ סכך כשר קאמר אלא מקצת הסכוך שנתן בה: ודאמרי׳ נמי אי קלשת לי׳ הויא לה חמתה מרובה מצילתה לאו למימר דלאלתר דקלשת לה הוי הכי אלא שעומד׳ להיות כן מהרה ויישן תחתי׳ בפסול וכל זה נ״ל דוחק גדול שלא לצורך:

סוכה של יחיד היא לא מדכר: פרש״י ז״ל שמא יפול או ירקב סכך התחתון ולא מדכר: והקשו בתו׳ מי הזכיר כאן רקיבה או נפילה עד דננקוט הכא הכי סתמא ולא מדכרי לה ויפה הקשו ובידי יש לפרש לפי שטתינו דהכא מה שלמטה מעשרים חמתה מרובה מצילתה: ויש לחוש דאי מקליש מאליו מה שהוא למעלה שתהא כאן סוכה פסולה ומפני זה היינו אומר דליכא למימר הכא זיל תלוש דאדרבה אילו הוי הכי הרי היא פסולה ודפרכת דהשתא מיהת קיימ׳ היא וצלתה מרובה מחמתה ולשמא הקלוש למעלה לא ניחוש כי מיד מתקנה הא ודאי כיון דליחיד היא לא מדכר: וא״ת ובר מהכי לימא ליה דלא דמי לפי שיטתינו דהכא גבי קורה שיעור יש לנו אלא שמחוסר קיום והרי יש דבר שמעמידה ונחשוב מה שלמעלה כאלו היה בנין עליו של אריחים ואלו גבי סוכה אין לנו למטה סכך כשר: ר״ל דכיון דפסול שלמטה אינו אלא מפני שחמתה מרובה מצילתה כדי יש בסכך של מעלה להכשיר זה כיון שהוא סכך כשר מעצמו והוא עומד ומתקיים על מה שלמטה דאפילו בסכך פסול אנו מכשירין כשחבטן. וגם כן שפיר יש לנו להכשיר בזה אפילו בלא חבטן אי לאו דאמרי׳ קליש. וא״ת ומאי שנא בסוכ׳ דעלמא דלא חיישינן דילמא קלשא ולא מדכר. י״ל כיון דהכא דבריעותא אנו באים להכשירה ולעשות ממה שהוא למעלה כאלו הוא למטה יש לנו לחוש לכל מאי דאפשר. וא״ת ולמאי דמפרשי׳ דמיירי כשמקצ׳ הכשר סכך למעלה מעשרים היכי הוה פרכי׳ הכא נמי זיל קלוש. י״ל דהשתא קס״ד דמקצת סכך קאמר. א״נ דאנן אדלקמן סמכי׳ דכי אמרה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אמרי׳ לה א״כ מבוי נמי וכדפרי׳ ואזיל והכין אורח׳ דתלמודא:

מאחר שביארנו שהקורה משום היכר וכל שגבוהה מעשרים אמה פסולה מפני שאין כאן היכר אם היתה אמלתרא על הקורה אעפ״י שהקורה למעלה מעשרים אמה כשרה שהרי האמלתרא הבאה אחר הקורה נותנת היכר שיש שם פתח ואמלתרא זו נחלקו בה בסוגיא זו והוא שאמרו חד אמ׳ קיני ר״ל כמין חלונות קטנות בצורת קנים של יונים וחד אמ׳ פסקי דארזא ר״ל חתיכות של ארז תחובות בכותל ולא על אמלתרא של היכל שאלוה שהרי של מילת היו אלא על של מבוי. וכל שיש שם אחד מאלו אעפ״י שהקורה למעלה מעשרים כשר שהאמלתרא נותנת היכר ולא סוף דבר כשהאמלתרא בשפת עשרים אלא אף למעלה מהן הרבה שהרי הקשו למאן דאמ׳ פסקי דארזא וכי איזה היכר יש בהן אי משום דנפיש משכייהו ושלטא בהו עינא אע״ג דגביהי טובא והא (סכ׳) [סוכה] דנפיש משכה ואפי׳ הכי פסלינן לה למעלה מעשרים אמה אלמא אף כשהאמלתרא והקורה גבוהה כמה ומכל מקום אמלתרא בלא קורה אינה מועלת כלום ואפי׳ היתה מכותל לכותל הואיל ולמעלה מעשרים היא. נמצאת למד שכל שהקורה למעלה מעשרים ימעט ואם יש שם צורת פתח כשר אף בלא קורה ואם יש לו אמלתרא כשר ודוקא עם הקורה שתחיבת האמלתרא עם הקורה היא הנותנת היכר ולא סוף דבר בקורה שאין רחבה אלא טפח אלא אפי׳ ברחבה ארבעה צריכה אמלתרא אחר שהיא גבוהה למעלה מעשרים שכך אמרו רחבה ארבעה אעפ״י שאינה בריאה כלומ׳ שהיא דקה ואינה חזקה לקבל אריח ולא שאלו בריאה לקבל אריח אלא בפחותה מארבעה ועליה אמרו ואם יש לה אמלתרא וכו׳ אלמא אף ברחבה ארבעה צריכה אמלתרא. וגדולי הדור שואלים בה אחר שרחבה ארבעה הרי יש לה חשיבות מקום ואף בלא אמלתרא ראוי להתירה משום מחיצה לומר פי תקרה יורד וסותם וכמו שאמרוה באכסדרה בבקעה בסוף פרק פסין [כה.] ופרק גגות [צד.] וכן בראשון של שבת בענין אסקופה משמשת שתי רשויות שכל קורה רחבה ארבעה אומרין (כל) [בה] פי תקרה יורד וסותם. ותירצו בה שמאחר שאינה בריאה לקבל אריח אינה נדונת משום תקרה (שאי) [שאין] תקרה אלא הראויה למעזיבה. הא למדת שרחבה ובריאה מתרת משום מחיצה ונתרת בלא אמלתרא. ומכל מקום דוקא במבוי שאינו רחב יותר מעשר [אבל רחב יותר מעשר] ואין לו גפופין אין אומרי׳ בו פי תקרה יורד וסותם כמו שיתבאר.

אף הם חזרו ושאלו עוד בה הואיל והקורה אין ענינה אלא משום היכר למה הוצרכו למעט אף למעלה מעשרים אמה שהרי הקורה סמוכה היא למבוי וכמו שאמרו קורה על גבי מבוי בעינן. וכן שנינו היתה קורה משוכה או תלויה שלשה צריך להביא קורה אחרת והואיל וסמוכה למבוי הרי שולטת העין בה וכמו שאמרו בסכה לדעת הפוסל בה משום דלא שלטה בה עינא שאם דפנות מגיעות לסכך כשרה. ותירצו שהסוכה הואיל ורחבה שבעה טפחים כל שדפנותיה מגיעות לה שלטה (ביה) [בה] עינא אבל קורה שקצרה טפח או אפי׳ רחבה ארבעה לא שלטה בה עינא. והוציאו מזו שאם היתה רחבה שבעה אפי׳ דקה שאין ראויה לקבל אריח כשרה ואינו צריך למעט. ואני תמה אם כן היאך נשמט התלמוד מלהזכירה. אלא שזו של סוכה אני מפרש בה שמתוך נויין שבה אדם נותן עיניו בכותל ואינו מפסיק בהבטתו עד שיראה את כלה וכשהוא מביט בראש הדופן המחובר לסכך קצה הסכך הסמיך לו נראה עמו וישיבתו תחת הסכך ניכרת לו. ואין לתרץ סוכה דלישיבה שלטא בה עינא מבוי דלהליך לא שלטה ביה עינא שהרי בסוגיא זו אמרו לרב נחמן דאמ׳ משום היכר אי סבירא ליה לגבי סוכה הא [דרבה] כלומר שלא פסלוה למעלה מעשרים אלא משום דלא שלטא ביה עינא למה ליה לאפלוגי בתרתי. ותירץ צריכא דא׳ אשמעינן סוכה בהא אמ׳ ר׳ יהודה דכיון דלישיבה עבידא שלטא ביה עינא אבל מבוי דלהלוך אימא לא צריכא ואי אשמעינן בהא דילמא בהא קאמרי רבנן אבל בהך מודו ליה לר׳ יהודה צריכא. אלמא שדינן שוה אעפ״י שזו להלוך וזו לישיבה. ולענין סכה מיהא יש פוסקי׳ כרבה אלא שגדולי הפוסקים פסקוה מטעם דירת עראי ואף בדפנות מגיעות פסולה כמו שיתבאר במקומו:

אמלתרא זו שביארנו וגדולי המחברים כתבו שהדין כן בכל שהוא נותן היכר לקורה כגון שהיו בה ציורין וכיורין שהרי מחמת הציורין אדם מסתכל בה ונותנת היכר אעפ״י שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה שהוזכרו לשיעור גובה בין בסוכה בין במבוי. מעתה מקצת קורה למעלה מעשרים אמה ומקצתה למטה מעשרים וכן מקצת סכך למעלה מעשרים ומקצתו למטה מעשרים שניהם כשרים אעפ״י שאלו (תשעה) [תעשה] הגבוה מעשרים כנטול משם נשאר הקורה (דלה) [קלה] וניטלת ברוח ואינה ראויה לקבל אריח והסכך חמתו מרובה מצלתו. ולאו דוקא מקצתו למטה אלא אפי׳ כל הקורה וכל הסכך למעלה הואיל והחלל נשאר בגובה עשרים בצמצום (ולא עוד) וכן בגובה עשרה כל שאין בחלל גובה עשרה פסול אעפ״י שמקצת הקורה והסכך למעלה מעשרה. כלל הדברים חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. ובסוכה מיהא יש שואלין והרי בגבוהה מעשרים והוצין יורדין לתוך עשרים הוצרכנו להיות ההוצין מרבים עד שתהא בהם הסוכה צלתה מרובה מחמתה משמע שכל שאתה רואה מה שלמעלה מעשרי׳ כנטול (חמת הסכה) [יהי׳ חמתה] מרובה שהיא פסולה. ואין זה כלום שההוצין בדלי׳ מן הסכך ואין דומין לסכך אבל בזו הרי הסכך מחובר לסכך של מעלה הימנו. ואין לבא עליו מטעם מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר שאין זה סכך פסול (כלך) [כלל] שאין אנו אחראין אלא להיות תחתית הסכך בשפת עשרים ולמדת שאפי׳ כל הסכך למעלה מעשרים מכשירי׳ אותו ואלו אתה קורא אותו סכך פסול היאך היינו מכשירין והרי כלו פסול אלא כל שתחתיתו בשפת עשרים סכך כשר הוא לגמרי. ויש דוחקים בה בקצת דרכים משבשים לא נתנו ליכתב אלא שאעפ״כ כבר רמזנו עליהם במקומה בראשון של סוכה:

בד"ה אי קלשת כו' בגליון ולרבא מפרזקיא נמי כו' עכ"ל ר"ל ללישנא קמא נמי דפוסל בסוכה הכא לרבא מפרזקיא ניחא דאינו פוסל אותה משום דאי קלשת מקצת דלמעלה ע"י הרוח תהא חמתה מרובה מצלתה אלא מטעמא משום גזירה דמשתקיל מקצת עובי סכך דבתוך כ' וקיימא כולה למעלה מכ' ולאו אדעתיה דכיון דיחיד הוא לא מדכר משא"כ בהוצין ואע"ג דיחיד הוא בסוכה כיון דיורדין הרבה למטה מדכר שפיר ליכא למיגזר מידי וק"ל:

לא קרירא כו'. אין לפרש משום דזה רוצה בחמימא וזה רוצה בקרירא דלא שייך בזה הא דקאמר דרבים סמכי אהדדי ולא מדכרי אלא דר"ל כיון דכ"א סומך אחברו נמצא לפעמים רוצים שניהם בחמימא לא הוה חמימא וכששניהם רוצים בקרירא לא הוה קרירא משום דכ"א סומך עצמו על חבירו וק"ל:

בגמ' הכא נמי על כרחך נעשית כצלתה מרובה וכו' כצ"ל:

שם מבוי דרבנן לא אחמירו ביה רבנן וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה דל אנא מהכא הרימני מיכן כו' ס"א הריני סר מכאן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אי קלשת הוי ליה וכו' א"נ גבי הוצין יש לפסול יותר. מקשין העולם מה שייך לומר אי נמי הא אין כאן שום תירוץ אחר לפניו ולי נראה דהכי קאמר דלעיל קאמר אבל קשה דגבי הוצין קאמר ואם לאו וכו' ר"ל ומכה קושיא זו צריכין אנו לומר דפירוש אי קלשת ליה דע"י הקלישה יבא הרוח ויפזר וכו' כדלעיל והפי' שפי' שיהא חמתה מרובה על ידי הקלישה לבד נדחה וע"ז קאמר אי נמי נוכל ג"כ ליישב קושיא זו והפירוש שפירשנו דע"י הקלישה יהא חמתה מרובה אינו נדחה:

גמ' מאי לאו משום היכרא כו' ה"נ ע"כ נעשית צילתה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לא תיהני כו' והיכי תני דמהניא כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל ודו"ק:

גמרא דלמא תבנית היכל כתבנית אולם. רבים מתקשים איך יכול להקשות מכח דלמא. וביותר דבמסכת מדות לא תני הא דאמלתראות אלא באולם לבד. ונ"ל דהרי התוס' פי' בקושיית צוה"פ דר"ל דאם מהני צוה"פ ה"ל לעשותו שוה לאולם. וא"כ אף דלהיכל לא היה אמלתרא יוכל להקשות דה"ל למיעבד אמלתרא בכדי להגביהו שוה לאולם. וזהו פי' הגמרא ודלמא כוונת המקשה אתבנית דליעבד תבנית היכל כתבנית אולם בגובה ואמלתראות. אולם אין אנו צריכים לכ"ז דאשכחן דשימשו בלשון דלמא על ודאי בנדרים (פ"ג) ודלמא מן יין כו' ע"ש ברא"ש ור"ן:

שם אלמה אר"א א"ר רחבה כו'. הוא לקמן (יד):

גמ' והא "רב" חמא בריה דרב"א. כצ״ל [וכמ"ש לקמן מאי אמלתרא רב חמא כו'. אבל בדפו"י ליתא שם מלת רב וכ״ה בכתובות פ״ה א':

שם והא סוכה דנפיש "משכה". כצ״ל [וכ"ה בדפו"י]:

אַמְרֵי אִינְשֵׁי: קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי לָא קְרִירָא וְלָא חֲמִימָא. נראה לי בס"ד המשל הזה רמז לעונג שבת שהוא נעשה בשיתוף רצון הנפש והחומר שבחול דרכם להיות נגדיים אך בשבת גם הנפש יש לה רצון ברבוי אכילה ושתיה דעונג שבת הוא מצוה גדולה וכאשר כתבתי בס"ד בדרשותי הטעם שאומרים שבת שלום מפני דבשבת יש שלום בין הנפש ובין החומר ברבוי המותרות מה שאין כן בחול אין שלום ביניהם דהנפש מקפדת ברבוי המותרות באכילה ושתיה שיבקש החומר וגם החומר מקפיד בסיגופים שתבקש הנפש כי רצון הנפש הוא שהאדם ימשוך ידו מאכילתו הערבה לו קודם שישבע ממנה.
משל לאחד שהיה נושא אשה שהיה לה בת מאיש אחר ודרה עמה בבית וגם לאישה היה לו בן מאשה אחרת שכבר מתה ודר גם כן עמהם והאיש היה מקפיד וחושד את אשתו שהיא מהנית לבתה מפרנסת הבית ביותר והיא מקפדת וחושבת שבעלה מרבה הנאה לבנו ביותר מהם ובעבור זאת היו תמיד בקטטה והקפדה זה עם זה, אחר כך נשא הבן לאותה הבת אז שבת דין וקלון שנעשו בשלום תמיד כי עתה נעשית הבת כלתו ורוצה בהנאתה והיא נעשה הבן חתן שלה ורוצה בהנאתו.
וכן הענין הזה בחול, הנפש מקפדת על החומר שחפצו ורצונו ברבוי המותרות והחומר מקפיד על הנפש שחפצה ורצוצה בסיגופים היא אומרת שהוא מרבה בהנאה יותר מדאי והוא אומר שמרבה היא בסיגופים יותר מדאי אך בשבת עושים שלום ביניהם מפני שהנפש לא תקפיד ברבוי תענוג והנאה אשר יבקש החומר.
ולכך בשבת אומרים שבת שלום, נמצא עונג אכילה ושתיה בשבת נקרא קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי דהנפש והחומר שניהם משותפים בו במצוה זו ולזה מצות עונג שבת לָא קְרִירָה מצד יצר הרע וְלָא חֲמִימָה מצד יצר הטוב כי דרכו של יצר הרע בכל מצוה יקרר לבו של אדם לעשותה בעצלות והיצר הטוב עושה להפך מחמם לבו לעשותה בהתלהבות וזריזות ורק מצוה זו של עונג שהיא 'קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי' אין היצר הרע מקרר בה מפני כי באמת החומר מתענג בה ונהנה ממנה וגם זו אינה צריכה לחמימות היצר הטוב שיהיה נופח בלב האדם להלהיב אותו בעשייתה מפני כי האדם הוא רודף אחריה מצד חמרו ומזגו כיון דהוא מתענג בה מאד.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על תאות התשמיש באשתו של אדם המותרת לו שהיא בשיתוף הנפש והחומר יען דהנפש יש לה רצון בזו התאוה שהוא מקיים בה מצות עונה ועושה בה פריה ורביה והחומר גם כן יש לו רצון בתאוה זו שהוא מתענג ונהנה בה ותאוה זו עומדת אצל האדם במדרגת המיצוע לא חמימה אצלו כתאות המנאפים דכתיב בהו (משלי ט, יז) מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם וגם לא קרירה דאינו קץ בה האדם אף על פי שהוא רגיל בה תמיד עם אשתו המותרת וטבע האדם לקוץ בהנאה הרגיל בה הרבה עם כל זה הוא אינו קץ ומתאוה להזקק לאשתו תמיד.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על עולם הזה שהמשילו אותה חז"ל לקדרה והיא נקראת קדרה דשותפי ששולטים בה יצר הטוב ויצר הרע ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב דהיינו שיהיו הכל תחת ממשלת היצר הטוב או יהיו הכל תחת ממשלת היצר הרע אך כל עוד שהיא 'קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי' אז תהיה גאולתה קשה וזהו 'לָא קְרִירָה וְלָא חֲמִימָה' שאם יהיה בדור שכולו חייב אז תשבע הקליפה הרבה וממילא תקיא הכל מרוב שובעה ובזה גאולה תהיה לארץ.
או נראה לי בס"ד דרך הלצה קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי על העני דלית ליה מגרמיה כלום והוא מוטל על העשירים לפרנסו והכל משותפים בחיוב פרנסתו ולכך נקרא 'קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי', הנה זה הקבית הלל מרחם עליו שיודע שאין השותפים נותנים לו כסות ודירה טובה לשמרו מן רבוי הקור בימי הקור וגם לא דברים ודירה טובה להגין עליו מרבוי החום, לכך מרחם עליו שלא יגיע אליו תוקף הקור ותוקף החום כמו שמגיע לעשירים וז"ש לָא קְרִירָה הרבה בימי הקור וְלָא חֲמִימָה הרבה בימי החום.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על קליפת נוגה שיש בה תערובת טוב ורע ועומדת בין הקודש ובין החול ועליה רמזו חז"ל (בבא מציעא כב.) 'ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן' והיא עשויה כמו טיקלא ולכן נקראת 'קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי' שהם חלקים טוב ורע וכל זמן שהם שוים במשקל אחד אז היא לָא קְרִירָה וְלָא חֲמִימָה מצד הפעולה שלה ודוק היטב.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש רמז המשל הנזכר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות שבת) כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדה ועשו אותה שנים בשותפות כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין עכ"ל, וידוע כל פטורין דהלכות שבת הם 'פטור אבל אסור'.
וז"ש קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי כגון דאחזו שנים בקולמוס וכתבו וכיוצא בזה שעשו מלאכה בשותפות לָא קְרִירָה דאין בזה היתר גמור וְלָא חֲמִימָה דאין בזה חיוב סקילה במזיד וחיוב חטאת בשוגג אלא רק שם איסור רביע עלה.
ועוד פירש המשל הזה על מי שחציו עבד וחציו בן חורין דגופו משותף בשני חלקים של חירות ושל עבדות לָא קְרִירָה וְלָא חֲמִימָה דאינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואינו יכול להוציא עצמו ידי חבתו לא בשופר ולא בקריאת מגילה וכיוצא בזה עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' סוכה דליחיד רמי אנפשיה. עיין לקמן יח ע"א וברש"י ד"ה בור הרבים:

תוס' ד"ה אי קלשת וכו' אבל לרבינא קשה דמשמע דמשום סוכה דאורייתא פסולה משום אי קלשת ע"כ ולולי דברי תוס' הי' נ"ל לומר דה"ק רבינא ופליג על רבא מפרזקיא דגבי יחיד נמי מדכר אלא סוכה דאורייתא אחמור בהו רבנן וחששו יותר דלמא לא אדכר להכי פסולה אפילו אם הי' צילתה מרובה מחמתה משא"כ גבי הוצין איכא למימר דיורדין הרבה למטה דליכא למיגזר מידי כמ"ש התוספות:

(ג א) רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא וכו'.—דקדקו לומר "שמעתא דרבה" דוקא אע"ג דללשון זה גם דברי רבא מפרזקיא ורבינא איפכא נאמרו משום דרב אדא בר מתנה עצמו לא הוה מתני אלא דברי רבה בלבד, אבל רבא מפרזקיא ורבינא עצמם אמרו דבריהם להיפך על פי לשונו של רב אדא בר מתנה. כידוע דרב אדא בר מתנה גדול בזקנה היה מן רבא מפרזקיא ורבינא, שהרי מצינו אותו עוד בזמן רב נחמן ורב ששת (עי' זבחים ה ב).

לא תיהני ליה אמלתרא. לאכשורי גובהו יותר מכ' לקמן מפרש מאי אמלתרא והיכא תני דמהניא: של מילה. עץ שגדילין בו מילין והם עפצים ובלעז גלא''ש : אלמנה אמר ר' אילעא כו'. השתא קא מסיק לפירכיה דאשכחן דמהניא אמלתרא אליבא דרב ומעיקרא לא שבקיה לאסוקי למלתיה עד דסתר ליה לתיובתא: רחבה ד'. אם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע''פ שהיא דקה ואינה חזקה לקבל אריח כשירה והא דתנן במתניתין (לקמן ד' יג:) בריאה כדי לקבל אריח כשאינה רחבה ד' טפחים קאמר: ואם יש לה אמלתרא כו'. תרתי מילי קאמר רב ולקולא: אמר רב יוסף. הא אמלתרא דאייתוה משמיה דרב לא רב אמרה דתיקשי דרב אדרב אלא מתנית' היא: ותיקשי לרב. דהא חזינן הכא דלא גמרי רבנן מהיכל מדתקני דאמלתרא מהניא: דל אנא מהכא. הרימני מיכן כאילו שתקתי ולא אמרתי דבר זה: מתנייתא מי לא קשיין אהדדי. דהא תניא לעיל בהדיא מבוי שהוא גבוה מכ' יותר מפתחו של היכל אלמא רבנן מהתם גמרי: תנאי היא. תנא דלעיל דסבירא ליה דרבנן מהיכל גמרי ואמלתרא לא מהניא והאי תנא דאמלתרא סבר לאו מהיכל גמרי: לדידי נמי תנאי היא. ואנא כתנא דלעיל אמרי: בלא רב. אי לא הוה מפרש רב למתניתא קמייתא ויליף מינה דרבנן מהיכל גמרי: מתנייתא אהדדי לא קשיין. דבין לההיא מתניתין ובין להא מתניתין דאמלתרא: קורה לרבנן טעמא מאי. בעו תוך כ' אמה: משום היכר. דליחזו אינשי ולידעו דתקנתא עבוד ולא ליתי לאיחלופי ברה''ר ומשום הכי מהניא אמלתרא דכיון דמיסתכלי בה אינשי אפילו למעלה מכ' אמה איכא היכרא: והא דקתני. במתניתא קמייתא יותר מפתחו של היכל לאו דגמרי מהתם אלא סימנא בעלמא נקט שלא תחליף גירסא דעשרים ותאמר למעלה מל' או מארבעים יהא פתח היכל סימן בידך: אי סבירא ליה הא דרבה. דטעמייהו דרבנן בסוכה נמי משום היכר: למה להו. לרבנן ולר' יהודה לפלוגי בתרתי: מבוי דלהילוך עביד. כלומר המהלך אינו מביט למעלה: קיני. כגון קיני עופות היו בולטין מתחת האולם למעלה (מל') מן הפתח: פסקי דארזא. כלונסות של ארז ארוכין תחובין בכותל ואיידי דנפיש משכיה אורך דידהו חזו להו אינשי ואיכא היכרא: מאן דאמר פסקי. איכא היכרא למבוי: כל שכן קיני. דאיידי דחשיבי ומילתא דתמיהא היא מסתכלי בהו אינשי וחזו לקורה: מקצת. עובי הקורה בתוך כ' ומקצתה למעלה וכן עובי סככה של סוכה: קלוש. רואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה ותהא קורה דקה: הניטלת ברוח. שהרי שיערוה חכמים בריאה כדי לקבל אריח ואי לאו הכי שדי ליה זיקא הלכך לא חשיב: לא מידכר. וזמנין דמשתקיל מקצת עובי הסכך הנכנס לתוך כ' וקיימא כולה למעלה מכ': מדכרי אהדדי. שאם תרקב תחתונה של קורה ותעמוד כולה למעלה מעשרים אמה מתקני לה: אלא. אמאי מכשרת בסוכה משום דעל כרחך השתא צילתה מרובה מחמתה דהא רואין הוא דקאמרי' ולא שקילנא מינה מידי.: הכא נמי. חשוב אותה כשפודין כבידין דאי נמי קלישי לא שדי להו זיקא דהא לא מידי שקלת מינה אלא רואין הוא דקאמר:

ורב נחמן בר יצחק אי סבירא ליה הא דרבה כו'. לרבה גופיה הוה מצי למיפרך דאית ליה בפרקין (ד' יב:) דקורה משום היכרא אלא משום דרב נחמן מפרש בהדיא דפליגי בהיכר פריך למה להו לאיפלוגי בתרתי: אי קלשת הוי לה חמתה מרובה מצילתה. מפר' ר''י חמתה מרובה מצילתה ע''י שיבא הרוח ויפזר עד שתהא חמתה מרובה מצילתה דאי ע''י קלישה לחודה תהא חמתה מרובה היכי מכשר' לה בלישנא בתרא הא אין סכך פסול מצטרף בהדי סכך כשר כדאמרי' בסוכה (ד' ט:) גבי העושה סוכתו תחת האילן וקשיא דאמר בפרק קמא דסוכה (ד' ד.) היתה גבוהה מכ' אמה והוצין יורדין בתוך כ' אם צילתה מרובה מחמתה כשירה אם לאו פסולה ואמאי כשירה והלא אי קלשת ליה יפלו ההוצין למטה וללישנא בתרא דהכא אתי שפיר ולרבא מפרזקיא נמי דמפרש משום דסוכה דיחיד היא ולא מידכר אתי שפיר דגבי הוצין איכא למימר דיורדין הרבה למטה דליכא למיגזר מידי אבל לרבינא קשה דמשמע דמשום סוכה דאורייתא פסולה משום אי קלשת כו' וי''ל דהתם מיירי שיש הרבה הוצין שיכולין להתקיים בקל על ידי סמיכה ועוד נוכל לומר הכא דאי קלשת ליה הוי חמתה מרובה ע''י קלישה לחוד ומצטרף לסכך דלמעלה מכ' וללישנא בתרא דלא חשיב כל כך סכך פסול הואיל והוי סכך כשר אם היה למטה מכ' אבל קשה דגבי הוצין אמרי' ואם לאו פסול וללישנא בתרא דהכא מכשרינן אפילו חמתה מרובה מצילתה מיהו ללישנא קמא ניחא אי נמי גבי הוצין יש לפסול יותר הואיל ואגודים עליונים והתחתונים זה בזה דאי קלשת יפול הכל: אמר רבה במבוי פסול. ל''ג רב דרב יליף מפתחו של היכל דהוי חללו כ':

עירובין ג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד